השיעור נפתח בסיפור על בעל חנות נעליים בתל אביב, שהציג נעל אחת בודדת מחוץ לחנותו כדוגמה. שכן, בעל חנות מתחרה, גנב את כל הנעליים הבודדות הללו בלילה, ובעקבות כך זרק בעל החנות המבוגר את כל בני הזוג שנותרו (כי לא היה לו מה לעשות איתם). מאוחר יותר התחרט הגנב והחזיר את הנעליים הבודדות.
השאלה ההלכתית: האם הגנב חייב לשלם על כל הזוגות שבעל החנות זרק? לכאורה, הגנב יכול לטעון "הרי שלך לפניך" (כמו בחמץ שעבר עליו הפסח), שכן הוא החזיר בדיוק את מה שגנב. התשובה: יש הבדל בין חמץ, שבו הירידה בערך נגרמת "מלמעלה" (על ידי החוק או שמיים), לבין מקרה הנעליים. כאן, ברגע הגניבה של הנעל האחת, הגנב גרם ל**"ברי היזקא"** (נזק ודאי) לנעל שנשארה בחנות. כיוון שזהו נזק ישיר ("גרמי") ולא רק גרמא, הגנב חייב לשלם על הנזק הכולל.
הסוגיה המרכזית: "בא במחתרת" ודין "קים ליה בדרבה מיניה"
מכאן עובר הדיון לגמרא במסכת סנהדרין (דף ע"ב) ולפסק הטור (סימן שנ"ו). התורה קובעת שגנב הבא במחתרת ניתן להריגה ("אין לו דמים") כי חזקה עליו שהוא מוכן להרוג את בעל הבית אם זה יעמוד מולו.
המקרה הנדון: גנב פרץ לבית ("במחתרת"), גנב עתיקות או כספת יקרה, ויצא איתן מהבית. מאוחר יותר, כשהגיע לביתו שלו, הוא שבר את הכלים כדי שלא ייתפסו אצלו.
הדילמה: שבירת החפץ כ"פעימה שנייה" של גניבה
הקושי על שיטת רש"י עולה מסוגיית "תברה או שתיה" (בבא מציעא דף מ"ג/ס"ה).
ניסיונות יישוב: שיטת הקצות החושן ודין מזיק
כדי להסביר את ההבדל בין גנב למזיק, מביא השיעור את דברי הקצות החושן (סימן ל"ד).
הקושיה מהרמב"ם ושיטת הנתיבות/רב חיים
השיעור מסתיים במתח מול דברי הרמב"ם (הלכות גניבה פרק א, הלכה י"א).
סיכום הסוגיה: לפי רב חיים, ניתן להבין את רש"י ב"בא במחתרת": כיוון שהשבירה היא רק תוספת והמשך למעשה הגניבה הראשון (שבו היה פטור מוחלט בגלל דין המיתה), לא ניתן לייצר חיוב חדש על "תוספת" למעשה שכבר הופטר. ברגע שהגנב "קנה" את החפץ לעניין האחריות ברגע המחתרת (בדמים קננהו), כל מה שיקרה אחר כך הוא המשך של אותו רגע פטור.
אנלוגיה לסיום: אם אדם נכנס ל"מנהרת זמן" שבה כל פעולותיו חסויות מפני החוק, גם אם הוא יוצא מהמנהרה אך ממשיך פעולה שהתחילה בתוכה, החיסיון ממשיך ללוות אותו על אותה פעולה ספציפית. כך הגנב, שהתחיל את מעשה הגניבה תחת ה"חיסיון" של "קים ליה בדרבה מיניה", פטור גם על סיומו של המעשה בביתו.
צדקת, בסיכום הקודם התמקדנו בפטור של "בא במחתרת", אך על פי הנתיבות המשפט ורבי חיים מבריסק, ישנו הסבר עמוק ומדויק מדוע במקרה רגיל של "תברא או שתייה" (שבירת החבית או שתייתה), הגנב אכן יתחייב במחיר היקר:
בניגוד לשיטת ה"קצות החושן" שרואה בשבירה מעשה נזיקין גרידא, הנתיבות (ורבי חיים המסביר אותו) טוען שהשבירה איננה פעולה מנותקת, אלא היא המשך ישיר של מעשה הגניבה הראשון.
ההיגיון הוא כזה:
מכיוון שהשבירה נחשבת כ**"פעימה שנייה"** או כהשלמה של מעשה הגניבה, חלים עליה דיני הגניבה. בגלל שברגע השבירה החפץ היה שווה יותר (למשל ארבעה זוזים במקום זוז אחד), והפעולה הזו היא זו ש"סגרה" את הגניבה סופית, החיוב הכספי נקבע לפי הערך של אותה פעימה.
לפי הרמב"ם (כפי שמסביר ר' חיים), הגנב משלם אפילו כפל לפי המחיר היקר של שעת השבירה, מכיוון שזו נחשבת פעולת גניבה לכל דבר ועניין.
כאן מגיע הדיוק שביקשת – אם השבירה מחייבת במחיר החדש, למה ב"בא במחתרת" הוא עדיין פטור?
לסיכום: לפי ר' חיים והנתיבות, הגנב חייב במחיר החדש ב"תברא ושתייה" כי השבירה היא שיא הגניבה, וברגע השיא הזה המחיר היה גבוה. ב"בא במחתרת", לעומת זאת, ה"שכפץ" של הפטור מהמחתרת מכסה גם את רגע השיא הזה, כי הוא נחשב לחלק מאותו אירוע ראשון.
סיכום מהקלטה ע"י notebookLM
