וַיְהִ֥י בַדֶּ֖רֶךְ בַּמָּל֑וֹן וַיִּפְגְּשֵׁ֣הוּ ה' וַיְבַקֵּ֖שׁ הֲמִיתֽוֹ: (שמות ד, כד)
מובא במדרש שמשה לא מל את בנו משום שהעוסק במצוה פטור מן המצוה. דין זה נלמד בגמרא בברכות (טז, א) מפסוקים.
בשיעור זה נדון בפטור עוסק במצוה, האם הוא פטור בעצם החיוב – שלא חל עליו כלל חיוב במצוה השניה; או שאמנם חל עליו חיוב במצוה השניה, אלא שיש לו פטור על הקיום בפועל, ודומה לאנוס שלמרות חיובו פטור מלקיים מחמת האונס. ונביא את חילוקי הדינים שיש בין שני הצדדים הללו.
הפטור מן המצוה ומקיימה, ולאחר מכן התחייב בה – האם מועיל לו מה שקיים כבר * ביאור יסוד נידון זה * חקירה אם בפטור עוסק במצוה נאמר שכלל אין חיוב, או שפטור מקיום המצוה למרות שיש חיוב * ראיות שפטור עוסק במצוה הוא בעצם החיוב * השוואת הנידונים שפתחנו בהם, ודעת המשנה ברורה
הפטור מן המצוה ומקיימה, ולאחר מכן התחייב בה – האם מועיל לו מה שקיים כבר
יש להסתפק במי שעוסק במצוה שדינו הוא שפטור מן המצוה, ולמרות זאת מקיימה, וכגון אדם השומר על מת שפטור באותו זמן מקריאת שמע, אך למרות שהיה פטור החמיר על עצמו וקרא קריאת שמע. האם תחשב לו קריאה זו לקיום מצות קריאת שמע או לא. ונפקא מינה, אם כשסיים את המצוה הראשונה – לשמור על המת, עדיין לא עבר זמנה של המצוה השניה – קריאת שמע; האם יצא ידי חובתו במה שקרא בעת ששמר על המת, או שמאחר ובאותו הזמן היה פטור מן המצוה, לא תחשב לו הקריאה לקיום מצוה שתוכל לעלות לו לחובתו, ויצטרך לקרוא שוב.
מעין שאלה זו התעוררה בבית המדרש בשנים עברו לגבי עבד שנטל לולב, למרות שפטור ממצוה זו – שהרי עבד חייב במצוות כאשה – ועוד באותו יום השתחרר ונעשה כישראל גמור. האם יצא ידי חובתו במה שנטל לולב בזמן שהיה פטור, או שלא יצא ידי חובתו כיון שהיה פטור וצריך לחזור וליטול.
אם נבוא להשוות הנידונים, יהיה עלינו להתבונן בגדר הפטור של עוסק במצוה – אם עניינו כאותו הפטור של נשים ממצות עשה שהזמן גרמא.
ביאור יסוד נידון זה
ונבאר את יסוד השאלה. ניתן לראות בכל מצוה שני חלקים. יש את החיוב המוטל על האדם, ויש את הקיום שעל ידי מעשה האדם. ומעתה יש להסתפק כשהתורה פטרה אדם ממצוה, האם יש משמעות לפטור זה רק כלפי חלק החיוב – שאין עליו חיוב, אך אין זה נוגע לעצם הקיום, ואם יקיים את המצוה הרי זה מעשה מצוה מושלם בלי שום חיסרון; או שיש משמעות לפטור גם כלפי חלק הקיום, ומי שיש עליו פטור אין לו את היכולת והאפשרות לקיים את המצוה. [ואמנם אם יעשה את המצוה יש לכך שכר, אך אין זה נחשב לקיום מצוה, אלא הוא גדר אחר של מעשה]. ולכן אם יתחדש עליו חיוב לא יוכל לצאת ידי חובתו במה שכבר קיים בשעה שהיה פטור, כיון שלא נחשב לו קיום גמור כמו מה שצריך עכשיו.
ונפקא מינה גדולה להלכה יש בין שני צדדים הללו. אשה שתלבש ציצית האם יהיה מותר לה ללבוש כלאים, שהרי לאיש מותר כי עשה של ציצית דוחה לא תעשה של כלאים וכמובא במסכת יבמות (ד, א). לפי הצד שאין לה אפשרות לקיים מצות עשה כמו איש, אין כוח בקיום מצות ציצית על ידה להתיר איסור כלאים; אך לפי הצד שקיום מצוה של אשה נחשב קיום גמור כמו של איש, אף לאשה יהיה מותר ללבוש כלאים בציצית.
ונראה דבר זה תלוי במחלוקת ראשונים. הגמרא במסכת חגיגה (טז, ב) מביאה לימוד שנשים פטורות מסמיכה על הקרבן. ודעת רבי יוסי שמותר לנשים לסמוך. וכתבו התוספות במסכת חולין (פה, א ד"ה נשים) שאמנם מותר לאשה לסמוך, אך אסור לה לסמוך בכל כוחה, כי יש בזה איסור משתמש בקדשים. והראב"ד (ספרא פרשתא ב אות ב) חולק על התוספות וסובר שלפי רבי יוסי מותר לנשים לסמוך אפילו בכל כוחן.
ונראה שהמחלוקת היא בנידון הנזכר. דעת התוספות שמאחר ונשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמן, גם אינן יכולות לקיים מצוות אלו, ואף אם יעשו אותן לא ייחשב להם לקיום מצוה כשל איש, ולכן זה לא מתיר להן את האיסור להשתמש בקדשים. ואילו הראב"ד סובר שהפטור של נשים נאמר רק על החיוב, אך לקיום שלהן יש משמעות כמו קיום של אנשים, והרי זו מצוה גמורה כמו קיום מצוה זו על ידי איש, ויש בכוחה להתיר איסור השתמשות בקדשים.[1]
ומעתה בנידון של עבד שנטל לולב ושחררו רבו – לפי התוספות שקיום המצוה בשעת הפטור אינו קיום גמור, יצטרך לחזור וליטול לולב אחר שחרורו. ואילו להראב"ד שהקיום הוא קיום גמור למרות הפטור – לא יצטרך לחזור וליטול לולב אחר שחרורו.
חקירה אם בפטור עוסק במצוה נאמר שכלל אין חיוב, או שפטור מקיום המצוה למרות שיש חיוב.
ועתה נחזור לנידון שפתחנו גבי עוסק במצוה שקיים מצוה – האם נחשבת מצותו למצוה. ולשם כך תחילה עלינו לחקור בגדר הפטור של עוסק במצוה האם הוא פטור בעצם החיוב, שכלל אינו חייב במצוה השניה, ואם כן הוא ממש כמצות עשה שהזמן גרמא אצל אשה ודינו יהא כמו בנידון זה אצל עבד; או שהפטור אינו בעצם החיוב, אלא נחשב שיש עליו חיוב גמור, אך בפועל פטור מלקיים חיובו. ולפי צד זה נראה שאם קיים חיובו הרי זה קיום גמור ויוצא בו ידי חובתו – אם כשגמר לעסוק במצוה הראשונה עדיין לא עבר זמנה של המצוה השניה.
והקהילות יעקב (ברכות סי' טו) תלה זאת במחלוקת ראשונים. נחלקו התוספות והר"ן בפטור עוסק במצוה. דעת התוספות (סוכה כה, א ד"ה שלוחי) שפטור זה נאמר רק באופן שאינו יכול לקיים שניהם, אבל אם יכול לקיים שניהם לא נאמר הפטור; ואילו הר"ן סובר שאף באופן שיכול לקיים שניהם, אם הוא קשה עליו, אף זה בכלל הפטור. [וכך נפסק ברמ"א (או"ח לח, ח)].
ובביאור מחלוקתם כתב הקהילות יעקב שהתוספות סברו שפטור עוסק במצוה לא נאמר על עיקר החיוב, אלא רק שהחשיבתו התורה לאנוס כלפי קיום המצוה, וממילא כל שיכול לקיים שניהם שוב אין להחשיבו אנוס. ואילו הר"ן סבר שזה פטור בעיקר החיוב, ולכן יש מקום לפטור גם כשיכול לקיים שניהם.
וניתן בזה נפקא מינה פשוטה. מי ששומר על מת ולא התפלל שחרית, האם יצטרך להשלים תפילה זו בשעת מנחה. אם הפטור של עוסק במצוה נאמר כלפי עיקר החיוב, אינו צריך להשלים, שהרי כלל לא היה עליו חיוב של תפילת שחרית; אך אם יש עליו חיוב, והפטור נאמר רק כלפי הקיום, שפטור מלקיים משום שנחשב כאנוס – צריך להשלים התפילה ככל אנוס, שהרי היה עליו חיוב, אלא שהיה אנוס.
ראיות שפטור עוסק במצוה הוא בעצם החיוב
כתב הריטב"א (סוכה כה, א ד"ה שלוחי) לבאר את סיבת הפטור של עוסק במצוה – שכל המצוות המזדמנות לו באותה העת הרי הן לו כמצוות הרשות, וממילא אין לו לעזוב מצוה שחייב בה ולהתעסק במצות הרשות. המהר"ח אור זרוע (קפג) מביא מהלך נוסף, שמצוה המזדמנת למי שעוסק במצוה נחשבת כלפיו כמצות עשה שהזמן גרמא לאשה. הרי בדבריהם שפטור עוסק במצוה הוא פטור בעצם החיוב.
ויש להביא ראיה כצד זה – שפטור עוסק במצוה הוא אכן פטור בעצם החיוב, ולא רק שאין צריך לקיים את המצוה השניה מחמת שהחשיבתו התורה לאנוס. מובא בגמרא (כתובות מט, ב; בבא בתרא ח, ב) שרבא כפה את רב נתן בר אמי והוציא ממנו ארבע מאות זוז לצדקה. והקשו שם התוספות (ד"ה אכפייה רבא) איך כפה רבא על מצות צדקה והרי אין כופין על מצות עשה שמתן שכרה בצידה. ותירצו שבמצות צדקה יש גם איסור לאו שכתוב "לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון" (דברים טו, ז) – ועל זה כופין.
לפי דבריהם תתעורר לכאורה קושיה עצומה. הנה זה פשוט שהפטור של עוסק במצוה נאמר רק על מצוות עשה, אך לא על מצוות לא תעשה, שהרי זה ודאי שלא התירה התורה למי שעוסק במצוה לאכול חזיר וכדו'. ומעתה, אם אכן הנמנע מלתת צדקה עובר על לא תעשה, איך יתכן שעוסק במצוה יהיה פטור ממצות צדקה – וכפי שאומרת הגמרא במסכת בבא קמא (נו, ב) גבי פרוטה דרב יוסף – והרי לא נאמר פטור של עוסק במצוה לגבי איסורי לא תעשה.
וביאר בזה הגר"א וסרמן (קובץ הערות ח, ט) שהלאו של "לא תקפוץ" אינו לאו בפני עצמו, אלא בא לחזק את העשה של הצדקה, והוא שייך רק במקום שיש עשה של צדקה. וממילא בעוסק במצוה כיון שפטור מהעשה של צדקה, כלל לא נאמר בו הלאו של "לא תקפוץ".
אמנם כל זה שייך רק לפי הצד שבעוסק במצוה נאמר פטור על עצם החיוב של המצוה השניה, אבל לפי הצד שאין זה פטור בעצם החיוב, אלא שלמרות חיובו אינו צריך לקיים המצוה כיון שהחשיבתו התורה לאנוס – אם כן יש לו להיות בכלל הלאו, שהרי הוא בכלל החיוב, ומי שבכלל חיוב צדקה יש עליו לאו של "לא תקפוץ"; ואם כן תחזור השאלה איך עוסק במצוה פטור מן הצדקה, הרי פטור של עוסק במצוה לא נאמר לגבי איסורי לא תעשה.
מכוח קושיה זו מוכיח רבי אלחנן שבעוסק במצוה נאמר פטור בעצם החיוב, ולא רק שנחשב לאנוס מצד הקיום.
ובקצרה: גדר דין עוסק במצוה פטור מן המצוה – הקהילות יעקב תלה זאת במחלוקת הר"ן והתוספות אם זה גדר של פטור מעצם החיוב או שנחשב כאנוס כלפי הקיום; בדברי הריטב"א משמע שזה גדר של פטור מעצם החיוב; רבי אלחנן הוכיח שזה מוכרח להיות גדר של פטור בעצם החיוב.
השוואת הנידונים שפתחנו בהם, ודעת המשנה ברורה
לפי צד זה שפטור עוסק במצוה הוא פטור בעצם החיוב, וכן לפי מה שדימה המהר"ח אור זרוע פטור זה לפטור נשים במצות עשה שהזמן גרמן – עולה שהנידון שפתחנו בו בעוסק שמצוה שפטור מן המצוה ולמרות זאת קיים אותה – אם נחשב לו לקיום מצוה גמור או לא – הוא אותו הנידון שדנו האחרונים בעבד שנטל לולב ולאחר מכן שחרר אותו אדונו. ומאחר ושם תלינו זאת במחלוקת תוספות והראב"ד, הן הן הדברים גם כלפי עוסק במצוה.
והנה במשנה ברורה (סימן ע ס"ק יח; סי' תעה שער הציון אות לט) כתוב שמי שעסק במצוה ופטור מאכילת מצה ולמרות כן הפסיק מצותו ואכל מצה – אם גמר המצוה הראשונה ועדיין הוא בזמן חיוב אכילת מצה אינו צריך לאכול שוב מצה כי יצא במה שאכל כבר למרות שהיה זה בזמן פטורו.
ואם אכן הפטור של עוסק במצוה הוא אותו הפטור של אשה במצוות עשה שהזמן גרמן שהוא פטור מעצם החיוב – עולה מדברי המשנה ברורה שגם באופן שיש פטור בעצם החיוב, אם קיים את המצוה הרי זה קיום גמור. והדברים עולים בשיטת הראב"ד הנזכרת שאשה יכולה לסמוך על קרבנה בכל כוחה. וכמו שביארנו בזה שכשמקיימת את מצות הסמיכה הרי זו מצוה גמורה כמו סמיכתו של איש, ולכן אין בזה משום איסור השתמשות בקדשים.
אלא שבהלכות קריאת שמע (סימן ע ס"ק יח) לגבי מי שעוסק בצרכי רבים והגיע זמן קריאת שמע שנפסק בשולחן ערוך שלא יפסיק, הביא המשנה ברורה וזה לשונו: "כתב הפרי מגדים שאע"ג דהעוסק בצרכי רבים פטור מקריאת שמע מכל מקום אם פסק וקרא, שפיר יצא ידי חובה, דלא פטור ממש מקריאת שמע, אלא שהוא אז עוסק במצוה אחרת".
הרי מפורש בדבריו שאין זה פטור בעצם החיוב,[2] וזו הסיבה שהועילה לו המצוה שקיים בעודו פטור, ואין ראיה אם כן שסובר כשיטת הראב"ד שאף כשיש פטור בעצם החיוב שייך לקיים את המצוה בשלמותה.
***
[1] ובמקום אחר [לעיל פרשת וירא, "האם אשה מברכת על מילת בנה"] הוסיף רבינו לבאר זאת על פי מה שכתב הראב"ד בהגדרת מצוות עשה שהזמן גרמן לנשים – שאף הן קבלו עליהן מצוות אלו, אלא שקבלו אותן עליהן כמצוות הרשות, ולא כמצוות של חובה. מעתה המצוה כלפי האשה היא אותה המצוה שכלפי האיש, אכן, לאיש היא חובה, ולאשה רשות. אך הקיום של האשה הוא אותו הקיום.
[2] המשנה ברורה (צג ס"ק ח) כתב שהעוסק בצורכי ציבור ולא התפלל, פטור מלהשלים תפילתו. משמעות דין זה שפטור עוסק במצוה הוא פטור גמור – בעצם החיוב, וזה סותר למה שהתבאר.
אמנם נראה שיש לחלק בין עוסק במצוה לעוסק בצרכי ציבור, כי בצרכי ציבור אין מצוה בעצם המעשה, אלא בנעשה [בתוצאה], ולכן גם כתב בזה המשנ"ב (ע, ס"ק יט) "יעשה מה שיכול ויקרא לפחות פסוק ראשון" – מה שלא כתב בשאר עוסק במצוה. והטעם בזה – מאחר שאין מצוה בעצם המעשה, אלא בתוצאה, ובה אין חיסרון במה שעושה ב' מעשים יחד. [ונראה לפי זה שגם הט"ז (קח, א; וביורה דעה שמא, ג) שכתב שצריך לחזור ולהתפלל הוא רק בעוסק בצורכי ציבור, ולא בשאר עוסק במצוה].
