עוסק במצוה פטור מהמצוה- עו"ד ישראל פוקס
דרשה שמות תשפ"ד – העוסק במצווה פטור מן המצווה / עו"ד ישראל פוקס
* בפרשת השבוע אנו קוראים כי כשמשה חוזר למצרים עם אשתו וילדיו "יהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו. ותקח צפורה צור ותכרות ערלת בנה ותגע לרגליו ותאמר כי חתן דמים אתה לי. וירף ממנו, אז אמרה חתן דמים למולות"
מבאר רש"י במקום, שמשה לא מל את בנו, אליעזר. לכן, בגלל שהתרשל במילתו של אליעזר, רצה המלאך להורגו.
מקור הדברים נמצא בגמרא במסכת נדרים בדף לא עמוד ב': "תניא רב יהושע בן קרחה אומר, גדולה מילה שכל זכויות שעשה משה רבינו לא עמדו לו כשנתרשל מן המילה שנאמר ויפגשהו ה' ויבקש המיתו. אמר רבי חס וחלילה שמשה רבינו נתרשל מן המילה, אלא כך אמר, אמול ואצא סכנה היא שנאמר ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים וכו' אמול ואשהא שלשה ימים, הקב"ה אמר לי לך שוב מצרים, אלא מפני מה נענש משה מפני שנתעסק במלון תחילה שנאמר ויהי בדרך במלון".
* מתי בדיוק הגיע אליעזר לגיל שמונה ימים, לפני הציווי של ה' למשה שישוב למצרים או אחרי?
בפשטות, ברור שאליעזר הגיע לגיל שמונה ימים אחרי הציווי של ה'. אחרת, אם אליעזר הגיע לשמונה ימים טרם הציווי לצאת למצרים, מדוע משה לא מל אותו ביום השמיני בלי כל חשבונות, הוא לא ידע שהשם יצווה אותו לשוב למצרים. אם כן ברור שהיום השמיני הגיע אחרי הציווי של השם למשה. באותו יום התלבט משה מה עליו לעשות – כמו שאומרת הגמרא "אמול ואצא" – אלא שמשה בגלל החישוב הנ"ל, נמנע מלמול את אליעזר לפני היציאה למצרים. עד כאן אין טענה כנגד משה. הטענה היתה רק כשהגיע למלון ועסק בעניני המלון ולא מל מיד את אליעזר.
המפרש במסכת נדרים לומד שאליעזר נהיה בן שמונה ימים רק במלון. (למרות שאפשר גם ללמוד בדברי המפרש כי הכוונה שבאותה שעה היה בן שמונה ימים, הכוונה לאותה שעה שהיה צריך לצאת ממצרים ולא כשהיה במלון). אך אם זה היה המצב, כיצד אומרת הגמרא שמשה חשב למול את אליעזר לפני שיצא לדרך, הרי אז עדיין לא היה בן שמונה ימים? יש מהאחרונים שרצו לומר שהטענה על משה היתה מדוע לא מל אותו לפני זמנו אם ידע שלא יוכל למולו ביום השמיני. ודוחק.
לכן, בפשטות נלמד שאליעזר הגיע לגיל שמונה ימים לאחר הציווי של השם למשה לשוב למצרים.
* כבר בפתח הדברים יש לשאול, אם כך הם פני הדברים, מדוע היתה למשה הווא אמינא למול את אליעזר, הרי שברגע שהקב"ה ציווה אותו לשוב למצרים ולגאול את ישראל, הוא בגדר עוסק במצווה והעוסק במצווה פטור מן המצווה? לא חלה עליו חובת מילה של בנו?
ובאמת, ראיתי שמביאים בשם המדרש שהסיבה שמשה לא מל את בנו לפני צאתו לדרך, בגלל שהוא היה עוסק במצווה – בציווי הקב"ה לצאת למצריים, והעוסק במצווה פטור מן המצווה. אך תמיהתנו בעינה עומדת, אם כך, מדוע בכלל שקל משה למול את בנו?
* קושיה נוספת על דברי הגמרא – לכאורה, איזו טענה יש על משה שלא מל את אליעזר מיד במלון, מה היה עוזר אם היה מל את אליעזר במלון הרי הוא היה אמור להמשיך למחרת בדרך?
מבארים הראשונים במקום – הר"ן, המפרש, הרא"ש ועוד – שהמלון בו שהה משה היה קרוב למצרים כך שגם אם היה משה מל את אליעזר במקום ויוצא למחרת בדרך למצריים, זו היתה דרך קצרה שלא היתה מסכנת את התינוק. לכן נתבע, כביכול, משה מדוע עסק בעניני המלון ולא מל מיד את אליעזר.
* ולכאורה, צריך להבין, גם כשהגיע משה למלון הוא היה באמצע הדרך, כמו שאומר הפסוק במפורש "ויהי בדרך במלון", ואם כן, מדוע לדברי הגמרא, היתה תביעה על משה הרי הוא היה באמצע הדרך עדיין והעוסק במצווה פטור מן המצווה?
בפשטות הייתי אומר שכשהגיע משה למלון כבר לא היתה מניעה מצדו למול שהרי בכל מקרה כעת הוא במלון וצריך להשאר שם.
אך הדברים אינם פשוטים.
מקור הדין של העוסק במצווה פטור מהמצווה
* מקור הדין של העוסק במצווה מצוי בגמרא במסכת ברכות בדף טז עמו א' מביאה המשנה: "חתן פטור מקריאת שמע לילה הראשונה .." מבארת הגמרא מדוע, "דכתיב ושבתך בביתך – פרט לעוסק במצווה, ובלכתך בדרך – פרט לחתן" (ורש"י בברכות בדף יא עמוד א' כבר מסביר מדוע צריך שני לימודים הרי חתן גם הוא עוסק במצווה).
במסכת סוכה בדף כה עמוד א' מביאה המשנה: "שלוחי מצווה פטורין מן הסוכה" והגמרא מביאה את הלימוד של בשבתך בביתך ובלכתך בדרך.
רש"י במקום מוסיף כי שלוחי מצווה פטורין מן הסוכה גם בשעת חנייתן ולא רק בשעה שהם הולכים.
אם כן, לדברי רש"י, קשה מדוע נתבע משה על זה שהוא לא מל את אליעזר הרי הוא היה בגדר של עוסק במצווה פטור מן המצווה, שגם בחנייתן פטורים?
* תוספות במקום לומד שהדין של העוסק במצווה פטור מן המצווה, הוא רק כאשר העיסוק במצווה מונע ממנו מלקיים מצווה נוספת. אבל אם יכול לקיים את שתי המצוות גם יחד, לא נאמר הפטור של העוסק במצווה. שואל תוספות וכי תעלה בדעתך שמי שיש לו ציצית בבגדו או תפילין בראשו, יהיה פטור מכל המצוות? "אלא ודאי שלא מפטר אלא בשעה שהוא עוסק בה".
לכן תוספות מבאר מדוע הולכי דרכים פטורים מן הסוכה גם בשעת חנייתן, כי מדובר במקרה כזה שהצורך למצוא סוכה יפגע ביכולת שלהם ללכת ביום או כל היום בדרך המצווה. אבל אם לא תהיה פגיעה, כי אז הם באמת חייבים בסוכה.
* הר"ן במקום, חולק על התוספות ולומד כי העוסק במצווה פטור מן המצוה אף על פי שיכול לקיים את שתיהן. מסביר הר"ן את דבריו כי "כל שהוא עוסק במלאכתו של מקום לא חייבתו תורה לטרוח ולקיים מצוות אחרות אע"פ שאפשר".
הר"ן מקשה על שיטת התוספות, אם כשניתן לקיים שתיהן, אין דין של עוסק במצווה, מדוע אומרת הגמרא במסכת בבא קמא בדף נו עמוד ב' כי שומר אבידה פטור מלתת פרוטה לעני מצד עוסק במצווה, ותוספות שם בבבא קמא מבאר כי הפטור הוא רק כאשר הוא שוטח את האבידה לצורכה, אבל לא סתם כאשר האבידה בביתו (כשיטת התוספות בסוכה). שואל הר"ן מדוע הוא פטור ממתן פרוטה לעני כשהוא מנער את האבידה, הרי הוא יכול לתת כעת הפרוטה ולאחר מכן להמשיך ולנער את האבידה, זה נקרא יכול לקיים שתיהן. מדוע יש פטור לשיטת התוספות כי כשיכול לקיים שתיהן אין פטור של עוסק במצווה?
* לכאורה, שיטת הר"ן נסתרת מגמרא מפורשת.
הגמרא בדף כה עמ' ב, מביאה את שיטת רב אבא בר זבדא – שחתן ומשמשיו פטורים מן הסוכה, שואלת הגמרא ,מדוע? הרי החתן ומשמשיו יכולים לקיים החופה והסעודה בסוכה, וניתן לקיים שתי המצוות ביחד ללא טורח כלל? דוחה הגמרא שכן יש צער לחתן.
ולכאורה, לשיטת הר"ן, מה פשר שאלת הגמרא, הרי העוסק במצווה פטור מן המצווה גם אם יכול לקיים שתיהן?
מתרץ הר"ן שגם לשיטתו אם אינו צריך לטרוח כלל אלא כאשר מקיים כדרכו את המצווה ראשונה יכול לצאת ידי שניהם, בכהאי גוונא ודאי יצא ידי שתיהן. במקרה שאין כל טורח לקיים שתי המצוות, עליו לקיים את שתיהן. לכן, אם אין כל טרחה לקיים החתונה בסוכה, צריך לעשות זאת. אבל הר"ן מציין שזה לא מעיקר הדין אלא מכח הפסוק של "ומהיות טוב אל יקרא רע".
* אלא, שדברי הר"ן כי מדובר רק מצד "מהיות טוב", לא כל כך מסתדרים עם דברי הגמרא. כי מדברי הגמרא משמע, שמדובר על חיוב מעיקר הדין ולא רק מצד "מהיות טוב". אחרת, מה קושיית הגמרא על רב זבדא, כפי שראינו למעלה.
וכן כותב גם הביאור הלכה בסימן כח שגם מי שלומד כשיטת הר"ן, אם אפשר לקיים את שתיהן בלא טורח כלל, הרי שחייב לעשות כן מעיקר הדין. ולא רק מצד מהיות טוב אל תקרא רע, כדברי הר"ן.
* ויש להבין יסוד המחלוקת בין התוספות לר"ן.
יש לחקור האם דין העוסק במצווה פטור מהמצווה ענינו דחיה של המצווה האחרת, או שלא עוסקים ביחסי דחיה בין המצוות אלא בפטור מיוחד של עוסק במצווה, מעשיית המצווה האחרת.
בפשטות הייתי אומר שזו מחלוקת תוספות והר"ן. לתוספות זו דחיה, ולכן כל עוד אתה יכול לקיים שתיהן, עליך לעשות כן. כמו שמצאנו בענין של עשה דוחה לא תעשה בו אומרת הגמרא שכאשר ניתן לקיים שניהם אין עשה דוחה לא תעשה.
אבל אם זה פטור, כשיטת הר"ן, ממילא גם אם יכול לקיים שתיהן – לא מעניין אותי הוא פטור.
* אבל יש להעמיק החקירה. גם אם נאמר שעוסק במצווה זה גדר של פטור ולא דחיה, יש לחקור חקירה נוספת מה דין עוסק במצווה, גם אם זה זה פטור, האם גדר הפטור הוא מצד אנוס, היינו החיוב קיים רק יש לך פטור מלקיים – פטור בקיום.
או דילמא, אין חיוב כלל – פטור בחיוב.
נפקא מינה בפשטות, למרות שזה לא בהכרח נכון– אם קיים המצווה בשעה שהיה עסוק במצווה אחרת האם נחשב לו ויצא ידי חובה או לא.
עוסק במצווה פטור מהמצווה – פטור בחיוב או אונס בקיום?
* הסטייפלר בקהילות יעקב במסכת ברכות בסימן טו' רוצה להעמיד מחלוקת הר"ן ותוספות בחקירה האם העוסק במצווה זה פטור (בחיוב) או אונס (בקיום). לדבריו, לתוספות שכל הדין של העוסק במצווה הוא בזמן שא"א לקיים שתיהן – משמע שלומד שזה דין של אונס. אבל החיוב נמצא. אבל הר"ן שלומד שפטור גם כשאפשר לקיים שתיהן – זה פטור (בחיוב) ולכן גם כשיכול לקיים המעשה המצווה השניה, עדיין יש פטור.
* אך לכאורה, הדברים אינם מסתדרים בשיטות הראשונים.
הריטב"א לומד כשיטת התוספות שאם אפשר לקיים שתיהן, לא נאמר הפטור של העוסק במצווה. הריטב"א אומר: "דהא ודאי לא אמרו העוסק במצווה פטור מן המצווה אלא בשאי אפשר לקיים שתיהן" – ממש כשיטת התוספות.
אבל הריטב"א מקשה:
"וכיון דלא מיפטר אלא בעודו עוסק במצוה זו, למה לי קרא? פשיטא! למה יניח מצווה זו מפני מצוה אחרת? ויש לומר, דהא קמ"ל דאפילו בעי להניח מצוה זו מפני מצוה אחרת גדולה הימנה, אין הרשות בידו. סד"א איפטורי הוא דמיפטר מינה אבל אי בעי למשבק הא ולמיעבד אידך, הרשות בידו, קמ"ל דכיון דפטור מן האחרת הרי היא אצלו עכשיו כדבר של רשות ואסור להניח מצותו מפני דבר שהוא של רשות".
היינו – הריטב"א לומד כי באופן עקרוני, כשמדובר באי אפשר לקיים שתיהן, אין צורך בפסוק, פשוט שאדם לא יפסיק מצווה בשביל מצווה אחרת? הפסוק מלמד אותי שגם כאשר המצווה השניה גדולה יותר והייתי אומר שמצד הסברא יכול להפסיק בקיום המצווה הקטנה ולקיים המצווה הגדולה, כאן בא הפסוק ומחדש שאסור לו להפסיק. כי המצווה השניה היא בגדר "דבר של רשות".
אם כן, שיטת הריטב"א לא מסתדרת עם הקהילות יעקב. כי הריטב"א מחד לומד כתוספות – שכשיכול לקיים שניהם, אין פטור של העוסק במצווה. ומאידך, לומד הריטב"א שדין העוסק במצווה הוא שהמצווה השניה היא בגדר רשות בלבד. היינו – פטור בחיוב ולא אונס בקיום.
* ולכאורה, לדברי הסטייפלער ששיטת הר"ן היא שעוסק במצווה זה פטור ולא אונס, יש גם להבין את שיטת הר"ן לפי שיטת הביאור הלכה (לר"ן עצמו לא קשה כי הרן לומד שזה לא חיוב מעיקר הדין) שכשאין טורח בקיום שתי המצוות יחדיו, כן חייב במצוה השניה.
ולכאורה מדוע? אם זה פטור ולא אונס, מה זה משנה אם יש טורח בקיום המצווה השניה או לא. הוא פטור מלקיימה – אצלו זה רשות כדברי הריטב"א וגם הר"ן עצמו הרי הגדיר את המצווה השניה כי "לא חייבתו תורה לטרוח ולקיים מצוות אחרות אע"פ שאפשר"
נמצא, שדברי הסטייפלער לא כל כך מסתדרים עם דברי הראשונים לשיטתם.
* יסוד הדברים נמצא בר"ן עצמו. ראינו שהתוספות והריטב"א מקשים על שיטת הר"ן "וכי כל מי שציצית בבגדו או מזוזה בביתו, יהיה פטור מכל המצוות?
מתרץ הר"ן – שכל הפטור של "עוסק במצווה" פשוטו כמשמעו. כשהוא "עוסק במצווה", בין אם יש טרחה ובין אם לא, אבל אומר הר"ן שיש חילוק בין "עוסק" במצווה לבין "מקיים" מצווה. הפטור של עוסק במצווה הוא רק למי שעסוק בפועל. אם באופן אקטיבי – כגון מי שמטפל בפועל באבידה או שלוחי מצווה הנמצאים בדרך ופטורים מן הסוכה. אבל מי שרק מקיים מצווה – כגון מי שיש לו אבידה שמצא והיא מונחת בביתו – כי אז אין פטור ממצוות אחרות.
כך, למעשה, מיתרצות קושיות התוספות משומר אבידה וממי שיש לו ציצית בבגדו. כי אז הוא רק מקיים מצווה, אך לא עסוק במצווה.
והדברים נפסקו להלכה במשנה ברורה בסימן לח סעיף קטן כח.
עוסק במצווה פטור מהמצווה – כשאי אפשר לשניהם
* הרב שלומקה ברמן לוקח את היסוד הזה של הר"ן צעד אחד קדימה.
הרב ברמן בספרו אשר לשלמה, מיישב שיטת הריטב"א, לא כדברי הסטייפלער שההבדל בין התוספות לר"ן הוא בשאלה האם עוסק במצווה זה אונס או פטור. אלא, הדיון הוא במישור אחר.
הדיון אינו בנושא האם עוסק במצווה הוא פטור או אונס. גם לשיטת התוספות וריטב"א זה פטור. אך הדיון הוא בשאלה מהו גדר "עוסק".
לתוספות והריטב"א, עוסק במצווה נקרא רק כאשר אי אפשר לקיים את שתי המצוות יחדיו. רק כאשר עשיית המצווה השניה גורמת לכך שהוא יימנע מעשיית המצווה הראשונה כעת, אז הוא נחשב כ"עוסק במצווה" שכל שאר המצוות לגביו הן בגדר רשות.
אבל אם יכול לקיים את שתי המצוות יחדיו – גם אם זה מחייב אותו לטרחה מרובה– אזי, אין לו גדר של "עוסק במצווה" והוא יהיה חייב לקיים את שתי המצוות.
מאידך גיסא, הר"ן חולק ולומד שבכל עת בה הוא עסוק במצווה – יש לו גדר של "עוסק", גם אם יכול לקיים במקביל מצווה אחרת.
אבל גם לתוספות ולריטב"א, אם קיום המצווה השניה יגרום לכך שהוא ידחה את המצווה הראשונה, למרות שהוא יוכל לקיים אותה אחרי המצווה השניה– כאן יודו התוספות והריטב"א, שזה לא נקרא יכול לקיים את שניהם, והמצווה השניה תדחה.
על פי דרך זו מיישב הרב ברמן את קושיית הר"ן על שיטת התוספות משומר אבידה. מדוע הוא פטור ממתן פרוטה לעני כשהוא מנער את האבידה, הרי הוא יכול לתת כעת הפרוטה ולאחר מכן להמשיך ולנער. לפי דרך זו, פשוט שזה לא נקרא יכול לקיים שתיהן. כי הקיום של המצווה השניה יבטל את קיומה העכשווי של המצווה הראשונה – זה לא נקרא יכול לקיים שתיהן.
* לפי דברים אלו ניתן אולי לומר שאין כלל מחלוקת ראשונים בשאלה מה הפטור של עוסק במצווה. לפי כולם זה פטור מהחיוב ולא רק אונס. אלא השאלה היא מה גדר "עוסק במצווה". לשיטת התוספות אליבא הרב ברמן, עוסק זה כל עוד אתה לא יכול לקיים את שתי המצוות יחדיו גם אם זה תלוי בטירחה. אבל לר"ן, לשיטת הביאור הלכה, אם אתה צריך לטרוח, כדי לקיים את המצווה השניה, אתה כבר נקרא עוסק בראשונה ופטור ממנה. רק אם אין כל טרחה גם בקיום השניה, אין כל סיבה שלא תקיים את שתיהן. במקרה כזה, לביאור הלכה- זו חובה. לר"ן – זה רק מצד "מהיות טוב".
* לפי יסוד זה, גם דברי הריטב"א אינם סותרים מיניה וביה. כי לכולי עלמא הפטור של עוסק, הוא פטור בחיוב. ובכל זאת יכול הריטב"א ללמוד שאם יכול לקיים שתיהן – יהיה חייב. כי כל עוד שיכול לקיים שתי המצוות, הוא כלל לא נקרא "עוסק" ולא נכנס לגדר הפטור.
* בחזרה לפרשתנו, לשיטת התוספות ברור לכאורה מדוע נתבע משה על שלא מל את אליעזר, כי כשהגיעו למלון, אמנם הם היו באמצע הדרך, אבל המילה לא היתה מפריעה להליכה למצרים, כפי שכתבו הראשונים, ממילא, הוא היה חייב למולו.
אבל לר"ן, בין לשיטתו ובין לשיטת הביאור הלכה, לכאורה, מה היתה התביעה על משה הרי הר"ן לשיטתו לומד שהעוסק במצווה פטור מן המצווה באופן גורף גם כשזה לא מפריע לקיום המצווה?
* ואולי ניתן לומר שהתשובה טמונה בדברי הריטב"א. כפי שראינו לעיל, הריטב"א שואל מדוע יש צורך בפסוק של ובלכתך בדרך כדי ללמד אותי שהעוסק במצווה פטור ממצוה, הרי זו סברא שאם אדם עוסק במצווה אחת לא יפסיק אותה למצווה אחרת? מחדש הריטב"א שיש צורך בפסוק כדי ללמד אותי למקרה בו המצווה השניה חשובה יותר מהמצוה הראשונה, שגם אז לא יפסיק כדי לקיים מצווה אחרת, למרות שמסברא הייתי חושב אחרת.
לפי דברי הריטב"א ניתן לומר שיש "שני דינים" או ליתר דיוק " שני גדרים" נפרדים בדין הועסק במצווה.
ראשית יש את החלק הפשוט מסברא, אם עוסקים במצווה לא מפסיקים לאחרת. ויש דין נוסף כאשר המצווה השניה חשובה יותר, אסור להפסיק מצד הפסוק.
לפיכך, ניתן לומר שכל הדין של פטור מחיוב, נלמד אך ורק מהפסוק של ובלכתך בדרך. אבל ללא הפסוק, גם אם מסברא הייתי אומר שאין צורך להפסיק במצווה כדי לקיים מצווה אחרת, זה הכל היה מדין דחיה (או מדין אונס) (כפי שמצאנו בדין עשה דוחה לא תעשה) ולא מדין פטור (בחיוב). כפי שראינו הדברים מפורשים בריטב"א. בלי הפסוק הייתי אומר שיכול להפסיק המצווה ולעבור לקיום מצווה אחרת.
* אם כך, הדברים פשוטים. שהרי כשמשה יוצא למצרים, טרם נאמר הפסוק של ובלכתך בדרך. אם כן, כל הדין של העוסק במצווה אינו אלא מצד הסברא. ואמרנו כי לפי הריטב"א אם זו רק סברא כי אז מדובר ביחסי דחיה ולא בפטור, בדין זה גם הר"ן לא יחלוק וילמד שבאמת העוסק במצווה הוא לא פטור אלא דחיה, לפיכך ברור שכאשר הגיע משה למלון, גם אם היה באמצע הדרך, מאחר והמצווה השניה אינה בגדר רשות, אלא בגדר מצווה שנדחית כל עוד אינך יכול לקיימה. ממילא כאשר הגיע משה למלון ויכול היה למול את אליעזר מבלי לפגוע בשליחותו למצרים, היתה עליו חובה לעשות כן. על כך אומרת הגמרא שהתרשל וגם לשיטת הר"ן הדברים ברורים.
* על פי דרך זו ניתן גם להבין מדוע שקל בכלל משה למול את אליעזר לפני שיצא, למרות שהציווי לצאת למצרים, כנראה קדם ליום השמיני. כי אם אין פסוק הפוטר את העוסק במצווה, אזי, גם לשיטת הר"ן, חובה לנסות ולקיים את שתיהן, לכן שומה היה על משה לוודא שאינו יכול לקיים שתיהן לפני שיוצא לדרך.