גדר הלל בחנוכה / הרב יעקב קופר

גדר הלל בחנוכה / שיעור הרב קופר בחנוכה תשפ"ג

הגמ'  בערכין י.: דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק שמונה עשר ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל שמונה ימי החג ושמונה ימי חנוכה ויום טוב הראשון של פסח ויום טוב (הראשון) של עצרת … מאי שנא בחג דאמרי' כל יומא ומאי שנא בפסח דלא אמרינן כל יומא דחג חלוקין בקרבנותיהן דפסח אין חלוקין בקרבנותיהן שבת דחלוקה בקרבנותיה לימא לא איקרי מועד ראש חודש דאיקרי מועד לימא לא איקדיש בעשיית מלאכה …  לילה המקודש לחג טעון שירה ושאין מקודש לחג אין טעון שירה ראש השנה ויום הכיפורים דאיקרו מועד ואיקדוש בעשיית מלאכה לימא משום דר' אבהו דאמר רבי אבהו אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בר"ה וביום הכפורים אמר להן אפשר מלך יושב על כסא הדין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה לפני והא חנוכה דלא הכי ולא הכי וקאמר משום ניסא פורים דאיכא ניסא לימא אמר רבי יצחק לפי שאין אומרים שירה על נס שבחוצה לארץ.

מסקנת הגמ' שהלל שלם – תקנת נביאים וגם ספרדים מברכים עליו. והרי חנוכה לא שובתים ממלאכה וגם אין חלוקין בקורבנותיהם?   -: אלא משום ניסא ובארץ ישראל.

כלומר ההלל בחנוכה ניתקן כנגד הנס.

הגמ' בשבת כג.: והשתא דאמרינן הדלקה עושה מצוה הדליקה חרש שוטה וקטן לא עשה ולא כלום דאשה ודאי מדליקה דא"ר יהושע בן לוי נשים חייבות בנר חנוכה שאף הן היו באותו הנס:

נשים חייבות בנר חנוכה שהיו באותו הנס ורש"י מביא את סיפור יהודית שבזכותה נעשה הנס.

תוס' סוכה לח.: מי שהיה עבד ואשה. משמע כאן דאשה פטורה מהלל דסוכות וכן דעצרת וטעמא משום דמצוה שהזמן גרמא היא אע"ג דבהלל דלילי פסחים משמע בפרק ערבי פסחים (דף קח.) דמחייבי בד' כוסות ומסתמא לא תיקנו ד' כוסות אלא כדי לומר עליהם הלל ואגדה שאני הלל דפסח דעל הנס בא ואף הן היו באותו הנס אבל כאן לא על הנס אמור:

משמע שאשה פטורה מהלל בסוכות כי הזמן גרמא אז למה חייבת ב ד' כוסות בפסח שניתקנו כדי לומר עליהם הלל ותשבחות?    -: שאני פסח שכרגע אני מודה על הנס אבל ברגלים – ההלל אינו על הנס.

משמע מהתוס' שבחנוכה שההלל ניתקן בגלל הנס – אישה חייבת בהלל.

רמב"ם הל' מגילה וחנוכה פרק ג' הל 'ד הקורא אומר אנא ה' הושיעה נא והם עונין אחריו אנא ה' הושיעה נא. אע"פ שאינו ראש פרק. הוא אומר אנא ה' הצליחה נא והם עונים אנא ה' הצליחה נא. הוא אומר ברוך הבא וכל העם אומרים ברוך הבא. ואם היה המקרא את ההלל קטן או עבד או אשה עונה אחריהם מה שהן אומרין מלה מלה בכל ההלל.

כשאישה מקריאה את ההלל צריך השומע להגיד מילה במילה לעומת גבר שאז הוא אומר והקהל עונה כמו מזמור, בהלל של ליל הסדר שם האישה מוציאה את האיש.

רואים מכאן: I) אישה לא חייבת בהלל בחנוכה ואין יוצאין בשמיעה מהן (לפי הרמב"ם ולא לפי התוס')

  1. II) מדוע דווקא בהל' חנוכה אומר זאת הרמב"ם?

שו"ת בניין שלמה: "תמיה לי על הרמב"ם שכתב שם דאם אשה או קטן מקרין אותו את ההלל עונה אחריהן מה שהן אומרים, ופשוט דהוציא זה מהמשנה דסוכה דף ל"ט, ומדכתב זה בהלכות חנוכה, משמע להדיא דגם בהלל דחנוכה אין אשה יכולה לצאת קריאת הלל לאיש. ותמהני טובא, דהלא ודאי כמו דאמרינן דנשים חייבות בנר חנוכה משום שאף הן היו באותו הנס, הכי נמי חייבות בהלל דחנוכה מהאי טעמא….. ורציתי ליישב, דטעמו של הרמב"ם [שנשים פטורות מהלל בחנוכה] משום כיון דהלל בא על נצחון המלחמה, לא שייך זה בנשים דלאו בני כיבוש נינהו. וכי האי גוונא כתב בספר החינוך דנשים פטורין ממצות עשה דזכירת עמלק משום דמשמע מקרא דמצות עשה דזכירה היא סיבה וגרם למצות עשה דתמחה לעמלק, ונשים פטורות ממצות עשה דתמחה דלאו בני כיבוש נינהו… דהא גבי פורים נמי עיקר קריאת המגילה והסעודה הוא משום נצחון המלחמה וביום שנחו מאויביהם עשאוהו יום משתה ושמחה, וזה לא שייך בנשים דלא הלכו במלחמה, ואף על פי כן חייבות במשלוח מנות ובכל דיני הפורים דגם הן היו בכלל הגזירה דלהשמיד להרוג ולאבד, ואם כן זה שייך גם במעשה דחנוכה וכמו שכתב הרמב"ם בריש הלכות חנוכה שגזרו גזירות על ישראל וכו' ופשטו ידם בממונו ובנותיהם… אף שחייבות בהלל דחנוכה, מכל מקום אינן חייבות לומר כל הלל המצרי שתקנו חז"ל לומר על הנס, דאפשר דאף אם אומרים פרק אחד שהוזכר בו הודאה והלל על הניסים, סגי בהכי, כמו בתפלה דאף דנשים חייבות, מכל מקום כתב המגן אברהם בסי' ק"ו דמה שנהגו רוב נשים שאין מתפללין בתמידות משום דאומרים מיד בבוקר סמוך לנטילה איזה בקשה ומדאורייתא די בזה, דאף להרמב"ם דתפילה דאורייתא, מכל מקום די בפעם אחת ביום ובאיזה נוסח שירצה עי"ש. ואם כן אף בהלל דחנוכה אף שחייבות מצד שאף הן היו באותו הנס, מכל מקום די שיאמרו מזמור אחד שנזכר בו דברי הלל ושבח להקב"ה על הנסים, ולפיכך אינם יכולים להוציא לאיש, כן נראה לי ליישב דברי הרמב"ם".

לרמב"ם:חיוב תפילה הוא דאורייתא – אין הבדל בין נשים לגברים המחלוקת רק במה שתיקנו רבנן: שמו"ע וזמני התפילה

לרמב"ן: חייבות בשחרית ומנחה רק מדרבנן ופוסק המג"א שמחשש לרמב"ם (מדאורייתא) שיגידו לפחות מזמור אחד.

לשאלתו מדוע נר חנוכה נשים חייבות שהיו באותו הנס אבל הלל לא חייבות לרמב"ם תירץ שההלל ניתקן על ניצחון במלחמה ונשים דלאוו בני כיבוש נינהו כמו שפטורות ממחיית עמלק.

אם כך מדוע חייבות בקריאת מגילה וסעודה שהם משום ניצחון המלחמה?

-: באמת הן חייבות בהלל בחנוכה אבל לא חייבות כמו הגברים בכל מזמורי ההלל אלא מספיק שתאמר פרק אחד או הודאה אחת ואם כן יוצאות ב"ועל הניסים".

השדי חמד  (חלק ט' מער' חנוכה אות ט): מפריד בין הדלקה שחיוב אחד הוא לשניהם ולכן אישה מוציאה איש אבל בהלל חובת האישה היא שמיעה לעומת חובת האיש היא בקריאה.

הגרי"ד סולובייציק סוכה לח. " לפי התוס׳ חייבות נשים בהלל בליל הפסח שאף הן היו באותו הנס. ונראה דהלל בליל הפסח מהווה חלק ממצות ספור יציאת מצרים הגדה וד׳ כוסות, והראייה לכך ממה שאנו אומרים ״לפיכך אנחנו חייבים להודות ולהלל וכו׳⁠ ⁠״. יוצא מזה שלפי התוס׳ חייבות נשים בספור יציאת מצרים בליל הפסח כמו שהן חייבות בהלל וד׳ כוסות, שהרי הלל הוה חלק מספור יציאת מצרים שמתחילין בגנות ומסיים בשבח. ומאחר שלתוס׳ חייבות בהלל משמע שחייבות נמי במצות ספור יציאת מצרים דהלל הוה חלק ממצות הספור.
"ויתכן ששאני הלל בפסח שהוא חלק מעיקר מצות ד׳ כוסות, וכשם שנשים חייבות בד׳ כוסות – שהן מעשה המצוה דפרסומי ניסא וחלק של מצות ספור יציאת מצרים – חייבות נמי בהלל. מאידך בחנוכה – הדלקת הנרות לחוד וההלל לחוד. הדלקת הנרות היא מצות פרסומי ניסא – והואיל ואף הן היו באותו הנס חייבות במצות ההדלקה – אבל אמירת ההלל בחנוכה אינה מצות פרסומי ניסא אלא שבח והלל בלי פרסומי ניסא, ולפיכך פטורות, וצ״ע."

אומר הגרי"ד שההלל בפסח הוא חלק מד' כוסות פרסומי ניסא וסיפור יציאת מצריים, יש בליל הסדר בהלל שצריך להרגיש שעכשיו ניצל ממצריים, בשעת ההלל  אבל בחנוכה הדלקת הנרות הן פרסומי ניסא לחוד וההלל שהוא שבח לקב"ה ולא פרסומי ניסא בזמן אחר, יש בחנוכה צווי דינים:

  1. הדלקת הנרות משום פרסומי ניסא ההלל – זהו אינו פרסום הנס.

ולכן הן חייבות רק בהדלקת הנרות שזו כבר הודאה על הנס לעומת פסח שההלל הוא ההודיה על הנס.

ר' שלמה זלמן אוירבך בשו"ת מנחת שלמה ח"ב סימן נד: לענ"ד, דהדלקת נר חנוכה היא עצמה ההודאה וההלל, כלומר שעל ידי זה יתן אל לבו להודות לה' על הניסים הגדולים שעשה לנו בנצחון המלחמות, וכמו שאומרים בנוסח "הנרות הללו וכו' על התשועות ועל המלחמות וכו' ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד כדי להודות ולהלל", ולא נזכר נס פך השמן, כי לא מצינו בשום מקום להודות לה' לדורי דורות עבור זה שעשה הקב"ה נס כדי שיוכלו כלל ישראל לקיים מצוה. ובמסכת סופרים שהובאה בהגהות מיימוני ובב"ח הגירסא שמברכין להדליק ומיד אומר הנרות הללו ואח"כ מברך שעשה נסים ומדליק, והוא כדי שידע לכוין על נס הישועה ונצחון המלחמה. ואפילו לדידן שאין נוהגים כך, הוא משום שלא תקנו לאומרו אלא בשעת ההדלקה ממש ולא לפניו… וזהו מה שאומרים בנוסח על הניסים בתפילה ובברכת המזון, בסיום ההזכרה של הנסים והישועות "וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול", ואין אומרים להדליק נרות ולהודות, ומשום שכל עיקר ההדלקה היא להודות ולהלל ולפרסם נס הישועה וההצלה… מכיון שזהו עיקר התקנה, שפיר חייבות גם נשים בהדלקת נר חנוכה כאנשים, שגם הן צריכות להודות, וכמו שאמרו בגמרא שאף הן היו באותו הנס, כלומר נס ההצלה על ידי המלחמות… אבל אמירת ההלל בשמונת ימי החנוכה אינה על מה שקרה באותו הזמן, רק תיקנו נביאים שבכל מועד שאסור במלאכה… וזהו מה שאמרו בגמרא בשבת (כא, ב) לשנה אחרת קבעום ועשאום לימים טובים בהלל והודאה, כלומר שעשו את אותם הימים לפרק שבו חייבים לשמוח בה', אף שההלל עצמו אין בו שום זכר לאותם הנסים אשר חייבים להודות ולהלל ע"י ההדלקה. וכיון שכן, כמו שנשים פטורות מהלל של סוכות ועצרת כך גם של חנוכה, מפני שזה רק זמן גרמא כלומר זמן זה עשאוהו ליום שחייבים לומר בו הלל [משא"כ אמירת ההלל בליל פסח כיון שזהו ממש הלל המצרי ומספרים הענין של יציאת מצרים וגם תקנוהו על סדר הכוסות לכן גם נשים חייבות בו]".

הדלקת הנר היא עצמה ההלל וההודאה הן על נס פח השמן והן על נס המלחמה אבל ההלל – אין לו זכר לניסים אלא "לשנה אחרת קבעום ועשאום", כלומר קבעו את הימים האלו כימים טובים (אסור להספיד, אסור להתענות), אם כך ההלל הופך למצוות עשה שהזמן גרמא ולכן הנשים פטורות.

הגרי"ש אלישיב על סוכה לח. "בפסחים (קיז, א) איתא דנביאים תיקנו להם לישראל את ההלל על כל גזירה וגזירה שהיתה וניצלו מהם. ופירש"י שם, כגון חנוכה. עוד מבואר בפסחים (שם) לגבי הלל דחנוכה שדוחה מעמדות, וכתב שם רש"י כדאיתא בתענית, דנביאים תקנו להם לישראל וכו'. ולא הביא הגמרא דשבת דאיתא התם דתקנו להודות ולהלל. חזינא מדברי רש"י דס"ל דתקנת הלל בחנוכה לא היתה תקנה שתקנו באופן מיוחד בחנוכה, אלא היא בתקנה הכללית של הנביאים וממילא חנוכה בכלל. ומה דאיתא בשבת דתקנו להודות ולהלל היינו מה שאומרים על הניסים ומדליקים נרות חנוכה, אבל הלל לא תקנו אז. ואם כן מה דאיתא בשבת דנשים בכלל הדינים דחנוכה דאף הן היו באותו הנס היינו בדברים שתקנו לחנוכה עצמה, אבל הלל דהוה תקנת נביאים קודם, ודאי דלא הוו נשים בכלל, דלא שייך לחנוכה ולתקנותיה עצמה, ושפיר מה דאיתא ברמב"ם דנשים אין חייבות בהלל בחנוכה".

אומר הרב אלישיב שתקנת הלל של חנוכה אינה מיוחדת דווקא לחנוכה אלא תקנה כללית של הנביאים שתיקנו שכל פעם שהיתה גזירה על עם ישראל וניצלו ממנה – תיקנו הלל, זו מ"ע שהזמן גרמא ואינה מיוחדת דווקא לחנוכה ולכן נשים פטורות.

הרמב"ם הביא את דין ההלל בהל' חנוכה כי בפסח זו עיקר ההודאה על יציאת מצריים, שם נשים יכולות להוציא גברים משום חובתם אבל בהל' חנוכה זהו הלל שתיקנו הנביאים שם נשים פטורות.

קישורים לשיעורים בנושא:

                  אתר דרשני

                 אתר עולמות




מצוות צריכות כוונה-תקיעת שופר

י"ט אלול תש"ף

מצוות צריכות כוונה – תקיעת שופר

בגמ' ר"ה כ"ח.

"שלחו ליה לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה יצא … אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא. פשיטא היינו הך מהו דתימא התם אכול מצה אמר רחמנא והא אכל אבל הכא (ויקרא כג, כד) זכרון תרועה כתיב והאי מתעסק בעלמא הוא קמ"ל אלמא קסבר רבא מצות אין צריכות כוונה"

יש כאן בגמ' 2 טעמים מדוע התוקע לשיר יצא. 1 – "זכרון תרועה" . 2 – "מתעסק".

מסביר רש"י:

"מהו דתימא התם אכול מצה קאמר רחמנא והא אכל – ונהנה באכילתו הלכך לאו מתעסק הוא שהרי אף לענין חיוב חטאת אמרינן (כריתות דף יט:) המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה"

דהיינו לפי דברי רש"י ההבדל בין מצה לתקיעת שופר הוא שבמצה יש לאדם הנאה בכל מקרה ולכן לא נחשב מתעסק, משא"כ בשופר.

שואל הפנ"י : ומה בכך שנהנה ? ואם אכן יש להנאה משמעות אז למה באמת למסקנת הגמרא התוקע לשיר יצא ?

בהמשך הגמ' (כט.) מובא:

"אמר ליה רב זירא לשמעיה איכוון ותקע לי אלמא קסבר משמיע בעי כוונה"

נחלקו המפרשים אם חולק ר' זירא על רבא וסובר שמצוות צריכות כוונה, או שאינו חולק וסובר שמצוות אינן צריכות כוונה, ודוקא במשמיע ושומע צריך כוונה, להוציא ידי חובה מישהו אחר.

הרשב"א מסביר בדברי רש"י במקום שאכן הם חולקים, רב זירא סובר מצוות צריכות כוונה ואילו רבא סובר מצוות אין צריכות כוונה.

הרי"ף במקום מביא רק את דברי ר' זירא שאמר לשמשו לכוון ולתקוע לו. מסיק מכאן הרא"ש:

"רב אלפס ז"ל לא הביא דברי רבה אלא רק דברי ר' זירא משום דס"ל דהכי הלכתא. אע"ג דרבה ורבא והנך דשלחו לאבוה דשמואל סברי דמצוות אינן צריכות כוונה הלכתא כר' זירא".

דהיינו שסובר מצוות צריכות כוונה.

ברמב"ם מצאנו 2 הלכות שנראות לכאורה סותרות זא"ז:

הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה פ"ו ה"ג מביא:

"אכל מצה בלא כונה כגון שאנסוהו עכו"ם או לסטין לאכול יצא ידי חובתו".

ואילו ברמב"ם הלכות שופר סוכה ולולב פ"ב ה"ד

"המתעסק בתקיעת שופר להתלמד לא יצא חובתו. וכן השומע מן המתעסק לא יצא. נתכוון שומע לצאת ידי חובתו ולא נתכוון התוקע להוציאו או שנתכוון התוקע להוציאו ולא נתכוון השומע לצאת לא יצא ידי חובתו. עד שיתכוין שומע ומשמיע"

שואל המגיד משנה: אם מצוות אין צריכות כוונה (כמו שפוסק הרמב"ם במצה) מדוע שופר לא יצא?

מתרץ הרב המגיד:

"לא מצאתי בזה תירוץ נאה לדעתי רק שנאמר שרבנו סובר דאינו דומה אכילת מצה לתקיעת שופר שבתקיעת שופר אינו עושה מעשה אלא השמיעה ואפילו התוקע עיקרו הוא השמיעה לפיכך צריך כוונה מה שאין כן באכילת מצה ורבה הוא שהשוה דינם והאריך שם ובסוף דבריו כתב עם כל זה אני מסתפק שלא תהיה נוסחת הרמב"ם ז"ל אמתית שם גבי מצה לא יצא במקום יצא ויבואו שופר ומצה שניהם דינם שוה וכן נראה מן ההלכות".

המ"מ מציע שני כיוונים: הראשון הוא לחלק בין מקום שיש בו מעשה (כאכילת מצה) שבו כוונה לא מעכבת, לבין מקום שאין בו מעשה (כשמיעת קול שופר, שזו המצווה ולא מעשה התקיעה), שם צריך כוונה כי מעשה המצווה חלש יותר .[1]

מה הסבר הדברים? מדוע במעשה לא צריך כוונה ובמקום שהמצווה אינה במעשה צריך?

מביא ר' שמואל בשם ר' שמעון שקאפ ששאל את ר"ח והשיב לו :

יש לדון בשאלת מצוות צריכות כוונה, מה יסוד הדברים:

  • אפשר לומר דהא דמצוות צריכות כוונה היינו שכל מעשה מצוה הנעשית שלא בכוונה אינו מעשה מצוה כלל והרי הוא כמתעסק שאין בידו מעשה מצוה כלל.
  • או שניתן לומר שיש 2 עניינים, יש מעשה ויש כוונה, ואם עשה מעשה מצווה ללא כוונה, המעשה עדיין מעשה אלא שבשביל לצאת צריך גם כוונה.

הרב כהנמן רצה להוכיח ממצוות חינוך דמשמע כהסבר השני דעדיין יש בידו מעשה מצווה דאל"כ מה העניין לחנך קטן למצוות, הרי בלא דעת או גם כוונה ואם כהסבר ראשון אין כאן מעשה מצווה כלל ומה הועלנו בקיום המצווה ע"י הקטן.

מביא ר' שמואל בשם ר' שמעון שקאפ:

הגמ' שם בר"ה כח: בהמשך לדברי רבא שסובר מצוות אינן צריכות כוונה מביאה את שאלת אביי:

"א"ל אביי אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה אמר לו שאני אומר מצות אינו עובר עליהן אלא בזמנן"

דהיינו אביי שואל אם מצוות אין צריכות כוונה אזי אדם שישן "סתם" בסוכה בשמיני יעבור בבל תוסיף, כי קיים המצווה אף בלי כוונה.

ואם נסבור כהסבר שני דבכל מקרה יש מעשה מצווה אף אם לא התכוון, מדוע, אפוא, שאלת אביי אינה אף למ"ד מצוות צריכות כוונה ?

מוכח מכאן דלמ"ד מצוות צריכות כוונה, ללא כוונה אין בכלל מעשה מצווה.

מסביר ר' שמואל:

גם למ"ד מצוות אין צריכות כוונה צריך שיהיה מעשה מצווה כמו למ"ד מצוות צריכות כוונה. אלא שהחילוק ביניהם שלמ"ד מצוות צריכות כוונה הכוונה היא עושה את מעשה המצווה, דבלי הכוונה אין מעשה מצווה (כמו שאמרנו). אולם למ"ד מצוות אין צריכות כוונה עצם העובדה שאדם עושה מעשה מצווה בזמנה, כמו לולב בסוכות, קר"ש בבוקר, תפילין זה הופך את המעשה למעשה מצווה.

כל זה נכון דווקא במעשה. דהייינו, שאדם עושה מעשה יש כאן ביטוי למעשה מצווה, משא"כ במחשבה אין כאן ביטוי למעשה מצווה, ובמה יתבטא מעשה המצווה? זה שאדם עבר ליד ביהכנ"ס ושמע קול שופר בין קולות נוספים עדיין לא נחשב שיצא ידי מצוות שופר וכדי שיהיה מעשה מצווה צריך או מעשה או כוונה.

מה, אפוא, המצווה בתקיעת שופר? האם לתקוע או לשמוע ?

צריך לומר דבשופר המצווה היא לשמוע קול שופר – "זכרון תרועה". וזה גם נוסח הברכה – "לשמוע קול שופר".

שמיעה היא מעשה שאינו ניכר, שאינו עושה מעשה. ללא כוונה לא ניתן לדעת שזו שמיעה של מצווה, משא"כ כמו שאמרנו כאשר יש מעשה מצווה כמו אכילת מצה או הנחת תפילין שעצם עשיית המעשה, בזמן חיוב המצווה, מעיד על כך שעושה זאת לשם מצווה.

לפ"ז רבא למד שהמצווה היא התקיעה ולכן התוקע לשיר יצא כמו כפאהו לאכול מצה, דבשניהם יש כאן מעשה מצווה. בהו"א היה לגמ' צד לומר  דבשופר המצווה היא לשמוע – "זכרון תרועה", קמ"ל רבא דיצא משום שהמצווה היא לתקוע.

ר' זירא לעומת זאת למד שהמצווה היא לשמוע ועל כן במצוות שאין בהם  מעשה ניכר אלא בפעולה פסיבית, בשמיעה, צריך כוונה כדי לצאת.

ולפ"ז באמת אין מחלוקת בין רבא לר' זירא לעניין מצוות צריכות כוונה (אלא לעניין מהות המצווה בתקיעת שופר), ושלא כרשב"א שהבאנו לעיל שהסביר שהמחלוקת היא אי צריכות כוונה אם לאו.

הרמב"ם פסק כמו ר' זירא ולכן במצוות תקיעת שופר על מנת שיהיה ניכר שמקיים מצווה צריך כוונה ולכן פסק שהתוקע לשיר לא יצא, בניגוד לאכילת מצה, שם קיום המצווה הוא בעשייה פיזית דאין צריך כוונה.

לעניין נוסח הברכה ר"ת פוסק שמברכים "על תקיעת שופר"

שואל הראבי"ה מה המקור של ר"ת הרי מפורש בירושלמי שמברכים "לשמוע קול שופר".

אלא ר"ת פוסק כרבא שהתוקע לשיר יצא ולפי מה שהסברנו זה משום שהמצווה היא התקיעה ויש כאן מעשה ניכר שאינו צריך כוונה וזה גם המקור והטעם לברך – "על תקיעת שופר".

הרמב"ם הלכות שופר סוכה ולולה פ"א ה"ג כותב:

"שופר של עכו"ם אין תוקעין בו לכתחלה ואם תקע יצא… וכן שופר של עולה לא יתקע בו ואם תקע יצא שאין בקול דין מעילה."

שואל המגיד משנה – והרי בגמ' ראש השנה כח. מובא:

"אמר רב יהודה בשופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא בשופר של שלמים לא יתקע ואם תקע לא יצא … אלא אמר רבא אחד זה ואחד זה לא יצא"

אלא הדברים כמו שאמרנו:

רבא לשיטתו שהמצווה היא לתקוע ולכן כאשר לצורך התקיעה הוא משתמש בשופר של עולה לא יצא כי זו מעילה.

אבל הרמב"ם פוסק שהמצווה היא לשמוע ולכן יצא כי "קול מראה וריח אין בהם משום מעילה".

[1] הכיוון השני הוא לומר שיש טעות בגרסה בהלכות חמץ ומצה ובעצם דעת הרמב"ם בשני המקומות שמצוות צריכות כוונה.

שיעור הרב צביקה פרוינדליך

ערך וסיכם עו"ד משה פריי




דין תוספת בט' באב

ט' באב – דין תוספת / ר' צביקה

נשאלה שאלה האם בערב ט' באב יהיה מותר לקחת כדור להקלת הצום – לפני הצום?

נידון בשו"ת מהרש"ם, המקור לאיסור:

רמב"ם בפ' המשניות תענית פ' ג': אסור ברחיצה ובסיכה ומוסיפין מחול לקודש".

אומר הפירוש למשניות: ןעשיית מלאכה – דבר מגונה מאוד.

ר' יושע בער: מוסיפין מחול על הקודש – מנחת חינוך שי"ג ס' י"ט: יש דין תוספת בט' באב כמה דקות קודם.

הרידב"ז: בט' באב אין דין תוספת וכוונת הרמב"ם שמבין השמשות לקבל אבילות, היה מקום לומר שבט' באב שהוא מדרבנן וספיקא מדרבנן לקולא אז אולי ייכנס הצום בצאת הכוכבים ויצא בצאת הכוכבים?

דעת הרי"ף: אחרי סעודה מפסקת וברהמ"ז – אם קיבל עליו תענית לא יכול עוד לאכול או לשתות.

הרמב"ן: הגמ' בפסחים נד: דנה האם בט' באב בין השמשות יש להוסיף או לא?     לפי הרי"ף למה הגמ' דנה אם בין השמשות מותר או אסור? הרי לכאורה ודאי לפי הרי"ף שצריך לקבל קודם?!

עונה הבית יוסף: הגמ' דנה באדם שלא קיבל על עצמו כבר את תחילת הצום – זה הדיון בגמ' אבל הרי"ף דיבר על אדם שכבר קיבל על עצמו ולכן אין שאלה.

  • הרמב"ם הל' העשור פ' א': "מצוות עשה לשבות ממלאכה בעשור לחודש" –  מדייק ר' יושע בער שכל דין שביתה לפני הזמן זה מדין תענית אבל לא ממלאכה ולכן לשבות ממלאכה זה בעשור לחודש, יוה"כ מתחיל בלילה אבל את התענית אפשר להקדים, את כניסת יוה"כ אפשר להקדים אבל את עשור לחודש – אי אפשר להקדים (ערוך לנר).

רחיצה אסורה לא מדין אבילות אלא מדין תענית ולכן מי שמקדים להכניס את הצום – לא יוכל להתרחץ.

הרמב"ן שואל מדוע הגמ' מסתפקת בבין השמשות אם זה זמן מותר או כבר אסור? הרי אם מקבל על עצמו תענית – האבילות חלה?! לפי הרי"ף יש דין תוספת!

-: יש כאן 2 דינים: האדם יכול לקבל על עצמו את התענית אבל ספק הגמ' הוא אם ניתן להקדים את דיני האבילות, ברמב"ם כתוב שמוסיפין מחול על הקודש – רק תוספת תענית אבל לגבי אבילות – אין תוספת.

לרמב"ן אין תוספת בכלל אפילו לא בתענית.

הרמב"ם הל' תענית פ' ב' בל' ט': חסידים ראשונים…ואוכלה ושותה עליה קיתון של מים…ואוכל בשממון ודאגה".

ברמב"ן אין דין לאכול סעודה מפסקת בערב ט' באב ואסור לאכול 2 תבשילין – שלא ייכנס מעונג לט' באב.

רמ"א תקנב: יש נהגו לאכול סעודה קבועה עם כמה תבשילין לפני מנחה ואח"כ סעודה מפסקת עם תבשיל אחד, והרמב"ן קרא תיגר על כך (דרכי משה).

לפי הרמב"ן הבעיה שלא תיכנס מעונג לצום שנאמר "בטן רשעים תחסר".

יש נדון שאסור ללמוד תורה אחרי חצות שלא ייכנס מעונג ל ט' באב.

הרמב"ן למד שאין דין הוספה לפני ולכן לא יכול לקבל תענית לפני ולכן אין דין של סעודה  מפסקת אבל האיסור לאכול 2 תבשילין כדי שלא ייכנס מעונג לצום.

הרמב"ם: אדם יכול לקבל על עצמו כבר לפני כניסת הצום, יכול לקבל על עצמו קודם דיני תענית, ודין סעןדה מפסקת הוא דין של מאכל אחד ולא שניים כקבלת התענית.

  • בט' באב שחל בשבת – נדחה למוצא"ש ובשבת אוכל בשר ושותה יין כמו בסעודת שלמה, הבאר היוב אומר שאין דין של סעודה מפסקת בט' באב בשבת – הכל רגיל.

ההסבר: התוספת היא רק מדין של תענית ולא מדיני אבילות ולכן כשחל בשבת לרמב"ם שיש תוספת תענית – בשבת לא יהיה, אבל לרמב"ן אין כלל דין של תוספת.

הגאון: אם מותר לאכול בשבת שחל בה ט' באב כסעודת שלמה מדוע הרמ"א פוסק שלא ילבש בגדים מיוחדים?

-: מדין תענית – מותר לאכול אבל בגדים הם מדין אבילות שחלה (בצנעא) עוד לפני.




גדר קריאת התורה בתענית

בס"ד                                                                                                                                                 7/7/2005

גדר קריאת תורה בתענית / ר' גדעון אוסטרוב

 

שו"ע הל' תעניות: "כהן שלא התענה לא יעלה לתורה בתענית ציבור".

מהרי"ק: מנהג בזמנם למכור את עליות שבת בראשית .

            מה קורה בכהן שלא קנה עליה וגם לא הסכים לצאת החוצה  ולאפשר לקונה שהוא ישראל לעלות?

            -: כיון שכל חובת הכהן היא משום "וקידשתו" כאשר יש אפשרות לעלות אותו אז עוברים על "וקדשתו" אבל

               כשיש פגיעה בציבור – אזי אין חובת וקדשתו.

המהרי"ק מביא את הסיפור על כהן שלא התענה ולא הסכים לשתף פעולה ולצאת מביהכנ"ס – ופסק שניתן לעלות במקומו מישהו אחר אפילו אם הוא בביהכנ"ס.

אם כבר קראו לו לעלות לתורה – מחלוקת ב"ח וט"ז אם הוא עולה או לא.

רע"א: מה הראיה בכבוד הציבור  של עליות בכסף מתענית? הרי בתענית הברכה של לא צם היא ברכה לבטלה ואילו במכירת עליות – הברכה תופסת?!

אלא שמכאן לומדים שהברכה אינה ברכה לבטלה ולכן ניתן להביא ראיה ממכירת עליות לתעניות.

  • ט באב בבוקר לא קוראים "ויחל" כמו בשאר תעניות אלא קוראים "כי תוליד בנים" – כהן שנצרך לאכול עולה או לא?

רע"א דן לגבי יו"כ בקריאה בבוקר ופוסק שמותר לאדם שנצטווה לאכול לעלות כי הקריאה היא מדיני המועד ולא קריאה מדין תענית ציבור, במנחה מסתפק רע"א האם קריאת מנחה של יו"כ – עריות – היא מדין התענית כמו "ויחל" במנחה בשאר תעניות או או שזוהי קריאה מענייני היום.

ביו"כ שחל בשבת – מוסיף ר' שלמה איגר – כן יעלה כי סיבת הקריאה במנחה היא כמו בשבת רק תוכן הקריאה שונה כמו תענית שחלה בשני וחמישי.

  • העקרון המנחה לעליית הלא צם – האם הקריאה היא מחובת היום או מחובת התענית.

ישנה סוגיא בשבת: I) אדם מתפלל בחנוכה בר"ח מוסף – האם מזכיר על הניסים או לא? הרי המוסף בא משום ר"ח ולא משום חנוכה?

  1. II) בשבת ור"ח האם הברכה האחרונה אחרי ההפטרה – "על התורה ועל העבודה" – האם להזכיר בה ר"ח או לא?

הגמ' פושטת את הספק שקורא הפטרה ביו"ט או מתפלל מוסף בר"ח בחנוכה – תוסיף גם את המועד.

הגמ' דנה האם ביו"כ בברכה האחרונה שלאחר ההפטרה  מזכירין יו"כ?

המרדכי: ביו"כ מברכין על התורה כי הפטרה זו נתקנה לכבוד קדושת היום. אך לדעת הרמ"א, וכן מנהג האשכנזים שלא לחתום בשל יום הכיפורים ובשל שבת, תקנת ההפטרה אינה לכבוד קדושת היום, אלא מחמת התענית כמו בכל תענית.

ביאור הגר"א בשו"ע תרכ"ב: מחלק בין ק. התורה בשבת ליו"כ. במנחה יו"כ – סיבת הקריאה היא מדין תענית ולא משום המועד ולכן לא מוסיפים יו"כ בברכה האחרונה של ההפטרה כי דין הקריאה הוא משום התענית.

לשו"ע שכן אומרים "שבת ויום הכיפורים" – הקריאה היא מדיני השבת.

ספק: בקריאה במנחה ביוה"כ האם הקריאה היא מחמת היום או או מחמת התענית? נפק"מ לגבי לעלות לתורה אדם שלא התענה.

חת"ס: מביא את סיפורו האישי (שו"ת חת"ס או"ח ס' קנז): "ביום ת"ב תקע"א החליתי והוצרכתי לשתות בעו"ה והרהרתי בדעתי אם ישאלוני התלמידים …האם יקראוני להעלות אותי לתורה למנחה בקריאת ויחל מה אשיב להם, ונ"ל פשוט שיכולתי לעלות לתורה לקרות ויחל כמו שאר כל אדם , דהנה דין זה דמי שאינו מתענה לא יעלה לתורה – לא נמצא מפורש בשום מקום, ואדרבא מסברא נותן הדעת שיכול כל אדם לעלות ולקרות ולברך על חיוב הצבור".

ומסתפק לגבי עליית הלא מתענה, המקור הוא שאינו עולה לתורה מי שלא התענה בה"ב (הצומות לאחר הרגל) והרי שם האדם מקבל על עצמו את התענית אבל מי שלא קיבל – לא מתענה, חז"ל לא חייבו אותנו להתענות!

אם נאמר שת' באב זו קריאה משום התענית – אומר החת"ס – גם אותו אחד שאכל מותר לו לעלות כי התירו לו ארוחה אחת והוא מתענה שלא אכל יותר! החיוב בתענית הוא גם לגביו! הוא מתענה במשהו, הוא שייך לתענית וממילא הוא בר קריאה ואילו המהרי"ק דיבר על מקרה שאינו בר תענית.

טעם נוסף מביא החת"ס שזוהי בעצם חובת היום – ת' באב מחייב קריאה בתורה בשחרית ומנחה ללא קשר אם מתענה או לא.

נפק"מ בין 2 הטעמים אם יש עשרה שלא מתענים.

הגמ' במגילה ה. שלושה דברים אמר רבי ולא הודו לו… ביקש לעקור תשעה באב ולא הודו לו"  – הר כתוב שמי שלא מתענה בת' באב לא רואה בשמחת ירושלים?

-: תוס: לא התכוון לבטל לגמרי אלא: I) מהחומרא שיותר משאר התעניות    II)  רצה לעוקרו מ-ט ל-י באב.

הרי יש כלל ש"אין בי"ד יכול לבטל בי"ד חבירו" כיצד רצה רבי לשנות את חומרת התעניות או אפילו לשנות את היום?

כמו כן כיצד הגמ' קבעה שמגילה נקראית בי"א,י"ב, י"ג… הרי אי אפשר לבטל בי"ד חבירו אפילו חלקית?

-: תקנת חמשת העינויים היא תקנה מאוחרת, לגבי שינוי היום – אין כאן ביטול אלא כי הייתה דעה (של ר' יוחנן) לצום ב י' באב ורבי לא חולק אלא פוסק כדעת יחיד.

חקירה: ישנן מצוות שהן תוצאה של היום כמו סוכה בסוכות או שבעצם עניין המצווה מצד עצמה רק חיפשו "אכסניא" למצווה והטילו על יום מסויים אבל לא היום מחייב.

החקירה בט' באב – חז"ל הטילו נוהגי אבילות על החורבן – האם כשתיקנו את ט' באב הם תיקנו יום אבילות על החורבן ומהתוכן הפנימי מחייב נוהגי אבילות ותענית או שבעצם רצו לקבוע אבילות על החורבן וחפשו יום קרוב ומצאו את ט' באב כ"אכסניא" לנוהגי האבילות.

מנחת חינוך: להתענג בשבת – זהו מדברי קבלה וכן מנהגי האבילות וכאשר הם מתנגשים  כמו ט' באב שיוצא בשבת – צריך להיות דין של "שב ואל תעשה"?!

-: ט' באב אינו יום שקבעו לו מהות אלא משמש כ "אכסניא" לדיני אבילות ומצאו את ט' באב.

– לגבי לעקור קריאת מגילה: בפורים שזהו יום שמחה – אי אפשר להזיז את דיני הפורים כי עיקר היום הוא ע"י מצוות מעשיות , שם הזזת היום היא ביטול עצמו של היום אבל אם נאמר לפי החקירה שתוס' בעצם סברו שתקנות האבילות מצאו אכסניא ב ט' באב אזי זה לא שעצם היום גורם לדיני התענית ולכן זו לא עקירה.

– ט' באב שיוצא בשבת ונחה לראשון – האם ראשון הוא תשלומין או מדין עיקר התקנה? – נפק"מ לקטן שהגדיל בשבת של ט' באב וכן לגבי אבילות בצנעה בשבת.

מחלוקת זו תלויה בחקירתנו אם ט' באב הוא יום אבילות ומתוך כך נבעו הדינים ואז ברור שיום ראשון הוא תשלומין אבל אם היום הוא רק אכסניא למנהגי האבילות – יום א' משמש כאכסניא אחרת.

  • קריאת התורה אינה מנותקת מיום הקריאה, לקריאה אין משמעות ללא הזמן, קריאה בתורה אינה אכסניא שמחפשים יום אלא המועד קובע את הקריאה.

בט' באב הקריאה היא או שהיום מחייב או האבילות מחייבת .

בט' באב הקריאה היא מעניינו של יום – היום מחייב את הקריאה אבל לשיטה השניה שאין סתם קריאה בתורה כאכסניא מה מחייב את הקריאה?

-: התענית, היא מחייבת את הקריאה.

ואסיים בסוף תשובתו של החת"ס:

"מ"מ בהא סלקינן דחולה האוכל בט' באב עולה לתורה במנחה בלי שום פקפוק לפע"ד, והרופא לשבורי לב ומחבש לעצמותם הוא יחלימני ויחייני וינחמני בנחמת ציון".




בגדרי קריאת התורה ומפטיר

בס"ד                                                                                                                                                                                            17/7/23

בגדרי ההפטרה וקריאת המפטיר / ר' יעקב קופר                                                 

 

סיכום מהלך השיעור:

מבוא: ערב ר"ח אב, פתחנו בענייני דיומא, הגמ' בתענית כט מביאה מח' אמוראים האם בקריאת התורה בט' באב בעינן ג' קרואים או שמספיק עולה אחד, הדבר מתמיה מדוע יש מאן דאמר שדווקא בט' באב מעלים עולה אחד ולא ככל תקנות הקריאה בתורה ואף ביתר התעניות שבעינן לכל הפחות ג' קרואים, דבר זה יתיישב בע"ה בהמשך הדברים.

א.  עיקר תקנת ההפטרה:

איתא באבודרהם שעיקר תקנת ההפטרה היא מאחר והמלכות גזרה עליהם שלא לקרוא בתורה לכן תיקנו לקרוא בנביאים[1], על כן המפטיר מברך ז' ברכות כנגד ז' הקרואים וכמו"כ לכן ההפטרה צריכה שיהיה בה כא' פסוקים משום הפס' שחייבים הקרואין לקרוא בשעה שעולים לתורה.

עוד ביאר האבודרהם ע"פ זה את הסיבה למה נקראת 'הפטרה', 1. מפני שעל ידה אנו פוטרים את עצמינו מהחיוב לקרוא בתורה שכן כאמור קריאת ההפטרה מהווה תחליף. 2. הפטרה מלשון 'פטר רחם' שרק לאחר ההפטרה ניתן לפתוח את פינו בדיבור משום ההלכה שבזמן קריאת התורה אסור לדבר כלל. 3. מפטיר מלשון סילוק שכן בקריאת ההפטרה הסתיימה תפילת 'יוצר'.

ב. מפטיר עולה מן המניין או לא:

איתא בגמ' במגילה כג. מח' אי מפטיר עולה מן המניין או לא הצד שיעלה כיוון שסוף סוף הוא קורא בתורה ומנגד יש סברא לומר שאינו מברך משום שקריאתו נצרכת משום כבוד התורה להורות שאין כבוד התורה והנביא שווין ולכן כיוון שסיבת קריאתו היא צדדית אינה חשובה בתור אחד מתוך שבעה שצריכים לקרוא לשם קריאת התורה.[2]

המחבר פסק שמפטיר עולה למניין שבעה מעיקר הדין אלא שאנו מחמירים כפי השיטה שאינו עולה למניין כיון שאין לנו מה להפסיד מלנהוג כך מכיוון שאפי' למ"ד שעולה סוף סוף ניתן להוסיף.

ג. נפק"מ לעניין הדין שמפטיר עולה למניין:

  1. בתעניות ששם יש איסור להוסיף קרואים משום טירחת הצבור שמה אנו נוהגים כעיקר הדין שמפטיר עולה למניין ולכן השלישי הוא המפטיר.
  2. פוסק המחבר שבמקרה ואין מישהו שעוד לא עלה שיודע להפטיר ומי שעלה בתור שביעי יודע אזי אם עוד לא אמרו קדיש יכול מי שעלה לשביעי מיד לקרוא את ההפטרה ואין הוא צריך עוד פעם לחזור על שביעי. שכן במקרה שכז העמדנו את הדין המקורי שמפטיר עולה למניין שבעה.
  3. עוד נפק"מ, במקרה והעולה קרא את כל הפרשה ובטעות עלו ששה קרואים ולא שבעה ואמרו קדיש בכזה מקרה יחזור ויעלה רק אחד שהוא יהיה הן בגדר שביעי והן בגדר מפטיר.

ד. קריאת המפטיר בעבר למול המנהג היום:

תוס' בסוגיא במגילה הוכיח מכך שהגמ' תירצה את מ"ד שאינו עולה למניין שהסיבה מדוע לא קוראים לשיטתו בנביא כד' פסוקים היא משום שקריאתו אינה חשובה שכן היא רק בכדי כבוד תורה הרי יותר היה לגמ' ליישב שכיוון שזוהי אותה הקריאה של השביעי אין מה לתקן כנגד זה פס' בנביאים, שכן אין כאן כל קריאה חדשה , מכך הוכיח תוס' שבזמן הגמ' היה שהמפטיר קורא קריאה אחרת שלא קרא כלל השביעי , ובביאור השינוי שאנו נוהגים ביאר התוס' שתיקנו חכמים לאחר הגמ' שהקדיש יהיה בין השביעי למפטיר בכדי להדגיש את העובדה שקריאתו של המפטיר היא משום כבוד התורה, ומאחר וכן הרי שחייב להיות שהקדיש יסכם את כל הקריאה שצריך לקרוא ולכן מסיימים את כל הקריאה בין השבעה והמפטיר שלאחר הקדיש חוזר עוד פעם על קריאתו של השביעי.

ה. דברי ר' יאשיה

מתוך דברים אלו של התוס' נבין את דעת ר' יאשיה שהובא בב"י שציין שרבנות המוספין אין הן חובה ליום ולכן מובן מדוע המפטיר קורא אותם אך הקשה שבשבתות ראש חודש וד' פרשיות הרי ששם יש חובה לקרוא את הפרשיות הללו וא"כ כיצד יתכן שהמפטיר קורא אותם לאחר הקדיש והרי אם זהו חובת היום הרי שזה צריך להיות בכלל הז' הקרואים הבאים כחובה ליום וכמו"כ שהקדיש חייב להגיע לסוכך עליהם ולא באמצע, ע"כ הוא פסק שיש על השביעי ולמא זאת לפני הקדיש והמפטיר יחזור ויאמר שוב את את הקריאה של השביעי.

ו. ביאור מנהגינו

אמנם הב"י לאחר שהביא את דברי ר' יאשיה סיים והורה ש' אע"פ שאין אנו נוהגים כן…' הרי שאנו פוסקים כפי שהובא ברמ"א בסע' ד' שהמפטיר קורא אחרון בין אם הוציאו ס"ת אחד ובין אם שניים או שלש. וצ"ב.

יע' בארוכה באגרו"מ או"ח ח"א ס' קא', שהאריך בביאור גדר המפטיר:

האגרו"מ נחת לעניין מתוך ששאלו אותו מה דין מי שבחוה"מ פסח בטעות אמר קדיש לפני שעלה הרביעי האם צריך לאומרו שוב לאחר שיעלה הרביעי, בתחילה רצה לתלות זאת במח' המהר"ם והרא"ש בסימן שלנו , שהרא"ש פסק כפי שהובא במחבר בסע' ו' שאין צריך לחזור ולהקדיש במקרה שסיימו בטעות את הפרשה עם ו' קרואים ואמרו קדיש ואילו המהר"ם פסק שהמפטיר צריך לחזור ולומר קדיש פעם שנייה לאחר עלייתו, ועפי"ז חשב להורות שלא צריך להקדיש, אלא שחזר ואמר שיהיה צורך לחזור ולהקדיש דשאני בעובדא של הסימן שלנו שהקדיש סיכם את כל הקריאה הבאה לחובת היום אך בחוה"מ עוד לא קראו את הקריאה שהיא חובת היום-קריאת המפטיר בחוה"מ-קריאת קרבנות היום.

ומתוך כך בא לברר כיצד קורא המפטיר לאחר הקדיש, בשלמא בשבתות רגילות אז קריאתו היא רק שולית שקורא לכבוד התורה אלא שבשבתות שמוציאין ב' ספרי תורה ובאין לחובת היום כיצד יתכן שקריאתו לא תושלם בקדיש וכדברי התוס' שהובאו לעיל.

וייסד האגרו"מ, דיש ב' דינים בקריאת התורה[3] יש את דין הז' קרואים שזהו מצות לימוד תורה שתקנו בציבור מימות משה ויש דין שני שזהו קריאות שמטרתם לפרסם ולהודיע כדוגמת קריאת ראש חודש שמהותה להודיע על ראש חודש וכפי שהגמרא מביאה עוד כמה דוגמאות לפרסום ר"ח-יע' באגרו"מ, וכך אף קריאת ד' פרשיות כל פרשייה יש לה מהות כדי למחות עמלק, או כדי לעורר על מחצית השקל וכו'. אמנם סוף כל סוף גם כשקוראים פרשיות אלו ממילא גם מתקיימת על ידם מצוות תלמוד תורה בציבור על אף שאין זוהי מטרתם המרכזית. 

מעתה מובן מאד מדוע כשמוציאים ב' ספרי תורה הקריאה השנייה יכולה לשמש כמפטיר שכן הקדיש סוכם את הקריאה שהיא מצד חובת היום-הלימוד תורה שנתקן מימות משה ולעומת זאת קריאת המפטיר במהותה היא שונה היא בגדר 'לפרסם ולהודיע..' ומ"מ סוף כל סוף יש אף בקריאות אלו לימוד תורה ולכן זה יכול לשמש כתפקיד המפטיר שעניינו-להראות שלא מושווה כבוד התורה לכבוד הנביא ומנגד לא מפריע לנו שזה מחוץ לקדיש שכן הקדיש סגר את קריאת חובת היום שנתקן מצד עצם הלימוד.

ובשבת שמוציאין ג' ספרי תורה, יש להקדים כי חכמים ידעו שכל הקריאות שאנו רוצים שהצבור יקרא בשבת חייב להתכנס לתוך תבנית של ז' קרואים ומפטיר זוהי התבנית של קריאה בתורה בשבת שהיא חובה ולכן כאשר יש לנו ג' ספרים ורוצים אנו שיקראו בכולם חייבים להכניס את הספר השני בתוך הז' קרואים לפני הקדיש כי סוף סוף זהו קריאה שנצרכת להיקרא ולא תיקנו שיהיו יותר מז' קרואים לכן אנו מושכים את קריאה זו לתוך הז' קרואים המגדירים את מצות הלימוד תורה של שבת זו.  ואז קדיש והספר השלישי ישמש כמפטיר ואין זה בעיה כמו שבב' ספרים הספר השני משמש כמפטיר, כפי שבואר לעיל.  

על פי זה ביאר את ששאלנו בתחילת השעור, בט' באב יש דיעה שמספיק עולה אחד שכן עניין הקריאה הוא תענית ואבילות ולא מצד מצוות לימוד תורה בצבור ואמנם בכל הקריאות אף כאלו שאין עניינם המובהק -לימוד התורה, נתנו את גדרי תלמוד תורה שכן סוף כל סוף קוראים בתורה מ"מ בט' באב יש איסור ללמוד תורה אז אומר מ"ד אחד שעולה רק אחד ואילו מ"ד שני סובר שסוף כל סוף הוי כדברים המותרים ללמוד בט' באב ולכן נתנו להם גדרי לימוד תורה עם ג' עולים כפי שבכל שני וחמישי ושבת במנחה וכו..

שיעור הרב יעקב קופר

 

מקורות

  1. אבודרהם, סדר שחרית של שבת ופירושה:

ואחר שגוללין ספר תורה קורא ההפטרה וצריך שיהא בה מענין פרשת היום ולמה מפטירין בנביאים לפי שגזרו על ישראל שלא יקראו בתורה וכנגד שבעה שהיו עולין לקרוא בתורה ואין קורין פחות משלשה פסוקים עם כל אחד ואחד תקנו לקרות כ"א פסוקים בנביאים ולא יפחות מהם ואם נשלם הענין בפחות מכ"א כגון הפטרת שובה שהיא קטנה אינו צריך לקרות יותר. ולכן נקראת הפטרה לפי שהיו נפטרין בה מקריאת התורה. ור"ת כתב טעם אחר , למה נקראת הפטרה לפי שאמרינן בסוטה בפרק ואלו נאמרין כיון שנפתח ספר תורה אסור לדבר אפי' בדבר הלכה שנא' ובפתחו עמדו כל העם ולאחר קריאת התורה הותרו לפתוח ולדבר והוא מלשון יפטירו בשפה ומלשון פטר רחם-פתוח. וי"א שהוא מלשון אין מפטירין לאחר הפסח לשון סלוק מן הדבר כלומר אחר שקראו ההפטרה נסתלקו מתפילת יוצר ומתחילין בתפילת מוסף…..שהרי תיקנו למפטיר שבעה ברכות כדאמרינן במס' סופרים אומר שבעה ברכות כנגד שבעה שקורין בתורה, פירוש, שתים בקריאת התורה תחילה וסוף ואחת לפני ההפטרה וארבעה לאחריה הרי שבעה ברכות.

  1. מגילה כג.

איבעיא להו: מפטיר מהו שיעלה למנין שבעה? רב הונא ורבי ירמיה בר אבא, חד אמר: עולה, וחד אמר: אינו עולה. מאן דאמר עולה – דהא קרי, ומאן דאמר אינו עולה – כדעולא, דאמר עולא: מפני מה המפטיר בנביא צריך שיקרא בתורה תחלה – מפני כבוד תורה, וכיון דמשום כבוד תורה הוא – למנינא לא סליק. מיתיבי: המפטיר בנביא לא יפחות מעשרים ואחד פסוקין כנגד שבעה שקראו בתורה. ואם איתא, עשרים וארבעה הויין! – כיון דמשום כבוד תורה הוא, כנגדו נמי לא בעי.

רש"י: מפני כבוד תורה – שלא יהא כבוד תורה וכבוד נביא שוה, וכיון דמשום כבוד תורה הוא ולא משום חובה – לאו ממנינא הוא.

  1. תוספות

כיון דמשום כבוד תורה הוא כנגדו נמי לא בעי – וקשיא לפי מנהגינו שאנו נוהגין בכל שבתות השנה שהמפטיר חוזר וקורא מה שקראו הראשונים ואין קורא כלל אחר כך אם כן מאי קא משני כיון דמשום כבוד התורה הוא כנגדו נמי לא בעינן אדרבה היה לו לומר כיון דאין קורא אלא מה שקראו הראשונים כנגדו לא בעינן אלא שמע מינה דבימי התנאים היה המפטיר קורא מה שלא קראו הראשונים והכי נמי משמע מדתקינו ג' פסוקים כנגדו למפטיר בנביא כנגד מה שקרא בתורה למאן דאמר עולה כדאמרינן בסמוך א"כ שמע מינה שהוא קורא מה שלא קראו הראשונים וא"כ קשה למה אין אנו נוהגין לעשות כן ונראה לפי שבימי החכמים לא היו אומרים קדיש בין אותן שקראו קודם המפטיר והמפטיר ולכך היה המפטיר מסיים אבל אחר שנסדר הש"ס ותקנו לומר קדיש בין אותם שקראו ראשונה והמפטיר כמו שתקנו לומר ברוך ה' לעולם אמן ואמן ויראו עינינו אחר השכיבנו שלא היו אומרים בימי התנאים והם תקנוהו להודיע שתפלת ערבית רשות והכי נמי תקנו לומר קדיש בין השבעה למפטיר להודיע שאינו ממנין השבעה. 

  1. טור אורח חיים סימן רפב

ומפטיר מיבעיא אם עולה או לאו ואסיקנא דעולה לפיכך נוהגין בתענית וביה"כ במנחה ובט' באב שהשלישי מפטיר כיון שעולה למנין ואין יכולין להוסיף על ג' אבל בשבת ובי"ט ויוה"כ שיכולין להוסיף נוהגין שבשבת השמיני מפטיר ובי"ט הששי וביוה"כ השביעי ואתי שפיר בין למ"ד עולה בין למ"ד אינו עולה שאם עולה והוסיפו עליהם אין לחוש שהרי יכולין להוסיף ואם אינו עולה הרי כבר קראו שבעה לפניו הלכך קורא שבעה וגומר עמהם הפרשה ואומר קדיש וחוזר וקורא עם המפטיר מה שקרא הז'

  1. שו"ע סימן רפב

סעיף ד נוהגים לקרות שבעה ולגמור עמהם הפרשה ואומר קדיש,וחוזר וקורא עם המפטיר מה שקרא השביעי. הגה:וכן נוהגים ביום טוב שאין מפטיר ממנין הקרואים, אבל בחול שאסור להוסיף על מנין הקרואים, השלישי הוא מפטיר. וביום שמוציאין ב' ספרים או ג', יא המפטיר קורא באחרונה…. ואומרים קדיש קודם שעולה המפטיר, ואין חילוק בזה בין הוסיפו על מנין הקרואים או לא ובין מוציאין ס"ת א' או ג'.

סעיף ה: אם לא נמצא מי שיודע להפטיר אלא אחד מאותם שעלו לקרות בתורה, וכבר אמר ש"צ קדיש אחר קריאת הפרשה, זה שרוצה להפטיר צריך לחזור ולקרות ויברך על קריאתו תחלה וסוף. הגה: אבל אם לא אמר קדיש, יפטיר מי שעלה לשביעי אם יודע, ואם יש אחרים שיודעים להפטיר לא יפטיר מי שעלה כבר.

סעיף ו: אם טעה ש"צ וסיים הפרשה עם הששי ואמר קדיש, א"צ לקרות עוד אחר אלא יקרא עם המפטיר מה שקרא עם הששי, דקי"ל מפטיר עולה למנין שבעה.

  1. בית יוסף אורח חיים סימן רפב

וה"ר ישעיה כתב מה שנהגו שהמפטיר קורא המוספין ומפסיק בקדיש בין קריאת התורה לקריאת המפטיר נראה לי שקריאת המוספין אינה חובה שהרי אינה נזכרת בתלמוד ואינה אלא תיקון הגאונים שיקרא המפטיר במוספין לגורסם שליח צבור ויאמר אותם בתוך התפילה ומפני שאינם חובה לא ניתנו לאחד מן הקורים הבאים חובה ליום אלא תקנו שיקראם המפטיר שאינו קורא משום חובה וכיון שאין קריאתו חובה לא חששו אם לא יקרא במה שקרא החמישי אבל ד' פרשיות ופרשת ראש חודש שהם חובה ליום וקובעים הפטרה אחרת אינו דין שיקרא אותם אלא אחד מהז' שהם באים חובה ליום וגם לא להפסיק בקדיש ביניהם שכמו שפרשת היום היא חובה גם זו היא חובה ועודפת עליה שמפסיקין הפטרת פרשת היום ומפטירין בפרשה הנוספת הילכך הטוב והישר הוא לקרות ששה בפרשת היום והשביעי בפרשה הנוספת כמו שמפורש בגמרא (עיי' מגילה כט סוע"ב) ואחר כך אומר קדיש ואחר כך חוזר המפטיר וקורא לכבוד התורה בפרשה הנוספת שקרא הז' כמשפטו בכל שבתות השנה עכ"ל ואף על פי שאין אנו נוהגים כן כתבתי דברים אלו לפי שאם באיזה מקום ימצא שנוהגים כן אין מזחיחין אותם:

  1. שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק א סימן קא

בדבר מה שטעה הקורא בחוה"מ פסח אחר שגמר לקרא בס"ת הראשונה שהוא השלישי אם צריך לומר עוד הפעם קדיש אחר הרביעי. לכאורה תלוי זה במחלוקת הר"מ מרוטנבורג והרא"ש שהביא הטור באו"ח סי' רפ"ב בטעה ש"צ וסיים הפרשה עם הששי ואמר קדיש שאז עולה המפטיר למנין השבעה שדעת מהר"מ שצריך לומר אחריו עוד הפעם קדיש, והרא"ש סובר שאין לומר קדיש פעם אחרת, וא"כ גם בעובדא דידן יצטרך למהר"מ לומר פעם ב' קדיש אחר הרביעי ולהרא"ש לא יצטרך לומר פעם אחרת. ……ולכן מסתבר שרק התם שגמרו כל הפרשה שהוא חובת היום ויצאו כבר ידי חובת קריאת הפרשה שהוא עיקר חיוב קריאת התורה אך שעדיין צריכין לקרא עוד בשביל חובת שבעה קרואים שהוא ג"כ חיוב בשבת, הוי חיוב זה טפל לעיקר הקריאה ולא הצריכו לומר עוד קדיש בשביל זה דנפטר בקדיש של עיקר הקריאה דבטל להעיקר, וכדמצינו כעין זה בעוד ענינים.

וא"כ יקשה כיון שהמפטיר צריך ג"כ לקדיש במה נפטר עתה אחרי ששינו מנהג הש"ס. וצריך לומר כיון שההפטרה הוא טפל לקה"ת שבלא קה"ת ליכא הפטרה והשם מוכיח ע"ז בטל להקריאה שהוא העיקר ואף קריאתו בתורה הוא רק טפל דהא רק מפני כבוד התורה קורא נבטלו לעיקר הקריאה ונפטרו בקדיש שעל העיקר.  

וצריך לומר דיש שני עניני קריאה חדא דחייבו ללמד התורה ברבים בשבת ובשני ובחמישי ובמנחה בשבת, כמפורש בב"ק דף פ"ב מצד מצות למוד התורה. וכן ביום טוב הוא מצד מצות למוד התורה ויש עוד קריאה שתקנו לפרסם ולהודיע כמו שקלים ופרה וחדש כדאיתא ברש"י מגילה דף כ"ט וכן קריאת זכור הוא כדי לזכור בפה והוא עצם קיום המצוה דזכירה וא"כ אינם מצד מצות לימוד, וכן קריאה דתענית שהוא לעורר לתשובה וכן בחנכה ופורים שהוא לפרסומי ניסא, וכן קריאה דר"ח משמע שאינה בכלל תקנת משה

וא"כ בשבת ר"ח וד' פרשיות שדין למוד יצאו בפרשת השבת ורק שעכ"פ צריך לקרא של ר"ח וד' פרשיות לפרסם ולהודיע וממילא הוא גם בדין למוד, הוי דין למוד שלהן רק טפל להקריאה כיון שעצם קריאתה אינה ללמוד. ומטעם זה לא איכפת לן מה שקורא זה המפטיר אף שקריאתו אינה לחובה רק לכבוד התורה כיון דעכ"פ איכא הפרסום מזה, וגם מצד כבוד התורה הוא קורא זה גם כדין למוד ממילא והויא אף קריאת המפטיר כתקנת קריאה זו בין לענין העיקר ובין לענין הטפל שבו. ולכן מאחר שדין למוד שבו שזה מצריכו שיאמרו לאחריו קדיש הוא רק טפל נמצא שהוא טפל לקריאת הפרשה שעיקרה ללמוד ככל מפטיר שג"כ קריאתו הוא כדין למוד אך מכיון שעיקרו אינו ללמוד אלא מפני כבוד התורה נחשב טפל לעיקר הקריאה, כ"כ קריאת ד' פרשיות ור"ח וחנכה שהלמוד שזה מצריכו לקדיש אינו עיקר הקריאה הוא טפל לעיקר הקריאה שהיא פרשת השבת ונפטר בהקדיש שלאחר הפרשה ככל מפטיר. ומתורץ קושית הר' ישעיה שהביא ב"י והוא מנהגנו ונכון מאד.

ונמצא לפ"ז שהקדיש תקנו לומר אחר שגמרו כל הקריאה שעיקרה ללמוד. וא"כ למה שבארתי שסך הקרואים הוא רק מדין למוד הוו פסוקי קריאת כל השבעה קרואים מדין למוד שתקנו שילמדו בשבת זו פרשה זו ולחלקה לשבעה קרואים. וא"כ בשבת ר"ח טבת אדר וניסן שיש ג' ס"ת דהוכרחו לתקן שיקרא אחד מהשבעה קרואים פרשת ר"ח דהא לא תקנו שיקראו יותר משבעה קרואים לחובה הוכרחו ממילא להחשיב גם פרשת ר"ח בשבת זו מפרשת היום שעיקרה ללמוד ונחשב שלא נגמר פרשת היום עד אחר שקרא השביעי פרשת ר"ח בס"ת השניה, דלכן אף שלרא"ש אם גמרו הפרשה בששי הויא קריאת השביעי רק טפל משום שגמרו בששה גם מה שהיה צריך השביעי לקרות וא"כ גמרו כל מה שתקנו ללמוד היום רק שלא למדו כהתקנה בשבעה ונמצא שעיקר הקריאה יצאו ודין שבעה קרואים הוא רק טפל אבל בשבת ר"ח וד' פרשיות שהשביעי קורא בשל ר"ח גם להרא"ש הוא מעיקר הפרשה שתקנו לקרות היום ללמוד דגם להרא"ש כל מה שתקנו לקרות להשבעה היא היא הפרשה שהצריכו היום ללמוד ולכן לא נחשבה נגמרה הפרשה עד שיקראו גם את של ר"ח. וכן אם היה המנהג שיקרא השביעי בשלישית היה נחשב שלא נגמרה הפרשה עד אחר כל הקריאות והמפטיר היה צריך לכפול.

  1. שו"ע סימן רפד'

סעיף ו: אין המפטיר מפטיר עד שיגמור הגולל לגלול הס"ת.

  1. 9. משנה ברורה שם:

(יב) אין המפטיר וכו' – היינו שאין רשאי להתחיל לומר ההפטרה עד שיגמור וכו' והטעם כדי שגם הגולל יתן לבו למה שיאמר המפטיר שחובה היא על כל אדם לשמוע פרשת ההפטרה כמו פרשה שבס"ת וברש"י שם משמע שצריך להמתין עד שיוגלל הס"ת במטפחותיה [יד] אין לסלק מעל השלחן ספר הנביאים או החומש שקורין בו המפטיר עד אחר הברכה כדי שיראה ויברך על מה שהפטיר:

[1] אמנם יע' בביה"ל שהאידנא שכבר חזרה הקריאה למקומה נשארה התקנה לקרוא בהפטרה בברכותיה דווקא כאשר קוראים בתורה אך במקום שאין ס"ת לא יקראו את ההפטרה בברכותיה.

[2] ייתכן אף להסביר באופן אחר שהפגם לא מצד הז' קרואים אלא מצד

[3] יע' בתשובה בהוכחות שהביא ובמיוחד ההוכחה שהביא מהקריאה של ט' באב.




שומע כעונה

בס"ד                                                                                                        22/5/2023

שומע כעונה / ר' צביקה

מג"א מסתפק לגבי אדם שמסופק אם בירך על ספיה"ע ניגש לחבירו שיוציא אותו בברכתו ואז בכל מקרה יצא.

מסתפק לא רק בברכה אלא גם בספירה שיספור בשבילו (כמו אדם שנמצא במקום שאינו יכול לברך).

הנדון: לגבי 4 המינים כתוב "ולקחתם לכם" – כל אחד חייב לקחת 4 המינים בספיה"ע כתוב "וספרתם לכם" שכל אחד חייב לספור או שע"י שומע כעונה נחשב שאני ספרתי.

  • כאשר אני מבקש מהשני להוציא אותי – אפשר להסביר שאני יוצא ע"י ענייה על הברכה ואפשר גם ע"י שמיעה כמו קריאת מגילה. כמו שאפשר ע"י דיבור – אפשר גם ע"י שמיעה, ואז "וספרתם לכם" בדין שומע כעונה – זה כאילו אני ספרתי.

  • הגמ' בברכות כא: אדם נכנס לביהכנ"ס מאוחר ומתפלל 18 הציבור מגיע לקדושה:

רש"י: צריך לשתוק ולשמוע את החזן – כך גם פוסק השו"ע.

תוס': נקרא הפסק ולכן ימשיך בתפילתו

אומרים האחרונים שהמחלוקת היא מה נקרא שומע כעונה: האם יוצא ע"י שמיעה ואז אין פה הפסק (רש"י) או ששומע כעונה זה כאילו אני דיברתי ואז בעצם אסור לי להפסיק (תוס').

רמב"ם פ' א הל' ברכות: וכל העונה אמן הרי זה כמברך וכל השומע יוצא ידי חובה אעפ"י שלא אמר אמן.

שואל הכס"מ: למה כל העונה אמן הרי הוא כמברך? הרי מספיק שהוא שמע?!

עונה הרב ז'ולטי: יש 2 אפשרויות לצאת ידי חובה הרמב"ם אמר שאתה יוצא מדין שמיעה ולא מדין דיבור אבל אם אתה רוצה יותר-תענה אמן ואז אתה יוצא מדין עונה.

ר' שלמה קלוגר: דן לגבי אדם שקשה לו ללמוד תורה ולדבר ומבקש מהשני שיקרא עבורו- האם צריך לברך ברכת התורה? (או שהוא רק מהרהר?)

-: לגבי שומע שיעור כללי זה בוודאי לא מהרהר כי כך דרך מסירת התורה אבל אם ביקש מהשני שיקרא לו דף יומי – זה דין מהרהר.

* יהודי מסתפק אם בירך על המאכל או לא, מבקש מהשני שעומד לאכול שיוציא אותו.

אומר הנודע ביהודה: יוצא מדין שומע כעונה – הרי אם כבר בירך זו ברכה לבטלה!

רע"א: שיעשה תנאי

רשב"א: יהודי שמניח תפילין ושומע קדושה – ישתוק (כמו רש"י)

בתשובה (סימו טו) אומר הרשב"א אדם שנמצא באמצע 18 והחזן בקדושה שימשיך (כמו התוס')

אומרים הראשונים יש פה 2 הלכות: בתפילין יש דין לא לדבר ואז אני יוצא בשמיעה אבל ב 18 יש הלכה שאסור להפסיק (לא רק לא לדבר!) שם אתה ממשיך.

  • יש מחלוקת בין ה"תוספת שבת" ל"עולת שבת": בקידוש של ליל שבת האם כל אחד יקדש (מצווה בו יותר מבשלוחו) או אחד יקדש (רוב עם הדרת מלך)?

-: משנ"ב עדיף שאחד יקדש ויוציא את כולם.

שואל ה"תוספת שבת": הרי מצווה בו יותר מבשלוחו! האם שומע כעונה, אני יוצא ע"י דיבור – הוא דיבר בשבילי- פה יש הלכה שמצווה בו יותר מבשלוחו אבל אם אפשר ענייה ואפשר ע"י שמיעה – ע"י שמיעה זה נקרא בו!

אם דין שומע כעונה אני יוצא בדיבור שלו – זה בדיעבד כי לא אני דיברתי אבל אם שומע כעונה זה מדין שמיעה- אזי זה לכתחילה!

הרשב"א למד שזה מדין שמיעה ולכתחילה רק שב 18 אסור לו להפסיק מדין אחר, מדין העומד לפני מלך, הרשב"א לא אמר שזהו דיבור (כמו התוס').

ר' חיים שמולביץ: אדם שקיבל שבת לפני כניסת השבת ומבקש מחבירו שיעשה מלאכה, רע"א שואל אם זו שליחות אז הוא שליח שלי וכאילו אני חיללתי שבת?!

שואל הנודע ביהודה: למה צריך דין של אמירה לגוי בשבת שזהו שבות ואסור הרי אם יש שליחות לגוי אז כאילו אני ביצעתי את המלאכה?!

-: גם אם יש שליחות לגוי המלאכה נעשית באמצעות היתר, אין כאן סתירה לדין מנוחה בשבת ולכן אין איסור לומר לשני שיעשה בשבילי מלאכה אם הוא טרם קיבל שבת, אני לא ביצעתי מלאכה, אני במנוחה ולכן צריך דין מיוחד -שבות- לגוי בשבת.

כך גם ברשב"א: שומע כעונה זה שתיקה אבל הדיבור של החזן בקדושה זהו דיבור של היתר ולכן הרשב"א סובר כרש"י שמותר להפסיק רק ב 18 יש דין מיוחד של העומד לפני מלך לא יפסיק.

יוצא שיש פה 2 מהלכים:

האם שומע כעונה אתה יוצא בדיבור או בשמיעה

או שזהו דין בשמיעה וגם אם זה נקרא דיבור – זהו לא הדיבור הקלאסי ולכן זה איננו הפסק.




ברכת התורה

בעניין ברכת התורה

ברכת התורה מניין "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו"

על מה חרבה הארץ על שלא ברכו ברכת התורה תחילה.

אשה שלומדת תורה צריכה לברך. מה יהיה הדין כאשר כותבת האם גם תצטרך לברך?

השו"ע סימן מז:

סעיף א: ברכת התורה צריך ליזהר בה מאד:

סעיף ב :צריך לברך בין למקרא בין למשנה בין לגמרא.הגה: בין למדרש (טור):

סעיף ג: הכותב בדברי תורה אף על פי שאינו קורא צריך לברך:

סעיף ד:המהרהר בדברי תורה אינו צריך לברך. והוא הדין דיכול לפסוק דין בלא נתינת טעם לדבריו (ר"ן פרק קמא דשבת ופרק כל הצלמים כתב דהוי כהרהור):

הגר"א חולק בדין מהרהר וסובר שגם כאן מברך שהרי מקיים בכך לימוד תורה "והגית בו יומם ולילה".

מה יהיה הדין בכותב: השו"ע ס"ק ג' – צריך לברך. הט"ז – אינו צריך.

  • מה ההבדל בין כותב שצריך לברך למהרהר שאינו צריך?
  • האם ברכת התורה מהתורה?

לכא' כן, שהרי לומדים מהפסוק כי שם ה' אקרא… אלא שהרמב"ם אינו כותב זאת בספר המצוות.

השאגת אריה כותב ששיטת הרמב"ם שזה דרבנן

הקרית ספר – גם לפי הרמב"ם זה דאורייתא (וצריך להסביר למה לא כתב )

שיטת הרמב"ן – ברכת התורה מדאורייתא.

המ"ב מביא שזו מח' ולא מכריע (נפק"מ: שכח אם בירך האם חוזר)

השו"ע בס"ק יד פוסק שאשה שמדברת בד"ת צריכה לברך.

ושואלים האחרונים מדוע, הרי פטורה מלימוד תורה?

וביותר, הרי שיטת השו"ע שאישה אינה מברכת על מצוות שפטורה (מ"ע שהזמן גרמא) ומדוע אם כן מברכת ברכת התורה?

המג"א – מביא שחייבת ללמוד מצוות ששייכת בהן.

ושואלים האחרונים הרי לא חייבת ללמוד מדין לימוד אלא רק על מנת לדעת איך לקיים ומדוע א"כ צריכה לברך?

שאלה זו שאל הגרי"ז את ר"ח מבריסק.

והשיב ר' חיים: בברכת המצוות (תפילין, סוכה, לולב…) הברכה היא על קיום המצווה וכאן כיוון שאישה פטורה – אינה מברכת. בברכת התורה הברכה היא על התורה עצמה, הברכה היא חלק מהלימוד, מעיין פתיחה של הלימוד – כך צריך להתחיל בלימוד תורה, ולכן גם אישה שבוודאי זה נחשב אצלה לימוד, צריכה לברך.

(ולפי זה גם לכא' הרמב"ם לא מנה זאת כמצווה בפני עצמה כי זה חלק ממצוות לימוד תורה)

ראיות לדבר:

  • מעיקר הדין לאישה מותר לעלות לתורה אלא שאין עולות משום צניעות.

המנהג הבסיסי הוא שהעולה הראשון מברך אשר בחר והאחרון אשר נתן והם מוציאים את יתר העולים. ואם הברכה היתה על קיום המצווה איך אישה יכלה להוציא, אלא שהברכה היא על התורה וגם אישה שייכת בזה.

  • הגמ' מסתפקת על מה צריך לברך האם רק על תורה או גם על מדרש או גם על גמרא (שיש בה פסוקים). ולכא' למה צריך להגיע לזה הרי פשוט שלימוד גמרא נחשב לימוד, ולהיפך זה הלימוד המעולה יותר – לימוד בעיון וא"כ מדוע יש להגיע לפסוקים?

אלא כיוון שהברכה היא על התורה אולי רק כאשר יש פסוקים צריך לברך.

הבית יוסף (וכך במהרי"ל) סובר שברכת התורה היא ברכת המצוות כמו כל מצווה אחרת (הפסוק רק אסמכתא).

סיכום: יש מח' בעניין ברכת התורה:

ר"ח – ברכה על התורה כחלק מהלימוד.

בית יוסף: ברכת המצוות.

המשכנות יעקב מביא את הירושלמי: כאשר אדם לומד בציבור "כי שם ה' אקרא" – זה דאורייתא, ביחיד – אין חיוב לברך ואף על פי כן שיברך דלא גרע מכל ברכת המצוות.

דהיינו: בציבור – דאורייתא, ביחיד – ברכת המצוות.

(הדבר אברהם חולק – אין הבדל בין בציבור ליחיד).

בשו"ע דלעיל אמרנו שמהרהר פטור מלברך ושואל הגר"א למה הרי מקיים בזה מצוות לימוד.

כן פסק השו"ע שאשה מברכת וצריך להסביר שהשו"ע למד כמו ר' חיים שהברכה היא על התורה ולכן גם אישה מברכת.

ולכן במהרהר אינו מברך כי אין "שם ה' אקרא".

ובכל זאת שואל הגר"א למה שלא יברך משום הלימוד עצמו כמו כל ברכת המצוות.

המנחת חינוך מתרץ שהבית יוסף סובר שעל מצוות שמקיימים בלב בלבד – אין מברכים וע"כ לא מברך על בדיקת חמץ כי בביטול בעלמא סגי. ולכן גם לא מברך על הרהור בדברי תורה.

אם כן שונה יהיה הדבר בכתיבה שם אמנם לא מברך על התורה עצמה (אין "שם ה' אקרא") אבל עדיין מקיים לימוד תורה במעשה ועל כן יברך מדין ברכת המצוות.

ולכן גם יהיה שונה הדין בנשים: כאשר לומדת תורה צריכה לברך על התורה עצמה (כמו ר"ח) אבל כאשר כותבת הברכה היא רק מדין ברכת המצוות, כאן סובר השו"ע שנשים אין מברכות כאשר לא מצוות.

הגר"א דלעיל סובר שעל הרהור בדברי תורה מברך.

הבית יוסף מביא את שיטת השו"ע שלא מברך על ביטול חמץ חמץ כי לא מברכים על דבר שמתבצע במחשבה.

וא"כ צריך להסביר לפי הגר"א מה ההבדל באמת בין ביטוח חמץ שלא מברכים להרהור בדברי תורה שכן?

ר' דוד פוברסקי:

יש להבדיל בין ביטול חמץ ללימוד תורה.

ביטול חמץ מתבצע תמיד במחשבה – גם כאשר מבטל בפה מועיל מדין הביטול שבלב. נמצא שהעניין הוא תמיד המחשבה ועל זה אין ברכה.

לעומת זאת בלימוד תורה ניתן לקיימה כמובן בפה "ודברת בם" וגם במחשבה "והגית בו"- זו מצווה שניתן לקיימה בהרהור ובדיבור – ועל זה כן תיקנו ברכה.

הר"ן כותב שאנו לא מסתפקים בביטול אלא צריך גם ביעור או מכירה לגוי כי חוששים שמא הביטול לא היה בלב שלם. שואל הרעק"א אם כן נתקן שיבטל בפה ואז גם אם לא ביטל בלב שלם הוי דברים שבלב ואינם דברים.

אלא כפי שאמרנו יש להבדיל. כאשר אדם מוכר חפץ ועושה מעשה קניין, אפילו שמהרהר שלא להקנות, אי אפשר בדברים שבלב לבטל את מעשה הקניין. אבל בביטול גם כאשר אומר בפה מעשה הביטול חל במחשבה. ולכן יש חשש שדברים שבלב יבטלו מחשבת הביטול.

ראיה נוספת: הרעק"א שואל על הבית יוסף דלעיל (שאין מברכים על מצווה שמקיים במחשבה) הרי ניתן להפריש תרומה במחשבה וגם על זה מברך?

אלא לפי מה שאמרנו שוב מובן. כיוון שהפרשת תרומה ניתן לקיים בין במעשה ובין במחשבה – יש על זה ברכה גם במחשבה.

ר' שלומקע ברמן:

בביטול חמץ המצווה היא התוצאה דהיינו שלא יהיה חמץ. כפי שכתוב הרמב"ם "שאצלו יהיה חשוב כעפר". זו תוצאה שמתקיימת במחשבה וזו כוונת הבית יוסף שאין על זה ברכה.

אבל דברי תורה קיום המצווה הוא במחשבה פעילה (למעשה גם בלימוד בפה מתקיימת המצווה במחשבה=הבנה) ועל זה יש ברכה (לפי הגר"א).

ראיה לדבר מתרומות ומעשרות גם שם מתקיימת המצווה במחשבה פעילה = ההפרשה.

מי אמר שבביטול חמץ המצווה היא בתוצאה אולי בעצם הביטול?

ר' שמואל: הקצות רס"ב ס"ק ב' – נשאל במי שנאנס ושכח לבטל קודם זמן הביעור ומיד שנזכר ביטל. ואמר הקצות שלא עבר על בל יראה והביטול תופש כי איגלאי מילתא שרצה בביטול.

אם נאמר שהביטול הוא במעשה הביטול איך זה יכול להועיל הרי בפועל לא ביטל בזמן אלא אם נאמר שהביטול הוא בתוצאה – היות וגילה דעתו שלא רצה בחמץ ניתן לומר שאיגלאי מילתא גם למפרע.

(הדין הוא שניתן להשתמש בחפץ של אחר כאשר אינו מקפיד מאידך אי אפשר לקנות בלי הסכמה אפילו אם ישאיר סכום כסף כפול ומכופל. הסיבה לכך כי צריך הסכמה פעילה משא"כ ברשות שימוש מספיקה הסכמה פסיבית, כמו בביטול)

הסבר נוסף בברכת התורה:

ר' יוסף דב מבוסטון:

ברכות יא: "ורבי יוחנן אמר: אף למשנה נמי צריך לברך אבל לתלמוד אינו צריך לברך ורבא אמר: אף לתלמוד צריך לברך "

למה לגמרא לא ולתורה כן?

רמבן ספר המצוות רמב"ן עשה טו:<< · ספר המצוות · רמב"ן עשה · טו · >>

המצוה לברך את ה' לפני שלומדים תורה

 "שנצטוינו להודות לשמו יתברך בכל עת שנקרא בתורה על הטובה הגדולה שעשה לנו בתתו תורתו אלינו והודיענו המעשים הרצויים לפניו שבהם ננחל חיי העולם הבא, וכאשר נצטווינו בברכה אחר כל האכילה כן נצטוינו בזו. ובפרק ג' של ברכות אמרו מנין לברכת התורה לפניה מן התורה שנאמר: "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו"

דהיינו לפי הרמבן זו ברכת הודאה (כמו ברכת המזון)

ברמ"א רד ס"ק ח' אם אנסוהו לאכול אע"ג שהחיך נהנה אינו מברך הואיל ונאנס על כך. ואומר המשנה ברורה בשער ציון ואע"ג דלעניין מצה קי"ל כפאוהו ואכל יצא, אלמא חשיבא אכילה, זהו לעניין המצווה אבל  לחייבו ליתן הודאה לא שייך כיוון דאנוסהו.

ידוע שבמתן תורה "כפה עליהם הר כגיגית"

 ובמדרש תנחומא: נעשה ונשמע שאמרו עם ישראל היה על התורה שבכתב, אך עדיין לא קיבלו את התורה שבעל פה. דהיינו תורה שבכתב ניתנה בהסכמה ושבע"פ בכפיה.

הואיל ואמרנו שזו ברכת הודאה ניתן לפי זה לחלק בין לימוד תורה שזה בהסכמה ללימוד גמרא שזה בכפיה ולא מברך (בצד הרעיוני, לא  ממש כפשוטו…)

ולפי זה גם נשים מברכות כי גם אצלן יש הודאה לקב"ה.

סיכום:

יש 3 שיטות בברכת התורה:

  1. ר' חיים ברכה על התורה. כך לומדים תורה, מתחילים בברכה.
  2. בית יוסף – ברכת המצוות.
  3. רמב"ן – ברכת הודאה.

נפק"מ בין השיטות: האם צריך להבין מה שמברך.

אם ברכת המצוות יצא י"ח ואם ברכת הודאה – צריך להבין כמו בברכת המזון.

שיעור הרב מוטי פרוינדליך

ערך וסיכם: עו"ד משה פריי




חיוב נשים בברכת התורה

כד טבת תשפ"ג

חיוב נשים בברכת התורה

ברכת התורה מניין "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו"

 

השו"ע סימן מז ס"ק י"ד פוסק: "נשים מברכות ברכת התורה:"

והקשו עליו המג"א והט"ז:  כידוע שיטת השו"ע שנשים אינן מברכות על מ"ע שהזמן גרמא כיוון שאינן מצוות עליהן.  וא"כ נשים שאינן מצוות על לימוד  תורה, שנאמר (דברים יא, יט): "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם", ולמדו חכמים (קידושין כט, ב): "בניכם ולא בנותיכם", ומדוע, אפוא, מברכות ברכת התורה ?

ותירץ המג"א: שמכיוון שמצוות ללמוד את ההלכות הנוגעות אליהן, יכולות גם לברך.

ואמנם הט"ז והפמ"ג אינם מקבלים תירוץ זה וסוברים שאין זה חיוב מצד לימוד תורה אלא בשביל לדעת מה צריך לעשות או לעשות.

 

מתרץ הגרי"ז בשם אביו, ר' חיים מבריסק(חידושי מרן רי"ז הלוי על הרמב"ם, הל' ברכות פי"א הט"ז):

"ושמעתי מפי אאמו"ר הגאון החסיד זצוקללה"ה, שאמר דבברכות התורה – אין הברכה על קיום המצוה של תלמוד תורה, רק דהוא דין בפני עצמו, דתורה בעי ברכה. וכדילפינן לה בברכות דף כ"א מקרא ד'כי שם ה' אקרא' וגו'. אם כן, אין זה דין ששייך להמצווה כלל, ונשים פטורות רק מהמצווה של תלמוד תורה, אבל אינן מופקעות מעצם החפצא של תלמוד תורה, ולימודם הוי בכלל תלמוד תורה, ושפיר יש להם לברך על לימודם…"

דהיינו, בברכת המצוות (תפילין, סוכה, לולב…) הברכה היא על קיום המצווה, במצוות אלו כיוון שאישה פטורה – אינה מברכת. אולם בברכת התורה הברכה היא על התורה עצמה, הברכה היא חלק מהלימוד, מעיין פתיחה של הלימוד – כך צריך להתחיל בלימוד תורה, ולכן גם אישה שבוודאי זה נחשב אצלה לימוד, צריכה לברך.

ראיות לדבר:

  • הרמב"ם בספר המצוות אינו מונה את ברכת התורה כמצווה בפ"ע. יש שכתבו שבאמת הרמב"ם למד שזו מצווה דרבנן, אולם הקרית ספר מביא שגם לפי הרמב"ם זו מצווה דאורייתא. וצריך א"כ  להסביר למה לא מנה בספר המצוות. והנה לפי דברנו מובן דהרמב"ם לא מנה זאת כמצווה בפני עצמה כי זה חלק ממצוות לימוד תורה.
  • מעיקר הדין לאישה מותר לעלות לתורה אלא שאין עולות משום צניעות. המנהג הבסיסי הוא שהעולה הראשון מברך אשר בחר והאחרון אשר נתן והם מוציאים את יתר העולים. ואם הברכה היתה על קיום המצווה איך אישה יכלה להוציא, אלא כיוון שהברכה היא על התורה ,גם אישה שייכת בזה.
  • הגמ' מסתפקת על מה צריך לברך האם רק על תורה או גם על מדרש או גם על גמרא (שיש בה פסוקים). ולכא' למה צריך להגיע לזה הרי פשוט שלימוד גמרא נחשב לימוד, ולהיפך זה הלימוד המעולה יותר – לימוד בעיון, וא"כ מדוע יש להגיע לפסוקים?

אלא כיוון שהברכה היא על התורה אולי רק כאשר יש פסוקים צריך לברך.

 

מה דין הרהור בד"ת, האם צריך לברך?

השו"ע שם ס"ד ד : "המהרהר בדברי תורה אינו צריך לברך…"

ושואל הגר"א למה? הרי גם בהרהור מקיים מצוות לימוד תורה "והגית בו יומם ולילה", והגר"א באמתחולק וסובר שיש לברך גם על הרהור

ולפי דברי הרב מבריסק ניתן להסביר את המח':

השו"ע למד כמו ר' חיים שהברכה היא על התורה ולכן במהרהר אינו מברך כי אין "שם ה' אקרא".

אולם הגר"א סבר שזו ברכה כמו שאר ברכת המצוות ולכן שאל למה שלא יברך על הרהור משום הלימוד עצמו כמו כל ברכת המצוות.

 

הגר"א כאמור סובר שעל הרהור בדברי תורה מברך.

שואל הבית יוסף: שיטת השו"ע שלא מברך על ביטול חמץ כי לא מברכים על דבר שמתבצע במחשבה (והגר"א אינו חולק על כך).

וא"כ צריך להסביר לפי הגר"א מה ההבדל באמת בין ביטול חמץ שלא מברכים להרהור בדברי תורה שכן?

הרעק"א שואל על הבית יוסף דלעיל (שאין מברכים על מצווה שמקיים במחשבה) הרי ניתן להפריש תרומה במחשבה ועל זה יש ברכה, ומה זה שונה מביטול חמץ שאינו מברך?

 

מסביר ר' שלומקע ברמן:

בביטול חמץ המצווה היא התוצאה דהיינו שלא יהיה חמץ. כפי שכתוב הרמב"ם "שאצלו יהיה חשוב כעפר". זו תוצאה שמתקיימת במחשבה וזו כוונת הבית יוסף שאין על זה ברכה.

אבל דברי תורה קיום המצווה הוא במחשבה פעילה (למעשה גם בלימוד בפה מתקיימת המצווה במחשבה=הבנה) ועל זה יש ברכה (לפי הגר"א).

ראיה לדבר מתרומות ומעשרות שגם שם מתקיימת המצווה במחשבה פעילה = ההפרשה.

 

מי אמר שבביטול חמץ המצווה היא בתוצאה אולי בעצם הביטול?

מביא ר' שמואל: הקצות רס"ב ס"ק ב' נשאל במי שנאנס ושכח לבטל קודם זמן הביעור ומיד שנזכר ביטל. ואמר הקצות שלא עבר על בל יראה והביטול תופש כי איגלאי מילתא שרצה בביטול.

אם נאמר שהביטול הוא במעשה הביטול איך זה יכול להועיל הרי בפועל לא ביטל בזמן אלא אם נאמר שהביטול הוא בתוצאה – היות וגילה דעתו שלא רוצה בחמץ ניתן לומר שאיגלאי מילתא גם למפרע.

ראיה נוספת: הדין הוא שניתן להשתמש בחפץ של אחר כאשר אנו יודים שאינו מקפיד גם אם לא הרשה בפועל מאידך אי אפשר לקנות בלי הסכמה מפורשת אפילו אם ישאיר סכום כסף כפול ומכופל. הסיבה לכך כי צריך הסכמה פעילה משא"כ ברשות שימוש מספיקה הסכמה פסיבית, כמו בביטול.

 

ולפ"ז, השו"ע למד כמו הסבר ר' חיים שהברכה היא חלק מהלימוד, ולכן נשים מברכות על לימוד תורה ולכן לא מברכים על הירהור.

הגר"א למד שזו ברכת המצוות וניתן לברך על הרהור כי יש כאן מחשבה פעילה, כמו גם בתרומה, משא"כ בביטול חמץ שזו מחשבה "גרועה" רק מחשבת הסתלקות וע"ז אין ברכה.

שיעור הרב צביקה פרוינדליך




עניני ספירת העומר/ עו"ד ישראל פוקס

עניני ספירת העומר /ישראל פוקס

  • משנ"ב תפט: ספירה מותרת בכל לשון ובלבד שיבין את הלשון, ואם אינו מבין – אפילו בלשון הקודש לא יצא.
  • הרי כל הברכות גם אם לא מבין ושמע בלשון הקודש – יצא?(ברהמ"ז, תפילה, ק.שמע)

שו"ע תר"צ ס' ח: הלועז ששמע ק. מגילה בלשון הקודש – יצא

המשנ"ב שואל מה ההבדל?

  • מביא מחלוקת אחרונים אם בספה"ע יש דין שומע כעונה

הלבוש: אין דין של שומע כעונה שכתוב וספרתם לכם – מצווה שבגופו אין אדם מוציא את השני.

פרי חדש: יש דין כללי של שומע כעונה ויכול להוציא את השני גם בספה"ע.

באור הלכה: זו מחלוקת ראשונים: רש"י מנחות: לא יכול להוציא את השני-אין דין של שומע כעונה בספה"ע.

הרי"ץ גיאת: יש דין של שומע כעונה בספה"ע והחזן מברך ומוציא את המתפללים ידי הברכה.

  • מחלוקת ראשונים אם אדם החמיץ יום בספירה:

תוס': מביא את שיטת הבה"ג שאם הפסיד יום אחד- שוב אינו חוזר ומברך כי אין יותר תמימות

שיטת תוס' אם החמיץ יום – יכול להמשיך ולברך.

רי"ץ גיאת: מביא את רב האי גאון שאם החמיץ ממשיך לספור בברכה ולשיטתו, גם אם אין לך תמימות

               והחסרת-ממשיך בברכה.

להלכה: אם שכח בלילה-יספור ביום בלא ברכה ואח"כ ממשיך בברכה.

           הסיבה: משום ספק ספיקא: 1. האם זמן הספירה הוא כל היום או רק בלילה. 2. גם אם זה רק

                      בלילה אולי ההלכה כמו התוס’? (שער הציון בשם תרומת הדשן).

  • יש מחלוקת אחרונים בהסבר מחלוקת הבה"ג והתוס':

הרב מבריסק תולה את המח' אם כל יום זו מצווה בפני עצמה או שכל הספירה זו המצווה וכל יום אלו הפרטים:

הבה"ג-כל הספירה היא מצווה אחת עם 49 פריטים תוס'- כל יום זו מצוה בפני עצמה.

הרב אבא שאול: בספרה"ע יש חיוב של ספירה ואי אפשר 4 אם לא ספרת 3.

דבר אברהם: אדם שנמצא לבד ואינו זוכר מה הספירה היום אינו כול לספור היום 4 לעומר או היום 3 לעומר כי זו

                   לא ספירה.

הרב שטיינמן: אונן שספר ספרה"ע אעפ"י שאסור לו לקיים מצוות- יכול להמשיך בברכה כי זו לא מצווה -זו ספירה.

ביאור הלכה: אם אונן ספר-לא נקרה מצווה-לא עולה לו ולכן לא יכול להמשיך בברכה.

  • דין שומע כעונה בספה"ע – תלוי אם אתה מוציא אותי או שהשומע נקרא מברך.

בית יוסף: שיטת הרוקח: מה אם אדם יצא מהשני אבל השומע דיבר-האם יש הפסק לשומע?

בית יוסף: כל אחד חייב לברך לעצמו.

     הרוקח: גם אם דיבר – יצא כי המברך הוציא אותי – כך פוסק הרמ"א.

    הב"ח בקס"ז: רש"י לומד כמו הרוקח

המג"א: שיטת התוס' כמו הבית יובף שהמברך עושה זאת בפני עצמו.

הדיון בברכות לגבי אדם שמתפלל שמו"ע והש"צ הגיע לקדושה: לפי רש"י: יפסיק וישמע.

תוס' זועק חמס הרי אם שומע כעונה – דיברת באמצע שמו"ע???

הסטייפלר מוכיח שלרש"י יוצא ידי חובת המברך    ותוס': כאלו בירך בעצמו.

  • בספה"ע זו לא סתם אמירה זו מעשה של ספירה ומי שלא מבין – לא יוצא אפילו בלשון הקודש, אין משמעות ספירה אם לא הבין ולכן לא ניתן להגיד שומע כעונה כי אין שומע כעונה במעשה.
  • הבאור הלכה שהביא את רש"י שאין דין שומע כעונה בספה"ע כי זה מעשה הספירה, אבל לרי"ץ גיאת שהספירה לא מעכבת אחד את השני כלומר זו מצווה ככל המצוות ואז אין בעיה שיתקיים הכלל של שומע כעונה ובאמת הוא מביא שבקהילתם נהגו שהחזן הוציא את הקהל בספה"ע.
5/6/2017



איסור אכילת חמץ בפסח

איסור אכילת חמץ בפסח – שיעורו של הרב שמואל שמעוני מתוך אתר VBM

דיון בחצי שיעור חמץ לגבי "חזי לאיצטרופי" ולגבי ביטול ברוב-לחץ כאן!