שו"ע: מי שאכל דבר איסור – אין מברכין ראשונה ולא אחרונה ולא מצטרף לזימון.
המקור הוא ממס' ברכות גבי מי שאכל דמאי (ספק הופרשו תרו"מ) אפשר לצרפו לזימון רק אם הפקיר ואם לא – אינו מצטרף.
רש"י במקום: ”וכתיב (תהלים י)בוצע ברך נאץ ה'".
ממשיך השו"ע: אם אכל דבר איסור במקום סכנה – מברכין עליו.
הרמ"א: אם אנסוהו לאכול או לשתות אע"פ שיש לו הנאת החייך – לא יברך הואיל ונאנס.
-: באכילת איסור – הוא נהנה אבל כשהכריחו אותו לאכול הוא לא רצה ולא נהנה ולכן לא יברך.
בית הלוי בפר' שמות: "וירא אלוקים" "וישמע אלוקים", במבחן השאלה אם יש אונס או לא בוחנים האם ללא האונס היית עושה את המעשה או לא. אם בלי האונס לא היית עושה את המעשה- אז אתה נחשב אנוס.
המשנ"ב מחלק: כשאומרים לחולה לאכול איסור על מנת להבריא והוא אוכל איסור- כשהוא אוכל הוא עושה זאת מרצונו – רוצה להבריא. כשמכריחים אותו לשתות – זה לא לרצונו גם בשעת האכילה/שתיה.
חמדת שלמה: בגמ' מסכת ע"ז נד: אנסו אדם לעבוד ע"ז ועבר – הבהמה לא נאסרת (למשל הכריחוהו להשתחוות לבהמה)- מדוע?
הרי אסור היה לו לעבוד ע"ז והיה חייב להיהרג! והוא העדיף לעבור על ההלכה ולהשתחוות לבהמה- מדוע הבהמה לא נאסרת?
-: הפטור של "אונס רחמנא פטריה" הוא לא שעשית באונס ויש לך פטור בענישה אלא המעשה לא מיוחס אליך.
זה מסביר את דעת הרמ"א: כשכופין אותך לשתות – המעשה לא מיוחס אליך לכן אתה לא מברך אבל אכילת איסור לצורך רפוי –
זהו מעשה שמתייחס אליך, אתה רצית לאכול ולהבריא.
הט"ז והמג"א חולקים על הרמ"א: לא מעניין מי אנס אותו משמים או לא.
לדעת הרא"ה: לא צריך לברך
לדעת הרשב"א: האוכל ביו"כ מחמת חוליו – מברך וכך אנו פוסקים.
שו"ע: מי שאנסוהו נוכרים לאכול מצה (בליל הסדר) – יוצא ידי חובה. הרי זה לא מעשה שלך?
אלא "התם אכול מצה אמר רחמנא והא אכל"(מס' ר"ה כט) והוא בסופו של דבר אכל מצה.
רש"י במקום: יצא ידי חובה – כי נהנה. מה קשור יציאת ידי חובה מצוות אכילת מצה והנאה?
עונה החמדת שלמה: לכאורה המעשה של כפאוהו לאכול מצה – לא מיוחס אלי אבל הואיל ונהנה – זה מייחס אותו אלי.
שער הציון: I. באכילת המצה – אעפ"י שכפאוהו – היהודי בתוך תוכו רוצה לקיים את המצווה
לכן אומר שער הציון לא יברך כי כפו אותו לאכול ואין לו הודאה אבל מצד מצוות אכילת מצה – הוא יצא.
הביאור הלכה: מסתפק לגבי חייל שהכריחוהו לחפור שוחה עד שבת בצהריים, כרגע בין השמשות והוא מסתפק אולי כרגע עוד יום או לא אבל אני עוד לא אנוס או לחכות למחר – שבת בצהריים ואז אני אנוס.
לפי שיטת החמדת שלמה שבאונס המעשה לא מתייחס אלי – אז מה ההסתפקות של הביאור הלכה?
הרמב"ם: אוכל ע"ז כדי להירפא – חייב במיתה כמי שעובד ע"ז. אבל אם כפו אותו לעבוד ע"ז – לא נענש – מה ההבדל?
-: לפי החמדת שלמה באונס כשכפו אותו – זה לא מעשה שלו ולכן לא נענש אבל כשאכל ע"ז אעפ"י שרצה להירפא- המעשה מיוחס
אליו, זהו מעשה שלו.
-: האור שמח: כשאכל ע"ז להירפא – אין לך היתר להתרפא ע"י ע"ז. אבל כשכפאוהו לעבוד ע"ז אומנם אסור היה לו אבל כשעבר על "ונקדשתי" – על זה לא נהרגים.
רמב"ם בהל' שבת: נתכוון להעלות דגים (בשבת) והעלה דגים ותינוק – פטור. אומנם הוא התכוון לחלל שבת ולדוג, הוא לא רצה
את מעשה ההצלה – מדוע פטור?
הגרז"ן: יש כאן צווי דינים: יש דין אונס ויש דין פקו"נ: באונס – הפטור הוא על המעשה אם רצית או לא רצית, בפקו"נ – הדיון הוא
האם המעשה נדחה מפני פקו"נ. באונס השאלה המרכזית היא הרצון אבל בפקו"נ ההיתר לא בגלל שאתה אנוס, אם בפועל עשית פעולת הצלה – הכל נחשב פעולת הצלה.
בית הלוי: המבחן הוא האם היית עושה את המעשה לולא האונס – ואם היית עושה את המעשה לולא האונס המעשה מתייחס אליך
ואתה חייב.
*** לפי זה נפשוט את השאלה בתחילת השיעור לגבי להחליף חייל חילוני בשבת בביצוע המשימה עם חייל דתי :
לפי ה"בית הלוי" החילוני עדיין נחשב מחלל שבת – ולכן כדאי להחליפו בחייל דתי
לפי הרמב"ם החילוני יעשה פקו"נ – זה מעשה הצלה ולא צריך להחליפו .
