הכרעת הספק-רוב וחזקת ממון מול חזקה מעיקרא – ר' יעקב ישורון

השעורים מוקדשים לע"נ אימנו מורתנו רחל בת יוסף  – יום השנה : כח' אב
                                                  החלק הראשון של השיעור נמסר בבית הכנסת ע"ג כא' אב תשפ"ו                                                                                                                                           החלק השני של השיעור נמסר בבית הכנסת ע"ג כז' אב תשפ"ו

                                                  רוב וחזקת ממון לעומת חזקה דמעיקרא – ר' יעקב ישורון

 

השב שמתתא (שמעתא ד' פרק כד') מביא כמה ראיות לכך שיש עדיפות למוחזקות ממון על פני חזקה דמעיקרא :

 

(1)

הגמרא בקידושין (פ' א') אומרת שאם נמצא תינוק בצד עיסה ובצק בידו אנחנו חוששים שמא התינוק נגע בעיסה. מצד אחד יש "רוב תינוקות מטפחין" באשפה ונוגעים בשרצים שאומר שהעיסה נטמאה, מאידך יש לעיסה חזקה דמעיקרא שאומרת שהעיסה טהורה. אומרים חכמים שחולקים על רבי מאיר ש"רובא וחזקה רובא עדיף" ולכן נחליט במקרה זה שהעיסה טמאה.

הגמרא בבבא קמא (מו' א') אומרת שאדם שמוכר שור לחברו והשור נמצא נגחן לא יכול הקונה לטעון שהוא כמו רוב העולם קנה את השור לחרישה וממילא זה מקח טעות, מפני שיכול לומר לו המוכר אני מהמיעוט שמוכרים שור לשחיטה, ועל סמך רוב אתה לא יכול להוציא ממני את כסף הקניין מפני שאין מוציאים ממון על פי רוב (כך דעת שמואל שנפסקה להלכה).

רואים אם כן שרוב מכריע חזקה דמעיקרא ולא מכריע חזקת ממון – מכאן שחזקת ממון טובה יותר מחזקה דמעיקרא.

 

(2)

הגמרא בבבא בתרא (לב' א') מתארת שני מיקרים :

המקרה הראשון – שואל ראובן את שמעון מה אתה עושה בשדה שלי. עונה שמעון אתה מכרת לי אותה והנה שטר הראייה. אומר ראובן שטר הראייה מזויף. גוחן שמעון כלפי רבה ואומר לו שאכן השטר הוא מזויף "מיהו שטרא מעליא הוה לי ואירכס ואמינא אינקיט האי בידאי כל דהו". אומר רבה מה לי לשקר (לשמעון יש מיגו) שהרי אילו היה רוצה היה שמעון טוען שהשטר הוא שטר טוב והיה גם יכול להביא עדי קיום שיקיימו את השטר בגלל רמת הזיוף הגבוהה של החתימות והיה זוכה בשדה, לכן צריך להאמין לו שהשדה שלו.

רב יוסף חולק וסובר שאי אפשר להאמין לשמעון על סמך המיגו שהרי "אמאי סמכת האי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא".

הרשב"ם מסביר שלפי רב יוסף אי אפשר לסמוך על המיגו מפני שבכל מיגו ישנן שתי טענות אמת אחת שטוען ואחת שיכול היה לטעון, אבל במקרה שלנו הטענה שיכול היה לטעון אינה טענת אמת שהרי השטר מזויף.

הגמרא פוסקת הלכה כרבה. המשמעות היא שעל סמך מיגו מוציא שמעון את הקרקע מידי ראובן למרות שראובן הוא המרא קמא, שהרי יש הודאת בעל דין של שמעון שראובן הוא המרא קמא שהרי שמעון מודה שראובן מכר לו את הקרקע.

 

המקרה השני – ראובן תובע משמעון מאה מנים שלווה ממנו ומציג לו את שטר ההלוואה. טוען שמעון שהשטר מזויף.

גוחן ראובן כלפי רבה ואומר לו שאכן השטר הוא מזויף "מיהו שטרא מעליא הוה לי ואירכס ואמינא אינקיט האי בידאי כל דהו".

אומר רבה שיש לראובן מיגו שהרי אילו היה רוצה היה טוען שהשטר הוא שטר טוב והיה גם יכול להביא עדי קיום שיקיימו את השטר בגלל רמת הזיוף הגבוהה של החתימות והיה זוכה בהלוואה, לכן צריך להאמין לו שאכן השטר הוא שטר אמת.

רב יוסף חולק וסובר שאי אפשר להאמין לשמעון על סמך המיגו שהרי : "אמאי סמכת האי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא".

הרשב"ם מסביר שאי אפשר לסמוך על המיגו מפני שבכל מיגו ישנן שתי טענות אמת אחת שטוען ואחת שיכול היה לטעון, אבל במקרה שלנו הטענה שיכול היה לטעון אינה טענת אמת שהרי השטר מזויף.

הגמרא פוסקת במקרה הזה הלכה כרב יוסף מפני שהמיגו הוא מיגו להוציא ממוחזק ו"מיגו לאפוקי ממונא לא אמרינן".

רואים אם כן שמיגו יכול להוציא ממרא קמא אבל לא יכול להוציא ממוחזק, מכאן שחזקת ממון טובה יותר מחזקת מרא קמא שהיא חזקה דמעיקרא.

 

(3)

המשנה בבבא מציעא (ק' א') מתארת מקרה בו שני אנשים החליפו פרה בחמור. ברגע שבעל הפרה משך את החמור חל הקניין ובעל החמור זכה בפרה שנמצאת באותו זמן במקום אחר. אחר כך התברר שהפרה ילדה ולא ידוע האם זה קרה לפני שחל הקניין ואז הוולד שייך לבעל הפרה המקורי או אחרי חלות הקנין ואז הוא שייך לבעל החמור המקורי. בגלל הספק שנוצר אומרת המשנה שהדין הוא שיחלוקו.

שואלת שם הגמרא מדוע אנחנו אומרים יחלוקו, מדוע שלא נאמר שיזכה בוולד זה שהוא מוחזק בפרה ושחברו שרוצה להוציא את הוולד יביא ראיה כדין כל מוציא ממוחזק שמביא ראיה ?

מתרצת הגמרא שמדובר באופן שהפרה נמצאת באגם ולכן אין מוחזק. ושוב שואלת הגמרא מדוע שלא ניתן את הוולד למרא קמא של הפרה ? ומתרצת הגמרא : "הא מני סומכוס היא דאמר ממון המוטל בספק חולקין בלא שבועה".

מדייק תוספות שם ד"ה "הא מני סומכוס היא" שמכך שהגמרא לא תירצה "אלא הא מני סומכוס היא" סימן שהתירוץ מתייחס רק לקושייה השנייה דהיינו לשאלה מדוע שלא יזכה בוולד המרא קמא. על האפשרות הזו שניתן את הוולד למרא קמא ולא נחלוק את הוולד תירצה הגמרא שמדובר אליבא דסומכוס שסובר שבממון המוטל בספק לא הולכים בתר מרא קמא אלא חולקים ולכן הדין במשנה הוא שחולקים, אבל על השאלה הראשונה שנשאלה והיא שמדוע לא ניתן את הוולד למוחזק בפרה – על השאלה הזו הגמרא לא מתרצת "הא מני סומכוס היא", ראיה מכאן שסומכוס אכן מודה שבממון המוטל בספק אם יש מוחזק נותנים למוחזק ולא חולקים.

רואים אם כן שלפי סומכוס חזקת ממון מכריעה ספק ממוני ולא אומרים את הדין של יחלוקו, ואלו חזקת מרא קמא לא מכריעה את הספק והדין הוא שיחלוקו. ראיה נוספת לכך שחזקת ממון טובה יותר מחזקה מרא קמא שהיא חזקה דמעיקרא.

 

השב שמעתתא (שמעתא ד' פרק כד') מסביר שהסיבה לכך שחזקת ממון טובה יותר מחזקה דמעיקרא היא מפני שחזקת ממון היא הוכחה עכשווית ואלו חזקה דמעיקרא היא הוכחה שמקורה בעבר, ומטבע הדברים הוכחה עכשווית טובה יותר מאשר הוכחה מהעבר.

 

השב שמעתתא (שם) אומר שגם רוב הוא הוכחה עכשווית ועל פי זה ניתן להבין מדוע רוב וחזקה רוב עדיף מפני שרוב שהוא הוכחה עכשווית טוב יותר מחזקה דמעיקרא שהיא הוכחה מן העבר.

 

קונטרס הספקות (ו' יא') אומר את הדבר הבא : רוב לא מועיל כדי להוציא ממון ממוחזק שהרי אין הולכים בממון אחר הרוב, אבל יש מקום לומר שרוב יועיל להוציא ממרא קמא, שהרי חזקת מרא קמא היא כמו חזקה דמעיקרא באיסורים, ובאיסורים רובא וחזקה רובא עדיף.

 

חזקה דמעיקרא וחזקה דהשתא

 

חזקה דמעיקרא
ברגע שנולד ספק יש שתי אפשרויות ואני לא יודע איזו מהן היא הנכונה. החזקה דמיעקרא פושטת את הספק ואומרת שמה שהיה עד לרגע לידת הספק הוא גם מה שיש עכשיו. מכיוון שאני לא יודע מה היא האפשרות הנכונה אני מניח שמה שהיה קודם הוא גם מה שיש עכשיו.
לדוגמא (יבמות לא' א')  : אדם זורק גט לאשתו שעומדת ברשות הרבים. ספק אם הגט נפל בתוך ארבע אמות שלה ולכן היא מגורשת, ספק אם הגט נפל בתוך ארבע אמות שלו ולכן היא אינה מגורשת. החזקה דמעיקרא אומרת שכיון שלפני שנולד הספק האישה הייתה אשת איש לכן אני צריך להתייחס אליה גם עכשיו כאל אשת איש ולהניח שהגט נפל בתוך ארבע אמות של הבעל והגירושין לא היו גירושין.

הגמרא בחולין (י' ב') אומרת שחזקה דמיעקרא לומדים מפרשת נגעי בתים מן הפסוק " ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר את הבית שבעת ימים" – "דלמא אדנפיק ואתא בצר ליה שיעורא אלא לאו משום דאמרינן אוקי אחזקיה".

 

חזקה דהשתא
החזקה דהשתא אומרת שאם יש ספק ביחס למה שהיה בעבר אז המצב הנוכחי פושט את הספק ואומר שמה שיש עכשיו זה גם מה שהיה בעבר.

מחלוקת רש"י ותוספות בעניין חזקה דהשתא
הגמרא בקידושין (עט' א') מתארת מקרה שבו ביום שמלאו לאישה ששה חודשים כנערה, באותו יום בשעה עשר בבוקר אביה קידש אותה בדרך והיא קידשה את עצמה בעיר. באותו יום בשעה שתים אחר הצהריים האישה נבדקה והתברר שהיא בוגרת.

רב סובר שאם בשעה שתים אחר הצהריים בדקנו ונוכחנו לדעת שהאישה בוגרת זה אומר שהאישה הייתה כבר בוגרת מהבוקר לפני שהתקדשה על ידי אביה ולפני שקידשה את עצמה, ולכן הקידושין שתפסו הם הקידושין שקדשה את עצמה ולא הקידושין שאביה קידש אותה.

לעומת זאת  שמואל חולק וסובר שכיוון שיש ספק בשאלה אם ברגעי הקידושין שלה ושל אביה היא הייתה בוגרת או נערה לכן חוששים גם לקידושי האב וגם לקידושיה שלה.

 

רבי עקיבא איגר בשו"ת (אורח חיים סימן ז') מסביר את שורש מחלוקת רב ושמואל : לרב חזקה דהשתא שלא מתנגשת עם חזקה דמעיקרא היא חזקה, ובמקרה של הגמרא אין חזקה דמעיקרא שהרי ביום שנשלמים ששת חודשי הנערות ברור שיהיה המעבר ממצב נערות למצב בגרות, ולכן סובר רב שהולכים בתר השתא, ואם עכשיו המתקדשת בוגרת גם בבוקר לפני שהיו הקידושין היא הייתה בוגרת ולכן קידושיה שלה תופסים, ואלו שמואל סובר שחזקה דהשתא אינה חזקה, וכיוון שגם חזקה דמיעקרא לא קיימת לכן בזמן הקידושין של האב ושלה עצמה האישה הייתה ספק נערה ספק בוגרת ולכן חוששים לקידושי שניהם.

 

 

רש"י שם בסוגיא (עט' ב' ד"ה "מי איכא למימר העמד הגוף על חזקתו") כותב : "יומא דמשלם שית אין בה לא חזקת נערות ולא חזקת בגרות שהיום היא עומדת להשתנות". יוצא שרב (שהלכה כמותו – רמב"ם אישות ג' יד') סובר לפי רש"י שכיון שאין חזקה דמעיקרא, שהרי ביום שנשלמו ששת חודשי הנערות מצבה יכול כל רגע להשתנות, לכן הולכים בתר חזקה דהשתא ואומרים אם עכשיו היא בוגרת זה אומר שגם לפני שהיא התקדשה היא הייתה בוגרת, ולכן הקידושין שקידשה את עצמה תופסים ולא קידושי האב.

תוספות שם בסוגיא (עט' ב' ד"ה "מי איכא למימר העמד הגוף על חזקתו") כותב : "ור"י פירש דרגילות הן לבא בבוקר ואין שייך חזקה דנערות". תוספות סובר שלפי רב אנחנו מניחים שבשעה שהיא התקדשה היא כבר הייתה בוגרת לא בגלל החזקה דהשתא אלא בגלל רוב שאומר שברוב המקרים סימני הבגרות מגיעים כבר בבוקר.

אומר השב שמעתתא (שמעתא ג' פרק טז') שבזה נחלקו רש"י ותוספות בדעת רב : לרש"י אם אין חזקה דמעיקרא (ביום שנשלמו ששת חודשי הנערות חזקת הנערות שלה יכולה כל רגע להשתנות) הרי שהחזקה דהשתא מופעלת ופושטת את הספק, ולכן אומר רב שקידושי האישה תופסים היות ואם האישה עכשיו בוגרת היא הייתה בוגרת בתחילת היום לפני הקידושין, ואלו לתוספות חזקה דהשתא אינה נחשבת לחזקה, והסיבה שקידושי האישה הם אלו שתופסים היות שיש רוב שפושט את הספק ואומר שברוב המקרים סימני הבגרות מופיעים כבר בבוקר שזה אומר שלפני שהאישה התקדשה היא הייתה כבר בוגרת ולכן קידושי האישה הם אלו שתפסו.

 

הגמרא בנידה (ב' ב') אומרת : "מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו על גביו למפרע בין בר"ה בין ברה"י טמאות", והגמרא שם מסבירה במסקנה לאחר כל השקלא והטריא שהסיבה היא זו :

מצד אחד יש חזקה דמעיקרא של הטהרות שאומרת שהטהרות טמאות, ומאידך יש חזקה דמעיקרא של המקווה שאומרת שהמקווה שלם ולכן הטהרות שהוטבלו במקווה טהורות, אבל יש למקווה גם חיסרון של "הרי חסר לפניך".

אומר השב שמעתתא (שמעתא ג' פרק טז') שניתן להבין את מסקנת הגמרא בשני אופנים :

(1) החזקה דמעיקרא של הטהרות שאומרת שהן טמאות מתקזזת על ידי החזקה דמעיקרא של המקווה שהוא שלם ושאומרת שהטהרות טהורות, ומה שנשאר זה רק החזקה דהשתא של "הרי חסר לפניך", שהיא מובאת בחשבון היות שאין חזקה דמעיקרא שעומדת מולה, והיא גורמת לכך שנחליט שהטהרות טמאות.

(2) אין דבר כזה חזקה דהשתא, החשבון הוא רק חשבון של חזקות דמעיקרא, והוא כזה : מצד אחד יש לי חזקה דמעיקרא של הטהרות שאומרת שהן טמאות וזו חזקה טובה ומשובחת, ומהצד השני יש חזקה דמעיקרא של המקווה שאומרת שהמקווה שלם ולכן הטהרות טהורות, אבל החזקה הזו היא חזקה חלשה וקטועה שהרי "הרי חסר לפניך", ולכן בחשבון החזקות הכולל חזקת הטומאה של הטהרות גוברת על חזקת הטהרה של המקווה בגלל שהיא טובה ומשובחת ממנה, ולכן כל הטהרות שנעשו על גבי אותו מקווה טמאות.

במילים אחרות : שתי האפשרויות שהעלינו קודם על פי רעק"א במחלוקת רב ושמואל, ולפי השב שמעתתא במחלוקת רש"י ותוספות בדעת רב, שתי האפשרויות האלה הן אלו שניתן להסביר באמצעותן את הסיבה לעובדה שהטהרות שנעשו על גבי המקווה טמאות.

 

המשנה בנדה (ב' א') מביאה שלוש דעות ביחס לשאלה של מה הדין של טהרות שאישה נגעה בהם לפני שראתה דם נידות  :

לבית שמאי : דיה שעתה ואינה מטמאה את הטהרות שנגעה בהם קודם שראתה את הדם, לבית הילל מטמאה את כל הטהרות שנגעה בהם מאז הבדיקה האחרונה שבה הייתה טהורה, ולדעת חכמים לוקחים את הזמן הקצר יותר בין שני הזמנים : בין הזמן של מעת לעת (עשרים וארבע השעות האחרונות) ובין הזמן שעבר מאז הבדיקה התקינה האחרונה, וכל הטהרות שנגעה בהן באותו זמן הן טמאות.

הרמב"ם (איסורי ביאה ט' ג') פוסק כדעת חכמים.

נשאלת השאלה איך מתחשבים בחזקה דהשתא לפי חכמים ומטמאים טהרות שהאישה נגעה בהם קודם הראיה, והרי יש לאישה חזקה דמעיקרא שאומרת שלפני הראיה היא הייתה טהורה, וכמו שהסברנו קודם כאשר יש חזקה דמעיקרא לכל הדעות לא מתחשבים בחזקה דהשתא ?

אומר השב שמעתתא (שמעתא ג' פרק טז') שמדובר בתרומה וקודשים וכפי שמסביר תוספות בנדה (ב' ב') ד"ה "מעת לעת"

שחכמים החמירו בתרומה וקודשים לטמא למפרע על סמך חזקה דהשתא, אבל בחולין באמת אין שום משמעות לחזקה דהשתא כאשר היא מתנגשת בחזקה דמעיקרא,.

 

לסיכום :

לדעת רב לפי רעק"א, ולדעת רב אליבא דרש"י לפי השב שמעתתא, כאשר יש התנגשות בין חזקה דמעיקרא לחזקה דהשתא החזקה דמעיקרא גוברת, אבל אם יש חזקה דהשתא ששום דבר לא מתנגד לה היא מופעלת ופושטת את הספק, ואלו לדעת שמואל לפי רעק"א ולדעת רב ושמואל אליבא דתוספות לפי השב שמעתתא, אין כלל חזקה דהשתא.

 

מה שיוצא זה שלפי כולם תמיד נלך בתר חזקה דמעיקרא כאשר היא קיימת – או בגלל שאין דבר כזה שנקרא חזקה דהשתא, או בגלל שאמנם יש דבר כזה שנקרא חזקה דהשתא אבל החזקה דמעיקרא טובה ממנה.

 

 

סתירה

ומתעוררת השאלה שלכאורה יש סתירה בדברי האחרונים :

השב שמעתתא (שמעתא ד' כד') הסביר לנו שרוב וחזקת ממון טובים יותר מחזקה דמעיקרא מפני שהוכחות עכשוויות טובות יותר מהוכחות שמקורם בעבר, ואילו אנחנו הראינו שההשוואה שבין חזקה דמעיקרא  לחזקה דהשתא מראה את ההיפך.

 

יישוב הסתירה

ננסה בע"ה ליישב את הסתירה.

 

 

חזקה עם סברא וחזקה בלי סברא

רעק"א (שו"ת סימן קלו') מסביר שישנן שני סוגי חזקות – חזקות שהן מכוח גזירת הכתוב, כמו למשל חזקה דמעיקרא, שאין בהן סברא או כוח בירור שאומר שהדבר במציאות אכן כך, שהרי לדוגמא אם אישה התקדשה בטבעת שיש ספק אם היא שווה פרוטה או לא, נוצר ספק ביחס לשאלה האם האישה היא פנויה או שהיא אשת איש, והחזקה דמעיקרא פושטת את הספק ואומרת שהיא פנויה מפני שלפני שנולד הספק היא הייתה פנויה, במילים אחרות אנחנו בעצם מחליטים שהטבעת לא הייתה שווה פרוטה, והרי ברור שאין קשר בין הדברים, וכי בגלל שהאישה הייתה קודם פנויה הדבר מוכיח שהטבעת לא הייתה שווה פרוטה, אלא שבחזקה מסוג זה התורה אומרת לנו להתנהג עם המקרה כמו שהתנהגנו אתו לפני שנולד הספק.
לעומת זאת ישנן חזקות שהנאמנות שבהן היא מכוח בירור וסברא, כמו "חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו" או "חזקה אין אדם פורע תוך זמנו", שהסברא אומרת שכך הוא הדבר מפני שזה טבעו של אדם שהוא אינו רוצה לפרוע חוב בטרם זמן הפירעון.

השב שמעתא (שמעתא ז' פרק כא') מביא שתי ראיות לרעיון הזה שאומר שחזקה דמעיקרא היא חזקה שמקורה בגזירת הכתוב ולא בסברא, ושרק אומרת לנו איך להתנהג אבל לא מבררת את הספק במציאות.

(1) הגמרא בבבא בתרא (לא' ב') מדברת על מקרה בו שתי כיתות עדים מכחישות זו את זו. באותה עדות ברור ששתי הכיתות פסולות היות שאי אפשר לדעת מי היא הכת שדוברת אמת, אבל ביחס לעדויות עתידיות נחלקו רב הונא ורב חסדא. לדעת רב הונא "זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה" ואילו לפי רב חסדא "בהדי סהדי שקרי למה לי". להלכה נפסק כדעת רב הונא שכל כת כשרה לבא ולהעיד בעדויות עתידיות, היות שהחזקה דמעיקרא שיש לכל כת פושטת את הספק ואומרת שהיא כת כשרה, אף על פי שהדבר לא יכול להיות על פי האמת היות שכת אחת היא ודאי כת שקרנית, אלא שהדבר אפשרי מפני שחזקה דמעיקרא איננה מוכיחה או מבררת את האמת אלא היא רק אומרת לנו איך להתנהג.

 

(2) הגמרא בפסחים (י' א') מדברת על מקרה של שני שבילים ומוטל מת לרוחב אחד משני השבילים הללו באופן כזה שכל מי שעובר באותו שביל וודאי נטמא טומאת מת, והלכו שני בני אדם כל אחד מהם בשביל אחר רק שאנחנו לא יודעים באיזה מהם מוטל המת. אם יבוא כל אחד מהם בנפרד לשאול את בית הדין האם הוא טהור או טמא, בית הדין יפסוק לו שהוא טהור מכוח החזקה דמעיקרא שיש לו שהיה טהור לפני שנולד הספק, אף על פי שעל פי האמת הדבר בלתי אפשרי שהרי האחד וודאי טמא.

חזקה עם סברא היא שוות ערך ל"אנן סהדי"

אומר רעק"א (שו"ת תשובה קלו') את החידוש הבא : המחלוקת בגמרא ביבמות (לא' א') ביחס לשאלה אם ספק של תרי ותרי הוא ספק של תורה וחזקה לא יכולה לפשוט אותו, או שהוא רק ספק דרבנן ומן התורה הוא ספק ככל הספיקות שחזקה יכולה לפשוט אותו, מדברת על חזקה דמעיקרא (חזקת אשת איש שיש לאישה שביחס אליה נולד ספק האם הגט שזרק לה בעלה ברשות הרבים נפל קרוב לה והיא מגורשת או קרוב לו והיא אינה מגורשת), ודווקא בחזקה כזו שאין בה סברא אלא מקורה בגזירת הכתוב נחלקו האמוראים, כמו שהסברנו קודם, אבל בחזקה שיש עמה סברא, כמו למשל "חזקה אין אדם פורע תוך זמנו", ייתכן לומר שבמקרה זה לא תהיה מחלוקת וכולם יסברו שחזקה כזו לא יכולה לפשוט ספק של תרי ותרי מן התורה, היות שדבר שיש בו סברא או כוח של בירור והוכחה הוא כמו אנן סהדי (דהיינו דבר שאנחנו יכולים להעיד עליו מפני שהוא כל כך ברור ומובן), ואנן סהדי זה כמו עוד כת עדים, והרי כת עדים נוספת לא יכולה להכריע ספק של תרי ותרי מפני שתרי כמאה ומאה כתרי.

 

רוב עם סברא ורוב בלי סברא

הגמרא בבבא מציעא (ו' ב') מתארת מקרה בו אדם מפריש מעשר בהמה, ובמהלך המניין של עשר בהמות כדי להפריש את הבהמה העשירית כמעשר בהמה, קפץ אחד מן המנויים לתוך קבוצת הבהמות הלא מנויות, במקרה כזה אומרת הגמרא כל הדיר פטור ממעשר בהמה. הבהמות שכבר נמנו באותה קבוצה פטורות מפני שמנין הראוי פוטר, ואלו הבהמות שבתוך הדיר שעדיין לא נמנו פטורות מפני שכל בהמה שתצא עשירית יש ספק שמא היא בהמה שכבר מנו אותה ובתור שכזו היא לא יכולה לשמש מעשר בהמה. אם כן ביחס לכל בהמה שתצא עשירית יש ספק האם היא יכולה לשמש כמעשר בהמה והתורה אמרה "העשירי יהיה קודש" (ויקרא כז' לב') – עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק.

שואל השיטה מקובצת (בבא מציעא ו' ב') מדוע כל בהמה בדיר היא ספק מעשר בגלל החשש שמא היא בהמה שכבר נמנתה, והלא רוב הבהמות בדיר הם בהמות שעדיין לא נימנו, ו"ניכבשינהו וניידי" באופן כזה שנוכל להפעיל את הכלל של כל דפריש מרובא פריש שאומר שכל עשיריית הבהמות שנמנות עכשיו לא מנו אותן עדיין והבהמה העשירית צריכה להיות מעשר בהמה ?
מתרץ השיטה מקובצת : כל דפריש מרובא פריש שפושט את הספק על ידי רוב, פירושו שהספק נשאר ספק אלא שהתורה אומרת שצריך להתנהג אל זה שפרש כאחד שבא מקבוצת הרוב, וכיוון שהתורה גזרה "עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק" לכן הבהמה היא ספק מעשר בהמה ולכן כל הדיר שעדיין לא נמנה פטור ממעשר בהמה.

הגמרא הקידושין (עג' א') אומרת : "לא יבא ממזר ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ממזר ספק יבא בקהל ודאי הוא דלא יבא הא בקהל ספק יבא", כלומר ספק ממזר מותר לו לשאת ישראלית וגם מותר לו לשאת ממזרת. ואומרת הגמרא שם (עד' א') שההלכה כאבא שאול שאומר שהדבר נכון גם אם רוב אנשי העיר הם ממזרים ופסולים אצל האישה.

שואל השב שמעתתא (שמעתא ב' פרק טו') : הרי אם יש רוב פסולים הרי שהתינוק הנולד הוא לא ספק ממזר אלא ודאי ממזר מכוח זה שהרוב פשט את הספק ?

מתרץ השב שמעתתא ואומר : כמו שראינו בתירוץ של השיטה המקובצת שרוב לא פושט את הספק רק אומר לנו איך להתנהג, ולכן למרות שרוב הבהמות בדיר הן בהמות שלא נמנו, למרות זאת עדיין כל בהמה שנמנית ממשיכה להיות ספק עשירי, הוא הדין בממזר : למרות שהרוב אומר שהתינוק הנולד כשר, למרות זאת מכלל ספק הוא לא יצא, וכיון שהתורה אומרת "לא יבוא ממזר בקהל ה'" – ממזר ודאי אמר רחמנא ולא ממזר ספק, והנולד הוא ספק לכן מותר לו לבא בקהל.

ואומר השב שמעתתא שכל זה הוא דווקא ברוב דאיתא קמן שאין בו סברא, אבל רוב דליתא קמן שמקורו בסברא הוא רוב שמברר ופושט את הספק במציאות, ואם היה מדובר ברוב כזה הבהמה העשירית הייתה נחשבת לוודאי מעשר בהמה, וספק הממזר היה נחשב לוודאי ממזר.

השב שמעתתא (שמעתא א' פרק א') מביא ראיה לכך שספק ממזר נפשט על ידי רוב שיש בו סברא (רובא דליתא קמן) מן הגמרא בחולין (יא' ב') שאומרת בין יתר האפשרויות שרובא דליתא קמן נלמד ממה שאומרת התורה שמכה אביו ואימו נהרג, ונשאלת השאלה אולי המוכה הוא לא אביו ? אלא כיון שרוב בעילות אחר הבעל אנחנו מניחים שהמוכה הוא האבא. אומר השב שמעתתא שמגמרא זו רואים שרובא דליתא קמן פושט את הספק ביחס למכה ועושה אותו ודאי בנו של המוכה, שהרי אחרת לא היינו הורגים אותו מספק.

לסיכום :
(1) ראינו מתוך הסוגיה של תרי ותרי שלחזקה עם סברא יש חוזק של "אנן סהדי" דהיינו חוזק של שני עדים, בה בשעה שלחזקה שאין עמה סברא אין את החוזק הזה.
(2) ראינו שחזקה עם סברא יש בה כוח של בירור והיא פושטת את הספק במציאות, ואלו חזקה בלי סברא משאירה את הספק כספק ורק אומרת לנו להתנהג כאלו הספק נפשט.
(3) ראינו שרוב עם סברא יש בו כוח של בירור והוא פושט את הספק במציאות, ואלו רוב בלי סברא משאיר את הספק כספק ורק אומר לנו להתנהג כאלו הספק נפשט.

מיגו עם סברא ומיגו בלי סברא

אומר הקובץ שיעורים (חלק ב' סימן ג') שבמיגו יש סברא של "מה לי לשקר". מיגו פירושו שאדם טוען טענה א' שבה מצד עצמה הוא לא נאמן, אבל יש לו את טענה ב' שבה הוא נאמן ויכול היה לטעון אותה, לכן אנחנו צריכים להאמין לו גם בטענה א'.
לדוגמא : הגמרא בבבא בתרא (ע' א') מתארת מקרה בו ראובן הפקיד חפץ אצל שמעון ויש בידו שטר ראיה על ההפקדה. שמעון נאמן לומר החזרתי את הפקדון ולהישבע על כך במיגו דאי בעי אמר שהחפץ נאנס והיה נשבע על כך.

אולם אומר הקובץ שיעורים יש מקרים שבהם אי אפשר לומר שזה המנגנון שעומד מאחורי מיגו, ואחד מאותם מקרים הוא מיגו דהעזה.

הגמרא בבבא בתרא (לו' א') מתארת מקרה שבו העיזים של ראובן ששווים מאה זוז נכנסו לחצרו של שמעון ואכלו חושלא (שעורים קלופים) ששווים מאתים זוז. אומרת הגמרא ששמעון נאמן לטעון שהנזק היה בשווי של מאה זוז שהרי יש לו מיגו דאי בעי היה תופס את העיזים ששווים מאה זוז והיה אומר שהם שלו.

אומר תוספות בבבא קמא (קז' א' ד"ה "עירוב פרשיות") על פי הבנת הש"ך (חושן משפט סימן פב' דיני מיגו) שמיגו כזה מועיל למרות שהמיגו הזה הוא מיגו דהעזה. המיגו הוא מיגו דהעזה שהרי הטענה שיכול היה שמעון לטעון שהעיזים שייכים לו היא טענה שיש בה העזה שהרי גם הוא וגם ראובן יודעים שזו טענת שקר.
אומר הקובץ שיעורים שבמקרים כאלה המיגו פועל על ידי "כוח הטענה". במקרה זה גזירת הכתוב אומרת שנותנים לבעל המיגו בטענה שהוא טוען את הכוח שיש לו בטענה שיכול היה לטעון.

 

בגמרא בבבא בתרא (לב' א') שהזכרנו קודם אומר רב יוסף "אמאי קא סמכת אהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא". ומסביר הקובץ שיעורים שלפי רב יוסף המיגו הוא לא מיגו מפני שלפי רב יוסף המיגו מבוסס על "כוח הטענה", נותנים לבעל המיגו את הכוח  הטענה שיכול היה לטעון, אבל כוחה הוא כוח של שטר מזוייף ולכן אין לו מיגו.

 

הגמרא בכתובות (טז' א') אומרת על המחלוקת המובאת במשנה שם באישה שאומרת שהיא נאנסה אחרי האירוסין ונסתחפה שדהו של ארוסה, והוא אומר לא כי אלא עד שלא נתארסה  נאנסה והיה מיקחו מקח טעות שרבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים שהיא נאמנת בגלל שיש לה מיגו : "דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך", וטענה זו טובה יותר מן הטענה שטוענת, מפני שבטענה זו היא לא פוסלת את עצמה מן הכהונה ואילו בטענה של אונס שהיא טוענת היא פוסלת את עצמה מן הכהונה.
אומר הקובץ שיעורים שבמקרה הזה אי אפשר לומר שהמיגו עובד מצד "כוח הטענה", מפני שבמקרה הזה אין האישה נאמנת לא בטענה שהיא טוענת ולא בטענה שיכולה הייתה לטעון. במקרה הזה חייבים לומר שהמיגו מבוסס על הסברא של "מה לי לשקר" דהיינו שהאישה לא משקרת שהרי אם הייתה רוצה לשקר הייתה טוענת את הטענה הטובה יותר.

 

מוחזקות או חזקת מטלטלין

אם אדם מחזיק בידו חפץ אנחנו אומרים שהוא מוחזק בחפץ. במוחזקות יש סברא וכוח של בירור. ברור שהחפץ שייך לאדם שמחזיק אותו שהרי אחרת איך הוא הגיע לידיים שלו, כפי שאומרים הראשונים "חזקה כל מה שתחת יד אדם הרי היא שלו".

אנחנו לא חוששים שמא הוא גנב אותו מפני ש"לאחזוקי איניש בגנבי לא מחזקינן" (שבועות מו' ב'). למוחזקות יש כוח של בירור וסברא.

ישנם מקרים שבהם אין מוחזקות :
(1) גודרות – "הגודרות אין להן חזקה" (בבא בתרא לו' א') מפני שעצם העובדה שהן נמצאות אצל פלוני אינה ראייה שאכן הן שייכות לו מפני שיתכן שהלכו אליו מעצמן.
(2) דברים העשויים להשאיל ולהשכיר (שבועות מו' ב'). גם במקרה הזה הימצאות החפץ ברשותו של פלוני אינה מעידה על בעלותו של פלוני על החפץ מפני שיתכן שהוא קיבל אותם בהשאלה.
(3) האומנין (בבא בתרא מב' א') בגלל אותה סברא שהימצאות החפץ ביד האומן אינה מוכיחה את הבעלות שלו על החפץ מפני שיתכן שהוא קיבל את החפץ כדי לתקן אותו.

הגמרא בבבא מציעא (ו' ב') אומרת : "ספק בכורות … המוציא מחבירו עליו הראיה". אותו ספק בכור נמצא בידיו של בעל הבהמה וטבעי היה שהגמרא תאמר שהכהן שרוצה להוציא את הבהמה מבעל הבהמה יביא ראיה. מעצם העובדה שהגמרא לא נקטה בלשון הזו אלא בלשון של "המוציא מחבירו עליו הראיה" משמע מכאן שגם בעל הבהמה וגם הכהן כל אחד יכול להיות מוציא, מפני ש"תקפו כהן אין מוציאין אותו מידו" דהיינו בית דין לא מתערבים, ואם הכהן תופש הוא הופך להיות המוחזק ואם רוצים להוציא ממנו צריכים להביא ראיה, ואם הישראל תופש הוא הופך להיות המוחזק ואם רוצים להוציא ממנו צריכים להביא ראייה.
ונשאלת השאלה איך מותר לתפוס מזה שמוחזק הרי עצם המוחזקות שלו מעידה על כך שזה שייך לו. והתשובה היא שהמוחזקות היא בעלת משמעות רק אם היא מעידה שהחפץ שייך למחזיק שהרי אחרת איך הוא הגיע אליו, אבל במקרה הזה אין שום משמעות למוחזקות מפני שהבכור נולד וספק הבעלות עימו.

הגמרא בבבא מציעא (ק' א') שהבאנו קודם אומרת שאם ראובן ושמעון החליפו פרה ששייכת לראובן בחמור ששייך לשמעון, כיון שרגע חלות הקניין הוא הרגע שבו ראובן משך את חמורו של שמעון, באותו רגע שמעון קנה את הפרה שנמצאת במקום רחוק ממקום עשיית הקניין, אבל אחר כך התברר שהפרה ילדה ולא ידוע אם זה קרה קודם חלות הקניין והוולד שייך לראובן, או שאחר חלות הקניין והוולד שייך לשמעון. במקרה זה אומרת הגמרא הדין הוא שיחלוקו בגלל הספק הממוני שנוצר.
שואלת הגמרא למה הדין הוא שחילוקו מדוע שלא נבדוק היכן נמצאת הפרה ואותו אחד שהפרה נמצאת אצלו יזכה בוולד בגלל שהוא המוחזק ?
שואל תוספות שם ד"ה "וליחזי ברשותא דמאן קיימא" – איך אפשר לתת את הוולד למוחזק הרי הגודרות אין להן חזקה ?
מתרץ תוספות, על פי הסברו של השערי יושר (שער ה' פרק טו') באופן הבא :
אם ידוע שהבהמה שייכת לראובן ולפתע ראינו אותה אצל שמעון אז אנחנו באים ואומרים שמוחזקותו של שמעון אינה מהווה ראייה שאכן הבהמה שייכת לו, מפני שיתכן שהיא שייכת לראובן כפי שידענו עד עכשיו והיא  פשוט הלכה מעצמה לחצירו של שמעון.
אבל אם ידענו שראובן הוא הבעלים של הבהמה אז ראובן נחשב למוחזק בבהמה למרות שהבהמה נחשבת לגודרות. במקרה הזה אנחנו לא אומרים שהעובדה שמדובר בגודרות גורמת לכך שראובן לא יהיה נחשב למוחזק.
ולכן כיון שהמקרה של מחליף פרה בחמור הוא מקרה של דררא דממונא, דהיינו שהמקרה נולד כאשר ספקו עימו, אין פה מצב של ראובן שידענו שהוא הבעלים והבהמה נמצאת אצל שמעון, אלא המצב הוא מצב כזה שיש רק מחזיק שאין המוחזקות שלו סותרת בעלות ידועה מן העבר של מישהו אחר, ולכן למרות שמדובר בגודרות המוחזקות לא נפגעת.

לפי כל מה שהסברנו עד עכשיו נוכל ליישב את הקושי לכאורה שעליו דברנו בראשית הדברים :

לפי השב שמעתתא אבן הבוחן לשאלה מה גובר על מה היא אבן בוחן של זמן : הזמן הנוכחי שהוא טוב יותר לעומת זמן העבר שהוא פחות טוב, ולכאורה על פי אבן בוחן זאת יש חוסר התאמה בין אמצעים שונים שפושטים ספק.
אנחנו באים ומסבירים שאבן הבוחן יכולה להיות אחרת : אמצעי להכרעת ספק עם סברא שהוא טוב יותר לעומת כזה שהוא בלי סברא שהוא פחות טוב.

נעבור על ארבע ההוכחות של השב שמעתתא :

(1) מחד "רובא וחזקה רובא עדיף" ומאידך "אין הולכים בממון אחר הרוב" גורר שמוחזקות ממונית טובה מחזקה דמעיקרא.
לפי דרכנו : במוחזקות ממונית יש סברא ולכן היא טובה מחזקה דמעיקרא שאין בה סברא.

(2) מיגו להוציא ממרא קמא אומרים ולעומת זאת מיגו להוציא ממוחזק לא אומרים – גם כאן מיגו יכול להוציא ממרא קמא מפני שחזקת מרא קמא היא מקרה פרטי של חזקה דמעיקרא וחזקה דמעיקרא היא חזקה בלי סברא, לעומת זאת מיגו לא יכול להוציא ממוחזק מפני שמוחזקות היא דבר שיש בה סברא.

(3) לפי סומכוס מוחזקות מכריעה ספק ממוני ואילו מרא קמא לא מכריע אותה אלא הספק נשאר ספק ואומרים יחלוקו.
הדברים לשיטתנו מובנים : במוחזקות ממונית יש סברא ואילו מרא קמא היא חזקה דמעיקרא שאין בה סברא.

(4) "רובא וחזקה רובא עדיף" אומר שרוב טוב מחזקה דמעיקרא.
לפי דרכנו :  המקרה בגמרא בקידושין (פ' א') שהובא בראשית הדברים, שעליו אומרת הגמרא "רובא וחזקה רובא עדיף" הוא מקרה בו החזקה היא חזקה דמעיקרא של העיסה שאומרת שהעיסה טהורה (חזקה בלי סברא) מול רוב שאומר שרוב תינוקות מטפחין באשפה ולכן העיסה טמאה (רוב עם סברא) ולכן מובן מדוע הרוב עדיף.
מקום נוסף  שבו הגמרא משתמשת בכלל הזה שרובא וחזקה רובא עדיף הוא ביבמות (קיט' א') : המשנה אומרת שאישה שבעלה וצרתה הלכו למדינת הים בלא בנים ובעלה מת במדינת הים, אסורה מצד אחד להתייבם בגלל שיש ספק האם צרתה ילדה ואז היא מותרת לשוק, או שמא צרתה לא ילדה ואז היא זקוקת יבם.
שואלת שם הגמרא מדוע אסור לה להינשא, והרי החזקה דמעיקרא אומרת שבגלל שלא היו לבעלה ילדים היא זקוקת יבם, ואילו רוב נשים מתעברות ויולדות אומר שצרתה ילדה במדינת הים והיא מותרת לשוק, וכיון שרובא וחזקה רובא עדיף היא צריכה להיות מותרת להינשא ? גם במקרה הזה החזקה היא חזקה דמעיקרא בלי סברא מול רובא דליתא קמן שהוא רוב עם סברא ולכן מובן מדוע הרוב עדיף.