הזכרת יעלה ויבא בליל ראש חודש

הזכרת יעלה ויבא בליל ראש חודש

הַחֹ֧דֶשׁ הַזֶּ֛ה לָכֶ֖ם רֹ֣אשׁ חֳדָשִׁ֑ים רִאשׁ֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם לְחָדְשֵׁ֖י הַשָּׁנָֽה: (שמות יב, ב)

תקנו חכמים להזכיר יעלה ויבוא בתפילת ראש חודש. ומובא בשולחן ערוך שאם שכח ולא הזכיר יעלה ויבא בליל ראש חודש אינו חוזר, לפי שאין מקדשין את החודש בלילה.

בשיעור זה נבאר מה פשר טעם זה, אחר שראו חכמים לנכון לתקן אמירת יעלה ויבוא בתפילה בליל ראש חודש למרות שאין מקדשין את החודש בלילה.

ונרחיב לבאר את הכלל שיש בהזכרות שתקנו חכמים – מתי אם לא אמר חוזר, ומתי אינו חוזר; עוד יתבאר איך יתכן לדמות דין שכח לומר המלך הקדוש בליל ראש השנה לדין שכח יעלה ויבוא בליל ראש חודש – והלא הטעם שאינו חוזר ביעלה ויבא שייך לכאורה רק לראש חודש.

דין מי שלא אמר יעלה ויבא בלילה וקושיה על כך * הכלל בהוספות שתקנו חכמים בתפילה * חילוק מהותי בין הזכרת יעלה ויבא בלילה להזכרת יעלה ויבא ביום * ביאור הדימוי בין שכח המלך הקדוש בלילה לשכח יעלה ויבא בלילה

דין מי שלא אמר יעלה ויבא בלילה וקושיה על כך

כתב השולחן ערוך בהלכות ראש חודש (או"ח תכב, א): "ערבית, שחרית ומנחה מתפלל י"ח ברכות ואומר יעלה ויבא ברצה. ואם לא אמרו בערבית, אין מחזירין אותו, ובאיזה מקום שנזכר שאינו חוזר, בין שר"ח יום אחד בין שהוא שני ימים, מפני שאין מקדשין את החדש בלילה. אבל אם לא אמרו שחרית ומנחה, מחזירין אותו".

ויש לתמוה בהלכה זו, ממה נפשך, מאחר שמצאו חכמים לנכון לתקן הזכרת יעלה ויבא בלילה, ולא התחשבו בכך שאין מקדשין את החודש בלילה, למה מועלת סיבה זו כלפי שאם לא אמר אינו חוזר.

והנה החיי אדם (ח"א כלל כד) הביא בשם הגאון מוהר"ר אבלי פסוועליר[1] שהוציא מתוך הלכה זו דין מחודש; וזה לשונו של החיי אדם: "אם טעה בליל ראש השנה ולא אמר המלך הקדוש, אינו צריך לחזור, כדין טעה ולא הזכיר יעלה ויבוא בליל ראש חודש שאינו צריך לחזור, מחמת שאין מקדשין את החודש בלילה, אם כן גם בליל ראש השנה הדין כן שאין צריך לחזור". [הלכה זו הובאה בשער הציון (תקפב אות ד)].

ותמוה מה השייכות של אמירת המלך הקדוש להזכרת יעלה ויבא, אם גבי הזכרת יעלה ויבא יש טעם להקל במי ששכח בלילה כיון שאין מקדשים את החודש בלילה, מה שייך טעם זה לאמירת המלך הקדוש?

הכלל בהוספות שתקנו חכמים בתפילה

ולבאר הדברים נרחיב תחילה בענין ההוספות שתיקנו חכמים בתפילה. יש מהם שאם שכח ולא הזכיר חוזר, ויש שאם לא הזכיר אינו חוזר. וצריך לדעת מה הכלל בזה.

והדברים מבוארים בדברי הגמרא במסכת שבת (כד, א): "ימים שיש בהן קרבן מוסף כגון ראש חודש וחולו של מועד, ערבית ושחרית ומנחה מתפלל שמונה עשרה ואומר מעין המאורע בעבודה, ואם לא אמר מחזירין אותו וכו'. ימים שאין בהן קרבן מוסף כגון שני וחמישי ושני של תעניות ומעמדות, ערבית ושחרית ומנחה מתפלל שמונה עשרה ואומר מעין המאורע בשומע תפלה, ואם לא אמר אין מחזירין אותו".

הרי שנתנה הגמרא כלל בדבר: ימים שיש בהם קרבן מוסף – אם לא אמר את ההזכרה שבתפילה מחזירין אותו; ימים שאין בהם קרבן מוסף – אם לא אמר אין מחזירין אותו. אמנם עדיין יש להבין מה הטעם בדבר, ומה השייכות לקרבן מוסף דווקא.

ומקובלני מרבותי שביארו בזה כך: ביום שיש קרבן מוסף יש קדושה בעצמותו של היום שנקרא 'קודש' וכלשון התורה "מקרא קודש יהיה לכם" [ויום ראש חודש נעשה קדוש על ידי בית דין שמקדשים את ראשי חדשים, ומועדים בית דין מקדשים, והקב"ה מקדש את השבת], ומחמת קדושת היום שינו חכמים את נוסח התפילה, והשינוי מתבטא בהזכרת מעין המאורע. עולה א"כ שההזכרה היא חלק מנוסח התפילה של אותו יום. לעומת זאת ביום שאין בו קרבן מוסף, אין קדושה בעצם היום, ובזה לא שינו חכמים את נוסח התפילה, אלא רק תיקנו שיזכיר מעין המאורע. הזכרה זו נחשבת הוספה בתפילה, ואינה חלק מנוסח התפילה.

מעתה מובן היטב החילוק, ביום שיש בו קרבן מוסף שההזכרה היא חלק מגוף התפילה, אם שכח ולא הזכיר נחשב שהחסיר בגופה של תפילה, ולכן חוזר. לעומת זאת ביום שאין בו קרבן מוסף שההזכרה אינה חלק מגוף התפילה כי אם תוספת על התפילה, אם לא הזכיר אינו חוזר שהרי לא החסיר בגוף התפילה.

והדברים מדויקים באופן נפלא בלשון הרמב"ם (תפילה ב, י) שכתב: "בראשי חדשים ובחולו של מועד מתפלל ערבית שחרית ומנחה תשע עשרה ברכות כשאר הימים, ואומר בעבודה אלהינו ואלהי אבותינו יעלה ויבוא". ובהמשך (הלכה יג) כתב: "בחנוכה ובפורים מוסיפין בהודאה על הניסים". הרי שחילק הרמב"ם בלשונו, את ההזכרה של יעלה ויבא שמזכירים בראש חודש נקט בלשון "ואומר בעבודה יעלה ויבא", ואילו את ההזכרה של על הניסים נקט בלשון "מוסיפין בהודאה על הניסים".

והדברים מתיישבים באופן נפלא על פי הקו שביארנו. ההזכרה של "יעלה ויבא" בראש חודש שהינה חלק מהתפילה, ואינה נחשבת כהוספה על התפילה – בה נקט הרמב"ם לשון "ואומר" שהרי אין זו כהוספה על התפילה, אלא זה חלק מגופה של תפילה; לעומת זאת ההזכרה של "על הניסים" אינה חלק מגוף התפילה, אלא היא רק כהוספה – בה נקט הרמב"ם לשון "מוסיפין".

חילוק מהותי בין הזכרת יעלה ויבא בלילה להזכרת יעלה ויבא ביום

ונתקדם הלאה. ביארנו שהזכרת יעלה ויבא בראש חודש היא מצד קדושת היום, אמנם נראה להוכיח שזה דווקא בהזכרת יעלה ויבא של יום, אבל הזכרת יעלה ויבא של ליל ראש חודש אינה מצד קדושת היום.

כתוב בגמרא בברכות (ל, ב) שאם לא אמר יעלה ויבא בתפילת ערבית בליל ראש חודש אינו חוזר כיון שאין מקדשים את החודש בלילה. ויש להבין כוונת הדברים – וכבר הערנו כן בראשית דברינו – מה בכך שאין מקדשין את החודש בלילה, סוף סוף אחרי שתקנו חכמים להזכיר יעלה ויבא בלילה, למה אם לא אמר אינו חוזר.

הדברים יתבארו על פי מה שכתב רבינו יונה (ברכות יט, א בדפי הרי"ף ד"ה שאין) שכל דברי הגמרא אמורים רק לגבי מי ששכח יעלה ויבא בליל ראש חודש, אבל מי ששכח יעלה ויבא בליל יום טוב, או תפילה של שבת בליל שבת – חוזר, כי ביום טוב ובשבת זה מקראי קודש כבר בלילה.

נראה מדברי רבינו יונה שכוונת הגמרא במה שאמרה שאין מקדשין את החודש בלילה, היא שאף שראש חודש מתחיל מהלילה, אין קדושת ראש חודש בלילה, והלילה אינו נחשב "מקראי קודש". וכלפי זה כתב רבינו יונה שקדושת שבת ויום טוב אינם כקדושת ראש חודש, שהם חלים כבר מהלילה.

ועתה יש להתבונן, מאחר שאין קדושת ראש חודש בלילה, מצד מה תקנו להזכיר יעלה ויבא בליל ראש חודש?

ונראה לדמות זאת למה שמצינו גבי הזכרת 'עננו' בתעניות שאין מזכירים 'עננו' בערבית, אלא רק בתפלת מנחה, והש"ץ גם בשחרית. וטעם הדבר הביא רש"י בשם הגאונים (שבת כד, א ד"ה ערבית): "אבל אין אנו רגילים לומר ערבית ואפילו שחרית, שמא יארע לו אונס חולי או בולמוס ויטעום כלום, ונמצא שקרן בתפלתו". והיינו שאינו יכול לומר 'ביום צום תעניתנו' שמא לא ישלים הצום, ונמצא משקר בתפילתו.

מבואר שם על כל פנים שמעיקר הדין צריך להזכיר 'עננו' כבר בתפילת הערב. ואף שעדיין לא התחיל הצום, ועוד יילך לביתו לאכול אחר תפילת ערבית, כבר יכול לומר בתפילה 'ביום צום תעניתנו'.

ביאור הדברים הוא שהזכרת 'עננו' באה מצד הדין שצריך להזכיר בתפילה מעין המאורע [כמבואר בגמרא במסכת שבת (כד, א)] , וכיון שהלילה הולך אחר היום, אף שהצום בפועל אינו מתחיל מהלילה, נחשב הלילה אף הוא לחלק מיום הצום, כלפי דין זה שצריך להזכיר בו מעין המאורע בתפילה.

ומעתה יש לומר כן אף לגבי ראש חודש. אכן קדושת ראש חודש היא רק ביום, ומשכך, ההוספה של יעלה ויבא שמצד קדושת היום שייכת רק ביום. ומה שתקנו להזכיר יעלה ויבא כבר בלילה אין זה מצד קדושת היום – שהרי אין קדושת ראש חודש בלילה, אלא מצד הדין שצריך להזכיר בתפילה מעין המאורע. דין זה שייך כבר מהלילה למרות שבפועל אין בו קדושת ראש חודש, שהרי אף הלילה נחשב כבר כחלק מהיום, וכמו שרואים לגבי הזכרת 'עננו'.

ובזה יתבאר היטב חילוק הדין בין שכח יעלה ויבא ביום ראש חודש לשכח יעלה ויבא בלילה. ביום ראש חודש שכבר חלה קדושת ראש חודש, הזכרת יעלה ויבא היא חלק מגוף התפילה, וממילא אם שכח נחשב שחיסר בגופה של תפילה, ולכן חוזר. מאידך, בלילה שלא חלה קדושת ראש חודש, הזכרת יעלה ויבא אינה חלק מגוף התפילה, אלא היא כהוספה על התפילה מדין הזכרת מעין המאורע, וממילא אם שכח יעלה ויבוא אין זה נחשב שחיסר בגופה של תפילה, ולכן אינו חוזר.

ביאור הדימוי בין שכח המלך הקדוש בלילה לשכח יעלה ויבא

ונתקדם הלאה לדין שהביא החיי אדם בשם רבי אבלי פסוועליר. בטעם התקנה לומר המלך הקדוש בעשרת ימי תשובה כתב המשנה ברורה (תקפב ס"ק ב): "משום שעכשיו הם ימי דין שהקב"ה יושב ודן כל העולם, ומראה מלכותו וממשלתו שהוא בכל משלה".

והנה מצינו נידון בפוסקים אם מותר לצום בראש השנה. השולחן ערוך (או"ח תקצז, א) פסק שאין מתענים בראש השנה. והוסיף (סעיף ב): "יש מקומות שקבלה בידם שכל מי שרגיל להתענות בר"ה ומשנה רגילתו ואינו מתענה, אינו משלים שנתו". ובהגה: "ומי שאינו ירא לנפשו אין צריך להתענות כל ימיו רק צריך התרה, כמו שאר נדר (כל בו)".

ומבאר המשנה ברורה שהנידון אם מותר לצום בראש השנה הוא מחמת שמצד אחד ראש השנה הוא יום דין, ואם כן צריך להיות מותר להתענות; אך מאידך מצינו שנקרא חג, וכמו שכתוב "בכסה ליום חגנו" ובחג אסור לצום. ופוסק המשנה ברורה שאסור לצום בראש השנה, ומוסיף ומחדש שאפילו להשיטות שמותר לצום כי ראש השנה הוא יום דין – זה דווקא ביום ראש השנה, אבל בלילה לכולי עלמא אסור לצום, כי יום דין הוא רק ביום, ולא בלילה, וכמבואר בגמרא (ר"ה ח, ב) "מלמד שאין בית דין של מעלה נכנסים לדין אלא אם קדשו בית דין של מטה את החודש". ומאחר שאין מקדשים את החודש אלא ביום, אין נכנסים לדין שמים אלא ביום.

ומעתה נתבונן. הבאנו כי הטעם שאומרים המלך הקדוש הוא משום שראש השנה הוא יום דין. והנה לפי מה שמבואר במשנה ברורה שיום דין מתחיל רק מהיום, ולא מליל ראש השנה – למה אומרים המלך הקדוש כבר בלילה? צריך לומר בזה כמו שכתבנו לגבי 'עננו' בתעניות ולגבי יעלה ויבא בליל ראש חודש, שהוא מצד הזכרת מעין המאורע שזה שייך כבר מהלילה.

מעתה עולה יפה פסקו של רבי אבלי פאסלעווער שדימה אמירת המלך הקדוש ליעלה ויבא בראש חודש, ופסק שאם שכח לומר המלך הקדוש בליל ראש השנה אינו חוזר. שהרי ביארנו שאמירת המלך הקדוש בליל ראש השנה אינה מצד ששינו את גוף התפילה לתפילה אחרת בה אומרים המלך הקדוש, אלא היא כאמירת מעין המאורע; ממילא אם לא הזכיר המלך הקדוש אין זה נחשב שחסר לו בגוף התפילה ולכן אינו חוזר.

[1] היה אב"ד בוילנא בזמן הגר"א.