פרשת חיי שרה: ביאור דין המסופק אם התפלל

ביאור דין המסופק אם התפלל

ישנו דין שהמסופק אם התפלל יחזור ויתפלל מאחר ותפילה היא בקשת רחמים. בשיעור זה נדון בשאלה למה לא נאמר כמו כן במי שמסופק אם הזכיר יעלה ויבוא שיחזור ויתפלל. שאלה זו תלויה בנידון האם הזכרת יעלה ויבא באה כחלק מגוף התפילה, או כתוספת על התפילה. כי רק אם נניח שהיא חלק מגוף התפילה, ומי שלא הזכיר יעלה ויבוא נחשב כמי שלא התפלל – יש מקום לשאלתנו.

בענין זה נביא מחלוקת ידועה שיש בין בעלי התוספות במי ששכח להזכיר יעלה ויבוא בתפילת מנחה, ובאופן שבלילה כבר עבר ראש חודש, האם ישלים את תפילתו בתפילת ערבית כדין מי שלא התפלל מנחה בשוגג, או שמאחר ולא ירוויח את הזכרת יעלה ויבוא בערבית לא ישלים תפילתו.

וידוע מה שביאר הגר"ח מבריסק במחלוקתם, האם הזכרת יעלה ויבא נחשבת לחלק מהתפילה, או להזכרה בעלמא.

בשיעור זה נחדש יסוד על פיו יתבאר טעם נוסף במחלוקתם, וכן תעלה בידנו תשובה לשאלה הנזכרת.

המסופק אם התפלל – חוזר ומתפלל, ואילו המסופק אם אמר יעלה ויבוא אינו חוזר * ביאורו של הגר"ח במחלוקת רבינו יהודה וחכמי פרובינצ"א * ביאור חדש במחלוקת רבינו יהודה וחכמי פרובינצ"א * תירוץ על הקושיה שהבאנו בתחילת הדברים

המסופק אם התפלל – חוזר ומתפלל, ואילו המסופק אם אמר יעלה ויבוא אינו חוזר

הגמרא בברכות (כא, א) אומרת שהמסופק אם התפלל תפילת שמונה עשרה – חוזר ומתפלל, למרות שתפילה היא דרבנן וספק דרבנן לקולא, כי הלוואי ויתפלל אדם כל היום כולו. והיינו שמאחר ותפילה היא בקשת רחמים, ומלכתחילה היה צריך אדם להתפלל ולבקש רחמים כל היום כולו, לכן מחמירים גם בספק שיחזור ויתפלל. וכן פסק השולחן ערוך (או"ח קז, א).

ויש להקשות מדין זה על מה שפוסק הרמ"א (תכב, א) שהמסתפק אם אמר יעלה ויבוא [ובאופן שיש עמו ספק אמיתי של חמישים חמישים, וכגון שקודם תחילת ברכת רצה היה בדעתו לומר יעלה ויבוא (כך מבאר הט"ז ס"ק א), שאז אין את הסברא לומר שהלך כפי שגרת לשונו ולא אמר] אינו חוזר ומתפלל. וקשה למה לא נאמר אף בזה שמאחר ויש לו ספק, יחזור ויתפלל, כמו במי שמסופק אם התפלל או לא.

ונבאר יותר את שאלתנו. נחלקו בעלי התוספות במי שלא אמר יעלה ויבוא במנחה של ראש חודש, ונזכר אחר שהגיעה שעת תפילת ערבית של מוצאי ראש חודש האם יתפלל פעמיים ערבית כדין מי שלא התפלל תפילת מנחה. דעת רבינו יהודה (ברכות כו, ב תוד"ה טעה) שלא יתפלל פעמיים ערבית, כי לא ירוויח בכך כלום שהרי לא יזכיר בה יעלה ויבוא, ותפילת שמונה עשרה עצמה הרי כבר התפלל [ולכן אין זה דומה למי שלא התפלל מנחה בשבת שמתפלל ערבית שתיים למרות ששוב לא יזכיר של שבת, שהרי שם לא התפלל בכלל, וכשיתפלל ערבית פעמיים ירוויח תפילת שמונה עשרה שלא התפלל]. ודעת חכמי פרובינצ"א (מובא ברבינו יונה על הרי"ף ברכות יח, א) שמאחר ובאותה תפלה לא יצא ידי חובתו שהרי לא התפלל אותם כדינה, נחשב כמו שלא התפלל כלל, וצריך לחזור ולהתפלל.

ביאורו של הגר"ח במחלוקת רבינו יהודה וחכמי פרובינצ"א

ומבאר הגר"ח מבריסק שמחלוקתם היתה בגדר התקנה שתקנו חכמים להזכיר יעלה ויבא בתפילת ראש חודש. האם מונח בזה שיעלה ויבוא הוא חלק מגוף תפילת שמונה עשרה, או שאין זה חלק מגוף התפילה, אלא רק ענין של תוספת הזכרה על התפילה. רבינו יהודה סבר שיעלה ויבוא נחשב כהזכרה בלבד, ואינו חלק מהתפילה, ולכן גם אם לא הזכיר יעלה ויבא אין זה נחשב כמי שלא התפלל. ולכן אם לא ירוויח את ההזכרה בתשלומי התפילה, אין סיבה שיצטרך להשלים, שהרי את התפילה עצמה לא חיסר. וחכמי פרובינצ"א סברו שיעלה ויבא נחשב כחלק מהתפילה, ומאחר שלא אמר יעלה ויבא הרי זה כמי שחיסר ברכה בתפילה, שהדין הוא שנחשב כמו שלא התפלל שהרי שינה מצורת התפילה שתקנו חכמים.

ועכשיו נחזור לשאלה שפתחנו בה. להלכה פוסק השולחן ערוך (או"ח קח, יא) שאם לא אמר יעלה ויבוא במנחה חוזר ומתפלל פעמיים ערבית, וכשיטתם של חכמי פרובינצ"א [ואמנם כתב שיתפלל אותה בתורת נדבה, הרי שלא הכריע בזה]. ומעתה – לפי ביאורו של הגר"ח בשיטתם – עולה שדעת השולחן ערוך שיעלה ויבא נחשב כחלק מגוף התפילה.

מעתה יקשה, למה הדין הוא שהמסופק אם אמר יעלה ויבא בתפילה אינו חוזר, הרי המסופק אם אמר יעלה ויבא נחשב כמו שמסופק אם התפלל, והדין הוא שהמסופק אם התפלל חוזר ומתפלל. שאלה זו שואל הקהילות יעקב (י' חלקים ח"א סוף סי' א).

ביאור חדש במחלוקת רבינו יהודה וחכמי פרובינצ"א

ונראה לבאר ביאור אחר בדעת חכמי פרובינצ"א, ובזה תתיישב הקושיה. הגר"ח מבאר בסברתם שיעלה ויבא נחשב חלק מהתפילה, והרי זה כמו שהוסיפו חכמים עוד ברכה בתפילה, ולכן מי שלא אמר יעלה ויבא נחשב כמו ששינה בגוף התפילה ולכן חוזר ומתפלל. אמנם לכשנדייק בלשונם יתכן לבאר דבריהם באופן אחר.

כתבו התוספות (ברכות כו, א ד"ה אבעיא) – מי ששכח להתפלל מוסף אין לו השלמה בתפילה הבאה, שהרי תפילת מוסף היא כנגד קרבן מוסף, ועבר זמנו בטל קרבנו. ומה שבתפילות שחרית מנחה וערבית שייך השלמה אף שגם הם תוקנו כנגד קרבנות – הוא משום שיש בהם ענין של בקשת רחמים, וזמן בקשת רחמים הוא בכל עת, ולא שייך בזה עבר זמנו. עד כאן תוכן דבריהם. ונבאר זאת.

היסוד הוא שבכל תפילה יש שני ענינים. יש את הענין שהיא כנגד הקרבן, ויש את הענין של בקשת רחמים. בדברי התוספות רואים שמה שיש לאדם אפשרות להשלים תפילה שהחסיר בתפילה הבאה, הוא רק מצד ענין בקשת הרחמים שבתפילה, ולא מצד ענין כנגד הקרבנות שבתפילה. ולמשל מי ששכח מנחה ומתפלל ערבית פעמיים, אינו משלים בזה את החלק של מנחה שהוא כנגד תמיד של בין הערביים, שבזה לא שייך השלמה שהרי כבר עבר זמן הקרבן, אלא הוא משלים את חלק הבקשת רחמים שחסר לו במנחה.

ונראה שבפרט זה נחלקו רבינו יהודה וחכמי פרובינצ"א. רבינו יהודה סבר כשיטה זו שההשלמה לתפילה עניינה רק מצד הבקשת רחמים. ואילו חכמי פרובינצ"א סברו שדין השלמה נאמר גם על עצם התפילה, ולא רק על ענין הבקשת רחמים. ונרחיב לבאר הדברים.

והנה מי ששכח יעלה ויבא בתפילה, גם אם נאמר שיעלה ויבא תיקנו כחלק מהתפילה, ונחשב כמו שחיסר ברכה בתפילה, לא חסר לו בבקשת הרחמים שבתפילה, ומצד הבקשת רחמים אינן צריך לחזור ולהתפלל.

וראיה לזה, שכתב המשנה ברורה (תקצג ס"ק ב) שאם אינו יודע את כל הברכות של שמונה עשרה יתפלל מה שיודע. ויש להבין, מה תועלת יש לו בזה והרי הדין הוא שהשוכח ברכה אחת מתוך התפילה חוזר ומתפלל כי שינה ממטבע שטבעו חכמים בתפילה, ואם כן זה שאינו יודע ואפילו ברכה אחת, כיון שיחסר אותה לא יצא ידי חובתו?

והתשובה לזה היא – כי בתפילה יש גם חלק של בקשת רחמים, וידי חובת של בקשת רחמים יצא גם אם חיסר ברכה בתפילה. ולכן מי שאינו יודע את כל הברכות, יאמר מה שיודע, כי על ידי זה יצא לכל הפחות ידי חובת הבקשת רחמים שיש בתפילה.

ומעתה ניתן לבאר באופן נפלא את מחלוקתם של בעלי התוספות. רבינו יהודה סבר שענין השלמת תפילה שתקנו חכמים למי שלא התפלל – הוא רק מצד הבקשת רחמים שבה; שהרי מצד דין התפילה שכנגד קרבנות אין שייך לחזור ולהשלים, שהרי כבר עבר זמן הקרבן. מעתה, מי ששכח יעלה ויבא, אף שנחשב שחיסר בגוף התפילה אינו צריך – מצד דין התפילה – להשלים בתפילה הבאה, שהרי כל המושג של השלמת תפילה שייך רק כלפי התפילה כבקשת רחמים. ומאחר וכאן כבר יצא ידי חלק הבקשת רחמים שבתפילה אף בלי שאמר יעלה ויבא וכמתבאר, שוב אין ענין שישלים את התפילה מצד התפילה עצמה. אלא שאם ירוויח הזכרת יעלה ויבוא בתפילת ההשלמה, וכגון אם שכח שחרית ובא להשלים במנחה, צריך להשלים כדי להרוויח ההזכרה. אך בנידון שלנו ששכח מנחה, ובערבית כבר אין אומרים יעלה ויבא, ולא ירוויח ההזכרה – אין שום ענין שיחזור.

ואילו חכמי פרובינצ"א סוברים שאפשרות השלמת תפילה היא לא רק מצד שהיא בקשת רחמים, אלא אף מצד מה שהיא כנגד קרבנות ולמרות שכבר עבר זמן הקרבן. ולכן אמרו שמי ששכח יעלה ויבוא, אף שלא חיסר מצד הבקשת רחמים, צריך להשלים התפילה שהרי חסר לו חלק בתפילה, ונחשב כמי שלא התפלל. ולכן אף שכבר לא יאמר יעלה ויבוא בתפילת ערבית, ירוויח בכך שישלים תפילה. ולכן חוזר ומתפלל.

ויש נפקא מינה כזו: אדם הנמצא בדקה האחרונה של היום ועדיין לא התפלל מוסף ומנחה – איזו תפילה עליו להעדיף. מעיקר הדין צריך להיות שישלים מנחה, שהרי מנחה היא תדירה יותר ממוסף, והכלל הוא 'תדיר ושאינו תדיר – תדיר קודם'. לעומת זאת ישנה סברא להעדיף שיתפלל מוסף, כי אם יתפלל עכשיו מנחה יפסיד לגמרי את מוסף ולא יוכל להשלימו בערבית, לעומת זאת אם יתפלל עכשיו מוסף לא יפסיד את תפילת מנחה כי יוכל להשלימה על ידי שיתפלל פעמיים ערבית. והפוסקים (דגול מרבבה על המג"א רפו, ג) מביאים מהירושלמי כמו הסברא הראשונה שיתפלל מנחה כי תדיר קודם. לעומתם פוסק המגן אברהם (שם) שיתפלל מוסף, שהרי מנחה יוכל להשלים אחר כך.

וביאור הנידון כאן הוא כך: אם ההשלמה שישלים את תפילת מנחה בערב היא השלמה של תפילה, בזה יש מקום לסברתו של המגן אברהם שעדיף שיתפלל מוסף, שהרי מנחה יוכל להשלים. אבל אם ההשלמה של התפילה תהיה רק כלפי חלק הבקשת רחמים, ולא כלפי התפילה עצמה, בזה נראה ודאי שיש להעדיף את הכלל שתדיר קודם, ולהתפלל מנחה, ואף שמפסיד את תפילת מוסף, שהרי כמו כן אם יתפלל מוסף יפסיד את תפילת מנחה ולא יוכל להשלימה, כי מה שיוכל להשלים זה רק את חלק הבקשת רחמים שחסר לו, אך לא את התפילה עצמה.

תירוץ על הקושיה שהבאנו  בתחילת הדברים

ונחזור עתה למה שהקשה הקהילות יעקב, אם יעלה ויבוא הוא חלק מהתפילה, למה המסופק אם אמר יעלה ויבוא אינו חוזר, והרי על הצד שלא אמר יעלה ויבוא – נחשב כמו שלא התפלל, ואם כן המסופק אם אמר יעלה ויבוא הרי זה כמי שמסופק אם התפלל, והדין הוא שהמסופק אם התפלל חוזר ומתפלל וכמאמר רבי יוחנו "ולוואי יתפלל אדם כל היום כולו".

לפי המתבאר יתיישבו הדברים באופן נפלא. הדין שהמסופק אם התפלל חוזר ומתפלל – הוא רק מצד החלק של בקשת רחמים שיש בתפילה, ולא מצד דין התפילה, שהרי תפילה היא דרבנן, וצריך להיות בה דין ספק דרבנן לקולא ולא יחזור ויתפלל; בהכרח שהדין חוזר ומתפלל זה מצד הבקשת רחמים שיש בתפילה, וכן הוא גם לשונו של רבי יוחנן בעל המימרא הזו "ולוואי יתפלל אדם כל היום כולו" – שהוא ענין של בקשת רחמים.

מעתה, מי שוודאי התפלל ומסופק אם אמר יעלה ויבוא, הרי לא חסר לו בבקשת רחמים, וכמו שהוכחנו שגם מי שהתפלל והחסיר ברכה אחת לא חסר לו בבקשת רחמים. ולכן אין לדמות זאת למי שמסופק אם התפלל שהדין הוא שיחזור ויתפלל, כי שם על הצד שלא התפלל חסר לו בחלק הבקשת רחמים שבתפילה. אבל אם יודע שהתפלל, ורק מסופק אם אמר איזו ברכה – אינו חוזר ומתפלל שהרי לא חסר לו בבקשת רחמים. ולכן, זה שמסופק אם אמר יעלה ויבוא הדין הוא שאינו חוזר ומתפלל.