השיעור עוסק בדין מתעסק, שהוא מצב בו אדם מבצע פעולה מסוימת, אך אינו מתכוון לתוצאה האסורה הנובעת ממנה (המלאכה). לדוגמה, אדם נותן מכה בידו ובמקרה נדלק אור בשבת.
השאלה העיקרית היא מה הדין ההלכתי במקרה זה.
שיטת הרב עקיבא איגר (רע"א): סובר שמתעסק עובר על איסור. הוא פטור מקורבן חטאת, אך עדיין יש כאן איסור.
שיטת נתיבות המשפט: חולק לחלוטין וסובר שאדם שלא התכוון למעשה (כמו הדלקת האור) לא עבר איסור כלל בשבת. לשיטתו, מתעסק הוא פטור אבסולוטי בכל התורה כולה.
הבחנה: דין מתעסק הוא פטור כללי בכל התורה כולה, בעוד ש"מלאכת מחשבת" הוא פטור מיוחד לשבת, המהווה חלק מהגדרת המלאכה.
סיכום השיעור (לפי הסדר)
מחלוקת ראשונית ופטור מקורבן:
הדיון נפתח בשאלה מה הדין של מי שנותן מכה עם היד והאור נפתח בשבת (מתעסק).
רע"א: מחדש שמתעסק עובר איסור, אך פטור מקורבן.
הנתיבות המשפט סובר שלא עבר איסור כלל, ומותר. מותר גם ליהנות מהאור שנדלק בטעות.
ראיית o רע"א מדין כלאיים (קריעת הבגד):
רע"א מביא ראיה מהרמב"ם (הלכות כלאיים פרק י הלכה כ"ט) לפיה אדם שרואה את חברו הולך בבגד כלאיים, צריך לקרוע לו את הבגד מיד, אפילו אם הוא מהלך בשוק.
הקושיא: אם החבר הלובש את הכלאיים אינו יודע זאת, הוא נחשב "מתעסק". אם מתעסק מותר לגמרי (כשיטת הנתיבות), מדוע יש צורך לקרוע לו את הבגד?.
מסקנת רע"א: העובדה שמחייבים לקרוע את הבגד (כדי שלא יכשל) מוכיחה שמתעסק עובר איסור.
ראיית רע"א מדין אבן בחיקו (נזיקין, גלות ושבת):
הגמרא (בבא קמא כו) דנה באדם שהייתה לו אבן מונחת בחיקו (בגדו) והוא לא שם לב. האבן נפלה והזיקה.
דין נזיקין: לעניין נזיקין (תשלומי נזק) הוא חייב לשלם, משום "אדם מועד לעולם", בין בשוגג ובין במזיד.
דין גלות (רצח בשגגה): לעניין גלות, הגמרא קובעת שהוא פטור. רש"י מסביר שהפטור נובע מכך שכתוב "מכה נפש בשגגה", הממעט מקרה שאדם כלל לא ידע (כמו האבן), אלא רק מקרה שבו ידע ושכח.
קושיא על הפטור מגלות: אם מתעסק פטור לגמרי (כנתיבות), מדוע רש"י לא אמר שהפטור הוא מדין מתעסק (שהרי הוא לא ידע על האבן)?. רא"ק מסיק שרש"י נזקק למִעוּט ספציפי (מכה נפש בשגגה) כי מתעסק חייב איסור.
דין שבת: לעניין שבת, הגמרא קובעת שהוא פטור. רש"י מסביר את הפטור משום מלאכת מחשבת אסרה התורה.
קושיא על הפטור משבת: מדוע הגמרא נזקקת לפטור המיוחד של "מלאכת מחשבת"? שתאמר שהוא פטור מדין מתעסק (כפטור כללי)?
מסקנת רע"א : אם הגמרא הייתה אומרת "מתעסק פטור", זה היה משתמע שעדיין קיים איסור (אך פטור מקרבן/מיתה). לכן, כדי לומר שבשבת אין איסור כלל (ולא חל איסור דרבנן), הגמרא השתמשה ב"מלאכת מחשבת". לשיטת רע"א, מתעסק בשבת הוא רק איסור דרבנן, מכיוון שדין מלאכת מחשבת מורה שאין איסור דאורייתא.
יסודו של הרב שמואל רוזובסקי – לפי ר' ברוך בער (ההבחנה בין איסורים):
השיעור עובר לדון בסוגיית המתאבד, אשר הרמב"ם פוטרו מ"מיתת בית דין" למרות שהוא עובר עוון הריגה לשמיים.
שאלת המרחשת: אם המתאבד עובר על "לא תרצח" (כפי שמביא מפסיקתא דרב כהנא), מדוע אין בו מיתת בית דין?.
יסוד ר' שמואל: קיים חילוק יסודי בין איסורים:
בין אדם למקום: החיוב (כגון מיתה) הוא בגלל שעבר על העבירה (כגון חילול שבת).
רציחה (בין אדם לחברו): החיוב של מיתת בית דין אינו רק בגלל איסור "לא תרצח" (שהוא בין אדם למקום), אלא הוא נובע מתביעה של הנרצח (או גואל הדם) על בסיס "נפש תחת נפש". המיתה היא חיוב של החברה כלפי הנהרג.
ראיות לחילוק: הרמב"ן מונה את הלאו (איסור הרצח) ואת המיתה כשתי מצוות נפרדות, בניגוד לכל איסור אחר, מכיוון שהם שני חיובים שונים (אחד לשמיים ואחד לחברו). כמו כן, הציווי "לא תחוס עינך" נאמר ברציחה כדי למנוע מהדיין לומר שהיות והנרצח כבר מת, אין תועלת בהריגת הרוצח.
פתרון סוגיית המתאבד: המתאבד עובר על "לא תרצח" (בין אדם למקום), אך מכיוון שאין מי שיתבע אותו (הוא לא יכול לתבוע את עצמו), אין חיוב מיתת בית דין (שמגיע רק מדין תביעה).
היישום של ר' שמואל בדין מתעסק:
יסוד זה מסביר מדוע מתעסק לא פטור בנזיקין ובגלות.
פטור מתעסק: הפטור חל רק כאשר התורה דנה על המעשה (כמו מלאכות שבת).
חיוב התוצאה: כאשר החיוב נובע מהתוצאה כלפי החברה או הנרצח (כמו נזיקין ורציחה), אין פטור של מתעסק.
מסקנה: לכן, אדם שהזיק חברו (נזיקין) חייב, גם אם לא התכוון (היה מתעסק), כי החיוב הוא כלפי החברה ואין פטור במקום שהאיסור הוא על התוצאה. זו הסיבה מדוע בגלות (מקרה האבן) היה צריך להגיע לפטור מיוחד ("מכה נפש בשגגה") ולא השתמשו בפטור הכללי של מתעסק.
