image_print

סוכות: הזיק ללולב ממהודר לכשר

שיעור של הרב גרינץ

שאלה: בשוק ארבעת המינים נטל אדם להראות לולב לרב לצורך בדיקה. הרב קבע שהלולב מהודר, אך הציעו לו ליקח אחר. בדרכו להחזיר את הלולב לדוכן נפל ממנו הלולב ונחלקה התיומת באופן שנפסל לחלק מהפוסקים.

האם מתחייב לשלם?   דמי לולב רגיל או מהודר?

לפי השו״ע הלולב נפסל רק עם נחלקו כל העלים של התיומת .  האם הוא מתחייב לשלם? כמה חייב לשלם?

נדון לא לפי הסדר. קודם כל נניח ששלב נפילת הלולב מהווה פשיעה. אבל צריכים להחליט מהו המעמד של האדם הזה כאשר הוא מחזיר את הלולב מהרב. אבל בפשטות באופן כללי הפוסקים אומרים שהוא נחשב לפחות כשומר שכר.ואם הוא נחשב לפחות כשומר שכר יש עליו חובת אחריות מוגבלת, או לפחות כמו חובה בגניבה ואבידה, ואם זה פשיעה יותר חמורה מגניבה ואבידה אז הוא מתחייב לשלם. אז לצורך התחלת הדיון, בוא נניח כרגע שהוא חייב לשלם. אני בכוונה מסדר את הדברים כך כי כתוב בהמשך. אם הוא שואל ,ק״ו שהוא חייב לשלם כאשר זה נפל. בוא נניח שהוא שואל- אז השואל חייב לשלם. יש שתי סיבות לפטור את האדם מתשלומים, נציג את שתי הסיבות. נדון בהם ובהמשך נראה שזה היפך הדבר, בעיון יותר מעמיק. אז קודם כל ציינתי בדפים שלפניכם, מה הדין אדם שמזיק דבר שנפסל רק לפי חלק מהפוסקים. אז יש לפניכם בחושן משפט סימן ש״ו-ה. סיבה א. לפי חושן משפט- לגבי שוחט שניבל, השוחט חייב לשלם. במה דברים אמורים אומר השו״ע שנבלה בודאי, שניבל את הבהמה באופן שוודאי נפסל לפי כל הדעות. אבל אם עשה בה טריפות- הפוסלה מספק, כגון ששהה במעוט סימנים, הכוונה את רוב הסימנים הוא שחט כדין ואחרי זה במעוט סימנים הוא שהה שהייה שפוסלת את השחיטה, ובזה הגמרא הסתפקה אם חייב לשלם או פטור לשלם. אז כתוב שהוא פטור. וכן אם מצא הסכין פגום והוא בעצמו גילה, כיון דאיכא למימר בעצם המפרקת נפגמה כיוון שאפשר לומר שהסכין נפגם רק אחרי שהוא שחט כדין, ואפשר לומר שהסכין נפגם לפני ,ואז הוא ניבל בשחיטה. אבל אפשר לומר גם שהסכין נפגם רק אחרי שהוא שחט כדין רק בעצם של המפרקת הוא נפגם ואז השחיטה כשרה . אז כיוון שיש לי פה ספק דיני ,קורה דבר מעניין, אנחנו מפצלים את השאלה לאיסורים ולממונות. לענין איסורים אנחנו יודעים שיש לנו הלכה, ספיקא דאורייתא לחומרא וכל המצבים שהבאתי לפה אז הבהמה היא טריפה ואי אפשר לאכול אותה. אבל בכל אופן בעניין ממונות יש לנו כלל הפוך שספק ממונא לקולא, המוציא מחבירו עליו הראיה. אז מה עושים שיש לנו שאלה שמורכבת מדיני ממונות ודיני איסורים, אז לפי השו״ע אנחנו מפצלים את הדיון.ב"יורה דעה "תמצאו על אותם שאלות שהבהמה אסורה. ולמרות שהשוחט אסר את הבהמה הוא פטור מתשלומים. למה ? כי כאשר אנו מגיעים לדיני ממונות אומר השוחט, המוציא מחבירו עליו הראיה. אני אומר שהבהמה כשירה, אתה אומר שהבהמה אסורה תביא ראיה ,עליך הראיה, כך אומר השו״ע. אומר הרמ״א ואע״פ שיש מי  שחולק אנו פוטרים אותו מממונא. ה״יש מי שחולק" הוא מובן. אבל מה רוצה לטעון ה״יש מי  שחולק"? הוא טוען שהדברים לא מובנים. הרי סוף סוף השוחט הזה ניבל לו את הבהמה אז מה אכפת לו אם הוא ניבל לו את הבהמה כתוצאה מדיעה שמוסכמת על כל הפוסקים או כתוצאה מהלכה שאנו נוהגים הלכה למעשה כספיקא דאורייתא לחומרא, מה אכפת לי למה הוא ניבל, הרי את הבהמה הזו אף אחד לא יאכל אותה!.

הנושא כלים של השו״ע מקשים סתירה מהדין הזה, על דין שמופיע בהלכות מקח וממכר. יש לנו בהלכות מקח וממכר דיני מקם טעות ,כמובן, אדם שמוכר בשר והבשר מתברר כטריפה המקח מתבטל. מה יהיה הדין אם יתברר שהבשר טרף מספק. כלומר- ספק טרף. אז גם פה הייתי צריך לחלק לשאלה איסורית ושאלה ממונית !להגיד ספיקא דאורייתא לחומרא אז הספק אסור. אבל יגיד המוכר- אני אומר שהבהמה כשירה.!  פה הרמ״א כבר כותב אחרת. כתוב  בשו״ע הלכות הונאה, אפילו טריפה שאנו אוסרים מספק, מבטל המקח ואין המוכר יכול לומר אפשר לאכול הטריפה הזו. לכאורה יש פה סתירה. פה הרמ״א אומר שאדם שמזיק בספק טריפה, מזיק ויוצר ספק איסור, אני  מפריד בין השאלה הממונית והשאלה האיסורית, ולמרות שאני פוסק ספיקא דאורייתא לחומרא אז הבהמה הזו היא אסורה. אבל מבחינה ממונית ספיקא דממונא לקולא, והמוציא מחבירו עליו הראיה. אבל כאשר אני מגיע להלכות מקח וממכר פה הרמ״א פוסק כיוון שהבהמה אסורה אז המקח טעות. אפשר לומר שיש הבדל, כשאני דן לגבי מקח וממכר אני לא דן באמת בדין האמיתי. מעניין אותי מה האנשים שהולכים לקנות, במה הם מעוניינים. אומרים ,אנשים פורשים אפילו מספק איסור. אז כיוון שאנשים פורשים אפילו מספק איסור אז אתה מכרת לי בהמה שאנשים לא רוצים אותה וזה מקח טעות. כשאני בא לדון בדיני נזיקין, זה לא מעניין אותי מה הדעה של האנשים בשוק, כדי לחייב אותי אתה חייב להוכיח שאני הזקתי לך, בוודאות שאני הזקתי לך. הש״ך  מחלק ,לשונו הוא כזו, אפילו מספק פרשי אינשי. ז״א ספק איסור אנשים לא רוצים, לכן כשאני דן בדיני מקח וממכר זה לא סחורה רצויה אז המקח מתבטל. אני ביקשתי ממך סחורה שכולם מוכרים אותה ואתה הבאת לי סחורה לא רצויה..

בדיני נזיקין אתה צריך להוכיח שגרמת נזק. אתה לא הוכחת שגרמתי נזק. יכול להיות שהבהמה כשירה. לאותו צד שהבהמה כשירה לא גרמתי לך נזק. אז בדיני נזיקין שאתה צריך להוכיח שגרמתי לך נזק, לא הוכחת.

עדיין הדברים מאוד קשים, סוף סוף אם היה מדובר סתם בן אדם ברחוב שהלך והזיק אותו בספק איסור. זה ממש דומה. אבל אני מביא בהמה לשוחט אני רוצה שהיא תצא דבר שאני יכול לאכול אותה. אז אם הוא יוצר לי ספק איסור, הרי הוא יודע שספק איסור אני לא יכול לאכול. אז בעצם השוחט פשע במלאכתו. אז זה לא דיני נזיקין רגילים. בדיני נזיקין רגילים אתה יכול לומר המוציא מחבירו עליו הראיה, אבל פה זה לא דומה. אני לא תובע אותך על הצד שהבהמה טריפה, אני תובע אותך על צד שהבהמה ספק ואני לא יכול לאכול אותה. פה יש חידוש גדול של ה״אור השמח" בהלכות שכירות. נקדים הקדמה שיש לנו דבר שנקרא היזק שאינו ניכר. הגמרא בגיטין מביאה מחלוקת אמוראים. ואני אביא את הדיעה שאנו לפוסקים כמוה להלכה. המטמא והמדמע והמנסך. אדם שטמא פרותיו של חבירו, או ניקח דוגמא של יום יום אדם שהטריף כליו של חבירו, הכלי נשאר כמו שהוא היה, לא השתנה כלום בגוף הכלי, שום דבר לא פגם אותו הוא רק אסר אותו, זה נקרא היזק שאינו ניכר- כלומר שלא רואים את הנזק.

נחלקו בזה האמוראים, ולהלכה פוסקים שהזיק שאינו ניכר אינו נקרא היזק. וחייבים עליו רק במזיד. למה חייבים במזיד ? כי זה קנס. כי אם אתה תגיד שהיזק שאינו ניכר פטור גם הלכה למעשה כ״א ילך ויטמא את פירותיו של חבירו. אבל שוחט, למרות שכשאני שחטתי וניבלת׳ לך את הבהמה, לכולי עלמא זה היזק ניכר תה למרות שגם פה אני רק אסרתי לך את הבהמה. אלא מאי, ההבדל הוא פשוט- אם נגיד כשכאני אוסר את הדבר של החבר שלי זה לא נקרא נזק מכל סיבה שהיא, אז למה שוחט שבסך הכל שחט שלא כדין אז אני אסרתי את הדבר של החבר שלי אז למה זה ודאי נקרא נזק ? הרי רק מצד האיסור אסור. מצד התורה בהמה שחוטה כדין ושלא כדין זה אותה בהמה אז למה זה נקרא היזק ניכר לכל הדעות. המטמא מדמע מנסך אני לא עשיתי לך כלום, אתה טוען שאני עשיתי לך אז תראה במה עשיתי לך נזק. בשוחט זה עובד הפוך. בשוחט אתה וודאי לקחת לי בהמה טובה ואתה המתת לי אותה. רק מה, אם זה כדין אז אין לך מה לטעון כלפי, כלומר שברתי לך את הבהמה אבל שברתי לך אותה בצורה טובה שעכשיו אתה יכול לאכול אותה. אבל אם זה לא כדין, אז השבירה עצמה זה וודאי ניכר שאני ש1חט בהמה זה וודאי היזק ניכר. אומר ה״אור שמח" כל זה נכון שהבהמה היא וודאי א10רה אבל כשיש דעות שאומרות שהבהמה היא כשירה, אז אני יכול לומר שאני לא עשיתי לך שום נזק, אלא מה, אתה אומר ל׳ שאתה לא יכול לאכול את זה. זה שאתה לא יכול לאכול את זה, זה עדיין לא יחייב אותי בתשלומים. כי כמו שמטמא זה שאתה לא יכול לאכול את זה אני לא ח״ב בתשלומים, אז גם פה אם ה״ת מחייב אותי על עצם השחיטה שאתה אומר לי שזה מעשה קלקול שזה פסול לכל הדעות אז נכון היית יכול לחייב אותי. אבל אתה לא מחייב אותי בגלל זה, כ׳ יש דעה שאומרת שלא קילקלתי לך את הבהמה.אלא מה אתה אומר- יש דעה אחרת שבגללה אתה לא יכול לאכול את זה, אז הדעה האחרת הזאת זה היזק שאינו ניכר. לפי האור שמח, אדם שיוצר ספק איסור, אדם ששוחט בהמה עם ספק איסור יוצא שזה דין של היזק שאינו ניכר אז בדר״כ הוא פטור. אבל אם הוא יעשה במזיד את זה, היזק שאינו ניכר במזיד אני מחייב. לפי השו״ע והרמ״א השוחט הזה תמיד פטור, אז אם במקרה שלנו נגדיר אותו בזדון שהוא שבר את הלולב אז נוכל לחייב אותו. כי זה היזק שאינו ניכר במזיד, ולכן אפשר לחייב אותו.

עכשיו יש הסבר אחר שזה גרוע מהיזק שאינו ניכר. חידוש עצום- מטמא מדמע מנסך זה דברים שאני יצרתי לך את גוף החפץ אז יש צד שהאמוראים מחייבים אות׳ לשלם. וגם הפוטרים אותי לשלם במזיד מחייבים אותי. אבל אצלנו כשאני אסרתי לך את הבהמה מספק, אפילו שספק דאורייתא לחומרא זה לא נחשב שאני אסרתי לך את גוף החפץ. ולמה? אדם אוכל נבילה זה איסור חפצא, החפץ עצמו התורה אסרה אותו. יש איסורים שזה נקרא איסורי גברא. למשל לאכול לפני קידוש זה לא איסור חפצא. האוכל אינו אסור בעצמו בעצמותו, רק אתה האדם אסור באכילת הדבר הזה. כל המאכלות האסורות זה וודאי איסור חפצא. מטמא מדמע מנסך זה גם אסור בחפצא. אדם שצריך לפרוש מספק שקץ זה איסור חפצא או איסור גברא? אפשר לומר שספק דאורייתא לחומרא זה איסור חדש. יש דין נוסף שאני צריך להחמיר בספיקות. זה דין כללי שכל הספיקות צריך לפרוש מהם. לפי שיטה זו, זה לא איסור חפצא, אלא איסור גברא, הדבר עצמו הוא לא איסור, רק צריך להיזהר מלאכול אותו. שאני אכלתי ספק טריפה, יש נפקא מינא אם זה חפצא או גברא, למשל כל טמטום הלב גם כשזה לא אסור לא כדאי לאכול את זה כ׳ נטמטם בם, זה בחפצא, בגברא אין את זה. אדם שאכל באונס משהו אסור, כתבו הפוסקים שאם זה באיסור חפצא זה לא משנה אם זה באונס או לא, זה כבר מטמטם. אם זה באיסור גברא בעצם לא קרה כל1ם. לדוגמא אם אתה מאכיל ילד בן יומו שקץ, לא משנה אם הגיע לחינוך או לא (בידיים) אתה עובר באיסור דא1ר״תא. אבל באיסורי גברא אין את הבעיה כל עוד לא הגיע לחינוך, לכן, אפשר לתת לקטן לאכול לפני קידוש ואין בזה איסור.

אדם אכל ספק איסור של שקץ, יש פה 2 צדדים. אתה יכול להגיד שבגלל ספק דאורייתא לחומרא נחשב כאילו אכל שקץ, התורה אמרה שגם ספק שקץ זה שקץ זה אסור בחפצא. אבל אתה יכול להגיד שכשהוא אכל ספק שקץ אז זה וודאי לא איסור חפצא, אלא, יש איסור

 

כללי שבכל התורה כולה ספק להחמיר. זאת אומרת כשהוא אכל ספק שקץ הוא עבר על האיסור להחמיר בספקות. מה הוא עבר כשאכל ספק תולעת הוא עבר אותו איסור, כלומר, עבר על איסור גברא. מעתה אפשר לומר שכל דין הזה של מטמא מדמע מנסך זה איסור בחפצא אבל בספק איסור זה בכלל לא איסור בחפצא. יין נסך זה איסור חפצא ולכן קנסו חכמים. אבל אם יצרתי רק ספק איסור אז יותר גרוע מהיזק שאינו ניכר ,זה יותר קל מהיזק שאינו ניכר. פה לא אסרתי את החפץ. זה נכון שאסור לי לאכול אותו אבל זה איסור גברא לא איסור חפצא על זה לא תקנו קנס.

על זה שואל ר' שמואל רוזובסקי יש פה פירכא חזקה מאד על מה שאמרנו. הרי אחד מהדברים המפורסמים של היזק שאינו ניכר זה מדמע. מדמע זה שאני לוקח פירות תרומה ומערבב בפירות עם פחות מאחד ממאה בפירות חולין. אז זה שאסור לי לאכול כל תפוח מהתערובת זה ספק. אז רואים שזה באיסורים שזה מצד ספק גם שייך היזק שאינו ניכר. אז אומר ר' שמואל ויש לזה הוכחות ממקורות נוספים,במדומע, הרי זה לא דין סתם בעיניני ספיקות. כי אם זה היה מדיני ספיקות זה היה צריך להתבטל ברוב. אלא שחכמים נתנו פה חפצא של איסורא על מדומע. אז אם ככה חזר החילוק כמו שאמרנו שרק אם הוא עושה חפצא של איסורא. חכמים קבעו שהחפצא הזו הוא חפצא של איסורא. ז״א שמדמע זה לא איסור מספק. לא מספק אסור לך לאכול את המדומע, מוודאי אסור לך לאכול את המדומע וראיה לכך שלא הכניסו פה דיני ביטול ברוב. יוצא פה נפקא מינא לדינא משני ההסברים האלה של האחרונים. כיוון שאם אנחנו נגדיר את האדם הזה שהפיל את הלולב כפושע ונגיד שבאופן כזה קנסו בהיזק שאינו ניכר, אז לפי האור שמח זה לא יעזור לנו כל החשבון, פה הוא יהיה חייב. כי נכון שזה נזק שאינו ניכר כמו שהסברנו אבל סוף סוף הוא פושע. לפי ההסבר שאנו שאנו מסבירים עכשיו, של ר' שמואל ואחרים, גם על הצד שהוא פושע הוא יהיה פטור. כי אין פה את הקנס של היזק שאינו ניכר, כי היזק שאינו ניכר הוא בחפצא. פה היזק שאינו ניכר הוא בגברא. אפיל! היזק שאינו ניכר אין פה. יוצא שהשאלה שלנו תלויה בהסבר של האחרונים.

נניח שנלך לפי האור שמח, ונחליט שהוא חייב לשלם, השאלה עכשיו כמה הוא צריך לשלם.פה לכאורה צריך לשלם לולב מהודר.הבעיה מתחילה שיש לנו בשו״ת מהרם מינץ.. (היה מקרה אמיתי, היה נער אחד שמכר ארבעת המינים, הוא היה אצל סוכן גדול שנתן לו למכור 4 המינים, הוא לא את הסוכן. הסוכן אמר לו תמכור כמה שישלמו. הוא לא נתן לו מחירים נקובים. כך וכך ישלמו וכוי. במקום למכור את זה בב״ב הוא אמר את זה בטעות בת״א, המחירים כמובן ירדו. לא משלמים על לולב בב״ב כמו בת״א. הוא תבע אותו לדין תורה. האם אפשר לתבוע לדין תורה על דבר כזה. אדם שמכר כמו שהוא אמר לו אבל לא מכר במקום הנכון.)

שנשמע על פניו תמוה, יש לנו גמרא בבבא קמא דף ע״ח- אדם מתחייב עולה לביהמ״ק ולא רק שהתחייב עולה, הבן אדם הזה היה לפני ראש השנה, היה זריז במצוות, לקח שור הכי מובחר והקדיש את זה לעולה. בא גנב וגנב לא את העולה הזו.עכשיו בגלל שזה נדר, אז הגנב צריך לשלם כי הוא חייב באחריותו. צריך להביא קורבן אחר. אז הוא חייב לשלם. אומרת הגמרא שהוא יכול לתת ל1 כבש במקום השור.למה? הוא אומר לו- מה אתה רצית לצאת ידי חובה מה איכפת לך אם זה שור או כבש. אתה קנית שור טוב, אני נותן לך כבש טוב.אתה תצא ידי חובת מצווה. אומרת הגמרא כך ההלכה למעשה. אומר המהר״ם מינץ- רואים מפה שהטענה שאני רוצה לצאת בחפץ מהודר היא לא טענה נחשבת לעניי! ממונות. הנה פה, גנבתי לו שור ואני מחזיר לו כבש, והוא אומר לי קניתי שור מהודר. אני עונה לו שזה לא מעניין אותו בכלל. אתה רצית את השור לעולה, גם כבש אתה יוצא ידי חובה. רואים מכאן לכאורה במקרה שלנו שאם אדם גנב לחברו או הזיק לחברו לולב מהודר יכול לתת לו לולב כשר. יש הרבה חולקים על המהר״ם מינץ. אבל זה לא יעזור לנו פה, כי אם יש דעה אחת חשובה כמו המהר״ם מינץ שהולכת יחד עם המזיק, הוא יכול להגיד אתה אומר ככה אבל אני רוצה להחזיר פשוט כמו המהר״ם מינץ. (שאלת רובין הניח להם אביהם פרה שאולה- זה נקרא "נהנה"- זה לא "מזיק").

אומר לו המשנה למלך- לא מבין בכלל את הנאמר. גם במקרה שאני הזקתי ללולב של ביכנ״ס לא של סוחר, יש עדיין הבדל גדול מאוד, עולה ,יש גמרא בפסחים שאומרת שאסור למכור, אם עולה אסור למכור אז אין לה ערך שוק. כל מה שנשאר זה החובת מצווה, ולכן אין הבדל בין מהודר לפשוט. לולב- גם כשזה לשימוש איש׳ שלך, הרי סוף סוף הוא עומד להימכר בשוק ולכן יש לו ערך שוק ואני צריך לשלם לפי ערך שוק.

משנה למלך לומד מהגמרא שאדם גנב שור לעולה ונתן במקומו כבש ,שמי שגנב אתרוג מחברו קודם החג שקנה אותו בדמים  יקרים מפני חשיבותו, הוא רצה ללמוד כמו המהר״ם מינץ. ושוב דחה זה ששור זה אין לו דמים. ולולב יש לו דמים כי הוא  יכול לומר הייתי מוכר את זה בשוק. אבל למרות הכל א״א לחייב אותו לקנות לולב מהודר, כי יכול לומר שהוא סובר כמו המהר״ם מינץ. החכם צבי מוסיף קושיא מאוד חזקה, יש משנה בבבא מציעא שמביאה מחלוקת האם בספר תורה יש הונאה או אין הונאה. אני מכרתי ספר תורה, לא ידעתי שזה ספר תורה מהודר מאוד ,מכרתי את זה במחיר רגיל בסוף התברר שזה עולה 40,000 $. פוסקים שההלכה כמו חכמים שבספר תורה יש הונאה. לפי המהר״ם מינץ בחפצי מצווה איך יכול להיות מצב של הונאה? הרי אם זה ספר תורה כשר ,מקיימים את המצווה- כתבו לכם את השירה הזאת. אז אם קיימתי את זה ,אין משמעות בכלל להונאה. הרי למצווה אין הונאה העיקר שאתה יוצא ידי חובה ואם כך אין הבדל בין יוצא  ידי חובה מן המובחר או מעיקר בדין ואין לזה משמעות ממונית, אז איך מתווכחים התנאים במשנה אם יש או אין הונאה. ואם בכל אופן מתווכחים זה אומר שלמחיר שלו יש משמעות .אז קשה מאוד למהר״ם מינץ ממשנה מפורשת.לכן צריך להגיד ,אולי, שגם המהר״ם מינץ מודה שחפץ שעומד למכירה בשוק או פגמת בלולב בשוק, שפה וודאי תשלם לפי המחיר שבשוק. הוא יודע את הגמרות שהיקשנו עליו. הויכוח הוא מצווה שעומד לשימוש אישי שאני לא עומד למכור אותו .אומר המהר״ם פה אני לא מתחשב בשווי שוק. ופה הראיה שלי כן נכונה. אתרוג אפשר למכור אותו בניגוד לעולה, אבל לא מוכרים אותו בפועל. זה לא חפץ שעומד למכירה בשוק. ז״א שהמוכר לא מעניין אותי, כל מה שמעניין אותי זה לצאת ידי חובה במשך החג. מחיר השוק לא רלוונטי. ואם אני יוצא בצורה רגילה ולא מהדרין -זה רואים מהגמרא -שזה לא משנה. פה משנה למלך חולק ומחייב באתרוג. לפי המהר״ם מינץ עולה ואתרוג לא מוכרים בפועל ולכן זה דומה. ואילו המשנה למלך אומר שבאתרוג יכול לומר אני הייתי מוכר את זה.

בעוד לפי המהר״ם מינץ המזיק את הלולב היה צריך לשלם לולב כשר ולא מהודר, גם אם יש הרבה שהולכים נגדו יכול לומר שהוא הולך לפי המהר״ם. לפי ההסבר שלנו, הבן אדם וודאי מתחייב לשלם מהודר. כי גם המהר״ם מינץ לא הולך איתו. כי כל מה שהמהר״ם מינץ אומר זה בבן אדם פרטי.אבל חפץ שעומד למכירה גם המהר״ם מינץ מודה שחייב לשלם מהודר

כי גם המהר"ם מינץ לא הולך איתו. כי כל מה שהמהר"ם מינץ אומר זה בבן אדם פרטי. אבל חפץ שעומד למכירה – גם המהר"ם מינץ מודה שחייב לשלם מהודר.

ואין אחד שיכול לפטור אותו מתשלום של לולב מהודר.

יוצא מכאן דין מיוחד: אם נכנסה בי רוח שטות והזקתי אתרוג מהודר: אם פסלתי אותו אצל המוכר – אשלם אתרוג מהודר, אבל אם פסלתי אותו אצל הקונה – אשלם אתרוג רגיל.

שיעור הרב גרינץ'                                             

                                                                                                          *****************

פסח: קניין חמץ

ב' ניסן תשע"ג

קניין חמץ בפסח

רמבם חמץ ומצה פ"א ה"ג: 

"אין אדם לוקה משום בל יראה ובל ימצא בפסח אא"כ קנה חמץ בפסח או חימצו שאז יש בו מעשה אבל אם רק השאיר חמץ בביתו הרי זה לאו שאין בו מעשה ואינו לוקה"

שואל הנודע ביהודה: ישנו יסוד בדיני קניין שאדם לא יכול למכור מה שאינו ברשותו  ("איש כי יקדיש ביתו" מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו) על פי יסוד זה גם א"א למכור איסורי הנאה כי אינם ברשותו של האדם.

לפי זה שואל הנודע ביהודה כיצד ניתן לקנות חמץ בפסח הרי זה אסור בהנאה והמוכר אינו יכול למכור מה שאינו ברשותו !?

ישנה מחלוקת האם איסורי הנאה נחשבים של האדם או לא ואומר הקצות שבכל מקרה זה אינו ברשותו (שור הנסקל שנגמר דינו אי אפשר למכור)

ולפי זה צריך להסביר איך ניתן לקנות חמץ בפסח?

(יש מן האח' שתירצו שמדובר מגוי, אבל זה לא משמע מהרמבם שאינו אומר "אא"כ קנה חמץ מגוי".

כן אולי ניתן לחלק בעניין איסור הנאה לזמן מוגבל.

וכן יש שתירצו שכיוון "שעשאו הכתוב ברשותו" ע"כ שייכת מכירה, אבל גם זה אינו נכון, שכן להלכה אין החמץ ברשותו ממש לכל דבר ועניין (כמו ירושה וכיוצ"ב) אלא רק לעניין לעבור עליו בבל יראה) .

  • הקצות מביא מעשה בפלוני ששכח לבטל חמץ ונזכר בכניסת החג, כאשר כבר לכאורה לא ניתן לבטל, וכאשר נזכר פרץ בצעקות לבטלו, ואומר הקצות שכיוון שגילה דעתו שהחמץ לא חשוב לו, לכן לא עבר בבל יראה ובל ימצא.

איך זה עובד למפרע, הרי בפועל לא ביטל בזמן?

מסביר ר' שמואל שהיסוד בדברי הקצות הוא ע"פ שיטת רש"י במח' מהו יסוד דין ביטול חמץ:

כידוע ישנה מח' יסודית בדין ביטול חמץ: שיטת רש"י היא שהיסוד הוא שהאדם יבטל החמץ בליבו ושיאמר שאינו רוצה בחמץ = ביטול חמץ הינו "מצב". שיטת תוס' היא שביטול הוא מדין הפקר.

וע"כ רק אם ביטול חמץ הוא עניין במחשבה = "מצב", ניתן על יסוד אומדנא שעוד קודם הזמן לא רצה בחמץ להסיק ולומר שלמרות שלא ביטל בזמן הרי האומדנא שלנו מחליפה את הביטול אבל אם היסוד הוא הפקר הרי שיש לעשות פעולת הפקר ובאומדנא לא ניתן להחליף מעשה.

[הבית יוסף שואל מדוע אין מברכים על ביטול חמץ ועונה כי זה במחשבה.

שואל הרעק"א – גם תרומה ניתן להפריש במחשבה ושם כן מברכים? אלא שהיות וביטול חמץ זה "מצב" ולא פעולה, לא מברכים על "מצב"]

  • אדם נכנס לבית של חבירו כשאינו בבית ועד שממתין לו רוצה לאכול משהו האם יכול לקחת פרי לאכול בלי רשות כאשר ברור שאם היה פה היה מסכים?

תוס' בב"מ אומר שאסור כי אמנם יש לנו אומדנא שאם היה יודע היה מרשה לו אבל עד שלא שמענו העניין מפורשות אין כאן הסכמה. 

הש"ך חולק וסובר שמותר כי ניתן להסיק ההסכמה גם אם לא שמענו הדבר מפורשות וזאת כאשר ברור לנו שהיה מרשה.

  • האם ניתן לעשות גם מעשה קניין על יסוד האומדנא שברור לנו שאילו האדם היה יודע היה מסכים?

לדוג' אדם נזקק באופן דחוף לחפץ של חבירו האם יכול לקנות החפץ ולהשאיר לו סכום כסף שעולה בהרבה על שווי החפץ כך שברור לנו שאילו היה נמצא כאן היה מסכים?

בנידון זה יש מח' בין הקצות שאומר שאפשר לנודע ביהודה שאומר שאסור.

מסביר ר' איסר זלמן מלצר: 

כעקרון מעשה הקניין מורכב משתי פעולות: הקנאת החפץ ע"י המוכר וקניית החפץ על ידי הקונה. האם ניתן לבצע מעשה קניין כאשר רק הקונה מבצע פעולה קניין אקטיבית אבל המוכר לא אכפת לו ?

שיטת הנודע ביהודה היא שיש צורך בפעולה גם מצד המוכר וע"כ גם כאשר יש לנו אומדנא שאילו היה יודע היה מסכים למכור, אי אפשר באמצעות האומדנא הזו להחליף פעולה אקטיבית מצד המוכר.

אבל שיטת הקצות היא שכדי לבצע פעולת קניין מספיקה הסכמת המוכר, הסכמה כזו ניתן ליצור גם ע"י האומדנא שאילו הייתי יודע הייתי מסכים.

רמבם אישות פ"ה ה"ח:

"הנכנס לבית חבירו ולקח לו כלי או אוכל וכיוצ"ב וקידש בו אשה ובא בעה"ב, אע"פ שאמר לו למה לא נתת לה דבר זה שהוא טוב הימנו אינה מקודשת, שלא אמר לו אלא כדי שלא להתבייש עימו ואם קידשה בדבר שאין בעה"ב מקפיד כגון תמרה או אגוז הרי זו מקודשת מספק"

מסיקים האחרונים מדברי הרמבם שהבעיה היא רק החשש שמסכים בדיעבד רק כדי שלא לביישו (גם אם ההנחה היא שאדם מסכים לתת לחבירו דבר מאכל זה רק על מנת לאוכלו אבל לא על מנת לקדש בו אישה) אבל אילו היה מדובר במקרה שברור לנו שמסכים גם לקידושין הרי זו מקודשת (כמו תמרה או אגוז שמקודשת מספק).

ולכא' הדברים טעונים ביאור הרי גם אם ניתן להניח שהיה נותן לחבירו את החפץ עדיין חסר פה מעשה קניין. אלא מכאן ששיטת הרמבם היא שבשביל מעשה קניין אין צורך בפעולה אקטיבית מצד המוכר אלא די במעשה קניין מצד הקונה ואת הסכמת המוכר ניתן להסיק על יסוד האומדנא שאילו היה יודע היה מסכים.

  • אישה גנבה חפץ מאדם ורוצה לקדשה בחפץ שגנבה אינה מקודשת כי אינו ברשותו אבל להיפך אם הוא גנב ממנה תהיה מקודשת (אם יהיה ברור שהסכימה להתקדש ולא רק לקבל את החפץ חזרה). מה ההבדל?

העניין הוא שכאשר החפץ אצלו היא יכולה להסתלק מהחפץ ואז הוא נהיה שלו ויכול לקדש בו. אבל כאשר החפץ אצלה אם הוא יסתלק והיא תזכה בו לא לא יהיה "כי יקח" אלא "כי תיקח".

על יסוד דברים אלו ניתן גם להסביר את הרמב"ם בעניין קניית חמץ בפסח:

לשיטת הרמבם לצורך מעשה קניין מספיקה הסכמתו של המוכר וע"כ למרות שמדובר באיסור הנאה והחמץ אינו ברשותו של המוכר יכול הוא עדיין לתת הסכמתו לכך שהקונה יקנה ובכך נסללה הדרך לקונה לקנות את החמץ בפסח.

(אבל שיטת הנודע ביהודה היא שלצורך מעשה קניין צריך שניים וע"כ היות והחמץ אסור בהנאה ואינו ברשותו של המוכר, אינו יכול להקנות. וע"כ הוא שואל על הרמבם כיצד ישנה מציאות של קניית חמץ בפסח).

שיעור הרב מוטי פרוינדליך

ערך וסיכם עו"ד משה פריי

תשעה באב: רחיצה בשבת חזון

רחיצה בערב שבת חזון

שו"ע תקנ"א טז: 

"ונוהגין שלא לרחוץ אפילו בצונן מראש חודש ואילך (תרומת הדשן סי' ק"ו). ואפילו בערב שבת של חזון אסור לרחוץ, כי אם ראשו ופניו ידיו ורגליו בצונן (מהרי"ל ותשובת מהרי"ל סימן ט"ו וב"י). ויש מקילין בחפיפת הראש בחמין, למי שרגיל בכך כל שבת".

הגר"א מביא שההיתר הוא כי יש מצווה להתרחץ בערב שבת.

ומסביר רשזו"א – שההיתר הוא מצד נדרי מצווה, דהיינו יש כאן מנהג טוב שהתקבל – לרחוץ פנים ידיים ורגליים בע"ש וזה דוחה את אבלות תשעת הימים.

השו"ע ר"ס  א:

מצוה לרחוץ, הגה: כל גופו, ואם אי אפשר לו ירחץ (טור) פניו ידיו ורגליו בחמין בערב שבת. 

  • אם המצווה היא לרחוץ כל גופו,מדוע כאן אין "נדרי מצווה" ומדוע לא הותרה רחיצת כל גופו ?

(וראה במשנה ברורה: ואפילו בערב שבת של חזון אסור וכו' – היינו אפילו היה רגיל לרחוץ בכל ערב שבת בחמין כל גופו, אסור בערב שבת של חזון לרחוץ כל גופו, אפילו בצונן).

הבאנו בעבר את הספר חסידים (מובא במשנה ברורה רס"ז (ה)) שסובר: אדם יכול לאכול גם סעודת שבת מבעוד יום אבל צריך שיאכל כזית לפחות בלילה.

וצריך  להבין ממה נפשך: אם יש דין תוספת שבת אז למה לא אפילו כל הסעודה בשבת ואם אין דין אז כל הסעודה.

והסברנו אז שלשיטת ספר חסידים יש דין תוספת שבת וניתן לקיים עונג שבת בזמן תוספת שבת, מבעוד יום. אבל דין סעודות שבת נלמד מהמילה "היום" שנאמרה 3 פעמים ולכן בעינן שיקיים אותם בשבת עצמה.

ר' שמואל רוזווסקי מסביר את הספר חסידים בדרך דומה אך שונה קצת:

מי שאוכל ביום שישי אחר הצהרים והחשיך עליו היום ונכנס לשבת כשהוא שבע האם קיים עונג שבת?

תוס' – סוברים שכן, אפילו שכל האכילה היתה ביום שישי.

ואומרים תוס' שזה נחשב סעודת שבת ואפילו אומר רצה בברכת המזון, למרות שכאמור כל הסעודה היתה בשישי.

הר"ן – מוסיף ואומר שיכול גם לקדש וזה נחשב קידוש במקום סעודה , אפילו שאת הסעודה אכל קודם, בשישי.

מכאן שעונג שבת ניתן לקיים גם בכך שאתה שבע בשבת.

[ראיה לדבר – מי שצריך להתענות תענית חלום, מתענה אפילו בשבת, כי אצלו זה העונג שבת, שלא יצטער מהחלום (וצריך להתענות תענית נוספת על כך שצם בשבת…)]

מה שבכל זאת צריך לקיים בשבת זה דין 3 סעודות, כפי שהבאנו לעיל שנאמר 3 פעמים "היום".

ולכן לפי ספר חסידים צריך לאכול כזית בשבת.

רמב"ם שבת פ"ל ה"ה:

"מסדר אדם שולחנו בערב השבת, ואף על פי שאינו צריך אלא לכזית, וכן מסדר שולחנו במוצאי שבת, ואף על פי שאינו צריך אלא לכזית–כדי לכבדו בכניסתו, וביציאתו.  וצריך לתקן ביתו מבעוד יום, לכבוד השבת; ויהיה נר דלוק, ושולחן ערוך, ומיטה מוצעת–שכל אלו לכבוד שבת הן.

דהיינו יש כאן חיוב לסדר נר דולק וכו' מערב שבת

לעומת זאת בפרק ה' משמע שהחיוב הוא שיהיה נר דולק בשבת

שואל ר"ח מדוע כאן משמע שהחיוב בע"ש וכאן בשבת.

ומסביר: בפרק ה' הרמב"ם מדבר על דין עונג שבת – זה רק בשבת, ואילו בפרק ל' על דין כבוד שבת – זה מתחיל כבר ביום שישי.

בשו"ע רס"א ס"ק א "ומותר לומר לאינו יהודי בין השמשות להדליק נר לצורך שבת" (לא גזרו על שבות בין השמשות לצורך מצווה)

מביא המשנה ברורה את האליהו רבא שבמקרה כזה האשה יכולה גם  לברך

רעק"א שואל מדוע ? הרי אין שליחות לגוי, ולכן סובר שלא מברכת.

אומר הרב פרנק: האליהו רבא סובר שהמצווה היא התוצאה – דהיינו שיהיה נר דלוק ולכן אפילו בגוי קוימה המצווה. (ויש מקום להסביר א"כ את נוסח הברכה "להדליק…")

נמצאנו למדים:

כבוד שבת זה לעשות את הפעולה

עונג שבת זו התוצאה.

(ההלכה היא שאם יש נר דולק מיום שישי צריך לכבות ולהדליק לכבוד שבת – משום כבוד שבת , לעשות את הפעולה של ההדלקה.)

בגמ' שבת כה:

"דאמר רב יהודה אמר רב כך היה מנהגו של ר' יהודה בר אלעאי ע"ש מביאים לו עריבה מלאה חמין ורוחץ פניו ידיו ורגליו ומתעטף ויושב בסדינין המצוייצין ודומה למלאך ה' צבאות"

שואל החיד"א האם לא היה רוחץ כל גופו לכבוד השבת? 

ועונה – זה היה עושה מבעוד יום כדי שיהיה נקי לשבת = עונג שבת, אבל כאן מדובר על רחיצה נוספת ממש בכניסת השבת – משום כבוד השבת.

דהיינו יש כאן 2 חיובים:

להיות נקי לשבת = רחיצת כל גופו = עונג שבת

פניו ידיו ורגליו (שמתלכלכים תדיר) = כבוד שבת.

כאמור לעיל רשזו"א אמר שרחיצת פניו ידיו ורגליו בע"ש חזון זה משום נדרי מצווה (לא משום המצווה עצמה, וצריך להבין מדוע היא כשלעצמה לא דוחה אבלות תשעת הימים…).

נדרי מצווה לא שייך בתוצאה, אדם לא יכול לנדור להיות רחוץ… ניתן רק לנדור להתרחץ.

ועל כן:

רחיצת כל גופו = משום עונג שבת = העיקר הוא בתוצאה, לא שייך לדבר על נדרי מצווה.

רחיצת פניו וידיו = כבוד שבת = העניין הוא בפעולה במעשה הרחיצה, כאן שייך לדבר על נדרי מצווה ועל כן רק זה הותר בע"ש חזון משום נדרי מצווה.

שיעור הרב מוטי פרוינדליך

ערך וסיכם: עו"ד משה פריי

ראש השנה: שכח המלך הקדוש בליל ר"ה

שכח ולא אמר המלך הקדוש בליל ראש השנה

המשנה ברורה בשער ציון תקפ"ב (ד) מביא בשם ר' אבלי פאסוועלער (שהיה אב"ד בוילנא בזמן הגאון): 

"אם טעה בליל ר"ה ולא אמר המלך הקדוש שא"צ לחזור כדין טעה ולא הזכיר יעלה ויבוא בליל ר"ח שא"צ לחזור מחמת שאין מקדשים החודש בלילה. ולענ"ד לא נהירא דזה היה שייך רק אם היה מתפלל תפלת חול משא"כ בזה שמתפלל תפלת יו"ט ממ"נ אינו יוצא …"

ובשו"ע עצמו:

אם שכח המלך הקדוש חוזר לראש (בין ביום ובין בלילה).

דהיינו לפי ר' אבלי – ליל ר"ה הוא כמו ליל ר"ח

מאידך המ"ב סובר שבליל ר"ה יש תרתי דסתרי – א"א להתפלל תפילת חג אולם לומר הא- ל הקדוש.

בסידורים ישנים מובא בשם ר' ש"ז אויערבך: מי ששכח יעלה ויבוא  בברכת המזון  בלילה לא יחזור (כמו ביעלה ויבוא). אח"כ רשז"א חזר בו – וכתב שצריך לחזור

מה העניין ? מה הדימיון שמדמה ר' אבלי בין המלך הקדוש בליל ר"ה ליעלה ויבוא בראש חודש?

הטעם שביעלה ויבוא אינו חוזר בלילה הוא משום "שאין מקדשים את החודש בלילה". 

מה העניין בזה ?

הגמ' בשבת כד קובעת כלל לגבי תוספות בשמונה עשרה:

"דתני רבי אושעיא: 'ימים שיש בהן קרבן מוסף, כגון ראש חודש וחולו של מועד, ערבית ושחרית ומנחה מתפלל שמונה עשרה ואומר מעין המאורע בעבודה, ואם לא אמר – מחזירין אותו, ואין בהן קדושה על הכוס, ויש בהן הזכרה בברכת המזון; ימים שאין בהן קרבן מוסף, כגון שני וחמישי ותעניות ומעמדות ('שני וחמישי' מאי עבידתייהו אלא שני וחמיש ושני של 'תעניות ומעמדות, ערבית ושחרית ומנחה – מתפלל שמונה עשרה, ואומר מעין המאורע בשומע תפלה, ואם לא אמר – אין מחזירין אותו ואין בהן הזכרה בברכת המזון."

דהיינו ביום שאומרים מוסף כמו ר"ח אם שכח יעלה ויבוא – חוזר

וביום שאין אומרים מוסף – כמו חנוכה ופורים – אינו חוזר

מסביר ר' שמואל:

העניין בזה הוא שבימים שיש בהם מוסף יש קדושה יתירה ביום ואז תיקנו תפילה אחרת : שמונה עשרה עם תוספות ואם שכח התוספת לא יצא ידי חובת התפילה.

בימים שאין בהם מוסף זהו רק תוספת לתפילה "מעין המאורע" ולכן גם אם שכח בכל זה יצא י"ח תפילה.

וכך מדוייק מלשון הרמבם הלכות תפילה פ"ב ה"י:

" בראשי חודשים ובחולו של מועד–מתפלל ערבית ושחרית ומנחה תשע עשרה ברכות, כשאר הימים; ואומר בעבודה אלוהינו ואלוהי אבותינו"

ובהי"ד:

 " בחנוכה ופורים, מוסיפין בהודיה על הניסים"

אם העניין הוא בזה שבראש חודש יש קדושה יתירה מדוע א"כ בלילה לא חוזר ?

הרי"ף בברכות מביא שאם טעה ולא הזכיר של ר"ח בערבית אין מחזירים אותו שאין מקדשים את החודש בלילה ואם טעה בשבת וביו"ט מחזירים. ומביא את רבינו יונה שבימים אלו קדושתם גם בלילה.משמע מדבריו שאין קדושת ר"ח בלילה. 

א"כ מדוע אומרים יעלה ויבוא בלילה?

רשי שבת כד: אומר שאין אומרים עננו בתענית בלילה שמא עד מחר ירגיש לא טוב ולא יצום ונמצא דובר שקרים.

משמע שאלמלא זה, היה צריך לומר, הגם שזה לא תענית. אלא שהיה צריך להוסיף עננו (אלמלי "דובר שקרים") משום שיש דין להזכיר מעין המאורע כבר בלילה. 

 

ועל כן גם בר"ח למרות שאין קדושת ר"ח בלילה אומרים יעלה ויבוא מעין המאורע.

נמצא שחלוק הדין של יעלה ויבוא ביום – זה דין בתפילה וע"כ אם שכח – חוזר,

מדין יעלה ויבוא בלילה – שזה רק דין מעין המאורע וע"כ אם שכח אינו חוזר.

מי ששכח יעלה ויבוא בברכת המזון בשבת חייב לחזור וזאת מכיוון שיש חיוב לאכול ועל כן חייב גם לברך וכשיש חיוב לברך אם שכח צריך לחזור 

(ועל כן אם שכח רצה בסעודה שלישית שאין חיוב בפת אם שכח לא יחזור).

כך גם בסוכות ופסח שיש חיוב לאכול בלילה ראשון אם שכח יעלה ויבוא – חוזר משא"כ ביום (בשבועות יש מחלוקת).

בראש השנה השו"ע מביא שצריך לחזור כי יש חיוב לאכול כמו בכל יו"ט. לעומת זאת בט"ז מובא שזה "יום דין" (יש אפילו עניין להתענות) ולא יום שמחה והיות ואין חיוב לאכול על כן מי ששכח יעלה ויבוא בברכת המזון לא צריך לחזור.

המשנה ברורה מביא שגם אם יש עניין להתענות זה לא בליל ר"ה וצריך לאכול. הטעם לכך הוא מכיוון שבלילה זה לא יום דין. על פי הקבלה הדין מתחיל רק משעה שלישית ביום (ולכן כתבו שגם ותיקין לא יתחילו מוסף לפני שעה שלישית).

לפי זה מכיוון שליל ר"ה אינו יום דין לפיכך גם "המלך הקדוש" אינה תוספת של תפילה חדשה אלא רק אזכרה מעין המאורע ולכן אומר ר' אבלי שזה כמו ר"ח שיעלה ויבוא בלילה זה רק אזכרה ולא חוזר אבל ביום זה כבר חלק מהתפילה ואם טעה חוזר.

(לילה שני של ר"ה זה כמו לילה ראשון ובעשי"ת בלילה – לא ברור האם כמו ליל ר"ה או שכבר התחילו ימי הדין וחוזר)

(צריך לסגור עניין ר' שז"א שחזר בו לעניין יעלה ויבוא בברכת המזון בלילה)

שעור הרב מוטי פרוינדליך

ערך וסיכם עו"ד מוישי פריי

תשעה באב שחל בשבת

תשעה באב שחל בשבת

יש חקירה שחוקר החתם סופר וחלק מהאחרונים כאשר תשעה באב חל בשבת ונדחה ליום א' האם מבחינה עקרונית תשעה באב הוא בשבת אלא שהצום ביום א' הוא מדין תשלומין לתענית שנדחתה או שמעיקר הדין הצום נקבע כך שכאשר יחול בשבת ידחה ליום א'.

נפק"מ תהיה לגבי קטן שהגדיל במוצאי שבת.

אם הצום בעשירי הוא רק תשלומין – אינו מחוייב לצום כי לא נתחייב  בשבת

אם מעיקר הדין נדחה – יחוייב לצום.

המנחת חינוך (מצווה ש"א) שואל מדוע באמת ט' באב וי"ז בתמוז נדחים מפני השבת? הרי לכא' גם זה וגם זה הינם מצוות מדברי קבלה/דברי נביאים: מצוות אכילה בשבת היא מדברי נביאים – "וקראת לשבת עונג" וגם תשעה באב היא תקנת נביאים.

מחדש המנ"ח שתקנת הנביאים היתה רק לחודש התענית ולא ליום ולכן היום לא דוחה שבת:

״והנראה לענ״ד … דד׳ צומות הללו מדברי קבלה אין נקבע להם יום מיוחד י׳ טבת או ט׳ באב וכדומה,רק הדברי קבלה הוא על אלו החדשים דבטבת ותמוז ואב ותשרי מחיבים להתענות בהם יום אחד, אבל לא נתיחד יום מיוחד, רק איזה יום שרוצה יוכל להתענות, רק באלו החדשים"

[ובאמת בגלל זה אולי י' בטבת היה דוחה שבת – שכך מצאנו באבודרהם: "עשרה בטבת, שאינו חל לעולם בשבת, אבל הוא חל לפעמים ביום שישי ומתענין בו ביום; ואפילו היה חל בשבת לא היו יכולים לדחותו ליום אחר, מפני שנאמר בו 'בעצם היום הזה'". וזה בגלל קביעת היום עצמו ע"י הנביאים]

אם זה עניין שמדברי קבלה נקבע רק החודש ורק חז"ל אח"כ תיקנו את היום, יותר יהיה מסתבר לומר שכשם שקבעו את ט' באב ברגיל  כך קבעו את י' באב כאשר חל בשבת.

  • המהר"ם מרוטנבורג [מובא ברא"ש תענית סי' לב] מביא שרבו (האור זרוע) למד מאבלות יחיד, שאבלות שבצנעה נוהגת בתשעה באב שחל להיות בשבת. הרא"ש לעומת זאת סובר שתשעה באב שחל בשבת לא חלים בו דיני אבלות גם לגבי דברים שבצנעה.

ומוסיף הרא"ש משפט מעניין: 

"הדבר יצא מפי מורי הקדוש וכל עדת ישראל יעשו אותו. כדאי הוא בית מקדשנו לבטל עליו עונה אחת בשנה"

כלומר למרות שהראש סובר שאין אבלות בצנעה בתשעה באב שחל בשבת בכל זה משום "כדאי הוא בית מקדשנו" ראוי לנהוג כמהר"ם מרוטנבורג.

את המחלוקת עצמה בין הרא"ש למהר"ם אפשר להסביר לפי מה שאמרנו:

לפי המהר"ם מעיקר הדין תשעה באב חל בשבת אלא שהתענית עצמה נדחתה לעשירי אבל לגבי דברים שבצנעה נוהגים גם בשבת.

ולפי הרא"ש מעיקר הדין הצום עובר לעשירי ולכן אין גם דברים שבצנעה.

אבל עדיין צריך להסביר מה זה התוספת שמוסיף: "כדאי הוא בית מקדשנו…"

  • כידוע לשיטת הספרדים דיני אבלות תשעת הימים חלים רק בשבוע שחל בו.

מה הדין כאשר תעשה באב חל בשבת ונדחה ליום א'. האם יש דין שבוע שחל בו?

הרא"ש [סי' לב] והר"ן [ט: באלפס ד"ה ירושלמי] פוסקים על פי הירושלמי, שתשעה באב שחל להיות בשבת ונדחה ליום ראשון, אין נוהגים בשנה זו דיני שבוע שחל בו. 

הסמ"ג [עשין דרבנן ג] פוסק שנהגו לנהוג דיני שבוע שחל בו בכל השבוע שלפני שבת זו [ג-ט באב]. 

השו"ע [סי' תקנא סע' ד] פוסק כרא"ש שאין שבוע שחל בו כשתשעה באב חל בשבת. אולם מביא גם את הסמ"ק כיש אומרים. 

(הר' עובדיה יוסף פוסק שאין דין שבוע שחל בו)

גם כאן את המחלוקת עצמה לעניין שבוע שחל בו אפשר להסביר כדאמרן:

הרא"ש (לשיטתו) שעיקר הצום נדחה לעשירי ועל כן אין שבוע שחל בו.

הסמ"ע סובר שעיקר הצום בתשיעי ורק הצום בעשירי מדין תשלומין, ולפיכך יש שבוע שחל בו שזה השבוע לפני השבת.

אלא שאת השו"ע צריך להסביר כי לעניין דברים שבצנעה פוסק  [סי' תקנד סע' יט] כרא"ש שאין נוהגים בשבת מנהגי אבלות אפילו לא בדברים שבצנעה, דהיינו שאוחז שמעיקר הדין הצום הנדחה ואילו לגבי שבוע שחל בו אמנם בסתמא פוסק שאין שבוע שחל בו אבל עדיין מביא את שיטת הסמ"ע, כאילו שיש עדיין עניין לחשש לו. 

(ואולי לגבי דברים שבצנעה לא רצה להחמיר).

  • האם מותר ללמוד בתשעה באב שחל בשבת?

האליהו רבה מביא שעד חצות היום מותר ללמוד ואילו מחצות היום רק בדברים המותרים ללמוד בתשעה באב.

אולם המגן אברהם כתב (מובא בבאר היטב תקנג ס"ק ה) שנראה להחמיר כבר מהבוקר "דהא יכול למווד דברים המותרים".

וגם כאן ניתן לומר שאם העניין הוא שהצום נדחה לעשירי אזי אסור רק מחצות כמו בכל ערב תשעה באב ואם זה רק תשלומין אזי יש סברה לאסור בלימוד בשבת כל היום שהרי "ניתן ללמוד בדברים המותרים".

  • בשו"ע תקנ"ט ס"ק ט' מובא שבתשעה באב שחל בשבת בעל ברית מתפלל מנחה ואוכל מחצות ואילך. כמוכן בצום נדחה יש הקלות נוספות למעוברות ומינקות.

גם כאן, אם נסבור שזה רק תשלומין לצום יש מקום לסברא שיש להקל בצום נדחה.

  • הגמרא  תענית (כט ע"א) מביאה: 

"והיינו דאמר רבי יוחנן: אלמלי הייתי באותו הדור, לא קבעתיו אלא בעשירי, מפני שרובו של היכל בו נשרף. ורבנן? אתחלתא דפורענותא עדיפא".

(החתם סופר, בשו"ת חלק א (או"ח), סימן לג, מסביר את שיטת חכמים, שהואיל ושלטה האש בבית כבר ב-ט' באב, יצא הבית מיד לחולין, ונמצא שבעשירי נשרף בית של חול. )

בטור מובא שהיו צריכים לצום יומיים אלא משום חולשה קבעו רק יום אחד.

ולפיכך כאשר חל בשבת ניתן לומר שזה צום מעיקר הדין, שהרי היו צריכים לצום יומיים, אלא שבמקרה זה מקיימים הצום ביום השני (ובכל זאת זה יותר קל כי זה רק סוף החורבן).

  • ובדרך נוספת:

ר' יוסף דב מבוסטון מסביר:

כמו שיש גדר של "יום טוב" בימים טובים, כך יש גדר של "יום חורבן" בתשעה באב.

כמו כן יש עניין נוסף של מנהגי אבלות שיש לנהוג בתשעה באב.

ולפיכך כאשר תשעה באב חל בשבת, מה שנדחה ליום ראשון הם מנהגי האבלות אבל המהות של "יום חורבן" נשארת בתשיעי – בשבת.

ולכן מובנת סברת המהר"ם שיש עניין לנהוג מנהגי אבלות בדברים שבצנעה.

 וזה מה שמוסיף הרא"ש "כדאי הוא בית מקדשנו לבטל עליו עונה אחת", שאמנם מנהגי האבלות נדחו ליום א' אבל עדיין יש מקום לדברים שבצנעה משום "יום החורבן".

ואם כך הם הדברים, אז גם אם הצום הוא "רק" נדחה, קטן שהגדיל יהיה חייב לצום כי מנהגי האבלות עברו מעיקר הדין לעשירי.

ולפי זה, למרות שלעניין דברים שבצנעה סובר השו"ע שאין  להחמיר בשבת. עדיין לעניין שבוע שחל בו יש לחקור מה ה"מחייב" של דין שבוע שחל בו, האם השבוע שחל בו "יום החורבן" או השבוע שנוהגים בו את מנהגי האבלות ועל כן השו"ע מסתפק אולי להחמיר.

ולכן גם אולי הקלו יותר בצום נדחה לעניין בעל ברית כי הואיל והיום עצמו אינו "יום חורבן" יכול ה"יום-טוב" הפרטי של בעל הברית לדחות את מנהגי האבלות (משא"כ כאשר זה בתשעה באב בזמנו שאז זה "יום חורבן" לכלל ישראל)

שיעור הרב מוטי פרוינדליך

ערך וסיכם: עו"ד משה פריי

חנוכה: מוסיף שמן תוך כדי ההדלקה

מוסיף שמן בנר חנוכה

השו"ע תרע"ה ס"ב – כיוון שהדלקה עושה מצווה צריך שיתן שמן בנר כדי שיעור, קודם הדלקה אבל אם בירך והדליק ואח"כ הוסיף שמן כדי שיעור לא יצא ידי חובה.

דהיינו צריך שיהיה שמן כשיעור הדלקה (חצי שעה) קודם להדלקה.

וכך גם בחיי אדם (קנ"ד) – אם הוסיף שמן אחרי  ההדלקה לא יצא ידי חובה.

בהלכות שבת נפסק, שמי שמוסיף שמן לנר חייב משום מבעיר אש בשבת [ביצה כב, א)..

שואלים האחרונים: אם כן משמע שהוספת שמן כמוה כהבערה וא"כ מדוע בנר חנוכה  כאשר הוא מוסיף שמן זה לא נחשב כהבערה מחדש?

האבני נזר:

בהבערה בשבת החיוב אינו רק על ההדלקה אלא גם על שריפת השמן ולכן מוסיף שמן חייב למרות שלא ביצע הדלקה, לעומת זאת בנר חנוכה צריך הדלקה.

השו"ע הרב חולק – בשבת חייב על הבערה גם אם אין כילוי כגון חימום מתכת עד ליבון חייב על הבערה.

ולכן צריך לומר:

בשבת האיסור הוא בתוצאה דהיינו שיהיה דלוק ולכן כאשר מוסיף שמן חייב על התוצאה, כך גם מי שמוחק גגו של האות חי"ת ויוצר 2 זי"ן (בדפוס סתם אשכנזי) חייב משום כותב אע"פ שבפועל מחק, מכיוון שהתוצאה היא מילה בת 2 אותיות. בשבת איסור מלאכה הוא (גם) בתוצאה.

אבל בחנוכה המצווה היא בפעולת ההדלקה וכאשר מוסיף שמן לא מקיים הדלקה.

  • ר' חיים מבריסק פגש את האמרי אמת מגור ושאל:

במדרש תנחומא  מובא, "ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד" (כז, כ): נס גדול נעשה במנורת הזהב – היו מדליקים אותה בתחילת השנה והייתה דולקת במשך כל השנה. 

ושאל הרב מבריסק הרי יש דין להדליק את המנורה בכל יום ויום. אם כן איך קיימו את המצווה אם המנורה לא כבתה כל השנה כולה?

ותירץ האמרי אמת כל יום הוסיפו מעט שמן למנורה. כמו בהלכות שבת ולפי ההלכה הזו מבאר האדמו"ר: ברגע שהוסיף הכהן הגדול מעט שמן כל יום, יצא בכך ידי חובת הדלקה, שהרי הוא הבעיר את הנר על ידי הוספת מעט השמן.

ר' חיים עצמו לא קיבל התירוץ, כי כמו שאמרנו תוספת שמן אינה פעולה הדלקה אלא רק מביאה לתוצאה שהמנורה תדלק.

  • רש"י בפרשת בהעלתך מביא: "למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים? – לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים, חלשה דעתו, שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו. אמר לו הקב"ה: 'חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות'.

שואל הרמבן: " ולא נתברר לי, למה ניחמו בהדלקת הנרות, ולא ניחמו בקטורת בקר וערב, ששיבחו בו הכתוב "ישימו קטורה באפך", ובכל הקרבנות, ובמנחת חביתין, ובעבודת יום הכפורים שאינה כשרה אלא בו, ונכנס לפני ולפנים, ושהוא קדוש ה' עומד בהיכלו לשרתו ולברך בשמו, ושבטו כלו משרתי אלהינו?

ועונה: "אבל ענין ההגדה הזו, לדרוש רמז מן הפרשה על חנוכה של נרות שהיתה בבית שני על ידי אהרן ובניו, רצוני לומר חשמונאי כהן גדול ובניו."

  • פרשת תרומה פותחת בציווי להבאת חומרי הגלם למשכן, ובכללם מזכירה התורה במפורש "שמן למאור" ושוב בפרשת תצווה: ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור. מה הכפילות?
  •  ספר החינוך מצוות עשה צח:

"משורשי המצווה שציוונו ה' יתברך להיות נר דולק בבית הקדוש להגדלת הבית לכבוד ולתפארת בעיני הרואים, כי כן דרך בני איש להתכבד בבתיהם בנרות דולקים. וכל עניין ההגדלה בו, כדי שיכניס האדם בליבו – כשיראהו – מורא וענווה."

  • באליהו רבא קנא ובפמ"ג – חובה להדליק נרות בבית כנסת "לכבוד ולתפארת" כמו במקדש.
  • בעל המאור בשבת כג. מביא באחת הדעות שאסור להשתמש לאור נרות חנוכה שום תשמיש – כי "נר חנוכה יש בו קדושה ואסור בהנאה כלל". "כיון שהם זכר לנרות ולשמן של היכל אסורות הן בהנאה כל עיקר" "שוינהו רבנן כתשמישי קדושה מפני שהוא זכר לשמן של קודש" 

ולכא' אם נרות במקדש האם "לכבוד ולתפארת" איך זה מתקשר לנרות חנוכה?

  • צריך להסביר שבבית המקדש היו 2 דינים:
  1. "לכבוד ולתפארת" – ומצד זה מדליקים בבית כנסת
  2. דין עבודת הבית כמו קורבנות – מצד זה מדליקים בחנוכה.

רמב"ם הלכות ביאת מקדש פ"ט ה"ז פסק "דלקת הנרות כשירה בזרים לפיכך אם הטיב הכהן את הנרות והוציאן לחוץ מותר לזר להדליקן".

שואל הראב"ד איך מותר בזר הרי כתוב בבהעלותך שזה על "אהרן הכהן"?

מסביר ר' חיים:

הקשה בספר "מרפסין איגרי": ב"שולחן ערוך" הלכות חנוכה (תרעה, ב) נפסק: אם בשעת ההדלקה לא היה שמן כשיעור שידלוק הנר לפחות חצי שעה, אינו מועיל להוסיף שמן לאחר ההדלקה, אף לא אם נוסיף כמות, שתספיק לחצי שעה. אלא צריך לכבות את הנר, לדאוג שיהיה בנר שמן, שיספיק לדלוק חצי שעה, ורק אז לחזור ולהדליק את הנר. 

אם אכן הוספת שמן לנר נחשבת להדלקה, ובאופן כזה ביאר ה"חידושי הרי"ם", קיים הכהן הגדול מצוות הדלקת המנורה בכל יום בבית המקדש. מדוע בחנוכה לא יועיל גם להוסיף שמן תוך כדי שהנר בוער, למה נפסק שצריך לכבות את הנר ?
אולי אפשר ליישב על פי יסוד שחילק הגר"ח הלוי  [פרק ט' מהלכות ביאת המקדש] בעניין מצוות ההדלקה- יש חילוק יסודי בין מצוות הדלקת הנרות במקדש לבין מצוות הדלקת נרות חנוכה.
מצוות הדלקת הנרות במקדש היא לא עצם פעולת ההדלקה, אלא ההכנה והדאגה לכך שבהיכל המקדש ידלקו הנרות. בזמן שהמנורה האירה עם שבעת נרותיה, הכהן קיים את המצווה.
מה שאין כן בנרות חנוכה, שכן בנר חנוכה עצם פעולת ההדלקה היא מהות המצווה, כפי שלמדנו: "הדלקה עושה מצווה" (שבת כב, א). היסוד הזה גורם שוני במספר הלכות בין המצוות.
לפי החילוק המהותי אנו מבינים את ההבדל בין ההלכות- בנרות חנוכה לא יועיל אם נוסיף שמן לנר. אמנם נגרום להבעיר את הנר, אבל בשעת ההדלקה, שהוא הזמן הקובע לקיום מצוות נר חנוכה, לא היה מספיק שמן, לכן צריך לחזור ולהדליק מחדש. צריך לכבות את הנר, להוסיף שמן, ורק אחר כך להדליק מחדש.
אבל במנורה בבית המקדש- אין מצווה בהדלקה. צריך לדאוג, שבהיכל ה' יהיה אור. אם הכהן דואג להוסיף שמן במהלך הבעירה, אין שום בעיה. לכן הסביר ה"חידושי הרי"ם": מצד הנס כל הזמן דלקה המנורה בבית המקדש. כדי לקיים מצוות הבערה הוסיפו כל יום קצת שמן, כי לפי הנלמד בהלכות שבת הוספת שמן נחשבת גם היא להבערה.

 

שיעור הרב מוטי פרוינדליך
ערך וסיכם: עו"ד מוישי פריי

ר"ה: מהלך התשובה מראש השנה ליו"כ

מהלך התשובה מראש השנה ליום כיפור

מעמדו ומקומו של ראש השנה בעשי"ת מעורר תהיות. עשי"ת כוללים בתוכם, כמובן, גם את ר"ה ובכל זאת אם נבחון את עבודת ראש השנה לא נמצא סממנים  של תשובה בר"ה. אין אומרים וידוי והספרדים אפילו לא אומרים "א"מ חטאנו לפניך" (בחלק מהמחזורים נמצאים בסוגריים הקטעי ה"בעייתים" באבינו מלכנו).

והדברים צריכים ביאור:

  1. אם ר"ה הוא חלק מעשי"ת מדוע אין וידוי ואין שום סממן של תשובה ?
  2. ר' ישראל סלנטר שואל: לכא' היה צריך להפוך את הסדר בין ר"ה ויוכ"פ. כי אם בר"ה  נידונים מן הראוי היה לבקש סליחה וכפרה קודם לגזר הדין ולא אחר כך.
  3. הגמרא ר"ה טז: וא"ר יצחק אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה שנאמר "כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם" ומסביר רש"י "ואפילו הוא עתיד להרשיע לאחר זמן", דהיינו כי בדין של ר"ה אינם מתחשבים במה שהאדם עתיד להיות ואפילו אם ידוע בשמים כי לאחר זמן יהיה רשע, אם בשעת הדין הוא בבחינת צדיק דנים אותו כצדיק. 

רבינו חננאל מביא את הירושלמי שממנו משמע שאפילו אם בעבר היה רשע, אם בשעת הדין הוא בבחינת צדיק, דנים אותו כצדיק. 

את דברי רש"י ניתן להבין, ניתן לדון את האדם מבלי להתחשב במה שיעשה בעתיד אולם דברי הירושלמי טעונים הסבר איך יעלה על הדעת שאדם חוטא כל הזמן, יגיע לבית כנסת בר"ה וידונו אותו לפי אותה שעה בלבד?!

הרמב"ם הלכות תשובה פ"ב ה"ג:

"ומה היא התשובה–הוא שיעזוב החוטא חטאו, ויסירנו ממחשבתו ויגמור בליבו שלא יעשהו עוד, שנאמר "יעזוב רשע דרכו, ואיש אוון מחשבותיו"  וכן יתנחם על שעבר, שנאמר "כי אחרי שובי, ניחמתי, ואחרי היוודעי, ספקתי על ירך"  ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר "ולא נאמר עוד אלוהינו, למעשה ידינו–אשר בך, ירוחם יתום".  וצריך להתוודות בשפתיו…"

יש כאן 3 שלבים בתשובה: קבלה לעתיד, חרטה לעבר, וידוי.

  1. ישנו  בית שמואל :הדין הוא שגזלן פסול לעדות. ופוסק הבית שמואל שאם החליט להחזיר הגזילה הרי הוא כבר כשר לעדות. וצריך להבין הרי עדיין לא עשה את כל "נוהל התשובה" ומדוע כבר כשר לעדות?
  2. הגמרא הידועה בקידושין מט: "הרי את מקודשת על מנת שאני צדיק' – אפילו רשע גמור, מקודשת, שמא הרהר תשובה בדעתו". הלכה זו מפתיעה במקצת: וכי די בכך שאדם יהרהר תשובה בלבו?
  3. יבמות כב: – המשנה שם (ע"א) קובעת שממזר חייב בכבוד אביו, וחייב מיתה אם הכהו. ושואלת הגמרא: הרי חיוב זה מתייחס רק למי ש"עושה מעשה עמך", ואילו האב דנן בא על ערווה והוליד ממנה בן! ואף אם עשה תשובה על כך, הלוא על זה נאמר "'מעֻוות לא יוכל לתקון'– זה הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר" דהיינו: שחטאו אינו ניתן לתיקון מלא, שכן עקבות ברורים שלו ממשיכים להתקיים בעולם. ומשיבה הסוגיה שם: "השתא מיהא עושה מעשה עמך הוא", כלומר: אף על פי שהכפרה על חטאו היא במובן מסוים בלתי-אפשרית, יכול האדם עצמו להתרומם ולהגיע למדרגת 'עושה מעשה עמך". 

מכל המקרים הנ"ל משמע שניתן לעשות תשובה ברגע אחד ואם כן צריך ליישב מה עם כל נוהל התשובה של הרמב"ם?

אלא צריך להסביר:

מהלך התשובה כולל 2 מרכיבים:

האחד הגדרתו של האדם כצדיק או רשע – זה אינו תלוי בכפרת חטאים או בעבירות שעשה או לא עשה אלא בבחירת הדרך- מי שעולה על דרך טובה ומחליט לקבל עול מלכות שמים הרי הוא צדיק ומי שחלילה לא הרי הוא רשע.

העניין השני הוא כפרת החטאים שהאדם ביצע. לעניין זה יש לבצע "נוהל" תשובה מלא כפי שמופיע ברמב"ם (קבלה, חרטה, וידוי).

ההחלטה האם אתה צדיק או רשע היא החלטה של רגע. אדם יכול ברגע אחד להחליט שהוא צדיק. "יעזוב רשע דרכו" – ניתן להעשות ברגע אחד.

[המנחת חינוך (מצוה שס"ד) אומר: "דבאמת צדיק ורשע אינו תלוי בכפרה כלל, דהא יש עבירות חמורות דאין מתכפר בתשובה כמבואר לקמן, ומכל מקום כיון שמתחרט ושב הוי צדיק, הכא נמי נהי דאין לו כפרה בתשובה בלב, מכל מקום הוי צדיק כיון שמתחרט לפני קונו יתברך, ואינו תלוי בכפרה כלל".

גם לפי הרב סולובייצ'יק ז"ל (איש ההלכה), כולל הליך התשובה שני מרכיבים שונים. מרכיב אחד הוא כפרת החטא, שאכן מותנית בווידוי, ובעבֵרות חמורות – גם במכפרים נוספים. המרכיב השני הוא תיקון האדם, ומרכיב זה אינו מותנה בווידוי, שכן המוקד שלו אינו בטיפול במה שהיה, כי אם בשינוי הדרך והזהות האישית של העבריין.]

העולה מהדברים שאדם יכול להיות צדיק גמור אפילו שיש קופה של חטאים תלויה מאחוריו שממתינה עדיין לכפרתה.

זוהי הגמרא בקידושין "שמא הרהר תשובה",

זוהי הגמרא ביבמות שהחוטא אפילו שהוליד בן ממזר ואין לו כפרה עדיין יכול להיות צדיק.

וזהו גם עניינו של גזלן שברגע אחד, אם החליט להשיב את הגזילה ולחזור מדרכו, שוב אינו רשע וכשר לעדות.

  • ר' אהרן קוטלר שואל: לפי רבי "עיצומו של יום מכפר" והדברים צריכים ביאור אדם יכול לאכול שקצים לסעודה מפסקת לצום ביום כיפור ויחשב צדיק ?

תשובה: לא, אולי מבחינת כפרת חטאים יתכפרו עוונות אבל בשביל שיקרא צדיק צריך לעלות על המסלול הנכון.

ואכן באמת אותו רשע למרות שעבר יוכ"פ ולפי רבי נתכפרו עוונותיו , יהיה פסול לעדות כי מבחינת ההגדרה הוא עדיין "רשע".

  • הרמב"ם הלכות תשובה פרק א: "ב  כיצד מתוודה–אומר אנא ה' חטאתי עוויתי פשעתי לפניך, ועשיתי כך וכך, והרי ניחמתי ובושתי במעשיי, ולעולם איני חוזר לדבר זה.  זה הוא עיקרו של וידוי; וכל המרבה להתוודות ולהאריך בעניין זה, הרי זה משובח.

ג  וכן בעלי חטאות ואשמות–בעת שמביאין קרבנותיהם על שגגתן או על זדונן, אין מתכפר להן בקרבנם, עד שיעשו תשובה, ויתוודו וידוי דברים:  שנאמר "והתוודה–אשר חטא, עליה" (ויקרא ה,ה).

ד  וכן כל מחוייבי מיתות בית דין, ומחוייבי מלקות–אין מתכפר להם במיתתם או בלקייתם, עד שיעשו תשובה ויתוודו.  וכן החובל בחברו או המזיק ממונו–אף על פי ששילם לו מה שהוא חייב לו–אין מתכפר לו, עד שיתוודה וישוב מלעשות כזה לעולם:  שנאמר "מכל חטאות האדם" (במדבר ה,ו).

דהיינו הרמב"ם כותב שלא מספיק העונש אלא לצורך כפרה צריך גם תשובה ווידוי

ואילו בהלכות סנהדרין פי"ז ה"ז: 

"כל מי שחטא ולקה, חוזר לכשרותו:  שנאמר "ונקלה אחיך לעיניך" (דברים כה,ג)–כיון שלקה, הרי הוא אחיך"

איפה התשובה והיכן הוידוי?

אלא כפי שאמרנו  המלקות מנקות אמנם את החטא ו"כיוון שלקה הרי הוא כאחיך" אבל בשביל להתכפר צריך נוהל מלא, תשובה ווידוי.

תוספות ישנים: לפי רבי שעיצומו של יום מכפר, מדוע חרב בית המקדש הרי עבר יום כיפור וכיפר? 

ת: עדיין נשארו "רשעים" כי לא עלו על דרך של צדיקים.

(בילקוט שמעוני: "'תקעו בחודש שופר', רבנן אמרו: חדשו מעשיכם, שפרו מעשיכם, ואני מכסה בו את עונותיכם" – דהיינו יש מצב של שפרו מעשיכם למרות שיש עדיין עוונות, אלא שהקב"ה יכסה.)

לפי דברים אלו זהו מהלך התשובה של עשי"ת:

בר"ה אין חרטה ווידוי ואין סממן של תשובה מדובר בהמלכת הקב"ה * וקבלת לעתיד של עול תורה ומצוות – האדם מתייצב על דרך חדשה ונכונה ועל זה הוא נידון כצדיק . 

אולם עדיין יש לו חבילת חטאים על הראש שצריך לכפר- בשביל זה יש שאר עשי"ת ובשיאם יום כיפור ובסיום תהליך התשובה המלא הכולל חרטה ווידוי – מתכפרים גם החטאים.

לכן גם ר"ה קודם ליוכ"פ

(*גם מהבחינה הרעיונית ר"ה זה "היום הרת עולם" היום בו הכל מתחיל מחדש, ביום זה אין מקום להתעסק עם חטאי עבר אלא להתחיל מחדש את העתיד)

שיעור הרב מוטי פרוינדליך

ערך וסיכם: עו"ד מוישי פריי

 

ספירת העומר-בירורים

ב באייר תשע"ח

ספירת העומר

ידועה מחלוקת הראשונים בעניין ספירת העומר המובאת בחינוך מצוה ש"ו:

  • שיטת הבה"ג היא שמי ששכח לספור באחד הימים שוב אינו ממשיך לספור.
  • שיטת התוס' ומרבית הראשונים, שגם אם שכח ממשיך לספור בברכה. וכך מובא בתוס' (מנחות דף סו ע"א, סוף ד"ה זכר):

"עוד פסק בהלכות גדולות, שאם הפסיק יום אחד ולא ספר, שוב אינו סופר, משום דבעיא תמימות. ותימה גדולה הוא, ולא יתכן".

להלכה פוסק השו"ע (תפ"ט) כי מי ששכח ימשיך לספור בלי ברכה.

מה יהיה הדין לגבי אדם שידוע לו בוודאי כי לא יצליח לסיים את ספירת העומר (הולך להכנס לניתוח באחד מימי הספירה ולא יהיה בהכרה במשך יום שלם), האם יכול להתחיל לספור בברכה או לא ? (אם זה  רק ספק האם יאנס ולא יספור ברור שיתחיל. השאלה מה אם ודאי שלא יצליח לסיים).

המשנה ברורה (תפ"ט) מביא בשם השולחן שלמה שנשים לא יספרו בברכה שכן ודאי שלא יצליחו לסיים. (וכבר כתבו האחרונים שבימינו סיבה זו אינה מעכבת)

והנה בשולחן שלמה עצמו מובא שהסיבה שלא יברכו אינה בגלל שברור שישכחו אלא מחמת שחוששים שאם ישכחו ימשיכו אחר כך לספור בברכה.

ר' חיים קנייבסקי – מדייק מדברי המשנה ברורה שמשמיט את הסיפא של השולחן שלמה (שהחשש הוא מחמת שימשיכו לספור בברכה) שסובר שאין אפילו להתחיל מחמת שברור שתשכח בהמשך.

הרב אליישיב – טוען שזו רק השמטה של המ"ב אבל יסוד החשש הוא רק משום ההמשך ולא משום ההתחלה.

נפק"מ בין 2 ההסברים תהיה לגבי מה ששאלנו בגבר שיאנס ולא יוכל לספור באחד מימי הספירה:

לפי דברי המ"ב בהסבר הגר"ח קנייבסקי – לא יתחיל 

ולפי שיטת השולחן שלמה – יכול להתחיל.

מסופר שפעם הרב זילברשטיין נשאל ע"י מי שהרופאים אמרו לו שימיו ספורים ולא יזכה להגיע לשבועות (וגם הוא הרגיש כך) ושאל האם מותר לו להתחיל בספירה כאשר כנראה לא יסיים הספירה.

וענה הרב זילברשטיין שמסופר שר' לוי יצחק מברדיצ'ב שאל כיצד אנו יכולים לברך ביוכ"פ מלך מוחל וסולח לעוונותינו… מי אמר לנו שאכן הקב"ה יסלח וימחל אלא משל לאמא שלא רצתה לתת לבנה תפוח ועמד הבן ובירך בקול בורא פרי העץ ועל מנת שלא תהיה ברכה לבטלה נתנה לו האמא את התפוח כך גם אנו מברכים והקב"ה על מנת שלא תהיה ברכה לבטלה ימחל ויסלח. 

על פי זה אמר הרב זילברשטיין לאותו חולה אתה תברך והקב"ה ידאג לכך שתסיים. ומספרים שאכן אותו יהודי נפטר מיד אחרי שבועות.

ידועים דברי המנחת חינוך שמסביר כי מחלוקת הראשונים דלעיל (האם מי ששכח ממשיך לספור) תלויה בשאלה מה המצווה בספירת העומר האם בכל יום יש מצווה בפני עצמה ועל כן, כדברי התוס', גם אם שכח יום יכול למחרת לקיים את המצווה של היום האחר. או שזו מצווה אחת ואם שכח יום הפסיד המצווה ולא יכול עוד לקיימה, כשיטת הבה"ג. 

לפי הסבר זה אומר המנ"ח תצא נפק"מ לגבי קטן שהגדיל במהלך הספירה האם יכול לברך ?

לשיטת התוס' כיוון שכל יום זו מצווה בפני עצמה – יברך.

ולשיטת הבה"ג – כיוון שלא התחיל – לא יברך. 

ההסבר הנ"ל הוא ההסבר הידוע והמקובל לגבי ספירת העומר ואולם לפי הסבר זה צריך להבין למה לפי שיטת הבה"ג מברכים כל יום הרי זו מצווה אחת  ?!

ואמנם ישנם מספר הסברים לכך אולם אנו רוצים להציע הסבר אחר במחלוקת הבה"ג ותוס'.

בבריסק (ר' יושע בר ואחרים) נהגו להסביר שגם הבה"ג סובר שכל יום זו מצווה בפני עצמה וע"כ מברך בכל יום בפ"ע אלא שבספירת העומר יש 2 עניינים: 

  1. קיום המצווה של ספירת העומר – וקיום זה ישנו בכל יום ויום.
  2. ספירת 49 ימים ברצף וע"כ אם שכח יום אחד ישנו פגם ברצף (א"א לספור 5 בלי לספור קודם 4) ועל כן סובר הבה"ג שלא ימשיך עוד לספור.

לפי דברים אלו ניתן להסביר גם את העניינים הבאים:

  • מי שספר בלשון הקודש בלי שמבין לה"ק : 

כתב "מגן אברהם" (תפט סק"ב):

"ופשוט דמותר לספור בכל לשון, ודוקא בלשון שמבין. ואם אינו מבין לשון הקודש וספר בלשון הקודש – לא יצא, דהא לא ידע מאי קאמר, ואין זה ספירה. כנ"ל."


וחלק עליו הרב יעב"ץ (שאילת יעבץ ח"א סי' קלט):

"עוד יש לי לעוררך בענין זה: מ"ש במג"א, שאם ספר בלה"ק ואינו מבינו לא יצא, אינו מוסכם לענ"ד, כמ"ש בחיבורי בס"ד, והוכחתי מדברי התוספות שיוצא אף בלשון שאינו שומע. יעב"ץ ס"ט".


כוונתו של היעב"ץ היא לדברי תוספות בסוטה (לב ע"א ד"ה קרית), שכתבו שקידוש והבדלה, הלל, ברכת הפירות וברכת המצות נאמרים בכל לשון ואפילו אינו מבין, וא"כ, מ"ש ספירת העומר מאלה?


ובספר "דבר אברהם" (סי' לד) תירץ קושיית היעב"ץ על המג"א: 

דדוקא גבי ק"ש והלל, שהם רק קריאות ואמירות א"צ שיבין הלשון, אבל בספירה צריך שהמונה יודע ומבין המספר שאל"כ הוי רק כקורא המלים בלבד. 

ודברים אלו הם בהתאם למה שהסברנו שאם עניין המצווה הוא גם מעשה ספירה הרי שעניין זה אינו מתקיים אם אינו מבין מה שספר. 

  • האם ניתן לצאת בספירת העומר מדין שומע כעונה:

כתב "מגן אברהם" (תפט סק"ב):

"ואם ירצה, שומע הברכה מהש"ץ וסופר לעצמו, דכל הברכות אע"פ שהוא בקי יוצא בש"ץ, חוץ מברכת המזון וקריאת שמע ותפלה (רשב"א בתשו' סי' קכ"ו)…הרי דס"ל, דעל כל פנים צריך שיספור בעצמו, וכמ"ש בגמ': וספרתם שתהא ספירה לכל אחד ואחד, כדרך שאמרו גבי לולב ולקחתם שתהא לקיחה לכל אחד ואחד. ובב"י כתוב בשם הרשב"א שיוצא בספירת הש"ץ, ע"ש, וצ"ע. ואפשר: כיון דקי"ל דשומע הוי כעונה, ה"ל כאלו ספר הוא בעצמו.

ומובא בביאור הלכה מספר שיטות בעניין.

ומסביר ר' יושע בר שעל אף שלכאורה השאלה האם ניתן לצאת ידי ספירת העומר בעזרת דין שומע כעונה, היא שאלה הקשורה לדין שומע כעונה, האם השומע הוא כאילו ענה בפיו, או שדין שומע כעונה פירושו, שבברכות אין צורך באמירה, ודי בשמיעה, לא יהיה בכך די לעניין מצווה הספירה. שכן גם אם ניתן ליחס את האמירה של החזן לשומע עדיין לא ניתן לייחס את ידיעת הספירה . (ויש לעיין האם ניתן לחבר את הדיבור של החזן מדין שומע כעונה  לכוונת הספירה של השומע ).

  • מי שספר בגימטריה: ל"ב ל"ג ולא במספרים:

שיטת היעבץ שלא יצא י"ח ויש אומרים שיצא י"ח.

וזה לפי מה שהסברנו:

לשיטת היעבץ שמי שספר בלה"ק אף אם אינו מבין הרי שניתן לקיים עניין הספירה גם בלי הבנת הספירה וע"כ גם ניתן לצאת לא במספרים

לעומת זאת אם נסבור שיש חשיבות ל"ספירה" – יש פגם בדיבור כאשר לא סופר במספרים.

(טעון ליטוש)

לפי דברים אלו השאלה בה פתחנו כלל לא מתחילה שכן לפי דברנו גם לבה"ג לא מדובר במצווה אחת (שאז מתעוררת השאלה שאם לא יסיים אולי גם לא יתחיל) אלא בכל יום יש מצווה בפ"ע והפגם הוא רק ברצף אבל אם יספור ברצף עד מקום שיגיע בוודאי שאין כל פגם. 

(אבל המ"ב לשיטתו בדברי הבה"ג שזו מצווה אחת פוסק שנשים לא תברכנה משום שאנו חוששים שלא תסיימנה…).

ולפי זה נוכל לומר שגם לשיטת הבה"ג לגבי קטן שהגדיל יוכל לספור כי זו מצווה בכל יום בפ"ע והספירה של הקטן תועיל על מנת להתחיל את הרצף. (אם כי יש לחקור האם ספירה של קטן יכולה להתחיל את הספירה שיספור כשיגדיל).

שיעור הרב צביקה פרוינדליך

פרשת חיי שרה: מסתפק אם החסיר ברכה בשמונה עשרה

המסתפק אם החסיר ברכה בתפילת שמונה עשרה

בשיעור זה יתבאר דינו של מי שמסתפק באמצע תפילתו אם התפלל כהוגן – באלו אופנים ניתן לומר ספקא דרבנן לקולא וימשיך בתפילתו, ובאלו אופנים צריך לחזור לראש.

האם שייך בזה הכלל הידוע ספק ברכות להקל – חידושו של הקהילות יעקב * קושיה על הקהילות יעקב מדברי הרשב"א והבן איש חי * תירוץ על קושיה זו * נפקא מינה להלכה על פי התירוץ הנזכר

האם שייך בזה הכלל הידוע ספק ברכות להקל – חידושו של הקהילות יעקב

יש נידון בפוסקים באדם שבאמצע תפילת שמונה עשרה מתעורר לו ספק שמא החסיר את אחת הברכות שכבר עבר מהם. בפשטות נראה שכיון שתפילת שמונה עשרה – ועל כל פנים החיוב להשלים את כולה – הוא מדרבנן, יהיה בזה הכלל ספיקא דרבנן לקולא. וכך נוקט החיי אדם (חלק א כד, כא).

ומחדש הקהילות יעקב (ברכות סי' יז), שזה שייך רק במי שכבר סיים תפילתו, ומתעורר אצלו ספק האם החסיר ברכה וצריך לחזור את כל התפילה – בזה שייך דין ספק ברכות להקל, ואינו צריך לחזור התפילה. ברם, מי שהתעורר אצלו ספק זה והוא עדיין באמצע התפילה, הדין צריך להיות שיחזור לאותה ברכה שמסתפק אם אמרה, ולא שייך בזה ספיקא דרבנן לקולא.

וטעם הדבר, שהרי דין ספק ברכות להקל אינו בא כהכרעה שאכן בירך, אלא הוא דין כלפי הגברא שמספק אין מחוייב לחזור ולברך. מעתה, כל שעדיין לא סיים תפילתו, היות שהוא עדיין במצב של ספק, לא יוכל להמשיך בתפילתו, כי אם אכן חיסר את הברכה, ברכותיו שיברך מעתה יהיו לבטלה. [שהרי כל תפילת שמונה עשרה היא ענין אחד, ומי שהחסיר ולו ברכה אחת, לא יצא ידי תפילת שמונה עשרה],

ובאמת המשנה ברורה לא הביא דין זה לגבי תפילת שמונה עשרה, אך הביא דין זה לגבי ברכת המזון (בה"ל קפח, י ד"ה לחזור) לגבי מי שאכל פחות משיעור שביעה – שחייב בברכת המזון רק מדרבנן – ובאמצע הברכה השניה מתעורר אצלו ספק אם בירך את הראשונה, שהדין הוא שחוזר לתחילת הברכה, כי על הצד שלא אמרה, לא יוכל להמשיך. ואילו החיי אדם (כד, כא) פוסק אף בזה ספיקא דרבנן לקולא ויכול להמשיך ולברך.

קושיה על  הקהילות יעקב מדברי הרשב"א והבן איש חי

ברצוני כעת להקשות קושיה על הפסק של הקהילות יעקב, ולהוציא מכך הלכה למעשה. הרשב"א (שו"ת ח"א סימן לה) נשאל מה הדין במי שאמר בעשרת ימי תשובה 'הא-ל הקדוש', ותוך כדי דיבור תיקן ואמר 'המלך הקדוש', האם מועיל לו תיקון זה, או שצריך לחזור התפילה. ומביא מהגמרא בברכות שמסתפקת במי שבירך על כוס מים בורא פרי הגפן ותוך כדי דיבור תיקן ברכתו ואמר שהכל נהיה בדברו, האם הועיל תיקונו, או שצריך לחזור ולברך – ונשארת בספק. ואומר הרשב"א שמאחר והגמרא נשארת בספק הדין הוא ספק ברכות להקל ואינו צריך לחזור ולברך (וכך נפסק בשולחן ערוך או"ח רט, ב). ולכן בנידון השאלה שתיקן את עצמו תוך כדי דיבור ואמר 'המלך הקדוש', אנו אומרים ספק ברכות להקל, ויכול להמשיך בתפילתו.

הרי לנו מפורש בדברי הרשב"א שלא כדברי הקהילות יעקב, שהרי הרשב"א מסתמך על דין ספק ברכות להקל להתיר לזה שבאמצע התפילה להמשיך בתפילתו.

ונשאל שאלה נוספת. נחלקו השולחן ערוך והרמ"א במי שבעשרת ימי תשובה אמר כהרגלו 'מלך אוהב צדקה ומשפט', ולא אמר 'המלך המשפט'. השולחן ערוך בהלכות ראש השנה (או"ח תקפב, א) פסק שצריך לחזור, ואילו הרמ"א בהלכות תפילה (קיח, א) פסק שאינו צריך לחזור כיון שהזכיר 'מלך'. מעתה, הנוהגים כפסקי השולחן ערוך צריכים לפסוק שיחזור, והנוהגים כהרמ"א צריכים לפסוק שאינו חוזר.

אלא שיעויין ב"בן איש חי" (שנה ראשונה פרשת ניצבים, יט) שכתב: "בברכת השיבה אומר 'המלך המשפט', ואם טעה ואמר 'מלך אוהב צדקה ומשפט', כיון דזכר מלך אינו חוזר, ואף על גב דמרן ס"ל חוזר, קי"ל ספק ברכות להקל אפילו כנגד סברת מרן ז"ל".

הרי ששייך לומר ספק ברכות להקל ועל פי זה להתיר לו להמשיך את התפילה, ולא כסברת הקהילות יעקב.

תירוץ על קושיה זו

ואמנם אם נשים לב נראה שישנו חילוק מהותי בין דין ספק ברכות להקל באופן שהאדם מסתפק אם חיסר ברכה בשמונה עשרה, לדין ספק ברכות להקל באופן שיש ספק מה ההלכה. כשיש לאדם ספק אם חיסר איזו ברכה, ואנו אומרים ספק ברכות להקל, אין זה הכרעה על המציאות – על החפצא של התפילה שאינה חסרה ברכה, אלא זו הכרעה על הגברא שאינו צריך לחזור. בזה בא חידושו של הקהילות יעקב שמאחר ואין לנו הכרעה על התפילה שלא חסר בה ברכה, אינו יכול להמשיך בתפילה זו, שהרי על הצד שחסר בה ברכה, יהיו ברכותיו לבטלה.

לעומת זאת באופן בו דיבר הרשב"א שהספק הוא מה ההלכה, האם מועילה חזרה תוך כדי דיבור בברכה או לא, בזה כשפוסקים ספק ברכות להקל, זו הכרעה על גוף ההלכה שמועילה חזרה תוך כדי דיבור. בזה יודה הקהילות יעקב שיכול להמשיך בתפילתו, כי עד כמה שמכריעים שמועילה חזרה, יש בזה הכרעה שלא חסר בתפילתו כלום, וממילא ניתן על סמך הכרעה זו להמשיך בתפילה.

וכמו כן באופן בו דיבר הבן איש חי, שיש ספק אם ההלכה כדעת השולחן ערוך או כהרמ"א, בזה דין ספק ברכות להקל מועיל להכריע שההלכה כהרמ"א שיצא ידי חובה במה שהזכיר מלך, אף שלא אמר המלך המשפט, ואם כן יש כאן הכרעה שלא חסר בתפילה כלום, מכוח הכרעה זו יכול גם להמשיך בתפילתו ואין חשש של ברכה לבטלה.

נפק"מ להלכה על פי התירוץ הנזכר

ולפי זה נוכל לחדש הלכה למעשה. אדם שאכל שיעור שחייב בברכת המזון מדרבנן, ומסתפק באמצע הברכה אם בירך כהוגן, או לא – יש לחלק בסוג הספק. אם בברכת 'נודה לך' מסתפק אם אמר את ברכת 'הזן' – בזה יצטרך לחזור לראש הברכה, כי אף אם נגיד ספק ברכות להקל, עדיין אין בזה הכרעה על החפצא של ברכת המזון, ולא יוכל להמשיך ולברך הלאה מחשש ברכה לבטלה.

לעומת זאת אם ודאי אמר את שתי הברכות הללו, רק מסתפק אם אמרן כסדרן או לא – ונמצא כעת בברכה השלישית – ויש מחלוקת הפוסקים במי שבירך ברכת המזון שלא כסדר הברכות אם יצא ידי חובתו, דעת הבאר היטב שלא יצא, ודעת הערוך השולחן שיצא ידי חובתו – בזה אם נפסוק ספיקא דרבנן לקולא, יש בזה הכרעה שיצא ידי חובה, ויוכל להמשיך את ברכתו, ואין בזה חשש של ברכה לבטלה.

וכמו כן מי שאמר 'הא-ל הקדוש' ונזכר מיד ותיקן ואמר 'המלך הקדוש', אלא שמסתפק אם התיקון היה תוך כדי דיבור או לא – בזה יהיה הדין שיחזור לראש, כי בזה ההכרעה של ספק ברכות להקל הינה על הגברא, אך אין בזה הכרעה על החפצא של הברכה שנאמרה כתיקונה, ולכן לא יוכל להמשיך בתפילתו מחשש ברכה לבטלה.

ומעתה מי שירצה לדמות זאת לספק שהביא הרשב"א במי שיודע ודאי שתיקן תוך כדי דיבור, רק אינו יודע אם זה מועיל או לא – אינו מבין בין ימינו לשמאלו, שהרי הרשב"א דיבר באופן שיש ספק בהלכה שבזה ההכרעה של ספק ברכות להקל מכריעה את החפצא של התפילה וכמתבאר.

פרשת חיי שרה: ביאור דין המסופק אם התפלל

ביאור דין המסופק אם התפלל

ישנו דין שהמסופק אם התפלל יחזור ויתפלל מאחר ותפילה היא בקשת רחמים. בשיעור זה נדון בשאלה למה לא נאמר כמו כן במי שמסופק אם הזכיר יעלה ויבוא שיחזור ויתפלל. שאלה זו תלויה בנידון האם הזכרת יעלה ויבא באה כחלק מגוף התפילה, או כתוספת על התפילה. כי רק אם נניח שהיא חלק מגוף התפילה, ומי שלא הזכיר יעלה ויבוא נחשב כמי שלא התפלל – יש מקום לשאלתנו.

בענין זה נביא מחלוקת ידועה שיש בין בעלי התוספות במי ששכח להזכיר יעלה ויבוא בתפילת מנחה, ובאופן שבלילה כבר עבר ראש חודש, האם ישלים את תפילתו בתפילת ערבית כדין מי שלא התפלל מנחה בשוגג, או שמאחר ולא ירוויח את הזכרת יעלה ויבוא בערבית לא ישלים תפילתו.

וידוע מה שביאר הגר"ח מבריסק במחלוקתם, האם הזכרת יעלה ויבא נחשבת לחלק מהתפילה, או להזכרה בעלמא.

בשיעור זה נחדש יסוד על פיו יתבאר טעם נוסף במחלוקתם, וכן תעלה בידנו תשובה לשאלה הנזכרת.

המסופק אם התפלל – חוזר ומתפלל, ואילו המסופק אם אמר יעלה ויבוא אינו חוזר * ביאורו של הגר"ח במחלוקת רבינו יהודה וחכמי פרובינצ"א * ביאור חדש במחלוקת רבינו יהודה וחכמי פרובינצ"א * תירוץ על הקושיה שהבאנו בתחילת הדברים

המסופק אם התפלל – חוזר ומתפלל, ואילו המסופק אם אמר יעלה ויבוא אינו חוזר

הגמרא בברכות (כא, א) אומרת שהמסופק אם התפלל תפילת שמונה עשרה – חוזר ומתפלל, למרות שתפילה היא דרבנן וספק דרבנן לקולא, כי הלוואי ויתפלל אדם כל היום כולו. והיינו שמאחר ותפילה היא בקשת רחמים, ומלכתחילה היה צריך אדם להתפלל ולבקש רחמים כל היום כולו, לכן מחמירים גם בספק שיחזור ויתפלל. וכן פסק השולחן ערוך (או"ח קז, א).

ויש להקשות מדין זה על מה שפוסק הרמ"א (תכב, א) שהמסתפק אם אמר יעלה ויבוא [ובאופן שיש עמו ספק אמיתי של חמישים חמישים, וכגון שקודם תחילת ברכת רצה היה בדעתו לומר יעלה ויבוא (כך מבאר הט"ז ס"ק א), שאז אין את הסברא לומר שהלך כפי שגרת לשונו ולא אמר] אינו חוזר ומתפלל. וקשה למה לא נאמר אף בזה שמאחר ויש לו ספק, יחזור ויתפלל, כמו במי שמסופק אם התפלל או לא.

ונבאר יותר את שאלתנו. נחלקו בעלי התוספות במי שלא אמר יעלה ויבוא במנחה של ראש חודש, ונזכר אחר שהגיעה שעת תפילת ערבית של מוצאי ראש חודש האם יתפלל פעמיים ערבית כדין מי שלא התפלל תפילת מנחה. דעת רבינו יהודה (ברכות כו, ב תוד"ה טעה) שלא יתפלל פעמיים ערבית, כי לא ירוויח בכך כלום שהרי לא יזכיר בה יעלה ויבוא, ותפילת שמונה עשרה עצמה הרי כבר התפלל [ולכן אין זה דומה למי שלא התפלל מנחה בשבת שמתפלל ערבית שתיים למרות ששוב לא יזכיר של שבת, שהרי שם לא התפלל בכלל, וכשיתפלל ערבית פעמיים ירוויח תפילת שמונה עשרה שלא התפלל]. ודעת חכמי פרובינצ"א (מובא ברבינו יונה על הרי"ף ברכות יח, א) שמאחר ובאותה תפלה לא יצא ידי חובתו שהרי לא התפלל אותם כדינה, נחשב כמו שלא התפלל כלל, וצריך לחזור ולהתפלל.

ביאורו של הגר"ח במחלוקת רבינו יהודה וחכמי פרובינצ"א

ומבאר הגר"ח מבריסק שמחלוקתם היתה בגדר התקנה שתקנו חכמים להזכיר יעלה ויבא בתפילת ראש חודש. האם מונח בזה שיעלה ויבוא הוא חלק מגוף תפילת שמונה עשרה, או שאין זה חלק מגוף התפילה, אלא רק ענין של תוספת הזכרה על התפילה. רבינו יהודה סבר שיעלה ויבוא נחשב כהזכרה בלבד, ואינו חלק מהתפילה, ולכן גם אם לא הזכיר יעלה ויבא אין זה נחשב כמי שלא התפלל. ולכן אם לא ירוויח את ההזכרה בתשלומי התפילה, אין סיבה שיצטרך להשלים, שהרי את התפילה עצמה לא חיסר. וחכמי פרובינצ"א סברו שיעלה ויבא נחשב כחלק מהתפילה, ומאחר שלא אמר יעלה ויבא הרי זה כמי שחיסר ברכה בתפילה, שהדין הוא שנחשב כמו שלא התפלל שהרי שינה מצורת התפילה שתקנו חכמים.

ועכשיו נחזור לשאלה שפתחנו בה. להלכה פוסק השולחן ערוך (או"ח קח, יא) שאם לא אמר יעלה ויבוא במנחה חוזר ומתפלל פעמיים ערבית, וכשיטתם של חכמי פרובינצ"א [ואמנם כתב שיתפלל אותה בתורת נדבה, הרי שלא הכריע בזה]. ומעתה – לפי ביאורו של הגר"ח בשיטתם – עולה שדעת השולחן ערוך שיעלה ויבא נחשב כחלק מגוף התפילה.

מעתה יקשה, למה הדין הוא שהמסופק אם אמר יעלה ויבא בתפילה אינו חוזר, הרי המסופק אם אמר יעלה ויבא נחשב כמו שמסופק אם התפלל, והדין הוא שהמסופק אם התפלל חוזר ומתפלל. שאלה זו שואל הקהילות יעקב (י' חלקים ח"א סוף סי' א).

ביאור חדש במחלוקת רבינו יהודה וחכמי פרובינצ"א

ונראה לבאר ביאור אחר בדעת חכמי פרובינצ"א, ובזה תתיישב הקושיה. הגר"ח מבאר בסברתם שיעלה ויבא נחשב חלק מהתפילה, והרי זה כמו שהוסיפו חכמים עוד ברכה בתפילה, ולכן מי שלא אמר יעלה ויבא נחשב כמו ששינה בגוף התפילה ולכן חוזר ומתפלל. אמנם לכשנדייק בלשונם יתכן לבאר דבריהם באופן אחר.

כתבו התוספות (ברכות כו, א ד"ה אבעיא) – מי ששכח להתפלל מוסף אין לו השלמה בתפילה הבאה, שהרי תפילת מוסף היא כנגד קרבן מוסף, ועבר זמנו בטל קרבנו. ומה שבתפילות שחרית מנחה וערבית שייך השלמה אף שגם הם תוקנו כנגד קרבנות – הוא משום שיש בהם ענין של בקשת רחמים, וזמן בקשת רחמים הוא בכל עת, ולא שייך בזה עבר זמנו. עד כאן תוכן דבריהם. ונבאר זאת.

היסוד הוא שבכל תפילה יש שני ענינים. יש את הענין שהיא כנגד הקרבן, ויש את הענין של בקשת רחמים. בדברי התוספות רואים שמה שיש לאדם אפשרות להשלים תפילה שהחסיר בתפילה הבאה, הוא רק מצד ענין בקשת הרחמים שבתפילה, ולא מצד ענין כנגד הקרבנות שבתפילה. ולמשל מי ששכח מנחה ומתפלל ערבית פעמיים, אינו משלים בזה את החלק של מנחה שהוא כנגד תמיד של בין הערביים, שבזה לא שייך השלמה שהרי כבר עבר זמן הקרבן, אלא הוא משלים את חלק הבקשת רחמים שחסר לו במנחה.

ונראה שבפרט זה נחלקו רבינו יהודה וחכמי פרובינצ"א. רבינו יהודה סבר כשיטה זו שההשלמה לתפילה עניינה רק מצד הבקשת רחמים. ואילו חכמי פרובינצ"א סברו שדין השלמה נאמר גם על עצם התפילה, ולא רק על ענין הבקשת רחמים. ונרחיב לבאר הדברים.

והנה מי ששכח יעלה ויבא בתפילה, גם אם נאמר שיעלה ויבא תיקנו כחלק מהתפילה, ונחשב כמו שחיסר ברכה בתפילה, לא חסר לו בבקשת הרחמים שבתפילה, ומצד הבקשת רחמים אינן צריך לחזור ולהתפלל.

וראיה לזה, שכתב המשנה ברורה (תקצג ס"ק ב) שאם אינו יודע את כל הברכות של שמונה עשרה יתפלל מה שיודע. ויש להבין, מה תועלת יש לו בזה והרי הדין הוא שהשוכח ברכה אחת מתוך התפילה חוזר ומתפלל כי שינה ממטבע שטבעו חכמים בתפילה, ואם כן זה שאינו יודע ואפילו ברכה אחת, כיון שיחסר אותה לא יצא ידי חובתו?

והתשובה לזה היא – כי בתפילה יש גם חלק של בקשת רחמים, וידי חובת של בקשת רחמים יצא גם אם חיסר ברכה בתפילה. ולכן מי שאינו יודע את כל הברכות, יאמר מה שיודע, כי על ידי זה יצא לכל הפחות ידי חובת הבקשת רחמים שיש בתפילה.

ומעתה ניתן לבאר באופן נפלא את מחלוקתם של בעלי התוספות. רבינו יהודה סבר שענין השלמת תפילה שתקנו חכמים למי שלא התפלל – הוא רק מצד הבקשת רחמים שבה; שהרי מצד דין התפילה שכנגד קרבנות אין שייך לחזור ולהשלים, שהרי כבר עבר זמן הקרבן. מעתה, מי ששכח יעלה ויבא, אף שנחשב שחיסר בגוף התפילה אינו צריך – מצד דין התפילה – להשלים בתפילה הבאה, שהרי כל המושג של השלמת תפילה שייך רק כלפי התפילה כבקשת רחמים. ומאחר וכאן כבר יצא ידי חלק הבקשת רחמים שבתפילה אף בלי שאמר יעלה ויבא וכמתבאר, שוב אין ענין שישלים את התפילה מצד התפילה עצמה. אלא שאם ירוויח הזכרת יעלה ויבוא בתפילת ההשלמה, וכגון אם שכח שחרית ובא להשלים במנחה, צריך להשלים כדי להרוויח ההזכרה. אך בנידון שלנו ששכח מנחה, ובערבית כבר אין אומרים יעלה ויבא, ולא ירוויח ההזכרה – אין שום ענין שיחזור.

ואילו חכמי פרובינצ"א סוברים שאפשרות השלמת תפילה היא לא רק מצד שהיא בקשת רחמים, אלא אף מצד מה שהיא כנגד קרבנות ולמרות שכבר עבר זמן הקרבן. ולכן אמרו שמי ששכח יעלה ויבוא, אף שלא חיסר מצד הבקשת רחמים, צריך להשלים התפילה שהרי חסר לו חלק בתפילה, ונחשב כמי שלא התפלל. ולכן אף שכבר לא יאמר יעלה ויבוא בתפילת ערבית, ירוויח בכך שישלים תפילה. ולכן חוזר ומתפלל.

ויש נפקא מינה כזו: אדם הנמצא בדקה האחרונה של היום ועדיין לא התפלל מוסף ומנחה – איזו תפילה עליו להעדיף. מעיקר הדין צריך להיות שישלים מנחה, שהרי מנחה היא תדירה יותר ממוסף, והכלל הוא 'תדיר ושאינו תדיר – תדיר קודם'. לעומת זאת ישנה סברא להעדיף שיתפלל מוסף, כי אם יתפלל עכשיו מנחה יפסיד לגמרי את מוסף ולא יוכל להשלימו בערבית, לעומת זאת אם יתפלל עכשיו מוסף לא יפסיד את תפילת מנחה כי יוכל להשלימה על ידי שיתפלל פעמיים ערבית. והפוסקים (דגול מרבבה על המג"א רפו, ג) מביאים מהירושלמי כמו הסברא הראשונה שיתפלל מנחה כי תדיר קודם. לעומתם פוסק המגן אברהם (שם) שיתפלל מוסף, שהרי מנחה יוכל להשלים אחר כך.

וביאור הנידון כאן הוא כך: אם ההשלמה שישלים את תפילת מנחה בערב היא השלמה של תפילה, בזה יש מקום לסברתו של המגן אברהם שעדיף שיתפלל מוסף, שהרי מנחה יוכל להשלים. אבל אם ההשלמה של התפילה תהיה רק כלפי חלק הבקשת רחמים, ולא כלפי התפילה עצמה, בזה נראה ודאי שיש להעדיף את הכלל שתדיר קודם, ולהתפלל מנחה, ואף שמפסיד את תפילת מוסף, שהרי כמו כן אם יתפלל מוסף יפסיד את תפילת מנחה ולא יוכל להשלימה, כי מה שיוכל להשלים זה רק את חלק הבקשת רחמים שחסר לו, אך לא את התפילה עצמה.

תירוץ על הקושיה שהבאנו  בתחילת הדברים

ונחזור עתה למה שהקשה הקהילות יעקב, אם יעלה ויבוא הוא חלק מהתפילה, למה המסופק אם אמר יעלה ויבוא אינו חוזר, והרי על הצד שלא אמר יעלה ויבוא – נחשב כמו שלא התפלל, ואם כן המסופק אם אמר יעלה ויבוא הרי זה כמי שמסופק אם התפלל, והדין הוא שהמסופק אם התפלל חוזר ומתפלל וכמאמר רבי יוחנו "ולוואי יתפלל אדם כל היום כולו".

לפי המתבאר יתיישבו הדברים באופן נפלא. הדין שהמסופק אם התפלל חוזר ומתפלל – הוא רק מצד החלק של בקשת רחמים שיש בתפילה, ולא מצד דין התפילה, שהרי תפילה היא דרבנן, וצריך להיות בה דין ספק דרבנן לקולא ולא יחזור ויתפלל; בהכרח שהדין חוזר ומתפלל זה מצד הבקשת רחמים שיש בתפילה, וכן הוא גם לשונו של רבי יוחנן בעל המימרא הזו "ולוואי יתפלל אדם כל היום כולו" – שהוא ענין של בקשת רחמים.

מעתה, מי שוודאי התפלל ומסופק אם אמר יעלה ויבוא, הרי לא חסר לו בבקשת רחמים, וכמו שהוכחנו שגם מי שהתפלל והחסיר ברכה אחת לא חסר לו בבקשת רחמים. ולכן אין לדמות זאת למי שמסופק אם התפלל שהדין הוא שיחזור ויתפלל, כי שם על הצד שלא התפלל חסר לו בחלק הבקשת רחמים שבתפילה. אבל אם יודע שהתפלל, ורק מסופק אם אמר איזו ברכה – אינו חוזר ומתפלל שהרי לא חסר לו בבקשת רחמים. ולכן, זה שמסופק אם אמר יעלה ויבוא הדין הוא שאינו חוזר ומתפלל.