שיעור של הרב גרינץ

שאלה: בשוק ארבעת המינים נטל אדם להראות לולב לרב לצורך בדיקה. הרב קבע שהלולב מהודר, אך הציעו לו ליקח אחר. בדרכו להחזיר את הלולב לדוכן נפל ממנו הלולב ונחלקה התיומת באופן שנפסל לחלק מהפוסקים.

האם מתחייב לשלם?   דמי לולב רגיל או מהודר?

לפי השו״ע הלולב נפסל רק עם נחלקו כל העלים של התיומת .  האם הוא מתחייב לשלם? כמה חייב לשלם?

נדון לא לפי הסדר. קודם כל נניח ששלב נפילת הלולב מהווה פשיעה. אבל צריכים להחליט מהו המעמד של האדם הזה כאשר הוא מחזיר את הלולב מהרב. אבל בפשטות באופן כללי הפוסקים אומרים שהוא נחשב לפחות כשומר שכר.ואם הוא נחשב לפחות כשומר שכר יש עליו חובת אחריות מוגבלת, או לפחות כמו חובה בגניבה ואבידה, ואם זה פשיעה יותר חמורה מגניבה ואבידה אז הוא מתחייב לשלם. אז לצורך התחלת הדיון, בוא נניח כרגע שהוא חייב לשלם. אני בכוונה מסדר את הדברים כך כי כתוב בהמשך. אם הוא שואל ,ק״ו שהוא חייב לשלם כאשר זה נפל. בוא נניח שהוא שואל- אז השואל חייב לשלם. יש שתי סיבות לפטור את האדם מתשלומים, נציג את שתי הסיבות. נדון בהם ובהמשך נראה שזה היפך הדבר, בעיון יותר מעמיק. אז קודם כל ציינתי בדפים שלפניכם, מה הדין אדם שמזיק דבר שנפסל רק לפי חלק מהפוסקים. אז יש לפניכם בחושן משפט סימן ש״ו-ה. סיבה א. לפי חושן משפט- לגבי שוחט שניבל, השוחט חייב לשלם. במה דברים אמורים אומר השו״ע שנבלה בודאי, שניבל את הבהמה באופן שוודאי נפסל לפי כל הדעות. אבל אם עשה בה טריפות- הפוסלה מספק, כגון ששהה במעוט סימנים, הכוונה את רוב הסימנים הוא שחט כדין ואחרי זה במעוט סימנים הוא שהה שהייה שפוסלת את השחיטה, ובזה הגמרא הסתפקה אם חייב לשלם או פטור לשלם. אז כתוב שהוא פטור. וכן אם מצא הסכין פגום והוא בעצמו גילה, כיון דאיכא למימר בעצם המפרקת נפגמה כיוון שאפשר לומר שהסכין נפגם רק אחרי שהוא שחט כדין, ואפשר לומר שהסכין נפגם לפני ,ואז הוא ניבל בשחיטה. אבל אפשר לומר גם שהסכין נפגם רק אחרי שהוא שחט כדין רק בעצם של המפרקת הוא נפגם ואז השחיטה כשרה . אז כיוון שיש לי פה ספק דיני ,קורה דבר מעניין, אנחנו מפצלים את השאלה לאיסורים ולממונות. לענין איסורים אנחנו יודעים שיש לנו הלכה, ספיקא דאורייתא לחומרא וכל המצבים שהבאתי לפה אז הבהמה היא טריפה ואי אפשר לאכול אותה. אבל בכל אופן בעניין ממונות יש לנו כלל הפוך שספק ממונא לקולא, המוציא מחבירו עליו הראיה. אז מה עושים שיש לנו שאלה שמורכבת מדיני ממונות ודיני איסורים, אז לפי השו״ע אנחנו מפצלים את הדיון.ב"יורה דעה "תמצאו על אותם שאלות שהבהמה אסורה. ולמרות שהשוחט אסר את הבהמה הוא פטור מתשלומים. למה ? כי כאשר אנו מגיעים לדיני ממונות אומר השוחט, המוציא מחבירו עליו הראיה. אני אומר שהבהמה כשירה, אתה אומר שהבהמה אסורה תביא ראיה ,עליך הראיה, כך אומר השו״ע. אומר הרמ״א ואע״פ שיש מי  שחולק אנו פוטרים אותו מממונא. ה״יש מי שחולק" הוא מובן. אבל מה רוצה לטעון ה״יש מי  שחולק"? הוא טוען שהדברים לא מובנים. הרי סוף סוף השוחט הזה ניבל לו את הבהמה אז מה אכפת לו אם הוא ניבל לו את הבהמה כתוצאה מדיעה שמוסכמת על כל הפוסקים או כתוצאה מהלכה שאנו נוהגים הלכה למעשה כספיקא דאורייתא לחומרא, מה אכפת לי למה הוא ניבל, הרי את הבהמה הזו אף אחד לא יאכל אותה!.

הנושא כלים של השו״ע מקשים סתירה מהדין הזה, על דין שמופיע בהלכות מקח וממכר. יש לנו בהלכות מקח וממכר דיני מקם טעות ,כמובן, אדם שמוכר בשר והבשר מתברר כטריפה המקח מתבטל. מה יהיה הדין אם יתברר שהבשר טרף מספק. כלומר- ספק טרף. אז גם פה הייתי צריך לחלק לשאלה איסורית ושאלה ממונית !להגיד ספיקא דאורייתא לחומרא אז הספק אסור. אבל יגיד המוכר- אני אומר שהבהמה כשירה.!  פה הרמ״א כבר כותב אחרת. כתוב  בשו״ע הלכות הונאה, אפילו טריפה שאנו אוסרים מספק, מבטל המקח ואין המוכר יכול לומר אפשר לאכול הטריפה הזו. לכאורה יש פה סתירה. פה הרמ״א אומר שאדם שמזיק בספק טריפה, מזיק ויוצר ספק איסור, אני  מפריד בין השאלה הממונית והשאלה האיסורית, ולמרות שאני פוסק ספיקא דאורייתא לחומרא אז הבהמה הזו היא אסורה. אבל מבחינה ממונית ספיקא דממונא לקולא, והמוציא מחבירו עליו הראיה. אבל כאשר אני מגיע להלכות מקח וממכר פה הרמ״א פוסק כיוון שהבהמה אסורה אז המקח טעות. אפשר לומר שיש הבדל, כשאני דן לגבי מקח וממכר אני לא דן באמת בדין האמיתי. מעניין אותי מה האנשים שהולכים לקנות, במה הם מעוניינים. אומרים ,אנשים פורשים אפילו מספק איסור. אז כיוון שאנשים פורשים אפילו מספק איסור אז אתה מכרת לי בהמה שאנשים לא רוצים אותה וזה מקח טעות. כשאני בא לדון בדיני נזיקין, זה לא מעניין אותי מה הדעה של האנשים בשוק, כדי לחייב אותי אתה חייב להוכיח שאני הזקתי לך, בוודאות שאני הזקתי לך. הש״ך  מחלק ,לשונו הוא כזו, אפילו מספק פרשי אינשי. ז״א ספק איסור אנשים לא רוצים, לכן כשאני דן בדיני מקח וממכר זה לא סחורה רצויה אז המקח מתבטל. אני ביקשתי ממך סחורה שכולם מוכרים אותה ואתה הבאת לי סחורה לא רצויה..

בדיני נזיקין אתה צריך להוכיח שגרמת נזק. אתה לא הוכחת שגרמתי נזק. יכול להיות שהבהמה כשירה. לאותו צד שהבהמה כשירה לא גרמתי לך נזק. אז בדיני נזיקין שאתה צריך להוכיח שגרמתי לך נזק, לא הוכחת.

עדיין הדברים מאוד קשים, סוף סוף אם היה מדובר סתם בן אדם ברחוב שהלך והזיק אותו בספק איסור. זה ממש דומה. אבל אני מביא בהמה לשוחט אני רוצה שהיא תצא דבר שאני יכול לאכול אותה. אז אם הוא יוצר לי ספק איסור, הרי הוא יודע שספק איסור אני לא יכול לאכול. אז בעצם השוחט פשע במלאכתו. אז זה לא דיני נזיקין רגילים. בדיני נזיקין רגילים אתה יכול לומר המוציא מחבירו עליו הראיה, אבל פה זה לא דומה. אני לא תובע אותך על הצד שהבהמה טריפה, אני תובע אותך על צד שהבהמה ספק ואני לא יכול לאכול אותה. פה יש חידוש גדול של ה״אור השמח" בהלכות שכירות. נקדים הקדמה שיש לנו דבר שנקרא היזק שאינו ניכר. הגמרא בגיטין מביאה מחלוקת אמוראים. ואני אביא את הדיעה שאנו לפוסקים כמוה להלכה. המטמא והמדמע והמנסך. אדם שטמא פרותיו של חבירו, או ניקח דוגמא של יום יום אדם שהטריף כליו של חבירו, הכלי נשאר כמו שהוא היה, לא השתנה כלום בגוף הכלי, שום דבר לא פגם אותו הוא רק אסר אותו, זה נקרא היזק שאינו ניכר- כלומר שלא רואים את הנזק.

נחלקו בזה האמוראים, ולהלכה פוסקים שהזיק שאינו ניכר אינו נקרא היזק. וחייבים עליו רק במזיד. למה חייבים במזיד ? כי זה קנס. כי אם אתה תגיד שהיזק שאינו ניכר פטור גם הלכה למעשה כ״א ילך ויטמא את פירותיו של חבירו. אבל שוחט, למרות שכשאני שחטתי וניבלת׳ לך את הבהמה, לכולי עלמא זה היזק ניכר תה למרות שגם פה אני רק אסרתי לך את הבהמה. אלא מאי, ההבדל הוא פשוט- אם נגיד כשכאני אוסר את הדבר של החבר שלי זה לא נקרא נזק מכל סיבה שהיא, אז למה שוחט שבסך הכל שחט שלא כדין אז אני אסרתי את הדבר של החבר שלי אז למה זה ודאי נקרא נזק ? הרי רק מצד האיסור אסור. מצד התורה בהמה שחוטה כדין ושלא כדין זה אותה בהמה אז למה זה נקרא היזק ניכר לכל הדעות. המטמא מדמע מנסך אני לא עשיתי לך כלום, אתה טוען שאני עשיתי לך אז תראה במה עשיתי לך נזק. בשוחט זה עובד הפוך. בשוחט אתה וודאי לקחת לי בהמה טובה ואתה המתת לי אותה. רק מה, אם זה כדין אז אין לך מה לטעון כלפי, כלומר שברתי לך את הבהמה אבל שברתי לך אותה בצורה טובה שעכשיו אתה יכול לאכול אותה. אבל אם זה לא כדין, אז השבירה עצמה זה וודאי ניכר שאני ש1חט בהמה זה וודאי היזק ניכר. אומר ה״אור שמח" כל זה נכון שהבהמה היא וודאי א10רה אבל כשיש דעות שאומרות שהבהמה היא כשירה, אז אני יכול לומר שאני לא עשיתי לך שום נזק, אלא מה, אתה אומר ל׳ שאתה לא יכול לאכול את זה. זה שאתה לא יכול לאכול את זה, זה עדיין לא יחייב אותי בתשלומים. כי כמו שמטמא זה שאתה לא יכול לאכול את זה אני לא ח״ב בתשלומים, אז גם פה אם ה״ת מחייב אותי על עצם השחיטה שאתה אומר לי שזה מעשה קלקול שזה פסול לכל הדעות אז נכון היית יכול לחייב אותי. אבל אתה לא מחייב אותי בגלל זה, כ׳ יש דעה שאומרת שלא קילקלתי לך את הבהמה.אלא מה אתה אומר- יש דעה אחרת שבגללה אתה לא יכול לאכול את זה, אז הדעה האחרת הזאת זה היזק שאינו ניכר. לפי האור שמח, אדם שיוצר ספק איסור, אדם ששוחט בהמה עם ספק איסור יוצא שזה דין של היזק שאינו ניכר אז בדר״כ הוא פטור. אבל אם הוא יעשה במזיד את זה, היזק שאינו ניכר במזיד אני מחייב. לפי השו״ע והרמ״א השוחט הזה תמיד פטור, אז אם במקרה שלנו נגדיר אותו בזדון שהוא שבר את הלולב אז נוכל לחייב אותו. כי זה היזק שאינו ניכר במזיד, ולכן אפשר לחייב אותו.

עכשיו יש הסבר אחר שזה גרוע מהיזק שאינו ניכר. חידוש עצום- מטמא מדמע מנסך זה דברים שאני יצרתי לך את גוף החפץ אז יש צד שהאמוראים מחייבים אות׳ לשלם. וגם הפוטרים אותי לשלם במזיד מחייבים אותי. אבל אצלנו כשאני אסרתי לך את הבהמה מספק, אפילו שספק דאורייתא לחומרא זה לא נחשב שאני אסרתי לך את גוף החפץ. ולמה? אדם אוכל נבילה זה איסור חפצא, החפץ עצמו התורה אסרה אותו. יש איסורים שזה נקרא איסורי גברא. למשל לאכול לפני קידוש זה לא איסור חפצא. האוכל אינו אסור בעצמו בעצמותו, רק אתה האדם אסור באכילת הדבר הזה. כל המאכלות האסורות זה וודאי איסור חפצא. מטמא מדמע מנסך זה גם אסור בחפצא. אדם שצריך לפרוש מספק שקץ זה איסור חפצא או איסור גברא? אפשר לומר שספק דאורייתא לחומרא זה איסור חדש. יש דין נוסף שאני צריך להחמיר בספיקות. זה דין כללי שכל הספיקות צריך לפרוש מהם. לפי שיטה זו, זה לא איסור חפצא, אלא איסור גברא, הדבר עצמו הוא לא איסור, רק צריך להיזהר מלאכול אותו. שאני אכלתי ספק טריפה, יש נפקא מינא אם זה חפצא או גברא, למשל כל טמטום הלב גם כשזה לא אסור לא כדאי לאכול את זה כ׳ נטמטם בם, זה בחפצא, בגברא אין את זה. אדם שאכל באונס משהו אסור, כתבו הפוסקים שאם זה באיסור חפצא זה לא משנה אם זה באונס או לא, זה כבר מטמטם. אם זה באיסור גברא בעצם לא קרה כל1ם. לדוגמא אם אתה מאכיל ילד בן יומו שקץ, לא משנה אם הגיע לחינוך או לא (בידיים) אתה עובר באיסור דא1ר״תא. אבל באיסורי גברא אין את הבעיה כל עוד לא הגיע לחינוך, לכן, אפשר לתת לקטן לאכול לפני קידוש ואין בזה איסור.

אדם אכל ספק איסור של שקץ, יש פה 2 צדדים. אתה יכול להגיד שבגלל ספק דאורייתא לחומרא נחשב כאילו אכל שקץ, התורה אמרה שגם ספק שקץ זה שקץ זה אסור בחפצא. אבל אתה יכול להגיד שכשהוא אכל ספק שקץ אז זה וודאי לא איסור חפצא, אלא, יש איסור

כללי שבכל התורה כולה ספק להחמיר. זאת אומרת כשהוא אכל ספק שקץ הוא עבר על האיסור להחמיר בספקות. מה הוא עבר כשאכל ספק תולעת הוא עבר אותו איסור, כלומר, עבר על איסור גברא. מעתה אפשר לומר שכל דין הזה של מטמא מדמע מנסך זה איסור בחפצא אבל בספק איסור זה בכלל לא איסור בחפצא. יין נסך זה איסור חפצא ולכן קנסו חכמים. אבל אם יצרתי רק ספק איסור אז יותר גרוע מהיזק שאינו ניכר ,זה יותר קל מהיזק שאינו ניכר. פה לא אסרתי את החפץ. זה נכון שאסור לי לאכול אותו אבל זה איסור גברא לא איסור חפצא על זה לא תקנו קנס.

על זה שואל ר' שמואל רוזובסקי יש פה פירכא חזקה מאד על מה שאמרנו. הרי אחד מהדברים המפורסמים של היזק שאינו ניכר זה מדמע. מדמע זה שאני לוקח פירות תרומה ומערבב בפירות עם פחות מאחד ממאה בפירות חולין. אז זה שאסור לי לאכול כל תפוח מהתערובת זה ספק. אז רואים שזה באיסורים שזה מצד ספק גם שייך היזק שאינו ניכר. אז אומר ר' שמואל ויש לזה הוכחות ממקורות נוספים,במדומע, הרי זה לא דין סתם בעיניני ספיקות. כי אם זה היה מדיני ספיקות זה היה צריך להתבטל ברוב. אלא שחכמים נתנו פה חפצא של איסורא על מדומע. אז אם ככה חזר החילוק כמו שאמרנו שרק אם הוא עושה חפצא של איסורא. חכמים קבעו שהחפצא הזו הוא חפצא של איסורא. ז״א שמדמע זה לא איסור מספק. לא מספק אסור לך לאכול את המדומע, מוודאי אסור לך לאכול את המדומע וראיה לכך שלא הכניסו פה דיני ביטול ברוב. יוצא פה נפקא מינא לדינא משני ההסברים האלה של האחרונים. כיוון שאם אנחנו נגדיר את האדם הזה שהפיל את הלולב כפושע ונגיד שבאופן כזה קנסו בהיזק שאינו ניכר, אז לפי האור שמח זה לא יעזור לנו כל החשבון, פה הוא יהיה חייב. כי נכון שזה נזק שאינו ניכר כמו שהסברנו אבל סוף סוף הוא פושע. לפי ההסבר שאנו שאנו מסבירים עכשיו, של ר' שמואל ואחרים, גם על הצד שהוא פושע הוא יהיה פטור. כי אין פה את הקנס של היזק שאינו ניכר, כי היזק שאינו ניכר הוא בחפצא. פה היזק שאינו ניכר הוא בגברא. אפיל! היזק שאינו ניכר אין פה. יוצא שהשאלה שלנו תלויה בהסבר של האחרונים.

נניח שנלך לפי האור שמח, ונחליט שהוא חייב לשלם, השאלה עכשיו כמה הוא צריך לשלם.פה לכאורה צריך לשלם לולב מהודר.הבעיה מתחילה שיש לנו בשו״ת מהרם מינץ.. (היה מקרה אמיתי, היה נער אחד שמכר ארבעת המינים, הוא היה אצל סוכן גדול שנתן לו למכור 4 המינים, הוא לא את הסוכן. הסוכן אמר לו תמכור כמה שישלמו. הוא לא נתן לו מחירים נקובים. כך וכך ישלמו וכוי. במקום למכור את זה בב״ב הוא אמר את זה בטעות בת״א, המחירים כמובן ירדו. לא משלמים על לולב בב״ב כמו בת״א. הוא תבע אותו לדין תורה. האם אפשר לתבוע לדין תורה על דבר כזה. אדם שמכר כמו שהוא אמר לו אבל לא מכר במקום הנכון.)

שנשמע על פניו תמוה, יש לנו גמרא בבבא קמא דף ע״ח- אדם מתחייב עולה לביהמ״ק ולא רק שהתחייב עולה, הבן אדם הזה היה לפני ראש השנה, היה זריז במצוות, לקח שור הכי מובחר והקדיש את זה לעולה. בא גנב וגנב לא את העולה הזו.עכשיו בגלל שזה נדר, אז הגנב צריך לשלם כי הוא חייב באחריותו. צריך להביא קורבן אחר. אז הוא חייב לשלם. אומרת הגמרא שהוא יכול לתת ל1 כבש במקום השור.למה? הוא אומר לו- מה אתה רצית לצאת ידי חובה מה איכפת לך אם זה שור או כבש. אתה קנית שור טוב, אני נותן לך כבש טוב.אתה תצא ידי חובת מצווה. אומרת הגמרא כך ההלכה למעשה. אומר המהר״ם מינץ- רואים מפה שהטענה שאני רוצה לצאת בחפץ מהודר היא לא טענה נחשבת לעניי! ממונות. הנה פה, גנבתי לו שור ואני מחזיר לו כבש, והוא אומר לי קניתי שור מהודר. אני עונה לו שזה לא מעניין אותו בכלל. אתה רצית את השור לעולה, גם כבש אתה יוצא ידי חובה. רואים מכאן לכאורה במקרה שלנו שאם אדם גנב לחברו או הזיק לחברו לולב מהודר יכול לתת לו לולב כשר. יש הרבה חולקים על המהר״ם מינץ. אבל זה לא יעזור לנו פה, כי אם יש דעה אחת חשובה כמו המהר״ם מינץ שהולכת יחד עם המזיק, הוא יכול להגיד אתה אומר ככה אבל אני רוצה להחזיר פשוט כמו המהר״ם מינץ. (שאלת רובין הניח להם אביהם פרה שאולה- זה נקרא "נהנה"- זה לא "מזיק").

אומר לו המשנה למלך- לא מבין בכלל את הנאמר. גם במקרה שאני הזקתי ללולב של ביכנ״ס לא של סוחר, יש עדיין הבדל גדול מאוד, עולה ,יש גמרא בפסחים שאומרת שאסור למכור, אם עולה אסור למכור אז אין לה ערך שוק. כל מה שנשאר זה החובת מצווה, ולכן אין הבדל בין מהודר לפשוט. לולב- גם כשזה לשימוש איש׳ שלך, הרי סוף סוף הוא עומד להימכר בשוק ולכן יש לו ערך שוק ואני צריך לשלם לפי ערך שוק.

משנה למלך לומד מהגמרא שאדם גנב שור לעולה ונתן במקומו כבש ,שמי שגנב אתרוג מחברו קודם החג שקנה אותו בדמים  יקרים מפני חשיבותו, הוא רצה ללמוד כמו המהר״ם מינץ. ושוב דחה זה ששור זה אין לו דמים. ולולב יש לו דמים כי הוא  יכול לומר הייתי מוכר את זה בשוק. אבל למרות הכל א״א לחייב אותו לקנות לולב מהודר, כי יכול לומר שהוא סובר כמו המהר״ם מינץ. החכם צבי מוסיף קושיא מאוד חזקה, יש משנה בבבא מציעא שמביאה מחלוקת האם בספר תורה יש הונאה או אין הונאה. אני מכרתי ספר תורה, לא ידעתי שזה ספר תורה מהודר מאוד ,מכרתי את זה במחיר רגיל בסוף התברר שזה עולה 40,000 $. פוסקים שההלכה כמו חכמים שבספר תורה יש הונאה. לפי המהר״ם מינץ בחפצי מצווה איך יכול להיות מצב של הונאה? הרי אם זה ספר תורה כשר ,מקיימים את המצווה- כתבו לכם את השירה הזאת. אז אם קיימתי את זה ,אין משמעות בכלל להונאה. הרי למצווה אין הונאה העיקר שאתה יוצא ידי חובה ואם כך אין הבדל בין יוצא  ידי חובה מן המובחר או מעיקר בדין ואין לזה משמעות ממונית, אז איך מתווכחים התנאים במשנה אם יש או אין הונאה. ואם בכל אופן מתווכחים זה אומר שלמחיר שלו יש משמעות .אז קשה מאוד למהר״ם מינץ ממשנה מפורשת.לכן צריך להגיד ,אולי, שגם המהר״ם מינץ מודה שחפץ שעומד למכירה בשוק או פגמת בלולב בשוק, שפה וודאי תשלם לפי המחיר שבשוק. הוא יודע את הגמרות שהיקשנו עליו. הויכוח הוא מצווה שעומד לשימוש אישי שאני לא עומד למכור אותו .אומר המהר״ם פה אני לא מתחשב בשווי שוק. ופה הראיה שלי כן נכונה. אתרוג אפשר למכור אותו בניגוד לעולה, אבל לא מוכרים אותו בפועל. זה לא חפץ שעומד למכירה בשוק. ז״א שהמוכר לא מעניין אותי, כל מה שמעניין אותי זה לצאת ידי חובה במשך החג. מחיר השוק לא רלוונטי. ואם אני יוצא בצורה רגילה ולא מהדרין -זה רואים מהגמרא -שזה לא משנה. פה משנה למלך חולק ומחייב באתרוג. לפי המהר״ם מינץ עולה ואתרוג לא מוכרים בפועל ולכן זה דומה. ואילו המשנה למלך אומר שבאתרוג יכול לומר אני הייתי מוכר את זה.

בעוד לפי המהר״ם מינץ המזיק את הלולב היה צריך לשלם לולב כשר ולא מהודר, גם אם יש הרבה שהולכים נגדו יכול לומר שהוא הולך לפי המהר״ם. לפי ההסבר שלנו, הבן אדם וודאי מתחייב לשלם מהודר. כי גם המהר״ם מינץ לא הולך איתו. כי כל מה שהמהר״ם מינץ אומר זה בבן אדם פרטי.אבל חפץ שעומד למכירה גם המהר״ם מינץ מודה שחייב לשלם מהודר

כי גם המהר"ם מינץ לא הולך איתו. כי כל מה שהמהר"ם מינץ אומר זה בבן אדם פרטי. אבל חפץ שעומד למכירה – גם המהר"ם מינץ מודה שחייב לשלם מהודר.

ואין אחד שיכול לפטור אותו מתשלום של לולב מהודר.

יוצא מכאן דין מיוחד: אם נכנסה בי רוח שטות והזקתי אתרוג מהודר: אם פסלתי אותו אצל המוכר – אשלם אתרוג מהודר, אבל אם פסלתי אותו אצל הקונה – אשלם אתרוג רגיל.

שיעור הרב גרינץ'                                             

                                                                                                          *****************