בס"ד שני כד תשרי תשפ"ז 5/10/2026
מיליי לא מימסרן לשליח – הרב יעקב ישורון
מהלך א': יסוד הדין – "מילי לא מימסרן לשליח" בגט
נפתח את השיעור בסוגיית הגמרא בגיטין. המקרה הנידון הוא בבעל שאמר לשני אנשים: "כתבו ותנו גט לאשתי". אותם שני אנשים, במקום לכתוב את הגט בעצמם, הלכו ואמרו לסופר שיכתוב את הגט, ולאחר מכן הם עצמם לקחו את הגט ומסרו אותו לאישה. פוסקת הגמרא כדעת רבי יוסי: הגט פסול, משום ש"מילי לא מימסרי לשליח".
נבאר את גדרי הדין:
- משמעות "מילי": הכוונה היא למילים. כאשר בעל מוסר גט ביד שליח ואומר לו לגרש בו את אשתו (שליח להולכה), אין כאן רק מילים אלא יש כאן פעולה ומעשה של נתינת חפץ הגט ליד השליח. לעומת זאת, כאשר הוא רק אומר להם בדיבור "כתבו גט", אין בין המשלח לשלוחים שום פעולה או מעשה אלא דיבור בלבד – וזה מוגדר כ"מילי".
- ההבחנה בין שליח ראשון לשליח שני: יש להדגיש כי הכלל "מילי לא מימסרי לשליח" נאמר אך ורק ביחס לשליח שני ולא ביחס לשליח ראשון. אילו אותם שני אנשים שהבעל פנה אליהם היו כותבים בעצמם ומוסרים בעצמם, הגט היה כשר למהדרין, אף על פי שמינוים נעשה במילים בלבד. המגבלה חלה רק כאשר השליח הראשון, שקיבל מינוי של "מילי", בא וממנה שליח שני תחתיו.
- אף שבכל התורה כולה למדנו מפסוקי גירושין ("ושלחה מביתו") ששליח עושה שליח, כאשר מדובר ב"מילי", השליח הראשון אינו יכול להעביר את השליחות הלאה.
מהלך ב': בירור שיטת המהרי"ט וראיות לכך שהדין הוא דווקא בשליח שני
כנגד הגדרה זו, מצינו את דעת המהרי"ט, שחידש ש"מילי לא מימסרי לשליח" נאמר אפילו בשליח ראשון. לפי שיטתו, ראובן אינו יכול לומר לשמעון: "לך לעדרי, קח שור והקדש אותו עבורי", משום שזו אמירה בעלמא ("מילי") שאינה נמסרת לשליח.
אולם, רבים תמהו על דברי המהרי"ט, וניתן להוכיח בבירור מן הסוגיות ש"מילי" מועיל בשליח ראשון:
- מלשון הסוגיה בגיטין: אילו שליחות של מילי לא הייתה מועילה בשליח ראשון, הגמרא הייתה צריכה לפסול את הגט מיד בעצם אמירת הבעל לשניים "כתבו". עצם העובדה שהגמרא נזקקת להמשיך את הסיפור בכך שהם אמרו לסופר שיכתוב, מוכיחה שבשליח ראשון אין שום פסול.
- משליח קבלה של אישה: אישה האומרת לאדם "היה שליח לקבלת גיטי", הקשר ביניהם כולל אמירה בלבד ("מילי") בלא כל מעשה. ההלכה הפסוקה היא ששליח זה כשר לקבל את הגט עבורה. אלא שהשליח אינו יכול למנות שליח שני תחתיו לקבלה משום ש"מילי לא מימסרי לשליח". אם הדין היה חל בשליח ראשון, אישה כלל לא הייתה יכולה למנות שליח קבלה.
- מהגמרא במסכת נדרים: בעל היוצא לדרך ואומר לאפוטרופוס: "כל נדרים שתדור אשתי מכאן ועד שאבוא… תפר לה". נחלקו שם רבי יאשיה ורבי יונתן האם הנדרים מופרים. רבי יאשיה ממעט זאת מגזירת הכתוב ("אישה יקימנו ואישה יפירנו – אישה ולא שלוחה"), ואילו רבי יונתן סובר ששלוחו של אדם כמותו. הדיון שם מתמקד אך ורק בשאלה אם יש גזירת כתוב מיוחדת, וברור שלולא גזירת הכתוב המינוי היה מועיל לכולי עלמא – על אף שמינוי להפרת נדרים הוא כולו מילים ("מילי"). מכאן הוכחה גמורה ששליח ראשון פועל במילי.
מהלך ג': בין "זכין לאדם" לשליחות – הסתירה בסוגיות תרומה
כדי להתקדם לבירור מהות השליחות, נציג יסוד נוסף: דין "זכין לאדם שלא בפניו" (ראובן המזכה חפץ לשמעון עבור לוי בלא ידיעתו, והגבהת שמעון נחשבת כהגבהת לוי). כאן מתעוררת סתירה חמורה בין שתי סוגיות בדיני תרומה:
- במסכת נדרים: הגמרא דנה בדין "התורם משלו על של חברו" (ראובן תורם מפירותיו על תבואת שמעון). הגמרא חוקרת האם צריך דעת של שמעון, ומעמידה זאת בספק האם זו זכות גמורה או שמא ניחא ליה לאדם לקיים מצווה בעצמו. מכל מקום, על הצד שזו זכות – לכל הדעות אין צורך בדעת שמעון כלל, וראובן נעשה שלוחו להפריש תרומה בלא ידיעתו.
- במסכת חולין: אדם שמינה שליח להפריש תרומה מכריו ובא ומצא שהופרשה תרומה. אם אנו מניחים שלא אומרים "חזקה שליח עושה שליחותו", יש חשש שמא אדם אחר (שלא מונה) הפריש. פוסקת הגמרא שאסור לאכול מהפירות משום שהם טבל, כיוון שבתרומה נאמר "כן תרימו גם אתם – מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם", וצריך בהכרח את דעת המשלח במינוי השליח.
יישוב הרשב"א וקצות החושן: ההבדל בין המקרים נעוץ בהבחנה שבין דין "זכין" לדין "שליחות":
- בגמרא בנדרים, ראובן נותן משלו לפטור את תבואת חברו, ונמצא ששמעון מרוויח ומקבל ממון שלא היה לו קודם – בזה חל דין "זכין לאדם שלא בפניו", ובזכייה אין צורך בדעת המקבל.
- בגמרא בחולין, הפירות מופרשים מכריו של הבעלים עצמו, ואין כאן רווח חומרי חדש אלא רק תיקון הפירות. במצב כזה לא שייך דין "זכין" אלא דין שליחות, ובשליחות קיימת גזירת הכתוב שחובה שיהיה מינוי מדעת המשלח "כן תרימו גם אתם – מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם" (בבא מציעא כב' א') . הכלל הוא: זכין לאדם (כשיש לו רווח ממשי), אבל לא זכין מאדם.
מהלך ד': שליחות במצוות – בין כיסוי הדם למילה ודין "חטף מצווה"
מכאן נפנה לשתי מצוות ייחודיות שיש להן מאפיין משותף: מצוות כיסוי הדם ומצוות ברית מילה:
- כיסוי הדם: (גמרא בחולין) נאמר בפסוק "ושפך את דמו וכיסהו בעפר" – ודרשו חז"ל: "מי ששפך הוא יכסה", כלומר ישנה גזירת הכתוב שאין שליחות בכיסוי הדם והשוחט חייב לכסות בעצמו. עם זאת, אם השוחט לא כיסה, המצווה מוטלת על כלל ישראל (שנאמר "ואמר אל בני ישראל").
- ברית מילה : (גמרא בקידושין) המצווה מוטלת בראש ובראשונה על האב ("וימל אברהם את יצחק בנו"), ואם האב אינו מל אותה, המצווה מוטלת על כלל ישראל ("המול לכם כל זכר").
דין "חטף מצווה": במסכת חולין מובא שאדם ששחט ובא אחר וחטף ממנו את המצווה וכיסה את הדם, קנסו חכמים את החוטף לשלם עשרה זהובים לבעל המצווה. הגמרא מסיקה (מכוח בת קול שאמרה "כוס של ברכה שווה ארבעים זהובים") שהקנס נתקן בעיקרו על חטיפת הברכה ומניעתה מבעל המצווה ולא על חטיפת המצווה עצמה .
מהלך ה': שאלת הרא"ש – חטיפה משליח האב במילה ושיטת הש"ך
הרא"ש מעלה שאלה יסודית: אם האב בא למול ובא אחר וחטף ממנו – ודאי שהחוטף חייב עשרה זהובים. אך מה הדין כאשר האב מינה את ראובן להיות שלוחו למול, ובא שמעון וחטף את המילה מראובן?
- דעת רבנו תם: שמעון פטור מלשלם לראובן.
- טעם ראשון: בזמן הזה אין דנים דיני קנסות (שליחותייהו עבדינן רק בדבר השכיח ויש בו חיסרון כיס, וקנס אין בו חיסרון כיס).
- טעם שני: "גדול העונה אמן יותר מן המברך". ראובן היה יכול לענות אמן על ברכת שמעון ולקבל שכר גדול יותר, ואם לא ענה – "איהו דאפסיד אנפשיה". (וסברא זו שייכת דווקא בחטיפה משליח ולא כשחוטף מבעל המצווה עצמו).
- דעת הרא"ש: שמעון פטור משום שמכוח מה ראובן מוסמך למול? מכוח החיוב המוטל על כלל ישראל; אך חיוב זה מוטל באותה מידה גם על שמעון, ואין לראובן שום זכות עודפת על פני שמעון.
- חידוש הש"ך: הש"ך מדייק מכך שהרא"ש מדמה מילה לכיסוי הדם: כשם שבכיסוי הדם אי אפשר למנות שליח ("מי ששפך יכסה"), כך אין דין שליחות במילה כלל! המוהל לעולם אינו פועל מכוח שליחות האב, אלא מכוח חיוב כלל ישראל. לכן הש"ך מזהיר בתוקף: אב שיודע למול חייב למול בעצמו, ואם הוא נותן למוהל למול – הוא מפסיד את המצווה כי אין שליחות במילה!
- ראיית קצות החושן: אילו ראובן היה שליחו של האב מדין "שלוחו של אדם כמותו", הרי שחטיפה מראובן הייתה נחשבת כחטיפה ישירה מהאב והחוטף היה חייב לשלם עשרה זהובים. מכך ששמעון פטור, מוכח שראובן אינו נחשב שלוחו של האב.
מהלך ו': סתירת הרמ"א ויישוב ה'משנה למלך'
כאן מציג הקצות סתירה חזיתית בדברי הרמ"א:
- בחושן משפט (סימן שפב) פוסק הרמ"א כדברי הרא"ש – שאם שמעון חטף מראובן (שליח האב), שמעון פטור.
- מאידך, בדרכי משה (יורה דעה, הלכות מילה) מביא הרמ"א את דברי האור זרוע שיטה הסוברת שאין שליחות במילה, ותמה עליה: מדוע נגרעה מילה מכל התורה כולה ששלוחו של אדם כמותו?! משמע שהרמ"א סובר בבירור שיש שליחות במילה!
- והקושי זועק: אם יש שליחות במילה וראובן הוא שלוחו של האב, מדוע שמעון פטור כשחטף מראובן?
הניסיון ליישב על פי חידוש ה'משנה למלך': המשנה למלך מחדש יסוד מרחיק לכת: ברגע שאנו יודעים שראובן מעוניין בשליחות ומינה את שמעון, כל אדם אחר (לוי) ששומע על כך יכול ללכת ולעשות את השליחות במקומו ולהיחשב שלוחו של ראובן, אף שראובן לא מינה אותו ישירות!
- ראיה לכך הביא מדין קידושין: ראובן שרוצה לקדש אישה מסוימת, ובא שמעון וקידש לו אותה בלא ידיעתו – מקודשת. (אבן העזר לה' ד')
- אלא שמתעורר הקושי מחולין (שאם אחר תרם התרומה בטלה): תירץ המשנה למלך שבתרומה יש מידות ושיעורים שונים (עין יפה 1/40, בינונית 1/50, רעה 1/60) ולכן בעל הבית מקפיד על האדם הספציפי, אבל במעשרות ששיעורן קצוב – גם אחר יכול לעשר במקומו.
לפי זה ניתן היה ליישב את הרמ"א: יש שליחות במילה כדברי הדרכי משה; ומדוע שמעון פטור כשחטף מראובן? משום שברגע שהאב גילה דעתו שהוא חפץ בשליחות ומינה את ראובן, גם שמעון הפך להיות שלוחו של האב לפי יסוד המשנה למלך! ממילא שניהם שלוחים שווים של האב, ושמעון לא חטף מראובן דבר.
מהלך ז': דחיית הקצות – החזרה ל"מילי לא מימסרי לשליח"
אולם, קצות החושן דוחה מכל וכל את יסוד המשנה למלך, ומביא הוכחה ניצחת מסוגיית הפתיחה שלנו – "מילי לא מימסרי לשליח":
- אישה הממנה את ראובן לשליח קבלה לגט, וראובן הלך ואמר לשמעון: "קבל אתה את הגט במקומי". ההלכה היא שהגט בטל משום שמילי לא מימסרי לשליח.
- מקשה הקצות: אם כדברי המשנה למלך, מדוע שהגט ייפסל? נכון ששמעון אינו יכול להיות שליח של ראובן (כי מילי לא מימסרי לשליח), אבל שמעון ייחשב שלוחה של האישה עצמה! שהרי אנו יודעים שהאישה מעוניינת בשליחות קבלה, ולדברי המשנה למלך כל אדם שפועל לשם כך הופך להיות שליח שלה ישירות!
אולם נשאלת השאלה הרי בהלכה באבן העזר שמקורה בדברי הרא"ש רואים שאפשר למנות שליח גם בלא ידיעתו ?
ומתרץ קצות החושן שבהלכה הנ"ל באבן העזר המקדש מקבל דבר שלא היה לו קודם ולכן אפשר להפעיל את דין זכין לאדם שלא בפניו ("זכין לאדם") ובדין זה באמת לא צריכים את דעת המשלח, ואילו בגמרא בחולין שממנה משמע שאם לא אומרים חזקה שליח עושה שליחותו יש חשש שמישהו אחר ולא השליח תרם ולכן התרומה אינה תרומה, שם המשלח לא מקבל כלום (לא אומרים "זכין מאדם") אלא חייבים להפעיל את דין שליחות, ולכן התרומה אינה תרומה מפני שבדין שליחות צריכים שהשליח יתמנה מדעת המשלח.
מצוות מילה גם היא עונה להגדרה של "זכין מאדם" שהרי האבא המשלח לא מקבל כלום משהשליח, ואין דין זכין אלא דין שליחות, ולכן ראובן שמונה על ידי האבא נחשב לשליח ואילו שמעון שלא מונה אלא חטף לא נחשב לשליח, ובזה נסתר התירוץ שבא ליישב את הסתירה ברמ"א שיסודו היה בכך שגם ראובן וגם שמעון שניהם שליחים של האבא.
המסקנה לגבי מילה: שמעון בשום אופן אינו שליח של האב (אין מינוי מדעת ואין כאן דין "זכין" כי אין רווח ממוני). ומכיוון ששמעון אינו שליח, מדוע נפסק שהוא פטור מתשלום עשרה זהובים לראובן? מוכח מכאן שגם ראובן אינו שליח של האב! כלומר, נדחו דברי הדרכי משה, ונפסקה ההלכה כרבנו תם, הרא"ש והש"ך – שאין שליחות במילה כלל ועיקר!
מהלך ח': עומק הדין – מדוע באמת אין שליחות במילה? (יסוד תוספות רי"ד)
אם כן, נשאלת השאלה: בכיסוי הדם יש גזירת כתוב מפורשת ("מי ששפך הוא יכסה"), אך במילה אין שום פסוק הממעט שליחות – מדוע שלא תועיל בה שליחות כבכל התורה?
מבאר הקצות על פי יסודו המפורסם של תוספות רי"ד:
- מדוע אדם אינו יכול למנות שליח שיניח תפילין עבורו, יישב בסוכה עבורו או ילבש ציצית עבורו?
- משום שבמצוות אלו, אם השליח יבצע את הפעולה – מה נשאר למשלח במצווה? לא נותר לו מאומה! בקידושין וגירושין האישה מקודשת לו (הוא נותן את הטבעת) או מתגרשת ממנו (הוא כותב בגט "אנא פטרית"), בבניית סוכה המשלח עצמו יושב בה ונשאר לו חלק במצווה. אבל במצוות שהן חובת הגוף ("דבר שבגופו"), כאשר השליח עושה את המעשה, המשלח אינו עושה דבר, ובכך לא שייך דין שליחות.
- זהו בדיוק גדר המילה: המצווה היא פעולת המילה המוטלת על גופו של האב ביחס לבנו; אם האב מעמיד מוהל שימול במקומו, לא נשאר לאב שום חלק במעשה המצווה, ולכן במצוות שבגופו לא שייך דין שליחות.
מהלך ט': סיכום וסיום – שלוש רמות בדיני שליחות ומצוות
לסיום השיעור, נמצא כי לאורך כל הדרך שזורים שלושה גדרים יסודיים בדיני שליחות ומצוות:
- שליחות רגילה ("שלוחו של אדם כמותו") : התורה דורשת מהאדם עצמו לעשות את הפעולה אלא שהתורה חידשה שמעשה השליח נחשב כמעשה המשלח, כגון בקידושין, בגירושין, ובשליח קבלה – ביסוד הזה נתקלנו למשל כאשר דברנו על השליח שממנה האישה כשליח שלה לקבל את הגט מיד בעלה.
- פעולות שאינן צריכות שליחות ונמדדות לפי התוצאה: מקרים שבהם המוקד אינו המעשה של האדם אלא המצב והתוצאה, כגון שחיטה (העיקר שהבהמה שחוטה כדין, ואפילו שחט אחר בלא ידיעת הבעלים מותר לאכול; וכן המשנה ש"הכל שוחטין ושחיטתן כשרה חוץ מחרש שוטה וקטן שמא יקלקלו את שחיטתן" – הפסול בקטן הוא שמא יקלקל ולא בגלל שאין שליחות לקטן – ראיה מכאן שאין ואין צורך בשליחות), או טבילת כלים שנפלו מעצמם למים (רשב"א), או אומן גוי שעושה מעקה ולמרות זאת מתקיימת המצווה (המחנה אפריים) – ביסוד הזה נתקלנו למשל בגמרא בחולין שאומרת שלמרות שלא אומרים חזקה שליח עושה שליחותו ולכן יתכן שהבהמה נשחטה שלא על ידי השליח, למרות זאת בעל הבהמה יכול להניח שהיא נשחטה כדין בגלל "רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן" ולאכול ממנה.
- מצוות שחייב לעשות בעצמו ואין בהן שליחות: מקרים שבהם נדרשת פעולת האדם עצמו והשליחות אינה מועילה, כמו למשל "וסמך ידו על ראש העולה" – "ידו ולא יד שלוחו" (מנחות). ביסוד הזה נתקלנו למשל – אם מחמת גזירת הכתוב (כמו בכיסוי הדם: "מי ששפך יכסה"), ואם משום שזהו "דבר שבגופו" שאין בו שליחות (כמו הנחת תפילין ו ברית מילה).
בכך נשלם מהלך השיעור, ונחתום בדברי המשנה: "רבי חנניה בן עקשיא אומר: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר: ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".
