י"ט תמוז תשפ"א
הבאנו בעבר מעשה בזוג פריטים ששוויו יחד 1000 ₪, כגון זוג עגילים, אולם כאשר כ"א עומד בפני עצמו שווי של כ"א רק 400 ₪.
הבעלים השאיל את זוג העגילים לחברו שאיבד אחד העגילים (ולא ניתן להשיג עכשיו לקנות רק עגיל אחד), כמה ישלם?
האם 400 כשווי הפריט בפני עצמו, אולי שווי חצי מהזוג כולו = 500 או אולי ישלם 600 כירידת הערך של הערכה כולה?
ומובא בתשובות הגאונים שיש לחלק בין מזיק לבין שומר.
מזיק משלם על מה שהזיק או על מה שממונו הזיק. החיוב הוא רק על נזק בפועל ולא על נזק תוצאתי שהוא למעשה גרמא. אולם שומר משלם על מה שלא שמר. חיוב כזה הוא למעשה חיוב על גרמא.
לפיכך פסקו כמה בתי דין שאם התורה חידשה והחמירה על שומר שמשלם גם על גרמא הרי שנתחדש גם שמשלם על ערך הנזק , על הנזק התוצאתי.
ולמרות שמזיק שהזיק פריט אחד כאמור ישלם רק 400 כשוויו של פריט בודד, שומר שקיבל זוג לשמירה ואיבד אחד הפריטים ישלם את ירידת הערך של הערכה כולה, דהיינו 600.
ראיה לחומרא שהחמיר תורה על שומר:
מובא במשנה ב"ק
" נפרצה בלילה או שפרצוה לסטים ויצאה והזיקה, פטור"
דהיינו אם מזיק פרץ את הדלת בפני בהמת חברו ויצאה והזיקה, פטור משום גרמא.
אבל באותו מקרה, אם שומר פתח את הדלת והבהמה שעליה שמר יצאה והזיקה, חייב השומר.
הנה למרות שזה גרמא, החמירה התורה על שומר יותר ממזיק.
אבל אולי ניתן להסביר את ההבדל בין מזיק לשומר בדרך אחרת שלא תוביל למסקנה שמחייבת שומר לשלם לפי ערך.
בגמ' ב"ק ד:
"תני ר' חייא עשרים וארבעה אבות נזיקין תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה וגנב וגזלן ועדים זוממין והאונס והמפתה ומוציא שם רע והמטמא והמדמע והמנסך והני תליסר הא עשרים וארבעה ורבי אושעיא מאי טעמא לא תני הני… גנב וגזלן דממונא הוא ליתני הא קתני ליה שומר חנם והשואל"
הגמרא שם שואלת מדוע ר' אושעיא לא מונה גם גנב וגזלן באבות נזיקין ומתרצת שזה כלול כבר בשומר.
ומסביר שם רש"י:
"תנא ליה שומר חנם והשואל – דהתם נמי שייך גניבה כגון שטען שנגנב הימנו והרי היא בידו ואמרינן בפרק מרובה (לקמן דף סג:) דטוען טענת גנב כגנב וטוען טענת גזלן כגזלן"
דהיינו דין גנב כלול כבר בשומר, בטוען טענת גנב ונמצאה בידו שמשלם כגנב.
ושואלים האח' מדוע רש"י נזקק לפרש בטוען טענת גנב ולא יכל לפרש במקרה פשוט של שומר שגנב בהמה מהעדר עליו שמר?
מסביר ר' ברוך בער:
כותב הרמב"ם הלכות גניבה פ"ד ה"י:
"שומר שגנב מרשותו כגון שגנב טלה מעדר שהופקד אצלו וסלע מכיס שהופקד אצלו אם יש עליו עדים חייב בכפל ואע"פ שהחזיר הסלע למקומו והטלה לעדרו הרי זה חייב באחריותן עד שיודיע הבעלים, שהרי כלתה שמירתו וכאילו לא החזיר כלום עד שיודיע בעליו. אבל הגונב סלע מכיס חבירו או כלי מביתו והחזיר דבר הגנוב מביתו למקומו אם ידעו הבעלים בגניבתו ולא ידעו בחזירתו עדיין הגנב חייב באחריותו עד שימנה את מעותיו:
ושם בהשגות הראבד: "שומר שגנב וכו'. א"א זה אינו כלום, עכ"ל"
הרמב"ם פוסק ששומר שגנב מהעדר חייב כמו גנב. ועל זה אומר הראב"ד "זה אינו כלום".
מה אומר כאן הראב"ד?
מסביר הכסף משנה:
שומר שגנב מרשותו וכו'. כתב ה"ה וז"ל כתב הראב"ד זה אינו כלום וכו' עד סוף דבר איני יודע טענה לרבינו עכ"ל. ול"נ שדעת רבינו דטוען טענת גנב היינו כשמניח הפקדון במקומו וטוען שנגנב כולו והכא שאני שמכלל מה שהופקד אצלו לקח קצת בדרך גניבה:
לפי הסבר הרב המגיד שומר חייב כגנב רק בטוען טענת גנב וכאן מדובר שלקח ממה שהופקד אצלו דלפי הרמב"ם גם במקרה כזה שומר יהיה חייב כגנב ולפי הראב"ד זה אינו גנב.
מה המחלוקת כאן?
במשנה ב"מ מג: מובאת מח' ב"ש וב"ה ממתי מתחייב בשליחות יד בפקדון:
מתני' החושב לשלוח יד בפקדון בית שמאי אומרים חייב ובית הלל אומרים אינו חייב עד שישלח בו יד שנאמר אם לא שלח ידו במלאכת רעהו
מדוע לב"ה צריך פסוק לחייב כאשר שלח יד ממש? הרי משעה ששלח יד הוא כבר למעשה גנב ?
יש מן הראשונים (הר"ן ב"מ מ"ד.) שהסבירו שמדובר ששלח יד בחלק מהפקדון וחידוש התורה שמשעה זו חייב כבר על כל הפקדון.
בעל המאור חולק וסובר שרק כאשר לקח את הכל אחראי על הכל.
מה א"כ כוונת הדברים, מדוע במקרה כזה צריך פסוק? הרי הוא גנב!?
מסביר ר' חיים: שיסוד ההסבר בדברי בעל המאור הוא שכיוון שידו של שומר כיד הבעלים, לפיכך אינו "מצליח" לגנוב לכן אינו מתחייב מדין גנב רגיל אלא חיובו מפרשייה מחודשת של שליחות-יד.
ובזה גם נחלקו הרמב"ם והראב"ד אם חייב כפל בשומר שגנב טלה המופקד אצלו בתוך רשותו. לפי הרמב"ם משעה ששלח יד הפסיק להיות שומר והתחיל להיות גנב. ואילו לפי הראב"ד בשומר כיוון שידו כיד הבעלים לכן אין בו מעשה גניבה וחייב כפל רק מפרשיית טוען טענת גנב , וזה דבריו של הראב"ד "זה אינו כלום".
וזה גם מה שכתוב ברש"י שרק בטוען טענת גנב שומר הופך להיות גנב דאם "רק" גנב הוא עדיין נחשב שומר ולא "הצליח" לעשות מעשה גניבה.
הקצות מביא:
כידוע גנב משלם כפל ואם טבח ומכר משלם ד' וה'.
לומדים חז"ל מהמילים "וגונב מבית האיש" שדין גניבה חל רק כאשר החפץ נגנב מביתו של בעל החפץ או של השומר, אבל לא מבית הגנב
מדוע זה כאשר נגנב מבית השומר זה נחשב "מבית האיש" ?
ולפי הדברים שהסברנו גם כאן "יד שומר כיד הבעלים" וע"כ זה "בית האיש".
ונפק"מ אם השומר נחשב גנב או עדיין שומר היא למקרה שהחפץ נאנס אח"כ או הוזל.
שאם הוא גזלן, חייב באונסין ומשלם כשעת הגזילה
ואם הוא עדיין שומר יהיה פטור באונסין ויהיה חייב כשעת הזול.
מובא תוס' ב"ק ג:
"וממונך. לאו דוקא גבי בור דלאו ממונא הוא וכן גבי אש דפשיטא דאם הדליק גדישו של חבירו באש של אחר דחייב:
דהיינו תוס' לא גורסים במשנה "וממונך" שכן בור ואש אינם ממונו של המזיק.
למה תוס' לא מוסיפים גם "שור" כאשר הזיק ביד השומר שגם הוא לא ממונו ובכ"ז חייב?
וכן ברמב"ם נזקי ממון פ"א ה"א
כל נפש חיה שהיא ברשותו של אדם שהזיקה הבעלים חייבין לשלם שהרי ממונם הזיק
משמע ששומר נחשב "בעלים" כאשר החפץ ברשותו עד שמחזיר אותו לבעלים .
ישנם כמה עניינים שלא צריכים קניין, כמו לדוג' מחילת חוב.
כך גם מחילה על חפץ מופקד כאשר הבעלים מוחל לשומר אין צריך מעשה קניין על מנת שהשומר יקנה, ומדייק ר' איסר זלמן שמשמע ברמב"ם שזה לא רק אם נמצא ברשותו ומדין קניין חצר אלא אפילו "קיימא באגמא".
איך זה עובד?
גם כאן אנו רואים שהשומר נחשב בעלים כל זמן שהחפץ ברשותו וממילא מספיק שבעל החפץ יסתלק בשביל שהשומר לא יצטרך להחזיר.
ברמב"ם הלכות שלוחין ושותפים פ"ג ה"א:
מי שהיתה לו קרקע תחת יד אחד או שהיו לו מטלטלין פקדון ורצה לעשות שליח לדון עם זה ולהוציא הקרקע או הפקדון מתחת ידו הרי זה כותב לו הרשאה וצריך לקנות מידו שהרשהו ואומר לו דון וזכה והוצא לעצמך וכיוצא בעניינים אלו ואם לא כתב לו אינו יכול לדון עמו מפני שהוא אומר לו אין אתה בעל דיני ואף על פי שכתב לו כן אינו אלא שליח
דהיינו אם מגיע שליח מטעם הבעלים לדון עם הנפקד יכול הנפקד לומר לו לאו בעל דברים דידי את, א"א בא בהרשאה.
איך טענה כזו עובדת בכלל? מה הזכות של הנפקד לסרב להחזיר החפץ שאין שלו בכלל?
גם כאן יסוד הדברים שהשומר נחשב בעלים כל זמן שהחפץ ברשותו.
לפי דברים אלו ניתן להסביר שמה ששומר לא יכול לגנוב חפץ שנמצא אצלו זה כי הוא למעשה בעלים ולא יכול לגנוב מעצמו.
וזה החידוש של פרשת שליחות יד שמתחייב בגניבה למרות ש"גנב" מעצמו.
ולכן לב"ה צריך פסוק "על כל דבר פשע" ללמוד שחייב משעה ששלח יד.
ולפי זה מה שהובא בתשובות הגאונים ששומר חייב גם בגרמא יותר ממזיק אינו מחמת חומרא של שומר אלא מחמת היסוד שבזמן השמירה השומר נחשב כבעלים על החפץ וממילא הוא אחראי על כל מה שיארע לחפץ בתקופה זו, אולם אין זה מוכיח ששומר חייב על "ערך" יותר ממה שיש לחייבו על "חפץ" כמו מזיק.
