כ"ו תמוז תשפ"א
פלוני מסר לחברו אופניים לשמירה. השומר עשה, בלי רשות, שימוש באופניים ונגנבו.
ביני ובינו עלה מחיר האופניים.
האם משלם כשעה ששלח בהם יד או כשעת היוקר – כאשר נגנבו?
האם דינו כגזלן שמשלם כשעת הגזילה או כדין שומר שחייב כשעה שנגנבו[1] ?
בפשטות כאשר נאמרה בתורה פרשת שליחות יד בפקדון, נאמר בה ששומר ששלח יד הרי הוא כגזן ובפשטות כך רצו בביה"ד לפסוק שיש לו דין גזלן ומשלם כשעת הגזילה.
אולם יתכן וניתן לומר אחרת.
הבאנו בשיעור קודם את מחלוקת הרמב"ם והראב"ד:
כותב הרמב"ם הלכות גניבה פ"ד ה"י:
"שומר שגנב מרשותו כגון שגנב טלה מעדר שהופקד אצלו וסלע מכיס שהופקד אצלו אם יש עליו עדים חייב בכפל ואע"פ שהחזיר הסלע למקומו והטלה לעדרו הרי זה חייב באחריותן עד שיודיע הבעלים, שהרי כלתה שמירתו וכאילו לא החזיר כלום עד שיודיע בעליו. אבל הגונב סלע מכיס חבירו או כלי מביתו והחזיר דבר הגנוב מביתו למקומו אם ידעו הבעלים בגניבתו ולא ידעו בחזירתו עדיין הגנב חייב באחריותו עד שימנה את מעותיו:
ושם בהשגות הראבד: "שומר שגנב וכו'. א"א זה אינו כלום, עכ"ל"
הרמב"ם פוסק ששומר שגנב מהעדר חייב כמו גנב. ועל זה אומר הראב"ד "זה אינו כלום".
מה אומר כאן הראב"ד?
מסביר הרב המגדי : שומר חייב כגנב רק בטוען טענת גנב וכאן מדובר שלקח ממה שהופקד אצלו דלפי הרמב"ם גם במקרה כזה שומר יהיה חייב כגנב ולפי הראב"ד זה אינו גנב.
מה המחלוקת כאן?
במשנה ב"מ מג: מובאת מח' ב"ש וב"ה ממתי מתחייב בשליחות יד בפקדון:
מתני' החושב לשלוח יד בפקדון בית שמאי אומרים חייב ובית הלל אומרים אינו חייב עד שישלח בו יד שנאמר אם לא שלח ידו במלאכת רעהו
מדוע לב"ה צריך פסוק לחייב כאשר שלח יד ממש? הרי משעה ששלח יד הוא כבר למעשה גנב ?
יש מן הראשונים (הר"ן ב"מ מ"ד.) שהסבירו שמדובר ששלח יד בחלק מהפקדון וחידוש התורה שמשעה זו חייב כבר על כל הפקדון.
בעל המאור חולק וסובר שרק כאשר לקח את הכל אחראי על הכל.
מה א"כ כוונת הדברים, מדוע במקרה כזה צריך פסוק? הרי הוא גנב!?
מסביר ר' חיים: שיסוד ההסבר בדברי בעל המאור הוא שכיוון שידו של שומר כיד הבעלים, לפיכך אינו "מצליח" לגנוב לכן אינו מתחייב מדין גנב רגיל אלא חיובו מפרשייה מחודשת של שליחות-יד.
ובזה גם נחלקו הרמב"ם והראב"ד אם חייב כפל בשומר שגנב טלה המופקד אצלו בתוך רשותו. לפי הרמב"ם משעה ששלח יד הפסיק להיות שומר והתחיל להיות גנב. ואילו לפי הראב"ד בשומר כיוון שידו כיד הבעלים לכן אין בו מעשה גניבה וחייב כפל רק מפרשיית טוען טענת גנב , וזה דבריו של הראב"ד "זה אינו כלום".
כדוגמא לסברה זו, איתא במשנה מעילה יט:
נטל אבן או קורה של הקדש הרי זה לא מעל . נתנה לחבירו , הוא מעל וחבירו לא מעל
ואומרת הגמרא (שם כ.):
מאי שנא הוא מאי שנא חבירו ? אמר שמואל , בגזבר המסורות לו עסקינן
כלומר, גזבר של הקדש אינו יכול למעול בהקדש בכך שהוא נוטל ממנו לעצמו. וזאת מכיון שהגזבר אחראי על שמירת ההקדש, רשותו כרשות הקדש לעניין זה.
נחלקו הרמב"ם והראב"ד בדין שליחות יד במקצת הפקדון אם מחייבת בכולו:
רמב"ם (הל' גזילה ואבדה פ"ג הי"ב):
הגביה את החבית ליטול ממנה רביעית נתחייב באונסיה אע"פ שלא נטל. אבל אם הגביה את הכיס ליטול ממנו דינר וכיוצא בכיס מדברים שאינן גוף אחד הרי זה ספק אם נתחייב בכל הכיס או לא נתחייב אלא בדינר בלבד.
ושם בראב"ד
לא מיחוורא גבן הא מילתא, דאם לא חשב ליטול ממנה אלא רביעית שיהא חייב בכולה, ואפילו נטל. אלא מתני' שהגביהה לגזול את כולה ולא נטל עכשיו אלא רביעית, שהוא חייב בכולה…
לפי הרמב"ם אם נטל מקצת מהפקדון מתחייב בכולו ואילו לדעת הרמב"ם מתחייב רק על מה שנטל.
ולפי מה שהסברנו יש להסביר גם מח' זו:
לדעת הרמב"ם יד שומר אינה כיד בעלים ולכן כאשר שומר מפסיק לשמור בשביל הבעלים נחשב גזלן אם עשה שליחות יד וע"ז לא צריך פסוק, ולפיכך חידוש התורה בדין שליחות יד הינו אם שלח יד במקצת הפקדון שחייב על כולו. כמו הסבר הר"ן דלעיל.
ואילו הראב"ד סובר שיד שומר כיד בעלים ממילא חידוש התורה בשליחות יד בפקדון הוא שלמרות שלא מתחייב מדין גנב רגיל, מכיוון שלא הוציא מרשות הבעלים, חייב בכ"ז מפרשת שליחות יד. ממילא אין מקור ללימוד שמתחייב על כל הפקדון אם שלח יד במקצת פקדון.
אמרנו שלפי הראב"ד , החידוש הוא שבשליחות יד השומר בכ"ז מתחייב. מה יסוד הדברים? האם השומר הופך לגזלן או שעדיין יש לו דין שומר אלא שנתחדש בו חיווב של גזלן?
במשנה ב"מ מ: מובא דין שומר שטלטל את החבית ממקום למקום, ולאחר שהגמ' מתקשה במשנה זו, לצורך יישוב הקושיא תירצו האמוראים את המשנה בב' תירוצים – או שנטלה ע"מ לגוזלה או שנטלה ע"מ לשלוח בה יד,
ומסביר שם רש"י שכאשר נטל את החבית , למרות שהחזירה, זה לא נחשב השבה. אין כאן "והשיב"::
"צריך דעת בעלים – ואם לא הודיעם חייב באחריותם אם מת או נגנב דמדשקליה קם ליה ברשותיה והשבה בלא ידיעה לאו השבה היא
אולם מתוס' שם משמע שהחיוב אינו מדין גזלן אלא מדין שליחות יד
ושואל תרומת הכרי מה דחק את תוס' להביא את ההסבר שהחיוב הוא מדין גזלן מדוע לא הספיקו להם דברי רש"י שאין כאן "והשיב"?
אלא שתוס' סבר כשיטת הראב"ד שיד שומר כיד בעלים ולכן צריך להגיע לפרשת שליחות יד ששומר חייב מדין שליחות יד, אבל רש"י למד כשיטת הרמב"ם ששומר ששלח יד הוא כבר לא שומר ולא אומרים יד שומר כיד בעלים ולכן סובר שהוא נחשב גזלן והחסרון הוא מחמת "והישב"
ולפ"ז תצא לנו נפק"מ דאם השומר נחשב כגזלן – אז משלם כשעת הגזילה אבל אם חיובו מדין חיובי שומר כשעת הנזק, כמו כל שומר.
הרמב"ם מביא את דין שליחות יד בהלכות גניבה והוא לשיטתו שהחיוב הוא מדין גזלן
הטור מביא זה בהלכות פקדון – כיון שזה חיוב בפרשת שמירה.
[1] גם אם הוא שומר חינם חייב בגניבה מרגע ששלח בהם יד
