הולכים אחר הרוב-הנהגה או בירור
.elementor-heading-title{padding:0;margin:0;line-height:1}.elementor-widget-heading .elementor-heading-title[class*=elementor-size-]>a{color:inherit;font-size:inherit;line-height:inherit}.elementor-widget-heading .elementor-heading-title.elementor-size-small{font-size:15px}.elementor-widget-heading .elementor-heading-title.elementor-size-medium{font-size:19px}.elementor-widget-heading .elementor-heading-title.elementor-size-large{font-size:29px}.elementor-widget-heading .elementor-heading-title.elementor-size-xl{font-size:39px}.elementor-widget-heading .elementor-heading-title.elementor-size-xxl{font-size:59px}
הולכים אחר הרוב-הנהגה או בירור?
מובא ברשב"א:
"ומה שחששו להן חכמים ואבותינו הראשונים ומנהג אבות קדושים קדמונים יותר לבדיקת הריאה משאר שמונה עשר טרפות, יש מפרש מפני שסרכות הריאה דבר מצוי ולמיעוט מצוי חששו למיעוט שאינו מצוי לא חששו"
וכן לעניין רוב מומחים אצל שחיטה, אם השוחט נמצא לפנינו אנו צריכים לבדוק האם הוא אכן מומחה לשחיטה, למרות שלעניין חששות אחרים (כגון שמא נתעלף) אין צורך לבדוק, וזה מפני שיש מיעוט מצוי שאינם מומחים.
(הר' אלישיב כתב שמיעוט מצוי זה מעל 5%).
שואל הרב סולביצ'יק (ר' יוסף דב מבוסטון) – מה הסברא בזה ? ממה נפשך, אם הולכים אחר הרוב אז תמיד ואם לא אז צריך לחשוש גם במיעוט קטן.
ומסביר:
יש להבדיל בין 2 סוגי הכרעה (במקום שיש ספק):
- חזקה: לדוג':
זורק גט, ספק קרוב לו ספק קרוב לה אינה מגורשת משום חזקת אשת איש (העמד אשה על חזקתה).
"לויתי ואיני יודע האם פרעתי" (גם המלווה לא יודע), חייב, משום חזקת חיוב.
האם החזקה מהווה בירור של הדבר? התשובה היא – לא. אין כאן בירור אלא הנהגה. דהיינו היות ויש ספק אנו נוהגים לפי החזקה.
- רוב:
חתיכת בשר שנמצאה במקום שיש רוב חנויות כשרות- כשרה. האם זה בירור או הנהגה?
בבריסק מסבירים שבניגוד לחזקה רוב זה בירור.
ראיה לדבר – הגמרא אומרת שרוב עדיף על חזקה, (לדוג' מצא פירות במקום שרוב מעשרים, אינו צריך לעשר למרות שיש חזקת טבל. דהיינו הרוב גובר על החזקה) וההסבר המקובל לכך הוא שחזקה היא כאמור כלל של הנהגה בלבד, ואילו הרוב מברר את הספק, וכיון שאין ספק – שוב לא שייך ללכת אחרי חזקה, שכל עניינה הוא לקבוע כיצד להתנהג במקרה של ספק.
לפי זה מסביר הרב סולבייצ'יק שרוב יכול להיות בירור רק במקום שיש מיעוט קטן אבל במקום שיש מיעוט מצוי, כאן כבר הרוב הוא רק הנהגה (ברמה של חזקה) ולכן היות והספק עדיין נשאר צריך לברר עד כמה שאפשר על מנת לשלול את הספק (בדיקת ריאות, בדיקת מומחיות השוחט וכיוצ"ב).
לסיכום (שיטת הרב סולוביצ'יק):
כאשר יש רוב מוחלט, רוב = בירור
כאשר יש מיעוט מצוי, רוב = הנהגה
אלא שההסבר אינו מתיישב עם דברי הרעק"א.
הרעק"א מביא: שכאשר יש תרי כנגד תרי אנו יכולים להכריע על פי חזקה (כגון בקידושין תרי אומרים קרוב לו ותרי אומרים קרוב לה שמעמידים על חזקת פנויה) וזאת למרות שבתרי ותרי לא יועילו עוד בירורים וראיות שהרי תרי כמאה.
ומדוע א"כ מועילה חזקה? דוקא משום שחזקה אינה מתיימרת לברר ספיקות אלא היא הנהגה בלבד , ולכן היא יכולה להועיל גם במקום תרי ותרי. שהרי כל כולה של החזקה לא באה אלא ללמד כיצד להתנהג במקרה שבו יש ספק, וגם 'תרי ותרי' הוא מצב של ספק שיש לקבוע כיצד להתנהג בו.
לעומת זאת, אי אפשר להכריע על פי רוב במקום תרי ותרי (כגון תרי אומרים בשר כשר ותרי אומרים טרף ורוב חנויות כשרות) כי רוב זה בירור, ובירור נוסף לא יכול להועיל במקום שאפילו שני עדים לא הועילו.
ואם נסביר כמו הרב מבוסטון יוצא אבסורד שבעוד שברוב מוחלט לא נוכל להכריע במקום תרי ותרי כי זה בירור, דווקא במקום שיש מיעוט מצוי וזו הנהגה, נוכל להכריע לפי הרוב ?!
ולכן צריך להסביר: שההבדל בין מיעוט מצוי למיעוט רגיל הוא בשאלה האם בכלל מתחיל לנו הספק.
הדברים הרי פשוטים שכאשר אדם יוצא בבוקר מהבית אין כאן ספק האם יש כאן חשש פיקוח נפש שהרי חלק מהאנשים נפגעים מתאונת דרכים ! משום שזה מיעוט זניח ולא מתחיל כלל ספק.
דהיינו ישנו רוב שאומר שכלל לא מתעורר ספק וזה כאשר המיעוט זניח, וישנו רוב שאומר שאמנם יש ספק, אבל אפשר לנהוג לפי הרוב, וזה כאשר יש מיעוט מצוי.
(לדוג' רוב נשים ניכר עוברן לשלושה חודשים והלכה ונתייבמה ונמצאת מעוברת, פטורים כי נחשבים אנוסים וזה משום שכלל לא התעורר ספק)
ולפיכך במקום בו המיעוט זניח (שאר טריפות) אין צורך לברר כי לא מתעורר כלל ספק.
אבל במקום בו יש מיעוט מצוי, כמו סירכה בריאות, אמנם ניתן להכריע לפי הרוב (ואם לא בדק, אין זה שאכל טרף) אבל יש לברר עד כמה שאפשר.
********************
שני שבילין אחד טמא ואחד טהור הלך באחד מהן ועשה טהרות ובא חבירו והלך בשני ועשה טהרות אם באו ונשאלו זה אחר זה מורין לכל אחד מהן בפני עצמו שהוא טהור שספק טומאה ברה"ר ספיקו טהור.
כאן ברור שההכרעה היא מדין הנהגה.
תוס' זבחים עא. שואל:
"ועוד שאל הרב רבי יצחק מר"ת דקאמר רבי שמעון (סנהדרין דף עט:) הנסקלים בנשרפים ידונו בסקילה שהשריפה חמורה ניזיל בתר רובא להחמיר"
דהיינו מדוע לא הולכים בתר הרוב וידונו במיתה החמורה (אם היא הרוב)
ותירץ:
"אי נמי לא אזלינן בתר רובא לחייב אותו שהוא ודאי בסקילה… דמשום רובא לא נעביד דבר שהוא שקר ודאי"
דהיינו לפי דברי התוס' אי אפשר ללכת בתר רובא כאשר בוודאי נגיע לתוצאה לא אמיתית.
שואל ר' אלחנן: למה, אפו, בשני שבילים הדין הוא ששניהם טהורים הרי גם כאן התוצאה בוודאי לא אמיתית שהרי אחד ודאי הלך בשביל טמא?
ולפי מה שאמרנו צריך ליישב:
רוב זה בירור – ואי אפשר לעשות בירור כאשר ברור שהוא לא אמיתי.(לא יכול להיות שכולם נסקלים)
לא כן בחזקה שזו הנהגה – כאן אפשר להחיל עם כל אדם הנהגה לטהר אע"פ שזה לכאורה סותר.
[בגמ' בבא מציעא ו:
"קפץ אחד מן המנויין לתוכן, כולן פטורים."
והקשו תוס' בד"ה קפץ: תימה, דלבטיל ברובא וליחייבו כולהו במעשר?
ומתוס' הנ"ל משמע שגם כאשר אנו הולכים אחר הרוב זה אינו בירור של 100% אלא עדיין נשאר קצת ספק ולכן זה לא "עשירי" ודאי.]
- התירוץ הנ"ל אינו בתוס' שם אלא כנראה בראשונים (רא"ש והריטבא)
וליישב בדרך נוספת:
בשני שבילים השאלה לגבי שביל א' אינה נוגעת לשאלה לגבי שביל ב' ולכן ניתן להגיע בשניהם להכרעה לטהר למרות שלכאורה ההכרעות סותרות.
אבל בנתערבו נסקלים בנשרפים השאלה לגבי כל אחד נוגעת לכלל התערובת, דהיינו האם הוא מהרוב או מהמיעוט. כאן השאלות נוגעות זו לזו ואי אפשר להגיע להכרעה על פי רוב שודאי אינו אמיתי.
בגמ' בבא בתרא לא:
"איתמר שתי כתי עדים המכחישות זו את זו, אמר רב הונא זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה, ורב חסדא אמר בהדי סהדי שקרי למה לי"
דהיינו לפי רב חסדא שתיהן פסולות לעדויות אחרות.
שואל ר' אלחנן מדוע פסולות הרי גם אם יש ספק לגבי כשרותם תעמיד אותם על חזקת כשרות?
ויש לישב:
- עדים זה בירור ועל כן לא ניתן לעשות בירור (בעדויות נוספות) כאשר יש ספק לגבי העדים.
- השאלה לגבי העדים נוצרה מיד בעדות הראשונה – העדות המוכחשת. בנקודת זמן זו א"א להכריע ששתי הכיתות כשרות כי זה סותר זה את זה. משא"כ בשני שבילים שבזמן השאלה – דהיינו כאשר אחד הלך באחד משני השבילים, אין השאלות נוגעות זו לזו, וניתן להכריע לגבי כל שאלה ושאלה בנפרד.