ב' שבט תש"פ
מעשה בזוג עגילים ששווים כסט 1000 ₪, אולם כל פריט בפני עצמו שווי של כ"א רק 400 ₪.
פלוני הזיק אחד הפריטים כמה ישלם? 400 כשווי הפריט עצמו? שווי חצי מהזוג כולו = 500? או אולי ישלם 600 כירידת הערך של סט העגילים (נשאר לבעלים עגיל בודד)?
כותב השואל ומשיב שבעניין זה יש הבדל בין מזיק לבין שומר.
מזיק שהזיק פריט אחד כאמור ישלם רק 400 כשוויו של פריט בודד.
אולם שומר שקיבל זוג לשמירה ואיבד אחד הפריטים ישלם את ירידת הערך של הערכה כולה, דהיינו 600.
הסבר הדברים הוא שמזיק משלם על מה שהזיק או על מה שממונו הזיק. החיוב הוא רק על הנזק בפועל ולא על נזק תוצאתי שהוא למעשה גרמא. אולם שומר משלם על מה שלא שמר. חיוב כזה הוא למעשה חיוב על גרמא. אם התורה חידשה ששומר משלם על גרמא הרי שנתחדש גם שמשלם על ערך הנזק ועל כן ישלם גם על הנזק התוצאתי, הפגיעה בערכה כולה = 600.
הגמ' קידושין יב: לעניין מקדש בפקדון
"תניא אמר לה כנסי סלע זו בפקדון וחזר ואמר לה התקדשי לי בו בשעת מתן מעות מקודשת לאחר מתן מעות רצתה מקודשת לא רצתה אינה מקודשת מאי רצתה ומאי לא רצתה אילימא רצתה דאמרה אין, לא רצתה דאמרה לא, מכלל דרישא כי אמרה לא נמי הוו קידושין אמאי והא קאמרה לא. אלא לאו רצתה דאמרה אין, לא רצתה דאישתיקה משתקה, ושמע מינה שתיקה דלאחר מתן מעות ולא כלום היא"
מסתפק הרשב"א במקום האם יכול שומר לחזור בו משמירתו:
"עוד אני מסופק בדינו שאפילו הפקיד לזמן למה לא תוכל לחזור תוך זמן. מי עדיף שומר חנם מפועל שחוזר בחצי ביום (ב"מ עז, א)"
הרשב"א עצמו מכריע דשומר יכול לחזור בו ואילו המגיד משנה סובר שאינו יכול.
ויש להסביר דברי הרב המגיד מדוע באמת שלא יוכל לחזור, מי גרע מפועל דיכול לחזור בו אפילו באמצע היום?
מסביר הקצות: דבשומר יש 2 עניינים: א. מה שקיבל ע"ע חיובי שמירה. ב. שעבוד שקיבל ע"ע לשלם אם יגנב או יאבד (מעין ביטוח).
ואף אם ניתן לחזור בו ממה שקיבל ע"י לשמור, לא יכול לחזור בו מהאחריות שלקח על עצמו:
"ואפי' החזירו לבעלים תוך זמנו אם ש"ש הוא ונגנב אצל הבעלים הרי הוא נתחייב בגניבה ואבידה … וא"כ כל דין אחריות … אפי' כשהוא ביד הבעלים עד הזמן שנתחייב בדין שומרין וע"ש" (קצות רצ"ג,ב).
בגמ' ב"ק נז. לענין טוען טענת גנב על אבידה שמצא, שמשלם כפל, שואלת הגמ' דאם דינו כשומר שכר, הרי בטענת גנב חייב, ולמה משלם כפל ולא קרן. ותירצה הגמ' דמיירי בטוען טענת ליסטים מזוין.
והתוס' שם, ד"ה כגון, הקשו, מדוע נדחקה הגמ' להעמיד בטענת ליסטים מזוין, שתעמיד באופן שטענו טענת גניבה באונס, שנגנבה ממנו באונס גדול כגון אם בא עליו חולי של טירוף הדעת, או שינה נפלה עליו באונס, או אונס אחר שאינו יכול לשמור. דבכל אלו כיון שנגנבה מחמת אונס, היה לו להפטר, ואם נמצא שלא נגנב, משלם כפל. ותירצו התוס':
"ונראה לר"י דכיון שחייב הכתוב שומר שכר בגניבה, וסתם גניבה קרובה לאונס, כדאמרינן בהשואל (צה,א), סברא הוא דבכל ענין שתהיה הגניבה, יתחייב מגזרת הכתוב אפילו באונס גמור. ואע"ג דבלסטים מזויין דהיינו שבויה דקרא פטר בו הכתוב, אע"פ שאין אונסו גדול יותר".
מבואר מדברי התוס' דבגניבה אף שהיא אונס, גזירת הכתוב שחייב בכל אופן המוגדר כגניבה.
אולם בגמ' ב"מ מב .הסתפקו התוס' (ד"ה אמר) אם שומר שכר חייב על כספים שהיו טמונים בקרקע ונגנבו. והקשו התוס':
"אך תמהון גדול הוא, למה לא יהא אונס אם העמיק בקרקע ק אמות, דמאי הו"ל תו למיעבד, או אם תקפתו שינה או חולי גדול, ואיך יתכן ששום גניבה לא נמצא שתהא אונס גמור כליסטין מזויין … ומ"מ אין סברא כלל שלא נמצא גניבת אונס שיפטר בה שומר שכר".
ונראה דמסקנת התוס' דשומר שכר פטור מגניבת אונס. זו גם שיטת הרמב"ן דשומר פטור בגניבת אונס.
ומדברי הרא"ש ב"מ ג, מבואר כדברי התוס' בהכונס, דשומר שכר חייב בגניבה, אפי' היתה הגניבה באונס גמור, וז"ל:
"כיון דשם גניבה היא מחייב עליה שומר שכר. והיינו טעמא דכל גניבה קרובה לאונס הוא, כדאמר לקמן בפ' השואל (צד,ב), אפי' הכי חייבה תורה שומר שכר בגניבה, הלכך אין חילוק בין אונס קטן לאונס גדול, דכל הנקרא גניבה חייב בשומר שכר … "
ושואלים האחרונים מה ההסבר בדברי הרא"ש מדוע באמת בליסטים מזויין יהיה פטור ואילו בגניבה באונס יהיה חייב?
ובמיוחד אם החיוב בשומר הוא על מה שלא שמרתי אזי אם שמרתי ככל שיכולתי , מדוע שאהיה חייב באונס?
ואולי באמת התוס' נקטו דפטור בגניבת אונס מפני שסברו שאי-השמירה היא הסיבה המחייבת ועל כן כשעשה ככל יכלתו לעשות אין סברא שיתחייב. ואולם הרא"ש נקט שהסיבה המחייבת היא אחריות התשלומין שיש על השומר, כמו המבטח את נכסי חברו שחיובו מצד עצם קבלת אחריות תשלומים ולכן חייב גם בגניבת אונס . אך עדיין צריך להסביר מה זה שונה מליסטים מזויין דפטור.
ונקטו האחרונים דאם החיוב בשומר הוא משום האחריות שקיבל על עצמו, דהיינו מחמת "הביטוח" שנתן. אזי אונס מוחרג מהאחריות רק כאשר האונס היה בחפץ, במעשה הגניבה עצמו, כגון ליסטים מזויין. אבל אם האונס בגברא, בשומר, אין פטור.
והדברים טעונים הסבר.
ואולי צריך לחדד ולהסביר שכאשר הגברא נאנס מה שלמעשה אירע זה פעולת "גניבה" . כאשר האירוע נמצא תחת "שם גניבה" יהיה שומר שכר חייב אף אם הגניבה היתה באונס, שהרי התורה הטילה עליו אחריות לאירוע "גניבה", וכדברי הרא"ש "כיון דשם גניבה היא מחייב עליה שומר שכר".
משא"כ בליסטים מזויין כאשר האונס היה בחפץ עצמו, זו אינה פעולה "גניבה" זו פעולת "אונס" (כאילו ברק משמים היכה את החפץ) ובמקרה כזה לא חלה האחריות של השומר.
לפי הסבר זה שהחיוב בשומר הוא מדין אחריות וביטוח אזי זה כבר לא גרמא ואין כאן ראיה ששומר חייב בגרמא וממילא גם אין לחלק בינו לבין מזיק ולחייבו לפי ערך ולא לפי נזק.
ט' בשבט תש"פ
כפי שהבאנו לעיל בשם הקצות ישנם בחיובי שומר 2 עניינים:
על יסוד דברים אלו מתבארים עוד עניינים:
"אלו דברים שאין להם אונאה העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות. אין להן תשלומי כפל ולא תשלומי ארבעה וחמשה, שומר חנם אינו נשבע ונושא שכר אינו משלם".
ובגמ' נז:
"שומר חנם אינו נשבע (וכו'): מנהני מילי דת"ר (שמות כב, ו) כי יתן איש אל רעהו כלל כסף או כלים פרט (וגונב מבית האיש) חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון אף כל דבר המטלטל וגופו ממון יצאו קרקעות שאינן מטלטלין יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות יצאו שטרות שאע"פ שמטלטלין אין גופן ממון הקדשות אמר קרא רעהו רעהו ולא של הקדש."
ושם בתוס' ד"ה "שומר חנם אינו נשבע":
"נראה דהוא הדין דאינו משלם דאפילו שומר שכר אם פשע נראה דלא משלם מדפריך לקמן (דף נח.) מהשוכר פועל לשמור כו' ולא משני כשפשע והיינו טעמא דמכל דין הפרשה אמעיטו והא דלא קתני אינו משלם דהוי רבותא טפי משום דעיקרה בשבועות פרק הדיינים (דף מב:) ונסבה אגררה דהתם: רעהו ולא של הקדש"
מבואר בדברי תוס' דשומר חינם ואפילו שומר שכר אינו חייב כלל בשטרות, אפילו פשע, דשטרות נתמעטו כלל מחיובי שמירה.
הרשב"א בקידושין מסתפק בעניין האם מה שנתמעטו זה רק מחיוב שבועה או מחיובי שמירה בכלל.
מביא הרשב"א את דברי רש"י על המשנה לעיל :
"אינו נשבע — שלא פשע שלא הזקיקתו תורה לישבע עליהן, אינו משלם — אם נגנבו ממנו".
מדייק הרשב"א מדברי רש"י ששומר אינו נשבע שלא פשע, אבל אם מודה שפשע או שיש עדים שפשע יהיה חייב .
לפנינו מחלוקת רש"י ותוס' האם שומר חינם שפשע בשמירת שטרות יהיה חייב או לא.
לשיטת רש"י – חייב.
לשיטת תוס' – פטור.
הרמב"ם הל' שכירות (פ"ב ה"ג) לאחר שכתב פטור שומרים משבועה בשטרות כותב:
"יראה לי שאם פשע השומר בעבדים וכיוצא בהן חייב לשלם, שאינו פטור בעבדים וקרקעות ושטרות אלא מדין הגניבה והאבידה והמיתה וכיוצא בהן, שאם היה שומר חנם על המטלטלין ונגנבו או אבדו ישבע ובעבדים וקרקעות ושטרות פטור משבועה. וכן אם היה שומר שכר שמשלם גניבה ואבידה במטלטלין פטור מלשלם באלו. אבל אם פשע חייב לשלם, שכל הפושע מזיק הוא".
שיטת הרמב"ם, אפוא, כפי שמדייק הרשב"א גם ברש"י ששומר חייב בפשיעה בשטרות.
הרמ"א פוסק כתוס' ששומר פטור לגמרי בשטרות.
אומר הנתיבות: מבואר בדברי הרמב"ם דמה שחייב בשטרות זה רק בפשיעה אבל בגניבה ואבידה יהיה פטור.
והדברים טעונים הסבר.
ומסביר הנתיבות דלפי מה שהסברנו לעיל ביסוד חיובו של שומר מבוארים הדברים:
אם חיובו של שומר הוא מחמת שקיבל ע"ע חיוב שמירה ולא שמר. אזי כל החיוב הוא רק כאשר לא שמר, כאשר פשע.
אם חיובו של שומר הוא מחמת האחריות שקיבל ע"ע, הביטוח, אזי חייב בכלל אירועי הנזק שאירעו לפקדון (למעט מה שפטרה תורה).
מעתה, מחדש הנתיבות:
בגניבה ואבידה, החיוב הוא משום האחריות/הביטוח. כאן חל המיעוט של התורה שחיובי שמירה הם רק על דבר שגופו ממון ועל כן בשטרות יהיה פטור מגניבה ואבידה.
חיוב בפשיעה הוא מחמת שלא שמרתי ולכן חייב בפשיעה אפילו בשטרות.
"ההוא גברא דאפקיד זוזי גבי חבריה אשלמינהו לאימיה ואותבינהו בקרטליתא ואיגנוב אמר רבא היכי נדיינו דייני להאי דינא נימא ליה לדידיה זיל שלים אמר כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד נימא לה לאימיה זילי שלימי אמרה לא אמר לי דלאו דידיה נינהו דאקברינהו נימא ליה אמאי לא אמרת לה אמר כ"ש דכי אמינא לה דדידי נינהו טפי מזדהרא בהו אלא אמר רבא אמשתבע איהו דהנהו זוזי אשלמינהו לאימיה ומשתבעא אימיה דהנהו זוזי אותבינהו בקרטליתא ואיגנוב ופטור"
מבואר בגמ' דכאשר שומר מסר לבני ביתו שניהם נשבעים ופטורים. השומר משום "כל המפקיד על דעת…" והאמא משום שלא ידעה שמדובר בפקדון.
אומר תוס' ד"ה "כל המפקיד":
"אומר ר"ת דהיינו לענין שאינו יכול לומר את מהמנת לי בשבועה ולא האיך אבל אם פשעו אפי' אין להם מה לשלם ישלם הנפקד דאם לא כן כל מה שהופקד אצל בעה"ב תבא אשתו ותאכל ותפטר ולכך נמי הכא משתבעא אמיה דהנהו זוזי אותבינהו בקרטליתא שלא פשעה והא דקאמר נימא לה לאימי' דלישלמא לאו משום דאם לא היה לה מה לשלם שיפטר הנפקד אלא תשלם לבנה כשיהיה לה"
דהיינו, לשיטת תוס', כל מה שהשומר המקורי יכול לטעון זה רק לעניין השבועה, אבל אם בני הבית פשעו ואין להם מה לשלם, חייב השומר המקורי.
זו גם שיטת הרא"ש.
אולם שיטת הרמב"ם היא שמטעם "כל המפקיד על דעת …" נפטר השומר המקורי לגמרי אפילו בפשיעה של בני ביתו.
מסביר הנתיבות שלכאורה גם בעניין זה יסוד המחלוקת הוא כפי שאמרנו :
התוס' והרא"ש (לשיטתם דלעיל) חייב השומר המקורי – דחיוב השומר הוא משום אחריות/ביטוח. חיוב זה נשאר של השומר המקורי אפילו העביר השמירה לבני ביתו [1].
ואילו הרמב"ם סובר שיסוד החיוב הוא מחמת חיובי שמירה וזה רק כאשר לא שמר אבל אם העביר לבני ביתו ו"כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד", הרי שזה שמירה ראויה ופטור.
לפי זה מחדש ר' שמואל:
לפי מה שהסברנו לעיל בפשיעה החיוב הוא מחמת שלא שמר ואילו בגניבה החיוב הוא מחמת האחריות שקיבל על עצמו.
לפ"ז יצא דאליבא דהרמב"ם בשומר שמסר לבני ביתו, כל מה שיהיה פטור זה רק אם פשעו, דאז כאמור, אין זה נחשב שלא שמר ועל כן פטור.
אבל אם נגנב או נאבד מהם (בשומר שכר) דכאן החיוב הוא משום האחריות, אזי עצם העברת החפץ לבני ביתו לא משחררת את השומר המקורי מהאחריות ויהיה חייב.
נמצאנו דבגניבה ואבידה יהיה חייב ואילו בפשיעה של בני ביתו יהיה פטור, והדברים מפליאים.
[1] ודוק' – אפילו החזירו לבעלים תוך זמנו, כדעייל.
