7 בספט׳ 2026 כ"ה אלול התשפ"ו
המקורות עוסקים בסוגיית ביטול תקיעת שופר כאשר ראש השנה חל בשבת, תוך ניתוח המחלוקת בין התלמוד הירושלמי לתלמוד הבבלי בנוגע למקור האיסור. בעוד הירושלמי רואה בכך גזירת הכתוב מהתורה המבחינה בין "יום תרועה" ל"זכרון תרועה", הבבלי קובע כי מדובר בגזירה דרבנן מחשש שמא יוליכו את השופר ברשות הרבים. הטקסט בוחן את כוחם של חכמים לעקור מצווה מהתורה בשב ואל תעשה ואת השלכות הגזירה על מי שעבר ותקע בשבת. דרך ניתוח שיטות הרמב"ם, הריטב"א ורבי עקיבא איגר, מוסבר ההבדל בין גזירות המבטלות את המצווה מיסודה לבין גזירות האוסרות רק את המעשה על הגברא. בסיום, מוצע מבחן המבחין בין מצבים בהם החשש נוגע לעצם קיום המצווה לבין חששות חיצוניים שאינם פוגעים בצאת ידי חובה מדאורייתא.
נפתח במשנה במסכת ראש השנה בדף כט עמוד ב. המשנה מלמדת אותנו את היסוד הבא: 'יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעים אבל לא במדינה. משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהיו תוקעים בכל מקום שיש בו בית דין'. מהמשנה אנו למדים שבראש השנה שחל להיות בשבת – בדיוק כמו שקורה לנו השנה – אין תוקעים בשופר במדינה.
כדי להבין מדוע, נתבונן בשני הפסוקים המופיעים בתורה:
מי ששואל את השאלה הזו במקור הוא הירושלמי (מסכת ראש השנה, פרק ד' הלכה א'). הירושלמי מיישב ומסביר את כפל הפסוקים כך:
כעת נעבור לבבלי בדף כט עמוד ב. הגמרא בבבלי מביאה בתחילה דרשה דומה לזו של הירושלמי כדי ליישב את שני הפסוקים ("כאן ביום טוב שחל בשבת, כאן ביום טוב שחל בחול"). אולם, הבבלי חולק על ההבנה שזהו דין דאורייתא, ורבא מקשה על כך שתי קושיות עצומות:
כך פוסק להלכה הרמב"ם בפרק ח' מהלכות שופר הלכה ו': יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת אין תוקעים בשופר בכל מקום, ואף על פי שהתקיעה היא רק משום שבות ומן הדין היה שמצוות עשה של תורה תדחה את השבות, בכל זאת גזרו חכמים כדרבה שמא יוליכנו בידו. כך נפסק להלכה גם בשולחן ערוך בסימן תקפ"ח.
(אגב, היה בירושלים יהודי גדול בשם הרב שלזינגר שניסה לעורר את הדיון האם ניתן לתקוע בעיר העתיקה או בכותל, שכן יש מי שדנים האם דינם כיום כדין המקדש או ירושלים שבהם הותרה התקיעה, אך נתקדם קדימה).
כאן אנו נתקלים בקושיה חזקה ששואל המזרחי (בפירושו על רש"י): המשנה במסכת ביצה (דף לו) קובעת שאסור לנגן, להשמיע קול או להכות בכלי שיר בשבת וביום טוב, גזירה שמא יתקן כלי שיר. כך נפסק להלכה בשולחן ערוך בסימן של"ח ושל"ט. אם כן, שואל המזרחי, מדוע מותר לתקוע בשופר בראש השנה שחל ביום חול? הרי יש כאן השמעת קול בכלי, ומדוע לא נגזור בה 'שמא יתקן' ונאסור את התקיעה בכלל? הט"ז בסימן תקפ"ח מיישב זאת בשני אופנים:
בהקשר זה, הט"ז בחושן משפט (סימן ב') מחדש יסוד נוסף: כאשר יש דבר מפורש בתורה להיתר – אין כוח לחכמים לבוא ולאסור אותו. על כך מקשים האחרונים: בפרשת כי תצא נאמר במפורש 'כי תהיינה לאיש שתי נשים', כלומר שהדבר מותר מן התורה. אם כן, כיצד בא רבינו גרשום ואסר זאת בחרם? החתם סופר מיישב קושיה זו ביסוד חשוב: חרם דרבינו גרשום הוגבל מראש בזמן – עד סוף האלף החמישי. חכמים רשאים לעקור היתר מפורש מן התורה בשב ואל תעשה כאשר הגזירה היא מוגבלת בזמן. (אמנם כיום אנו באלף השישי, אך האיסור נותר מכוח המשכיות או חרם אחר).
מכאן נגיע לחקירה היסודית של שיעורנו: מהו גדר הגזירה של חכמים שלא לתקוע בשבת?
מהי הנפקא מינה לחקירה זו? מה קורה אם אדם עבר על גזירת חכמים וכן תקע בשופר בשבת? לפי צד א' (הפקעת המצווה) – הוא לא עשה דבר ולא קיים שום מצווה. לפי צד ב' (רק איסור מעשה) – הוא עבר על איסור דרבנן, אך בפועל קיים מצווה מדאורייתא.
נפקא מינה הלכתית לכך מביא הרב צבי פסח פרנק (בספרו 'הר צבי' או 'ארץ צבי') בדיני ברכת שהחיינו לספרדים: השולחן ערוך (סימן תר, ג) פוסק שאם חל יום ראשון של ראש השנה בשבת, מברכים שהחיינו בתקיעת שופר ביום השני. (זאת בניגוד לאשכנזים, שמברכים שהחיינו ביומיים בכל מקרה, כשיטת הרמ"א). אם אדם עבר ותקע בשבת ביום הראשון: אם נפסק שקיים מצווה מדאורייתא (כצד ב'), הוא כבר יצא ידי חובת המצווה ביום הראשון, ולכן לא יוכל לברך שהחיינו ביום השני! אך אם לא קיים דבר (כצד א'), יברך שהחיינו ביום השני.
חקירה זו תלויה במחלוקת עמוקה בין המגן אברהם לרבי עקיבא איגר. המגן אברהם (סימן שמ"ג סק"ג) מביא בשם רבינו ירוחם שמותר לתת לקטן לתקוע בראש השנה שחל בשבת, ומדמה זאת להאכלת קטן מקורבן פסח אף שאינו מנוי עליו. הרעק"א (בדרוש וחידוש, מערכה ח') חולק עליו נמרצות וקובע: גדול שיתקע בשופר בשבת – קיים מצוות שופר מהתורה, אלא שעבר על שבות השבת! כלומר, רעק"א אוחז כצד ב' – הגזירה היא רק איסור על הגברא ולא עקירה של החפצא והמצווה. המגן אברהם, לעומתו, סובר כצד א' – שחכמים עקרו את המצווה לגמרי ולכן התוקע בשבת לא קיים מצווה כלל.
הגאון בעל 'חלקת יואב' (בקונטרס 'קבא דקשייתא', סימן צ"ט) תמה מאוד על דברי רעק"א, ומקשה עליו שתי קושיות קשות:
קושיה ראשונה: מדין ישיבה בסוכה. המשנה בסוכה (דף כח) עוסקת במי שראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית, שם בית שמאי פוסלים ובית הלל מכשירים. הגמרא בדף ג' מסבירה שהחשש הוא 'שמא ימשך אחר שולחנו' לתוך הבית. והנה, תוספות שם (דף ג' ע"ב) כותב במפורש: מי שאוכל בצורה כזו ועובר על גזירת חכמים – 'אפילו מדאורייתא לא קיים' מצוות סוכה! הרמב"ם והשולחן ערוך (תרל"ד) פוסקים להלכה כבית שמאי, שמי שאכל כך 'כאילו לא אכל בסוכה כלל'. שואל החלקת יואב: אם חכמים גזרו 'שמא ימשך', ומי שעובר על הגזירה לא קיים מצווה אפילו מדאורייתא (כשיטת תוספות), כיצד טוען רעק"א שבשופר התוקע בשבת כן קיים מצווה מדאורייתא? הרי חזינן שגזירת חכמים עוקרת את המצווה דאורייתא לחלוטין! (אמנם הר"ן חולק על תוספות וסובר שמהתורה יצא, וכל הדיון הוא מחלוקת ראשונים, אך לתוספות הקושיה עומדת).
ניסיון תליית החקירה במחלוקת תנאים: הרב צבי פסח פרנק הציע לתלות את חקירתנו במחלוקת תנאים במשנה (סוכה כג) לגבי עושה סוכתו בראש האילן או על גבי בהמה: הגזירה היא שאסור לעלות לאילן או לרכוב על בהמה בשבת.
אולם, הרב יחיאל יעקב וינברג בספרו 'שרידי אש' מקשה קושיה עצומה על הרב פרנק: הרמב"ם פוסק כרבי מאיר שסוכה בראש האילן כשרה, ומצד שני פוסק כבית שמאי שראשו ורובו ושולחנו בבית לא יצא ידי חובה. אם שתי ההלכות תלויות באותו יסוד, יש כאן סתירה מפורשת ברמב"ם! ה'שרידי אש' מיישב על פי הריטב"א, שמסביר שגם רבי יהודה מודה שמי שעולה בשבת לאילן קיים מצווה מדאורייתא, אלא שלדעתו עצם המניעה ההלכתית הופכת את הסוכה ל'לא ראויה'. ממילא, מחלוקתם אינה קשורה לחקירה שלנו, וכולם מודים שמהתורה יוצאים ידי חובה.
קושיה שנייה של החלקת יואב: מקריאת שמע אחרי חצות. המשנה בברכות (דף ב') קובעת שמצוות קריאת שמע של ערבית היא עד חצות, כדי 'להרחיק את האדם מן העבירה'. תלמידי רבינו יונה כותבים שמי שקורא אחרי חצות לא יצא ידי חובה. הנה שוב גזירת חכמים שעוקרת את המצווה מדאורייתא, בניגוד לשיטת רעק"א! אך כאן תמהתי על החלקת יואב: הרי הרמב"ם (הלכות קריאת שמע א, ט) והשולחן ערוך (רל"ה, ג) פוסקים מפורשות שלא כרבינו יונה, ואומרים שאם עבר וקרא עד שלא עלה עמוד השחר – יצא ידי חובתו! אם כן, אין כאן קושיה לשיטת הרמב"ם והשואל בשופר.
אך אם נתבונן בדבר, הסתירה ברמב"ם חוזרת אלינו: מצד אחד, בסוכה ושולחנו בבית – פוסק הרמב"ם שלא יצא ידי חובה כלל (גזירת חכמים עקרה דאורייתא). מצד שני, בקריאת שמע אחרי חצות – פוסק הרמב"ם שיצא ידי חובה! כיצד ניישב סתירה זו?
שמעתי יסוד נפלא מהרב הראשי לישראל, הרב קלמן בר שליט"א: כדי לדעת האם עובר על גזירת חכמים יוצא ידי חובה מדאורייתא, יש לבדוק מהי סיבת התקנה ומה היה החשש של חכמים. נשאל: מה יקרה אם החשש יתממש בפועל?
אולם, סברה זו, עם כל יופייה, נתקלת בקושי מול דין קריאת שמע אחרי חצות! בקריית שמע, החשש של חכמים הוא שמא יישן ותעבור עונתה (יעלה עמוד השחר). אם החשש יתממש והוא יישן עד הבוקר – הוא יפסיד את המצווה לגמרי! לפי סברת הרב בר, חכמים היו צריכים לעקור את המצווה למי שקורא אחרי חצות, אך הרמב"ם פוסק שכן יוצא!
לכן, אני מציע להוסיף ולחדש נדבך נוסף לסברה זו, והוא ההבחנה בין חפצא לגברא: כדי שגזירת חכמים תעקור את המצווה מהתורה, לא מספיק שמימוש החשש יבטל את המצווה, אלא צריך גם שהגזירה עצמה תוטל על החפצא של המצווה.
זהו החילוק העולה להלכה, המיישב את כל הקושיות והסתירות בשיעורנו. שנזכה לקיים את המצוות כהלכתן ולשמוע קול שופר ברצון חכמים.
