אי בעינן כפירת ממון כדי להישבע
אי בעינן כפירת ממון כדי להישבע
סיכום מהלך השעור: שיעור שמסר הגרש"ז קליימן אדר א' תשע"ט.
א. איתא במשנה שבועות מג. שאם אדם הלווה ללווה סלע והחזיק אצלו פיקדון שהיה שקל ונאבד ממנו, ואחר כך המלווה תובע מן הלווה שקל ואילו הלווה טוען שהמשכון היה שווה ג' דינרים ולכן הוא חייב דינר אחד אומרת המשנה שהלווה מודה במקצת ויהיה חייב בדינר שמודה ועוד יש חיוב שבועה.
ב. מקשה הרמב"ן על דין זה של המשנה, מקדים הרמב"ן הנחת יסוד, שאע"פ שהלווה הודה שחייב למלוה כסף שכן אף לשיטתו יש דינר פער בין המשכון להלוואה, מ"מ אם המלווה מעכב בידו את המשכון אף שמוכן לשלם תמורתו, אין הלווה מחויב להשיב את הכסף, לפי"ז מקשה הרמב"ן על משנתנו שאין כאן הודאה מחייבת שכן הלווה בשעת הודאתו איננו יודע כלל האם המשכון באמת נאנס או שמא המלווה מעכבו בידו וא"כ אין הוא מודה במקצת, ומיישב הרמב"ן שמכיון שאח"כ המלווה נשבע שבועה שאינה ברשותו לכן אנו יודעים שבאמת המשכון נאנס ולכן ההודאה של הלווה היא הודאה מחייבת.
ג. הר"ן כופר בהנחתו של הרמב"ן ואומר שאף אם המלווה מעכב בידו את המשכון מ"מ הלווה חייב לשלם לו את הדינר שהוא ההפרש לטענתו בין ההלוואה למשכון ואינו יכול לעכבו בידו.
הר"ן תוקף את הרמב"ן ואומר כי לפי הנחתו שהקושיא במקומה עומדת הרי שלא ניתן לתרץ כדבריו מחמת כמה קושיות:
- לפי הרמב"ן הרי שההודאה היא מחייבת רק בהתאם לשבועתו של המלווה א"כ זהו רק גרם ממון אם יתרחש דבר נוסף אך אינו הודאה ישירה על ממון וא"כ כפי ששבועת העדות לא מיחייב במקרה שעדותו של העד היתה גורמת לשכנגדו להישבע וליטול משום שרק גרם לממון ואינו כובש עדות המזכה בממון ה"נ אינו מודה בממון אלא בגרם ממון.
- בשעת ההודאה אינו מחייב את עצמו וא"כ זוהי הודאת פטור ואע"פ שאח"כ יעמוד בהודאתו ובדומה לדין דבר שבמידה ובמנין שאם בשעת ההודאה הראשונית זה לא היה קצוץ אע"פ שאח"כ נהיה דבר מבורר מ"מ אינו חייב לו. ה"נ כל החיוב נוצר רק לאחר השבועה ולא בשעת ההודאה.
- משמע מהסוגיא בב"מ לה. שהגמ' מיישבת את המשנה שיסתדר גם עם דינו של רב הונא שמשביעין את המלווה שבועה שאינה ברשותו אך משמע שללא דינו של רב הונא ודאי שהמשנה מתיישבת ג"כ ואילו לפי תירוץ הרמב"ן גם ללא דינו של רב הונא היינו צריכים להוכיח משהמשנה שהמלווה נשבע שבועה שאינה ברשותו דאל"כ אין כלל הודאה מחייבת מצד המלווה.
- עוד שואל הר"ן שהרי כל התקנה לרב הונא היתה לטובתו של הלווה שמא עיניו נתן בה המלוה ולכן משביעים אותו ונמצא שלפי דברי הרמב"ן הרי שהשבועה רק גורמת ללווה להפסד שכן ללא השבועה הוא לא היה חייב כלום.
ד. הקצות בסימן עג' מביא כי שיטת התוס' שכדי להשביע את שבועות התורה לא בעינן כפירת ממון אלא ג"כ אם אדם כופר בחפץ שמוכן לתת את שוויו הרי שנשבע שבועת התורה הוכחתו מתוס' בב"מ בב: שם תוס' מפרש את דברי הגמ' 'וליחזי זוזי ממאן נקט' שהמוכר יעיד לטובת מי שיודע שמכר לו ואז השני יצטרך להישבע כנגדו. הרי שאע"פ שהמעות נמצאות בידי המוכר וישוב הכסף למי שלא מכרו לו מ"מ הרי הוא נשבע.
לעומת זאת מצינו את דברי הראב"ד בב"מ מח. שם איירי לגבי קרבן שבועה שמבואר בגמ' שאיירי בייחוד כלי ומ"מ אינו משיב את החפץ שייחד בכפירת הלוואה כיון שלא היתה משיכה ומקשה הראב"ד מדוע נחשב כפירת ממון הרי הוא מודה בהלוואה ורק כופר בכלי, הרי שרואים שהראב"ד חולק על התוס'.[1]
ביאר הקצות את שיטת התוס' שאע"פ שיש ריעותא על האדם ומשביעים אותו אפי' בלא כפירת שווי ממוני בעניין עד אחד, מ"מ לא מצינו שנשבע על כך בשבועת השומרים מדאורייתא אלא בעינן לתקנת רב הונא , משום שכל מה שאנו משביעים זה רק כאשר יש לנו יכולת לתת סנקציא ללא השבועה וכך לשבועה יש כח אך אי אין מה לעשות כסנקציה אז אנו לא משביעים את האדם אע"פ שהמחייב קיים.
ויש לומר בפשטות שמח' התוס' והראב"ד היא האם יש ריעותא שאדם כופר וממילא נשביע אותו כי היכי דלודי ליה אפי' באופן כזה שאינו כפירת ממון אלא רצון בחפץ ספציפי.
ה. מעתה נראה לומר כי זהו שורש מח' הר"ן והרמב"ן וייושבו היטב כל קושיות הר"ן על הרמב"ן:
הרמב"ן סבר כשיטת הראב"ד שאין משביעים את האדם ואין חשש של ריעותא שיכפור בכזה מצב ממי' לפי הרמב"ן ללא תקנת רב הונא היה מובן מאד מדוע הודאתו מחייבת שכן אין כל חשש שמא אדם יחייב את עצמו בממון ויעכב אצלו את המשכון, שכן אין אדם משקר בלא רווח ממוני, אלא שרק תקנת רב הונא גרמה לכא' שאין הודאתו מחייבת כי כיון שחכמים חייבוהו להישבע אינו מחוייב עד שלא ישבע שאינו ברשותו וא"כ קושית הרמב"ן היא רק על גבי תקנת רב הונא ועל כך ענה הרמב"ן שלאחר שישבע ויוסר המחסום מדרבנן נמצא שכבר הןודאתו היא זו שחייבה אותו בשעת ההודאה.
לעומת זאת לשיטת הר"ן שסבר כתוס' הרי שלפני תקנת רב הונא נמצא שאין הודאת הלווה מחייבת אותו מכיון שיש חשש אמיתי שמא הוא מעכב אצלו את המשכון וא"כ לפי ההנחה המקדימה של הרמב"ן שאילו המשכון קיים אצל המלוה אין הלווה חייב לו כסף נמצא שאין הודאת הלווה מחייבת וע"כ כפר הר"ן בקושיא מעיקרא וסבר שאף אי המלוווה מעכב אצלו את המשכון מ"מ מחוייב הלווה לשלם לו את ההפרש שאפי' לדברי הלווה הוא מחוייב. [2]
ו. מעתה נמצא שייושבו כל הקושיות:
א. אין זו הודאה של גרמא אלא מעיקר דין דאורייתא היא עצמה היא המחייבת אלא שבאו רבנן ועשו מחסום ומשעה שיוסר המחסום נחזור לחיוב המקורי שחייב עצמו הלווה בשעת ההודאה.
ב. ההודאה הזו היא הודאה המחייבת בשעת ההודאה ואינה תלויה באמת בשבועה שתבוא בהמשך.
ג. באמת המשנה מיושבת שפיר אף ללא רב הונא מפני שללא רב הונא מובן שפיר מדוע הווי הודאה המחייבת ורק לאחר תקנת רב הונא התעוררה לרמב"ן הקושיא שהרי כעת עד שלא ישבע המלווה אין הלווה חייב.
ד. אין התקנה לטובת המלווה מפני שללא השבועה היה הלווה חייב גם ככה ולכן כעת השבועה היא רק לטובת הלווה.
ז. עוד מדויק ההבדל בין איך שהר"ן קורה לשבועה לבין הרמב"ן, דהרמב"ן אומר 'כדי להפיס דעתו של לווה', זאת אומרת אין חשד אמיתי אלא תקנה רק כדי להפיס דעתו של הלווה אך אין לנו באמת ריעותא אמיתית לעומת הר"ן שלשיטתו חכמים תיקנו תקנה לריעותא האמיתית שיש לנו אלא שמדאורייתא אין שבועה לשיטת התוס' כיוון שאין סנקציא כפי שייסד הקצות ועל כןוכאן באו חכמים ותיקנו שבועה מחשש אמיתי של 'שמא עיניו נתן בה'.
[1] יש לעיין כי בשטמ"ק הובא בב: שהראב"ד כתוס' וא"כ מאי שנא וא"ת יש הבדל שבב: אי יאנס מבית המוכר יפסיד הקונה האמיתי ונמצא שזה כפירת ממון, א"כ אז אזלא גם הוכחת הקצות לשיטת התוס' ושוב לא מצינו מח' מפורשת בעניין זה.
[2] יע' שבלשון הרמב"ן שהובא בר"ן לא משמע כן שמקשה רק לאחר רב הונא אך מלשון הרמב"ן בחידושיו כן משמע הכי.
השיעור הועבר וסוכם ע"י הרב יעקב קופר
מראי מקומות לשיעור
אי בעינן כפירת ממון כדי להשבע / מח' הרמב"ן והר"ן שבועות מג.
- משנה שבועות מג.
המלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון, א. אמר לו: סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה, והלה אומר: לא כי, אלא סלע הלויתני עליו וסלע היה שוה – פטור. ב. סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה, והלה אומר: לא כי, אלא סלע הלויתני עליו ושלשה דינרים היה שוה – חייב. ג. סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה, והלה אומר: לא כי, אלא סלע הלויתיך עליו וסלע היה שוה – פטור. ד. סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה, והלה אומר: לא כי, אלא סלע הלויתיך עליו וחמשה דינרים היה שוה – חייב. ומי נשבע? מי שהפקדון אצלו, שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון.
- חידושי הרמב"ן שם
וקשיא לי הך סיפא דרישא אמאי חייב שבועה, דהא ודאי אי איתיה למשכון ברשותיה כל כמה דלא מהדר ליה לא מחייב לוה למלוה בכלום, וכיון שכן בכאן שאינו יודע אם אבד אם לאו אין כאן הודאה במקצת אלא הו"ל כאומר מנה לי בידך והלה אומר חמשין ידענא דלית לך וחמשין לא ידענא דפטור, ואי אתה יכול לומר תהא במאמינו שלא בשביל זה העמידו בגמרא לרישא בהכי, וי"ל כיון שהוא מודה לו בעיקר החוב שאפי' ישנו לפקדון בידו מ"מ הוא חייב לו באותו עודף שעל כדי דמיו, ואם אבד נמי כדבריו הוא חייב לו בהן, אף על פי שאם לא אבד אינו גובה ממנו עד שיחזיר לו כיון שהוא נאמן בכך בשבועה מודה מקצת הוא, דתרתי מילי נינהו והודאה דידיה הודאה גמורה היא,.אבל אין אדם נעשה מודה מקצת בכופר בממון שחברו נאמן עליו בשבועה, כגון שטען עליו מנה לי בידך חמשין הלואה וחמשין דמי חבלה או גזלה כענין משנתנו דהנגזל והנחבל, והלה כופר, אף על פי שזה נשבע ונוטל מחצה אין חברו נשבע ולא משלם על המחצה שהרי כפר, ולא דמיא להא דלעיל דהאי מודה הוא בעיקר מקצת הלואה ורחמנא הוא דרמא עליה להפיס דעתו של זה, ודברי הר"מ הספרדי ז"ל בפ"ד מה' גזלה נוטין למה שכתבתי, ומיהו חמשין לית לך וחמשין לויתי ואיני יודע אם פרעתיך מודה מקצת הוא.
- בבא מציעה לד:
אמר רב הונא: משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו. מאי טעמא – חיישינן שמא עיניו נתן בה. מי נשבע – מי שהפקדון אצלו, שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון. אלא אמר שמואל: ארישא. מאי ארישא – אסיפא דרישא: סלע הלויתיך עליו, שקל היה שוה, והלה אומר: לא כי, אלא סלע הלויתני עליו, שלשה דינרין היה שוה – חייב. דשבועה גבי לוה הוא, ואמור רבנן: לשתבע מלוה, שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון. ואם איתא לדרב הונא, כיון דמשתבע מלוה שאינה ברשותו – היכי מצי מפיק לה? אלא אמר רב יוסף: שיש עדים שנגנבה. – סוף סוף מהיכא מייתי לה? – דטרח ומייתי לה. רב אשי אמר: זה נשבע וזה נשבע – זה נשבע שאינה ברשותו, וזה נשבע כמה היה שוה. והכי קאמר: מי נשבע תחילה – מלוה נשבע תחילה, שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון. רב הונא בר תחליפא משמיה דרבא אמר: רישא דסיפא תיובתא לרב הונא: סלע הלויתני עליו, שתים היה שוה, והלה אומר: לא כי, אלא סלע הלויתיך עליו סלע היה שוה – פטור. ואם איתא לדרב הונא, מגו דמשתבע מלוה שאינה ברשותו – לישתבע נמי אגילגול שבועה כמה היה שוה! – אמר רב אשי: אמריתה לשמעתא קמיה דרב כהנא, ואמר לי: תהא במאמינו. – ונהמניה לוה למלוה נמי בהא כמה הוה שוה! – לא קים ליה בגויה. – ונהמניה מלוה ללוה, דקים ליה בגויה! – לא מהימן ליה. – ומאי שנא לוה דמהימן ליה למלוה, ומאי שנא מלוה דלא מהימן ליה ללוה? – לוה מקיים ביה במלוה תמת ישרים תנחם, מלוה מקיים ביה בלוה וסלף בוגדים ישדם.
- ר"ן בשבועות [כד. מדפי הרי"ף].
ואינם ברורין אצלי דאם איתא דבמשכון דלא שוה לוה לא מיחייב למלוה מידי עד דמהדר לי' משכוניה כשהלוה מוד' ואומ' שג' דינרין היה שוה
א. למה חייב והרי אינו מודה בממון אלא בגורם לממון [ופטור] דהא אמרי' בפ' שבועת העדות דמשביע ע"א אפי' בשכנגדו חשוד על השבועה שהלה נשבע ונוטל פטור משום דא"ל מי יימר דמשתבעת ונמצא שלא כבש עדות ממון אלא גורם לממון וה"נ כי מודה לוה באותו [חצי] שקל שהוא יתר על ההלואה אין כאן הודאת ממון אלא גורם לממון
ב. ולא עוד אלא אפי' נשבע אחר כן שאינה ברשותו לוה פטור שכבר כתבתי למעלה שכל שהוא פטור בשעה שההודאה יוצאה מפיו אין מחייבין אותו אח"כ בה ואף על פי שהוא עומד בהודאתו דהא כי אמר מה שהנחת אתה נוטל כי חזינן פירות שבבית שהן מגיעין עד החלון והוא עומד בהודאתו ההודאה שמודה הרי היא כדבר שבמדה ואפ"ה כיון כשיצתה הודאתו מפיו לא הודה לו בדבר שבמדה פטור וה"נ דכותיה
ג. ועוד שלפי דבריו שהוא אומר שאין הלוה חייב כלום למלוה עד דמהדר ליה משכוניה כי מקשה התם בפרק המפקיד (דף לה א) עליה דרב הונא דאמר משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו ולא הוה ס"ד דמתני' במאמינו תקשי לן לוה אמאי חייב שהרי אין למלוה לישבע שאינה ברשותו אי ליתיה לדרב הונא ונמצא לוה אומר איני יודע אם חייב לך אני כלום.
ד. וא"נ איתא לדרב הונא אמאי מחייב ליה דודאי שבועה זו לא נתקנה ליפות כחו של מלוה אלא מפני חשש שמא עיניו נתן בה ונמצא לוה לפי הודאתו פטור מן הדין כל כמה דלא מהדר ליה משכוניה ולמה נאמן המלוה בשבועה כדי לחייב הלוה שהוא פטור מן הדין אם איתא דהכי הוא ואף על גב דבאבדת המשכון מלוה ברי ולוה שמא ה"ל כאומר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע דקי"ל כרב נחמן ורבי יוחנן דפטרי כדאיתא בפרק קמא דכתובות
לפיכך אני אומר דבמשכון דלא שוה אפי' ידעינן בודאי דאיכא בידו [דמלוה] אעפ"כ חייב לוה לפרוע העודף שאע"פ שהמלוה עובר בלא תחמוד אפ"ה ממונא אית ליה גביה דלוה [דהיינו] אותו עודף.
- קצות החושן סי' עג'
וכן נראה היכא דאיכא תביעה בחפץ ידוע שטוען התובע מכרת לי זה החפץ אגב קרקע או במשיכה והדמים אתן לך והנתבע אומר לא מכרתי לך, דצריך הנתבע שבועת התורה היכא דאיכא עד אחד שמכר. ואף על גב דליכא דררא דממונא ואם הזיק את החפץ לא היה משלם (אלא) דמים וא"כ השתא שאין תביעתו שוה ממון דהא אין תביעתו אלא בחפץ, אפילו הכי חייב שבועת התורה וכדמוכח מתוס' פרק קמא דמציעא (ב, ב ד"ה ולחזי) גבי וליחזי זוזי ממאן נקט דאותו שהמוכר מסייעו יצטרך האחר לישבע נגדו שבועה דעד אחד, ואף על גב דהתם אין תביעתם אלא בחפץ דהא מוקי לה בקיבל זוזי מתרווייהו, ובנתייקרה לא מיירי ע"ש במוהרש"א, אלא כיון דהתובע אומר זה החפץ שלי ואינו רוצה למוכרו לו הב"ד נזקקין ליתן לו החפץ וכל היכא דהב"ד נזקקין איכא שבועה.
והא דאמרינן גבי שבועה שאינו ברשותו דצריך לישבע מדרב הונא (ב"מ לד, ב) וכתבו הפוסקים דאינו שבועת התורה היכא דהוא מסלק מעותיו ולמה לא ישבע מן התורה על החפץ וכמ"ש גבי עד אחד דאע"ג דנותן לו דמי החפץ משתבע. היינו משום דעיקר שבועה שאינו ברשותו לא משכחת בחפץ ידוע דהיינו שהמפקיד יאמר ברי לי שזהו כלי ותחזיר לי כמות שהוא והנפקד יאמר כליך נאבד ואשלם לך הדמים ואין זה כליך, דבכה"ג לא הוי שבועת השומרין וכמבואר בסימן רצ"ד בטור ושו"ע (סעיף ד') דזה הוי תביעה אחרת שאינו מדין שומרים, ולא משכחת אלא בחפץ שאינו ידוע, אלא שהתורה אמרה שישבע השומר שבועה שאינו ברשותו דשמא החפץ הוא ברשותו, ומשום הכי כשרוצה לשלם תו ליכא שבועה דעיקר שבועת התורה הוא כדי שאם לא ירצה לישבע נחתינן לנכסיו וכדאמרינן פרק שבועת הדיינין (שבועות מא, א) איכא בינייהו אחותי נכסי, וכיון דמשלם דמי החפץ לא שייך תו אחותי נכסי ומה יעשו לו עוד וכי ישלם שנים ואין לו לשלם רק דמי החפץ, אבל מדרבנן שפיר נשבע שאינו ברשותו ואם לא ירצה לישבע מנדין אותו כדי לישבע, ובדאורייתא לא שייך נדוי רק אחותי נכסי וכיון שמשלם דמים תו ליכא אחותי נכסי, אבל בחפץ ידוע אם אינו רוצה לישבע נזקקין להוציא החפץ הידוע שמתדיינים עליו ליתן לתובע ודו"ק.
- ראב"ד בשטמ"ק ב"מ מח.
ותו קשה לי כי כפר נמי ביחוד הכלי מאי הוה והלא מודה בעיקר הוא שהרי אינו כופר בהלואה וכן בשעת השכירות. ואיכא למימר דאמר לו לא יהא לך פרעון אלא מזו וכשתבעו ממנו אמר לו נאנסו ונשבע לו דלרבי יוחנן ממונא קא כפר ליה שהרי אבדו מעותיו אבל לריש לקיש לא אבדו מעותיו דלא קנה הכלי.