בעניין ברכת התורה
ברכת התורה מניין "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו"
על מה חרבה הארץ על שלא ברכו ברכת התורה תחילה.
אשה שלומדת תורה צריכה לברך. מה יהיה הדין כאשר כותבת האם גם תצטרך לברך?
השו"ע סימן מז:
סעיף א: ברכת התורה צריך ליזהר בה מאד:
סעיף ב :צריך לברך בין למקרא בין למשנה בין לגמרא.הגה: בין למדרש (טור):
סעיף ג: הכותב בדברי תורה אף על פי שאינו קורא צריך לברך:
סעיף ד:המהרהר בדברי תורה אינו צריך לברך. והוא הדין דיכול לפסוק דין בלא נתינת טעם לדבריו (ר"ן פרק קמא דשבת ופרק כל הצלמים כתב דהוי כהרהור):
הגר"א חולק בדין מהרהר וסובר שגם כאן מברך שהרי מקיים בכך לימוד תורה "והגית בו יומם ולילה".
מה יהיה הדין בכותב: השו"ע ס"ק ג' – צריך לברך. הט"ז – אינו צריך.
- מה ההבדל בין כותב שצריך לברך למהרהר שאינו צריך?
- האם ברכת התורה מהתורה?
לכא' כן, שהרי לומדים מהפסוק כי שם ה' אקרא… אלא שהרמב"ם אינו כותב זאת בספר המצוות.
השאגת אריה כותב ששיטת הרמב"ם שזה דרבנן
הקרית ספר – גם לפי הרמב"ם זה דאורייתא (וצריך להסביר למה לא כתב )
שיטת הרמב"ן – ברכת התורה מדאורייתא.
המ"ב מביא שזו מח' ולא מכריע (נפק"מ: שכח אם בירך האם חוזר)
השו"ע בס"ק יד פוסק שאשה שמדברת בד"ת צריכה לברך.
ושואלים האחרונים מדוע, הרי פטורה מלימוד תורה?
וביותר, הרי שיטת השו"ע שאישה אינה מברכת על מצוות שפטורה (מ"ע שהזמן גרמא) ומדוע אם כן מברכת ברכת התורה?
המג"א – מביא שחייבת ללמוד מצוות ששייכת בהן.
ושואלים האחרונים הרי לא חייבת ללמוד מדין לימוד אלא רק על מנת לדעת איך לקיים ומדוע א"כ צריכה לברך?
שאלה זו שאל הגרי"ז את ר"ח מבריסק.
והשיב ר' חיים: בברכת המצוות (תפילין, סוכה, לולב…) הברכה היא על קיום המצווה וכאן כיוון שאישה פטורה – אינה מברכת. בברכת התורה הברכה היא על התורה עצמה, הברכה היא חלק מהלימוד, מעיין פתיחה של הלימוד – כך צריך להתחיל בלימוד תורה, ולכן גם אישה שבוודאי זה נחשב אצלה לימוד, צריכה לברך.
(ולפי זה גם לכא' הרמב"ם לא מנה זאת כמצווה בפני עצמה כי זה חלק ממצוות לימוד תורה)
ראיות לדבר:
- מעיקר הדין לאישה מותר לעלות לתורה אלא שאין עולות משום צניעות.
המנהג הבסיסי הוא שהעולה הראשון מברך אשר בחר והאחרון אשר נתן והם מוציאים את יתר העולים. ואם הברכה היתה על קיום המצווה איך אישה יכלה להוציא, אלא שהברכה היא על התורה וגם אישה שייכת בזה.
- הגמ' מסתפקת על מה צריך לברך האם רק על תורה או גם על מדרש או גם על גמרא (שיש בה פסוקים). ולכא' למה צריך להגיע לזה הרי פשוט שלימוד גמרא נחשב לימוד, ולהיפך זה הלימוד המעולה יותר – לימוד בעיון וא"כ מדוע יש להגיע לפסוקים?
אלא כיוון שהברכה היא על התורה אולי רק כאשר יש פסוקים צריך לברך.
הבית יוסף (וכך במהרי"ל) סובר שברכת התורה היא ברכת המצוות כמו כל מצווה אחרת (הפסוק רק אסמכתא).
סיכום: יש מח' בעניין ברכת התורה:
ר"ח – ברכה על התורה כחלק מהלימוד.
בית יוסף: ברכת המצוות.
המשכנות יעקב מביא את הירושלמי: כאשר אדם לומד בציבור "כי שם ה' אקרא" – זה דאורייתא, ביחיד – אין חיוב לברך ואף על פי כן שיברך דלא גרע מכל ברכת המצוות.
דהיינו: בציבור – דאורייתא, ביחיד – ברכת המצוות.
(הדבר אברהם חולק – אין הבדל בין בציבור ליחיד).
בשו"ע דלעיל אמרנו שמהרהר פטור מלברך ושואל הגר"א למה הרי מקיים בזה מצוות לימוד.
כן פסק השו"ע שאשה מברכת וצריך להסביר שהשו"ע למד כמו ר' חיים שהברכה היא על התורה ולכן גם אישה מברכת.
ולכן במהרהר אינו מברך כי אין "שם ה' אקרא".
ובכל זאת שואל הגר"א למה שלא יברך משום הלימוד עצמו כמו כל ברכת המצוות.
המנחת חינוך מתרץ שהבית יוסף סובר שעל מצוות שמקיימים בלב בלבד – אין מברכים וע"כ לא מברך על בדיקת חמץ כי בביטול בעלמא סגי. ולכן גם לא מברך על הרהור בדברי תורה.
אם כן שונה יהיה הדבר בכתיבה שם אמנם לא מברך על התורה עצמה (אין "שם ה' אקרא") אבל עדיין מקיים לימוד תורה במעשה ועל כן יברך מדין ברכת המצוות.
ולכן גם יהיה שונה הדין בנשים: כאשר לומדת תורה צריכה לברך על התורה עצמה (כמו ר"ח) אבל כאשר כותבת הברכה היא רק מדין ברכת המצוות, כאן סובר השו"ע שנשים אין מברכות כאשר לא מצוות.
הגר"א דלעיל סובר שעל הרהור בדברי תורה מברך.
הבית יוסף מביא את שיטת השו"ע שלא מברך על ביטול חמץ חמץ כי לא מברכים על דבר שמתבצע במחשבה.
וא"כ צריך להסביר לפי הגר"א מה ההבדל באמת בין ביטוח חמץ שלא מברכים להרהור בדברי תורה שכן?
ר' דוד פוברסקי:
יש להבדיל בין ביטול חמץ ללימוד תורה.
ביטול חמץ מתבצע תמיד במחשבה – גם כאשר מבטל בפה מועיל מדין הביטול שבלב. נמצא שהעניין הוא תמיד המחשבה ועל זה אין ברכה.
לעומת זאת בלימוד תורה ניתן לקיימה כמובן בפה "ודברת בם" וגם במחשבה "והגית בו"- זו מצווה שניתן לקיימה בהרהור ובדיבור – ועל זה כן תיקנו ברכה.
הר"ן כותב שאנו לא מסתפקים בביטול אלא צריך גם ביעור או מכירה לגוי כי חוששים שמא הביטול לא היה בלב שלם. שואל הרעק"א אם כן נתקן שיבטל בפה ואז גם אם לא ביטל בלב שלם הוי דברים שבלב ואינם דברים.
אלא כפי שאמרנו יש להבדיל. כאשר אדם מוכר חפץ ועושה מעשה קניין, אפילו שמהרהר שלא להקנות, אי אפשר בדברים שבלב לבטל את מעשה הקניין. אבל בביטול גם כאשר אומר בפה מעשה הביטול חל במחשבה. ולכן יש חשש שדברים שבלב יבטלו מחשבת הביטול.
ראיה נוספת: הרעק"א שואל על הבית יוסף דלעיל (שאין מברכים על מצווה שמקיים במחשבה) הרי ניתן להפריש תרומה במחשבה וגם על זה מברך?
אלא לפי מה שאמרנו שוב מובן. כיוון שהפרשת תרומה ניתן לקיים בין במעשה ובין במחשבה – יש על זה ברכה גם במחשבה.
ר' שלומקע ברמן:
בביטול חמץ המצווה היא התוצאה דהיינו שלא יהיה חמץ. כפי שכתוב הרמב"ם "שאצלו יהיה חשוב כעפר". זו תוצאה שמתקיימת במחשבה וזו כוונת הבית יוסף שאין על זה ברכה.
אבל דברי תורה קיום המצווה הוא במחשבה פעילה (למעשה גם בלימוד בפה מתקיימת המצווה במחשבה=הבנה) ועל זה יש ברכה (לפי הגר"א).
ראיה לדבר מתרומות ומעשרות גם שם מתקיימת המצווה במחשבה פעילה = ההפרשה.
מי אמר שבביטול חמץ המצווה היא בתוצאה אולי בעצם הביטול?
ר' שמואל: הקצות רס"ב ס"ק ב' – נשאל במי שנאנס ושכח לבטל קודם זמן הביעור ומיד שנזכר ביטל. ואמר הקצות שלא עבר על בל יראה והביטול תופש כי איגלאי מילתא שרצה בביטול.
אם נאמר שהביטול הוא במעשה הביטול איך זה יכול להועיל הרי בפועל לא ביטל בזמן אלא אם נאמר שהביטול הוא בתוצאה – היות וגילה דעתו שלא רצה בחמץ ניתן לומר שאיגלאי מילתא גם למפרע.
(הדין הוא שניתן להשתמש בחפץ של אחר כאשר אינו מקפיד מאידך אי אפשר לקנות בלי הסכמה אפילו אם ישאיר סכום כסף כפול ומכופל. הסיבה לכך כי צריך הסכמה פעילה משא"כ ברשות שימוש מספיקה הסכמה פסיבית, כמו בביטול)
הסבר נוסף בברכת התורה:
ר' יוסף דב מבוסטון:
ברכות יא: "ורבי יוחנן אמר: אף למשנה נמי צריך לברך אבל לתלמוד אינו צריך לברך ורבא אמר: אף לתלמוד צריך לברך "
למה לגמרא לא ולתורה כן?
רמבן ספר המצוות רמב"ן עשה טו:<< · ספר המצוות · רמב"ן עשה · טו · >>
המצוה לברך את ה' לפני שלומדים תורה
"שנצטוינו להודות לשמו יתברך בכל עת שנקרא בתורה על הטובה הגדולה שעשה לנו בתתו תורתו אלינו והודיענו המעשים הרצויים לפניו שבהם ננחל חיי העולם הבא, וכאשר נצטווינו בברכה אחר כל האכילה כן נצטוינו בזו. ובפרק ג' של ברכות אמרו מנין לברכת התורה לפניה מן התורה שנאמר: "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו"
דהיינו לפי הרמבן זו ברכת הודאה (כמו ברכת המזון)
ברמ"א רד ס"ק ח' אם אנסוהו לאכול אע"ג שהחיך נהנה אינו מברך הואיל ונאנס על כך. ואומר המשנה ברורה בשער ציון ואע"ג דלעניין מצה קי"ל כפאוהו ואכל יצא, אלמא חשיבא אכילה, זהו לעניין המצווה אבל לחייבו ליתן הודאה לא שייך כיוון דאנוסהו.
ידוע שבמתן תורה "כפה עליהם הר כגיגית"
ובמדרש תנחומא: נעשה ונשמע שאמרו עם ישראל היה על התורה שבכתב, אך עדיין לא קיבלו את התורה שבעל פה. דהיינו תורה שבכתב ניתנה בהסכמה ושבע"פ בכפיה.
הואיל ואמרנו שזו ברכת הודאה ניתן לפי זה לחלק בין לימוד תורה שזה בהסכמה ללימוד גמרא שזה בכפיה ולא מברך (בצד הרעיוני, לא ממש כפשוטו…)
ולפי זה גם נשים מברכות כי גם אצלן יש הודאה לקב"ה.
סיכום:
יש 3 שיטות בברכת התורה:
- ר' חיים ברכה על התורה. כך לומדים תורה, מתחילים בברכה.
- בית יוסף – ברכת המצוות.
- רמב"ן – ברכת הודאה.
נפק"מ בין השיטות: האם צריך להבין מה שמברך.
אם ברכת המצוות יצא י"ח ואם ברכת הודאה – צריך להבין כמו בברכת המזון.
שיעור הרב מוטי פרוינדליך
ערך וסיכם: עו"ד משה פריי