לומדס-שיעורים וסוגיות

כאן נמצא כאן היה – הרב צביקה (סיכום הקלטה)

• על מי מוטלת האחריות כאשר מתגלה מום במקח, ובפרט כאשר מדובר בכסף מזויף שהוחזר לאחר זמן?

מקרה הבוחן: שטר מזויף בגמ"ח

אדם שלווה 1000 דולר מחברו והחזיר לו את הסכום. לאחר חודשיים, כשהמלווה פתח את המגירה כדי להלוות את הכסף לאחר, גילה שטר של 100 דולר מזויף. המלווה זיהה את השטר לפי סימון שהיה עליו, אך הלווה טען כי לו היה המלווה בודק את הכסף מיד, הוא (הלווה) יכול היה להחזיר את השטר למקור ממנו קיבל אותו (גמ"ח אחר), וכעת אינו יודע למי לחזור,. השאלה העקרונית היא: על מי מוטל החיוב לבדוק את הכסף – על הנותן או על המקבל?,.

המקור התלמודי: השור בלי השיניים

הגמרא במסכת בבא מציעא (דף מב, פרק "המפקיד") והרמב"ם (פרק טז מהלכות מכירה),:

• המקרה: אדם מכר לחברו שור, ולאחר שהקונה שם לפניו אוכל, התברר שהשור אינו אוכל ומת מחולשה כיוון שלא היו לו שיניים.
• הדין הכללי: המוכר מחויב להחזיר את הכסף לקונה כיוון שמדובר במקח טעות – הקונה ביקש שור נורמלי לחרישה וקיבל שור פגום,.
• החריג – "ספסר" (סרסור): אם המוכר הוא ספסר (אדם שקונה ומוכר בכמויות ואינו משהה את המקח אצלו), האחריות לבדיקה עוברת לכתפי הקונה,. הסיבה לכך היא שהקונה יודע שהספסר אינו בודק את הסחורה בעצמו, ולכן חובת הבדיקה חלה על הקונה,.

חידושו של ה"נתיבות המשפט": האחריות מדין מזיק

• הנתיבות (סימן רלב) שואל: מדוע שהקונה יפסיד רק כי לא בדק? הרי המקח מיסודו הוא מקח טעות כי הסחורה פגומה?
• הסבר הנתיבות: האחריות של הקונה אינה הופכת את המקח לתקין, אלא מחייבת אותו מדין "מזיק". כיוון שהספסר סומך על הקונה שיבדוק ("עליך כסמכינה"), אי-הבדיקה המיידית של הקונה גורמת לספסר נזק, שכן הוא מאבד את האפשרות להחזיר את הסחורה הפגומה למוכר הראשון,,.
• העיקרון של "עליך כסמכינה" (סמכתי עליך) מופיע במקומות נוספים בהלכה, כמו אדם המייעץ לחברו להלוות כסף לאדם אחר בשקר, או סבל שהזיק בגלל שסמך על הצהרת משקל כוזבת; במקרים אלו, המטעה או המתרשל חייב בתשלום כיוון שהצד השני סמך עליו,,.

יישום הדין על גמ"חים ומעבירי כספים

האם אדם שמגלגל כסף בין גמ"חים יש לו דין ספסר?

1. סברת החיוב: יש הטוענים שמי שמקבל כסף מגמ"ח או מחבר צריך לבדוק אותו מיד, כיוון שהנותן (הלווה שמחזיר) רק "מגלגל" את הכסף ולא בהכרח בדק אותו בעצמו,.
2. סברת הפטור: מנגד, עלה חילוק בין ספסר מקצועי לאדם פרטי. ספסר מוגדר כמי שבוודאות אינו בודק,. במקרה של גמ"חים, מנהלי הגמ"ח לרוב מחזיקים מכשירים לבדיקת זיופים, ולכן ייתכן שהלווה דווקא סומך על בדיקת המלווה (המנהל),.
3. מסקנה ראשונית: כדי לחייב את המקבל מדין "מזיק", צריכה להיות וודאות שחובת הבדיקה עליו,. בעוד שבספסר זהו הסכם מובנה, במעבר כספים בין אנשים פרטיים או גמ"חים, אין וודאות מוחלטת שהמקבל מוגדר כמי שחובת הבדיקה עליו באופן בלעדי, ולכן קשה יותר להופכו למזיק אם לא בדק,.

כיצד מגדירה ההלכה 'ספסר' לעומת אדם פרטי המעביר כספים?

מה ההבדל בין נזק ממשי לנזק 'גרמי' בסיפור המלווה?

איך משפיע קיום מכשירי בדיקה בגמ"ח על האחריות ההלכתית?