יז טבת תשע"ט
כפי שהבאנו בשיעור קודם ביסוד הבנת המחייב בנזיקין מובא באחרונים 2 הסברים:
במשנה בריש ב"ק :
"ארבעה אבות נזיקין…הצד השוה שבהן שדרכן להזיק ושמירתן עליך.."
גורס הרי"ף : "שדרכן להזיק וממונך ושמירתן עליך".
דהיינו שהרי"ף גורס שהמחייב הוא "ממוני שהזיק".
לשון הרמב"ם בעניין זה קצת פחות ברורה, וכך מביא הרמב"ם בהלכות נזקי ממון פ"א ה"א:
"כל נפש חיה שהיא ברשותו של אדם שהזיקה הבעלים חייבין לשלם שהרי ממונם הזיק"
דהיינו מחד מהרמב"ם משמע שהמחייב הוא הזיקה הקניינית של הבהמה לאדם "שהרי ממונם הזיק", אולם מאידך הרמב"ם מסתפק בכך שהיא "ברשותו".
וצריך להבין אם גדר החיוב הוא "ממונם הזיק" אז מה המחייב בחפץ שהוא "ברשותו"? שהרי אנו יודעים שיש חיוב גם על מי שאינו הבעלים, כגון שומר "מסרה לרועה , נכנס רועה תחתיו" וכיוצ"ב, אז מה המחייב ? עד היכן אנו מותחים את הגדרת "ממונך שהזיק"?
הגמרא במספר מקומות (ב"מ ז., ב"ק סח:, קידושין נב.) מביאה את דינו של ר' יוחנן:
"גזל ולא נתייאשו הבעלים – שניהם אינם יכולים להקדישו: זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו".
וצריך להבין מה הפשט שהבעלים אינו יכול להקדיש משום שאינו ברשותו, האם גם על חפץ שנמצא בחו"ל נאמר שאינו יכול להקדיש כי אינו ברשותו?!
מסביר ר' אלחנן: כידוע ישנם סוגים שונים של קניינים, וכמו שיש קניינים לצורך העברת בעלות בחפץ, כך יש קנייני גזילה. קניין גזילה גורם לכך שהחפץ נחשב "ברשותו" של הגזלן וזה מגרע מבעלותו של הנגזל וגורם לכך שאינו יכול להקדיש.
וכהאי גוונא אומר הרמב"ם ששומר אינו צריך מעשה קניין שכן המסירה "אין לך קניין גדול מזה". בשומר מסירה זה סוג הקניין שצריך על מנת להתחייב בו בנזיקין.
גם מהגמרא משמע שא"צ שהחפץ יהיה ממונו של האדם על מנת שיתחייב בנזיקין שהרי הגמרא מביאה:
"אמר רבי אלעזר משום רבי ישמעאל: שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו, ואלו הן: בור ברשות הרבים, וחמץ משש שעות ולמעלה."
משמע שבשביל להתחייב מספיק שהבור יהיה ברשותו.
וכך גם ברמב"ם שהבאנו לעיל בשביל להתחייב צריך שהחפץ יהיה "ממונו" או "ברשותו".
והיינו מקום שיש "מעשה קניין" אשר מייחס החפץ המזיק לאדם – שומר במסירה, גזלן בקנייני גזילה וכיוצ"ב.
ואולם יש עדיין להסביר דהרי מצאנו מקומות בהם יש חיוב בנזיקין ללא מעשה קניין.
הגמ' בריש בבא קמא מנסה לברר את דברי רב פפא "תולדותיהן לאו כיוצא בהן".
ומביאה בדף ג: לגבי אבנו סכינו משאו שהניחן בראש גגו.
"מאי שנא בור שכן תחלת עשייתו לנזק וממונך ושמירתו עליך הני נמי תחלת עשייתן לנזק וממונך ושמירתן עליך"
ושם בתוס ד"ה "וממונך":
"לאו דוקא גבי בור דלאו ממונא הוא וכן גבי אש דפשיטא דאם הדליק גדישו של חבירו באש של אחר דחייב"
מדברי בתוס' משמע שהדגש אינו דווקא על "ממונו" ועל כן גם אם הדליק באש של אחר, חייב. אם כן מה המחייב? מילא בבור "עשאן הכתוב ברשותו", אולם מה המחייב באש שאינה שלו?
הקצות (בתרומת הכרי) סימן שצ"ט – מברר את הנ"ל ומחדש שמה שאמרה הגמ' בבור שעשאן הכתוב ברשותו אינו דווקא בבור אלא דהוא הדין גם באש.
אולם הדברים קצת קשים דהרי הגמ' אומרת שני דברים אינם ברשותו… ובפשטות לא מדובר גם על אש אלא רק על בור.
הגמ' בבא קמא נו:
"דאמר רבה אמר רב מתנה אמר רב המעמיד בהמת חברו על קמת חבירו חייב מעמיד פשיטא לא צריכא דקם לה באפה"
מדובר כאן באדם שמסיט פרת חבירו לילך עד שמגיעה לקמת חבירו שחייב.
הרשב"א – מסביר שחייב מדין אדם המזיק (וצריך להסביר מה כוונתו ומדוע זה נחשב כאדם המזיק).
תוס' במקום, ד"ה "המעמיד" מסביר שחייב מדין שן ורגל (ואם יהיה ברה"ר , יהיה פטור כדין שן ורגל) ואע"פ שאין הבהמה שלו חייב כמו מדליק אש בנרו של חבירו:
"ואע"פ שאין הבהמה שלו חייב מטעם שן ורגל דאע"ג דכתיב בעירה כדידיה חשיבא הואיל והוא עשה כמו מדליק פשתנו של חבירו בנרו של חבירו … ולא משתמע בשום דוכתא דלחייב ברשות הרבים שן אפילו מקרב בהמתו אצל הפירות ומעמידה עלייהו".
ושוב אנו רואים בתוס' שהחיוב אינו רק משום "ממונו" דהרי הפרה אינה שלו, אם כן מה המחייב ? האם גם כאן נאמר כקצות ש"עשאן הכתוב ברשותו" לא דווקא בבור (ובאש) וגם בשן ורגל "עשאן הכתוב ברשותו" ?!
רב שרירא גאון (מובא באוצר הגאונים) מביא בפירושו על המשנה בריש ב"ק שמבעה אליבא דרב שסובר שמבעה זה אדם, אין הכוונה לאדם המזיק אלא לנזקי שן ורגל – אדם המזיק ע"י שן בהמתו.
וצריך להבין מה כוונת דבריו? מתי זה אדם המזיק ומתי נזקי בהמתו?
הגמ' בקידושין מב: מביאה את המחלוקת האם יש שליח לדבר עבירה. לפי שיטת שמאי הזקן יש שליח לדבר עבירה, דהיינו שמעשה העבירה של השליח מתייחס למשלח. וצריך להבין איך זה עובד? מדוע, אליבא דשמאי הזקן, אדם יתחייב על פעולה שלא הוא ביצע.
אלא שצריך להסביר שיש כמה אופנים שבהם אדם יכול להתחייב:
אליבא דרב שרירא גאון גם ממוני שהזיק יוצר זיקה ישירה לאדם על מנת שיחשב כאדם המזיק !
ועדיין צריכים אנו להגדיר מתי זה אדם המזיק ומתי שן ורגל ?
במשנה ב"ק לה:
"יש חייב על מעשה שורו ופטור על מעשה עצמו פטור על מעשה שורו וחייב על מעשה עצמו כיצד שורו שבייש פטור והוא שבייש חייב שורו שסימא את עין עבדו והפיל את שינו פטור והוא שסימא את עין עבדו והפיל את שינו חייב שורו שחבל באביו ובאמו חייב והוא שחבל באביו ואמו פטור שורו שהדליק את הגדיש בשבת חייב והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור מפני שהוא מתחייב בנפשו".
ושם בתוס' ד"ה "שורו שבייש פטור", אומר תוס' ששור שחבל באביו ואימו חייב מילתא דפשיטא הוא ולא נאמר אלא אגב שאר הדינים שבמשנה:
"…וכן שור שהדליק הגדיש אצטריך להכי כדאיתא בגמרא דלמילתא אחריתי לא אצטריך דפשיטא דחייב דלענין שורו מה לי שבת ומה לי חול ואגב הדליק הגדיש דמיירי בנדון בנפשו קתני חבל באביו ואמו אבל שורו שסימא את עין עבדו אצטריך שאע"פ שבעצמו חייב בשורו פטור דהא לא אשמועינן בשום משנה"
ומדוע תוס' לא אמר את דבריו גם על סימא את עבדו, הרי לכאורה זה פשוט דרק כי יוציא "איש" את עין עבדו יוצא לחירות, ולא בהמתו שהוציאה ?!
בדברי רב שרירא גאון הסברנו שגם מעשה עקיף נחשב כאדם המזיק ואת אותו רעיון אנחנו יכולים להסביר גם בדברי תוס' ולומר שיש כמה אופנים שניתן להזיק:
מתי זה נחשב כאדם שעשה ומתי בהמתו?
צריך להסביר שיש הבדל בין נזק קרן לנזקי שן ורגל.
בקרן כידוע, אחד המאפיינים הוא "כוונתו להזיק" , דהיינו יש כאן או מעורב כאן מעיין "רצון עצמי" של הבהמה, רצון שמנתק את הקשר הישיר לאדם ומשום הכי הוי כנזקי בהמתו ולא נזק של האדם עצמו.
משא"כ בשן ורגל שהזיקן "בדרך הילוכם" או "להנאתה", הוי בטבע הבהמה להזיק וכאשר האדם משלח את בהמתו , יש קשר ישיר בין האדם לנזק שאירע והווי כאדם המזיק ע"י בהמתו.
כל מה שאנו דורשים שיהיה "מעשה קניין" או שהבהמה תהיה ברשותו בשביל לחייב האדם זה רק בתור הכי תימצי לחיוב, דרק אם לא שמרתי את ממוני זה ניקרא שאני אדם המזיק (דבלא"ה לא ניקרא אדם המזיק ע"י בהמתו). אולם כל זה רק כאשר לא עשה בידיים.
אבל כאשר עשה מעשה בידיים , כגון במדליק אש ע"י אש שלא שלו, ודאי שיחשב מזיק ע"י האש אף אם האש אינה שלו כיון שעשה מעשה בידיים וכן ברב שרירא גאון שעשה מעשה שילוח של בהמתו בשן ודאי שיחשב מזיק ע"י בהמתו כיון שעשה מעשה שילוח וזה מה שתוס' דימו מעמיד בהמת חברו למדליק אש (ואין צורך להגיע לדברי רב שרירא גאון דהוי אדם המזיק) שבשניהם עושה מעשה ובשניהם חייב גם אם זה לא ממונו, שכן המעשה יוצר זיקה ישירה לאדם והוי "ברשותו" להתחייב בנזיקין.
ומכאן ואילך לא גמור
ישנה שאלה מפורסמת של הנימוקי יוסף: למאן דאמר אישו משום חיצו, דהיינו כל רגע ורגע הוי כמדליק מחדש, כיצד אישה מדליקה נרות בערב שבת ? הרי זה כאילו מדליקה כל רגע מחדש .
ומיישבים זאת שגם למאן דאמר אישו משום חיציו הנזק חל מיד , ואם הדליק אש ומת ויצאה אחר כך והזיקה, יהיו יורשיו חייבים על הנזק, שכן הנזק כבר התגבש ברגע ההדלקה – "כי תצא אש".
וגם למ"ד אישו משום ממונו.
