דינא דגרמי

ה' כסלו תש"פ

בדינא דגרמי – שיעור הרב צביקה

בגמ' ב"ק ג.

"אמר מר (שמות כב, ד) ובער זו השן וכן הוא אומר (מלכים א יד, י) כאשר יבער הגלל עד תומו טעמא דכתב רחמנא כאשר יבער הגלל עד תומו הא לאו הכי במאי אוקימנא לה אי קרן כתיב אי רגל כתיב איצטריך סד"א אידי ואידי ארגל הא דאזיל ממילא הא דשלח שלוחי קמ"ל"

בגמ' בבא מציעא עו:

"דתניא: השוכר את האומנין והטעו את בעל הבית, או בעל הבית הטעה אותן – אין להם זה על זה אלא תרעומת. במה דברים אמורים – שלא הלכו"[1]

רש"י:"אין להן זה על זה אלא תרעומת – דאמר להן: תשכירו עצמכם לאחרים".

ושואל תוספות:" אין להם זה על זה אלא תרעומת – קשה לר"י דהא קי"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי בהגוזל קמא (ב"ק דף ק.) א"כ אמאי לא יתן להם כפועל בטל כיון שעל ידו נתבטלו אותו היום וי"ל דמיירי שכשחוזר בו עוד ימצאו להשתכר ומכל מקום יש עליו תרעומת [2]שעתה לא ימצאו אלא ע"י טורח".

יש כאן מחלוקת בין רש"י לתוס', דלפי רש"י גם אם לא מצאו עבודה אחרת פטור בעה"ב ולפי תוס' אם לא יכולים למצוא עבודה אחרת חייב.

ראיה לדברי תוס' מדין 'הדקיה באינדרונא' – דמי שסגר חברו בחדר ומנע ממנו לעבוד חייב בגין ביטול המלאכה = שבת.

ומביא הקצות ראיה לדברי רש"י  ממבטל כיסו של חברו דהווי גרמא ופטור.

ומביא כך גם בשם מהר"י בן ברוך דבפועל פטור בכל גוונא, גם אם לא מצא עבודה אחרת.

ויש להסביר, אפוא, מדוע בהדקיה באינדרונא חייב?

אלא דדין שבת נאמר רק באדם שהזיק אדם אבל אין דין שבת בממון.

ולכן, בדין מבטל כיסו של חברו דעושה הנזק בממון חברו (הכיס) ,פטור משבת ובהדקיה באינדרונא זה פגיעה באדם עצמו וחייב.

וא"כ יש לנו להסביר למה לשיטת רש"י פטור בעה"ב? הרי זה נזק שיצר האדם (בעה"ב ) כלפי הפועל.

ומסבירים האחרונים דמח' רש"י ותוס' הינה בהגדרת דינא דגרמי.

דינא דגרמי מצאנו במספר עניינים כגון שורף שטרותיו של חברו, מוסר, מראה ממון חברו לגזלן וכיוצ"ב.

את דינא דגרמי ניתן להסביר בשני דרכים:

• התורה חידשה שלמרות שלא עשה נזק בממון עצמו (כגון שורף שטרותיו של חברו דרק פגע באפשרות הגביה) בכל אופן היות וזה תוצאה ישירה ממעשיו גם כן נחשב מזיק שכן גרם לנזק.
• שכן יצר מזיק. דהיינו במעשיו הפך את האחר למזיק שהרי הוא עצמו לא עשה פעולת נזק. (כמו מוסר לאנס שבדבריו גרם לגזלן לגזול, שורף שטרותיו של חבירו שהופך את הלווה לרשע וכיוצ"ב).

נפק"מ: דלפי הסבר א' – הרי הוא אדם המזיק ולפי הסבר ב' – זה ממונו שהזיק .

בנימוקי יוסף כתוב שאם שור גרר שטר חוב לאש בעל השור פטור שנאמר "כי יפתח איש בור" ולא שור בור. ולכא' הלימוד אינו מובן הרי כל הלימוד הוא ששור לא יכול ליצור מזיק, לא יכול ליצור בור. אבל כאן השור הרי יצר נזק בזה ששרף השטר.

אלא מכאן מוכח ששריפת שטר אינה יצירת נזק אלא יצירת מזיק שכן בכך הוא הופך את הלווה שלא יחזיר החוב לגזלן.

מתוס' ב"ק נד. ד"ה חמור דבור שואלים מדוע הגמ' לא ממעטת, לפי ר' יהודה, שור ולא אדם בור ולא שטר? ומדייקים האחרונים דה"ה דגם שור בשטר יהיה פטור והיינו כהסבר א' דלעיל , דמה שחייב בשורף שטר הוא על מעשה הנזק ולא על יצירת המזיק, וזה אכן גם שור חייב.

הרמב"ם הלכות סנהדרין פרק ו הלכה א:

"כל דיין שדן דיני ממונות וטעה אם טעה בדברים הגלויים והידועים כגון דינין המפורשין במשנה או בגמרא חוזר הדין ומחזירין הדבר כשהיה ודנין בו כהלכה, ואם אי אפשר להחזיר כגון שהלך זה שנטל הממון שלא כדין למדינת הים, או שהיה אלם או שטמא דבר טהור או שהורה בכשרה שהיא טריפה והאכילה לכלבים וכיוצא בזה הרי זה פטור מלשלם, אף על פי שגרם להזיק לא נתכוון להזיק."

ושואל  הש"ך הרי דינא דגרמי חייב מדין מזיק ואם כן הרי אדם חייב בין ער ובין ישנן וכיצד שייך פה הפטור של לא מתכוון.

מסביר הקצות לפי מה שאמרנו הדברים מובנים בדינא דגרמי החיוב אינו מצד אדם המזיק שהרי אין כאן פעולת נזק ישירה אלא חיוב שנוצר ע"י פשיעתו של האדם (שרף שטרות, טעה בדין, מסר לאנס וכיוצ"ב) חיוב זה הוא מצד ממונו שהזיק (כמו דרך ב'), ולפיכך אם לא נתכוון להזיק הוי כאילו שמר על ממונו ופטור.

נפק"מ נוספת: הגמ' אומרת שמצד הדין עבד ואמה שהזיקו האדון חייב אלא פטור שלא ילך ויחייב את האדון מאה מנה בכל יום.

ואומר השטמ"ק שגם מעיקר הדין אם העבד היה מזיק בשוגג לא היה האדון חייב כי החיוב אינו מצד אדם המזיק. דהיינו בנזקי ממונו יש פטור של שוגג. וא"כ כאשר אדם הזיק בשוגג לפי טעם א' יהיה חייב ולפי טעם ב' פטור.

ולפ"ז יש להסביר מחלוקת רש"י ותוס' בשכר בטלת הפועל:

תוס' לשיטתו שדינא דגרמי הוא שאדם עשה את הנזק ולכן גם בפועל זה אדם שהזיק אדם וחייב בשבת.

רש"י לעומת זאת סובר שזה יצירת מזיק. בעה"ב גרם לכך שהפועל יזיק את עצמו ולפיכך לא חייב בשבת בנזקי ממונו, דאין שבת בנזקי ממונו כדאמרן.

(ולפי רש"י צריך להסביר את הדקיה באינדרונא – דסגרו בידים וזה נזק ישיר)

הגמ' בבא קמא נו:

"דאמר רבה אמר רב מתנה אמר רב המעמיד בהמת חברו על קמת חבירו חייב מעמיד פשיטא לא צריכא דקם לה באפה"

מדובר כאן באדם שמסיט פרת חבירו לילך עד שמגיעה לקמת חבירו שחייב.

הגר"א מביא את שיטת רשב"א דחייב מדין אדם המזיק (וחייב גם ברה"ר).

תוס' במקום, ד"ה "המעמיד" מסביר שחייב מדין שן ורגל (ואם יהיה ברה"ר, יהיה פטור כדין שן ורגל) ואע"פ שאין הבהמה שלו חייב כמו מדליק אש בנרו של חבירו:

"ואע"פ שאין הבהמה שלו חייב מטעם שן ורגל דאע"ג דכתיב בעירה כדידיה חשיבא הואיל והוא עשה כמו מדליק פשתנו של חבירו בנרו של חבירו … ולא משתמע בשום דוכתא דלחייב ברשות הרבים שן אפילו מקרב בהמתו אצל הפירות ומעמידה עלייהו".

וגם כאן ניתן להסביר כפי שאמרנו:

תוס' למד שמעמיד בהמת חברו על קמת חברו הוי יצירת מזיק דמה שחייבה תורה בדינא דגרמי זה משום יצירת המזיק והוא משום מזיק דשן ורגל ולכן פטור ברה"ר.

ואילו הרשב"א יסבור דחייב משום הנזק שיצר באופן ישיר וזה חייב מדין אדם המזיק וחייב גם ברה"ר.

י"ב כסלו תש"פ

ואולם מה שעלינו להסביר לכאורה דברי תוס' סותרים זה את זה. דכאן יוצא דסבירא לתוס' דגרמי חייב על יצירת מזיק ואילו לעניין בעה"ב שביטל העבודה של הפועל הסברנו שסובר דהוי נזק ישיר (ולכן חייב על השבת של הפועל) ?

חלק מהאחר רוצים לומר דדברי התוס' נאמרו דווקא במעמיד בהמת חברו אליבא דרבה, דרבה סבירא ליה דלא דנים דינא דגרמי וממילא צריך כאן להסביר דבמעמיד מחייב משום יצירת מזיק.

ואולי גם ניתן להסביר דבמעמיד נידון כרועה או שומר דבמעשיו מקבל על עצמו חיובי שמירה על הבהמה.[3]

הבאנו לעיל את דברי הגמ' דלעניין רגל היינו חושבים דצריך 2 פסוקים : אחד היכא דאזלא ממילא, שני היכא דשלח שלוחי, דבשניהם יש דין שן ורגל ויהיה פטור ברה"ר.

ושואל ר' ברוך בער מדוע לשיטת הרשב"א בשלח שלוחי יהיה נידון כדין שן ורגל הרי לפי מה שהסברנו זה כמו מעמיד בהמת חברו[4] דהוי אדם המזיק ובאדם המזיק אין פטורים .

וכך גם מצאנו לעניין פטור טמון באש דהגמ' שואלת למ"ד אישו משום חיצו, דהוי נזקי אדם, לא יהיה פטור בטמון. דפטורים דאבות נזיקין הוא רק במקום בו האדם מחוייב משום חיובי שמירה ולא בנזק ישיר – אדם המזיק. וא"כ יש להבין מדוע בשלח שלוחי, לשיטת הרשב"א, יהיה דין של רגל ופטור ברה"ר.

ומסביר האחרונים (הרב ש"ך באבן עזרי) דיש להבדיל בין מעמיד בהמת חברו על קמת חברו דעשה מעשה ישיר בידיים דכאן הוי אדם המזיק וחייב גם ברה"ר , לבין שלח שלוחי דרק שלח את הבהמה ואין כאן מעשה ישיר של מעמיד על קמת חברו. ולכן , במקרה זה, שאין זה מעשה ישיר, אינו אדם המזיק אלא חייב רק משום "ולא ישמרנו" – חיוב משום רגל ופטור ברה"ר.

הרמב"ם חובל ומזיק פ"ז ה"ז לעניין דינא דגרמי מביא:

"כל הגורם להזיק ממון חבירו חייב לשלם נזק שלם מן היפה שבנכסיו כשאר המזיקין"

והנה מדוייק בלשון הרמב"ם דהביא את דינא דגרמי רק לעניין מזיק ממון חברו. ותמהו האחרונים מדוע לא הביא גם דינא דגרמי כאשר הזיק גופו של חברו?

ותירצו האחרונים:

הרמב"ם סובר שחיוב בנזק גוף אינו ממון אלא חיוב קנס ולכן סובר שמודה בחבלות הוי מודה בקנס ופטור[5].

ר' חיים מסביר דאין "שווי" לגופו של אדם ולכן הוי קנס.

ר' שמואל מסביר דכך משמע מהגמ' שלומדת "לא תקחו כופר לנפש" אבל אתה לוקח "כופר" לראשי אברים, דמשמע דראשי אברים הוי כופר= קנס.

ולפ"ז צריך להסביר דהרמב"ם סבר דמה שחייב בדינא דגרמי הוא על יצירת המזיק ולפיכך מה שחייב זה משום "שם המזיק" שיצר וכאן לא מצאנו שיהיה חייב על נזק גוף – קנס, דקנס נאמר רק באדם החובל.

סיכם וערך: עו"ד משה פריי

[1] אם הפועל הלך וקנה חומרים על סמך בעל הבית, לכא' פשוט דחייב בעה"ב שכן הפועל הסתמך על דבריו. כל שחלקו רש"י ותוס' זה על יום העבודה – שבת דפועל.

[2] ויש ללמוד מכך מוסר דתרעומת מותרת רק מקום שיש היתר לכך…

[3] ואולי לא כל כך קשה דמתוספות א"א להקשות זה על זה.

[4] ברש"י מבואר ששלח בכוונה!

[5] הלכות חובל ומזיק פ"ה ה"ו – "…אבל אם לא היו שם עדים כלל הוא אומר חבלת בי והודה מעצמו פטור מן הנזק ומן הצער…"