קטן שהגדיל
.elementor-heading-title{padding:0;margin:0;line-height:1}.elementor-widget-heading .elementor-heading-title[class*=elementor-size-]>a{color:inherit;font-size:inherit;line-height:inherit}.elementor-widget-heading .elementor-heading-title.elementor-size-small{font-size:15px}.elementor-widget-heading .elementor-heading-title.elementor-size-medium{font-size:19px}.elementor-widget-heading .elementor-heading-title.elementor-size-large{font-size:29px}.elementor-widget-heading .elementor-heading-title.elementor-size-xl{font-size:39px}.elementor-widget-heading .elementor-heading-title.elementor-size-xxl{font-size:59px}
קטן שהגדיל
קטן שהגדיל בספירת העומר
האם קיום דרבנן מועיל לדאורייתא
כידוע, ישנה מחלוקת הראשונים בעניין ספירת העומר המובאת בחינוך מצוה ש"ו:
- שיטת הבה"ג היא שמי ששכח לספור באחד הימים שוב אינו ממשיך לספור.
- שיטת התוס' ומרבית הראשונים, שגם אם שכח ממשיך לספור בברכה. וכך מובא בתוס' (מנחות דף סו ע"א, סוף ד"ה זכר):
"עוד פסק בהלכות גדולות, שאם הפסיק יום אחד ולא ספר, שוב אינו סופר, משום דבעיא תמימות. ותימה גדולה הוא, ולא יתכן".
ידועים דברי המנחת חינוך שמסביר כי המחלוקת הנ"ל תלויה בשאלה מה המצווה בספירת העומר האם בכל יום יש מצווה בפני עצמה ועל כן, כדברי התוס', גם אם שכח יום יכול למחרת לקיים את המצווה של היום האחר. או שזו מצווה אחת ואם שכח יום הפסיד המצווה ולא יכול עוד לקיימה, כשיטת הבה"ג.
לפי הסבר זה אומר המנ"ח תצא נפק"מ לגבי קטן שהגדיל במהלך הספירה האם יכול לברך:
לשיטת התוס' כיוון שכל יום זו מצווה בפני עצמה – יברך.
ולשיטת הבה"ג – כיוון שלא התחיל כגדול – לא יברך.
ומסתפק המנחת חינוך האם גם לבה"ג שסובר שזו מצווה אחת עדיין יוכל להמשיך ולברך בגדלותו שכן הספירה שספר בקטנותו תועיל לו לעניין שיחשב כאילו קיים את המצווה בשלמותה.
ורוצה המנחת חינוך להוכיח כי גם לשיטת הבה"ג קטן שהגדיל באמצע ספירת העומר יכול לספור בברכה:
המרדכי במגילה (סימן תשצח) מביא את רבינו טוביה מווינה שמחדש כי סומא החייב במצוות מדרבנן יכול להוציא את בני ביתו ידי חובת קידוש בשבת למרות שבני ביתו חייבים בקידוש מדאורייתא.
כך גם פסק המג"א באו"ח סי' רסז' שהעומד ביום שישי מפלג המנחה ולמעלה יכול לקדש ויוצא ידי חובת קידוש היום דאורייתא למרות שזמן פלג המנחה הוי שבת רק מדרבנן[1].
עפ"ז רוצה המנחת חינוך לחדש כי אם כך הוא הדין לעניין תוספת שבת שהקידוש דרבנן מועיל גם לדאורייתא, גם לבה"ג יוכל הקטן שהגדיל להמשיך ולספור בברכה ויועיל לו מה שספר ספירת העומר בקטנותו לזמן שמחוייב ספירת העומר דאורייתא כשיגדיל.[2]
שואל המג"א (רס"ז ס"ק א') על דברי המרדכי :
הגמ' ברכות כב: דנה בשאלה האם נשים בברכת המזון דאוריתא או דרבנן:
"אמר ליה רבינא לרבא נשים בברכת המזון דאורייתא או דרבנן למאי נפקא מינה לאפוקי רבים ידי חובתן אי אמרת (בשלמא) דאורייתא אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא (אלא אי) [ואי] אמרת דרבנן הוי שאינו מחוייב בדבר וכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן מאי תא שמע באמת אמרו בן מברך לאביו ועבד מברך לרבו ואשה מברכת לבעלה אבל אמרו חכמים תבא מארה לאדם שאשתו ובניו מברכין לו אי אמרת בשלמא דאורייתא אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא אלא אי אמרת דרבנן אתי דרבנן ומפיק דאורייתא ולטעמיך קטן בר חיובא הוא אלא הכא במאי עסקינן כגון שאכל שיעורא דרבנן דאתי דרבנן ומפיק דרבנן."
והרמב"ם בהלכות ברכות פרק ה' הלכות טו-טז פסק שקטן יכול להוציא גדול רק אם אכל שיעורא דרבנן שאז אתי דרבנן ומוציא דרבנן, אבל לא יכול להוציא גדול שאכל כשיעור שחיובו דאורייתא.
וא"כ אנו רואים שקיום רבנן לא מוציא דאורייתא אז למה בקידוש בתוספת שבת סובר המרדכי שיוצא?
רעק"א מסתפק לגבי מי שטרם קיבל על עצמו שבת ומעוניין לקדש ולהוציא אחרים שקיבלו שבת האם יש לומר שאינו בר חיובא ואשר על כן אינו יכול להוציא אחרים או שהיות והוא בר- הכי ויהיה מחוייב לאחר שתכנס שבת לכן יכול כבר עתה להוציא אחרים.
ומביא השמירת שבת בשם רשז"א שיכול להוציא אחרים.
האמרי בינה לעומת זאת סובר שאינו יכול. ומביא ראיה לדבריו ממה שבן א"י שנמצא בחו"ל ביו"ט שני אינו יכול להוציא בקידוש בן חו"ל וזאת למרות שגם הוא לכאורה בר הכי ויהיה חייב בקידוש אם יקבל על עצמו החיוב אם יחליט להתגורר בחו"ל.
אולם על דברי האמרי בינה ניתן בהחלט לחלוק ולומר שאינו דומה בן א"י שכעת אינו בר חיובא כלל והוא "מחוסר מעשה" של החלטה לגור בחו"ל משא"כ מי שטרם קיבל שבת הוא יהיה בר חיובא ממילא כאשר תכנס שבת.
לפי דברים אלו נוכל ליישב את קושיית המג"א מברכת המזון:
קטן לא יכול להוציא גדול בברכת המזון כי עכשיו הוא אינו בר-חיובא
אבל בקידוש בתוספת שבת, האדם המקדש הוא אכן בר-הכי כי יחוייב כאשר תכנס שבת ואע"כ הקיום דרבנן יכול להועיל לחיוב דאורייתא כאשר תכנס שבת.
אולם עדיין עלינו להסביר את דברי המנ"ח בספירת העומר. מדוע שהספירה כקטן תועיל לחיוב דאורייתא כגדול, הרי כשספר בקטנותו לא היה בר חיובא ומה זה שונה מברכת המזון שקטן לא מוציא גדול?
ואשר על כן עלינו ליישב זאת בדרך נוספת.
השו"ע בהלכות חנוכה מביא 2 דעות האם קטן יכול להדליק ולהוציא גדול בנר חנוכה. י"א שיכול וי"א שלא יכול. וכן מביא שאישה שהדליקה בביתה מוציאה את הבית וממילא את בעלה בנר חנוכה, למרות שחיובה של האישה – "שגם הם היו באותו הנס" שונה מחיוב הגבר – מעיקר דין נר חנוכה.
ולעומת זאת בהלכות מגילה כותב השו"ע כדבר פשוט שקטן או אישה אינם מוציאים גדול.
שואל המשנה ברורה: מה ההבדל?
מסביר ר' שמואל: בנר חנוכה המצווה היא שיהיה נר דולק בבית. אז אמנם א"א לומר שהאישה הוציאה את הגבר אבל עדיין יש כאן "חפצא" של נר חנוכה שהודלקה ע"י מי שמחוייב בו (אפילו שהוא "רק" תרי דרבנן) יש כאן "מעשה מצווה" שבוצע ע"י מי שמחוייב בו (בניגוד להדלקה ע"י גוי שפשוט שאינה יוצרת "חפצא" של נר חנוכה) וזה פוטר את הגדול מלהדליק (כי יש נר בבית).
לעומת זה במגילה המצווה היא לקרוא מגילה ובשביל לצאת בדרך של "שומע כעונה" צריך שהקורא יוציא את השומע ולכן אישה שמחוייבת רק בשמיעת מגילה (שגם הן היו באותו הנס) או קטן שהוא תרי דרבנן לא יכולים להוציא גדול .
לפי דברים אלו כאשר הדין הוא ב"חפצא" של הקיום, כמו בנר חנוכה, די כך שהחפצא של הקטן תבוצע ע"י מי שמקיים בכך "מעשה מצווה" ובדרך זו היא יכולה להוציא את הגדול.
יש דין לגבי קטן שהגדיל, שבמקרה שהקדימו להתפלל מעריב בפלג המנחה אינו לחכות להתפלל שיהיה לילה ואז יגדיל אלא יכול להתפלל כבר בפלג אולם אינו יכול להוציא אחרים. דהיינו שמעשה המצווה של קטן יש עליו תורת מעשה גם בקטנותו אלא שלגבי בר חיובא הוא לא יוכל להוציא גדול דלא נחשב בר חיובא כלפי הגדול ולכן להוציא את הגדול בערבית הוא לא יכול דלא נחשב בר חיובא, אבל לצאת בתפילת ערבית של עצמו הוא יוכל דנחשב תפילה.
והיינו שיש כאן שני דינים: דין אחד אם הקטן נחשב בר חיובא ועל זה התשובה שאינו נחשב בר חיובא. דין שני האם הקטן שעושה מעשה כמו הדלקת נר חנוכה או תפילה, האם נחשב בתור מעשה מצווה או לא, והתשובה על כך היא שכן.
לפי דברים אלו ניתן גם ליישב את שאלת המג"א :
קידוש דרבנן בתוספת שבת הינו "מעשה מצווה" שיכול ליצור "חפצא" של קידוש שיועיל גם לחיוב דאורייתא שיבוא אח"כ.
אבל ברכת המזון דרבנן של הקטן לא יכולה לפטור את החיוב דאורייתא של הגדול.
ולפי זה גם ניתן להבין את הוכחת המנ"ח מקידוש בתוספת שבת לעניין ספירת העומר ע"י קטן, שכן גם בקטן הספירה בקטנות הינה "מעשה מצווה" ע"י הקטן שמחוייב דרבנן והיא יכולה להועיל ליצירת "חפצא" של ספירה שלימה שתאפשר המשך קיום המצווה בברכה בגדלותו.
לסיכום:
יש לנו 2 מהלכים להסביר את החילוק בין קידוש בתוספת שבת לברכת המזון:
- חילוק בין מי שהוא בר חיובא כי יהיה חייב במצווה אח"כ ולכן יכול להוציא אחרים, לבין מי שאינו בר הכי ואינו מוציא אחרים.
- חילוק בין מצווה שעניינה הוא בתוצאה שאז "מעשה מצווה" אף דרבנן מספיק ליצור "חפצא" של מצווה, למצווה שעניינה בקיום שאז לא אתי דרבנן ומוציא דאורייתא.
[1] שלא כרמב"ם שסובר שתוספת שבת דאורייתא
[2] המהר"ם שי"ק כותב כי חידוש המנחת חינוך הוא רק לשיטות הסוברות שמצוות חינוך מוטלת על הקטן וחכמים מחייבים אותו בקיום מצוות וממילא אפשר לומר שהספירה שספר בקטנותו שהיא מדרבנן תועיל לזמן שכבר נעשה גדול וחייב במצוות ולכן יוכל להמשיך ולספור בברכה אבל לשיטות הסוברות שמצוות חינוך מוטלת על האבא בלבד וא"כ אין שום חיוב על הקטן לקיים את המצווה (או שחיובי הוא מדין חינוך ולא מדין ספירת העומר) וממילא לשיטת הבה"ג קטן המגדיל באמצע ספירת העומר לא יוכל לספור בברכה.