יא אדר תשפ"א
כידוע מצווה על כל אדם לשלוח לרעהו שתי מנות בפורים.
מה דינו של מי ששלח משלוח מנות בדואר קודם לפורים שיגיע בפורים האם יצא י"ח ?
מביא הערוך השולחן סימן תרצה סעיף יז:
ויש להסתפק כששלח מנות לרעהו שבמרחקים קודם פורים, ויגיעו לו בפורים, אם יצא בזה ידי משלוח מנות. ויש מי שאומר דיצא (באר היטב סעיף קטן ח בשם י"א).
ולי נראה דלא יצא, דבעינן משלוח מנות בפורים עצמו. ועוד: דהא עיקר המשלוח מנות הוי משום שמחה, ואיזה שמחה היא לו עתה מה ששלח מקודם?
לפנינו 2 דעות:
הבאר היטב סובר שיצא
הערוך השולחן סובר שלא יצא
מביא הבן איש חי שיסוד המחלוקת הוא בשאלה היא מה עיקר מצוות משלוח מנות:
אם יסוד המצווה הוא שיהיה אוכל לסעודת פורים – א"כ העניין הוא בעיקר אצל המקבל ואם קיבל בפורים יצא י"ח. (כבאר היטב) [1]
אבל אם היסוד הוא להרבות אהבה ואחווה, בשביל זה צריך שניים , ואז צריך גם לשלוח בפורים . (כערוך השולחן)
מה יהיה הדין אם נתן לשליח לפני פורים על מנת שימסור בפורים?
מכריע הערוך השולחן שיצא י"ח
בגמ' נזיר יב: מובא כי לא ניתן למנות שליח לגרש אישה לכשתתגרש
"הכא נמי הכי קאמר ליה אי משכחת דמיגרשה קדיש לי אמרי לא משוי איניש שליח אלא במילתא דמצי עביד השתא במילתא דלא מצי עביד ליה השתא לא משוי"
דהיינו לא ניתן למנות שליח לפעולה שהמשלח אינו יכול לבצעה עתה.
שואל ר"ח אם כן איך ניתן למנות שליח לפני פורים למסור את המשלוח מנות בפורים, הרי עכשיו לא ניתן למסור את המשלוח מנות?
בגמ' קידושין כג:
"ואלא הא דאמר רב הונא בריה דרב יהושע הני כהני אשלוחי דרחמנא נינהו דאי סלקא דעתך שלוחי דידן נינהו מי איכא מידי דאנן לא מצינן עבדינן ואינהו מצי עבדי"
רב הונא מוכיח שכהנים הם שלוחי דרחמנא שאם היו שלוחי דידן לא ניתן היה למנות אותם כשליח משום "מי איכא מידי דאנן לא מצינן עבדינן …"
ובגמ' נדרים לה: שם מסתפקת הגמ' בשאלה האם כהנים שלוחי דרחמנא או שלוחי דידן.
"איבעיא להו הני כהני שלוחי דידן הוו או שלוחי דשמיא למאי נפקא מינה למודר הנאה אי אמרת דשלוחי דידן הוו הא מהני ליה ואסור ואי אמרת שלוחי דשמיא שרי"
הגמ' שם מנסה לפשוט את הספק מכמה מקומות אולם בסיכומו של דבר לא איפשטא.
ושואל שם תוספות, מדוע הגמ' לא פושטת את הספק ממימרא דרב הונא בנדרים
"… מיהו קשה אמאי לא פשיט ליה מההוא דפ' קמא דקידושין )דף כג) אמר רב כהנא הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו דאי ס"ד שלוחי דידן נינהו מי איכא מידי דאנן לא מצינן למיעבד ואינהו קא עבדי וי"ל דרוצה לפשוט ממשנה או מברייתא"
תוס' ביומא דף יט: מביא תירוץ נוסף:
"ולי נראה דלעולם פשיטא ליה מדרב הונא בריה דרב יהושע דשלוחי דרחמנא נינהו דאי ס"ד שלוחי דידן דווקא נינהו ולא שלוחי דרחמנא כלל מי איכא מידי כו' והתם מיבעיא ליה אי שלוחי דידן קצת דהוו להו שלוחי דרחמנא ושלוחי דידן או שלוחי דרחמנא דווקא והא לא מצי למיפשט מדרב הונא דאפילו אי שלוחי דידן נמי הוו מקרבי אע"ג דאנן לא מצינן למיעבד כיון דאף שלוחי דרחמנא נינהו ומילתא דרב הונא בריה דרב יהושע דאמר [לאו] שלוחי דידן נינהו לא נפקא מיניה מידי לענין מודר הנאה דבין אי שלוחי דידן דווקא נינהו בין אי שלוחי דרחמנא נמי נינהו אסור במודר הנאה דקא מהני ליה"
לפי תירוץ תוס' הגמ' בנדרים בוודאי הבינה שהם שלוחי דרחמנא דאל"כ לא היו יכולים להקריב, משום "מי איכא מידי…" , אלא שהסתפקה האם האם גם שלוחי דידן וממילא יהיה אסור במודר הנאה או שלא נחשבים שלוחי דידן כלל ומותר במודר הנאה.
שואל ר"ש שקאפ : ואם אכן הכהנים הם גם שלוחי דידן "קצת" איך זה פותר את בעיית הגמ' בקידושין, הרי לגבי ה"קצת" הזה הם לא יכולים למלא את שליחותם, משום "מי איכא מידי…" ?
הגמ' ע"ז כז. דנה האם אישה כשרה למול:
"אלא איכא בינייהו אשה למ"ד ואתה את בריתי תשמור ליכא דאשה לאו בת מילה היא ולמ"ד המול ימול איכא דאשה כמאן דמהילא דמיא ומי איכא למאן דאמר אשה לא והכתיב (שמות ד, כה) ותקח צפורה צר קרי ביה ותקח והכתיב ותכרות קרי ביה ותכרת דאמרה לאיניש אחרינא ועבד ואיבעית אימא אתיא איהי ואתחלה ואתא משה ואגמרה".
ושם בתוס' ד"ה אשה לאו בת מילה היא, שואל תוס'
"יש לפסוק כרב ואין אשה כשרה למול דאף על גב דרב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן בהא הלכה כרב דברייתא דרבי יהודה הנשיא קיימא כוותיה אבל בה"ג פסק דאשה כשרה למול ולרב דאמר אינה כשירה למול צריך לפרש בפרק קמא דקדושין (דף כט.) דמצריך אותו ולא אותה למדרש שאינה חייבת למול בנה היינו לבקש למהלו"
דהיינו לפי תוס', אליבא דרב שאישה אינה כשרה למול, צריך את הפס' "אותו" ולא אותה שאינה חייבת לבקש למהלו, דהיינו שאינה יכולה למנות שליח למילת בנה.
שואל המקנה למה צריך מקור שאינה חייב למנות שליח והרי אם היא לא יכולה, אינה יכולה למנות שליח, משום "מי איכא מידי…" ?
מתרץ ר"ש שקאפ בשערי יושר :
ישנם שני גדרים בשליחות. יש שליחות שיסודה מתן כח והאצלת סמכות, נתינת כוח לשליח לפעול בתחום הפעולה של המשלח.
ישנו גדר נוסף של שליחות – שליחות של מעשה. השליח הוא ידא אריכתא של משלחו, השליח מתפקד ככלי ביד משלחו.
יש שהשליח פועל למען משלחו ויש שהמשלח פועל ע"י שליחו.
לפיכך בכל הנוגע לחלויות כגון קניינים, קידושין וגירושין השליח פועל למען משלחו ואי אפשר להעניק לשליח כח יותר ממה שיש למשלח – "מי מי איכא מידי דאנן לא מצינן עבדינן ואינהו מצי עבדי?"
אבל בכל הנוגע למעשים/מצוות המשלח פועל ע"י השליח וכאן אין את המגבלה של "מי איכא מידי…", אין מניעה שהמעשה יתבצע ע"י השליח.
ולפ"ז יש להסביר את העניינים שהבאנו לעיל:
במילה – אין כאן יצירת חלות, אלא צריך שיהיה מהול וע"כ אין כאן את המגבלה של "מי איכא מידי…" ולכאורה אישה יכלה למנות שלי, אלמלי המיעוט "אותו" ולא אותה.
בגמ' בקידושין, לעניין כהנים כשלוחי דין או שלוחי דרחמנא, יש כאן עניין של חלויות, הכהן יוצר חלות של "קרבן" למעשה השחיטה. ולכן מוכיח רב הונא מטעם "מי איכא מידי" דשלוחי דרחמנא נינהו.
בנדרים הגמ' מסתפקת לגבי מעשה ההקרבה, האם המודר הנאה יכול לעשות את המעשה עבור המדיר, ועל כן הגמ' לא משתמשת בטעם דרב הונא.
גם במשלוח מנות השליחות הינה למעשה השליחות בלבד. אין כאן יצירת חלות ולכן ניתן למסור לשליח לפני פורים ע"מ שיתן בפורים למרות שעכשיו המשלח לא יכול לתת בעצמו.
אבל נראה שהחילוק הזה לא מקובל לכל הדעות.
הפרי מגדים מביא שאשה שקיבלה שבת ושכחה להדליק נרות לא יכולה לבקש מבעלה, שטרם קיבל שבת, להדליק עבורה, משום "מי איכא מידי" ולכן לא תוכל לברך ולא יצאה י"ח.
ולכא' מדובר במעשה הדלקה בלבד ולא בשליחות דיצירת חלות, א"כ מדוע נוקט הפמ"ג דלא יכולה למנות שליח.
ואולי יש ליישב: שיש לחלק האם בזמן עשיית המעשה המשלח כבר לא יכול לעשותו, כמו בהדלקת נרות, דאז לא יכולה למנות שליח אפילו בשליחות דמעשה, בעוד הנידון שלנו לעייל הוא בזמן מינוי השליחות, כאן בשליחות דמעשה, זמן המינוי אינו מעכב.
הגמ' במגילה ז: מספרת:
"אביי בר אבין ור' חנינא בר אבין אמחלפי סעודתייהו להדדי"
וברש"י:
"מחלפי סעודתייהו – זה אוכל עם זה בפורים של שנה זו ובשניה סועד חברו עמו"
שואל הבית יוסף: א"כ איך השני שקיבל את הסעודה קיים דין משלוח מנות?
רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה ב טו כותב:
"כיצד חובת סעודה זו שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו. ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרותו. וכן חייב אדם לשלוח שתי מנות בשר או שני מיני תבשיל או שני מיני אוכלין לחבירו שנאמר ומשלוח מנות איש לרעהו שתי מנות לאיש אחד. וכל המרבה לשלוח לריעים משובח. ואם אין לו מחליף עם חברו זה שולח לזה סעודתו וזה שולח לזה סעודתו כדי לקיים ומשלוח מנות איש לרעהו."
הרמב"ם מחבר את מצוות משלוח מנות למצוות סעודה.
מדייקים מזה בבריסק שטעם משלוח מנות הוא כדי להרבות בסעודת פורים ובאמת מי שאין לו סעודה אולי לא חייב במשלוח מנות[2].
וכך כותב המג"א תרצ"ה:
"ונ"ל דמי שאוכל על שלחן חבירו ולא הכין לו כלום פטור מלשלוח מנות וכ"מ קצת ברש"י גבי מחלפי סעודתייהו להדדי ומ"מ צ"ע וטוב להחמיר".
ולכן באמת אביי ור' חנינא מי שקיבל את הארוחה, באותה שנה לא שלח משלוח מנות דלא התחייב כלל דלא היתה לו סעודה . (וצ"ע)
ואולי אלו הם גם דברי ערוך השולחן שכתב 'עיקר משלוח מנות משום שמחה ואיזו שמחה היא מה ששלח לו מקודם ?" כמו שלמד הרב מבריסק שכל דין משלוח מנות הוא מדין סעודה ואם שלח קודם הסעודה לא יצא ידי חובה וזה אולי כוונתו משום שמחה דדין הסעודה הוא מדין שמחה.
[1] אם קיבל קודם פורים לא יצא י"ח משום שיאכל לאכלו קודם פורים
[2] ובאמת יש שהקפידו לשלוח מנות רק בזמן הסעודה. כיוון שלפניה לא נתחייבו
