בל יראה ובל ימצא ולאו דמשקלות
לאו שאין בו מעשה
כותב הרמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק א' הלכה ב' – ג':
"ב. החמץ בפסח אסור בהנייה שנאמר (שמות י"ג) לא יאכל חמץ לא יהא בו התר אכילה, והמניח חמץ ברשותו בפסח אע"פ שלא אכלו עובר בשני לאוין שנאמר (שמות י"ב) לא יראה לך שאור בכל גבולך ונאמר שאור לא ימצא בבתיכם
ג. אינו לוקה משום לא יראה ולא ימצא אלא א"כ קנה חמץ בפסח או חימצו כדי שיעשה בו מעשה, אבל אם היה לו חמץ קודם הפסח ובא הפסח ולא ביערו אלא הניחו ברשותו אף על פי שעבר על שני לאוין אינו לוקה מן התורה מפני שלא עשה בו מעשה, ומכין אותו מכת מרדות."
שואל ר' שמואל: האיסור של "בל יראה" בפסח הוא להשהות את החמץ ולא לבערו – "המניח חמץ ברשותו בפסח". וא"כ יש לבאר מדוע אם קנה חמץ זה נחשב כ"יש בו מעשה", הרי הקנייה היא רק "הכי תימצי" לכך שיהיה לו חמץ אבל הקנייה שלעצמה אינה מעשה איסור, ומדוע, אפוא, זה נחשב כמעשה על מנת לחייב במלקות?
ועוד יש להקשות
כותב הרמב"ם הלכות גניבה פרק ז' הלכה א' – ג':
"א. השוקל לחבירו במשקלות חסרות מן המשקל שהסכימו עליו בני אותה המדינה, או המודד במדה חסרה מן המדה שהסכימו עליה הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר (ויקרא י"ט ל"ה) לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה.
ב אע"פ שהמודד או השוקל חסר גונב אינו משלם תשלומי כפל אלא משלם לו המדה או המשקל, ואין לוקין על לאו זה מפני שהוא חייב בתשלומין.
ג כל מי שמשהה בביתו או בחנותו מדה חסרה או משקל חסר עובר בלא תעשה שנאמר לא יהיה לך בכיסך וגו', ואפילו לעשות המדה עביט של מימי רגלים אסור, שאע"פ שאין זה לוקח ומוכר בה שמא יבא מי שאינו יודע שהיא חסרה וימדוד בה, ואין לוקין על לאו זה שהרי אין בו מעשה."
ברמב"ם מבואר שאין לוקין על לאו דהחזקת משקלות חסרים כיון שאין בו מעשה.
ושואל המנ"ח מאי שנא מחמץ בפסח, שאם קנה חמץ בפסח לוקה כיון שעשה מעשה, והכא נמי נימא שאם קנה משקל חסר ילקה כיון שעשה מעשה?!
וכך מצינו גם בעניין לאו של "לא יראו פני ריקם" שם מביא הרמב"ם הלכות חגיגה פ"א ה"א:
"…ומי שבא לעזרה ביום ראשון ולא הביא עולה לא דיו שלא עשה מצות עשה אלא עובר על לא תעשה שנאמר לא יראו פני ריקם ואינו לוקה על לאו זה שהרי לא עשה מעשה…"
ושואל השאגת אריה, למה אינו לוקה על ביאה ריקנית, הרי נכנס לעזרה בלי קרבן וזה "יש בו מעשה"?
ועונה השאגת אריה, האיסור אינו על הכניסה למקדש ללא קרבן, אלא החיוב להביא קרבן מתחיל רק לאחר שנכנס, ואם לא הביא קרבן הריהו מבטל המצוה בשב ואל תעשה. ועל כן למרות שמעשה גרם ללאו – הלאו עצמו אינו על ידי המעשה.
ולפי זה צריך להסביר מה ההבדל בין משקלות וקרבן ראיה ששם זה לאו שאין בו מעשה, גם אם עשה מעשה קודם לאיסור (קנה משקולת חסרה/ נכנס למקדש ללא קרבן), לבין חמץ שכאשר קנה או חמצו כותב הרמב"ם דבכך "יש בו מעשה"? מתי אנו אומרים שה"היכי תימצי" לאיסור הוא חלק ממעשה האיסור ומתי לא ?
ישנה מח' יסודית בין שיטת התוס' לשיטת הרמב"ם בעניין מהותו של ביטול חמץ .
שיטת התוס' היא שביטול חמץ מועיל מדין הפקר ואילו שיטת הרמב"ם (ורש"י) היא שהיסוד הוא שהאדם יבטל החמץ בליבו ושיאמר שאינו רוצה בחמץ.
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פ"ב ה"ב:
"ומה היא השבתה זו האמורה בתורה היא שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל. ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל."
יסוד המחלוקת בין הרמב"ם לתוס' היא בשאלה מה האיסור של בל יראה.
אליבא דתוס' האיסור הוא שלא יהיה חמץ ברשותו של האדם ועל כן תקנתו היא בהפקר, ובכך החמץ אינו ברשותו של האדם.
אליבא דהרמב"ם יסוד האיסור דבל יראה הוא במה שמחזיק בחמץ ורוצה בקיומו. ותקנתו היא דיבטלנו ובכך מגלה דעתו שאינו רוצה בקיומו.
על פי מחלוקת זו מתבארת גם עניינה של בדיקת חמץ. לפי תוס' מהות הבדיקה היא על מנת שאם ימצא חמץ, יפקירנו. ולפי הרמב"ם מהותה של הבדיקה הינו כסממן נוסף של ביטול, גילוי דעת שאינו מעוניין בחמץ ורוצה בביטולו.
לפי דברים אלו מובן גם החילוק דלעיל:
אליבא דהרמב"ם בחמץ מהות האיסור הוא האם האדם מחשיב את החמץ או לא ולכן כאשר אדם קונה חמץ הרי הוא מגלה דעתו שרוצה בו, ובעצם המעשה הזה עובר על הלאו ולכן יש כאן מעשה.
זאת בניגוד לאיסורים של לאו דמשקלות או לאו של לא יראה פני ריקם שהמעשה של הקניה או הכניסה לעזרה ללא קרבן אינו מעשה האיסור ולכן אינו נחשב מעשה לעניין "לאו שאין בו מעשה".
שיטת הרמב"ם היא שמי שיש לו חמץ ידוע, לא מועיל שיבטלו.
ושואל הכס"מ:
במשנה פסחים מט. "ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו או לאכול סעודת אירוסין בבית חמיו ונזכר שיש לו חמץ בתוך הבית אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור ויבער ואם לאו יבטלנו בלבו "
ואיך כאן מועיל הביטול הרי מדובר בחמץ ידוע?
מסביר ר' שמואל – לפי מה שאמרנו בשיטת הרמב"ם הדברים מובנים. כל מה שלא מועיל ביטול בחמץ ידוע הוא כאשר החמץ נמצא לפנינו ובעצם זה שלא שורפו או מפקירו סותר את מעשה הביטול ומוכיח כי האדם עדיין מחשיב את החמץ. אבל כאשר החמץ אינו לפנינו אלא בביתו, מועיל הביטול לעניין זה שאינו מחשיבו עוד, ומה שלא שורפו בפועל הוא משום המציאות דאינו לפניו.
וכן בעניין משהה חמץ על מנת לבערו, כתבו תוס' פסחים כט: סוף ד"ה רב אשי, שאינו עובר עליו:
"ומכאן מוכיח ר"י שהמשהה חמץ בפסח ודעתו לבערו אינו עובר באותה שהייה"
והקשה בשאגת אריה מהיכי תיתי שאם בדעתו לבערו לא יעבור עליו וכי אמרינן כך בשאר איסורים ? האם גזלן שמתכוון להחזיר ועדיין לא החזיר אינו עובר על "והשיב"? האם אונס שגירש אנוסתו ובכוונתו להחזירה אינו בקום והחזר בכל שעה ושעה שאינו מחזירה?
ר' חיים עוזר מתרץ שבחמץ בפסח כיוון שכל מה שעובר עליו הוא בגלל "עשאן הכתוב ברשותו" , אשר על כן כאשר בכוונתו לבערו, לא עשאן הכתוב ברשותו ועל כן אינו עובר עליו.
אבל לפי מה שהסברנו מיושב שפיר. דכל מה שעובר בבל יראה הוא מחמת שמחשיב את החמץ, אבל כאשר מחזיקו רק על מנת לבערו זה אינו סותר את העובדה שאינו רוצה בקיומו ועל כן אינו עובר עליו.
נפק"מ בין הרמב"ם לתוס' תהיה באם באמצע פסח החליט שרוצה את החמץ וחפץ בקיומו. אליבא דתוס' לא יעבור עליו, דכיוון דהפקירו לא מועילה המחשבה הנ"ל להחזירו לרשותו. אולם אליבא דהרמב"ם יעבור עליו דשוב אחשביה.
וכך גם משמע ברע"ב בריש פסחים :
"בודקין את החמץ – אית דמפרשי טעמא דבדיקה כדי שלא יעבור על בל יראה ובל ימצא אם יהיה חמץ בביתו בפסח. ואע"ג דבבטול בעלמא סגי, חיישינן שמא ימצא גלוסקא יפיפיה וימלך על ביטולו ויחשוב עליה לאכלה ויעבור עליה על בל יראה ובל ימצא, הלכך בודקים את החמץ כדי לבערו מן העולם."
ושם בתוי"ט
"בודקין את החמץ – כתב הר"ב ואע"ג דבביטול בעלמא סגי דילפינן מדכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו והשבתה דלב היא השבתה. כדפירש"י דף ד' ע"ב. ומ"ש שמא ימצא וכו' וימלך על בטולו ויחשב כו'. כלומר דכמו שבביטול בעלמא דהיינו בלב שיחשוב בלבו כאילו הוא עפר סגי בכך. אע"פ שלא הוציא בשפתיו כלום ה"נ במחשבה בעלמא חוזר מביטולו וזוכה בה דמחשבה מבטלת מחשבה"
הר"ן בפסחים שואל מדוע צריך ביעור לכאורה די בכך שיבטלו בלבו? ועונה שמא לא ביטל בלב שלם.
ושואל רבי עקיבא איגר (מהדורה קמא סימן כג) ומה בכך שלא ביטלו בלב שלם והרי זה דברים שבלב?:
"ולכאורה קשה, הא כיון דאומר בפיו דמבטלו אף דבלבו אינו כן הוי דברים שבלב, ולא ביטל מחשבתו את דבריו"
ועונה:
"וצ"ל כיון דבאמת לשון ביטול לא הוי הפקר ממש רק גילוי דעת למה שבלבו, שאינו חושבו ושנחשב לו כעפרא, וכיון דאנו דנין על מה שבלבו, דהיינו בדרך גילוי מלתא מה שבדעתו, ואם בדעתו אינו כן אין הביטול כלום, ואפשר שזהו שמדקדק הר"ן בלשונו הזהב, שביטול זה תלוי במחשבתן והיינו כנ"ל"
ולפי מה שהסברנו מובנים הדברים היטב, שכיוון שמהות האיסור דבל יראה הינה משום שמחשיב את החמץ וחפץ בקיומו, אשר על כן אם לא יבטלו בלב שלם, לא יועיל הביטול.
