ג טבת תשע"ט
ביסוד הבנת הגורם המחייב ממון המזיק מובא באחרונים 2 הסברים:
ולפ"ז יש להסביר שכאשר האדם שמר על רכושו כמו שצריך:
אם סיבת החיוב היא הבעלות, אזי שמירה היא "פטור" (כעין אונס)
ואם סיבת החיוב היא הפשיעה שבאי-שמירה אזי כאשר שמר לא נולד כלל חיוב.
ומובא באחרונים (ר' נחום פרצוביץ) כי זו גם מחלוקת ראשונים בריש ב"ק
במשנה הראשונה בריש ב"ק מובא:
"ארבעה אבות נזיקין… הצד השוה שבהן שדרכן להזיק ושמירתן עליך וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ"
ומביא הנימוקי יוסף:
"ואמר שמירתן עליך, שאין אתה חייב בנזקיהן אלא בזמן ששמירתן עליך ופשעת בשמירתן עד שהזיקו, לאפוקי היכא דמסרינהו לאחרינא לנטורינהו ופשע בהן שומר, דהשני חייב והראשון פטור, ולאפוקי נמי היכא דנטרינהו כאורחייהו והזיקו, דפטור".
דהיינו לפי הנימוק"י אם מסר לאחר לשמור החיוב עובר לשני.
ואילו הראב"ד מסתפק מה יהיה הדין אם מסר לאחר והזיק, משום שעדיין זה ממונו של הבעלים שהזיק, אך מאידך ניתן לומר שיהיה פטור שכן האחר נכנס במקום הבעלים גם לעניין החיוב בנזיקין.
ומסביר ר' נחום שזו המחלוקת בין הנימוק"י לראב"ד.
לפי הנימוק"י המחייב הוא אי-שמירה ולכן כשמסר לאחר (ששומר כראוי) אינו חייב, ואילו לפי הראב"ד המחייב זה ממוני שהזיק ולכן גם אם מסר לאחר יהיה חייב (אא"כ, כפי שמסתפק הראב"ד, השני נחשב כבעלים במקום הראשון לעניין החיוב בנזיקין).
ולפ"ז מי שמסר לשומר שיודע שאינו שומר היטב אם המחייב זה "שמירתן עליך" אם כן כשמסר למי שלא שומר היטב, חייב לשמור בעצמו. אולם אם המחייב הוא ממוני שהזיק, א"כ , אליבא דצד בראב"ד שהמסירה לאחר מעבירה את האחריות למי שהחפץ ברשותו ולכן גם אם השני לא שומר טוב לא מוטל עלי כרגע לשמור.
ומביא ר' שמואל נפק"מ נוספת:
מה יהיה הדין כאשר יש ספק האם האדם שמר היטב או לא.
אם המחייב הוא ממוני שהזיק והשמירה הינה פטור, אזי המזיק צריך להוכיח ששמר היטב – כמו "איני יודע האם פרעתי".
ואם המחייב הוא אי-השמירה, הניזק הוא שצריך להוכיח שהמזיק לא שמר ועל כן במקרה של ספק יהיה פטור – כמו "אינני יודע אם התחייבתי".
ומביא ר' שמואל שמצאנו חילוק כהאי גוונא גם במקרה נוסף:
כידוע בשואל ישנו פטור של "בעליו עימו" שחל הן בנזק מחמת פשיעה והן מחמת גניבה ואבידה.
וכך כותב רמב"ם הלכות שאלה ופיקדון פרק ב ה"א:
"השואל בבעלים–אפילו נגנב או אבד בפשיעה–פטור, שנאמר "אם בעליו עימו, לא ישלם"
הגמרא מסתפקת מה הדין במקרה של שאל מן השותפין ורק אחד היה עימו ? בעיה דלא איפשטא
ופוסק הרמב"ם (שם ה"ט) :
"שאל מן השותפין, ונשאל לו אחד מהן, וכן השותפין ששאלו, ונשאל לאחד מהן–הרי זה ספק אם היא שאלה בבעלים, או אינה. לפיכך אם מתה, אינו משלם; ואם תפסו הבעלים, אין מוציאין מידם. פשע בה השומר, הרי זה משלם."
דהיינו הואיל וזה ספק האם זה נחשב כבעליו עימו, לכן פוסק הרמב"ם שאם הנזק היה מחמת גניבה ואבידה – פטור השואל, ואם בפשיעה – חייב.
ושואל המגיד משנה – מניין לו לרמב"ם חילוק זה, אם מכיוון שזה נשאר בגמ' בספק פטור אזי גם בפשיעה ואם חייב אז גם בגניבה ואבידה ?!
מסביר ר' אלחנן:
ישנו מאירי לגבי חמץ שהיה בידי שומר בפסח האם השומר עובר בבל יראה. ומביא המאירי שאם היה בידי שומר שכר חייב עליו בבל יראה היות ויש לו אחריות על החמץ בגניבה ואבידה ואילו בידי שוכר חינם אינו עובר בבל יראה.
וצריך להבין מדוע ? הרי גם בשומר חינם ישנה אחריות בפשיעה ?!
אלא שמסביר המאירי שבשומר חינם האחריות בפשיעה הינה מדין "אדם המזיק" ולא כאחריות מדיני שומרים ועל כן החיוב כאדם המזיק לא יוצר זיקה לחמץ לעניין בל יראה.
לפ"ז אומר ר' אלחנן גם לגבי "בעליו עימו" . בגניבה ואבידה החיוב הוא מדיני שומרים אבל כאשר "בעליו עימו" לא נוצר כלל חיוב מדיני שמירה כי הבעלים נמצא כאן ולא העביר את חיוב השמירה.
משא"כ בחיוב פשיעה החיוב קיים מדין אדם המזיק ו"בעליו עימו" הוי פטור.
וע"כ באחד מן השותפין כאשר יש ספק: בפשיעה לא חל הפטור ונשאר החיוב, בגניבה ואבידה זה ספק האם נוצר חיוב ולכן פוסק הרמב"ם שפטור מספק.
וכהאי גוונא אומר ר' שמואל גם בספק שמירה. לפי מי שסובר שהמחייב הוא "ממוני שהזיק" , אזי מספק לא יחול הפטור ולפי מי שסובר שהמחייב הוא "שמירתן עליך" אזי לא חל החיוב.
אולם אומר ר' שמואל יתכן והדברים אינם נכונים וניתן לחלק בין המקרים.
ב"איני יודע אם נתחייבתי" – אין כל קשר בין הנתבע למעשה וע"כ אינו חייב. משא"כ במעשה נזק, אפילו אם המחייב הוא משום "שמירתן עליך" , הואיל ובפועל גרם למעשה נזק, יש צד לחייבו גם אם יש ספק האם שמר כראוי משום שכבר נוצרה הזיקה לנזק שאירע.
ראיות לדבר:
מה יהיה הדין בספק האם הוא אומן או לא? הדין הוא שעל הטבח להביא ראיה דאומן הוא וייפטר.
שיטת רש"י ותוס' שם – "אומן פטור – דאנוס הוא".
שיטת הרמב"ם – דהווי כמזיק ברשות.
והנה מוכח דמקום בו יש ספק , האומן חייב עד שיביא ראיה דאומן הוא והיינו משום שבפועל יש כאן מעשה נזק שנגרם מחמתו ואינו נפטר עד שיוכיח סיבת הפטור.
ומתרץ שמכיוון שיש מציאות של כסף שעבר מהנותן למקבל, עובר הנטל למקבל להוכיח שהיה במתנה וזה אינו כמו אינני יודע אם נתחייבתי שם השאלה האם בכלל קיבל ממנו ממון.
וראיה לדבר: כידוע ההלכה כאביי לעניין ייאוש שלא מדעת שלא הוי ייאוש וחייב להחזיר. ולעניין זה נאמן המאבד לומר לא התייאשתי.
ומדוע המוצא לא יכול לטעון שזה כמו "איני יודע אם נתחייבתי" שהרי אם בא לידו לאחר ייאוש אינו חייב כבר להחזיר?!
אלא ששוב כיוון שבפועל יש חפץ של המאבד אצל המוצא , עובר הנטל למוצא להוכיח שהיה ייאוש.
לפי דברים אלה, אומר ר' שמואל, גם אם המחייב הוא משום "שמירתן עליך" נראה כי גם בספק שמירה יהיה חייב המזיק, דהרי בפועל גרם לנזק וזה אינו דומה ל"איני יודע אם נתחייבתי" ששם עתם החיוב נמצא בספק.ב
