אומדנא דמוכח לגבי הוצאת ממון

מקרה I: איש עסקים שהכניס את בנו הבכור לניהול העסק, איש העסקים נהג שבכל לידת נכד מאחד מבניו – הפקיד 5000 דולר לטובת הנכד.

יום אחד קיבל האיש ל"ע, ארוע מוחי והבן המשיך לנהל את העסק.

כאשר נולד נכד חדש לאחד הבנים, דרש אביו – אחיו של המנהל – שיפקידו גם עבור הנכד החדש את הסכום הנ"ל, כפי שנהג האב עד היום.

טענת האח הבכור, המנהל, שלא ניתן להוציא ממון על סמך אומדנא וסבירות.

מקרה II: במפעל שהיו בו הרבה גניבות, החליט המנכ"ל להניח פתיון את מחשבו האישי ושטר של 500 דולר על השולחן מתחת למצלמה מוסתרת.

למחרת הסתכלו במצלמה וראו שזהו אחד העובדים שגנב.

הגנב התבייש וסיפר שנקלע לחובות והחזיר את השטר והמחשב האישי

המנכ"ל דרש שיחזיר את כל הגניבות האחרונות שהתרחשו במפעל אך הגנב מכחיש ואומר לו שלא ניתן ע"י אומדנא וסבירות לחייבו בכל הגניבות!

הגמ' בסנהדרין ל"ז: לגבי גמל האוחר (גמל שמועד להזיק גמלים אחרים), שמשתולל והרג הרבה גמלים ויש ספק לגבי הגמל האחרון ההרוג שאותו לא ראו שהאוחר הרגו – האם מת מפחד/התקף או שהגמל המשתולל הרגו?

רב אחא: בגלל סבירות גבוהה מאד – מוציאים ממון מבעל הגמל האוחר.

חכמים: לא מוציאים ממון על פי סבירות.

רמב"ם: עפ"י אומדנא דמוכח לא מוציאין ממון אלא רק עפ"י עדות גמורה.

הרידב"ז: מחלוקת רמב"ם והרא"ש שעפ"י הרא"ש כן מוציאין ממון עפ"י אומדנא.

שו"ע: מצאתי שטר ואיני יודע אם נפל למלוה (טרם החזרת המילווה) או נפל ללווה (לאחר שהחזיר את המילווה) – מחזירים את השטר לבי"ד. אך אם יש אומדנא דמוכח שהמלווה איבד (כמו שרואים אותו מחפש את השטר) – מותר להחזיר לו – דעת הרא"ש.

תשובות הרא"ש בבא בתרא נ"ח: אדם ששמע את אישתו מספרת לבתו שרק אחד מהילדים הוא של האב והשאר לא שלו, בצוואה הוא הוריש רק לבן האמיתי שלו כשעירערו שאר הבנים אצל ר' בנאה – אמר להם לכו ותכו במקלות את קבר אביכם עד שיספר לכם, רק אחד הבנים לא היכה ועליו אמר ר' בנאה שהוא הבן האמיתי וקיבל את הירושה – מכאן רואים שעל סמך אומדנא מוציאים ממון.

רא"ש בכתובות ע"ח: אישה בנישואים שניים עם הרבה כסף – על מנת שהחתן החדש לא יקבל את הכסף – עשתה שטר ונתנה לביתה את כל הכסף על מנת שתחזיר לה אם תתגרש – אחרי שהתגרשה הבת טענה שהכסף ניתן לה במתנה. ר' נחמן קרע את השטר של הבת בטענה שיש אומדנא דמוכח שאדם לא מעביר את כל נכסיו בחייו. (ולא משייר לו ממה שיחיה).

הרידב"ז: אדם שהלווה כסף לשני והלווה טבע בים , האפוטרופוס טוען כנגד המלווה אולי הוא יצא מהים או תוך שנה יחזור לו כספו.

אפילו לשיטת הרמב"ם שניתן להוציא כסף רק בעדים – כאן ניתן להוציא ממון כי יש כאן חזקת חיוב.
בגמל האוחר בין הגמלים פוסק השו"ע שאי אפשר להוציא ממון על הגמל האחרון (שלא ראינו איך מת) ואילו במחפש שטר פוסק השו"ע שנחזיר למחפש – מה ההבדל?
: למלווה יש חזקת חיוב וזה שהוא מחפש זה אומדנא שהחוב טרם שולם ולכן ניתן להוציא ממון אבל בגמל האוחר אין חזקת חיוב אלא חזקת פטור ויש רק אומדנא ולכן לרמב"ם לא יוציא ממון מבעל הגמל.

רמב"ם הל' סנהדרין: אדם שטוען נגד יתומים שהגביע – שנמצא בביתם – הוא שלו ורק השאיל לאביהם שנפטר – פוסק הרמב"ם שאם לדיין ברור שהמלווה לא מצוי בבית היתומים והסימנים נכונים – מוציא מהיתומים. מה ההבדל בין מקרה זה לגמל האוחר?

אומר ר' איצ'לה מפוניבז: בגמלים ההסתפקות היא שעל סמך אומדנא אתה בונה סיפור אבל אצלנו, לדיין יש כח לדעת מה היה הסיפור כמו ששני עדים מוכיחים לי מה היה הסיפור כך לדיין יש כח לומר לאחד שהוא דובר אמת אבל בגמל ההסתפקות היא בסיפור.

המהרי"ק: בגמל יש בעיה עם הסיפור – שם צריך עדים, אבל באם שנתנה את כל כספה לביתה בשטר- אין הסתפקות, ההסתפקות היא מה היתה כוונת האם האם לתת לביתה לגמרי או להוציא ממנה כשתתגרש, בספק מה היתה הכוונה מועיל אומדנא דמוכח.

סיכום: במקרה I – לגבי מתו מתנה לנכד הנוסף הספק הוא אומדנא והמהרי"ק פוסק שניתן להוציא ממון לפי אומדנא דמוכח, שיקול דעת של דיין (כמו שטר כל נכסיה לביתה).

במקרה II – הגנב – הספק הוא המעשה אם היו עוד גניבות או לא – לזה צריך 2 עדים.

לגבי חשד: המקרה של מר זוטרא (שראה מישהו מנגב ידיו בחולצת חבירו וטען שהוא הגנב),

לא מספיק אומדנא דמוכח אלא אב בי"ד – כמו מר זוטרא – או 3 דיינים.

שיעור הרב מוטי פרוינדליך

הועבר ב 16/1/2006