המציל מזוטו של ים
בס"ד 12/6/2023
המציל מזוטו של ים/ר' צביקה
- נסע עם רכב ישן, מלא תקלות למוסך, בדרך נתקע על פסי רכב מבלתי יכולת לזוז קדימה או אחורה, לפתע כשהגיעה רכבת מרחוק – טרקטוריסט דחף את הרכב מחוץ לפסים. אומר הטרקטוריסט: אני הצלתי אותו מבלעדי הוא היה גרוטאה – הוא שלי. עונה לו בעל הרכב יש לי ביטוח ולכן לא התייאשתי מהרכב.
מקרה זה הגיע לבי"ד של הרב ווזנר
- מס' אנשים בטיול בחצבאני שמעו ילד צועק שנפל לו השעון למים הזורמים בחוזקה, אחד המבוגרים צלל למים ומצא את השעון לטענות המוצא שזה שלו, עונה הילד שקטן אינו בר ייאוש ולכן אתה צריך להחזיר לי את השעון.
מקרה זה הגיע לבי"ד לעניני ממונות בירושליים
- מהו ההיתר ב"זוטו של ים"? הגמ' (בבא מציעא כב:) "מניין לאבידה ששטפה נהר שהיא מותרת?…וכן תעשה לכל אבידת אחיך ומצאת מי שאבודה הימנו ומצויה אצל כל אדם יצאתה זו שאבודה ממנו ואינה מצויה אצל כל אדם".
הרמב"ם הל' גזילה ואבידה ה ו': "אם התייאשו הבעלים הרי אלו מותרים", התורה
התירה למוצא בגלל ייאוש הבעלים.
- הנדון של הרכב והילד זהו אותו נדון אם ההיתר כמו הרמב"ם עקב ייאוש בעלים – כאן אין ייאוש לא ברכב ולא בקטן, השאלה אם "רחמנא שריא" ואז זה של המוצא או שצריך ייאוש בעלים ואז זה של הבעלים.
בתי הדין פסקו שבגלל מחלוקת בפוסקים – רמב"ם מול רמב"ן והרשב"א יהיה אצל המוחזק עד שהשני יביא ראיה.
בבא מציעא כב: מהו ההיתר בזוטו של ים? זו גזירת הכתוב "אשר תאבד ממנו" ואתה "מצאת". זוטו של ים הוא אבוד מכולם לא רק ממני – זה מותר למוצא.
הגמ' בדף כד אומרת: "וכן היה ר"ש בן אלעזר אומר גהמציל מן הארי ומן הדוב ומן הנמר ומן הברדלס ומן זוטו של ים ומשלוליתו של נהר המוצא בסרטיא ופלטיא גדולה ובכל מקום שהרבים מצויין שם הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתיאשין מהן".
- מהו הפרמטר הקובע? אבודה ממנו או ייאוש בעלים? יש סתירה בגמ'!
- מסביר הרא"ש: בדף כב בזוטו של ים אמרה הגמ' רחמנא שריא אבל במקום ציבורי כמו סרטיא ופלטיא – ערים גדולות שציבור רב מצוי בו – שם הקובע הוא הייאוש.
הרמב"ם פ' יא "המוצא אבידה בזוטו של ים או בשלוליתו של נהר – הרי זה שלו" ומוסיף הרמב"ם "שזה ודאי התייאש מהם" – אם יש פסוק ("וכן תעשה לכל אבידת אחיך…") למה צריך ייאוש?
- ר' שמואל מביא את "נחלת דוד" (ר' דוד טביל) ששואל על הרמב"ם אם תלוי בייאוש הבעלים מה קורה כשמוצא אבידה עם סימן? האם חשוב ייאוש בעלים או לא? מה קורה אם המאבד עוד לא יודע שאיבד והוא טרם התייאש?
מהלך ראשון של ר' שמואל:
בב"ק קיג. אבידת נוכרי מותרת כי היא לא נקראת "אבידת אחיך".
מדייק הב"ח: מותרת – זה רק מותר אבל לא נהפך לשלך, אין הפקעה מיד הגוי עד שלא התייאש. נפק"מ: גוי שמוכר לולבים מיוחדים ובלעדיים – יש סימן עליהם – האם המוצא יוכל לברך עליו ביום הראשון? -: ביום הראשון אני לא יוצא ידי חובה אם לא התייאש, זה לא שלי ! דבר שיש לו סימן ושל ישראל – אין ייאוש מועיל ואצל הגוי כשמצא את הלולב הוא לא התייאש.
טור שו"ע: אדם שהניח מיטה במקום מרכזי – ודאי שמישהו ייקח אותה ודינה כהפקר.
הרמב"ם הל יא: אדם שהשליך כיסו (כספו) ברה"ר או הניח חפץ ברה"ר – אין נזקקין לו -אתה לא צריך להחזיר לו.
2 דינים: גוי שאיבד אבידה היא מותרת אבל לא שלי! זה רק מותר.
מאבד ממונו לדעת – מדייקים ברמב"ם שאתה לא צריך להחזיר לו אבל
זה לא שלך כל עוד אין ייאוש בעלים.
בדף כד אומרת הגמ' – לגבי אבידה בסרטיא ופלטיא – "הרי אלו שלו" כיוון שהבעלים התייאשו אלו 2 דינים שונים.
הרמב"ם מסביר לנו שזה שלו כי "אבודה ממנו" – לא צריך להחזיר וצריך להגיע לייאוש כדי שהמציאה תהיה שייכת למוצא.
- במקרה של פסי הרכבת – צדק ביה"ד שפסקו שזוהי מחלוקת בפוסקים ויישאר ביד המוחזק עד שהשני יביא ראיה לצדקתו.
- במקרה של הילד שאיבד שעון בחצבאני – גם הרמב"ם מודה שלא צריך להחזיר אפילו שהילד לא יכול להתייאש.