מה יהיה הדין אם אח"כ התברר שלמעשה היה בשר טרף . האם חייב קרבן כדין שוגג או לא?
האם העובדה שהתירו לו את הבשר מדין רוב פוטרת אותו מקרבן?
תוס' יבמות לה: (ד"ה ונמצאת מעוברת):
הכונס את יבמתו לאחר שלשה חדשים מאז שמת בעלה והתברר שבכ"ז היתה מעוברת כותב תוס' שפטורים מקרבן חטאת ד"כיון דרוב נשים עוברן ניכר לשליש וזו הואיל ולא הוכר עוברה מאי הוה ליה למיעבד"
כך גם הדין שמי שחי עם אשתו בחזקת טהרה והתברר שהיתה טמאה שפטור מקרבן.
דהיינו כאשר סומכים על הרוב או החזקה זה היתר וגם אם התברר כי בפועל אין זה כך – פטור מקרבן.
סוחר בשר שלח לחו"ל צוות שוחטים + רב שיבדוק. הלה הגדיל ראש ובדק הרבה מעבר למה שצריך ואכן אחוז הפסילות היה גבוה בהרבה מהרגיל.
בעל הבית בא בטענה כלפי הרב מדוע הגזים בבדיקתו וגרם לו נזק גדול ואילו הלה טען כי: "בסיעתא דשמיא הצליח להפריש את ישראל מאכילת טריפות"
לאור מה שאמרנו שכאשר סומכים על הרוב זה "היתר" האם ניתן לחייב את הרב שהגזים כאשר בדק במקום בו ניתן לסמוך על הרוב?
הרב אלישיב פטר משום שאין כאן "מעשה נזק" אלא "מעשה בדיקה". אבל בדרך נוספת:
בגמ' ב"ק צח.:
אמר רבה הזורק מטבע של חבירו לים הגדול פטור מאי טעמא אמר הא מנח קמך אי בעית שקליה והני מילי בצלולין דקא חזי ליה אבל עכורין דלא קחזי ליה לא והני מילי דאדייה אדויי אבל שקליה בידיה מיגזל גזליה השבה בעי מיעבד.
למה כאשר המים צלולים המזיק פטור הרי ברור שגרם לבעלים נזק.
אלא שצריך להסביר שהחיוב בנזיקין אינו מצד ההפסד לבעלים אלא מצד הנזק לחפץ ("מכה בהמה ישלמנה") והואיל ולחפץ לא נגרם נזק לכן המפיל פטור.
בגמ' ב"ק צט.
ההוא מגרומתא דאתאי לקמיה דרב טרפיה ופטריה לטבח מלשלומי
רש"י: מגרומתא – שחט מתוך אחת הטבעות והגרים חוץ בין טבעת לטבעת ושייר מלא החוט על פני רובה ורבי יוסי ברבי יהודה מכשר ליה במלא החוט על פני רובה ורבנן בעו על פני כולה בהכל שוחטין (חולין דף יח.):
דהיינו שחט בדרך שיש עליה מחלוקת ולמרות שמצד הדין הבשר אסור כי אף אחד לא אוכל בשר שיש בו כזו מחלוקת בכ"ז השוחט פטור.
למה?
גם כאן העניין הוא שאמנם יש נזק לבעלים (כי אי אפשר לאכול את הבהמה) אבל מצד הנזק לחפץ היות וזה מחלוקת, זה נשאר בספק והמוציא מחברו עליו הראיה.
הגמ' בב"ק (יז:):
"דאמר רבה זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור דאמרינן ליה מנא תבירא תבר"
ובתוס' שם ד"ה "זרק כלי מראש הגג":
נראה דאם זרק אבן, או חץ על הכלי ובא אחר וקדם ושברו דפשיטא דחייב ולא שייך כאן מנא תבירא תבר
ולכאורה מדוע צריך את הטעם של מנא תבירא תבר ? הרי בזמן שהכלי באוויר כבר אין לו ערך?
וכן בזורק חץ. מדוע לפי תוס' חייב השני הרי שבר כלי שכבר לא שווה כלום (כי עוד מעט ישבר ע"י החץ) ?
אלא שכפי שאמרנו החיוב אינו משום ההפסד לבעלים (שאז באמת השני כבר לא הפסיד כלום כי החפץ כבר לא היה שווה כלום) אלא משום הנזק לחפץ עצמו ואלמלא "מנא תבירא תבר" (או בזורק חץ שהסברא אינה קיימת) הרי שהשני גרם נזק לחפץ והיה צריך להיות חייב.
ומכאן גם הרב שלא עשה נזק בגוף החפץ יהיה פטור.
לפלוני יש חפץ שתקוע מאחורי ארון כבד שלא שווה לפרקו בשביל להוציא החפץ. פלוני ניסה להוציא ושבר את הכלי. האם יהיה חייב?
כאן הסברא הפוכה: מצד החפץ גרם נזק. אבל מצד הבעלים לא גרם לו הפסד.
כאן אנו נכנסים למחלוקת רש"י ורמב"ן בעניין זורק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל.
הרמב"ן כותב שאף אם "בתר בסוף אזלינן" שניהם היו פטורים, הראשון משום שלא הוא שבר והשני פטור כיוון שסופו להישבר ואין לו דמים עכשיו.
ואילו רש"י אומר שהשני היה חייב.
הסבר הדברים הוא שלפי הרמב"ן אמנם מצד החפץ הוא מזיק אבל היות ו"אין לו דמים" גם השני פטור ואילו לפי רש"י יהיה חייב.
[הבאנו בעבר מקרה של אדם שיש לו 2 בולים יקרי ערך בא אחד והזיק את אחד הבולים אבל בגלל שכעת יש רק בול אחד הוכפל שוויו. האם יהיה חייב
מצד החפץ – יש כאן נזק אבל מצד הבעלים אין הפסד.
לכא' הדברים תלויין במחלוקת רשי והרמבן שהבאנו:
לפי רש"י יהיה חייב ולפי הרמבן לא.
אלא שניתן לחלק ולומר שגם לפי הרמבן יהיה חייב כי השיפוי של הנזק (הכפלת שוויו של הבול שנותר אינה בעצם מעשה הנזק)]
