שבועות מא: בעל חוב אומר ללווה תחזיר לי את ההלוואה והלווה אומר להד"ם .העדים מעידים שהייתה הלוואה ונפרעה. אומר רבא – כל האומר לא לוויתי כאומר לא פרעתי דמי.
בבא בתרא ו. הגיע מועד הפירעון והמלווה תובע מהלווה לפרוע. אם הלווה אומר פרעתיך בתוך הזמן, מצד אחד יש חזקה שאין אדם פורע תוך זמנו ומצד שני יש לו מיגו שיכול לומר פרעתי לך בזמן. מנסים להביא ראייה מברייתא – אדם שמודה שקיבל מנה מחברו ולמחרת כשמבקש שיחזירו , אם הוא אומר נתתי לך, פטור ואם אומר אין לך בידי חייב. מנסים להעמיד את האמירה "נתתי לך" כאילו אומר פרעתי בזמן ו" אין לך בידי" כאומר פרעתיך בתוך הזמן ורואים שחייב , כלומר החזקה גוברת על המיגו. דוחה הגמרא את הראייה בכך שהכוונה ב" אין לך בידי" היא להד"ם וחייב משום שכל האומר לא לוויתי כאומר לא פרעתי דמי.
לכאורה קשה מדוע נזקקים להסבר זה, אפשר לומר בפשטות שמאחר שהוא סותר את עצמו, הוא לא מהימן וחייב. מדוע נדרשים לומר כל האומר לא לוויתי כאומר לא פרעתי דמי?
הרמב"ן מסביר שאחרי שהודה בחוב, באו עדים ואמרו שלווה ופרע, ואז זה כמו הגמרא בשבועות – מתוך שאמר "אין לך בידי" משמע שלא פרע. אם לא הגיעו עדים, כמובן שאינו נאמן לחזור מהודאתו.
תוספות מסביר שהכוונה כשאומר לא לוויתי אינה לומר שלא לוויתי אלא שלוויתי ופרעתי ולכן אומרים כל האומר לא לוויתי כאומר לא פרעתי דמי.
בבא מציעא יז. מנה לי בידך והלה מכחיש ואחרי שעדים מעידים שיש לו חוזר ואומר פרעתי, הוחזק כפרן. נשאלת השאלה מדוע בגמרא הקודמת כשאמר לא לוויתי ובאו עדים ואמרו שלווה וחזר ואמר פרעתי, אומרים את הכלל כל האומר לא לוויתי כאומר לא פרעתי דמי, הרי הוחזק כפרן?!
טענת הוחזק כפרן חזקה מכל האומר לא לוויתי כאומר לא פרעתי דמי. אם לא הוחזק כפרן הוא יכול לטעון אח"כ פרעתי אבל אם הוחזק כפרן – נסתתמו טענותיו בדמים אלו.
היינו צריכים את הכלל " כל האומר לא לוויתי כאומר לא פרעתי דמי" לפי הרמב"ן – לא סמכנו על טענותיו החדשות כי היו עדים. לפי תוספות , היינו חושבים שאדם יכול לתקן את דיבורו שכשאמר שלא היה כלום התכוון לומר שפרע ולא יוחזק כפרן, אלא בטענת לא לוויתי זה גם לא פרעתי.
שער משפט(מחותן של הנודע ביהודה):הבנה שהוחזק כפרן, שבעצם כששיקרת- איבדת נאמנות על דמים אלו .ברגע ששיקרת איבדת נאמנות ומהיום לא תפרע בלא עדים כי תפסו אותו בשקר ולכן יזהר לשלם בעדים.
אצלנו כאשר טוען פרעתי, הוא מתכוון כבר קודם, לפני שהוחזק כפרן ואז בעצם לא היה צריך עדים ולכן מצד הוחזק כפרן כן נקבל את הודאתו אבל מצד כל האומר לא לוויתי כאומר לא פרעתי דמי, לא נקבל.
רבינו יונה אדם טען מחוץ לבי"ד לא לויתי לא הוחזק כפרן וראייה מהגמרא בבבא בתרא לא. שאדם לא טוען את כל טענותיו מחוץ לבי"ד , אבל כשאומר "לא לוויתי" זו הודעת בעל דין והיא מחייבת אותו גם כשנאמרה מחוץ לבי"ד.
חולקים עליו הרשב"ם והר"י מגאש – אפילו מחוץ לבי"ד אין הודאת בעל דין.
רע"א מביא את הנימוקי יוסף – אדם שהלווה כסף לחבירו, יכול לתפוס כסף של חבירו אבל בשומר על פקדון שאומר לא היה כלום, אסור לרדת לנכסיו , שמא הוא נאנס. אבל אם השומר אמר איני מכיר אותך, רשאי לרדת לנכסיו ואין לחשוש שנאנס.
רע"א אומר שכל האומר לא לוויתי זוהי הודאת בעל דין מוחלטת.
אפשר להבין את הכלל "כל האומר לא לוויתי כאומר לא פרעתי דמי" ב-2 אופנים:
זה יכול להסביר את המחלוקת לגבי האמירה "לא לוויתי" מחוץ לבי"ד-
לפי ההסבר הראשון, זוהי הודאת בעל דין מוחלטת אפילו שנאמרה מחוץ לבי"ד. לפי ההסבר השני, מחוץ לבי"ד זו לא ראייה.
ראינו שביחס לעצם מתן ההלוואה , מקבלים את דברי העדים. מה קורה אם אדם יטען לא לוויתי והעדים מעידים פרעת? צ"ל כמו לעיל, לגבי עצם ההלוואה נסיק מדברי העדים שהייתה הלוואה, בניגוד למה שהוא אומר, ולגבי הפירעון, נסיק מדבריו שאם לא לווה אז לא היה פירעון. רע"א אומר שהדין יהיה שונה ואילו הגר"י גוזנהייט לא מבין מדוע החילוק בין המקרים.
מסביר רע"א – כשאומר לא לוויתי ברור מדבריו שלא היה פירעון, כי לא היתה הלוואה.אנחנו אמנם מסיקים זאת אבל הוא בעצמו יודע שלא היה פירעון. הלווה יודע שלא לווה ולא פרע. לעומת זאת בעדים, מסיקים שמתוך זה שהיה פירעון הייתה הלוואה אבל זה לא מתוך ידיעה.אם לא מאמינים להם בפירעון- אל תאמין שהייתה הלוואה.
כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי
1.שבועות מא:
ההוא דאמר ליה לחבריה: הב לי מאה זוזי דאוזיפתך, אמר ליה: לא היו דברים מעולם, אזל אייתי סהדי דאוזפיה ופרעיה; אמר אביי: מאי ניעבוד? אינהו אמרי אוזפיה, אינהו אמרי פרעיה. רבא אמר: כל האומר לא לויתי, כאומר לא פרעתי דמי.
איבעיא להו: תבעו לאחר זמן, ואמר לו פרעתיך בתוך זמני, מהו? מי אמרינן: במקום חזקה אמרינן מה לי לשקר, או דילמא במקום חזקה לא אמרינן מה לי לשקר? ת"ש: מנה לי בידך, אמר לו: הין, למחר אמר לו: תנהו לי, אם אמר נתתיו לך – פטור אין לך בידי – חייב; מאי לאו נתתיו לך – דא"ל: פרעתיך בזמני, אין לך בידי – דא"ל: פרעתיך בתוך זמני, וקתני: חייב, אלמא במקום חזקה לא אמרינן מה לי לשקר. לא, מאי אין לך בידי? לא היו דברים מעולם, דאמר מר: כל האומר לא לויתי, כאומר לא פרעתי דמי.
הקשה ה"ר יצחק מה צריך כאן לטעם 'כל האומר הא ודאי כיון שכבר הודה תו לא מהימן לומר שלא לוה דבשלמא בשבועות מא: צריך להאי טעמא שאומר לו מנה לי בידך והלה אומר להד"מ ואתו עדים ואמרי ראינו שלוה ופרע השתא הא דקאמרי סהדי שלוה מהימני מהימני והא דקאמרי שפרע לא מהימני דהא איהו כמכחיש להו דאמר לא לויתי והאומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי אבל הכא לא צריך כלל, ואומר ר"י דאיצטריך לאשמועינן דלא מצי למימר האומר לא לויתי לא שלא לוה כלל אלא כאילו לא לויתי לפי שפרעתי קמ"ל דכאילו אומר לא פרעתי בהדיא.
איכא למידק למה ליה האי טעמא , הוה ליה למימר דלאו כל כמיניה לומר לא היו דברים מעולם שהרי הודה, והאי טעמא לא צריך אלא לאומר לא לויתי והביא עדים דאוזיף ופרע כדאיתא במס' שבועות, ….ויש לפרש דבעא לתרוצי אין לך בידי חייב אע"פ שבאו עדים ואמרו לוה ופרע , דאי לא באו עדים פשיטא שאפילו בחוזר הוא וטוען פרעתי ודאי שאינו חוזר וטוען.
אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים אותו ושיש לו וחזר ואמר פרעתי הוחזק כפרן לאותו ממון.
ועפ"ז יש לתרץ קושית הבעל התרומות בשער מ"ב (ח"ז ס"א) שהקשה על הא דמוקי הש"ס בפ"ק דב"ב (ו, א) מתניתין דאין לך בידי חייב כגון דאמר להד"ם ואמר מר כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי, ומשמע דאם אמר פרעתי אח"כ נאמן, והרי בפ"ק דב"מ (יז, א) אמרינן דהוחזק כפרן ואינו נאמן לומר אף פרעתי אח"כ. ולפי מה שכתבתי ניחא דלכך צריך לומר דכאומר לא פרעתי דמי משום דאי לא אמרינן כן אלא שיכול לחזור מלא לויתי לפרעתי א"כ ודאי שהיה נאמן לומר שפרע קודם שאמר לא לויתי ולא שייך בזה לומר שהוחזק כפרן, דהא הטעם הוא כיון שהוחזק כפרן בבית דין מסתמא אינו פורע אלא בעדים והכא הרי אמר שפרע קודם שהוחזק כפרן בבית דין א"כ אף שהוא כפרן במה שאמר שלא לוה מ"מ דילמא האמת שפרע קודם שהוחזק כפרן, וגם אף באומר שפרע אח"כ י"ל דנאמן במיגו דאי בעי אמר שפרע קודם, לכך הוצרך לומר דכיון שאמר לא לויתי הרי הודה שלא פרע מקודם דכאומר לא פרעתי דמי וממילא אף כשאומר שפרע אח"כ אינו נאמן משום דהוחזק כפרן כבר ובודאי אינו פורע אלא בעדים, וגם לית ליה מיגו דאי בעי אמר שפרע קודם דהא כבר הודה שלא פרע קודם, ואתי שפיר ונכון.
דמיירי שמתחילה אמר לא לויתי חוץ לבי"ד ולא הוחזק כפרן בטענתו דעביד איניש דלא מגלי טענתיה אלא בבי"ד אבל מ"מ כיון דהויא הודאת בע"ד שלא פרע חייב שהמחייב עצמו אפי' שלא בבי"ד בין בלשון חיוב גמור ובין בחיוב הבא מחמת פטור חייב.
והיכא דאישתעי מילי אבראי לבי"ד ולא טען ואתי לבי דינא וטען דחוזר וטוען מאי טעמא עביד איניש דלא מגלי טענתיה אלא לבי דינא
לידידי חביבי האב"ד דק"ק מעזיהעד הרב רבי יצחק ני'.
מה דפשיטא ליה לרו"מ לחייב את ר' יעקב ממ"ש בש"ע /חו"מ/ (סי' ע"ט ס"א) דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי.
לדידי מבעיא טובא, משום דלענ"ד נראה באם העדים אומרים רק ראינו שנתן לו מעות בפרעון חוב, ולא ראינו ההלואה, בזה לא אמרינן כיון דאומרים דפרע, ממילא מוכח דלוה, והוי כאלו אומרים דלוה ופרע, דכיון דלא נודע עדות דהלואה רק מכח מעשה הפרעון, א"כ אם נאמר דמאמינים לו דלא פרע ומסלקי עדותן שוב ליכא עדים על ההלואה, ודוקא כשעדים מעידים לוה ופרע, בזה אמרינן דעל עדות הפרעון הוא נאמן לגבי עצמו, ומסלקין עדותן דפרע, ועדותן שלוה לא נסתלק דהא בלא עדות דפרעון יש עדים דלוה, כן נראה לענ"ד.
****
ויש ללמוד כן מדברי הנ"י פ"ק דבב"מ (דף ס"ב) דמי שיש לו מלוה אצל חבירו רשאי לתפוס מחבירו כנגדו ואינו כן בפקדון, דדלמא ההיא פקדון אתניס ולית לי' גבי חבריה כלום, ומיהו אי טעין הנפקד להד"ם רשאי המפקיד לתפוס משכנגדו, ואין לחוש דלמא אתניס, דהא אמרינן בעובדא דההוא רעי' דשכנגדו נשבע ונוטל, ואמאי ניחוש דלמא נאנסה, אלא ש"מ דכל האומר לא לויתי כאומר ל"פ =לא פרעתי= מדלא פטר נפשיה בקושטא, עכ"ל,
אמנם לקושטא דמלתא נ"ל יותר בפשוטו, דכל האומר לא לויתי אינו דוקא מכח הוכחה דהי' לו למפטר נפשיה בפרעתי, אלא כיון דאמר לא לויתי ממילא הוי הודאה על הפרעון, דא"א לפרעון בלא הלואה, והא דכתב הנ"י הנ"ל דהו"ל למפטר עצמו בנאנסה, היינו דוקא לענין דנימא דהאומר להד"מ כאומר לא נאנסה דזהו אינו הודאה, דממילא גם בלא פקדון אפשר דנאנס החפץ שבא מעצמו לרשותו שלא בדרך פקדון אלא דטענתו דלהד"מ, היינו דמעולם לא נעשה שומר, ואפילו בפשיעה הי' פטור דלא קבל שמירה, מש"ה לא הוי הודאה רק מכח הוכחה מדלא פטר נפשי' בקושטא, מוכח דלא נאנסה קאמר, ומה דסיים הנ"י: דומיא דאמרינן כל האומר לא לויתי, היינו הכא דהוי הוכחה דלא נאנסה ממה דלא טען כן הוי כמו לא לויתי, דאף בלא הוכחה אמרינן כן, והכי משמע קצת מדנקט דומיא ולא נקט בדרך הוכחה, דזהו ממש כההיא דאמרינן בשבועות, ואמאי לא הביא הנ"י זה לראיה גמור', ולמאי צריכים לראי' מההיא דההוא רעיא, אע"כ דאינו במודה ממש, דבלהד"ם לא נכלל כ"כ דלא נאנסה.
ומ"מ זהו יש לדחות, דמה דלא הביא זה לראיה גמורה מההיא דשבועות, י"ל דלמא הכא ליכא הוכחה כלל מדלא פטר נפשיה בקושטא דנאנסה, כיון דהי' צריך לישבע דנאנסה ולא רצה לישבע אפילו באמת, לזה הוכיח מההוא רעי', ומוכח דאמרינן דמ"מ הי' לו למפטר נפשיה בקושטא ולישבע באמת, דגם כה"ג דומה לההיא דשבועות, וצ"ע לדינא.
הגר"י גוזנהייט זצ"ל העיר לרבינו על מה שכתב כאן לחלק בין אם העדים מעידים שלוה ופרע, או שמעידים רק שפרע הא הלוה ג"כ נתחייב מצד שהודאתו כק' עדים והוא לא אמר אלא לא לויתי, ואם תסלק דבורו של לא לויתיאין כאן עדות שלא פרע.
והשיבו רעק"א בזה"ל: שגה בזה למאד בדבר הפשוט, דבלוה אנן ידעינן דמודה דלא פרע מתוך טענתו דלא לוה ממילא הוא מודה דלא פרע,ואם מודה דלא פרע אין ידיעתו דלא פרע רק מכח דלא לוה, אלא כיון דידע בעצמו דלא פרע, גם אילו לוה היה ידיעתו ידיעתו דלא פרע אלא דאנן ידעינן הודאתו מכח טענתו דלא לוה, אבל ידיעתו שלא פרע הוא ידיעה שלו בעצמו, משא"כ בעדים דבאמת אין ידוע להם כלום מעשה הלואה, רק ע"י שיודעין מעשה הפרעון יש להם הוכחה דלוה, בזה שפיר אמרתי באם נידון דלא היה פירעון ממילא באמת אין העדים יודעים מהלואה ופשוט.
