וישמע ראובן ויצילהו מידם ויאמר לא נכנו נפש: ויאמר אליהם ראובן אל תשפכו דם השליכו אותו אל הבור הזה אשר במדבר ויד אל תשלחו בו למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו. (לז, כא‑כב) ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרוג את אחינו וכסינו את דמו. (שם, כו)
נראה שנחלקו ראובן ויהודה האם השלכתו של יוסף אל הבור נחשבת להם כרציחה – כך סבר יהודה, או שאינה נחשבת כרציחה אחר שאין הם עושים מעשה רציחה בידיים – כך סבר ראובן.
בשיעור זה נדון מהי רמת העשיה הנצרכת מצד האדם כדי לייחס אליו את התוצאה, ויבוא הנידון לגבי כמה דינים שונים. לגבי רציחה, לגבי שחיטה, לגבי איסור מלאכת שבת, ולגבי חיוב מזיק של בור.
המניח אבן בראש הגג ונפלה ברוח מצויה, האם ניתן לייחס את התוצאה למניח האבן * האם בדין אשו משום חציו התחדש מעבר לכך שניתן לייחס אליו את מעשה האש, שניתן להחשיב את המעשה מכוחו * בדברי הרמב"ם מוכח שבדין אשו משום חציו לא התחדש שנחשב המעשה מכוחו * מניח את הדבר הניזק במקום שעתיד לבוא המזיק – בניזקין ובמיתה * מניח חפץ אצל האש לגבי איסור מלאכת כיבוי בשבת * תירוץ נוסף על קושית התוספות בסנהדרין * האם מעשה אדם יכול להיחשב כרוח מצויה, ולייחס הנזק למי שהניח שם את המזיק * רמת העשיה הנצרכת מצד האדם כדי להתחייב משום 'בור'
המניח אבן בראש הגג ונפלה ברוח מצויה – האם ניתן לייחס את התוצאה למניח האבן
הגמרא במסכת בבא קמא (ו, א) אומרת שאם אדם הניח אבן במקום גבוה ונפלה משם ברוח מצויה והזיקה, אם הזיקה בשעת נפילתה חייב המניח מדין אש. הרי שניתן לייחס את הנזק אל האדם שהניח את האבן אף שבפועל נעשה הנזק על ידי הרוח.
והקשו על כך התוספות בסנהדרין (עז, א ד"ה סוף) מגמרא בחולין (לא, א) שאם אדם החזיק סכין בידו ונפלה ושחטה מעצמה, השחיטה פסולה. הרי שאין מייחסים את מעשה השחיטה אליו, מאחר ולא זרק בעצמו את הסכין. ומה בין זה למניח אבן בראש הגג ונפלה.
ותירצו, שהגמרא בחולין סוברת כשיטת רבי יוחנן (ב"ק כב, א) 'אשו משום ממונו' – מה שחייבה התורה מזיק של אש, הוא לא משום שמייחסים את מעשה הנזק אליו [כשיטת ריש לקיש – אשו משום חציו], אלא משום שהחשיבה התורה את האש שהבעיר כממונו, וחייב לשלם כדין ממונו שהזיק.
הרי בדבריהם שלפי ריש לקיש הסובר אשו משום חציו – שחדשה התורה שמעשה הנזק מתייחס למי שהבעיר את האש, ואף שהאבן נפלה על ידי הרוח, כמו כן אם החזיק סכין ונפלה מידו ושחטה מתייחס מעשה השחיטה אליו והשחיטה כשרה.
האם בדין אשו משום חציו התחדש מעבר לכך שניתן לייחס אליו את מעשה האש, שניתן להחשיב את המעשה מכוחו
בא הגר"ח (שכנים יא, א) לחלק שאף לריש לקיש הסובר אשו משום חציו, שחדשה תורה שניתן לייחס אליו את פעולת האש, זה לא יועיל להכשיר השחיטה, כי בשחיטה לא די שמעשה השחיטה מתייחס אליו, אלא צריך שתיעשה השחיטה מכוחו. ובדין אשו משום חציו, אמנם התחדש שניתן לייחס אליו את המעשה, אך לא התחדש שנחשב שנעשה מכוחו. ולכן לגבי תשלומי נזקין די בכך שהמעשה מתייחס אליו כדי לחייבו. ואילו גבי שחיטה כדי להכשיר השחיטה לא די שהמעשה מתייחס אליו, אלא צריך שייעשה מכוחו.
אמנם הביא הגר"ח שבתוספות שם נראה שלמאן דאמר 'אשו משום חציו' התחדש שנחשב המעשה כמו שנעשה מכוחו, ולא רק שהמעשה מתייחס אליו. שהקשו, ממה שמובא בשם בהמשך הגמרא (סנהדרין עז, ב) שאם זרק אבן למעלה, ולא הלכה לצדדים, אלא נפלה תחתיה והרגה, פטור, שהרי לא הרגה מכוחו. והקשו מה בין זה לאבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו שחייב מטעם אש – הרי שלמ"ד 'אשו משום חציו' התחדש שאין צריך שייעשה המעשה מכוחו. ותירצו שסוגיא זו בסנהדרין סוברת כמ"ד אשו משום ממונו, שלא נתחדש שהנזק מתייחס אליו, אלא החיוב הוא מצד שנחשבת האש כממונו שהזיק. וממילא זה דווקא בתשלומי ממון, אבל כשאנו דנים לגבי חיובי מיתה – צריך שייעשה המעשה מכוחו, ולכן אם זרק אבן ונפלה תחתיה והרגה שכבר כלה כוחו – פטור.
עולה מדבריהם שלמ"ד אשו משום חציו – שחדשה התורה שמעשה האש מתייחס אליו, הזורק אבן כלפי מעלה ונפלה תחתיה, אף שכבר כלה כוחו לגמרי, יהיה חייב. הרי שסברו שבדין אשו משום חציו התחדש לא רק שניתן לייחס את נזקי האש לאדם, אלא גם להחשיב זאת כמו שנעשה מכוחו, ולכן חייב גם לגבי נפשות. מעתה מובן שסברו כמו כן לגבי שחיטה, שלמ"ד אשו משום חציו, אם נפלה סכין מידו ושחטה, נחשב שנעשתה השחיטה מכוחו ותהיה השחיטה כשרה.
בדברי הרמב"ם מוכח שבדין אשו משום חציו לא התחדש שנחשב המעשה מכוחו
ממשיך הגר"ח ומוכיח מדעת הרמב"ם שלא כהתוספות. הרמב"ם (נזקי ממון יד, טו) פוסק שחיוב אש הוא משום חציו, ולמרות כן פסק (רוצח ג, יב) שאם זרק אבן כלפי מעלה ובנפילתה הרגה פטור ממיתה. הרי שסבר הרמב"ם שבדין 'אשו משום חציו' התחדש רק שניתן לייחס את פעולת החץ אל האדם, אך לא התחדש שנחשב המעשה מכוחו – ולכן לא ניתן לחייב מדין רוצח, אף שהמעשה מתייחס אליו.
העולה מהדברים: אדם שהניח אבן בראש הגג ונפלה ברוח מצויה והזיקה, חייב מדין אש – או מדין חציו או מדין ממונו. ואם הרגה, למ"ד אשו משום ממונו פטור, ולמ"ד אשו משום חציו – לדעת תוספות יהיה חייב כדין רוצח כי המעשה מתייחס אליו, ונחשב שנעשה מכוחו. ולפי הרמב"ם לא נוכל לחייבו מדין רוצח, כי כבר כלה כוחו לגמרי קודם הנפילה.
ויש להקשות לשיטת הרמב"ם, שהרי מבואר בגמרא (כב, ב) שאם הדליק אש והתפשטה והרגה אדם – חייב מיתה. ולשיטת הרמב"ם, איך ניתן לחייב את מדליק האש מדין רוצח, והלא האש התקדמה ע"י כח אחר שמעורב בה – הרוח, ולא על ידי כוחו, ומה בין זה לזורק אבן כלפי מעלה והרגה בנפילתה שפוסק הרמב"ם שפטור ממיתה כי אין הנפילה מכוחו.
וביאר בזה הגר"ח שסבר הרמב"ם שדווקא באש שמתקדמת גם מכוחו ובלי הרוח, חדשה התורה שניתן להחשיב את התקדמות האש מכוחו, כי נחשב שהרוח הצטרפה למעשיו הקיימים. לעומת זאת באבן שזרק כלפי מעלה והרגה בנפילתה – כבר פסק כוחו לגמרי, וכל הנזיק נוצר על ידי כוח אחר.
אבל התוספות סברו שחדשה התורה באש – למ"ד אשו משום חציו – שכח אחר נחשב ככוחו; ולכן הניח אבן בראש הגג ונפלה והרגה אף שכבר כלה כוחו וכל הנזק נעשה רק על ידי הרוח חייב מיתה. כי במקרה זה כוחה של הרוח נחשב לכוחו שלו. ואין זה כמו שיטת הרמב"ם שחייב רק כשמצטרפת הרוח לכוחו, אלא זה עצמו התחדש שכח אחר נחשב ככוחו, ולכן ניתן לחייבו גם כשכבר כלה כוחו.
ואכן כמו שיטת הרמב"ם מבואר ברא"ה (שיטה מקובצת נו, א ד"ה אילמא) שאם הניח אבן בראש הגג ונפלה על אדם ומת, אינו חייב מיתה, ומשום שאי אפשר להחשיב זאת כחץ שלו שהרי כבר כלה כוחו, וכל חיובו בזה בניזקין הוא משום ממונו, ולא משום שנחשב כוחו.
מניח את הדבר הניזק במקום שעתיד לבוא המזיק – בניזקין ובמיתה
מובא בגמרא (בבא קמא נו, א) שאם הניח חפץ של חברו במקום שעתידה לבוא לשם אש ברוח מצויה, ובאה האש והזיקה – חייב. וביארו שם התוספות שאין הבדל בין מקרב אש אל הדבר הניזק, למקרב הדבר הניזק אצל האש; וכמו שאם הניח אבן בראש הגג שעתידה ליפול ברוח מצויה ולהזיק חייב משום אש, כמו כן אם האש כבר מתקדמת והוא מקרב לשם חפץ שעתיד להינזק ממנה יהיה חייב.
והקשו התוספות (עז, א ד"ה סוף) מגמרא בסנהדרין (עז, ב) שאם קשר אדם במקום שהשמש עתידה לבוא ולהמיתו [וכמו למשל אם קושר אדם לפסי רכבת, באופן שעתידה הרכבת לעבור שם בוודאות ולהמיתו] פטור ממיתה. וקשה, למה לא נאמר אף בזה שאין חילוק בין זורק חץ שמקרב הדבר ההורג לאדם לבין מקרב האדם אל החץ ההורג, ומי שקושר אדם לפסי רכבת ייחשב רוצח.
ותירצו שבאמת באופן זה שיקשור אדם לפסי רכבת באופן שוודאי תבוא הרכבת ותהרוג אותו – נחשב רוצח וחייב מיתה. ומה שכתוב בגמרא שאם כפתו במקום שסוף חמה לבוא פטור, מדובר באופן שאותו אדם בא לשם מעצמו, והוא רק קושר אותו לשם שלא יוכל לברוח.
אמנם הרא"ה (שם) חילק בין נזקי ממון למיתה. בנזקי ממון יש את הכלל שאין הבדל אם מביא את המזיק אל החפץ הניזק, או את החפץ הניזק אל המזיק. וכמו שאם יניח בראש הגג אבן שיכולה ליפול ברוח מצויה על רכב הנמצא למטה ולהזיקו, ונפלה והזיקה חייב, כמו כן אם מביא רכב של חברו למקום שרוח מצויה יכולה להפיל עליו אבן ולהזיק – חייב. אבל לגבי חיוב מיתה על רציחה יש חילוק, ודווקא אם זורק החץ על האדם חייב מיתה, ולא אם הביא האדם למקום החץ.
וביאור המחלוקת בזה היא לשיטתם בחידוש התורה בדין אשו משום חציו. התוספות לשיטתם שחידוש התורה של 'אש' היא שכל שיש רוח מצויה שיבוא הנזק בעקבות מעשיו נחשב על שם הגברא ומכוחו, אף שבפועל אין זה מכוחו. ולכן הסברא נותנת שאין הבדל בין מביא האבן למקום שיש רוח מצויה שתיפול ותזיק רכב, או שהביא את הרכב למקום שהאבן עתידה ליפול. וכמו כן גבי דיני רוצח כל שמדליק את האש ויש רוח מצויה שתלך ותשרוף אדם נחשב לרוצח. ואין הבדל אם מקרב האש אל האדם או מקרב האדם אל האש.
ואילו הרא"ה כשיטתו – שדווקא באש שיש בה את כוחו, חדשה התורה שאפילו שמצטרף כח אחר לכוחו נחשב כמו כוחו, וכביאורו של הגר"ח, ולכן נחשב לרוצח. אכן כאשר קשר אדם לפסי רכבת שהרכבת עתידה לבא מעצמה ולהרוג אותו, כיון שאין כאן כוחו שהורג כלל, שהרי הרכבת באה מעצמה – אינו נחשב לרוצח שהרי אין שם כוחו כלל, ולכן פטור ממיתה.
עולה לפ"ז נפקא מינה להלכה במי שהניח תינוק ברכבו בבוקר, וכשהגיע למחוז חפצו שכח את התינוק ברכב, ובצהרים הגיעה שמש חזקה והתינוק מת. לפי התוספות כיון שהביאו למקום שסוף חמה לבוא בצהריים, נחשב רוצח – למ"ד אשו משום חציו. אכן לשיטת הרא"ה, מאחר והתינוק לא מת מכוחו, שהרי כוחו כבר פסק מיד כשהניח את התינוק ברכב, אינו נחשב רוצח ויהיה פטור ממיתה.
עכ"פ למדנו כאן מחלוקת שיטת התוספות שאם עשה פעולה שעל ידי רוח מצויה תזיק או תהרוג – נחשב רוצח, ואין חילוק בין מדליק אש שתלך ותזיק ברוח מצויה, או הניח אבן בראש הגג ובאה רוח מצויה והפילה את האבן והזיקה או הרגה, או הביא חפץ של חברו או את חברו עצמו למקום שרוח מצויה תזיק או תהרוג – בכל האופנים הללו חייב משום רוצח ומזיק.
אכן שיטת הרמב"ם והרא"ה שרק אש נחשבת כוחו כיון שלא פסק כוחו ממנה, אבל אבן שהניחה בראש הגג – חייב רק בנזקי ממון כי הנזק מתייחס אליו, אך פטור ממיתה מאחר וכבר נגמר כוחו. ולמדנו עוד את דברי הרא"ה שאף מביא אדם למקום שרוח מצויה תבוא ותהרוג אותו, הוי כאבן שהניח בראש הגג שפסק כוחו, וחייב רק בהלכות נזיקין, אך פטור ממיתה.
מניח חפץ אצל האש לגבי איסור מלאכת כיבוי בשבת
מובא במשנה במסכת שבת (טז, ה) שמותר לשים כלים חדשים מלאים מים בפני הדליקה, כדי שיבקעו על ידי האש כשתתקרב אליהם, והמים יכבו את האש. דבר זה נחשב גרם כיבוי, ומותר בשבת. וכן פסק הרמב"ם (שבת יב, ד). ויש להקשות שהרי בנזקין ראינו שאין הבדל בין מניח אבן על גג ויכולה ליפול ברוח מצויה למביא חפץ של חברו למקום שיכולה ליפול עליו אבן ברוח מצויה – ואף בזה חייב, ושיטת התוספות שכן הדין גם לגבי רציחה. מעתה יקשה, למה לגבי שבת לא נאמר שכמו שאסור לשפוך מים במקום מדרון שיגיעו אל האש ויכבוה, כמו כן יהיה אסור להניח כלים שהאש תבוא אליהם ותבקיע אותם ותיכבה מחמת המים.
ובשלמא לשיטת הרא"ה שלגבי רציחה אם מביא אדם למקום שהחמה תבוא כיון שכלו מעשיו ופסק כוחו לפני שהחמה תבוא חשיב גרם רציחה ולא רוצח, ניתן להבין שכמו כן אם מניח כלים עם מים סמוך לאש כבר כלו ופסקו מעשיו ונחשב רק גרם כיבוי. אבל להתוספות הסוברים שאם מביא אדם למקום שעתידה חמה לבוא נחשב רוצח, ומתייחס מעשה ההריגה אליו, אם כן גם לגבי שבת נאמר שאם מביא כלים למקום שיש רוח מצויה שהאש תבקיע אותם ייחשב מכבה בידיים, ולא גרם כיבוי.
התשובה לכך היא שכדי לחייב אדם באיסור מלאכת שבת, לא די במה שמתייחס אליו המעשה של חילול שבת, ואפילו ייחשב ככוחו, אלא צריך שיעשה מעשה המלאכה בגופו. ולכן לא שייך לחייב בשבת משום חציו כל שלא עשה בשבת מעשה בידיו ממש.
וראיה לדבר, הנה שיטת שמאי הזקן (קידושין מג, א) שיש שליח לדבר עברה, ואם אמר אדם לשלוחו צא והרוג את הנפש, והלך השליח והרגו – חייב המשלח. אמנם אם יאמר לשלוחו צא וחלל את השבת – נראה פשוט שלא יתחייב המשלח, כי אף שחלה השליחות והמעשה מתייחס אל המשלח, לא חילל את השבת בגופו. ולכן יהיה פטור.
וזה הביאור במה שכתב הנמוקי יוסף לגבי השאלה איך מותר לאשה להדליק נר בערב שבת, והלא אשו משום חציו, וכל שממשיך הנר ודולק בשבת עצמה מתייחס המעשה לאשה. ותירץ שמכל מקום אין כאן חילול שבת בידיים. והביאור שאף שהמעשה מתייחס אל האשה, אין זה מעשה בידיים ועל זה אין איסור של חילול שבת. (ועיין חידושי הגר"ח ב"ק קיד; קטו).
תירוץ נוסף על קושית התוספות בסנהדרין
ועתה ניתן להוסיף נדבך על דברי הגר"ח, וליישב באופן נוסף את קושית התוספות בסנהדרין – למה למאן דאמר אשו משום חציו, אם נפלה סכין ושחטה השחיטה פסולה, והרי המעשה מתייחס אליו.
ניתן לומר שכמו לגבי שבת לא די שייעשה המעשה מכוחו, אלא צריך שייעשה המעשה בגופו – כמו כן לגבי שחיטה לא די שיתייחס המעשה אליו ולכוחו, אלא צריך שייעשה מעשה השחיטה בידיו ממש; ולכן בנפלה סכין ושחטה – אף למ"ד אשו משום חציו השחיטה פסולה.
האם מעשה אדם יכול להיחשב כרוח מצויה, ולייחס הנזק למי שהניח שם את המזיק
והנה עד עכשיו דיברנו באופנים שיצירת המזיק נעשה על ידי האדם, אלא שמעשה הנזק בפועל נעשה על ידי רוח וכדו', והשאלה היא מה רמת העשיה שצריכה להיעשות על ידי האדם כדי לחייבו, והגדרים בזה חלוקים בין חיובי נזיקין לחיוב רציחה, ולחיוב מלאכת שבת. לגבי נזיקין אף שכלו מעשיו יהיה חייב, ולגבי רציחה צריך שיהא מעשה שלו או מכוחו, ולגבי שבת צריך שיהיה המעשה בידיו.
עכשיו נדון מכיוון אחר, והיינו באופן שאדם אחד יצר את המזיק, והנזק בפועל נעשה על ידי אדם אחר, שהיה כמו רוח מצויה להפעיל את הנזק. השאלה היא האם גם בכזה מקרה נייחס את הנזק לראשון ובאותם הגדרים הנזכרים, או שמאחר והנזק בפועל נעשה אף הוא על ידי אדם, יתייחס כל הנזק אליו, והראשון שיצר את המזיק יהיה פטור.
ובענין זה מביאים ששאלו פעם את הגרש"ז אויערבך באדם שהניח בקבוק זכוכית על פח אשפה שהיה מלא על גדותיו, באופן שכשתבוא המשאית לאסוף את האשפה, ברור שייפול הבקבוק ויישבר. ופסק הגרש"ז שאם יזיקו הזכוכיות הללו, יהיה חייב זה שהניח את הבקבוק, ואף שמעשה פינוי הזבל נעשה על ידי אדם, ונימק זאת שבאופן זה מעשה האדם שהפעיל את המשאית לפנות את האשפה נחשב רק כרוח מצויה, שסייעה למזיק של הראשון, ואין להחשיב את מעשהו כמעשה מזיק מצד עצמו.
מעשה דומה היה בבעל קורא שניתז רוק מפיו בשעה שקרא בתורה, ואח"כ העולה לתורה גלל את הספר ונמרחה האות, והבעל קורא רוצה להיפטר בטענה שהנזק בפועל נעשה על ידי העולה שגלל את הספר, והעולה טוען לעומתו שלא ידע שיש שם טיפת רוק ונשאלה השאלה מי חייב.
והדבר מפורש בגמרא (ב"ק ל, א) שאם אדם הניח זכוכיות בכותל רעוע שעמד להיסתר, ובא בעל הכותל וסתר את כותלו ונפלו הזכוכיות והזיקו חייב המניחם שם. וביאר הרא"ש שדין זה דומה לאבנו סכינו ומשאו שהניחם בראש גגו ונפלו ברוח מצויה שחייב המניח, כמו כן כאן שמאחר והכותל רעוע, ועומד להיסתר, נחשב כמו רוח מצויה שיבוא בעל הכותל ויסתרנו, והדין הוא כמו אם נעשה על ידי הרוח למרות שנעשה על ידי אדם.
רמת העשיה הנצרכת מצד האדם כדי להתחייב משום 'בור'
לפני שנסיים נדון מהי רמת העשיה הנצרכת מצד האדם כדי לייחס אליו את התוצאה – בנזק של בור. בתורה כתוב: "וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור ולא יכסנו וגו' " (שמות כא, לג) משמעות הפסוק שצריך שתהיה עשיה של המזיק על ידי האדם. אמנם בגמרא הנזכרת (ב"ק ו, א) מבואר שאם הניח אבנו סכינו ומשאו בראש גגו ונפלו ברוח מצויה, והזיקו אחרי שנחו – חייב זה שהניחם בראש הגג מדין בור. הרי שלמרות שהבור הונח על ידי רוח מצויה – הוא בכלל מה שאמרה תורה "כי יפתח איש בור".
והסבר הדבר הוא שכדי להתחייב בבור אין צריך ממש לכרות בור, שהלא בור ברשותו אף שלא חפר אותו נחשב בעל הבור כמבואר לקמן (מח, א) וביארו בזה התוספות שכיון שהיה מוטל עליו למלאות את הבור ולא מילאהו נחשב כמי שכרה את הבור בעצמו.
ומבואר שכדי להתחייב בבור צריך פשיעת כרייה, ולא מעשה כרייה. ולכן די בזה שהיה מוטל עליו למלאות את הבור ולא מלאהו להחשיבו פושע בכריית הבור. וזה מה שאמרה הגמרא לגבי מניח אבן בראש הגג ונפלה ברוח מצויה והזיקה (ו, א) שאם אירע הנזק אחרי שהאבן נחה – חייב מדין בור, היינו, שגם זה מספיק כדי שיחשב "כי יפתח איש בור". ואמנם לגבי אש צריך מעשה שיתייחס לגברא, לגבי כריית בור אין צריך מעשה, ודי במה שפשע.
