חיוב נשים בברכת התורה
כד טבת תשפ"ג
חיוב נשים בברכת התורה
ברכת התורה מניין "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו"
השו"ע סימן מז ס"ק י"ד פוסק: "נשים מברכות ברכת התורה:"
והקשו עליו המג"א והט"ז: כידוע שיטת השו"ע שנשים אינן מברכות על מ"ע שהזמן גרמא כיוון שאינן מצוות עליהן. וא"כ נשים שאינן מצוות על לימוד תורה, שנאמר (דברים יא, יט): "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם", ולמדו חכמים (קידושין כט, ב): "בניכם ולא בנותיכם", ומדוע, אפוא, מברכות ברכת התורה ?
ותירץ המג"א: שמכיוון שמצוות ללמוד את ההלכות הנוגעות אליהן, יכולות גם לברך.
ואמנם הט"ז והפמ"ג אינם מקבלים תירוץ זה וסוברים שאין זה חיוב מצד לימוד תורה אלא בשביל לדעת מה צריך לעשות או לעשות.
מתרץ הגרי"ז בשם אביו, ר' חיים מבריסק(חידושי מרן רי"ז הלוי על הרמב"ם, הל' ברכות פי"א הט"ז):
"ושמעתי מפי אאמו"ר הגאון החסיד זצוקללה"ה, שאמר דבברכות התורה – אין הברכה על קיום המצוה של תלמוד תורה, רק דהוא דין בפני עצמו, דתורה בעי ברכה. וכדילפינן לה בברכות דף כ"א מקרא ד'כי שם ה' אקרא' וגו'. אם כן, אין זה דין ששייך להמצווה כלל, ונשים פטורות רק מהמצווה של תלמוד תורה, אבל אינן מופקעות מעצם החפצא של תלמוד תורה, ולימודם הוי בכלל תלמוד תורה, ושפיר יש להם לברך על לימודם…"
דהיינו, בברכת המצוות (תפילין, סוכה, לולב…) הברכה היא על קיום המצווה, במצוות אלו כיוון שאישה פטורה – אינה מברכת. אולם בברכת התורה הברכה היא על התורה עצמה, הברכה היא חלק מהלימוד, מעיין פתיחה של הלימוד – כך צריך להתחיל בלימוד תורה, ולכן גם אישה שבוודאי זה נחשב אצלה לימוד, צריכה לברך.
ראיות לדבר:
- הרמב"ם בספר המצוות אינו מונה את ברכת התורה כמצווה בפ"ע. יש שכתבו שבאמת הרמב"ם למד שזו מצווה דרבנן, אולם הקרית ספר מביא שגם לפי הרמב"ם זו מצווה דאורייתא. וצריך א"כ להסביר למה לא מנה בספר המצוות. והנה לפי דברנו מובן דהרמב"ם לא מנה זאת כמצווה בפני עצמה כי זה חלק ממצוות לימוד תורה.
- מעיקר הדין לאישה מותר לעלות לתורה אלא שאין עולות משום צניעות. המנהג הבסיסי הוא שהעולה הראשון מברך אשר בחר והאחרון אשר נתן והם מוציאים את יתר העולים. ואם הברכה היתה על קיום המצווה איך אישה יכלה להוציא, אלא כיוון שהברכה היא על התורה ,גם אישה שייכת בזה.
- הגמ' מסתפקת על מה צריך לברך האם רק על תורה או גם על מדרש או גם על גמרא (שיש בה פסוקים). ולכא' למה צריך להגיע לזה הרי פשוט שלימוד גמרא נחשב לימוד, ולהיפך זה הלימוד המעולה יותר – לימוד בעיון, וא"כ מדוע יש להגיע לפסוקים?
אלא כיוון שהברכה היא על התורה אולי רק כאשר יש פסוקים צריך לברך.
מה דין הרהור בד"ת, האם צריך לברך?
השו"ע שם ס"ד ד : "המהרהר בדברי תורה אינו צריך לברך…"
ושואל הגר"א למה? הרי גם בהרהור מקיים מצוות לימוד תורה "והגית בו יומם ולילה", והגר"א באמתחולק וסובר שיש לברך גם על הרהור
ולפי דברי הרב מבריסק ניתן להסביר את המח':
השו"ע למד כמו ר' חיים שהברכה היא על התורה ולכן במהרהר אינו מברך כי אין "שם ה' אקרא".
אולם הגר"א סבר שזו ברכה כמו שאר ברכת המצוות ולכן שאל למה שלא יברך על הרהור משום הלימוד עצמו כמו כל ברכת המצוות.
הגר"א כאמור סובר שעל הרהור בדברי תורה מברך.
שואל הבית יוסף: שיטת השו"ע שלא מברך על ביטול חמץ כי לא מברכים על דבר שמתבצע במחשבה (והגר"א אינו חולק על כך).
וא"כ צריך להסביר לפי הגר"א מה ההבדל באמת בין ביטול חמץ שלא מברכים להרהור בדברי תורה שכן?
הרעק"א שואל על הבית יוסף דלעיל (שאין מברכים על מצווה שמקיים במחשבה) הרי ניתן להפריש תרומה במחשבה ועל זה יש ברכה, ומה זה שונה מביטול חמץ שאינו מברך?
מסביר ר' שלומקע ברמן:
בביטול חמץ המצווה היא התוצאה דהיינו שלא יהיה חמץ. כפי שכתוב הרמב"ם "שאצלו יהיה חשוב כעפר". זו תוצאה שמתקיימת במחשבה וזו כוונת הבית יוסף שאין על זה ברכה.
אבל דברי תורה קיום המצווה הוא במחשבה פעילה (למעשה גם בלימוד בפה מתקיימת המצווה במחשבה=הבנה) ועל זה יש ברכה (לפי הגר"א).
ראיה לדבר מתרומות ומעשרות שגם שם מתקיימת המצווה במחשבה פעילה = ההפרשה.
מי אמר שבביטול חמץ המצווה היא בתוצאה אולי בעצם הביטול?
מביא ר' שמואל: הקצות רס"ב ס"ק ב' נשאל במי שנאנס ושכח לבטל קודם זמן הביעור ומיד שנזכר ביטל. ואמר הקצות שלא עבר על בל יראה והביטול תופש כי איגלאי מילתא שרצה בביטול.
אם נאמר שהביטול הוא במעשה הביטול איך זה יכול להועיל הרי בפועל לא ביטל בזמן אלא אם נאמר שהביטול הוא בתוצאה – היות וגילה דעתו שלא רוצה בחמץ ניתן לומר שאיגלאי מילתא גם למפרע.
ראיה נוספת: הדין הוא שניתן להשתמש בחפץ של אחר כאשר אנו יודים שאינו מקפיד גם אם לא הרשה בפועל מאידך אי אפשר לקנות בלי הסכמה מפורשת אפילו אם ישאיר סכום כסף כפול ומכופל. הסיבה לכך כי צריך הסכמה פעילה משא"כ ברשות שימוש מספיקה הסכמה פסיבית, כמו בביטול.
ולפ"ז, השו"ע למד כמו הסבר ר' חיים שהברכה היא חלק מהלימוד, ולכן נשים מברכות על לימוד תורה ולכן לא מברכים על הירהור.
הגר"א למד שזו ברכת המצוות וניתן לברך על הרהור כי יש כאן מחשבה פעילה, כמו גם בתרומה, משא"כ בביטול חמץ שזו מחשבה "גרועה" רק מחשבת הסתלקות וע"ז אין ברכה.