הקדמה: מעשה שהיה בקבלן שחתם עם בעל נכס על הסכם שיפוץ שבו מפורט שכר העבודה, במהלך הבנייה איים הקבלן שאם בעל הדירה לא יוסיף לו תשלום בעקבות העלויות הגבוהות הוא יפסיק את העבודה ואף יזיק לו בהריסת חלק מהתמיכות, כעת בעל הבית ששילם לו מגיע לבי"ד וטוען שהוא נתן לו את הכסף בשל איומו אך כעת הוא רוצה שבי"ד יורו לקבלן להשיב לו את הכסף ע"פ סוגיית הגמ' שאם כפו אדם לתת חפץ הרי שאין המקח חל.
א. מצינו בגמ' בב"ב במח: את דברי רב הונא כי 'תליוהו וזבין זביניה זביני' אך משמע מדברי הגמ' וכפי שפרש הרשב"ם במפורש כי 'תליוהו ויהיב' לא הוי זביניה זביני.
רשב"ם ביאר את החילוק כי כאשר הכפייה היא על יצירת מקח אך נעשה מקח עם תמורה אז יש גמ"ד והסכמה להחלת קניין בניגוד למצב של כפייה למתנה שאז אין זה מספיק כדי ליצור גמ"ד.
בהעמקה של החילוק מצינו את דברי ה'זכר יצחק' שהוסיף לבאר כי אף שיש הסכמה עקרונית אף בתליוהו ויהיב שכן עכשיו הוא רוצה בזה בעד הצלת נפשו סוף כל סוף ברור לנו שאין כאן הסכמה לצמיתות שכן וודאי שצופה האדם פניו לזמן שהאונס יגמר ואז יוכל להשיב הדבר על כנו בניגוד למצב של כפייה לעשיית מקח עם תמורה ששם לא בהכרח שלאחר שהאדם הסכים בעקבות הייסורים הוא ירצה לחזור בו בעתיד שכן הוא קבל תמורה ודילמא בעתיד יהיה ניחא ליה בצד של המקח של התמורה הכספית שקבל ולא בהחזרת הגלגל לאחור. וא"כ יש לנו הסכמה על רגע זה ואין לנו סתירה לצמיתות המקח שכן אין לנו ידיעה ברורה שאינו ירצה בזה בהמשך.
יע' כי רבינו יונה [וכך נפסק להלכה] הורה שאף כפייה לקנייה תועיל כל זמן שנעשתה במחיר סביר מכ"ש שאם תליוהו וזבין זביניה זביני אז תליוהו כדי לקנות חפץ יהני שכן יש יותר הנאה לקונה מלמוכר.
ב. נציע מס' קושיות:
רש"י ביאר מדוע המכר חל בגזירות הראשונות מכיון ש'תליוהו וזבין זביניה זביני' אך הקשו הראשונים שמבואר מדברי הגמ' בב"ב דזה דווקא כאשר ניתנת התמורה אך בלא תמורה אין גומר ומקני וא"כ מדוע הכא גמר ומקני.
ג. הב"י תרץ על קושייתו על רש"י שיש לחלק בין מקרה שאנס על קרקע ספציפית שביחס לזה אמרה הגמ' בב"ב ש'תליוהו ויהיב לא הוי זביניה זביני' לבין מקרה שהאדם נתן לו את א' מקרקעותיו בפדיון נפשו שבזה איירי הגמ' בב"ב.
ובפשטות ביאור החילוק הוא כי יש הבדל בין מקרה שכל מעשהו של האדם נעשה בכפייה לבין מקרה שהסיטואציה נכפתה על האדם אך סוף כל סוף הוא עושה את הפעולה מדעתו ומיוזמתו, עפי"ז ייושבו כל הקושיות כולם.
וניישב הקושיות: 1. תליוהו ויהיב לא זביניה כיון ששם הוא לא היוזם אלא נאנס לתת קרקע ספציפית בניגוד לסיקריקון ששם האדם מבחירתו ויוזמתו מתווה את העיסקה
ד. אלא דיע' בדברי הגרש"ש שיש לומר הבנה יותר מעמיקה בחילוק הב"י שאין זה מסתכם רק בהסתכלות אם האנוס יזם את המעשה וממי' ביצע מעשה הצלה או שהמעשה היה ככפאו שד אלא מהות החילוק היא האם היה טמון רצון של הנאנס מכיוון שבהקנאה הוא מציל עצמו ממצב יותר בעייתי ולכן יש שם של ניחותא של הצלה במעשהו. למשל נפק"מ תהיה במקרה שביום א' הגוי גזר על היהודי שהוא יהרוג אותו ולמחרת הוא אמר לו שאם יביא לו קרקע הרי שהוא יוותר על הגזירה של היום הקודם הרי שבאופן זה לפי איך שהסברנו בפשטות את חילוקו של הבית יוסף הרי לא היה ביוזמת המקנה וא"כ היינו אומרים שלא יחול הקניין אך לפי חידוד הסברא של הגרש"ש הרי שאף במקרה כזה יהיה גמ"ד כיוון שהקניין מציל אותי מרעה קודמת שהיתה לי סכנת מוות ולכן אני גומר בדעתי אך בתליוהו ויהיב כל צרת המיתה נגרמת לי בשל אותה הקרקע שמבקשים ממני כעת ולכן אין כל ניחותא בקניין זה שכן האדם היה מעדיף פשוט לא לקום הבוקר ושלא יבואו לסטים באיומים לקרקע בניגוד למצב שכבר היה קודם על האדם סכנה נפרדת שכעת רוצה בהצלה זו בין אם הוא היוזם ובין אם לא.
ד. יע' בפסה"ד בבי"ד ירושלים לעניני ממונות [הובא בעמ' 11 בקובץ עולמות בסוגיית 'תליוהו וזבין'] שיצא לנו לא כדבריהם וצריך ביאור פסק הדין שיצא מתחת ידיהם.
שם איירי בקבלן שסגר עם בעה"ב לשפץ לו את הבית על סכום מסוים ובאמצע העבודה איים על בעה"ב שאם לא יוסיף לו תשלום בשל עלויות גבוהות משסבר הרי שיפסיק את העבודה ולא רק זה אלא אף ייגרם לו נזק מעבר להפסקת העבודה.
ושם רצו לפסוק שחשיב כפעולה מרצונו ובעשייתו וכמו אדם שסגור במקום מרוחק וצריך להגיע לעיר ושילם סכום גדול בשביל המעבורת. לפי הגדרים שיצא לנו בשעור הרי שמקרה זה הוא מקרה קלאסי של 'תליוהו ויהיב' שכן הקבלן כעת מכריח אותי להביא לו עוד סכום של כסף ואם לא יזיק לי הרי שאין כאן בחירה מדעתי או הצלה מצרה קודמת אלא זהו כמו כל מקרה של 'תליוהו ויהיב' שכעת מאיימים עלי בפגע אם לא אתן את המבוקש.
תליוהו וזבין זביניה זביני: / ב"ב מז:
אמר רב הונא תליוהו וזבין זביניה זביני מ"ט כל דמזבין איניש אי לאו דאניס לא הוה מזבין ואפילו הכי זביניה זביני ודילמא שאני אונסא דנפשיה מאונסא דאחריני אלא כדתניא יקריב אותו מלמד שכופין אותו יכול בעל כרחו תלמוד לומר לרצונו הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ודלמא שאני התם דניחא ליה דתיהוי ליה כפרה ואלא מסיפא וכן אתה אומר בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ודלמא שאני התם דמצוה לשמוע דברי חכמים אלא סברא הוא אגב אונסיה גמר ומקנה מותיב רב יהודה גט המעושה בישראל כשר ובעכו"ם פסול ובעכו"ם חובטין אותו ואומרין לו עשה מה שישראל אומר לך ואמאי התם נמי נימא אגב אונסיה גמר ומגרש הא איתמר עלה אמר רב משרשיא דבר תורה אפילו בעכו"ם כשר ומה טעם אמרו בעכו"ם פסול כדי שלא תהא כל אחת ואחת הולכת ותולה עצמה ביד עכו"ם ומפקעת עצמה מיד בעלה מותיב רב המנונא לקח מסיקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל ואמאי התם נמי נימא אגב אונסיה גמר ומקני הא אתמר עלה אמר רב לא שנו אלא דאמר ליה לך חזק וקני אבל בשטר קנה ולשמואל דאמר אף בשטר נמי לא קנה מאי איכא למימר מודה שמואל היכא דיהב זוזי
תליוהו וזבין – מי שתלו אותו או עשו לו יסורין עד שמכר וקיבל הדמים ואומר רוצה אני…ודוקא מכר אבל מתנה לא הויא מתנה דכיון דלא מקבל מידי לא גמר ומקני כדמוכח לקמן דאמרינן מודה שמואל היכא דיהב זוזי.
אלא – רב הונא מסברא דידיה קאמר דמתוך יסורים גמר בלבו ומקני הואיל ואיכא תרתי יסורים ומתן מעות דלא מפסיד מידי.
מודה שמואל דהיכא דיהיב ליה זוזי – זה הלוקח מן הסיקריקון כשחזר ולקח מבעל הבית יהב ליה זוזי לבעל הבית דאגב דמקבל זוזי גמר ומקני דהיינו תליוהו וזבין אבל בלא מעות לא גמר ומקני דהא רב הונא נמי תליוהו וזבין קאמר אבל תליוהו ויהיב לא הוי מתנה.
ובתחילה נקדים ההסבר דאגב אונסיה גמר ומקני, ונראה דהסברא הוא כך, דכיון דנתרצה מחמת אונס הוי ריצוי גמור הלכך אפילו בתליוהו ונתן ג"כ מקני, ולשון הגמ' ג"כ מוכח דכתוב סתם אגב אונסיה גמר ומקני. אך הנ"מ בין תליוהו וזבין ותליוהו ונתן הוא דבתליוהו ונתן איכא אומדנא דמוכח דרצונו היה בזמן שיבוטל האונס יבוטל המתנה אבל גבי תליוהו וזבין מתחילה היה מוכרח למכור ונתרצה, א"כ מכירתו מכירה גמורה ואומדנא דמוכח ליכא דרצה שיבוטל המקח היכא שיבוטל האונס, דהא קיבל דמים ולא הפסיד כלום, וגם פן לאחר זמן ירצה יותר הכסף מהחפץ.
ואם תאמר הא בהניזקין (גיטין נה:) אמתניתין דסקריקון אמרינן דשלש גזירות גזרו וכו' הילכך קמייתא ומציעתא כיון דקטלי אגב אונסיה גמר ומקני ופירש רש"י הילכך אגב אונסיה כי אמר ליה שא קרקע זה והניחני אקנייה ניהליה בלב שלם וקיימא לן תליוהו וזבין זביניה זביני ומשמע מהכא דעל ידי אונס בלא דמים נמי גמר ומקני … ומצאתי שכתב הרשב"א בהניזקין (נה: ד"ה מתניתין) ואף על גב דקיימא לן כרב הונא דאמר תליוהו וזבין זביניה זביני שאני התם דקא יהיב דמי ואגב אונסיה עם קבלת מעות גמר ומזבין ומיהו בהרוגי המלחמה אף על גב דלא יהיב דמי אין בו דין סקריקון דאגב אונסייהו גמרי ומקני הואיל והפקיר אותם המלכות להריגה ואינם מקוים לשוב לנחלתם עוד עכ"ל נראה מדבריו דשאני התם שלא היו מקוים לשוב לנחלתם עוד ומשום הכי הוי כאילו קיבלו דמי השדות שהרי לא היו שלהם כלל ולא היו מקוים לשוב לביתם עוד והילכך אגב אונסייהו גמרי ומקני ולי נראה לתרץ בענין אחר דכשהאנס אומר תן לי קרקע זו ואי לא קטילנא לך ודאי לא גמר ומקני אלא אם כן נתן לו דמים אבל כשאין האנס תובע ממנו כלום אלא שהוא רוצה להורגו וזה נותן לו קרקעו כדי שיניחנו ודאי שאף בלא דמים גמר ומקני ומשום הכי בשתי גזירות כיון שהופקרו להריגה האנס היה בא להרגו בלא שיתבע ממנו קרקעו וזה היה פודה עצמו בקרקעו וגמר ומקני אבל בגזירה בתרייתא כיון דאמרי כל דקטיל ליקטליה ודאי לא היה בא להורגו אלא על ידי שתובע ממנו קרקעו ומגזם לו שיהרגנו אם לא יתננו לו ולפיכך לא גמר ומקני כיון שלא נתן לו דמים.
הלכה ד כל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג הרי זה מחלל את השם, ואם היה בעשרה מישראל הרי זה חילל את השם ברבים ובטל מצות עשה שהיא קידוש השם ועבר על מצות לא תעשה שהיא חלול השם, ואעפ"כ מפני שעבר באונס אין מלקין אותו ואין צריך לומר שאין ממיתין אותו בית דין אפילו הרג באונס, שאין מלקין וממיתין אלא לעובר ברצונו ובעדים והתראה שנאמר בנותן מזרעו למולך ונתתי אני את פני באיש ההוא מפי השמועה למדו ההוא לא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה
הלכה ו: כענין שאמרו באונסין כך אמרו בחלאים, כיצד מי שחלה ונטה למות ואמרו הרופאים שרפואתו בדבר פלוני מאיסורין שבתורה עושין, ומתרפאין בכל איסורין שבתורה במקום סכנה חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכת דמים שאפילו במקום סכנה אין מתרפאין בהן, ואם עבר ונתרפא עונשין אותו בית דין עונש הראוי לו.
ד) ומזה נתברר לנו עכ"פ ענין אונס שהוא מגרע עיקר מעשה עבירה משום דאיכא חסרון הרצון, וא"כ עלינו לילך בדרך זה גם בקנין שאונס מבטל שהוא מחמת חסרון הרצון, ולפ"ז בע"כ עלינו לאמר דהא דתליוה ויהיב לא מהני הוא משום דאין בזה רצון מוחלט לפי ערך הראוי להקנאה. והוא אף שענין להקנות הוא כעין שכתבנו בע"ז דבאמת אין רצונו הפנימי מסכים לזה רק שבוחר יותר בזה מלסבול יסורי מיתה, וכל כעין זה אינו נקרא רצון ורק במכירה דיינינן דבאמת כיון דנוטל דמי' [בוחר בזה] מזה שעי"ז ינצל עכשיו מיסורים והוא מתרצה בלב גמור כנ"ל ברור. וכן צ"ל הא דמהני בסקריקון כמו שהבאנו לעיל משום דלא אנסוהו ע"ז הקרקע, צ"ל דבכה"ג חשבינן שיותר מתרצה. ואף דלכאורה אינו מובן החלוק כמו שהקשינו למעלה, מ"מ עלינו לאמר כן דאף דלא מצינו סברא זאת בראשונים ז"ל ורק הב"י אמר כן מסברא דנפשיה בהך דסיקריקון ושם אמרו באחרונים ז"ל לתרץ בדרכים אחרים ועי' בחי' הרשב"א לגיטין, אמנם הראני אחד מתלמידי הישיבה דברי הר"מ ז"ל בהלכות יסודי התורה בהלכה ו' דאין מתרפאים בעכו"ם וגילוי עריות ושפיכות דמים ואם עבר ונתרפא עונשים אותו בי"ד עונש הראוי לו עכ"ל. והנה פסק הר"מ לעיל בהלכה ד' דאף היכא שמחויב למסור נפשו מ"מ אם עבר אינו נענש מדין אונס ולמה כתב כאן דאם נתרפא עונשין אותו הרי אנוס הוא, אלא בע"כ סובר כסברת ב"י הנ"ל דכיון דהוא עושה מעצמו כדי להציל אינו נקרא באונס רק ברצון כיון שבוחר מעצמו ומשום פקוח נפשות לא הותר בע"ז, וכן מוכרח מהא דמבואר לקמן במשנה ד' כ"ד ע"ב ע"י נפשות אסורה לבעלה וכמש"כ שם בתוס' דמשום פחד מיתה חיישינן שמא נתרצתה יעו"ש והרי דבכה"ג מיקרי ברצון ועי' בס' הפלאה שהעיר שם בזה. אמנם בכ"ז אין דינו של הב"י מוכרח מזה די"ל דלענין זנות וע"ז חשוב ברצון בכה"ג היכא שמרצונו פודה עצמו ממיתה ע"י זנות או ע"ז כיון שהאנס לא אנסו ע"ז, היינו אף דאולי גם בכה"ג אינו רוצה באמת אבל לא הותר אונס כזה לבחור אדם מעצמו עבירה כזאת, אבל לענין הקנאה דבעינן שיגמור ויקנה מסתבר דגם בכה"ג אינו גומר ומקנה יותר ממה שמאנסין אותו על זה ביחוד, וצע"ג.
וי"ל דעיקר החלוק בין אנוס ע"ז הענין לדין מציל עצמו, דבאנוס על הדבר הוא רוצה שלא יהיה זה הענין כלל ומה שעושה הוא עושה בכפיה אבל אין לו שום ניחותא מהענין כלל דלולא זה הענין לא היו כופין לו כלום אבל במציל עצמו יש לו טובה מן הדבר שלולא זאת חסר לו ההצלה והוא מוצא רצון ממציאות זה ההצלה ומשו"ה חשיב רצון לענין עבירה וכן לענין אשה על בעלה. וכן לענין מתנה מהני דהוה כתליוהו וזבין דמתהנה מן ההקנאה אבל באונס ליכא שום טובה דלולא הענין לא היה כפוי כלל ודבר זה אינו מביא לו טובה ומה שמניחים אותו מליהרג הוא דרק על זה היו כופין אותו אבל לית ליה שום תועלת.
6. זכר יצחק המשך וזה ההסבר אנו יכולים לומר בדברי הראב"ד ז"ל דפליגי הרמב"ם והראב"ד (הל' חובל ומזיק פ"ח ה"ד) בהא דב"ק קיז. דאנסוהו כותים והראה ממון חבירו דפטור ואם נשא ונתן ביד כתב הרמב"ם ז"ל דחייב והראב"ד כתב דפטור דכתיב ולנערה לא תעשה דבר והקשו עליו (ע' שטמ"ק ב"ק קיז.) הא קאמר בגמ' בהכונס ס: גבי דוד דהיו פלשתים טמונין בגדישין דשעורים דישראל ושרפום אנשיו דחייבו אותו חכמים , דאסור להציל עצמו בממון חבירו, אלמא היכא דאזיק חבירו באונס חייב…דזה טעם הראב"ד כיון דלא הזיק מדעתו אלא מחמת דאנסוהו פטור וראיה מלנערה לא תעשה דבר דחזינן התם דלא מצי לחיובי איניש על מעשה דהיה באונס. אבל התם גבי דוד הא שרפום מדעתם אך הוה מחמת יראה זה דמיא להא דכתב הרמב"ם דאם נסתכן אדם על ג' עבירות ועבר עליהן מחוייב מיתה כיון דעשה מדעתו ה"נ הם שרפו מדעתם ע"כ קאמר הגמ' דחייב.
