גלגל חוזר-הרב קופר-AI

בס"ד                                                                                                                                                                                                                                              ו כסליו התשפ"ז    16/11.2026                                                                                         

גלגל חוזר – הרב יעקב קופר – סיכום AI

ארבעת המקרים, הבעייתיות הלוגית והמקורות

  1. עדי קידוש החודש והנערים שהיו לבר-מצוה
  • המקור: סוגיה הפותחת את השיעור (הוזכר כי לגבי קידוש החודש מובאת בסוף הלכה מיוחדת לפי המנחת חינוך, אך המקרה מובא להמחשת הלופ הלוגי).
  • המעשה: זוג עדים מבוגרים מגיעים לבית הדין ומעידים שראו את הלבנה בחידושה, ולכן היום א' בכסלב. שעה לאחר מכן, מגיע זוג עדים צעירים שנולדו לפני 13 שנה בא' בחודש (ולפי עדות הראשונים מלאו להם 13 שנה והם נהיו בר-מצוה הלילה), והם מעידים לפסול את העדים הראשונים.
  • הבעייתיות (הלופ הלוגי): אם מקבלים את עדות הצעירים לפסול את העדים הראשונים, נמצא שקידוש החודש בטל והיום איננו א' בכסלב. אך אם היום איננו א' בכסלב, הצעירים עדיין קטנים (בני פחות מ-13) ואינם כשרים להעיד! ואם אינם כשרים להעיד, עדות הראשונים שרירה וקיימת והיום כן א' בכסלב – ואז הצעירים כן בר-מצוה וכן כשרים להעיד לפסול, וחוזר חלילה בלופ אינסופי.
  1. גט על תנאי והפרת נדרים
  • המקור: הרמב"ם הלכות אישות (פרק טז הלכות א, טו, טז) בדין תנאי של "מעכשיו".
  • המעשה: בעל נותן גט לאשתו ואומר לה: "הרי זה גיטך מעכשיו, בתנאי שלא תאכלי מאכלות אסורים במשך 30 יום". האישה נדרה נדר שאסר עליה מאכל מסוים, ובאה לאכול אותו. הבעל מגיע ומפר לה את הנדר כדי שלא תעבור על התנאי.
  • הבעייתיות (הלופ הלוגי): אם הפרת הבעל חלה, האישה לא אכלה מאכל אסור, התנאי התקיים והיא מגורשת מעכשיו (מהרגע הראשון). אך אם היא מגורשת מהרגע הראשון, הבעל לא היה בעלה בשעת ההפרה, ולכן הפרתו אינה תקפה כלל! ואם ההפרה בטלה, הנדר בתוקפו, המאכל היה אסור והיא עברה על התנאי – ולכן היא אינה מגורשת והם עדיין נשואים. ואם הם נשואים, הבעל כן יכול להפר לה… וחוזר חלילה.
  1. גט על מנת שלא תנשאי לפלוני עד 50 שנה
  • המקור: גמרא במסכת גיטין (דף פג ע"ב), הרמב"ם הלכות גירושין (פרק ח הלכה יב), המגיד משנה, והתוספות (גיטין פג ע"ב).
  • המעשה: ראובן נותן גט לאשתו ואומר לה: "על מנת שלא תנשאי לפלוני (לוי) עד 50 שנה". האישה נישאה לאחר (שמעון), נולדו להם ילדים, ולאחר מכן התגרשה או התאלמנה משמעון, והלכה וערכה נישואין עם לוי (האדם שנאסר עליה).
  • הבעייתיות (הלופ הלוגי): לפי הרמב"ם, אם האישה נישאת ללוי, הגט בטל למפרע והיא הייתה אשת איש לראובן כל השנים (ובניה משמעון ממזרים). אולם, המגיד משנה והתוספות שואלים: אם היא אשת איש לראובן, "אין נישואין חלין באשת איש"! ממילא נישואיה ללוי אינם תופסים כלל. ואם הנישואין ללוי לא חלו, היא מעולם לא "נישאה" ללוי ולא עברה על התנאי – ולכן הגט תקף והיא כן גרושה מראובן! ואם הייתה גרושה, הנישואין ללוי כן חלים… ושוב נוצר לופ (כדי ליישב זאת, התוספות נדחקו להעמיד שמדובר במקרה שראובן כבר מת).
  1. מתנה לעבד על מנת שאין לרבו רשות בה
  • המקור: משנה וגמרא במסכת קידושין (דף כב ע"א – כג ע"א), במחלוקת רבי מאיר וחכמים.
  • המעשה: לפי חכמים, עבד כנעני יכול לפדות את עצמו בכסף אם אדם זר נותן לעבד כסף במתנה ומתנה מפורשות: "על מנת שאין לרבו רשות בו", והעבד משלם בכסף זה לאדונו כדי להשתחרר.
  • הבעייתיות (הלופ הלוגי): לפי הכלל "מה שקנה עבד קנה רבו", כל ממון שנכנס לידי עבד עובר אוטומטית לבעלות האדון. אולם, אם הכסף יעבור לאדון, יופר התנאי המפורש של נותן המתנה. ואם התנאי הופר, המתנה בטלה והכסף צריך לחזור לנותן המתנה. ואם הכסף חוזר לנותן, העבד לא זכה בו ואין לו כסף לפדות את עצמו. הרשב"א, הריטב"א ורבי שמעון שקאפ שואלים: כיצד הכסף נשאר בידי העבד והוא יכול לפדות את עצמו?

תירוצו של רבי שמעון שקאפ ופתרונו לכל אחד מהמקרים

היסוד המרכזי של רבי שמעון שקאפ

רבי שמעון שקאפ מנסח כלל יסודי בלוגיקה המשפטית של החלות ההלכתית:

"כל חלות שאם היא תחול – היא תבטל או תסתור את עצמה, אינה חלה כלל".

חלות אינה מנגנון שמתחיל לפעול ואז מתפוגג או קורס עקב סתירה עצמית. אם תוצאה של חלות מחריבה את היסוד שהאפשר את חלותה, החלות מראש אינה מתחילה לפעול כלל, והמציאות נשארת במצבה היציב והמבוסס המקורי.

כיצד היסוד עונה על כל אחד מהמקרים:

  • פתרון מקרה 1 (עדי קידוש החודש): עדות הצעירים לפסול את הראשונים היא חלות שאם תפעל, היא תבטל את קידוש החודש ותהפוך את הצעירים עצמם לקטנים שאינם כשרים להעיד. מכיוון שעדות זו סותרת את עצמה, היא אינה מתחילה לחול כלל. העדות השנייה נדחית על הסף, עדות העדים הראשונים נשארת בתוקפה, והיום הוא א' בכסלב.
  • פתרון מקרה 2 (גט על תנאי והפרת נדרים): הפרת הנדר של הבעל היא חלות שאם תפעל, היא תהפוך את האישה לגרושה למפרע ותבטל את כוחו של הבעל להפר. מכיוון שההפרה סותרת את עצמה, הפרת הנדר אינה מתחילה לחול כלל. כתוצאה מכך הנדר נשאר בתוקפו, האישה אכלה מאכל אסור, התנאי הופר והיא אינה מגורשת.
  • פתרון מקרה 3 (גט על מנת שלא תנשאי לפלוני): ניסיון הנישואין ללוי בחיי ראובן הוא חלות שאם תפעל, היא תבטל את הגט, תהפוך את האישה לאשת איש, ותמנע מראש מנישואיה ללוי לחול. מכיוון שנישואין אלו סותרים את עצמם, הם אינם יכולים להתחיל ולחול כלל. האישה אינה יכולה לעבור על התנאי בחיי הבעל באופן שיצור לופ, ועל כן הגט נשאר בתוקפו.
  • פתרון מקרה 4 (מתנה לעבד): המעבר האוטומטי של הכסף מהעבד לאדון ("מה שקנה עבד קנה רבו") הוא חלות שאם תתרחש, היא תפר את תנאי הנותן ותגרום לביטול המתנה ולהחזרת הכסף לנותן. מכיוון שמעבר זה סותר את עצמו, החלות של מעבר הכסף לאדון אינה מתחילה לפעול כלל. הכסף נשאר בבעלות ובחשבון של העבד (שיש לו יד קניינית לפי חכמים), ומכוח ממון זה העבד משלם לאדון ופודה את עצמו.



גלגל חוזר – הרב יעקב קופר

גלגל החוזר

הקדמה:  בשיעור זה נדון, בפרדוקס הלכתי הנוצר מחמת כמה דינים הסותרים האחד את השני וכך נוצר גלגל אין סופי.

הנוסחה למצבים אלה היא א' גורם לב' אך קיומו של ב' יגרום לבטל את א' וממילא גם ב' יבוטל שכן כל סיבת קיומו היא קיומו של א'.

א. כידוע, כפי שמפרט הרמב"ם בפ"ו מהל' אישות ישנם ב' סוגי תנאים, תנאי 'אם' ותנאי 'מעכשיו', המקדש בתנאי 'מעכשיו' בהתקיים התנאי התנאי נמצא למפרע שחלה החלות כבר מהרגע הראשון אך לעומת זאת בתנאי של 'אם' הרי שהחלות המותנית תחול רק בהתקיים התנאי, לכן המקדש אשה אם אביא לך 200 זוז הרי שהיא תהיה מקודשת רק מהשעה שהוא יביא לה 200 זוז אך לעומת זאת המקדש אשה מעכשיו אם אתן לך 200 זוז הרי שהיא מקודשת למפרע מהרגע הראשון אם יביא לה 200 זוז במהלך הזמן.

מקרה א':

מעתה, נתבונן במקרה שאדם מגרש את אשתו מעכשיו בתנאי שלא תאכל מאכלות אסורות במשך 30 יום והלכה האישה ונדרה שלא לאכול דבר מסוים הבעל היפר לה מיד והאישה אכלה את הדבר כעת יש לדון האם האישה מגורשת או שמא עדיין נשואה, נראה כי יש במקרה זה פרדוקס: לכאורה האישה מגורשת משעה ראשונה וא"כ אינו יכול להפר, אך א"כ הרי שהאישה לא עמדה בתנאי שלא לאכול מאכלות אסורים ונמצא שהיא אשתו כי הגט לא חל אך אם היא אשתו הרי שהוא יכול להפר לה וא"כ נמצא שקיימה התנאי וא"כ מגורשת משעה ראשונה ושוב אינו יכול להפר וחוזר חלילה. 

ב. מקרה ב':

הגמ' בגיטין פג. אומרת כי אדם שגרש את אשתו ע"מ שלא תינשא לפלוני ולאחר מכן האישה נישאה לאדם ב' שהיה מותר עליה וילדה ממנו ילדים והתגרשה ממנו לאחר מכן היא נישאה לאדם שלישי- אותו אדם שהבעל התנה שלא תינשא לו הרי שהדין יהיה שבניה מהשני ממזרים מכיוון שנמצא שלא עמדה בתנאי הגירושין של הראשון ונמצא שהיא אשת איש.

הרמב"ם בפ"ח בהל' גירושין פוסק את גמ' זו [הוא רק מדבר על עצם התנאי ולא עוסק במקרה שנישאה לאדם אמצעי בינתיים] ואומר כי אם האישה נישאה לפלוני שנאסר עליה בתנאי הרי שלא נתקיים התנאי וא"כ היא אשת איש של הראשון אך אם רק זינתה עמו אך לא נישאה לו נמצא שקיימה את התנאי מכיוון שרק להינשא לפלוני נאסר עליה אך לא לזנות עמו ולכן גירושיה מהראשון חלו והולד מהשני כשר ככל פנוי הבא על הפנויה.

אלא שהראשונים תמהים על גמ' זו ומקשים הכיצד אישה זו יכולה כלל להינשא לפלוני האסור עליה בתנאי של בעלה הראשון וממילא להפר את התנאי הרי אם היא נישאת לפלוני היא מפירה את התנאי נמצא שהיא נשואה באמת לראשון ולא חלו כלל נישואי השני מכיוון שהיא אשת איש.

א"כ הרי שנמצא לפנינו עוד מקרה של 'גלגל החוזר' האשה התגרשה ולכן יכולה להינשא לפלוני אך עצם התרחשות הנישואין לפלוני גורמים לביטול הגרושין מהראשוןוממילא ג"כ לביטול הנישואין של השני, א"כ נשאלת השאלה כיצד לדון אשה זו האם חלו הגירושין או לא.

המ"מ מביא את דברי הרמב"ן, הרמב"ן מתרץ בדרך פשט קושיא זו ואומר כי הסיבה שהאישה יכולה לעבור על התנאי זה כי אין האיש התכוון לאסור עליה חלות נישואין לפלוני שכן פעולה זו באמת אין ביכולתה לעשות אלא האיש רק התכוון לאסור לה ניסיון לנישואין ולכן ברגע שהאישה עשתה זאת הרי שעברה על התנאי ולכן הגירושין לא חלו[1].

מנגד תוס' מיישב אחרת את דברי הגמ' , מלשון תוס' נראה כי ברור לו כיצד להכריע בפרדוקס שנוצר שכן תוס' אומר שאין היא יכולה להינשא כלל ולעבור על התנאי , משמע שלתוס' ברור שבמקרה זה האשה גרושה ואין ביכולתה כלל לעבור על דברי התנאי ורק מתקשה התוס' בשאלה מדוע יש אופן שבו הגמ' מבינה שהיא ביטלה את התנאי ולכן הגירושין לא חלו[2].

תוס' מבין את תנאי האיש שהתכוון לנישואין ממש ולכן הוא נצרך להעמיד את דברי הגמ' שהאישה עברה על התנאי והגט לא חל באופן שהאישה נישאה לאיש האסור עליה לאחר מותו של מתנה התנאי ובנק' זמן זו ודאי שחלים נישואיה לשלישי כיון שהיא התאלמנה מהראשון ובאופן כזה בניה מהשני נהיים ממזרים למפרע כיון שהגט של הראשון התבטל בכך שעברה על תנאו ונישאה לאחר מותו לאדם השלישי שהיה אסור עליה בתנאי[3].

ג. מקרה ג':

המשנה בקידושין כב: מביאה מח' בין ר' מאיר לרבנן האם עבד כנעני יכול לשחרר עצמו בכסף ששייך לו שלרבנן יש באפשרותו ואילו לפי ר' מאיר לעולם עבד כנעני לא יכול להשתחרר ע"י כספו האישי אלא רק ע"י נתינת כסף מאדם זר ישירות לאדונו.

קי"ל כי מה שקנה עבד קנה רבו ולכן הגמ' מתקשה כיצד לבאר את דעת רבנן, הגמ' מעמידה את מח' באופן שנותן המתנה נותנה 'ע"מ שאין לרבו רשות בה', האחרונים מבארים כי מח' נעוצה בשאלה האם יש לעבד יד קניינית, האם לעבד יש יד קניינית וישות ממונית עצמאית אלא שתמיד לאחר שהוא זוכה במשהו האדון שמעליו זוכה ממנו או שמא עבד כנעני נחשב כשורו וחמורו של האדון שאין לו כל יד עצמית והאדון זוכה ישירות בכל חפץ שנמצא אצל העבד, ללא שהעבד הוא צינור שזכה בדבר באמצע הדרך. ולכן לרבנן יש לעבד יד עצמית ומשכך יכול העבד לזכות בדברים במקרה שהמקנה התנה שע"מ שלא יהיה לאדון חלק בזה ואילו לר' מאיר לא שייך כלל מציאות שעבד יכול לזכות במשהו.

אך מתקשים האחרונים, אף שיובן שלפי רבנן יש רגע שבו זוכה העבד בכסף מ"מ הרי לא נעלם הדין ש'מה שקנה עבד קנה רבו' ולכן האדון צריך לזכות בכסף אלא שמחמת התנאי שהנותן התנה ע"מ שאין לאדון רשות בו האדון לא יכול לזכות בכסף  והכסף צריך לחזור לנותנו וא"כ הכיצד יתכן שהכסף שייך לעבד והוא יכול לשחרר עצמו ע"י נתינתו לאדונו.

ובנוסח הגלגל-אם העבד קונה הרי שהאדון קונה אך אם האדון קונה המתנה לא חלה שכן הגדירו בתנאי שהאדון לא יזכה וא"כ המתנה צריכה להישאר אצל הנותן, והתוצאה היא שהעבד לא זוכה בכסף ולא יכול לשחרר את עצמו, ואנו צריכים להבין את דעת רבנן האומרים שהעבד זוכה בכסף ומשחרר את עצמו בנתינת הכסף לאדונו.

ד. ביאר ר' שמעון שקאפ את הקושיא במקרה האחרון ומתוך דבריו אנו יכולים למצוא מזור לכל המקרים שהסתפקנו בהם, אומר הגרש"ש, כל הקושיא כיצד העבד זוכה בכסף מתבססת על הדין ש'מה שקנה עבד קנה רבו' ומשום שהאדון לא יכול להשאיר את המתנה אצלו שכן היא הותנתה ע"מ שאין לרבך רשות בה לכן היא חוזרת לנותן, אך מייסד הגרש"ש שכל חלות שלא יכולה להתקיים אין היא מוגדרת כ'מתרחשת ואז מתבטלת' אלא היא לא חלה כלל, חלות זהו דבר המתקיים אך אם התרחשותו תגרום בהכרח לפקיעתו הרי שלא מצליח לחול כלל אף לא לרגע אחד. בדוג' זו אין זה מוגדר כי האדון זוכה ובכך הופר התנאי של הנותן והמתנה חוזרת לנותן אלא משום שברור לנו שהאדון לא יוכל לזכות בחפץ כי אם יזכה הרי המתנה תתבטל לכן הוא לא מתחיל לזכות בחפץ וכך הכסף נשאר אצל העבד.

ה. ניישב את ב' המקרים הקודמים ע"פ דברי הגרש"ש:

שכל 'הגלגלים' שאנו דנו בהם הרי שמה שהביא אתנו לגלגל אין סופי היא העובדה כי ראינו חלות שמתקיימת ומיד אח"כ בהכרח מבטלת את עצמה אומר הגרש"ש שזה לא ההסתכלות הנכונה אלא חלות כזו לא מתחילה לחול.

במקרה ב': תוס' אמר שהאישה לא יכולה להינשא כלל לפלוני ולכן היא מגורשת מהראשון כי היא לא יכולה לעבור על התנאי, הסיבה לכך כי הגירושין בהתחלה יכולים להתקיים שכן הוא מגרש אותה ע"מ שלא תינשא לפלוני ובוודאי שהגירושין יכולים להתקיים אם לא תינשא לו, אך נישואיה לאותו פלוני לעולם לא יכולים להתקיים שכן אף אם נאמר שהייתה מגורשת הרי שנישואיה לפלוני יבטלו את הגירושין וממילא יבטלו את הנישואין לפלוני, א"כ חלות שלא תוכל להתקיים -הנישואין לפלוני , לא מתחילה כלל לחול ולכן פשוט לתוס' במקרה זה שהגירושין יחולו שכן אין באפשרותה כלל להינשא לאותו פלוני.

במקרה א': הבעל מגרש את אשתו ע"מ שלא תאכל מאכלות אסורים במשך 30 יום גירושין אלו וודאי שיכולים להתקיים, אך הפרת הבעל את הנדר לא יכולה להתקיים שכן אם נאמר שהצליח להפר נמצא שהיא קיימה את התנאי ובעצם הייתה מגורשת וא"כ ההפרה לא תוכל להתקיים הרי ש'חלות'-הפרה שקיומה יביא לביטולה אין היא מתרחשת כלל ולכן במקרה זה לא נחשב שהבעל התחיל להפר אלא האישה עברה על נדרה ולכן היא לא תהיה מגורשת.

ו. מצב הבחירה החופשית:

עד כה עסקנו במקרים היוצרים 'גלגל'-פרדוקס ופתרונם ע"י דברי הגרש"ש. בדברי המנחת חינוך במצוה ד', אנו מוצאים מקרה הפוך מקרה שכל אפשרות שנחליט להכריע יימצא שאנו צודקים ואפשר להכריע כך, המנחת חינוך עוסק במקרה שבאים ב' עדים בל' בחודש והם רוצים להעיד שכבר ראו את הלבנה והיום הוא בעצם א' בחודש, עדים אלו נולדו בא' בחודש לפני 13 שנה בדיוק, נמצא שאם הם יעידו ונקבל עדותם הרי שלמפרע נמצא שהם גדולים היום ועדותם כשירה אך אם נחליט לא לקבל אותם מכיוון שכרגע הם קטנים, ג"כ בבית דין  יצדק שכן אם לא נקבל את עדותם הרי שהיום ל' בחודש והם עודן קטנים.

המנ"ח נוקט כי במקרה זה הרשות ביד הבית דין להחליט האם הם רוצים לקבל את עדותם או לא, אע"פ שבדרך כלל בית דין מחויב לקבל עדים שרוצים לקדש ע"פ הראייה , במקרה זה אין עליהם חובה כזו לקבל עדים שרק ע"י עדותם יהפכו להיות עדים כשרים אך מנגד הם יכולים לעשות זאת שכן לאחר שיקבלו את עדותם נמצא שהעדים הם כשרים כי היום א' בחודש, על כן במקרה שכזה בית דין יעשה כרצונם אם ירצה לקדש החודש יקבל עדותם ואם לא רוצה לקדש החודש לא יקבל את עדותם.

 

[1] הרמב"ן מתרץ תירוץ שני שגם אותו מביא המגיד משנה ויש לעיין במהות התירוץ, ע' אבן האזל מכירה יא,י.

[2] נק' זו שלתוס' ברור כי הגרושין חלו והתנאי התקיים ולא להיפך תתבאר בהמשך בס"ד בדברי ר' שמעון שקאפ.

[3] טמון בדברי התוס' אלו שאדם יכול להתנות תנאי שמשמעותו תחול אף לאחר מותו ולא אמרינן שמותו מפסיק אף את תנאיו. יש מי שחלק על נק' זו.

שיעור הרב יעקב קופר




שומע כעונה בחצי ברכה – עו"ד ישראל פוקס

בס"ד                                                                                                                                   2/11/2026

שומע כעונה בחצי ברכה – עו"ד ישראל פוקס

א. מבוא: השאלה המרכזית והמקרה הנידון

תחילה, נעמיד את המקרה השכיח שבו פתחנו: אדם שאכל או שתה, והוא מסופק אם בירך לפני כן ברכה ראשונה (כגון 'המוציא' או 'שהכל').

נפסק בשולחן ערוך ובחיבורי הרמב"ם להלכה ספק ברכות ראשונות – להקל, ואינו חוזר ומברך.

המשנה ברורה (סימן קסז, ס"ק מט) כותב שלמען הסדר הטוב, אם נמצא לידו אדם נוסף שרוצה לאכול פת, יבקש ממנו שיברך 'המוציא' ויכוון להוציאו מדין "שומע כעונה".

וכאן התעוררה השאלה הדרמטית: מה הדין אם הסובב לידו אינו רוצה לאכול פת, אלא תפוח (מברך 'בורא פרי העץ') או מים (מברך 'שהכל')? האם מותר לחבר לברך: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם…", והספק ישמע ממנו חלק זה מדין 'שומע כעונה', ואז החבר המברך ישלים לעצמו "בורא פרי העץ", ואילו הספק ישלים בפיו "המוציא לחם מן הארץ"?

במילים אחרות: האם קיים מושג של "שומע כעונה בחצי ברכה"? האם מותר לפצל ברכה אחת – שחציה תיפטר בשמיעה וחציה באמירה?

ב. הבנת לשון הקודש בשומע כעונה: מחלוקת הראשונים ופסק השולחן ערוך והמגן אברהם

כדי להבין את קונסטרוקציית הברכות, עלינו למוד את יסוד הדין במסכת ברכות (דף מ.) בדין "סופר ובור".

  • שיטת רש"י: אדם (ואפילו אישה או עם הארץ שאינם מבינים את פירוש המילים בלשון הקודש) יוצא ידי חובה מדין 'שומע כעונה' גם אם אינו מבין את משמעות הברכה.
  • שיטת הריף, הרא"ש והתוספות: אדם שאינו מבין את לשון הקודש אינו יוצא ידי חובה בשמיעה מפי אחר.

פסק השולחן ערוך (סימן קצג): השולחן ערוך פוסק כדעת הריף, הרא"ש והתוספות – מי שאינו מבין לשון הקודש אינו יוצא ידי חובה בשמיעה.

שיטת המגן אברהם (סימן קצג וסימן רעא):

  1. המגן אברהם מציין שמכיוון שהשולחן ערוך פסק שאי-אפשר לצאת בשמיעה בלא להבין, נשים שאינם מבינים לשון הקודש צריכים לכאורה לברך בעצמם.
  2. אמנם, מוסיף המגן אברהם, המנהג בפועל בזמנו נהג כשיטת רש"י – שיוצאים בשמיעה אף בלא להבין, ואפילו במצוות דאורייתא כגון קידוש.
  3. מכל מקום, מסיים המגן אברהם, נכון וטוב שיאמרו "מילה במילה" יחד עם המקדש והמברך.

ג. קושיית רבי עקיבא איגר והחידוש של "שומע כעונה בחצי ברכה"

על דברי המגן אברהם הללו מקשה מרן רבי עקיבא איגר (בשאלות ותשובות סימן ז) קושיה חמורה:

כידוע, נפסק בשולחן ערוך (סימן רעא, סעיף ב) שנשים חייבות בקידוש מדאורייתא (מכוח ההקש "זכור" ל"שמור"). לפיכך, קטן (או נער בן 13 שלא ביררנו אם הביא שתי שערות, שחייב רק מדרבנן מכוח 'חזקה דרבה') אינו יכול להוציא אישה בקידוש מדאורייתא.

אם המגן אברהם מייעץ שהאישה תאמר "מילה במילה" יחד עם המקדש הבחור:

  • אם היא מברכת ואומרת את הכל בעצמה – חסר לה אלמנט "קידוש על הכוס", שהרי הכוס מוחזקת בידי המקדש!
  • ואם היא יוצאת ידי חובה מהמקדש – למה היא אומרת "מילה במילה"? הרי זו ברכה לבטלה!

תירוצו המבריק של רבי עקיבא איגר: רבי עקיבא איגר מחדש חידוש עצום בהבנת המגן אברהם:

  • עיקר הקידוש מדאורייתא אינו אלא הזכרת יום השבת ("זכירה"), ואין חיוב דאורייתא לברך על היין.
  • ברכות הקידוש והכוס הן מדרבנן, ובדינים דרבנן אנו כן סומכים על 'חזקה דרבה' והנער יכול להוציאה.

לפיכך, מציע רבי עקיבא איגר חלוקה היברידית של הברכה: האישה תאמר בפיה את גוף הקידוש (נוסח הזיכרון שבאמצע, שהוא מדאורייתא), ואילו את פתיחת הברכה וחתימתה ('ברוך אתה ה") וברכת היין תצא בשמיעה מפי הנער!

המסקנה של רבי עקיבא איגר: מדבריו מוכח בוודאות כי לשיטתו יש מושג של "שומע כעונה בחצי ברכה" – ניתן לשמוע חצי ברכה ולהשלים חצי ברכה באמירה.

ד. קושיות החזון איש והסטייפלר על רבי עקיבא איגר

על יסודו של רבי עקיבא איגר מקשים גדולי האחרונים קושיות עצומות מפורשות מהש"ס:

  1. קושיית החזון איש (או"ח סימן כט) מתוספות והריף (ברכות מ.): הגמרא דנה בחלוקת ברכת המזון המכילה 3 או 4 ברכות בין בני החבורה. התוספות בשם הריף פוסקים מפורשות: "אבל לחצאין אין לברך, אם האחד אינו יודע כי אם חצי ברכה". מקשה החזון איש: אם אכן יש 'שומע כעונה בחצי ברכה', למה אי-אפשר לחלק את ברכת המזון לעשרה בני אדם שכל אחד יאמר וישמע חצאי ברכות?
  2. קושיית הסטייפלר (קהילות יעקב, ברכות סימן יא) ממשנה מפורשת (ברכות לד.): משנה מפורשת קובעת: "העובר לפני התיבה וטעה – יעבור אחר תחתיו… ומהיכן הוא מתחיל? מתחילת הברכה שטעה". מקשה הסטייפלר: אם יש 'שומע כעונה בחצי ברכה', למה השליח ציבור החדש חוזר לראש הברכה? הרי את החצי הראשון הציבור כבר שמע ויצא!

ה. תירוץ הסטייפלר וחלקות החפצא בברכה

מרן הסטייפלר מציע חילוק יסודי כדי ליישב את שיטת רבי עקיבא איגר:

  • כאשר המברך אומר "ברכה שלמה" (חפצא דברכה): כשיש תחת ידי המברך ברכה שלמה וגמורה, יש כאן "חלות ברכה" קיימת. במצב כזה, השומע יכול ליטול מתוך הברכה השלמה רק חצי ברכה ולהשלים בעצמו. (זה המקרה של רבי עקיבא איגר בקידוש, שבו הנער אומר קידוש שלם מתחילה ועד סוף).
  • כאשר המברך אומר "חצי ברכה בלבד": כשהמברך עצמו יודע רק חצי ברכה, או כשהחזן נתקע באמצע הברכה ופסקה אמירתו – אין כאן כלל "חפצא של ברכה" ("אין חצי בהריון!"). על חצי ברכה שאינה שלמה בפי המברך, לא ניתן להחיל דין 'שומע כעונה'.

דעת החזון איש: החזון איש אינו מקבל את חילוקו של הסטייפלר, וסובר ששיטת התוספות והריף שוללת לחלוטין את מושג 'שומע כעונה בחצי ברכה' – בין אם המברך אומר ברכה שלמה ובין אם לאו.

ו. ספק ברכה וברכה לבטלה בשומע כעונה: קושיית הצל"ח ופתרון התנאי

נושא נוסף שהתברר בשיעור הוא שאלת ברכה לבטלה בשמיעה:

הצל"ח (רבי יחזקאל לנדא, ברכות כא:) מסתפק: אדם המסופק אם בירך, והוא שומע ברכה מחברו המחויב בברכה – אם נניח שהשומע כבר בירך קודם לכן, האם בשמיעתו עכשיו הוא עובר על איסור ברכה לבטלה?

  • תשובת רבי עקיבא איגר לצלח: רבי עקיבא איגר מציע פטנט קל – השומע יעשה תנאי מפורש: "אם לא בירכתי – הנני מכוון לצאת בברכתך; ואם כבר בירכתי – אינני מכוון לצאת".
  • הקושיה על המגן אברהם והמשנה ברורה: המגן אברהם (סימן קד) והמשנה ברורה (סימן קסז) פוסקים שאדם המסופק אם בירך מים או פת, יבקש מחברו להוציאו. והנה, לא המגן אברהם ולא המשנה ברורה הוזקקו להצריך "תנאי"!
  • הסבר ההבדל: למגן אברהם ולמשנה ברורה אין חשש ברכה לבטלה בשומע כעונה, מתוך תפיסת יסוד שונה במהות הדין.

ז. חקירת עומק: יסוד הגדר של "שומע כעונה

כדי לחרוז את כל המחלוקות הללו למסכת אחת, עלינו לחקור בטכניקה והגדר המשפטי של "שומע כעונה":

                                                        ┌─────────────────────────────────────────┐

                                                                                      │מהו הגדר של "שומע כעונה"?│

                                                        └────────────────────┬────────────────────┘

│

                                                 ┌───────────────────────┴───────────────────────┐

                                                ▼                                                                                                                             ▼

                               צד א': "שומע כאומר"                                                                                               צד ב': "מקבל מן המוכן"         

                          השמיעה היא מעשה אמירה בפיו)                                                                            (המברך מייצר מצווה והשומע קולטה)

                  ────────────────                                       ───────────                     ───────────────────────────────

  • יש שומע כעונה בחצי ברכה (רע"א)                                                                                                 • אין חצי ברכה – מצווה היא חפצא שלם (חזו"א
  • יש חשש ברכה לבטלה בשמיעה (צלח/רע"א)                                                                                   • אין ברכה לבטלה בשמיעה (מג"א/מ"ב)
  • הוי 'הפסק' בשמונה עשרה (תוספות)                                                                                               • אינו 'הפסק' בשמונה עשרה (רש"י)
  • לא מעביר תכונות צדדיות כמו 'בקול רם' (בית הלוי)                                                                         • מעביר את כל מעטפת המצווה (חזון איש)
  1. צד א' – "שומע כאומר" (אמירה בפי השומע): התורה חידשה שהשמיעה נחשבת כאילו השומע אמר בעצמו את המילים בפיו (כעין שליחות בדיבור).
    • תוצאה 1: מובן מאוד שיש "חצי ברכה" – חצי אמרתי בשמיעה וחצי אמרתי בפי (רבי עקיבא איגר).
    • תוצאה 2: יש חשש ברכה לבטלה בשמיעה – כי השומע נחשב כמברך בפיו (צלח).
  2. צד ב' – "שומע כיוצא" (מקבל את המצווה מן המוכן): השומע אינו מברך כלל. המברך מייצר חפצא של מצווה וברכה שלמה, והשומע רק נפטר ומקבל את המצווה המוכנה.
    • תוצאה 1: אין מושג של חצי ברכה – אי-אפשר לקבל "חצי מצווה" או חצי חפצא (החזון איש והמגן אברהם).
    • תוצאה 2: אין חשש ברכה לבטלה בשמיעה – שהרי השומע לא הוציא שם שמיים בפיו.

ח. השלכות החקירה: בית הלוי מול החזון איש, ומחלוקת רש"י ותוספות

חקירה יסודית זו פושטת שתי מחלוקות נוספות שהובאו בשיעור:

  1. ברכת כהנים בשומע כעונה (בית הלוי מול החזון איש)
  • דעת בית הלוי (סוף חומש בראשית): כהן צרוד אינו יכול לצאת ידי חובת ברכת כהנים מכהן אחר מדין 'שומע כעונה'. שכן בברכת כהנים יש תנאי עיכובי של "בקול רם". מכיוון ש'שומע כעונה' רק מייחס לשומע את אמירת המילים (צד 'שומע כאומר'), הוא אינו מעביר אליו את התכונה הפיזית של הקול הרם!
  • דעת החזון איש (או"ח סימן קכט): חולק על בית הלוי. לשיטתו, בשומע כעונה "מתאחדים השומע והמשמיע", והשומע מקבל את המצווה כולה על כל תנאיה ודקדוקיה (צד 'מקבל מן המוכן'), ולפיכך יוצא גם בדין 'בקול רם'.

 

  1. עניית קדושה באמצע שמונה עשרה (רש"י מול התוספות)
  • דעת התוספות (סוכה לח.): אדם הנמצא באמצע תפילת שמונה עשרה ושומע קדושה, אם יכוון לצאת מדין 'שומע כעונה' – הרי זה הפסק בתפילה! שכן התוספות לומדים כצד 'שומע כאומר', כאילו אמר בעצמו קדושה באמצע שמונה עשרה.
  • דעת רש"י (סוכה לח.): יפתוק וישמע ויכוון לצאת. שכן רש"י לומד כצד 'מקבל מן המוכן' – השומע רק שותק וסופג את הקדושה, ואין שתיקה זו נחשבת כאמירה המפסיקה בתפילה.

ט. סיכום והלכה למעשה לפי המשנה ברורה

כעת נחזור לשאלת הפתיחה שלנו: מה נעשה להלכה במקרה של ספק ברכה ראשונה?

מתוך דיוק בדברי המשנה ברורה והביאור הלכה, עולה עמדה עקבית וברורה:

  1. שללת חצי ברכה: בסימן רעא (בביאור הלכה), המשנה ברורה דוחה את הקומבינציה של רבי עקיבא איגר, ודורש שיהיה כוס יין או פת מונחים לפני האישה עצמה. בכך סובר המשנה ברורה כדעת החזון איש והמגן אברהם – אין שומע כעונה בחצי ברכה.
  2. דרישת פת דוווקא: בסימן קסז (ס"ק מט), המשנה ברורה דורש מפורשות שאם אדם מסופק אם בירך 'המוציא', יחפש חבר שרוצה לאכול פת דווקא. אם הייתה אפשרות של 'שומע כעונה בחצי ברכה', היה סגי לקחת חבר המברך 'בורא פרי העץ' ולהתחלק בברכה! מזה שדרש פת דווקא, מוכח להלכה שאי-אפשר לפצל ברכות.
  3. אופן היציאה בספק: להלכה, מי שמסופק אם בירך ברכה ראשונה, אינו חוזר ומברך. אם רוצה לצאת בשלמות מפי חברו – חייב שחברו יתחייב בברכה מאותו המין ממש (פת מול פת, יין מול יין) ויברך ברכה שלמה מתחילתה ועד סופה.

 




מיליי לא מימסרן לשליח – הרב יעקב ישורון

בס"ד                                                                                                                                                             שני כד תשרי תשפ"ז      5/10/2026

מיליי לא מימסרן לשליח – הרב יעקב ישורון

מהלך א': יסוד הדין – "מילי לא מימסרן לשליח" בגט

נפתח את השיעור בסוגיית הגמרא בגיטין. המקרה הנידון הוא בבעל שאמר לשני אנשים: "כתבו ותנו גט לאשתי". אותם שני אנשים, במקום לכתוב את הגט בעצמם, הלכו ואמרו לסופר שיכתוב את הגט, ולאחר מכן הם עצמם לקחו את הגט ומסרו אותו לאישה. פוסקת הגמרא כדעת רבי יוסי: הגט פסול, משום ש"מילי לא מימסרי לשליח".

נבאר את גדרי הדין:

  • משמעות "מילי": הכוונה היא למילים. כאשר בעל מוסר גט ביד שליח ואומר לו לגרש בו את אשתו (שליח להולכה), אין כאן רק מילים אלא יש כאן פעולה ומעשה של נתינת חפץ הגט ליד השליח. לעומת זאת, כאשר הוא רק אומר להם בדיבור "כתבו גט", אין בין המשלח לשלוחים שום פעולה או מעשה אלא דיבור בלבד – וזה מוגדר כ"מילי".
  • ההבחנה בין שליח ראשון לשליח שני: יש להדגיש כי הכלל "מילי לא מימסרי לשליח" נאמר אך ורק ביחס לשליח שני ולא ביחס לשליח ראשון. אילו אותם שני אנשים שהבעל פנה אליהם היו כותבים בעצמם ומוסרים בעצמם, הגט היה כשר למהדרין, אף על פי שמינוים נעשה במילים בלבד. המגבלה חלה רק כאשר השליח הראשון, שקיבל מינוי של "מילי", בא וממנה שליח שני תחתיו.
  • אף שבכל התורה כולה למדנו מפסוקי גירושין ("ושלחה מביתו") ששליח עושה שליח, כאשר מדובר ב"מילי", השליח הראשון אינו יכול להעביר את השליחות הלאה.

מהלך ב': בירור שיטת המהרי"ט וראיות לכך שהדין הוא דווקא בשליח שני

כנגד הגדרה זו, מצינו את דעת המהרי"ט, שחידש ש"מילי לא מימסרי לשליח" נאמר אפילו בשליח ראשון. לפי שיטתו, ראובן אינו יכול לומר לשמעון: "לך לעדרי, קח שור והקדש אותו עבורי", משום שזו אמירה בעלמא ("מילי") שאינה נמסרת לשליח.

אולם, רבים תמהו על דברי המהרי"ט, וניתן להוכיח בבירור מן הסוגיות ש"מילי" מועיל בשליח ראשון:

  1. מלשון הסוגיה בגיטין: אילו שליחות של מילי לא הייתה מועילה בשליח ראשון, הגמרא הייתה צריכה לפסול את הגט מיד בעצם אמירת הבעל לשניים "כתבו". עצם העובדה שהגמרא נזקקת להמשיך את הסיפור בכך שהם אמרו לסופר שיכתוב, מוכיחה שבשליח ראשון אין שום פסול.
  2. משליח קבלה של אישה: אישה האומרת לאדם "היה שליח לקבלת גיטי", הקשר ביניהם כולל אמירה בלבד ("מילי") בלא כל מעשה. ההלכה הפסוקה היא ששליח זה כשר לקבל את הגט עבורה. אלא שהשליח אינו יכול למנות שליח שני תחתיו לקבלה משום ש"מילי לא מימסרי לשליח". אם הדין היה חל בשליח ראשון, אישה כלל לא הייתה יכולה למנות שליח קבלה.
  3. מהגמרא במסכת נדרים: בעל היוצא לדרך ואומר לאפוטרופוס: "כל נדרים שתדור אשתי מכאן ועד שאבוא… תפר לה". נחלקו שם רבי יאשיה ורבי יונתן האם הנדרים מופרים. רבי יאשיה ממעט זאת מגזירת הכתוב ("אישה יקימנו ואישה יפירנו – אישה ולא שלוחה"), ואילו רבי יונתן סובר ששלוחו של אדם כמותו. הדיון שם מתמקד אך ורק בשאלה אם יש גזירת כתוב מיוחדת, וברור שלולא גזירת הכתוב המינוי היה מועיל לכולי עלמא – על אף שמינוי להפרת נדרים הוא כולו מילים ("מילי"). מכאן הוכחה גמורה ששליח ראשון פועל במילי.

מהלך ג': בין "זכין לאדם" לשליחות – הסתירה בסוגיות תרומה

כדי להתקדם לבירור מהות השליחות, נציג יסוד נוסף: דין "זכין לאדם שלא בפניו" (ראובן המזכה חפץ לשמעון עבור לוי בלא ידיעתו, והגבהת שמעון נחשבת כהגבהת לוי). כאן מתעוררת סתירה חמורה בין שתי סוגיות בדיני תרומה:

  • במסכת נדרים: הגמרא דנה בדין "התורם משלו על של חברו" (ראובן תורם מפירותיו על תבואת שמעון). הגמרא חוקרת האם צריך דעת של שמעון, ומעמידה זאת בספק האם זו זכות גמורה או שמא ניחא ליה לאדם לקיים מצווה בעצמו. מכל מקום, על הצד שזו זכות – לכל הדעות אין צורך בדעת שמעון כלל, וראובן נעשה שלוחו להפריש תרומה בלא ידיעתו.
  • במסכת חולין: אדם שמינה שליח להפריש תרומה מכריו ובא ומצא שהופרשה תרומה. אם אנו מניחים שלא אומרים "חזקה שליח עושה שליחותו", יש חשש שמא אדם אחר (שלא מונה) הפריש. פוסקת הגמרא שאסור לאכול מהפירות משום שהם טבל, כיוון שבתרומה נאמר "כן תרימו גם אתם – מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם", וצריך בהכרח את דעת המשלח במינוי השליח.

יישוב הרשב"א וקצות החושן: ההבדל בין המקרים נעוץ בהבחנה שבין דין "זכין" לדין "שליחות":

  • בגמרא בנדרים, ראובן נותן משלו לפטור את תבואת חברו, ונמצא ששמעון מרוויח ומקבל ממון שלא היה לו קודם – בזה חל דין "זכין לאדם שלא בפניו", ובזכייה אין צורך בדעת המקבל.
  • בגמרא בחולין, הפירות מופרשים מכריו של הבעלים עצמו, ואין כאן רווח חומרי חדש אלא רק תיקון הפירות. במצב כזה לא שייך דין "זכין" אלא דין שליחות, ובשליחות קיימת גזירת הכתוב שחובה שיהיה מינוי מדעת המשלח "כן תרימו גם אתם – מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם" (בבא מציעא כב' א') . הכלל הוא: זכין לאדם (כשיש לו רווח ממשי), אבל לא זכין מאדם.

מהלך ד': שליחות במצוות – בין כיסוי הדם למילה ודין "חטף מצווה"

מכאן נפנה לשתי מצוות ייחודיות שיש להן מאפיין משותף: מצוות כיסוי הדם ומצוות ברית מילה:

  • כיסוי הדם:  (גמרא בחולין) נאמר בפסוק "ושפך את דמו וכיסהו בעפר" – ודרשו חז"ל: "מי ששפך הוא יכסה", כלומר ישנה גזירת הכתוב שאין שליחות בכיסוי הדם והשוחט חייב לכסות בעצמו. עם זאת, אם השוחט לא כיסה, המצווה מוטלת על כלל ישראל (שנאמר "ואמר אל בני ישראל").
  • ברית מילה : (גמרא בקידושין) המצווה מוטלת בראש ובראשונה על האב ("וימל אברהם את יצחק בנו"), ואם האב אינו מל אותה, המצווה מוטלת על כלל ישראל ("המול לכם כל זכר").

דין "חטף מצווה": במסכת חולין מובא שאדם ששחט ובא אחר וחטף ממנו את המצווה וכיסה את הדם, קנסו חכמים את החוטף לשלם עשרה זהובים לבעל המצווה. הגמרא מסיקה (מכוח בת קול שאמרה "כוס של ברכה שווה ארבעים זהובים") שהקנס נתקן בעיקרו על חטיפת הברכה ומניעתה מבעל המצווה ולא על חטיפת המצווה עצמה .

מהלך ה': שאלת הרא"ש – חטיפה משליח האב במילה ושיטת הש"ך

הרא"ש מעלה שאלה יסודית: אם האב בא למול ובא אחר וחטף ממנו – ודאי שהחוטף חייב עשרה זהובים. אך מה הדין כאשר האב מינה את ראובן להיות שלוחו למול, ובא שמעון וחטף את המילה מראובן?

  • דעת רבנו תם: שמעון פטור מלשלם לראובן.
    • טעם ראשון: בזמן הזה אין דנים דיני קנסות (שליחותייהו עבדינן רק בדבר השכיח ויש בו חיסרון כיס, וקנס אין בו חיסרון כיס).
    • טעם שני: "גדול העונה אמן יותר מן המברך". ראובן היה יכול לענות אמן על ברכת שמעון ולקבל שכר גדול יותר, ואם לא ענה – "איהו דאפסיד אנפשיה". (וסברא זו שייכת דווקא בחטיפה משליח ולא כשחוטף מבעל המצווה עצמו).
  • דעת הרא"ש: שמעון פטור משום שמכוח מה ראובן מוסמך למול? מכוח החיוב המוטל על כלל ישראל; אך חיוב זה מוטל באותה מידה גם על שמעון, ואין לראובן שום זכות עודפת על פני שמעון.
  • חידוש הש"ך: הש"ך מדייק מכך שהרא"ש מדמה מילה לכיסוי הדם: כשם שבכיסוי הדם אי אפשר למנות שליח ("מי ששפך יכסה"), כך אין דין שליחות במילה כלל! המוהל לעולם אינו פועל מכוח שליחות האב, אלא מכוח חיוב כלל ישראל. לכן הש"ך מזהיר בתוקף: אב שיודע למול חייב למול בעצמו, ואם הוא נותן למוהל למול – הוא מפסיד את המצווה כי אין שליחות במילה!
  • ראיית קצות החושן: אילו ראובן היה שליחו של האב מדין "שלוחו של אדם כמותו", הרי שחטיפה מראובן הייתה נחשבת כחטיפה ישירה מהאב והחוטף היה חייב לשלם עשרה זהובים. מכך ששמעון פטור, מוכח שראובן אינו נחשב שלוחו של האב.

מהלך ו': סתירת הרמ"א ויישוב ה'משנה למלך'

כאן מציג הקצות סתירה חזיתית בדברי הרמ"א:

  1. בחושן משפט (סימן שפב) פוסק הרמ"א כדברי הרא"ש – שאם שמעון חטף מראובן (שליח האב), שמעון פטור.
  2. מאידך, בדרכי משה (יורה דעה, הלכות מילה) מביא הרמ"א את דברי האור זרוע שיטה הסוברת שאין שליחות במילה, ותמה עליה: מדוע נגרעה מילה מכל התורה כולה ששלוחו של אדם כמותו?! משמע שהרמ"א סובר בבירור שיש שליחות במילה!
  • והקושי זועק: אם יש שליחות במילה וראובן הוא שלוחו של האב, מדוע שמעון פטור כשחטף מראובן?

הניסיון ליישב על פי חידוש ה'משנה למלך': המשנה למלך מחדש יסוד מרחיק לכת: ברגע שאנו יודעים שראובן מעוניין בשליחות ומינה את שמעון, כל אדם אחר (לוי) ששומע על כך יכול ללכת ולעשות את השליחות במקומו ולהיחשב שלוחו של ראובן, אף שראובן לא מינה אותו ישירות!

  • ראיה לכך הביא מדין קידושין: ראובן שרוצה לקדש אישה מסוימת, ובא שמעון וקידש לו אותה בלא ידיעתו – מקודשת. (אבן העזר לה' ד')
  • אלא שמתעורר הקושי מחולין (שאם אחר תרם התרומה בטלה): תירץ המשנה למלך שבתרומה יש מידות ושיעורים שונים (עין יפה 1/40, בינונית 1/50, רעה 1/60) ולכן בעל הבית מקפיד על האדם הספציפי, אבל במעשרות ששיעורן קצוב – גם אחר יכול לעשר במקומו.

לפי זה ניתן היה ליישב את הרמ"א: יש שליחות במילה כדברי הדרכי משה; ומדוע שמעון פטור כשחטף מראובן? משום שברגע שהאב גילה דעתו שהוא חפץ בשליחות ומינה את ראובן, גם שמעון הפך להיות שלוחו של האב לפי יסוד המשנה למלך! ממילא שניהם שלוחים שווים של האב, ושמעון לא חטף מראובן דבר.

 

 

מהלך ז': דחיית הקצות – החזרה ל"מילי לא מימסרי לשליח"

אולם, קצות החושן דוחה מכל וכל את יסוד המשנה למלך, ומביא הוכחה ניצחת מסוגיית הפתיחה שלנו – "מילי לא מימסרי לשליח":

  • אישה הממנה את ראובן לשליח קבלה לגט, וראובן הלך ואמר לשמעון: "קבל אתה את הגט במקומי". ההלכה היא שהגט בטל משום שמילי לא מימסרי לשליח.
  • מקשה הקצות: אם כדברי המשנה למלך, מדוע שהגט ייפסל? נכון ששמעון אינו יכול להיות שליח של ראובן (כי מילי לא מימסרי לשליח), אבל שמעון ייחשב שלוחה של האישה עצמה! שהרי אנו יודעים שהאישה מעוניינת בשליחות קבלה, ולדברי המשנה למלך כל אדם שפועל לשם כך הופך להיות שליח שלה ישירות!

 

אולם נשאלת השאלה הרי בהלכה באבן העזר שמקורה בדברי הרא"ש רואים שאפשר למנות שליח גם בלא ידיעתו ?
ומתרץ קצות החושן שבהלכה הנ"ל באבן העזר המקדש מקבל  דבר שלא היה לו קודם ולכן אפשר להפעיל את דין זכין לאדם שלא בפניו ("זכין לאדם") ובדין זה באמת לא צריכים את דעת המשלח, ואילו בגמרא בחולין שממנה משמע שאם לא אומרים חזקה שליח עושה שליחותו יש חשש שמישהו אחר ולא השליח תרם ולכן התרומה אינה תרומה, שם המשלח לא מקבל כלום (לא אומרים "זכין מאדם") אלא חייבים להפעיל את דין שליחות, ולכן התרומה אינה תרומה מפני שבדין שליחות צריכים שהשליח יתמנה מדעת המשלח.
מצוות מילה גם היא עונה להגדרה של "זכין מאדם" שהרי האבא המשלח לא מקבל כלום משהשליח, ואין דין זכין אלא דין שליחות, ולכן ראובן שמונה על ידי האבא נחשב לשליח ואילו שמעון שלא מונה אלא חטף לא נחשב לשליח, ובזה נסתר התירוץ שבא ליישב את הסתירה ברמ"א שיסודו היה בכך שגם ראובן וגם שמעון שניהם שליחים של האבא.

המסקנה לגבי מילה: שמעון בשום אופן אינו שליח של האב (אין מינוי מדעת ואין כאן דין "זכין" כי אין רווח ממוני). ומכיוון ששמעון אינו שליח, מדוע נפסק שהוא פטור מתשלום עשרה זהובים לראובן? מוכח מכאן שגם ראובן אינו שליח של האב! כלומר, נדחו דברי הדרכי משה, ונפסקה ההלכה כרבנו תם, הרא"ש והש"ך – שאין שליחות במילה כלל ועיקר!

מהלך ח': עומק הדין – מדוע באמת אין שליחות במילה? (יסוד תוספות רי"ד)

אם כן, נשאלת השאלה: בכיסוי הדם יש גזירת כתוב מפורשת ("מי ששפך הוא יכסה"), אך במילה אין שום פסוק הממעט שליחות – מדוע שלא תועיל בה שליחות כבכל התורה?

מבאר הקצות על פי יסודו המפורסם של תוספות רי"ד:

  • מדוע אדם אינו יכול למנות שליח שיניח תפילין עבורו, יישב בסוכה עבורו או ילבש ציצית עבורו?
  • משום שבמצוות אלו, אם השליח יבצע את הפעולה – מה נשאר למשלח במצווה? לא נותר לו מאומה! בקידושין וגירושין האישה מקודשת לו (הוא נותן את הטבעת) או מתגרשת ממנו (הוא כותב בגט "אנא פטרית"), בבניית סוכה המשלח עצמו יושב בה ונשאר לו חלק במצווה. אבל במצוות שהן חובת הגוף ("דבר שבגופו"), כאשר השליח עושה את המעשה, המשלח אינו עושה דבר, ובכך לא שייך דין שליחות.
  • זהו בדיוק גדר המילה: המצווה היא פעולת המילה המוטלת על גופו של האב ביחס לבנו; אם האב מעמיד מוהל שימול במקומו, לא נשאר לאב שום חלק במעשה המצווה, ולכן במצוות שבגופו לא שייך דין שליחות.

מהלך ט': סיכום וסיום – שלוש רמות בדיני שליחות ומצוות

לסיום השיעור, נמצא כי לאורך כל הדרך שזורים שלושה גדרים יסודיים בדיני שליחות ומצוות:

  1. שליחות רגילה ("שלוחו של אדם כמותו") : התורה דורשת מהאדם עצמו לעשות את הפעולה אלא שהתורה חידשה שמעשה השליח נחשב כמעשה המשלח, כגון בקידושין, בגירושין, ובשליח קבלה – ביסוד הזה נתקלנו למשל כאשר דברנו על השליח שממנה האישה כשליח שלה לקבל את הגט מיד בעלה.
  2. פעולות שאינן צריכות שליחות ונמדדות לפי התוצאה: מקרים שבהם המוקד אינו המעשה של האדם אלא המצב והתוצאה, כגון שחיטה (העיקר שהבהמה שחוטה כדין, ואפילו שחט אחר בלא ידיעת הבעלים מותר לאכול; וכן המשנה ש"הכל שוחטין ושחיטתן כשרה חוץ מחרש שוטה וקטן שמא יקלקלו את שחיטתן" – הפסול בקטן הוא שמא יקלקל ולא בגלל שאין שליחות לקטן – ראיה מכאן שאין ואין צורך בשליחות), או טבילת כלים שנפלו מעצמם למים (רשב"א), או אומן גוי שעושה מעקה ולמרות זאת מתקיימת המצווה (המחנה אפריים) – ביסוד הזה נתקלנו למשל בגמרא בחולין שאומרת שלמרות שלא אומרים חזקה שליח עושה שליחותו ולכן יתכן שהבהמה נשחטה שלא על ידי השליח, למרות זאת בעל הבהמה יכול להניח שהיא נשחטה כדין בגלל "רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן" ולאכול ממנה.
  3. מצוות שחייב לעשות בעצמו ואין בהן שליחות: מקרים שבהם נדרשת פעולת האדם עצמו והשליחות אינה מועילה, כמו למשל "וסמך ידו על ראש העולה" – "ידו ולא יד שלוחו" (מנחות). ביסוד הזה נתקלנו למשל – אם מחמת גזירת הכתוב (כמו בכיסוי הדם: "מי ששפך יכסה"), ואם משום שזהו "דבר שבגופו" שאין בו שליחות (כמו הנחת תפילין ו ברית מילה).

בכך נשלם מהלך השיעור, ונחתום בדברי המשנה: "רבי חנניה בן עקשיא אומר: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר: ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".




תקיעת שופר בר"ה שחל בשבת – עו"ד ישראל פוקס

 

תקיעת שופר בר"ה – עוד ישראל פוקס

7 בספט׳ 2026      כ"ה אלול התשפ"ו

המקורות עוסקים בסוגיית ביטול תקיעת שופר כאשר ראש השנה חל בשבת, תוך ניתוח המחלוקת בין התלמוד הירושלמי לתלמוד הבבלי בנוגע למקור האיסור. בעוד הירושלמי רואה בכך גזירת הכתוב מהתורה המבחינה בין "יום תרועה" ל"זכרון תרועה", הבבלי קובע כי מדובר בגזירה דרבנן מחשש שמא יוליכו את השופר ברשות הרבים. הטקסט בוחן את כוחם של חכמים לעקור מצווה מהתורה בשב ואל תעשה ואת השלכות הגזירה על מי שעבר ותקע בשבת. דרך ניתוח שיטות הרמב"ם, הריטב"א ורבי עקיבא איגר, מוסבר ההבדל בין גזירות המבטלות את המצווה מיסודה לבין גזירות האוסרות רק את המעשה על הגברא. בסיום, מוצע מבחן המבחין בין מצבים בהם החשש נוגע לעצם קיום המצווה לבין חששות חיצוניים שאינם פוגעים בצאת ידי חובה מדאורייתא.

נפתח במשנה במסכת ראש השנה בדף כט עמוד ב. המשנה מלמדת אותנו את היסוד הבא: 'יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעים אבל לא במדינה. משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהיו תוקעים בכל מקום שיש בו בית דין'. מהמשנה אנו למדים שבראש השנה שחל להיות בשבת – בדיוק כמו שקורה לנו השנה – אין תוקעים בשופר במדינה.

כדי להבין מדוע, נתבונן בשני הפסוקים המופיעים בתורה:

  1. בפרשת פנחס (במדבר כט, א) נאמר: 'ובחודש השביעי באחד לחודש מקרא קודש יהיה לכם, יום תרועה יהיה לכם'. כאן מגדירה התורה את היום כיום תרועה.
  2. בפרשת אמור (ויקרא כג, כד) נאמר: 'בחודש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון, זכרון תרועה מקרא קודש'. כאן מגדירה התורה את היום כזכרון תרועה. מדוע בפסוק אחד כתוב "יום תרועה" ובפסוק השני כתוב "זכרון תרועה"?

מי ששואל את השאלה הזו במקור הוא הירושלמי (מסכת ראש השנה, פרק ד' הלכה א'). הירושלמי מיישב ומסביר את כפל הפסוקים כך:

  • בשעה שהחג חל ביום חול – הרי הוא יום תרועה (ותוקעים בפועל).
  • בשעה שהוא חל בשבת – הרי הוא זכרון תרועה (מזכירים את התרועה אך לא תוקעים בפועל). החריג היחיד הוא בית המקדש, שבו תוקעים גם בשבת, וממילא הירושלמי דורש זאת מפסוק מיוחד של "והקרבתם". מוכח מן הירושלמי שהסיבה שלא תוקעים בראש השנה שחל בשבת היא גזירת הכתוב מדאורייתא! התורה עצמה היא שקבעה שבשבת המצווה משתנה לזיכרון בלבד.

כעת נעבור לבבלי בדף כט עמוד ב. הגמרא בבבלי מביאה בתחילה דרשה דומה לזו של הירושלמי כדי ליישב את שני הפסוקים ("כאן ביום טוב שחל בשבת, כאן ביום טוב שחל בחול"). אולם, הבבלי חולק על ההבנה שזהו דין דאורייתא, ורבא מקשה על כך שתי קושיות עצומות:

  1. אם התורה גזרה שלא לתקוע בשבת, כיצד תוקעים בבית המקדש? (הבבלי אינו מקבל את דרשת הירושלמי מהפסוק "והקרבתם").
  2. 'ועוד, עבודה היא?' האם תקיעת שופר היא מלאכה האסורה בשבת? והרי נפסק שתקיעת שופר היא חכמה ואינה מלאכה! אם כן, מדוע שהתורה תאסור זאת בשבת? לכן מחזיר אותנו רבא מההבנה הזו ומבהיר: 'מדאורייתא משרי'. מן התורה מותר לחלוטין לתקוע בשופר בשבת. הסיבה שאיננו תוקעים היא 'רבנן דגזור כדרבה' – גזירה דרבנן מפורסמת, שחלה גם על מצוות לולב ומגילה כשחלים בשבת. מהי הגזירה? 'הכל חייבים בתקיעת שופר ואין הכל בקיאים בתקיעת שופר, שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד, ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים'. חכמים חששו מפני איסור הוצאה והעברה בשבת, ולכן ביטלו את התקיעה לכל העם. במקדש לא גזרו, מכיוון שאין שבות במקדש.

כך פוסק להלכה הרמב"ם בפרק ח' מהלכות שופר הלכה ו': יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת אין תוקעים בשופר בכל מקום, ואף על פי שהתקיעה היא רק משום שבות ומן הדין היה שמצוות עשה של תורה תדחה את השבות, בכל זאת גזרו חכמים כדרבה שמא יוליכנו בידו. כך נפסק להלכה גם בשולחן ערוך בסימן תקפ"ח.

(אגב, היה בירושלים יהודי גדול בשם הרב שלזינגר שניסה לעורר את הדיון האם ניתן לתקוע בעיר העתיקה או בכותל, שכן יש מי שדנים האם דינם כיום כדין המקדש או ירושלים שבהם הותרה התקיעה, אך נתקדם קדימה).

כאן אנו נתקלים בקושיה חזקה ששואל המזרחי (בפירושו על רש"י): המשנה במסכת ביצה (דף לו) קובעת שאסור לנגן, להשמיע קול או להכות בכלי שיר בשבת וביום טוב, גזירה שמא יתקן כלי שיר. כך נפסק להלכה בשולחן ערוך בסימן של"ח ושל"ט. אם כן, שואל המזרחי, מדוע מותר לתקוע בשופר בראש השנה שחל ביום חול? הרי יש כאן השמעת קול בכלי, ומדוע לא נגזור בה 'שמא יתקן' ונאסור את התקיעה בכלל? הט"ז בסימן תקפ"ח מיישב זאת בשני אופנים:

  1. שופר אינו כלי שיר – תקיעת שופר היא תקיעה של מצווה, ועל קול כזה לא גזרו חכמים.
  2. אין כוח ביד חכמים לעקור דבר תורה לגמרי. מן התורה, ראש השנה הוא יום אחד בלבד (ולא יומיים). אילו חכמים היו גוזרים 'שמא יתקן' גם ביום חול, הם היו מבטלים ומעלימים את מצוות שופר כליל מהעולם. בשבת הם יכלו לגזור, כיוון שזהו רק ביטול זמני (בשנים שבהן החג חל בשבת), אך לעקור מצווה לגמרי – אפילו בשב ואל תעשה – חכמים אינם עושים (כפי שכותב גם הפרי חדש).

בהקשר זה, הט"ז בחושן משפט (סימן ב') מחדש יסוד נוסף: כאשר יש דבר מפורש בתורה להיתר – אין כוח לחכמים לבוא ולאסור אותו. על כך מקשים האחרונים: בפרשת כי תצא נאמר במפורש 'כי תהיינה לאיש שתי נשים', כלומר שהדבר מותר מן התורה. אם כן, כיצד בא רבינו גרשום ואסר זאת בחרם? החתם סופר מיישב קושיה זו ביסוד חשוב: חרם דרבינו גרשום הוגבל מראש בזמן – עד סוף האלף החמישי. חכמים רשאים לעקור היתר מפורש מן התורה בשב ואל תעשה כאשר הגזירה היא מוגבלת בזמן. (אמנם כיום אנו באלף השישי, אך האיסור נותר מכוח המשכיות או חרם אחר).

מכאן נגיע לחקירה היסודית של שיעורנו: מהו גדר הגזירה של חכמים שלא לתקוע בשבת?

  • צד א': חכמים עקרו לגמרי את מצוות שופר בשבת. כלומר, בשבת שחל בה ראש השנה, אין כלל 'חפצא' ומושג של מצווה.
  • צד ב': חכמים רק אסרו על האדם את מעשה התקיעה (איסור גברא), אך עקרונית המצווה מדאורייתא קיימת ושרירה בשבת.

מהי הנפקא מינה לחקירה זו? מה קורה אם אדם עבר על גזירת חכמים וכן תקע בשופר בשבת? לפי צד א' (הפקעת המצווה) – הוא לא עשה דבר ולא קיים שום מצווה. לפי צד ב' (רק איסור מעשה) – הוא עבר על איסור דרבנן, אך בפועל קיים מצווה מדאורייתא.

נפקא מינה הלכתית לכך מביא הרב צבי פסח פרנק (בספרו 'הר צבי' או 'ארץ צבי') בדיני ברכת שהחיינו לספרדים: השולחן ערוך (סימן תר, ג) פוסק שאם חל יום ראשון של ראש השנה בשבת, מברכים שהחיינו בתקיעת שופר ביום השני. (זאת בניגוד לאשכנזים, שמברכים שהחיינו ביומיים בכל מקרה, כשיטת הרמ"א). אם אדם עבר ותקע בשבת ביום הראשון: אם נפסק שקיים מצווה מדאורייתא (כצד ב'), הוא כבר יצא ידי חובת המצווה ביום הראשון, ולכן לא יוכל לברך שהחיינו ביום השני! אך אם לא קיים דבר (כצד א'), יברך שהחיינו ביום השני.

חקירה זו תלויה במחלוקת עמוקה בין המגן אברהם לרבי עקיבא איגר. המגן אברהם (סימן שמ"ג סק"ג) מביא בשם רבינו ירוחם שמותר לתת לקטן לתקוע בראש השנה שחל בשבת, ומדמה זאת להאכלת קטן מקורבן פסח אף שאינו מנוי עליו. הרעק"א (בדרוש וחידוש, מערכה ח') חולק עליו נמרצות וקובע: גדול שיתקע בשופר בשבת – קיים מצוות שופר מהתורה, אלא שעבר על שבות השבת! כלומר, רעק"א אוחז כצד ב' – הגזירה היא רק איסור על הגברא ולא עקירה של החפצא והמצווה. המגן אברהם, לעומתו, סובר כצד א' – שחכמים עקרו את המצווה לגמרי ולכן התוקע בשבת לא קיים מצווה כלל.

הגאון בעל 'חלקת יואב' (בקונטרס 'קבא דקשייתא', סימן צ"ט) תמה מאוד על דברי רעק"א, ומקשה עליו שתי קושיות קשות:

קושיה ראשונה: מדין ישיבה בסוכה. המשנה בסוכה (דף כח) עוסקת במי שראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית, שם בית שמאי פוסלים ובית הלל מכשירים. הגמרא בדף ג' מסבירה שהחשש הוא 'שמא ימשך אחר שולחנו' לתוך הבית. והנה, תוספות שם (דף ג' ע"ב) כותב במפורש: מי שאוכל בצורה כזו ועובר על גזירת חכמים – 'אפילו מדאורייתא לא קיים' מצוות סוכה! הרמב"ם והשולחן ערוך (תרל"ד) פוסקים להלכה כבית שמאי, שמי שאכל כך 'כאילו לא אכל בסוכה כלל'. שואל החלקת יואב: אם חכמים גזרו 'שמא ימשך', ומי שעובר על הגזירה לא קיים מצווה אפילו מדאורייתא (כשיטת תוספות), כיצד טוען רעק"א שבשופר התוקע בשבת כן קיים מצווה מדאורייתא? הרי חזינן שגזירת חכמים עוקרת את המצווה דאורייתא לחלוטין! (אמנם הר"ן חולק על תוספות וסובר שמהתורה יצא, וכל הדיון הוא מחלוקת ראשונים, אך לתוספות הקושיה עומדת).

ניסיון תליית החקירה במחלוקת תנאים:  הרב צבי פסח פרנק הציע לתלות את חקירתנו במחלוקת תנאים במשנה (סוכה כג) לגבי עושה סוכתו בראש האילן או על גבי בהמה: הגזירה היא שאסור לעלות לאילן או לרכוב על בהמה בשבת.

  • רבי יהודה פוסל את הסוכה לכל שבעת הימים כי אינה 'ראויה לשבעה' (שהרי בשבת אסור להשתמש בה).
  • רבי מאיר מכשיר ואומר 'מדאורייתא מחזי חזי ורבנן דגזרו בה'. הסביר הרב פרנק: רבי יהודה סובר שאם יעלה בשבת לא יצא ידי חובה אפילו דאורייתא (צד א' – עקרו את המצווה), ולכן היא אינה ראויה לשבעה. רבי מאיר סובר שאם יעלה בשבת כן יצא ידי חובה דאורייתא (צד ב'), ולכן היא נחשבת ראויה לשבעה.

אולם, הרב יחיאל יעקב וינברג בספרו 'שרידי אש' מקשה קושיה עצומה על הרב פרנק: הרמב"ם פוסק כרבי מאיר שסוכה בראש האילן כשרה, ומצד שני פוסק כבית שמאי שראשו ורובו ושולחנו בבית לא יצא ידי חובה. אם שתי ההלכות תלויות באותו יסוד, יש כאן סתירה מפורשת ברמב"ם! ה'שרידי אש' מיישב על פי הריטב"א, שמסביר שגם רבי יהודה מודה שמי שעולה בשבת לאילן קיים מצווה מדאורייתא, אלא שלדעתו עצם המניעה ההלכתית הופכת את הסוכה ל'לא ראויה'. ממילא, מחלוקתם אינה קשורה לחקירה שלנו, וכולם מודים שמהתורה יוצאים ידי חובה.

קושיה שנייה של החלקת יואב: מקריאת שמע אחרי חצות. המשנה בברכות (דף ב') קובעת שמצוות קריאת שמע של ערבית היא עד חצות, כדי 'להרחיק את האדם מן העבירה'. תלמידי רבינו יונה כותבים שמי שקורא אחרי חצות לא יצא ידי חובה. הנה שוב גזירת חכמים שעוקרת את המצווה מדאורייתא, בניגוד לשיטת רעק"א! אך כאן תמהתי על החלקת יואב: הרי הרמב"ם (הלכות קריאת שמע א, ט) והשולחן ערוך (רל"ה, ג) פוסקים מפורשות שלא כרבינו יונה, ואומרים שאם עבר וקרא עד שלא עלה עמוד השחר – יצא ידי חובתו! אם כן, אין כאן קושיה לשיטת הרמב"ם והשואל בשופר.

אך אם נתבונן בדבר, הסתירה ברמב"ם חוזרת אלינו: מצד אחד, בסוכה ושולחנו בבית – פוסק הרמב"ם שלא יצא ידי חובה כלל (גזירת חכמים עקרה דאורייתא). מצד שני, בקריאת שמע אחרי חצות – פוסק הרמב"ם שיצא ידי חובה! כיצד ניישב סתירה זו?

שמעתי יסוד נפלא מהרב הראשי לישראל, הרב קלמן בר שליט"א: כדי לדעת האם עובר על גזירת חכמים יוצא ידי חובה מדאורייתא, יש לבדוק מהי סיבת התקנה ומה היה החשש של חכמים. נשאל: מה יקרה אם החשש יתממש בפועל?

  • בסוכה ושולחנו בבית – החשש הוא שמא יימשך אחר שולחנו ויאכל בתוך הבית. אם החשש יתממש והוא יאכל בבית, הוא לא יקיים מצוות סוכה כלל! מכיוון שמימוש החשש גורם לביטול המצווה עצמה, חכמים עקרו את המצווה מיסודה למי שעובר על הגזירה.
  • בשופר בשבת – החשש הוא שמא יטלטל ארבע אמות ברשות הרבים. אם החשש יתממש והוא יטלטל ברשות הרבים, האם המצווה עצמה תיפגע? לא! הוא יעבור על איסור טלטול, אך תקיעת השופר שלו תהיה מצווה כשרה. לכן חכמים לא עקרו את המצווה עצמה, והתוקע בשבת קיים מצווה מהתורה.
  • בסוכה בראש האילן – החשש הוא שמא יתלוש. תלישה היא איסור שבת חיצוני למצווה, ואינה פוגעת בכשרות הישיבה בסוכה. לכן גם כאן המצווה לא נעקרה והסוכה כשרה.

אולם, סברה זו, עם כל יופייה, נתקלת בקושי מול דין קריאת שמע אחרי חצות! בקריית שמע, החשש של חכמים הוא שמא יישן ותעבור עונתה (יעלה עמוד השחר). אם החשש יתממש והוא יישן עד הבוקר – הוא יפסיד את המצווה לגמרי! לפי סברת הרב בר, חכמים היו צריכים לעקור את המצווה למי שקורא אחרי חצות, אך הרמב"ם פוסק שכן יוצא!

לכן, אני מציע להוסיף ולחדש נדבך נוסף לסברה זו, והוא ההבחנה בין חפצא לגברא: כדי שגזירת חכמים תעקור את המצווה מהתורה, לא מספיק שמימוש החשש יבטל את המצווה, אלא צריך גם שהגזירה עצמה תוטל על החפצא של המצווה.

  • בסוכה ושולחנו בבית (או בסכך פסול כגון נסרים רחבים) – הגזירה מוטלת על החפצא; חכמים הגדירו את הישיבה הזו כ'ישיבה פסולה' ואת החפץ כלא-סוכה. ברגע שהחפצא נפסל על ידי חכמים, אין אפשרות לצאת בו ידי חובה מהתורה.
  • בקריאת שמע אחרי חצות או שופר בשבת – הגזירה אינה על החפצא (השופר לא נפסל, ופרשיות שמע לא נפסלו), אלא זוהי גזירה על הגברא – איסור פעולה בלבד ('אל תקרא כעת', 'אל תתקע כעת'). בכל מקום שהגזירה היא על הגברא בלבד, גם אם האדם עבר על איסור חכמים, המצווה מצד החפצא שלה נותרה שלמה, ולכן יוצא בה ידי חובת דאורייתא.

זהו החילוק העולה להלכה, המיישב את כל הקושיות והסתירות בשיעורנו. שנזכה לקיים את המצוות כהלכתן ולשמוע קול שופר ברצון חכמים.




הכרעת הספק-רוב וחזקת ממון מול חזקה מעיקרא – ר' יעקב ישורון

השעורים מוקדשים לע"נ אימנו מורתנו רחל בת יוסף  – יום השנה : כח' אב
                                                  החלק הראשון של השיעור נמסר בבית הכנסת ע"ג כא' אב תשפ"ו                                                                                                                                           החלק השני של השיעור נמסר בבית הכנסת ע"ג כז' אב תשפ"ו

                                                  רוב וחזקת ממון לעומת חזקה דמעיקרא – ר' יעקב ישורון

 

השב שמתתא (שמעתא ד' פרק כד') מביא כמה ראיות לכך שיש עדיפות למוחזקות ממון על פני חזקה דמעיקרא :

 

(1)

הגמרא בקידושין (פ' א') אומרת שאם נמצא תינוק בצד עיסה ובצק בידו אנחנו חוששים שמא התינוק נגע בעיסה. מצד אחד יש "רוב תינוקות מטפחין" באשפה ונוגעים בשרצים שאומר שהעיסה נטמאה, מאידך יש לעיסה חזקה דמעיקרא שאומרת שהעיסה טהורה. אומרים חכמים שחולקים על רבי מאיר ש"רובא וחזקה רובא עדיף" ולכן נחליט במקרה זה שהעיסה טמאה.

הגמרא בבבא קמא (מו' א') אומרת שאדם שמוכר שור לחברו והשור נמצא נגחן לא יכול הקונה לטעון שהוא כמו רוב העולם קנה את השור לחרישה וממילא זה מקח טעות, מפני שיכול לומר לו המוכר אני מהמיעוט שמוכרים שור לשחיטה, ועל סמך רוב אתה לא יכול להוציא ממני את כסף הקניין מפני שאין מוציאים ממון על פי רוב (כך דעת שמואל שנפסקה להלכה).

רואים אם כן שרוב מכריע חזקה דמעיקרא ולא מכריע חזקת ממון – מכאן שחזקת ממון טובה יותר מחזקה דמעיקרא.

 

(2)

הגמרא בבבא בתרא (לב' א') מתארת שני מיקרים :

המקרה הראשון – שואל ראובן את שמעון מה אתה עושה בשדה שלי. עונה שמעון אתה מכרת לי אותה והנה שטר הראייה. אומר ראובן שטר הראייה מזויף. גוחן שמעון כלפי רבה ואומר לו שאכן השטר הוא מזויף "מיהו שטרא מעליא הוה לי ואירכס ואמינא אינקיט האי בידאי כל דהו". אומר רבה מה לי לשקר (לשמעון יש מיגו) שהרי אילו היה רוצה היה שמעון טוען שהשטר הוא שטר טוב והיה גם יכול להביא עדי קיום שיקיימו את השטר בגלל רמת הזיוף הגבוהה של החתימות והיה זוכה בשדה, לכן צריך להאמין לו שהשדה שלו.

רב יוסף חולק וסובר שאי אפשר להאמין לשמעון על סמך המיגו שהרי "אמאי סמכת האי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא".

הרשב"ם מסביר שלפי רב יוסף אי אפשר לסמוך על המיגו מפני שבכל מיגו ישנן שתי טענות אמת אחת שטוען ואחת שיכול היה לטעון, אבל במקרה שלנו הטענה שיכול היה לטעון אינה טענת אמת שהרי השטר מזויף.

הגמרא פוסקת הלכה כרבה. המשמעות היא שעל סמך מיגו מוציא שמעון את הקרקע מידי ראובן למרות שראובן הוא המרא קמא, שהרי יש הודאת בעל דין של שמעון שראובן הוא המרא קמא שהרי שמעון מודה שראובן מכר לו את הקרקע.

 

המקרה השני – ראובן תובע משמעון מאה מנים שלווה ממנו ומציג לו את שטר ההלוואה. טוען שמעון שהשטר מזויף.

גוחן ראובן כלפי רבה ואומר לו שאכן השטר הוא מזויף "מיהו שטרא מעליא הוה לי ואירכס ואמינא אינקיט האי בידאי כל דהו".

אומר רבה שיש לראובן מיגו שהרי אילו היה רוצה היה טוען שהשטר הוא שטר טוב והיה גם יכול להביא עדי קיום שיקיימו את השטר בגלל רמת הזיוף הגבוהה של החתימות והיה זוכה בהלוואה, לכן צריך להאמין לו שאכן השטר הוא שטר אמת.

רב יוסף חולק וסובר שאי אפשר להאמין לשמעון על סמך המיגו שהרי : "אמאי סמכת האי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא".

הרשב"ם מסביר שאי אפשר לסמוך על המיגו מפני שבכל מיגו ישנן שתי טענות אמת אחת שטוען ואחת שיכול היה לטעון, אבל במקרה שלנו הטענה שיכול היה לטעון אינה טענת אמת שהרי השטר מזויף.

הגמרא פוסקת במקרה הזה הלכה כרב יוסף מפני שהמיגו הוא מיגו להוציא ממוחזק ו"מיגו לאפוקי ממונא לא אמרינן".

רואים אם כן שמיגו יכול להוציא ממרא קמא אבל לא יכול להוציא ממוחזק, מכאן שחזקת ממון טובה יותר מחזקת מרא קמא שהיא חזקה דמעיקרא.

 

(3)

המשנה בבבא מציעא (ק' א') מתארת מקרה בו שני אנשים החליפו פרה בחמור. ברגע שבעל הפרה משך את החמור חל הקניין ובעל החמור זכה בפרה שנמצאת באותו זמן במקום אחר. אחר כך התברר שהפרה ילדה ולא ידוע האם זה קרה לפני שחל הקניין ואז הוולד שייך לבעל הפרה המקורי או אחרי חלות הקנין ואז הוא שייך לבעל החמור המקורי. בגלל הספק שנוצר אומרת המשנה שהדין הוא שיחלוקו.

שואלת שם הגמרא מדוע אנחנו אומרים יחלוקו, מדוע שלא נאמר שיזכה בוולד זה שהוא מוחזק בפרה ושחברו שרוצה להוציא את הוולד יביא ראיה כדין כל מוציא ממוחזק שמביא ראיה ?

מתרצת הגמרא שמדובר באופן שהפרה נמצאת באגם ולכן אין מוחזק. ושוב שואלת הגמרא מדוע שלא ניתן את הוולד למרא קמא של הפרה ? ומתרצת הגמרא : "הא מני סומכוס היא דאמר ממון המוטל בספק חולקין בלא שבועה".

מדייק תוספות שם ד"ה "הא מני סומכוס היא" שמכך שהגמרא לא תירצה "אלא הא מני סומכוס היא" סימן שהתירוץ מתייחס רק לקושייה השנייה דהיינו לשאלה מדוע שלא יזכה בוולד המרא קמא. על האפשרות הזו שניתן את הוולד למרא קמא ולא נחלוק את הוולד תירצה הגמרא שמדובר אליבא דסומכוס שסובר שבממון המוטל בספק לא הולכים בתר מרא קמא אלא חולקים ולכן הדין במשנה הוא שחולקים, אבל על השאלה הראשונה שנשאלה והיא שמדוע לא ניתן את הוולד למוחזק בפרה – על השאלה הזו הגמרא לא מתרצת "הא מני סומכוס היא", ראיה מכאן שסומכוס אכן מודה שבממון המוטל בספק אם יש מוחזק נותנים למוחזק ולא חולקים.

רואים אם כן שלפי סומכוס חזקת ממון מכריעה ספק ממוני ולא אומרים את הדין של יחלוקו, ואלו חזקת מרא קמא לא מכריעה את הספק והדין הוא שיחלוקו. ראיה נוספת לכך שחזקת ממון טובה יותר מחזקה מרא קמא שהיא חזקה דמעיקרא.

 

השב שמעתתא (שמעתא ד' פרק כד') מסביר שהסיבה לכך שחזקת ממון טובה יותר מחזקה דמעיקרא היא מפני שחזקת ממון היא הוכחה עכשווית ואלו חזקה דמעיקרא היא הוכחה שמקורה בעבר, ומטבע הדברים הוכחה עכשווית טובה יותר מאשר הוכחה מהעבר.

 

השב שמעתתא (שם) אומר שגם רוב הוא הוכחה עכשווית ועל פי זה ניתן להבין מדוע רוב וחזקה רוב עדיף מפני שרוב שהוא הוכחה עכשווית טוב יותר מחזקה דמעיקרא שהיא הוכחה מן העבר.

 

קונטרס הספקות (ו' יא') אומר את הדבר הבא : רוב לא מועיל כדי להוציא ממון ממוחזק שהרי אין הולכים בממון אחר הרוב, אבל יש מקום לומר שרוב יועיל להוציא ממרא קמא, שהרי חזקת מרא קמא היא כמו חזקה דמעיקרא באיסורים, ובאיסורים רובא וחזקה רובא עדיף.

 

חזקה דמעיקרא וחזקה דהשתא

 

חזקה דמעיקרא
ברגע שנולד ספק יש שתי אפשרויות ואני לא יודע איזו מהן היא הנכונה. החזקה דמיעקרא פושטת את הספק ואומרת שמה שהיה עד לרגע לידת הספק הוא גם מה שיש עכשיו. מכיוון שאני לא יודע מה היא האפשרות הנכונה אני מניח שמה שהיה קודם הוא גם מה שיש עכשיו.
לדוגמא (יבמות לא' א')  : אדם זורק גט לאשתו שעומדת ברשות הרבים. ספק אם הגט נפל בתוך ארבע אמות שלה ולכן היא מגורשת, ספק אם הגט נפל בתוך ארבע אמות שלו ולכן היא אינה מגורשת. החזקה דמעיקרא אומרת שכיון שלפני שנולד הספק האישה הייתה אשת איש לכן אני צריך להתייחס אליה גם עכשיו כאל אשת איש ולהניח שהגט נפל בתוך ארבע אמות של הבעל והגירושין לא היו גירושין.

הגמרא בחולין (י' ב') אומרת שחזקה דמיעקרא לומדים מפרשת נגעי בתים מן הפסוק " ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר את הבית שבעת ימים" – "דלמא אדנפיק ואתא בצר ליה שיעורא אלא לאו משום דאמרינן אוקי אחזקיה".

 

חזקה דהשתא
החזקה דהשתא אומרת שאם יש ספק ביחס למה שהיה בעבר אז המצב הנוכחי פושט את הספק ואומר שמה שיש עכשיו זה גם מה שהיה בעבר.

מחלוקת רש"י ותוספות בעניין חזקה דהשתא
הגמרא בקידושין (עט' א') מתארת מקרה שבו ביום שמלאו לאישה ששה חודשים כנערה, באותו יום בשעה עשר בבוקר אביה קידש אותה בדרך והיא קידשה את עצמה בעיר. באותו יום בשעה שתים אחר הצהריים האישה נבדקה והתברר שהיא בוגרת.

רב סובר שאם בשעה שתים אחר הצהריים בדקנו ונוכחנו לדעת שהאישה בוגרת זה אומר שהאישה הייתה כבר בוגרת מהבוקר לפני שהתקדשה על ידי אביה ולפני שקידשה את עצמה, ולכן הקידושין שתפסו הם הקידושין שקדשה את עצמה ולא הקידושין שאביה קידש אותה.

לעומת זאת  שמואל חולק וסובר שכיוון שיש ספק בשאלה אם ברגעי הקידושין שלה ושל אביה היא הייתה בוגרת או נערה לכן חוששים גם לקידושי האב וגם לקידושיה שלה.

 

רבי עקיבא איגר בשו"ת (אורח חיים סימן ז') מסביר את שורש מחלוקת רב ושמואל : לרב חזקה דהשתא שלא מתנגשת עם חזקה דמעיקרא היא חזקה, ובמקרה של הגמרא אין חזקה דמעיקרא שהרי ביום שנשלמים ששת חודשי הנערות ברור שיהיה המעבר ממצב נערות למצב בגרות, ולכן סובר רב שהולכים בתר השתא, ואם עכשיו המתקדשת בוגרת גם בבוקר לפני שהיו הקידושין היא הייתה בוגרת ולכן קידושיה שלה תופסים, ואלו שמואל סובר שחזקה דהשתא אינה חזקה, וכיוון שגם חזקה דמיעקרא לא קיימת לכן בזמן הקידושין של האב ושלה עצמה האישה הייתה ספק נערה ספק בוגרת ולכן חוששים לקידושי שניהם.

 

 

רש"י שם בסוגיא (עט' ב' ד"ה "מי איכא למימר העמד הגוף על חזקתו") כותב : "יומא דמשלם שית אין בה לא חזקת נערות ולא חזקת בגרות שהיום היא עומדת להשתנות". יוצא שרב (שהלכה כמותו – רמב"ם אישות ג' יד') סובר לפי רש"י שכיון שאין חזקה דמעיקרא, שהרי ביום שנשלמו ששת חודשי הנערות מצבה יכול כל רגע להשתנות, לכן הולכים בתר חזקה דהשתא ואומרים אם עכשיו היא בוגרת זה אומר שגם לפני שהיא התקדשה היא הייתה בוגרת, ולכן הקידושין שקידשה את עצמה תופסים ולא קידושי האב.

תוספות שם בסוגיא (עט' ב' ד"ה "מי איכא למימר העמד הגוף על חזקתו") כותב : "ור"י פירש דרגילות הן לבא בבוקר ואין שייך חזקה דנערות". תוספות סובר שלפי רב אנחנו מניחים שבשעה שהיא התקדשה היא כבר הייתה בוגרת לא בגלל החזקה דהשתא אלא בגלל רוב שאומר שברוב המקרים סימני הבגרות מגיעים כבר בבוקר.

אומר השב שמעתתא (שמעתא ג' פרק טז') שבזה נחלקו רש"י ותוספות בדעת רב : לרש"י אם אין חזקה דמעיקרא (ביום שנשלמו ששת חודשי הנערות חזקת הנערות שלה יכולה כל רגע להשתנות) הרי שהחזקה דהשתא מופעלת ופושטת את הספק, ולכן אומר רב שקידושי האישה תופסים היות ואם האישה עכשיו בוגרת היא הייתה בוגרת בתחילת היום לפני הקידושין, ואלו לתוספות חזקה דהשתא אינה נחשבת לחזקה, והסיבה שקידושי האישה הם אלו שתופסים היות שיש רוב שפושט את הספק ואומר שברוב המקרים סימני הבגרות מופיעים כבר בבוקר שזה אומר שלפני שהאישה התקדשה היא הייתה כבר בוגרת ולכן קידושי האישה הם אלו שתפסו.

 

הגמרא בנידה (ב' ב') אומרת : "מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו על גביו למפרע בין בר"ה בין ברה"י טמאות", והגמרא שם מסבירה במסקנה לאחר כל השקלא והטריא שהסיבה היא זו :

מצד אחד יש חזקה דמעיקרא של הטהרות שאומרת שהטהרות טמאות, ומאידך יש חזקה דמעיקרא של המקווה שאומרת שהמקווה שלם ולכן הטהרות שהוטבלו במקווה טהורות, אבל יש למקווה גם חיסרון של "הרי חסר לפניך".

אומר השב שמעתתא (שמעתא ג' פרק טז') שניתן להבין את מסקנת הגמרא בשני אופנים :

(1) החזקה דמעיקרא של הטהרות שאומרת שהן טמאות מתקזזת על ידי החזקה דמעיקרא של המקווה שהוא שלם ושאומרת שהטהרות טהורות, ומה שנשאר זה רק החזקה דהשתא של "הרי חסר לפניך", שהיא מובאת בחשבון היות שאין חזקה דמעיקרא שעומדת מולה, והיא גורמת לכך שנחליט שהטהרות טמאות.

(2) אין דבר כזה חזקה דהשתא, החשבון הוא רק חשבון של חזקות דמעיקרא, והוא כזה : מצד אחד יש לי חזקה דמעיקרא של הטהרות שאומרת שהן טמאות וזו חזקה טובה ומשובחת, ומהצד השני יש חזקה דמעיקרא של המקווה שאומרת שהמקווה שלם ולכן הטהרות טהורות, אבל החזקה הזו היא חזקה חלשה וקטועה שהרי "הרי חסר לפניך", ולכן בחשבון החזקות הכולל חזקת הטומאה של הטהרות גוברת על חזקת הטהרה של המקווה בגלל שהיא טובה ומשובחת ממנה, ולכן כל הטהרות שנעשו על גבי אותו מקווה טמאות.

במילים אחרות : שתי האפשרויות שהעלינו קודם על פי רעק"א במחלוקת רב ושמואל, ולפי השב שמעתתא במחלוקת רש"י ותוספות בדעת רב, שתי האפשרויות האלה הן אלו שניתן להסביר באמצעותן את הסיבה לעובדה שהטהרות שנעשו על גבי המקווה טמאות.

 

המשנה בנדה (ב' א') מביאה שלוש דעות ביחס לשאלה של מה הדין של טהרות שאישה נגעה בהם לפני שראתה דם נידות  :

לבית שמאי : דיה שעתה ואינה מטמאה את הטהרות שנגעה בהם קודם שראתה את הדם, לבית הילל מטמאה את כל הטהרות שנגעה בהם מאז הבדיקה האחרונה שבה הייתה טהורה, ולדעת חכמים לוקחים את הזמן הקצר יותר בין שני הזמנים : בין הזמן של מעת לעת (עשרים וארבע השעות האחרונות) ובין הזמן שעבר מאז הבדיקה התקינה האחרונה, וכל הטהרות שנגעה בהן באותו זמן הן טמאות.

הרמב"ם (איסורי ביאה ט' ג') פוסק כדעת חכמים.

נשאלת השאלה איך מתחשבים בחזקה דהשתא לפי חכמים ומטמאים טהרות שהאישה נגעה בהם קודם הראיה, והרי יש לאישה חזקה דמעיקרא שאומרת שלפני הראיה היא הייתה טהורה, וכמו שהסברנו קודם כאשר יש חזקה דמעיקרא לכל הדעות לא מתחשבים בחזקה דהשתא ?

אומר השב שמעתתא (שמעתא ג' פרק טז') שמדובר בתרומה וקודשים וכפי שמסביר תוספות בנדה (ב' ב') ד"ה "מעת לעת"

שחכמים החמירו בתרומה וקודשים לטמא למפרע על סמך חזקה דהשתא, אבל בחולין באמת אין שום משמעות לחזקה דהשתא כאשר היא מתנגשת בחזקה דמעיקרא,.

 

לסיכום :

לדעת רב לפי רעק"א, ולדעת רב אליבא דרש"י לפי השב שמעתתא, כאשר יש התנגשות בין חזקה דמעיקרא לחזקה דהשתא החזקה דמעיקרא גוברת, אבל אם יש חזקה דהשתא ששום דבר לא מתנגד לה היא מופעלת ופושטת את הספק, ואלו לדעת שמואל לפי רעק"א ולדעת רב ושמואל אליבא דתוספות לפי השב שמעתתא, אין כלל חזקה דהשתא.

 

מה שיוצא זה שלפי כולם תמיד נלך בתר חזקה דמעיקרא כאשר היא קיימת – או בגלל שאין דבר כזה שנקרא חזקה דהשתא, או בגלל שאמנם יש דבר כזה שנקרא חזקה דהשתא אבל החזקה דמעיקרא טובה ממנה.

 

 

סתירה

ומתעוררת השאלה שלכאורה יש סתירה בדברי האחרונים :

השב שמעתתא (שמעתא ד' כד') הסביר לנו שרוב וחזקת ממון טובים יותר מחזקה דמעיקרא מפני שהוכחות עכשוויות טובות יותר מהוכחות שמקורם בעבר, ואילו אנחנו הראינו שההשוואה שבין חזקה דמעיקרא  לחזקה דהשתא מראה את ההיפך.

 

יישוב הסתירה

ננסה בע"ה ליישב את הסתירה.

 

 

חזקה עם סברא וחזקה בלי סברא

רעק"א (שו"ת סימן קלו') מסביר שישנן שני סוגי חזקות – חזקות שהן מכוח גזירת הכתוב, כמו למשל חזקה דמעיקרא, שאין בהן סברא או כוח בירור שאומר שהדבר במציאות אכן כך, שהרי לדוגמא אם אישה התקדשה בטבעת שיש ספק אם היא שווה פרוטה או לא, נוצר ספק ביחס לשאלה האם האישה היא פנויה או שהיא אשת איש, והחזקה דמעיקרא פושטת את הספק ואומרת שהיא פנויה מפני שלפני שנולד הספק היא הייתה פנויה, במילים אחרות אנחנו בעצם מחליטים שהטבעת לא הייתה שווה פרוטה, והרי ברור שאין קשר בין הדברים, וכי בגלל שהאישה הייתה קודם פנויה הדבר מוכיח שהטבעת לא הייתה שווה פרוטה, אלא שבחזקה מסוג זה התורה אומרת לנו להתנהג עם המקרה כמו שהתנהגנו אתו לפני שנולד הספק.
לעומת זאת ישנן חזקות שהנאמנות שבהן היא מכוח בירור וסברא, כמו "חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו" או "חזקה אין אדם פורע תוך זמנו", שהסברא אומרת שכך הוא הדבר מפני שזה טבעו של אדם שהוא אינו רוצה לפרוע חוב בטרם זמן הפירעון.

השב שמעתא (שמעתא ז' פרק כא') מביא שתי ראיות לרעיון הזה שאומר שחזקה דמעיקרא היא חזקה שמקורה בגזירת הכתוב ולא בסברא, ושרק אומרת לנו איך להתנהג אבל לא מבררת את הספק במציאות.

(1) הגמרא בבבא בתרא (לא' ב') מדברת על מקרה בו שתי כיתות עדים מכחישות זו את זו. באותה עדות ברור ששתי הכיתות פסולות היות שאי אפשר לדעת מי היא הכת שדוברת אמת, אבל ביחס לעדויות עתידיות נחלקו רב הונא ורב חסדא. לדעת רב הונא "זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה" ואילו לפי רב חסדא "בהדי סהדי שקרי למה לי". להלכה נפסק כדעת רב הונא שכל כת כשרה לבא ולהעיד בעדויות עתידיות, היות שהחזקה דמעיקרא שיש לכל כת פושטת את הספק ואומרת שהיא כת כשרה, אף על פי שהדבר לא יכול להיות על פי האמת היות שכת אחת היא ודאי כת שקרנית, אלא שהדבר אפשרי מפני שחזקה דמעיקרא איננה מוכיחה או מבררת את האמת אלא היא רק אומרת לנו איך להתנהג.

 

(2) הגמרא בפסחים (י' א') מדברת על מקרה של שני שבילים ומוטל מת לרוחב אחד משני השבילים הללו באופן כזה שכל מי שעובר באותו שביל וודאי נטמא טומאת מת, והלכו שני בני אדם כל אחד מהם בשביל אחר רק שאנחנו לא יודעים באיזה מהם מוטל המת. אם יבוא כל אחד מהם בנפרד לשאול את בית הדין האם הוא טהור או טמא, בית הדין יפסוק לו שהוא טהור מכוח החזקה דמעיקרא שיש לו שהיה טהור לפני שנולד הספק, אף על פי שעל פי האמת הדבר בלתי אפשרי שהרי האחד וודאי טמא.

חזקה עם סברא היא שוות ערך ל"אנן סהדי"

אומר רעק"א (שו"ת תשובה קלו') את החידוש הבא : המחלוקת בגמרא ביבמות (לא' א') ביחס לשאלה אם ספק של תרי ותרי הוא ספק של תורה וחזקה לא יכולה לפשוט אותו, או שהוא רק ספק דרבנן ומן התורה הוא ספק ככל הספיקות שחזקה יכולה לפשוט אותו, מדברת על חזקה דמעיקרא (חזקת אשת איש שיש לאישה שביחס אליה נולד ספק האם הגט שזרק לה בעלה ברשות הרבים נפל קרוב לה והיא מגורשת או קרוב לו והיא אינה מגורשת), ודווקא בחזקה כזו שאין בה סברא אלא מקורה בגזירת הכתוב נחלקו האמוראים, כמו שהסברנו קודם, אבל בחזקה שיש עמה סברא, כמו למשל "חזקה אין אדם פורע תוך זמנו", ייתכן לומר שבמקרה זה לא תהיה מחלוקת וכולם יסברו שחזקה כזו לא יכולה לפשוט ספק של תרי ותרי מן התורה, היות שדבר שיש בו סברא או כוח של בירור והוכחה הוא כמו אנן סהדי (דהיינו דבר שאנחנו יכולים להעיד עליו מפני שהוא כל כך ברור ומובן), ואנן סהדי זה כמו עוד כת עדים, והרי כת עדים נוספת לא יכולה להכריע ספק של תרי ותרי מפני שתרי כמאה ומאה כתרי.

 

רוב עם סברא ורוב בלי סברא

הגמרא בבבא מציעא (ו' ב') מתארת מקרה בו אדם מפריש מעשר בהמה, ובמהלך המניין של עשר בהמות כדי להפריש את הבהמה העשירית כמעשר בהמה, קפץ אחד מן המנויים לתוך קבוצת הבהמות הלא מנויות, במקרה כזה אומרת הגמרא כל הדיר פטור ממעשר בהמה. הבהמות שכבר נמנו באותה קבוצה פטורות מפני שמנין הראוי פוטר, ואלו הבהמות שבתוך הדיר שעדיין לא נמנו פטורות מפני שכל בהמה שתצא עשירית יש ספק שמא היא בהמה שכבר מנו אותה ובתור שכזו היא לא יכולה לשמש מעשר בהמה. אם כן ביחס לכל בהמה שתצא עשירית יש ספק האם היא יכולה לשמש כמעשר בהמה והתורה אמרה "העשירי יהיה קודש" (ויקרא כז' לב') – עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק.

שואל השיטה מקובצת (בבא מציעא ו' ב') מדוע כל בהמה בדיר היא ספק מעשר בגלל החשש שמא היא בהמה שכבר נמנתה, והלא רוב הבהמות בדיר הם בהמות שעדיין לא נימנו, ו"ניכבשינהו וניידי" באופן כזה שנוכל להפעיל את הכלל של כל דפריש מרובא פריש שאומר שכל עשיריית הבהמות שנמנות עכשיו לא מנו אותן עדיין והבהמה העשירית צריכה להיות מעשר בהמה ?
מתרץ השיטה מקובצת : כל דפריש מרובא פריש שפושט את הספק על ידי רוב, פירושו שהספק נשאר ספק אלא שהתורה אומרת שצריך להתנהג אל זה שפרש כאחד שבא מקבוצת הרוב, וכיוון שהתורה גזרה "עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק" לכן הבהמה היא ספק מעשר בהמה ולכן כל הדיר שעדיין לא נמנה פטור ממעשר בהמה.

הגמרא הקידושין (עג' א') אומרת : "לא יבא ממזר ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ממזר ספק יבא בקהל ודאי הוא דלא יבא הא בקהל ספק יבא", כלומר ספק ממזר מותר לו לשאת ישראלית וגם מותר לו לשאת ממזרת. ואומרת הגמרא שם (עד' א') שההלכה כאבא שאול שאומר שהדבר נכון גם אם רוב אנשי העיר הם ממזרים ופסולים אצל האישה.

שואל השב שמעתתא (שמעתא ב' פרק טו') : הרי אם יש רוב פסולים הרי שהתינוק הנולד הוא לא ספק ממזר אלא ודאי ממזר מכוח זה שהרוב פשט את הספק ?

מתרץ השב שמעתתא ואומר : כמו שראינו בתירוץ של השיטה המקובצת שרוב לא פושט את הספק רק אומר לנו איך להתנהג, ולכן למרות שרוב הבהמות בדיר הן בהמות שלא נמנו, למרות זאת עדיין כל בהמה שנמנית ממשיכה להיות ספק עשירי, הוא הדין בממזר : למרות שהרוב אומר שהתינוק הנולד כשר, למרות זאת מכלל ספק הוא לא יצא, וכיון שהתורה אומרת "לא יבוא ממזר בקהל ה'" – ממזר ודאי אמר רחמנא ולא ממזר ספק, והנולד הוא ספק לכן מותר לו לבא בקהל.

ואומר השב שמעתתא שכל זה הוא דווקא ברוב דאיתא קמן שאין בו סברא, אבל רוב דליתא קמן שמקורו בסברא הוא רוב שמברר ופושט את הספק במציאות, ואם היה מדובר ברוב כזה הבהמה העשירית הייתה נחשבת לוודאי מעשר בהמה, וספק הממזר היה נחשב לוודאי ממזר.

השב שמעתתא (שמעתא א' פרק א') מביא ראיה לכך שספק ממזר נפשט על ידי רוב שיש בו סברא (רובא דליתא קמן) מן הגמרא בחולין (יא' ב') שאומרת בין יתר האפשרויות שרובא דליתא קמן נלמד ממה שאומרת התורה שמכה אביו ואימו נהרג, ונשאלת השאלה אולי המוכה הוא לא אביו ? אלא כיון שרוב בעילות אחר הבעל אנחנו מניחים שהמוכה הוא האבא. אומר השב שמעתתא שמגמרא זו רואים שרובא דליתא קמן פושט את הספק ביחס למכה ועושה אותו ודאי בנו של המוכה, שהרי אחרת לא היינו הורגים אותו מספק.

לסיכום :
(1) ראינו מתוך הסוגיה של תרי ותרי שלחזקה עם סברא יש חוזק של "אנן סהדי" דהיינו חוזק של שני עדים, בה בשעה שלחזקה שאין עמה סברא אין את החוזק הזה.
(2) ראינו שחזקה עם סברא יש בה כוח של בירור והיא פושטת את הספק במציאות, ואלו חזקה בלי סברא משאירה את הספק כספק ורק אומרת לנו להתנהג כאלו הספק נפשט.
(3) ראינו שרוב עם סברא יש בו כוח של בירור והוא פושט את הספק במציאות, ואלו רוב בלי סברא משאיר את הספק כספק ורק אומר לנו להתנהג כאלו הספק נפשט
.

מיגו עם סברא ומיגו בלי סברא

אומר הקובץ שיעורים (חלק ב' סימן ג') שבמיגו יש סברא של "מה לי לשקר". מיגו פירושו שאדם טוען טענה א' שבה מצד עצמה הוא לא נאמן, אבל יש לו את טענה ב' שבה הוא נאמן ויכול היה לטעון אותה, לכן אנחנו צריכים להאמין לו גם בטענה א'.
לדוגמא : הגמרא בבבא בתרא (ע' א') מתארת מקרה בו ראובן הפקיד חפץ אצל שמעון ויש בידו שטר ראיה על ההפקדה. שמעון נאמן לומר החזרתי את הפקדון ולהישבע על כך במיגו דאי בעי אמר שהחפץ נאנס והיה נשבע על כך.

אולם אומר הקובץ שיעורים יש מקרים שבהם אי אפשר לומר שזה המנגנון שעומד מאחורי מיגו, ואחד מאותם מקרים הוא מיגו דהעזה.

הגמרא בבבא בתרא (לו' א') מתארת מקרה שבו העיזים של ראובן ששווים מאה זוז נכנסו לחצרו של שמעון ואכלו חושלא (שעורים קלופים) ששווים מאתים זוז. אומרת הגמרא ששמעון נאמן לטעון שהנזק היה בשווי של מאה זוז שהרי יש לו מיגו דאי בעי היה תופס את העיזים ששווים מאה זוז והיה אומר שהם שלו.

אומר תוספות בבבא קמא (קז' א' ד"ה "עירוב פרשיות") על פי הבנת הש"ך (חושן משפט סימן פב' דיני מיגו) שמיגו כזה מועיל למרות שהמיגו הזה הוא מיגו דהעזה. המיגו הוא מיגו דהעזה שהרי הטענה שיכול היה שמעון לטעון שהעיזים שייכים לו היא טענה שיש בה העזה שהרי גם הוא וגם ראובן יודעים שזו טענת שקר.
אומר הקובץ שיעורים שבמקרים כאלה המיגו פועל על ידי "כוח הטענה". במקרה זה גזירת הכתוב אומרת שנותנים לבעל המיגו בטענה שהוא טוען את הכוח שיש לו בטענה שיכול היה לטעון.

 

בגמרא בבבא בתרא (לב' א') שהזכרנו קודם אומר רב יוסף "אמאי קא סמכת אהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא". ומסביר הקובץ שיעורים שלפי רב יוסף המיגו הוא לא מיגו מפני שלפי רב יוסף המיגו מבוסס על "כוח הטענה", נותנים לבעל המיגו את הכוח  הטענה שיכול היה לטעון, אבל כוחה הוא כוח של שטר מזוייף ולכן אין לו מיגו.

 

הגמרא בכתובות (טז' א') אומרת על המחלוקת המובאת במשנה שם באישה שאומרת שהיא נאנסה אחרי האירוסין ונסתחפה שדהו של ארוסה, והוא אומר לא כי אלא עד שלא נתארסה  נאנסה והיה מיקחו מקח טעות שרבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים שהיא נאמנת בגלל שיש לה מיגו : "דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך", וטענה זו טובה יותר מן הטענה שטוענת, מפני שבטענה זו היא לא פוסלת את עצמה מן הכהונה ואילו בטענה של אונס שהיא טוענת היא פוסלת את עצמה מן הכהונה.
אומר הקובץ שיעורים שבמקרה הזה אי אפשר לומר שהמיגו עובד מצד "כוח הטענה", מפני שבמקרה הזה אין האישה נאמנת לא בטענה שהיא טוענת ולא בטענה שיכולה הייתה לטעון. במקרה הזה חייבים לומר שהמיגו מבוסס על הסברא של "מה לי לשקר" דהיינו שהאישה לא משקרת שהרי אם הייתה רוצה לשקר הייתה טוענת את הטענה הטובה יותר.

 

מוחזקות או חזקת מטלטלין

אם אדם מחזיק בידו חפץ אנחנו אומרים שהוא מוחזק בחפץ. במוחזקות יש סברא וכוח של בירור. ברור שהחפץ שייך לאדם שמחזיק אותו שהרי אחרת איך הוא הגיע לידיים שלו, כפי שאומרים הראשונים "חזקה כל מה שתחת יד אדם הרי היא שלו".

אנחנו לא חוששים שמא הוא גנב אותו מפני ש"לאחזוקי איניש בגנבי לא מחזקינן" (שבועות מו' ב'). למוחזקות יש כוח של בירור וסברא.

ישנם מקרים שבהם אין מוחזקות :
(1) גודרות – "הגודרות אין להן חזקה" (בבא בתרא לו' א') מפני שעצם העובדה שהן נמצאות אצל פלוני אינה ראייה שאכן הן שייכות לו מפני שיתכן שהלכו אליו מעצמן.
(2) דברים העשויים להשאיל ולהשכיר (שבועות מו' ב'). גם במקרה הזה הימצאות החפץ ברשותו של פלוני אינה מעידה על בעלותו של פלוני על החפץ מפני שיתכן שהוא קיבל אותם בהשאלה.
(3) האומנין (בבא בתרא מב' א') בגלל אותה סברא שהימצאות החפץ ביד האומן אינה מוכיחה את הבעלות שלו על החפץ מפני שיתכן שהוא קיבל את החפץ כדי לתקן אותו.

הגמרא בבבא מציעא (ו' ב') אומרת : "ספק בכורות … המוציא מחבירו עליו הראיה". אותו ספק בכור נמצא בידיו של בעל הבהמה וטבעי היה שהגמרא תאמר שהכהן שרוצה להוציא את הבהמה מבעל הבהמה יביא ראיה. מעצם העובדה שהגמרא לא נקטה בלשון הזו אלא בלשון של "המוציא מחבירו עליו הראיה" משמע מכאן שגם בעל הבהמה וגם הכהן כל אחד יכול להיות מוציא, מפני ש"תקפו כהן אין מוציאין אותו מידו" דהיינו בית דין לא מתערבים, ואם הכהן תופש הוא הופך להיות המוחזק ואם רוצים להוציא ממנו צריכים להביא ראיה, ואם הישראל תופש הוא הופך להיות המוחזק ואם רוצים להוציא ממנו צריכים להביא ראייה.
ונשאלת השאלה איך מותר לתפוס מזה שמוחזק הרי עצם המוחזקות שלו מעידה על כך שזה שייך לו. והתשובה היא שהמוחזקות היא בעלת משמעות רק אם היא מעידה שהחפץ שייך למחזיק שהרי אחרת איך הוא הגיע אליו, אבל במקרה הזה אין שום משמעות למוחזקות מפני שהבכור נולד וספק הבעלות עימו.

הגמרא בבבא מציעא (ק' א') שהבאנו קודם אומרת שאם ראובן ושמעון החליפו פרה ששייכת לראובן בחמור ששייך לשמעון, כיון שרגע חלות הקניין הוא הרגע שבו ראובן משך את חמורו של שמעון, באותו רגע שמעון קנה את הפרה שנמצאת במקום רחוק ממקום עשיית הקניין, אבל אחר כך התברר שהפרה ילדה ולא ידוע אם זה קרה קודם חלות הקניין והוולד שייך לראובן, או שאחר חלות הקניין והוולד שייך לשמעון. במקרה זה אומרת הגמרא הדין הוא שיחלוקו בגלל הספק הממוני שנוצר.
שואלת הגמרא למה הדין הוא שחילוקו מדוע שלא נבדוק היכן נמצאת הפרה ואותו אחד שהפרה נמצאת אצלו יזכה בוולד בגלל שהוא המוחזק ?
שואל תוספות שם ד"ה "וליחזי ברשותא דמאן קיימא" – איך אפשר לתת את הוולד למוחזק הרי הגודרות אין להן חזקה ?
מתרץ תוספות, על פי הסברו של השערי יושר (שער ה' פרק טו') באופן הבא :
אם ידוע שהבהמה שייכת לראובן ולפתע ראינו אותה אצל שמעון אז אנחנו באים ואומרים שמוחזקותו של שמעון אינה מהווה ראייה שאכן הבהמה שייכת לו, מפני שיתכן שהיא שייכת לראובן כפי שידענו עד עכשיו והיא  פשוט הלכה מעצמה לחצירו של שמעון.
אבל אם ידענו שראובן הוא הבעלים של הבהמה אז ראובן נחשב למוחזק בבהמה למרות שהבהמה נחשבת לגודרות. במקרה הזה אנחנו לא אומרים שהעובדה שמדובר בגודרות גורמת לכך שראובן לא יהיה נחשב למוחזק.
ולכן כיון שהמקרה של מחליף פרה בחמור הוא מקרה של דררא דממונא, דהיינו שהמקרה נולד כאשר ספקו עימו, אין פה מצב של ראובן שידענו שהוא הבעלים והבהמה נמצאת אצל שמעון, אלא המצב הוא מצב כזה שיש רק מחזיק שאין המוחזקות שלו סותרת בעלות ידועה מן העבר של מישהו אחר, ולכן למרות שמדובר בגודרות המוחזקות לא נפגעת.

לפי כל מה שהסברנו עד עכשיו נוכל ליישב את הקושי לכאורה שעליו דברנו בראשית הדברים :

לפי השב שמעתתא אבן הבוחן לשאלה מה גובר על מה היא אבן בוחן של זמן : הזמן הנוכחי שהוא טוב יותר לעומת זמן העבר שהוא פחות טוב, ולכאורה על פי אבן בוחן זאת יש חוסר התאמה בין אמצעים שונים שפושטים ספק.
אנחנו באים ומסבירים שאבן הבוחן יכולה להיות אחרת : אמצעי להכרעת ספק עם סברא שהוא טוב יותר לעומת כזה שהוא בלי סברא שהוא פחות טוב.

נעבור על ארבע ההוכחות של השב שמעתתא :

(1) מחד "רובא וחזקה רובא עדיף" ומאידך "אין הולכים בממון אחר הרוב" גורר שמוחזקות ממונית טובה מחזקה דמעיקרא.
לפי דרכנו : במוחזקות ממונית יש סברא ולכן היא טובה מחזקה דמעיקרא שאין בה סברא.

(2) מיגו להוציא ממרא קמא אומרים ולעומת זאת מיגו להוציא ממוחזק לא אומרים – גם כאן מיגו יכול להוציא ממרא קמא מפני שחזקת מרא קמא היא מקרה פרטי של חזקה דמעיקרא וחזקה דמעיקרא היא חזקה בלי סברא, לעומת זאת מיגו לא יכול להוציא ממוחזק מפני שמוחזקות היא דבר שיש בה סברא.

(3) לפי סומכוס מוחזקות מכריעה ספק ממוני ואילו מרא קמא לא מכריע אותה אלא הספק נשאר ספק ואומרים יחלוקו.
הדברים לשיטתנו מובנים : במוחזקות ממונית יש סברא ואילו מרא קמא היא חזקה דמעיקרא שאין בה סברא.

(4) "רובא וחזקה רובא עדיף" אומר שרוב טוב מחזקה דמעיקרא.
לפי דרכנו :  המקרה בגמרא בקידושין (פ' א') שהובא בראשית הדברים, שעליו אומרת הגמרא "רובא וחזקה רובא עדיף" הוא מקרה בו החזקה היא חזקה דמעיקרא של העיסה שאומרת שהעיסה טהורה (חזקה בלי סברא) מול רוב שאומר שרוב תינוקות מטפחין באשפה ולכן העיסה טמאה (רוב עם סברא) ולכן מובן מדוע הרוב עדיף.
מקום נוסף  שבו הגמרא משתמשת בכלל הזה שרובא וחזקה רובא עדיף הוא ביבמות (קיט' א') : המשנה אומרת שאישה שבעלה וצרתה הלכו למדינת הים בלא בנים ובעלה מת במדינת הים, אסורה מצד אחד להתייבם בגלל שיש ספק האם צרתה ילדה ואז היא מותרת לשוק, או שמא צרתה לא ילדה ואז היא זקוקת יבם.
שואלת שם הגמרא מדוע אסור לה להינשא, והרי החזקה דמעיקרא אומרת שבגלל שלא היו לבעלה ילדים היא זקוקת יבם, ואילו רוב נשים מתעברות ויולדות אומר שצרתה ילדה במדינת הים והיא מותרת לשוק, וכיון שרובא וחזקה רובא עדיף היא צריכה להיות מותרת להינשא ? גם במקרה הזה החזקה היא חזקה דמעיקרא בלי סברא מול רובא דליתא קמן שהוא רוב עם סברא ולכן מובן מדוע הרוב עדיף.

 




דיני שליחות בתרומה – עו"ד ישראל פוקס

  בס"ד                                                                                                                                                    ל' סיוון תשפ"ו  15/6/2026

דיני שליחות בתרומה – עו"ד ישראל פוקס

המקור בפרשה ובגמרא

התורה בפרשת קורח עוסקת בדיני תרומת מעשר. נאמר בפסוק: "כֵּן תָּרִימוּ גַם אַתֶּם תְּרוּמַת ה' מִכֹּל מַעְשְׂרֹתֵיכֶם". רש"י מסביר על דרך הפשט שהמילה "גם" באה להשוות בין תרומת מעשר לתרומה גדולה לעניין קדושה ואיסורים, אך חז"ל לומדים מהריבוי "גם אתם" את המקור לדין השליחות: "גם אתם – לרבות את השליח".

בגמרא במסכת קידושין (מא.) מובא המקור לשליחות בגיטין וקידושין מהפסוק "וְשִׁלַּח… וְשִׁלְּחָהּ", והגמרא מנסה לברר מהו המקור לשליחות בתרומה. היא מביאה ראיה ממשנה במסכת תרומות: "האומר לשלוחו צא ותרום, תורם כדעת בעל הבית; ואם אינו יודע דעת בעל הבית, תורם בבינונית… פחת עשרה או הוסיף עשרה, תרומתו תרומה".

שאלת הפני יהושע והמקנה ותירוציהם

הפני יהושע והמקנה שואלים מדוע הגמרא הייתה צריכה להביא את הסיפא של המשנה ("פחת עשרה או הוסיף עשרה") כדי להוכיח שיש שליחות, הרי כבר מהרישא ("האומר לשלוחו צא ותרום") רואים שיש מושג כזה.

  • תירוץ הפני יהושע: מהרישא לבדה לא ניתן להוכיח שליחות, כי ניתן היה לומר שהדין שם הוא מדין "זכין" (זכין לאדם שלא בפניו). רק מהסיפא, שבה השליח טעה לרעה (פחת או הוסיף בניגוד לרצון המדויק), וזהו "חוב" ולא "זכות", ובכל זאת התרומה חלה – מוכח שזהו דין שליחות ולא זכין.
  • תירוץ המקנה: תרומה ניטלת במחשבה. ברישא ניתן היה לומר שבעל הבית הוא זה שהחיל את חלות התרומה במחשבתו שכתוב "ונחשב לכם" , והשליח רק ביצע את הפעולה הפיזית (מעשה קוף). רק בסיפא, כשהשליח תורם כמות שבעל הבית לא ידע עליה ולא חשב עליה, מוכח שהשליח הוא זה שמחיל את החלות מכוח דין שליחות.

קצות החושן ואבני המילואים

האחרונים מקשים על הפני יהושע מיסודם של הקצות והאבני מילואים: אין דין "זכין" כאשר לוקחים מתוך רכושו של אדם (זכין מאדם), אלא רק כשמוסיפים לו רכוש (זכין לאדם). הפרשת תרומה מפירותיו של אדם היא "זכין מאדם" (הפיכת טבל לחולין תוך לקיחת חלק מהפירות), ולכן לשיטתם זה לא יכול לפעול מדין זכין ללא מינוי מפורש. אם כן, שוב חוזרת השאלה מדוע היה צריך את הסיפא.

הגמרא בגיטין (לב:): מחלוקת רש"י והרשב"א

במשנה בגיטין מדובר על אדם ששלח גט ואחר כך פגש את השליח ואמר לו "גט שנתתי לך בטל הוא". הגמרא אומרת שאפילו אם לא רדף אחריו אלא פגש אותו במקרה, הגט בטל.

  • רש"י: מסביר שהיינו יכולים לחשוב שהבעל רק רוצה "לצער" את האישה (לעכב את הגט לחודש-חודשיים) ולא לבטל את השליחות לגמרי. קמשמ"ל שהגט בטל.
  • הרשב"א (מתוך רש"י): מדייק מרש"י שאילו הבעל היה אומר במפורש "אל תיתן את הגט עכשיו אלא בעוד חודשיים" (ללא ביטול השליחות), והשליח היה עובר על דבריו ונותן מיד – לפי רש"י הגט היה גט. הרשב"א תמה על כך: איך יכול השליח לפעול בניגוד לרצון המשלח באותו רגע?.

הגמרא בגיטין (סז.): מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש

במקרה שאדם מינה שליח להולכת גט ואז "אחזו קורדייקוס"  (השתטה)

  • ריש לקיש: כותבים ונותנים את הגט לאלתר, למרות שהבעל כעת אינו שפוי.
  • רבי יוחנן: אין נותנים את הגט עד שיבריא הבעל.

מחלוקת הרמב"ם והטור

המחלוקת בין האמוראים מתגלגלת לפסיקת הראשונים:

  • הרמב"ם: פוסק כרבי יוחנן, אך כותב שאם נתנו את הגט בעודו שוטה – הגט "פסול" (משמע: מדאורייתא הגט חל, ורק מדרבנן הוא פסול).
  • הטור: כותב שאם נתנו את הגט בעודו חולה "אינו כלום" – כלומר, בטל מדאורייתא.

האור שמח והסטייפלר: המהות מאחורי המחלוקות- כיצד עובד עיקרון השליחות?

האחרונים מסבירים שיש שתי הבנות במושג השליחות:

  1. יד אריכתא: השליח הוא הרחבה פיזית של בעל הבית – בכל רגע ורגע אני פועל מכח המשלח. אם בעל הבית אינו יכול לפעול (שוטה) או אינו רוצה לפעול כרגע (לצערה), גם השליח אינו יכול.

אם השליחות היא ידו הארוכה ואז אם הבעל לא רוצה – אתה לא יכול לפעול כי כח השליח מתחדש כל רגע – זו שיטת הטור והרשב"א.

  1. כוח עצמאי (השליח כבעלים): ברגע המינוי, המשלח "מזריק" כוח לשליח. השליח הופך ל"בעל הבית" על הפעולה – הוא נהפך לבעלים לעשות את הפעולה. כל עוד לא היה ביטול פורמלי של השליחות, השליח יכול לפעול גם אם המשלח שוטה או מתנגד זמנית.

אם הכח הוא שאני בעה"ב על הפעולה – אני יכול לגרשה גם כעת כי לא ביטלת את השליחות – זו שיטת הרמב"ם ורש"י.

שיטת ר' שמעון שקאפ וההבדל בין ציווי למינוי

רבי שמעון שקאפ מחלק בין שני סוגי שליחות:

  • שליחות של נתינת כוח (מינוי): בחלויות וקניינים (כמו גט ותרומה). כאן המשלח מעניק לשליח סמכות משפטית, ממנה אותך, נותן לך כח לבצע חלות.
  • שליחות של ייחוס מעשה (ציווי): במעשים פיזיים (כמו שחיטת קורבן פסח ). כאן השליח יכול לעשות את הפעולה בעצמו, והשליחות רק מייחסת את התוצאה למשלח, לכן צריך ציווי.

הגמרא דנה האם כוהנים הם שלוחי רחמנא או שלוחי דידן בקידושין היא פוסקת שהם שלוחי רחמנא משום "כל דאיכא לא מצי עביד" – כל דבר שאתה לא יכול לבצע – גם שלוחך לא יכול, הגמ' בנדרים באותה סוגיא – לא פושטת

אומר תוס' אולי הם גם שלוחים שלנו? וקשה הרי יש טענת "מי איכא מצי עביד…"?

אומר ר' שמעון שקאפ: בשליחות של מתן כח – אם אין לי כח לבצע ודאי שהכהן יש לו יותר כח ממני ולכן הוא אינו יכול להיות שלוחי אבל בנדרים על צד השליחות של ייחוס מעשה ע"י ציווי – יכול להיות שאפשר!

מכאן עולה השאלה: האם בשליחות של "נתינת כוח" נדרש גם "ציווי" (רצון מתמשך) של המשלח?.

הגמרא בגיטין (סו.) לעומת מודר הנאה

בגמרא בגיטין נאמר שמי שצועק מהבור "כל השומע קולו יכתוב גט" – דבריו קיימים כי זהו מינוי. לעומת זאת, בדין מודר הנאה, המשלח יכול להגיד "כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום", וזה חל למרות שאסור לו למנות שליח (כי הוא נהנה מהשליחות).

הרמב"ן מסביר שבתרומה לא צריך שליחות גמורה אלא רק "גילוי דעת". לעומת זאת, בגיטין חייבים שליחות. העונג יום טוב מיישב את הרמב"ן לפי ר' שמעון שקאפ: בתרומה (נתינת כוח) צריך מינוי (סמכות), אבל לא צריך ציווי (בקשה אישית שממנה נהנים). לכן במודר הנאה, כשאין ציווי אלא רק גילוי דעת שמעניק סמכות, זה מותר.

סיכום: הסבר מחלוקת רש"י והרשב"א

לפי יסודות אלו ניתן להבין את מחלוקת רש"י והרשב"א:

  • רש"י סובר שבשליחות של חלויות (נתינת כוח) לא צריך ציווי מתמשך. לכן, אם הבעל רוצה רק לצער את האישה (העדר ציווי זמני) אך לא ביטל את המינוי – השליח עדיין מחזיק בכוח והגט חל.
  • הרשב"א סובר ששליחות היא "ידו ארוכה", ולכן היא תלויה תמיד ברצונו ובציוויו של המשלח. ברגע שהמשלח גילה דעתו שאינו רוצה שהפעולה תיעשה כעת, השליח מאבד את כוחו לפעול.

הסיפא של המשנה בתרומה ("פחת או הוסיף") באה ללמד בדיוק את זה: למרות שהשליח פעל בניגוד ל"ציווי" המדויק של בעל הבית, הפעולה חלה כי המינוי (נתינת הכוח) עדיין קיים.




הכותל של שניים שנפל לצד אחד – הרב צביקה

הכותל של שניים שנפל – הרב צביקה                                                                                כג"  סיוון תשפ"ו

  1. המשנה

המשנה בבא בתרא עוסקת בשותפים בחצר שביקשו לבנות מחיצה ביניהם. הם בונים את הכותל באמצע, כך שחציו בשטח זה וחציו בשטח זה. ההלכה קובעת כי אם נפל הכותל – המקום והאבנים של שניהם, מכיוון שהשותפות בבנייה ובשטח הייתה ידועה מראש.

  1. הגמרא

הגמרא בדף ד שואלת על דברי המשנה "פשיטא" – כלומר, הרי זה מובן מאליו שהאבנים שייכות לשניהם. החידוש של הגמרא הוא במקרה שבו הכותל נפל לכיוון רשותו של אחד השותפים. במצב כזה, ניתן היה לחשוב שהשותף שהאבנים נמצאות בשטחו ייחשב "מוחזק", והשני יצטרך להביא ראיה ("המוציא מחברו עליו הראיה"). הגמרא מחדשת שגם במקרה זה לא אומרים "המוציא מחברו עליו הראיה", והאבנים נשארות בחזקת שניהם.

  1. תוספות

תוספות מקשים: מדוע בכלל שנחשוב שהאבנים שייכות למחזיק, הרי ברור ששניהם בנו? הם מסבירים שמדובר במקרה שבו האבנים שהו ברשות אחד השותפים זמן מרובה והשני שתק. במצב כזה, יש למחזיק מיגו: אם הוא היה טוען "קניתי ממך את האבנים" לאחר הנפילה, הוא היה נאמן (כי הן אצלו זמן רב והשני לא מחה). לכן, לדעת תוספות, הוא צריך להיות נאמן גם בטענת "אני בניתי את הכותל לבדי" מכוח המיגו של טענת "קניתי". חידוש הגמרא הוא שאפילו מיגו זה לא מועיל כאן.

  1. רבי עקיבא אייגר (רע"א)

רע"א מקשה קושיה יסודית על תוספות: אם אנו מניחים שהמחזיק נאמן בטענת "קניתי" בגלל שהאבנים אצלו זמן רב והשני שתק, מדוע שיהיה נאמן בטענת "אני בניתי" רק מכוח מיגו?. לטענתו, הראיה הנובעת משתיקת השותף השני והזמן הממושך היא ראיה עצמאית שצריכה להועיל לכל טענה – בין אם יטען "קניתי" ובין אם יטען "בניתי". ונשער בצ"ע.

 

  1. חידושי ר' נפתלי טרופ

ר' נפתלי מיישב את קושיית רע"א על ידי חילוק בין שני סוגי מוחזקות:

  • חזקה שתחת יד אדם שלו היא: חזקה שהיא ראיה (כמו בגד שאדם לובש), ובתי הדין לא מערערים עליה.
  • מוחזק: תפיסה פיזית במקרה של ספק, שאינה מהווה הוכחה לבעלות (כמו ב"ספק בכור").

היישוב: בטענת "אני בניתי", כבר קיים סטטוס קודם ("פסק דין") שהכותל משותף בעודו עומד. המוחזקות באבנים לאחר הנפילה היא "מוחזקות של ספק" בלבד, ואינה יכולה לבטל את המציאות המשפטית הקודמת. לעומת זאת, טענת "קניתי" היא טענה חדשה על אירוע שקרה לאחר הנפילה, שבו לא היה ספק קודם, ולגביה השתיקה יוצרת "חזקה שתחת יד אדם שלו היא" המהווה ראיה ממשית.

 

  1. ר' ברוך מרדכי אזרחי (על פי ר' שמעון שקאפ)

ר' ברוך מרדכי מציע מהלך המבוסס על יסודותיו של ר' שמעון שקאפ בענייני רוב וחזקה בממונות.

  • המקורות: הגמרא במסכת חולין (רוב בעילות אחר הבעל) והגמרא בקידושין (רוב וחזקה – רוב עדיף).
  • היסוד של ר' שמעון: משנה בטהרות לגבי תינוק שנמצא ליד עיסה ויש לו בצק בידיים, תינוק בד"כ טמא (נוגע בשרצים) ר' מאיר – מטהר וחכמים מטמאים, ר' מאיר מטהר כי יש מיעוט תינוקות כשרים ולעיסה יש חזקת כשרות – מצרפים את המיעוט לחזקה וזה גובר על רוב (קידושין פ.).     לרבנן אין מתחשבים במיעוט ורוב מול חזקה – רוב עדיף.
  • שואל ר' שמעון: הרי רוב וחזקה רוב עדיף אז חולצה שנמצאת אצל פלוני האם אני נאמן לטעון שהיא שלי? -:לא, כי יש חזקה שתחת יד אדם – שלו הוא. לפי זה שואל ר' שמעון: הרי רוב וחזקה רוב עדיף אז איך חזקה (שהחולצה שלי כי היא תחת ידי) יכולה להשאיר ממון? הרי אם רוב לא מוציא ממון – גם חזקה שתחת ידו לא תשאיר את הממון אצלו?!
  • אומר ר' שמעון: חזקה תחת יד אדם שלו הוא אומרת אל תסתפק! כל מה שרוב לא יודע להכריע (האם השור נמכר לטביחה או לחרישה) – לא יודע להכריע בספקות אבל חזקה אומרת לי אל תסתפק!
  • רוב או חזקה רגילה אינם יכולים להכריע במקום שיש בו ספק מהותי (כמו "מכר שור ונמצא נגחן"). אך "חזקה שתחת יד אדם שלו היא" פועלת בצורה אחרת: היא לא באה להכריע בספק, אלא היא קובעת ש**"אל תסתפק בכלל"**. במקום שבו אדם מחזיק בחפץ, התורה אומרת לנו שאין מקום לעורר ספק לגבי בעלותו.
  • אומר ר' מרדכי אזרחי: כשאדם טוען קניתי – אם קנית- אל תסתפק!  אבל בכותל שטוען בניתי אתה רוצה להכריע מחזקה לספקות ואילו בטענת קניתי – לא היה ספק כי חזקה שנמצא תחת ידו.
  • ראיה: גמ' חולין יא "מכה אביו ואמו – מות יומת" – אולי לא אביו? -: רוב בעילות אחרי הבעל       שואל רע"א: אביו – מכח רוב ויש הלכה שספק ממזר מותר בממזרת אם זה רוב אז זה לא ודאי?! כל יהודי יש לו ספק – אולי הוא במיעוט-  ויהיה מותר בממזרת !
  • עונה רע"א לפי הפנ"י: שתוקי מותר בישראלית ובממזרת – כיצד מותר בממזרת הרי רוב השתוקים כשרים?     עונה הפנ"י שרוב הוא גם נקרא ספק לכן ממילא הוא מותר גם בממזרת.                     שואל רע"א אם רוב הוא ספק למה לא מותר לכל יהודי לשאת ממזרת?   אלא שיש דין של קפץ אחד מהמנויים – כולם מותרים.    שואל הרא"ש הרי כל דפריש (הקופץ) מרובא פריש (מהמנויים)?      עונה הרא"ש: שרובא דאיתא קמן זהו עדיין ספק – הבהמות כאן לפנינו אבל ברובא דליתא קמן כמו רוב בעילות אחר הבעל שם הרוב פושט את הספק.                                                                 
  • יש לחלק בין ספק הנמצא לפנינו (כמו בהמה שקפצה מן המניין, שם רוב לא מכריע כי הספק גלוי) לבין מקום שבו הרוב יוצר ודאות מעשית שמונעת מהספק להתעורר מלכתחילה (כמו בזהות האב), בדומה ליסוד של ר' שמעון שקאפ לגבי חזקה המונעת ספק.

 הבדל בין ר' נפתלי לר' אזרחי: בעוד שר' נפתלי מתמקד בסטטוס המשפטי (האם היה פסק דין קודם של שותפות לעומת טענה חדשה של קנייה), ר' אזרחי (בשם ר' שמעון) מתמקד באופי הספק: בטענת "בניתי" הספק קיים ועומד בגלל ההיסטוריה של הכותל, ולכן חזקה לא יכולה להכריע בו. בטענת "קניתי", החזקה יוצרת מציאות שבה הספק כלל לא נולד.




התופס לבעל חוב כשחב לאחרים

השיעור ניתן בבית הכנסת ע"ג יום שני טז' בסיון תשפ"ו

התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים – ר' יעקב ישורון

ראובן שמעון ולוי הם שלושה נושים של לווה אחד. הלוואתו של ראובן קדמה לזו של שמעון ושל שמעון לזו של לוי. מה הם סדרי הקדימה ביחס לאפשרות של כל אחד מהם לקבל את חובו ?
אומר השולחן ערוך (חושן משפט קד' א', ג') שזה תלוי : אם הפירעון נעשה מן המטלטלים אז אין דין קדימות, ושמעון רשאי לתבוע את חובו אם הגיע זמן הפירעון של החוב, למרות שהלווה ללווה אחרי ראובן ולמרות שכתוצאה מכך לא יהיה לראובן ממה לגבות את חובו בבא העת. לעומת זאת אם הפירעון נעשה מן הקרקעות הרי שראובן הוא הראשון לפרוע ואחריו שמעון ורק בסוף לוי בגלל העובדה שברגע שראובן הלווה – קרקעות הלווה שהיו לו ברגע ההלוואה השתעבדו לחובו של ראובן וכן הלאה ביחס לשאר המלווים.

הגמרא בבבא מציעא (י' א') אומרת שהתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה. בדוגמא שלנו למרות שראובן עצמו רשאי לתפוש את חובו משהגיע זמן הפירעון, אם זבולון יתפוס מידי הלווה את החוב עבור ראובן הדין הוא שראובן לא יקנה.

מסביר רש"י במקום (ד"ה "לא קנה") "דלאו כל כמיניה להיות קופץ מאליו וחב לאלו מאחר שלא עשאו אותו הנושה שליח לתפוס".
שיטת רש"י אם כן היא שזבולון לא יכול לתפוס את החוב עבור ראובן רק אם זבולון עושה זאת מיוזמתו שלו, אבל אם ראובן ממנה את זבולון להיות שלוחו לתפוס את החוב ראובן קונה.

זכיה מדין שליחות?

צריך להקדים ולומר ששיטת תוספות בכל מקום היא שדין זכין לאדם שלא בפניו נגזר מתוך הדין של שלוחו של אדם כמותו.
ההסבר : כאשר אברהם נותן חפץ ליצחק ואומר לו זכה חפץ זה ליעקב, ברגע שיצחק עושה את פעולת הקניין המתאימה, באותו רגע יעקב זוכה בחפץ למרות שיעקב אינו יודע דבר מכל העניין. והסיבה היא שכיוון שברור לנו (אנן סהדי) שכיון שהדבר נוח וטוב ליעקב, ושאילו יעקב היה יודע שאברהם רוצה לתת לו את החפץ על ידי יצחק הוא היה ממנה את יצחק כשלוחו, לכן יצחק הופך להיות שלוחו של יעקב גם ללא ידיעתו של יעקב וללא מינויו של יעקב.

תוספות בכתובות (פד' ב' ד"ה "את תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים") מקשה  על רש"י מן הגמרא שם. הגמרא מספרת על יימר בר חשו שהיה נושה חוב בלווה. אותו לווה מת ואמר יימר בר חשו לשלוחו לך ותפוס את הספינה של הלווה כפירעון חובי.
פגשו בשליח רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע ואמרו לו שגם הם נושים של אותו לווה ולכן הוא לא רשאי לתפוס מצד הדין של התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים שלא קונה, והגמרא ממשיכה לספר שעמדו הם ועשו קניין כל אחד כדרכו על מנת לזכות בחפץ כפירעון לחוב שחייב להם אותו לווה.
שואל תוספות על רש"י : מן הגמרא הזו רואים שהכלל של התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים שלא קנה נכון גם במקרה שהתופס הוא שלוחו של הנושה ?

אומר תוספות בגיטין (יא' ב' ד"ה "התופס") שהדברים מתיישבים עם העובדה שדין זכין לאדם שלא בפניו מקורו בדין של שלוחו של אדם כמותו, ממילא (בדוגמא שלנו) אם ברור שתפיסת זבולון לא מועילה לראובן כאשר הוא תופס על דעת עצמו, כלומר למרות שבכל התורה זכין לאדם שלא בפניו, במקרה שלנו לא אומרים את הדין הזה בגלל הנסיבות המיוחדות של החוב שנוצר לשמעון ולוי,
אם כן ברור גם שהתפיסה לא תועיל גם במקרה שראובן מינה את זבולון כשלוחו לתפוס, שהרי דין זכין ודין שליחות אחד הם.

קצות החושן (סימן קה' ס"ק א') שואל על תוספות מן הגמרא בבא מציעא (כב' א') מן הסוגייה של התורם שלא מדעת שבה רואים שדין זכין לחוד ודין שליחות לחוד.

לכאורה ניתן להביא גמרא אחרת שבה רואים את היסוד הזה : הגמרא בקידושין (מב' א') מנסה לומר שמהפסוק (במדבר לד' יח') "ונשיא אחד נשיא אחד ממטה תקחו לנחול את הארץ" ניתן ללמוד את הדין של שלוחו של אדם כמותו, ודוחה הגמרא מכוח זה שבין יורשי הארץ היו קטנים ואין שליחות לקטן, ומנסה הגמרא לומר שהפסוק מלמד דין אחר את הדין של זכין לאדם שלא בפניו, וגם את האפשרות הזו הגמרא דוחה בגלל העובדה שכנראה היו כאלה שהיה נח להם לקבל הר וקיבלו נחלה בבקעה או להיפך, ומגיעה הגמרא למסקנה שהפסוק מלמד את דין האפוטרופוס. מן הגמרא הזו רואים שדין שליחות לחוד ודין זכין לחוד.

מכוח זה חולק קצות החושן ואומר שדין זכין אינו נגזר מדין שליחות אלא הוא גזירת הכתוב בפני עצמה, כמו שלומדת הגמרא מן הפסוק (שמות יב' ג') "ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית" – "איש זוכה ולא הקטן זוכה", ואילו דין שליחות היא גזירת כתוב אחרת – "כן תרימו גם אתם" – לרבות את השליח (קידושין מא' ב') ועוד, ולפי זה אומר הקצות ניתן להבין את שיטת רש"י : בדוגמא שלנו – אם זבולון תפס את החוב לראובן על דעת עצמו התפיסה לא תועיל מפני שכדי שהיא תועיל צריכים להפעיל את דין זכין, אבל אי אפשר לעשות זאת היות וגזירת הכתוב אומרת שהזכות צריכה להיות זכות נקיה ללא מרכיבים של חובה, ואילו אצלנו יש חוב כלפי שמעון ולוי, ואם זבולון תפס את החוב בשליחותו של ראובן אנחנו צריכים להפעיל את גזירת הכתוב של שלוחו של אדם כמותו כדי שראובן יקנה, ואת זה אנחנו יכולים לעשות מפני שגזירת כתוב זו אינה תלויה בשאלה אם יש חובות כלפי אנשים אחרים או לא ולכן ראובן קונה.

 

 

לסיכום להבנת שורש מחלוקת רש"י ותוספות :

אם זבולון תופס לראובן על דעת עצמו כולם מסכימים שראובן לא קונה. אם זבולון תופס לראובן כשליחו של ראובן באנו למחלוקת רש"י ותוספות : לרש"י ראובן קונה ואילו לתוספות ראובן לא קונה.

לרש"י – במקרה בו תופס זבולון מיוזמתו ראובן לא קונה היות וגזירת הכתוב של דין זכין לאדם שלא בפניו לא פועלת מפני שהזכות של ראובן אינה נקיה אלא מעורבת בחובה של שמעון ולוי, ואילו במקרה שבו ראובן ממנה את זבולון להיות שלוחו לתפוס התפיסה מועילה למרות החוב שיש לשמעון ולוי, מפני שדין שלוחו של אדם כמותו לא מושפע מענייני חובות.

לתוספות – דין זכין אינה גזירת כתוב שעומדת בפני עצמה אלא היא נלמדת מדין שליחות, ואם במקרה שבו זבולון תפס מיוזמתו אין דין זכין בגלל שיש פה גם חוב ביחס לשמעון ולוי, אז ברור שגם במקרה בו זבולון הוא שלוחו של ראובן לתפוס ראובן לא קונה, מפני שדין זכין ודין שליחות חד הם.

ננסה בע"ה לומר דרך נוספת בהבנת שורש מחלוקת רש"י ותוספות.

האחרונים חוקרים את החקירה הבאה : כאשר אדם ממנה שליח להיות שלוחו, למשל לקדש לו אישה, והשליח מקדש את האישה עבור המשלח, איך בעצם אנחנו רואים את הדברים :

(1) המשלח הוא המקדש והשליח הוא בסך הכול ידו הארוכה.

(2) השליח מקדש – אחרי שהמשלח העביר לשליח את הכוח לפעול, מכאן ואילך השליח פועל מכוח עצמו, והמשלח הופך להיות כמשקיף מן הצד.

במילים אחרות – האם המשלח עושה את השליח לידו הארוכה או שהמשלח עושה את השליח כגופו.
אומר האור שמח (גרושין ב' טו') שעל פי החקירה הזו אפשר להבין את שורשם של שלוש מחלוקות שנחלקו בגמרא ובראשונים.

מחלוקת א' :
הרמב"ם (גרושין ב' טו') כותב שאם הבעל מינה שליח להיות שלוחו לגרש את אשתו, ולפני שהשליח הספיק לתת את הגט המשלח הפך להיות שוטה – הגט פסול.
ובמקום אחר (גרושין י' א'-ב') כותב הרמב"ם : "כל מקום שאמרנו בחבור זה שהגט בטל … הרי זה גט בטל מן התורה … וכל מקום שאמרנו בחבור זה שהגט פסול – הרי זה פסול מדברי סופרים בלבד …"
ואלו הטור (אבן העזר קכא' ב') כותב : "היה בריא בשעה שצוה לכותבו ואח"כ אחזו החולי אין כותבין אותו בעודו בחוליו, ואם כתבו ונתנוהו בחוליו – אינו כלום" – משמע שהגט בטל מן התורה.
ואומר האור שמח ששורש מחלוקת הרמב"ם והטור הוא החקירה שלנו :
לרמב"ם מי שמגרש את האישה זה השליח – השליח פועל מכוח עצמו, לכן מן התורה הגט כשר ולא איכפת לנו שברגע הגירושין הבעל הוא שוטה, אלא שחכמים גזרו ופסלו את הגט,

 ואלו לטור מי שמגרש זה הבעל, השליח הוא בסך הכול ידו הארוכה, וכיון שהבעל ברגע נתינת הגט הוא שוטה – הגט פסול מן התורה.
[האור שמח לא מביא את הדעה הזו כדעת הטור אלא מביא אפשרות לדעה כזו, אבל כבר העירו, למשל בקצות החושן, שזו גם דעתו של הטור].

מחלוקת ב' :
הגמרא (קידושין מג' א') מביאה מחלוקת בין רב לדבי רבי שילא בשאלה האם שליח יכול להיות גם עד.
המשלח שולח את שני שליחים לקדש לו אישה – האם השליחים יכולים להיות גם עדים על מעשה קידושין זה ?
רב אומר – "אלומי קא מאלימנא למילתיה" – בעוד שעד רגיל הוא אדם שעומד מן הצד ומעיד על מה שרואה, העדים האלה מעורבים בעניין והם חלק ממנו, ובתור שכאלה הם מכירים היטב את פרטי המקרה, לכן לעדותם יש משנה תוקף וברור שהם נאמנים כעדים.
דבי רבי שילא אומרים : "שלוחו של אדם כמותו – הוי ליה כגופיה", כיון ששלוחו של אדם כמותו א"כ ברגע ששני השליחים מעידים זה שווה ערך לכך שהמשלח מעיד, והמשלח בתור נוגע ובעל דבר פסול להעיד, לכן גם הם פסולים להעיד.
אומר האור שמח : שורש מחלוקת רב ודבי רבי שילא הוא החקירה שלנו :

 לרב מי שעושה את מעשה הקידושין זה המשלח, ושני השליחים הם רק ידיו הארוכות, ולכן השליחים יכולים להעיד,

ואלו לדבי רבי שילא מי שעושה את מעשה הקידושין הם השליחים, וכיון שהם מעידים על הקידושין שהם עצמם מחוללים הם נחשבים כנוגעים בדבר ולכן הם אינם יכולים להעיד.

מחלוקת ג' :

הגמרא בנדרים (עב'ב') שואלת את השאלה הבאה בנוגע ליכולתו של הבעל להפר את נדרי אשתו בדברים שיש בהם עינוי נפש וכן בדברים שקשורים לבינו לבינה :

התורה אומרת "ושמע אישה" (במדבר ל' ח') – האם התכוונה התורה לומר שהבעל צריך ממש לשמוע שמיעה פיסית את נדר האישה כדי להפר, או שהשמיעה היא במובן הזה שהדבר מתברר או נודע לו ?

מביאה הגמרא ראיה : "האומר לאפוטרופוס : כל נדרים שנודרת אשתי מכאן ועד שאבוא ממקום פלוני – הפר, והפר לה, יכול יהיו מופרין ?! תלמוד לומר "אישה יקימנו ואישה יפירנו" דברי רבי יאשיה". כלומר ישנה גזירת הכתוב הנלמדת מהכפילות במילה "אישה" שדווקא האיש שלה יכול להפר ולא מישהו אחר.
"אמר לו רבי יוחנן : מצינו בכל התורה כולה שלוחו של אדם כמותו" – וכיון שכך האפוטרופוס יכול להפר בשליחות הבעל.

אומרת הגמרא שעד כאן לא נחלקו רבי יאשיה ורבי יונתן אם יש את גזירת הכתוב של "אישה יקימנו ואשה יפירנו", אבל אלמלא זה כולם היו מודים ששלוחו של אדם כמותו והאפוטרופוס היה יכול להפר את נדרי האישה, והרי כאשר האפוטרופוס מפר הבעל לא שומע – ראיה מכאן ש"ושמע אישה" זה  לאו דווקא.

שואל הר"ן (שם ד"ה "והא לא שמע ליה") – ראיית הגמרא לא מובנת : לעולם אומר לך ש"ושמע אישה" זה דווקא והבעל הוא זה שחייב לשמוע, אלא מכיוון ששלוחו של אדם כמותו שמיעת השליח נחשבת לשמיעת הבעל ולכן הנדר מופר.
הר"ן עונה על פי מה שאומרת הגמרא ביומא (יט' א') : "מי איכא מידי דאנן לא מצינן למעבד ושלוחי דידן מצו עבדי" – משלח לא יכול למנות שליח על דבר שהוא בעצמו לא יכול לעשות, וכיון שהבעל שנמצא במדינת הים לא יכול לשמוע את האישה בשעה שהיא נודרת ממילא הוא לא יכול לעשות שליח על שמיעה כזו, ואם למרות זאת השליח יכול להפר יש מכאן ראיה ש"שמע אישה" זה לאו דווקא שמיעה פיסית.

הרא"ש (שם ד"ה "והא לא שמיע ליה") אומר תרוץ כזה : על שמיעה אי אפשר למנות שליח, והסיבה : "במידי דמימלא לא שייך מנוי שליחות" – פרוש : בדברים שאדם עושה אותם בגופו בלי כוח פעולה, אי אפשר למנות שליח, שהרי גופו של השליח אינו גופו של המשלח.
קצות החושן (קפב' ס"ק א') בהתייחסו לתירוץ הרא"ש משתמש בהבחנה שבין דבר שיש בו עשיה לבין דבר שאין בו עשיה. אנחנו ג"כ נוכל להגדיר את ההבדל במונחים של מצב מול פעולה.
ומה הסברא בהבחנה הזו ? אומרים האחרונים : כאשר מדובר בפעולה – כאשר אדם פועל הוא יכול להחליט להעביר את הכוח לפעול למישהו אחר, אבל אם מדובר במצב – כוחו ויכולתו לפעול לא באים אז לידי ביטוי, הוא נחשב כעומד מן הצד, ולכן אין לו דבר שהוא יכול להעביר למישהו אחר.

יוצא א"כ שלר"ן שלא תירץ את תרוץ הרא"ש, אדם יכול למנות שליח גם על "מידי דממילא" על דברים שאדם צריך לעשות בגופו, ואלו לפי הרא"ש הוא איננו יכול.
אומר האור שמח ששורש מחלוקת הר"ן והרא"ש הוא בחקירה שלנו :
לר"ן מי שעושה את פעולת ההפרה זה האפוטרופוס (השליח), אמנם נכון שזה שמפר צריך לשמוע, אבל האפוטרופוס הוא זה שמפר והוא גם זה ששומע ולכן שליח יכול להיות שליח גם על מידי דמימלא.
ואלו לפי הרא"ש מי שעושה את פעולת ההפרה זה הבעל, וכדי שהבעל המפר גם ישמע אנחנו צריכים להניח שהאפוטרופוס שלוחו עושה את זה בשבילו, אבל ב"מידי דממילא" מעשה האפוטרופוס לא יכול להיחשב למעשה הבעל, כי גוף השליח אינו הגוף של המשלח.
היוצא מן הדברים : למי שסובר שבשליחות עושה הפעולה הוא המשלח – אין אפשרות למנות שליח על דברים שהם בגדר של "מידי דממילא", ואלו לסובר שבשליחות עושה הפעולה הוא השליח – אפשר למנות שליח גם על "מידי דממילא". 

על פי דברים אלו נוכל לומר דרך אחרת בהבנת שורש המחלוקת בין רש"י לתוספות.
נוכל לומר ששני הצדדים בחקירה של האור שמח הם שורש המחלוקת בין רש"י והתוספות בשאלה האם כאשר ראובן ממנה את זבולון להיות שלוחו לתפוס חוב ראובן קונה את החוב :
לרש"י הפעולות הנעשות בשליחות נעשות מכוח המשלח והשליח הוא רק ידו הארוכה של המשלח, ולכן תפיסת זבולון השליח נחשבת לתפיסת ראובן המשלח, והרי ראובן כאחד מבעלי החוב רשאי לתפוס ולכן התפיסה מועילה וראובן קונה.
לתוספות הפעולות הנעשות בשליחות נעשות מכוח השליח והמשלח רק האציל לו את הסמכות, ולכן התפיסה נחשבת כתפיסתו של זבולון השליח ובגלל שהתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה ראובן לא קונה את החוב.

הועבר ע"י ר' יעקב ישורון




שבועות-תספרו 50 יום – עו"ד ישראל פוקס

בס"ד                                                                                                                                                                              18/5/2026 

שבועות-תספרו 50 יום-עו"ד ישראל פוקס

 

השיעור עוסק במהותו של חג השבועות דרך המצווה של ספירת העומר, תוך בחינת המתח שבין ספירת 49 ימים לבין הציון של "50 יום" המופיע בפסוקים, והשלכותיהם ההלכתיות על זמן כניסת החג.

להלן סיכום המהלכים המרכזיים בשיעור בסדר לוגי:

  1. המקורות המקראיים והסתירה הפנימית

השיעור נפתח בהצגת שלושה פסוקים מרכזיים העוסקים בספירה:

  • פרשת אמור (פסוק טו): "וספרתם לכם… שבע שבתות תמימות תהיינה" (49 יום).
  • פרשת אמור (פסוק טז): "עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום".
  • פרשת ראה: "שבעה שבועות תספור לך".

השאלה שהתעוררה: האם סופרים 49 יום או 50 יום? ואם סופרים 49, מדוע התורה מציינת את המספר 50?.

  1. הדין ההלכתי: איחור תפילת ערבית וקידוש

השולחן ערוך והמשנה ברורה פוסקים שבליל שבועות מאחרים להתפלל ערבית ולעשות קידוש עד צאת הכוכבים.

  • הטעם (לפי הט"ז והמגן אברהם): הדין של "תמימות". כדי ש-49 ימי הספירה יהיו שלמים ("תמימות תהיינה"), אי אפשר לקבל את החג מוקדם (תוספת יום טוב), שכן קבלת החג "חותרת" לתוך היום ה-49 ומחסירה ממנו.
  • הט"ז אומר על תוספת שבת אע"פ שקיבל שבת בפלג המנחה "הווה מחר ממש"!
  • בשבועות אין תוספת לחג.
  • הקושי: מדוע בשאר ימי הספירה (כמו בערבי שבתות) מותר לקבל שבת מוקדם ולא חוששים לפגיעה ב"תמימות" של אותו יום ספירה?.
  1. מחלוקת המגן אברהם והנצי"ב בטעם האיחור
  • שיטת המגן אברהם והט"ז: האיחור נובע מדין תמימות. לשיטתם, התמימות נמדדת על פני כל הרצף של 49 הימים כיחידה אחת, ולכן הקדמת החג ביום האחרון פוגעת בשלמות הסדרה כולה.
  • שיטת הנצי"ב (בעמק דבר): הנצי"ב דוחה את טעם התמימות (מאחר שלדבריו הוא היה אמור לאסור הקדמת שבת בכל ימי הספירה).
    • הפתרון של הנצי"ב: האיחור נובע מלימוד מיוחד מהפסוק "בעצם היום הזה" הנאמר בשבועות. ביטוי זה מלמד שעיצומו של חג השבועות חייב להתחיל רק בלילה ולא בתוספת מבעוד יום.
    • שואל הנצי"ב על המג"א: אם הסיבה זה "תמימות" – החיוב הוא על כל לילה בין פסח לעצרת?
  1. בירור המושג "תמימות"

השיעור בוחן מהן ה"תמימות" שהתורה דורשת:

  1. תמימות של כל יום ויום: כל יום חייב להיספר כ-24 שעות שלמות (זו הסיבה שסופרים בתחילת הלילה).
  2. תמימות של כל ה-49 יום: רצף אחד שלם מההתחלה ועד הסוף.
  3. תמימות של השבועות: הנצי"ב מציע ש"תמימות" נאמרה על השבועות. מכיוון ש"מונים שעות לימים ואין מונים שעות לשבועות", חסרון של חצי שעה בסוף שבוע לא פוגע ב"תמימות" השבוע, ולכן הוא נזקק ללימוד של "בעצם היום הזה".

שיטת הט"ז והמג"א שצריך תמימות מהתחלה ועד הסוף כלומר ספירת 49 ימים מלאים , בתחילת הספירה – ביום הראשון, יש דין להקדים וביום האחרון דין לאחר – זהו התמימות.

  1. חידת היום ה-50: האם הוא חלק מהספירה?

כאן חוזר השיעור לשאלה מה עושים עם ה"חמישים יום" הכתובים בתורה:

  • רש"י ותוספות: סופרים רק 49 יום. ה-50 הוא ציון זמן (היום שאחרי הספירה) או שיש "לסרס" את המקרא ולהעביר את המילים למקום אחר בפסוק.
  • הרא"ש: דרך המקרא לעגל מספרים. 49 מעוגל ל-50 (כמו ב"ארבעים יכנו" שהם 39).
  • הרמב"ם: "ביום חמישים מספירת העומר הוא חג השבועות".                   (בדיוק הגרי"ד מבוסטון): הרמב"ם כותב "ביום חמישים מספירת העומר". משמע שהיום ה-50 (שבועות) הוא חלק אינטגרלי מהספירה.
  1. שלוש דרכים להבנת "ספירת היום ה-50"

אם אכן יש עניין של 50 ימי ספירה, כיצד אנו סופרים את היום האחרון?

  1. המשך חכמה: הספירה של יום ה-50 היא לא בפה, אלא בעצם החגיגה והקרבת הקורבנות. הייחוד של היום כיום טוב הוא הספירה שלו.
  2. רבי איצלה מוולוז'ין: היחיד סופר 49 יום, אבל בית דין מצווים לספור את היום ה-50 (בדומה לספירת היובל).
  3. הנצי"ב (חתנו של ר' איצ'לה וולוז'ינר): יש מצווה על כל אדם לספור 50 יום. 49 ימים סופרים בפה (ולכן כתוב "תספרו" פעמיים בהקשר לשבועות), ואת היום ה-50 סופרים בלב.

* יש מחלוקת אם ספירת העומר היא מדרבנן או מדאורייתא:

   הרא"ש והתוס': מדרבנן – כי מדאורייתא רק כשמקריבים את קורבן העומר.

   הרמב"ם: מדאורייתא – לא תלויה בהקרבת הקורבן.

שבועות הוא החג היחידי ללא תאריך מוזכר, הוא היום החמישים לספירה, אם הוא חלק מהספירה (כמו הרמב"ם) הוא היום ה50, אבל אם הספירה היא מדרבנן אז סופרים 49 יום ואח"כ ביום החמישים חג מדאורייתא???

שבועות מוגדר בתורה כיום החמישים. אם המשמעות של יום החמישים היא- שהוא יום חמישים בספירה, כשיטת הרמבם, חייב להיות שהספירה בזמן הזה מדאורייתא. כי כל הקיום של שבועות הוא בתור יום החמישים בספירה של חמישים יום. ואם אין ספירה מדאורייתא בזמן הזה, גם אין שבועות מדאורייתא בזמן הזה.

הרא"ש והתוס' למדו ספירת 49 יום – אין בעיה שהיא מדרבנן והיום החמישים הוא תיארוך של היום שהוא מקרא קודש.

לרא"ש שבועות אינו חלק מהספירה, אלא רק היום שאחרי מועד הספירה, אז גם אין ספירה, זה לא פוגע בכך שיום השבועות הוא היום אחרי הספירה שאמורה היתה להיות..

הנצי"ב לשיטתו (שספירת העומר היא בת 50 יום) יכול להסביר מדוע תמימות אינה הסיבה לאיחור בשבועות: מכיוון שהספירה נמשכת לתוך היום ה-50 (ספירה בלב), קבלת החג מוקדם לא קוטעת את הספירה, ולכן חובה להשתמש בלימוד של "בעצם היום הזה" כדי לאסור תוספת יום טוב, דין התמימות הוא על כל הספירה והספירה היא 50 יום ולכן אין בעיה של תמימות.

לרא"ש ולתוס' שיש 49 יום ספירה צריך תמימות ללמוד את יום החמישים