לומדס-שיעורים וסוגיות

לאו שאין בו מעשה – עו"ד ישראל פוקס

השיעור עסק בנושא "לאו שאין בו מעשה", והתנהל בסדר כרונולוגי של חזרה על יסודות קודמים, בדיקת דעות נוספות ופתרון קושיות ברמב"ם:

1. חזרה: יסודות המחלוקת (רבי יהודה ורבי יעקב)

השיעור החל בחזרה קצרצרה על מחלוקת רבי יהודה ורבי יעקב (שגורסים במקום רבי עקיבא) בנוגע לשאלה האם לוקים על לאו שאין בו מעשה.

• שיטת רבי יהודה: סובר שלוקים עליו שאין בו מעשה, ולומד זאת מבניין אב ממוציא שם רע ועדים זוממים, שלמרות שאין בהם מעשה, יש בהם מלקות.
• שיטת רבי יעקב: סובר שלא לוקים עליו שאין בו מעשה.

כתוצאה ממחלוקת זו נבחנה השאלה לגבי נותר (בשר קודשים שנשאר לאחר זמן אכילתו):

• רבי יהודה טוען שצריך את מצוות העשה "הנותר ממנו עד בוקר באש תשרוף" כדי להפוך את איסור הלאו ("לא תותירו ממנו עד בוקר") ללאו הניתק לעשה, כך שאין לוקים עליו. לולי העשה, היה לוקה, כיוון שהוא סובר שלוקים על לאו שאין בו מעשה.
• רבי יעקב טוען שלא צריך את העשה לשם ניתוק, כיוון שלשיטתו לא לוקים על נותר בכל מקרה, מאחר שזה לאו שאין בו מעשה.

2. לימודים למחלוקת

• מקורות רבי יהודה: מוציא שם רע ועדים זוממים.
• מקורות רבי יעקב: הגמרא למדה בתחילה (אבמינא) שצריך "לעשות" כדי שילקה. במסקנה, הגמרא לומדת זאת מלאו דחסימה (לא תחסום). כל הלאוין צריכים להיות דומים ללאו דחסימה, והוא לאו שיש בו מעשה.

3. דיון על רבי יוחנן והדיבור כמעשה

• שיטת רבי יוחנן: בתחילה, רבי יוחנן סבר שלא לוקים על לאו שאין בו מעשה, למעט מימר, נשבע ומקלל (בשל פסוקים מיוחדים).
• חזרה מרבי יוחנן: רבי יוחנן חזר בו לגבי מימר (תמורה), וטען שלא צריך פסוק מיוחד מאחר שדיבורו עשה מעשה, והפך את הבהמה לחפצא של קודשים.
• חוסם בהמה בקל: רבי יוחנן טען שמי שחוסם בקל (בדיבור) לוקה, כיוון ש**"כמעט פיו ומעשה"**.
• תוספות: מחדש שדיבור נחשב למעשה רק כאשר יש לו תוצאה מעשית (כמו בתמורה או בחסימה), אך בנשבע ומקלל, שאין תוצאה מעשית, זה נחשב ללאו שאין בו מעשה.

4. בירור שיטת הרמב"ם (סתירה ותירוץ הדברי יחזקאל)

• הסתירה ברמב"ם: מצד אחד, הרמב"ם פוסק קטגורית בהלכות סנהדרין שלא לוקים על לאו שאין בו מעשה. מצד שני, הוא פוסק שלוקים על חסימה בקל, אך מגדיר את מימר כלאו שאין בו מעשה.
• תירוץ הדברי יחזקאל (בביאור המגיד משנה): כדי ליישב את הסתירה, יש להבחין בין שני גדרים:
  1. הגדרת הלאו (החפצא): כדי שהלאו יוגדר כ"לאו שיש בו מעשה", צריך שתהיה אפשרות לעבור עליו במעשה ממשי (מעשה רבא). חסימה עומדת במבחן זה, אך תמורה (מימר) לא, כיוון שניתן לבצעה רק בדיבור.
  2. חיוב מלקות על הגברא: לאחר שהוגדר הלאו, כדי ללקות את האדם בפועל, צריך שיעשה מעשה זוטא כלשהו (כמו דיבור), שכן אי אפשר להלקות מי שלא עשה כלום. הדיבור נחשב כמעשה זוטא.
• מקורות הדיברי יחזקאל: שני הגדרים נלמדים משני הלימודים שהגמרא מביאה: החלק של "לעשות" (אם לא תשמור לעשות) דורש עשייה של הגברא (מעשה זוטא), ואילו החלק של "דומי דלו דחסימה" מלמד שהלאו עצמו צריך להיות כזה שניתן לעבור עליו במעשה אקטיבי (מעשה רבא).

5. הקושיה המרכזית: הרמב"ם ונותר

• פסיקת הרמב"ם על נותר: הרמב"ם פוסק שלא לוקים על נותר, ומנמק זאת בכך שהכתוב ניתקו לעשה ("הנותר ממנו עד בוקר באש תשרוף").
• קושי הנושאי כלים: הרמב"ם פסק כלל שלא לוקים על לאו שאין בו מעשה, ונותר מוגדר בברייתא כלאו שאין בו מעשה. אם כן, מדוע הרמב"ם בוחר בטעם הפטור של לאו הניתק לעשה, במקום בטעם הפשוט והכולל של לאו שאין בו מעשה?.
• תירוץ הכסף משנה: הרמב"ם רצה להוסיף שגם אם היה מעשה בנותר, לא היו לוקים עליו בגלל שזה לאו הניתק לעשה.
• קושי המשנה למלך: מעבר לסיבת הניתק לעשה עלול להחמיר את הדין. הרמב"ם פוסק כי לאו הניתק לעשה פוטר רק אם בפועל קוים העשה (כמו בשילוח הקן). אם מתבטל העשה ולא ניתן לתקן את הלאו (כגון אם כלב לקח את הנותר ולא ניתן לשרוף), האדם יילקה. אם הרמב"ם היה פוטר מצד "לאו שאין בו מעשה", הפטור היה כולל תמיד.

6. פתרון הקושיה באמצעות האבן העזל וגדר "מעשה מוליד"

• תירוץ האבן העזל: הרמב"ם נאלץ לנקוט בטעם הניתק לעשה מכיוון שבנותר יש חיתמצא (אפשרות) לעבור עליו במעשה רבא (אקטיבי).
  • דוגמה: אם אדם לוקח את הבשר שעה לפני הבוקר וזורק אותו לבור עמוק, הוא עושה מעשה בידיים. במקרה זה, לולי הניתק לעשה, היה לוקה.
• שאלת המעשה בנותר: נותרה השאלה, הרי האיסור הוא על השהייה, שמתבצעת שעה לאחר המעשה (הזריקה), ובזמן העבירה אין מעשה.
• עיקרון הדברי יחזקאל (כסיומת): מוכח שכל פעם שנעשה מעשה שהפועל היוצא שלו יגרום בהכרח לעבור על הלאו (כמו קניית חמץ בפסח, שמחייבת השהיה), המעשה נחשב כבר עכשיו כ**"גוף העבירה"**. לכן, הלאו הופך להיות לאו שיש בו מעשה.
• מאחר שיש אפשרות לנותר להיות לאו שיש בו מעשה (במקרה החריג), הרמב"ם לא יכול היה לפטור בטעם של לאו שאין בו מעשה, אלא השתמש בטעם של לאו הניתק לעשה, הפוטר גם לאוין שיש בהם מעשה.