וְשָׁמְר֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת־הַשַּׁבָּ֑ת לַעֲשׂ֧וֹת אֶת־הַשַּׁבָּ֛ת לְדֹרֹתָ֖ם בְּרִ֥ית עוֹלָֽם: (שמות לא, טז)
האור החיים בפירושו לתורה מביא שבפסוק זה נרמז הענין שיש להוסיף מחול על הקודש, ומוסיף האור החיים וכותב: "עוד ירצה באומרו לעשות את השבת כי מה שמוסיף מחול על הקדש יסכים ה' לקרותו שבת, ונמצא זה האיש עושה שבת ממש, כי שעות מיום ו' וגם שעות מיום א' שהם חול בני ישראל עושים אותם שבת".
משמעות לשונו שתוספת שבת עניינה לא רק לגבי איסורי מלאכה, אלא נחשבת ממש כמו יום השבת ויש עליה קדושה של שבת. בשיעור זה נרחיב בענין זה, והנפקא מינה שיש בזה למעשה.
מעשה שהיה ונידון בצידו במהותה של תוספת שבת * שלש ראיות שבתוספת שבת ממשיך עליו מקדושת היום * ראיה מדברי התוספות בכתובות שבתוספת שבת לא חלה עליו קדושת היום * קושיה על התוספות בכתובות איך רב התפלל ערבית של שבת מבעוד יום * מדקדוק דברי הרמב"ם נראה שניתן לעשות קידוש עוד קודם שנתקדש היום
מעשה שהיה ונידון בצידו במהותה של תוספת שבת
נפתח במעשה שהיה: אשה קיבלה על עצמה תוספת יום טוב כשעה לפני השקיעה. לפתע צלצל הטלפון, ושכנה שהיתה שם ענתה במקומה. היתה זו בשורה קשה שאביה של בעלת הבית נפטר זה עתה. כששמעה זאת בעלת הבית, חלצה נעליים והתיישבה על הרצפה כדי לקיים דין אבלות. כשחזר בעלה מבית הכנסת אחרי תפילת ערבית ושמע שהיא יושבת על הרצפה לשם אבלות, העיר לה שאין דין אבלות נוהג בחג, ועליה לקום.
והנה הדין הוא שאם התחילו לנהוג אבלות לפני החג, החג מפסיק את האבלות, ושוב אין דין אבלות אחרי החג. לעומת זאת אם לא התחילו לנהוג אבלות קודם החג, האבלות נדחית מפני החג, ומתחילה אחרי החג (שולחן ערוך או"ח תקמח). כעת התעוררה שאלה – האם האבלות שאותה אשה נהגה בזמן של תוספת החג שקיבלה על עצמה, נחשבת כאבלות, שהרי עוד לא התחיל החג; או שמאחר והיא קבלה על עצמה תוספת חג, נחשב כלפיה כמו שהתחיל החג ואין משמעות לאבלות שנהגה, כי בחג לא נתפסת האבלות, ותצטרך לנהוג אבלות אחר החג.
יסוד השאלה הוא האם דין תוספת שבת ויום טוב שאדם מקבל על עצמו שייך רק לגבי איסורי מלאכה, או שקבלת תוספת שבת מועילה להחיל עליו את קדושת היום הבא לכל הענינים.
שלש ראיות שבתוספת שבת ממשיך עליו מקדושת היום
ותחילה נביא ראיות לנידון זה מהראשונים. כתבו התוספות במסכת פסחים (צט, ב ד"ה עד שתחשך) שגם מי שקיבל עליו היום טוב של פסח מבעוד יום אינו יכול לאכול מצה עד שתחשך – ואין זה כמו סעודת שבת ויום טוב שאם קיבל עליו שבת ויום טוב מבעוד יום יכול לאכול הסעודה כבר מבעוד יום – כי מצה ומרור הוקשו לפסח, וגבי פסח יש דין שתהא אכילתו בלילה דווקא שכתוב: "ואכלו את הבשר בלילה הזה".
משמע מדברי התוספות שלולא ההיקש לקרבן פסח, מי שקיבל עליו תוספת יום טוב יכול לאכול מצה אף שעדיין יום. הרי שסברו התוספות שתוספת יום טוב מועילה להחיל כלפיו את קדושת היום הבא לכל עניני החג, ואינה ענין רק לאיסורי מלאכה, שהרי אם עניינה הוא רק להימנע ממלאכות, ועדיין לא חלה עליו קדושת היום הבא, איך שייך שיצא ידי חובת מצה, קודם שחל הפסח.
ראיה נוספת: מובא בגמרא בברכות (כז, ב) שרב התפלל תפילת ערבית של שבת בערב שבת. וביאר בזה רבינו יונה (יח, ב מדפי הרי"ף ד"ה רב צלי של שבת), וכן כתב הריטב"א, שרב קיבל על עצמו מבעוד יום תוספת שבת, ולכן יכול היה להתפלל כבר ערבית של שבת [וכן יכול היה לעשות קידוש, שהרי מבואר בגמרא (כז, ב) שאומר קדושה על הכוס]. הרי שכשאדם מקבל עליו תוספת שבת כבר חלה עליו קדושת היום.
וראיה נוספת: כתב הט"ז (או"ח תצח) שאי אפשר לקבל על עצמו תוספת יום טוב בערב שבועות, שהרי יש דין תמימות, ואם יקבל על עצמו תוספת שבועות מחסר בזה בימי הספירה מלהיות שבע שבתות תמימות. ואם נאמר שדין תוספת יום טוב שייך רק לגבי איסור מלאכה, למה מחסר בתמימות וכי מה בכך שנאסר בעשיית מלאכה, והרי עדיין לא הגיע היום הבא.[1]
הרי א"כ שלש ראיות שבתוספת שבת ויום טוב כבר חלה קדושת היום משעה שקיבל עליו את התוספת.
ראיה מדברי התוספות בכתובות שבתוספת שבת לא חלה עליו קדושת היום
אמנם מדברי התוספות בכתובות (מז, א ד"ה דמסר לה) נראה להוכיח שבתוספת שבת עדיין לא חלה קדושת השבת. ישנה הלכה שאסור לשאת אישה במועד שכתוב "ושמחת בחגך", ודורשים "בחגך, ולא באשתך" – שאין מערבין שמחה בשמחה. וכתבו התוספות שבתוספת יום טוב מותר לישא אשה, למרות שהתוספת היא מדאורייתא לענין מלאכה.
הרי בדבריהם שהתוספת מועילה רק כלפי איסור מלאכה, אך אין בה כדי להמשיך עליו את קדושת היום, ולכן אף שקיבל על עצמו תוספת יום טוב אין לו מצות שמחת חג, ומותר לישא אשה.
ומעתה לנידון שפתחנו בו – אשה שישבה שבעה אחר שכבר קיבלה עליה תוספת יום טוב; לשיטת רבינו יונה והריטב"א שתוספת יום טוב מועילה גם כלפי חלות קדושת היום אצלו, אם כן זה כמו חג ממש, ואין תופסת האבלות שנהגה האשה, ותצטרך לשבת שבעה אחרי החג. ולשיטת התוספות בכתובות שאין התוספת מועילה להמשיך את קדושת היום, חלה האבלות שנהגה האשה קודם החג, ואחר החג לא תצטרך שוב לשבת שבעה.
קושיה על התוספות בכתובות איך רב התפלל ערבית של שבת מבעוד יום
אלא שיש להקשות בדברי התוספות בכתובות שתוספת חג אינה נחשבת חג ממש – וכמו שכתבו שעדיין אין דין ושמחת בחגך – איך התפלל רב ערבית של שבת ועשה קידוש מבעוד יום, הרי עדיין לא חלה קדושת היום. ואכן רבינו יונה והריטב"א ביארו שרב קיבל על עצמו תוספת שבת, והוכחנו מדבריהם שמועילה קבלת תוספת שבת גם לגבי חלות קדושת היום. אבל להתוספות שקבלת תוספת שבת לא מועילה לגבי חלות קדושת היום איך ניתן להתפלל תפילת שבת – שיש בה גם משום קידוש – מבעוד יום?
והנה הרמב"ם לא הביא כלל בהלכות שבת את הענין של תוספת שבת. וכתבו האחרונים (הגר"א או"ח רסא ס"ק ח; מגיד משנה שביתת עשור א, ו; כסף משנה שבת ה, ג) שסובר הרמב"ם שאין בכלל מושג של תוספת שבת לא מדאורייתא ולא מדרבנן (כן כתב להדיא הכסף משנה הנ"ל, אמנם במ"מ משמע שרק מדאורייתא אין תוספת שבת). ומה שמצינו תוספת יום הכיפורים הוא רק לגבי דיני העינוי.
מעתה יקשה אף לדעת הרמב"ם איך התפלל רב תפילת ערבית של ליל שבת וקידש מבעוד יום [ואף הרמב"ם עצמו פסק כן (תפילה ג, ז) שכתב: "ויש לו להתפלל תפלת ערבית של שבת בערב שבת"], והרי עדיין לא חלה קדושת השבת, שהרי להרמב"ם אין שייך כלל תוספת שבת.
ואמנם מצד דין תפילה אין להקשות היאך התפלל ערבית לפני שקיעת החמה, שכבר ביאר זאת הרמב"ם עצמו (תפילה ג, ז) שכתב: "ויש לו להתפלל תפלת ערבית של לילי שבת בערב שבת קודם שתשקע החמה, וכן יתפלל ערבית של מוצאי שבת בשבת לפי שתפלת ערבית רשות אין מדקדקין בזמנה, ובלבד שיקרא קריאת שמע בזמנה אחר צאת הכוכבים". ואם כן ניתן להבין שמאחר שאין מדקדקין בזמנה של ערבית, יכול היה רב להתפלל קודם שתשקע החמה. אך עדיין יקשה איך ניתן לעשות קידוש קודם שחלה קדושת היום?
מדקדוק דברי הרמב"ם נראה שניתן לעשות קידוש עוד קודם שנתקדש היום
אמנם לכשנעיין היטב בדעת הרמב"ם נראה שסובר שניתן לקדש מבעוד יום ואפילו שהוא עדיין חול. כתב הרמב"ם (שבת כט, יא): "יש לו לאדם לקדש על הכוס ערב שבת מבעוד יום אף על פי שלא נכנסה השבת, וכן מבדיל על הכוס מבעוד יום אף על פי שעדיין היא שבת, שמצות זכירה לאמרה בין בשעת כניסתו ויציאתו בין קודם לשעה זו כמעט".
נראה בדבריו שניתן לקדש אף כעדיין חול, שהרי אין לבאר בכוונתו שעל ידי שיקדש יקבל עליו תוספת שבת, שהרי שיטת הרמב"ם שאין מושג של תוספת שבת, ואי אפשר לקבל השבת קודם זמנה. כן יש להוכיח מיניה וביה בדברי הרמב"ם שאין כוונתו שמקבל עליו שבת על ידי הקידוש שמקדש מבעוד יום, שהרי באותה הלכה כתב שיכול להבדיל בשבת מבעוד יום, ואם נאמר שניתן לעשות קידוש רק אחרי שחלה קדושת היום, אם כן נצטרך לומר כמו כן גבי הבדלה שניתן להבדיל רק אחרי שיצאה קדושת היום, ולהדיא כתב הרמב"ם שמבדיל מבעוד יום אף שעדיין הוא שבת.
הרי לנו דעת הרמב"ם שניתן לעשות קידוש גם קודם שחלה קדושת היום, ועדיין חול. וביאור הדברים הוא שהרי מקור מצות קידוש הוא מהפסוק "זכור את יום השבת לקדשו" וכמו שכתב הרמב"ם (שם הלכה א): "מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים שנאמר זכור את יום השבת לקדשו כלומר זכרהו זכירת שבח וקידוש וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו בכניסתו בקידוש וביציאתו בהבדלה". וסובר הרמב"ם שניתן לקיים זכירה של שבת גם כשעדיין חול [וכמו שרואים בגמרא ששמאי הזקן היה קונה ביום ראשון בהמה לשבת לקיים מה שנאמר זכור את יום השבת לקדשו – הרי שניתן לקיים מצות זכירה גם כשעדיין חול] כל שהוא סמוך לשבת.
להמחיש הדברים נתאר לעצמנו אדם המבקר בבית חולים מבעוד יום, כשבדעתו לחזור לביתו ברכבו עוד קודם השבת, וחולה שמאושפז שם מבקש ממנו שיעשה עבורו קידוש כי אחרי שיילך לביתו לא יהיה מי שיעשה זאת עבורו, יכול אותו אדם לעשות קידוש עבור החולה – ואף לכוון לצאת בזה בעצמו – ואחר כך להכנס לרכבו ולנסוע לביתו.
בזה ניתן יהיה ליישב גם לדעת התוספות בכתובות – שבתוספת שבת ויום טוב עדיין לא חלה קדושת היום, ועניינה הוא רק לגבי איסור מלאכה – את הקושיה איך רב התפלל ערבית ועשה קידוש מבעוד יום קודם שחלה קדושת היום.
ניתן לומר שאף התוספות סברו כהרמב"ם שקידוש של שבת אינו תלוי בחלות קדושת היום, ועניינו הוא רק זכירה של שבת, וזכירה ניתן לעשות גם כשעדיין חול. [ואמנם בדין תוספת שבת דעת התוספות שתוספת שבת דאורייתא לענין איסור מלאכה, ולא כהרמב"ם; אך על כל פנים בפרט זה – שניתן לעשות קידוש אף קודם שחלה קדושת היום – ניתן לומר שיסברו כהרמב"ם].
ומעתה ניתן לומר שלדעת התוספות רב לא קיבל על עצמו כלל תוספת שבת, ואף לא לענין איסור מלאכה, ולא כמו שכתבו רבינו יונה והריטב"א, ולמרות זאת כבר היה יכול לעשות קידוש.
[1] בזה נראה שהבין הט"ז שבתוספת יום טוב לא רק שממשיך על עצמו מקדושת היום טוב, אלא נחשב שחל ממש הלילה ונחסר מהיום. ובאמת כך היא שיטת הט"ז (או"ח תרס"ח ס"ק א) והרחבנו בשיטתו בשיעור הבא.
