חיוב נשים בקריאת מגילה-ר יעקב קופר

בס"ד 23/2/2026

חיוב נשים בקריאת מגילה – הרב יעקב קופר

השיעור עוסק בחיובו של קטן בקריאת מגילה ובשאלה האם הוא יכול להוציא גדולים ידי חובה. הבסיס לדיון הוא המשנה במסכת מגילה (דף יט), הקובעת: "הכל כשרים לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן". המשנה מציינת כי רבי יהודה מכשיר בקטן. בשיעור מוסבר כי לפי חז"ל "חרש" הוא בדרך כלל חרש-אילם שאינו בר דעת, אך כאן הכוונה למי שמדבר ורק אינו שומע היטב.

שיטת תנא קמא וה"טורי אבן"

השאלה המרכזית היא מדוע תנא קמא פוסל קטן, הרי לכאורה מדובר בקטן שהגיע לחינוך (חיובו מדרבנן) ומצוות מגילה עצמה היא מדרבנן.

ה"טורי אבן": מובא כשיטה חריגה הסוברת שמגילת אסתר היא כ"דברי קבלה" ולכן דינה כדאורייתא. לפי זה, ברור מדוע קטן (שחיובו רק מדרבנן) לא יכול להוציא גדול שחייב מהתורה (לשיטתו). עם זאת, שאר הראשונים אינם מקבלים זאת וסוברים שגם המגילה היא מדרבנן.

שיטת תוספות: "תרי דרבנן" מול "חד דרבנן"

תוספות מתמודד עם הקושי: אם שניהם חייבים מדרבנן, מדוע שהקטן לא יוציא את הגדול?.

היסוד של תוספות: תוספות מחדש שיש הבדל ברמת החיוב. הקטן הוא "תרי דרבנן" (שני דרבנן) – גם כי המצווה היא מדרבנן וגם כי הוא קטן שחיובו מדין חינוך. הגדול הוא רק "חד דרבנן" (דרבנן אחד) כי הוא בר-חיוב מהתורה בשאר מצוות. לכן, "תרי דרבנן" לא יכול להוציא "חד דרבנן".
השוואה לברכת המזון: בברכת המזון (מסכת ברכות), הגמרא אומרת שבן מברך לאביו ומוציאו ידי חובה כשאביו אכל רק כזית או כביצה (שאז חיוב האב הוא מדרבנן). תוספות מסביר זאת בכך שמדובר במקרה שהקטן אכל כדי שביעה (שאז הוא "חד דרבנן" מצד קטנותו בלבד), ולכן הוא יכול להוציא את אביו שהוא גם "חד דרבנן".

שיטת הרמב"ם וה"מגן אברהם"

הרמב"ם: בהלכות ברכות, הרמב"ם פוסק שבן מוציא את אביו שלא שבע, מבלי לציין שהקטן חייב לאכול כדי שביעה. מכאן נראה שהרמב"ם חולק על תוספות וסובר ש"תרי דרבנן" כן מוציא "חד דרבנן".
המגן אברהם: מנסה ליישב את הרמב"ם עם שיטת תוספות דרך מושג הפוטנציאל. בברכת המזון לקטן יש פוטנציאל לאכול כדי שביעה ולהגיע לחיוב גבוה יותר, לכן הוא נחשב באותה רמה של האב. במגילה, לקטן אין שום דרך להגיע לחיוב דאורייתא, ולכן שם גם הרמב"ם יודה שאינו מוציא גדול.

שיטת הרשב"א: חינוך מול חיוב עצמי

הרשב"א מציע הסבר אחר: מצוות חינוך היא ביסודה חלשה יותר מחיוב דרבנן רגיל המוטל על גדול. הסיבה שבברכת המזון קטן מוציא היא שחיוב הגדול שאכל פחות מכדי שביעה הוא גם סוג של "הרגל" וגדר, ולכן הם דומים ברמתם.

סוגיית הערבות: רבי עקיבא איגר מול החזון איש

הדיון עובר למסלול של "ערבות" (כל ישראל ערבים זה בזה), המאפשר לאדם להוציא אחר גם אם הוא עצמו כבר יצא ידי חובה.

קושיית רבי עקיבא איגר: אם יש דין ערבות, מדוע רמת החיוב העכשווית (תרי דרבנן) משנה? הרי בערבות אנו מסתכלים על השייכות הכללית למצווה. כמו שגדול שחייב מדרבנן מוציא גדול שחייב מדאורייתא בברכת המזון מדין ערבות, כך גם קטן שאכל רק כזית צריך להוציא גדול.
תשובת החזון איש: החזון איש טוען שבדעת תוספות "בקטן לא תיקנו חכמים ערבות". הקטן יכול להוציא אחרים רק מכוח חיובו העצמי ("שומע כעונה") ולא מכוח דין ערבות.

חיוב נשים ודין ערבות

בסיום השיעור מוזכרת שיטת הראש (במסכת ברכות) הסובר שאין ערבות לנשים.

הנודע ביהודה (דגול מרבבה): לומד מהראש שאישה אינה יכולה להוציא גברים מדין ערבות אם רמת חיובם שונה. הוא מסתפק האם איש (שיש לו ערבות) יכול להוציא אישה בקידוש אם הוא כבר התפלל ערבית (וחיובו כעת רק מדרבנן) והיא עדיין חייבת מדאורייתא.
רבי עקיבא איגר: חולק על הנודע ביהודה וטוען שגם לנשים יש ערבות, אלא שהן ערבות רק במצוות שהן עצמן מחויבות בהן. הוא מוכיח זאת ממקרים בהם נשים הוציאו אחרים ידי חובה.

איסור אכילת מצת טבל בפסח-עו"ד ישראל פוקס

בס"ד 23/3/2026

איסור אכילת מצת טבל-עו"ד ישראל פוקס

א. פתיחה: המשנה במסכת פסחים

השיעור נפתח בבחינת המשנה במסכת פסחים (לה, א).

הנושא: באילו דברים אדם יוצא ידי חובת מצה בלילה הראשון של פסח (חובת "בערב תאכלו מצות").
המקור: המשנה קובעת שיוצאים ידי חובה בחמשת מיני דגן, אך אין יוצאים ידי חובה במצה שהיא "טבל" (שלא הופרשו ממנה תרומות ומעשרות), וכן לא במעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו, או במעשר שני והקדש שלא נפדו.

ב. טעם הגמרא: ה"היקש" בין מצה לחמץ

הגמרא בפסחים (לה, ב) מבארת את הסיבה לפסילת מצה של טבל.

המקור: פסוק מהתורה: "לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות".
הדרשה: הגמרא לומדת שיש "היקש" (השוואה) בין המצה לחמץ – אדם יוצא ידי חובה רק במצה כזו, שאילו הייתה מחמיצה, היה חל עליה איסור "לא תאכל חמץ".
המסקנה: כיוון שבמצת טבל, אילו הייתה מחמיצה, האיסור העיקרי שהיה חל עליה הוא איסור "טבל" ולא איסור "חמץ" (לפי שיטה מסוימת), הרי שהיא פסולה למצוות מצה.

ג. שיטת רבי שמעון: "אין איסור חל על איסור"

הגמרא מקשה: מדוע שלא יחול גם איסור חמץ על הטבל?.

המקור: הגמרא מיישבת שהמשנה הולכת לפי שיטת רבי שמעון במסכת כריתות, הסובר ש**"אין איסור חל על איסור"**.
ההסבר: כיוון שהחיטים היו "טבל" כבר משעת הקציר, כשמגיע הפסח והעיסה מחמיצה, איסור החמץ אינו יכול "לחול" על איסור הטבל הקיים. לכן, לפי רבי שמעון, לא עוברים על לאו של חמץ באכילת טבל שהחמיץ, וממילא לא יוצאים בו ידי חובה.

ד. קושיית הראשונים: איסור "כולל" ואיסור "מוסיף"

הראשונים מקשים על דברי הגמרא מהמושגים "איסור כולל" ו**"איסור מוסיף"**.

הגדרות:
- איסור כולל: איסור שחל על דברים נוספים (חמץ חל על כל העיסות, לא רק על טבל).
- איסור מוסיף: איסור שמוסיף חומרה (חמץ מוסיף איסור הנאה ועונש כרת, מה שאין בטבל רגיל).
הקושי: גם לפי הסוברים שאין איסור חל על איסור, במקרים של "כולל" ו"מוסיף" האיסור כן חל.
המסקנה: הראשונים מוכיחים מכאן שרבי שמעון סובר שאין איסור חל על איסור אפילו ב"כולל" ו"מוסיף".

ה. שיטת הרמב"ם והכלל של ברכת המזון

הדיון עובר לשיטת הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה (פרק ו, הלכה ז).

המקור: הרמב"ם פוסק כמשנה שאין יוצאים בטבל, אך מוסיף גם "מצה גזולה".
הכלל של הרמב"ם: "כל שמברכים עליו ברכת המזון יוצא בו ידי חובתו, וכל שאין מברכים עליו… אין יוצא".
הסתירה ברמב"ם: בהלכות שגגות (פרק ו, הלכה ד) הרמב"ם פוסק שאיסור כן חל ב"כולל" ו"מוסיף". אם כך, איסור חמץ היה צריך לחול על טבל, והיה ניתן לצאת ידי חובה.

ו. יישוב הסתירה: "מצווה הבאה בעבירה"

כדי ליישב את הרמב"ם, השיעור מביא את דברי הר"ן והרמב"ן.

הסבר: הטעם האמיתי לפסול (לפחות לשיטת הרמב"ם) אינו ה"היקש" של הגמרא, אלא הדין הכללי של "מצווה הבאה בעבירה".
ראיה: זה מסביר מדוע הרמב"ם פוסל גם מצה גזולה, למרות שבה אין את עניין ה"היקש" של חמץ.
הקשר לברכות: בהלכות ברכות (פרק א, הלכה יט) הרמב"ם פוסק שמי שאוכל דבר איסור (כמו טבל) אינו מברך עליו. מכאן שהפסול במצה נובע מהיותה חפץ של עבירה שאינו ראוי לברכה.

ז. שאלת ה"שאגת אריה": עשה דוחה לא תעשה

החלק האחרון של השיעור עוסק בקושיית ה**"שאגת אריה" (סימן צו)**.

השאלה: מדוע לא נאמר שמצוות עשה של אכילת מצה תדחה את הלא תעשה של איסור טבל ("עשה דוחה לא תעשה")?. אם העשה דוחה את הלאו, אז אין כאן עבירה וממילא אין "מצווה הבאה בעבירה".
תירוץ ה"שאגת אריה": הוא מציע (בהסתמך על סוגיית יבמות) ש"עשה" אינו דוחה "לא תעשה" שיש בו עונש מיתה בידי שמיים (כמו בטבל).
הקושי על התירוץ: הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות (פרק י, הלכה כ) מציין שיש סוגי טבל (כמו מעשר שני) שאין בהם מיתה אלא רק מלקות. כיוון שהרמב"ם פסל את כל סוגי הטבל, תירוץ ה"שאגת אריה" אינו מספיק ליישוב שיטת הרמב"ם.

תקפו כהן-תפיסה בספק-ב-עו"ד ישראל פוקס

בס"ד 9/2/2026

תקפו כהן – תפיסה בספקות – חלק ב' – עוד ישראל פוקס

הסיפור שלנו מתחיל בסוגיית "תקפו כהן" במסכת בבא מציעא (דף ו' ע"ב). דמיינו סיטואציה: נולד עגל, ויש ספק אם הוא בכור (אולי האמא הפילה לפני כן ולד שלא נספר). מצד אחד הישראל טוען "שלי הוא", מצד שני הכהן טוען "בכור הוא". לפני שבית הדין מכריע, הכהן "תוקף" – כלומר תופס את העגל בכוח לבעלותו.

רוב הראשונים (ראש, תוספות, רמ"א): זועקים "חמס!". מוציאים את העגל מהכהן ומחזירים לישראל.
הרמב"ם (והשולחן ערוך בעקבותיו): מפתיע ופוסק – אין מוציאים מידו. ברגע שהכהן תפס בספק ממון, הממון נשאר אצלו.

הסתירה הגדולה ברמב"ם

כאן העסק מסתבך. הרמב"ם פוסק בדין ספק פדיון פטר חמור, שאם ישראל פדה חמור מספק בטלה, הוא יכול להכניס את הטלה הזה לדיר ולעשרו כ"מעשר בהמה".- הספקות נכנסים לדיר להתעשר- דהיינו ממון ישראל! , המשמעות: לכהן אין שום זכות ממונית בטלה הזה. מכאן מוכח שבמקרה כזה, גם אם הכהן יתפוס את הטלה – כן יוציאו מידו.

אז למה בבכור תפיסה עוזרת ופה לא?

"חזקת מרא קמא"

כדי ליישב את הרמב"ם, מביאים את הרשב"א (ואחריו הפני יהושע והשב שמעתתא) שמציג את המושג "מרא קמא" (בעלים ראשון):

בספק פדיון פטר חמור: הטלה היה שייך לישראל בוודאות לפני הספק. לכן הישראל הוא "מרא קמא", והתפיסה של הכהן לא יכולה לבטל בעלות וודאית קודמת.
בספק בכור: העגל נולד לתוך הספק. הישראל מעולם לא היה בעלים וודאי עליו (כי אולי הוא קדוש מהרגע הראשון). לכן אין כאן "מרא קמא" וודאי, והתפיסה של הכהן מועילה.

הגמרא בבבא מציעא (דף ק') דנה ב"מחליף פרה בחמור" – שם רואים שבעלות על האמא (הפרה) אמורה להקנות "מרא קמא" גם על הוולד. אז למה בבכור זה לא עובד?
החקירה של "קונטרס הספקות" ורבי נפתלי טרופ

בעל "קונטרס הספקות" (אחיו של הקצות). הוא שואל: מה זה בכלל "מרא קמא"?

אפשרות א' (חזקה דמעיקרא): זו גזירת הכתוב – התורה אומרת לנו "אל תסתפק", מה שהיה אתמול הוא מה שיש היום.
אפשרות ב' (הנהגה ממונית): אנחנו פשוט לא יודעים מה לעשות, אז לא משנים את המצב הקיים.

רבי נפתלי טרופ (הגרנ"ט) מסביר שהרמב"ם הולך עם אפשרות א'. לכן בבכור, מכיוון שמדובר ב**"חזקה העשויה להשתנות"** (אנחנו יודעים שברגע הלידה אמור לחול שינוי בסטטוס), החזקה הקודמת של הישראל לא "מדלגת" מעל רגע הלידה ולכן אין "מרא קמא".

הקושיה מ"אבידה" (ספק הינוח)

הרמב"ם בהלכות גזילה ואבידה (על פי הגהות הגר"א). במקרה של "ספק הינוח" (חפץ שלא ברור אם הונח שם בכוונה או אבד), הרמב"ם פוסק שאם המוצא לקח את החפץ – הוא לא מחזיר לבעלים. אבל רגע! הרי יש כאן "מרא קמא" (הבעלים המקורי של החפץ)! לפי ההסבר הקודם, התפיסה (ההרמה) של המוצא לא אמורה להועיל נגד מרא קמא?

ה"אבן האזל" (רבי איסר זלמן מלצר) מסיק מכאן שהרמב"ם דווקא לא לומד כמו הגרנ"ט, אלא רואה ב"מרא קמא" רק סוג של חזקת ממון רגילה.

סיכום: תפוס לעומת מוחזק

השיעור מסתיים בהבחנה דקה ומבריקה:

תפוס: אדם שמחזיק חפץ פיזית בלבד. זה לא נותן זכות קניינית, ומישהו אחר יכול לבוא ולתפוס ממנו ("כל דאלים גבר").
מוחזק: אדם שיש לו קשר קנייני לחפץ (כמו מרא קמא). המרא קמא הופך את ה"תפיסה" הפיזית ל"מוחזקות" משפטית, שאותה אי אפשר לשבור בתפיסה כוחנית.

בספק בכור, הישראל הוא רק "תפוס" (פיזית), ולכן הכהן יכול לתפוס ממנו. בספק פטר חמור, הישראל הוא "מוחזק" מכוח "מרא קמא", ולכן אם הכהן יתפוס – נוציא מידו.

שאלת סיום: אם המוחזקות היא רק עניין של "מי שכואב לו הולך לרופא" (מאן דכאב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא), האם הצדק תמיד נמצא אצל מי ששומר על המצב הקיים?

תקפו כהן-תפיסה בספק-א-עו"ד ישראל פוקס

בס"ד 26/1/2026

תפיסה בספק ממון (חלק א) – עו"ד ישראל פוקס

מבוא: דין בכור וספק בכור

פרשת בא פותחת במצוות "קדש לי כל בכור", הקובעת כי בכור בהמה טהורה שייך לכהן.

השאלה המרכזית היא מה הדין במקרה של "ספק בכור", כגון כשנולדו שניים ולא ידוע מי הראשון, או שלא ידוע אם הבהמה כבר בכרה בעבר?

המשנה במסכת בכורות (יט, ב) קובעת כי ספק בכור נאכל במומו לבעלים, כלומר הישראל אינו חייב לתתו לכהן אלא ממתין שייפול בו מום ואוכלו בעצמו.

סוגיית "תקפו כהן" בגמרא

הדיון עובר למסכת בבא מציעא (ו, ב), שם הגמרא דנה במקרה שהכהן לקח את הספק בכור מידי הישראל בחוזקה (תקפו כהן).

הדעה הראשונה: אין מוציאים אותו מיד הכהן, משום ש"המוציא מחברו עליו הראיה".
דעת רבא: תקפו כהן – מוציאים מידו.
הראיה של רב חנניה: הוא מביא ברייתא הקובעת ש"ספקות נכנסים לדיר להתעשר" (כלומר, ישראל יכול להכניס ספק בכור לעדר המעשר שלו ובכך לפטור בהמות אחרות). הגמרא מסיקה שאם הישראל יכול להשתמש בספק לטובתו, סימן שאין לכהן זכות ממונית בו, ואם תקפו הכהן – עליו להחזירו. הגמרא בקידושין (ז, א) מבהירה שמדובר בטלה שפדה ספק פטר חמור, ולא בספק בכור בהמה טהורה עצמו. כי ספק בכור אינו ממון ישראל שיכול להשתמש כמעשר בהמה.
למסקנת הגמ' תקפו כהן – מוציאין מידו.

מחלוקת הראשונים והשולחן ערוך

הסוגיה משתלשלת למחלוקת הלכתית:

השולחן ערוך : "ספק בכור אין הבעלים צריכים ליטלו לכהן אלא יחכו שיפול בו מום ויאכל ע"י הבעלים ואם תקפו כהן – אין מוציאין מידן".
הרמא: מוציאין מידו וכן הלכתא
הרא"ש והרשב"א: מוציאין מידו כי תפיסה זה רק ע"י טענת ברי וכהן זה הוא בטענת שמא.

סתירה ויישוב בשיטת הרמב"ם (לפי הרשב"א)

הרשב"א מקשה על הרמב"ם בהל' בכורות: מצד אחד הוא פוסק שאם תקפו כהן אין מוציאים מידו (משמע שיש לכהן אחיזה ממונית), ומצד שני הוא פוסק כהברייתא שספקות נכנסים לדיר להתעשר (משמע שזה ממון ישראל לגמרי). ???

הרשב"א מיישב שיש הבדל ביסוד המוחזקות:

בטלה שפדה ספק פטר חמור: הטלה היה ודאי של הישראל לפני הספק, לכן הוא נחשב "מוחזק" בו לגמרי.
בספק בכור: הספק נולד עם הבהמה, ולכן לישראל אין עדיפות במוחזקות על פני הכהן.

דיון במושג "מרא קמא" וחזקה דמעיקרא

השיעור מעמיק בשאלה מדוע הישראל לא נחשב "מרא קמא" (בעלים ראשונים) על בכור שנולד בביתו. לפי האחרונים (כמו ה"פני יהושע"), ההבדל הוא שבטלה של פטר חמור יש "מרא קמא" ודאי לישראל, בעוד שבבכור הספק מתחיל ברגע הלידה.

שיטת הגאון (הגר"א) ביישוב שיטת הרמב"ם

הגאון (בביאורו לשולחן ערוך, סימן שטו) מיישב את הסתירה לכאורה ברמב"ם בכך שהוא מחלק בין שלבי הדיון בגמרא. הגמרא בתחילה (ב"הוה אמינא") רצתה להביא ראיה מהברייתא העוסקת ב"ספקות נכנסים לדיר להתעשר", מתוך הנחה שמדובר בספק בכור ממש. אולם, במסקנת הגמרא התברר שהברייתא עוסקת בטלה שפדה ספק פטר חמור, טלה שהיה ודאי בחזקת הישראל לפני הספק. לכן, לדעת הגאון, הרמב"ם סובר שהראיה של רבא מהברייתא נדחתה במסקנה, ואין להוכיח ממקרה של טלה (שיש בו מוחזקות קודמת) למקרה של ספק בכור שנולד לתוך ספק.

סוגיית "המחליף פרה בחמור" בבבא קמא

השיעור דן בגמרא במסכת בבא קמא (דף ק, א) העוסקת בשני אנשים שהחליפו פרה בחמור, והפרה המליטה. לא ידוע אם הלידה התרחשה לפני העסקה (ואז הוולד שייך למוכר) או אחריה (ואז הוא שייך לקונה).

השאלה מהגמרא: המשנה קובעת שבמקרה כזה "יחלוקו". הגמרא מקשה: מדוע הם חולקים? הרי הפרה נמצאת ברשות המוכר, ואם כן הוא המוחזק ("מרא קמא") ועליו חל הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה".
מדוע הגמרא לא מעמידה זאת במרא קמא? הגמרא מתרצת שמדובר במקרה שהפרה עמדה ב"אגם" (שטח הפקר), ולכן אין לאף אחד מהצדדים מוחזקות פיזית ברורה. אולם, הגמרא מוסיפה להקשות: גם אם היא באגם, עדיין יש למוכר "חזקה דמרא קמא", שהרי הוולד נוצר בתוך הפרה שהייתה שלו בוודאות.

מה מוסיפה חזקת "מרא קמא" על פני מוחזקות רגילה?

השיעור מביא את חקירת "קונטרס הספקות" (אחיו של בעל קצות החושן) בשאלה זו.

מוחזקות רגילה: היא מצב שבו בית הדין אינו יודע למי שייך הממון, ולכן משאיר אותו אצל מי שמחזיק בו כרגע ("שב ואל תעשה"). היא אינה "פושטת" או מכריעה את הספק.
חזקת מרא קמא (חזקה דמעיקרא): לדעת רב נפתלי טרופ, חזקה זו פועלת כהכרעה של הספק. היא אומרת: "אל תסתפק כלל – מאחר שאתמול הממון היה של פלוני, אנו מניחים שגם היום הוא שלו". זוהי חזקה חזקה יותר שיוצרת דין ודאי זמני.

שיטת ר' נפתלי טרופ

רב נפתלי טרופ מסביר מדוע בספק בכור לא אומרים שהישראל הוא "מרא קמא" מכוח היותו בעלי האם והעובר:

1. חזקה דעביד להשתנויי: יש כלל ש"חזקה דמעיקרא" אינה פועלת במקום שהמצב עשוי להשתנות. בבכור, אנו יודעים מראש שברגע הלידה המעמד של העובר עומד להשתנות (מ"עובר" ל"בכור קדוש" או "חולין").
2. ניתוק בין העובר לוולד: בבכור, הקדושה חלה ברגע היציאה מהרחם ("בהווייתו הוא קדוש"). לכן, המוחזקות שהייתה לישראל בעובר (כחלק מהאם) אינה נחשבת ל"מרא קמא" עבור הוולד שנולד כבכור, כי זהו מצב משפטי חדש לחלוטין.
ההבדל בין בכור לטלה: לכן, בספק בכור הישראל אינו נחשב מרא קמא והכהן יכול לתפוס (לפי הרמב"ם), אך בטלה שפדה ספק פטר חמור, הטלה היה רכושו המוחלט של הישראל לפני שנוצר הספק הממוני, ולכן שם יש "מרא קמא" שמוציא מיד הכהן

סיכום היסוד לפי ה"קונטרס הספקות"

השיעור מסתיים בחקירת "קונטרס הספקות" (אחיו של בעל קצות החושן) לגבי מהות חזקת "מרא קמא". האם מדובר בחזקה ממונית גרידא וכשאני לא יודע מה לעשות – אני משאיר אצלך או ב"חזקה דמעיקרא" שפושטת את הספק.?

לפי רב נפתלי, בבכור אין חזקה דמעיקרא כי זהו מצב ש"עביד להשתנויי– ידענו שהעובר עתיד להיוולד ולהפוך לבכור קדוש, ולכן המוחזקות של הישראל היא חזקת ממון רגילה – החזקה לא פוטרת לי את הספק ולכן משאיר אצלך.

לפי זה פשוט ההבדל בין ספק בכור למחליף פרה בחמור בבכור אין חזקה מעיקרא כי כשהוא נולד ידעתי שהוא בכור ואי אפשר להיתלות בחזקה מעיקרא כי ידעתי שזה ניתן להשתנות!