image_print

במצוות אכילת מצה

במצות אכילת מצה

בָּרִאשֹׁ֡ן בְּאַרְבָּעָה֩ עָשָׂ֨ר י֤וֹם לַחֹ֙דֶשׁ֙ בָּעֶ֔רֶב תֹּאכְל֖וּ מַצֹּ֑ת עַ֠ד י֣וֹם הָאֶחָ֧ד וְעֶשְׂרִ֛ים לַחֹ֖דֶשׁ בָּעָֽרֶב: (יב, יח)

בשיעור זה יתחדש שאף אחרי שאכל כזית מצה, מקיים מצות אכילת מצה בכל כזית וכזית נוסף שיאכל בלילה זה. ודבר זה יש ללמוד ממה שאמרה תורה "בערב תאכלו מצות" שיש לדייק שכל מצה שיאכל בערב היא בכלל קיום מצוה זו. [כעין זה אמר הפני יהושע לגבי מצות תקיעת שופר].

חידושו של היד המלך בדעת הרמב"ם שיש קיום מצוה גם בפחות מכזית מצה * בכל כזית וכזית מצה שאוכל בליל פסח מקיים מצות אכילת מצה * חידושו של הנצי"ב שאם יאכל יותר מכשיעור הכל נחשב חלק מהמצוה * חידושו של הנצי"ב לא נאמר במצות אכילת מרור

חידושו של היד המלך בדעת הרמב"ם שיש קיום מצוה גם בפחות מכזית מצה

כתב הרמב"ם (חמץ ומצה ו, א): "מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל חמשה עשר שנאמר בערב תאכלו מצות, בכל מקום ובכל זמן, ולא תלה אכילה זו בקרבן הפסח, אלא זו מצוה בפני עצמה, ומצותה כל הלילה. אבל בשאר הרגל אכילת מצה רשות, רצה אוכל מצה, רצה אוכל אורז או דוחן או קליות או פירות, אבל בליל חמשה עשר בלבד חובה. ומשאכל כזית יצא ידי חובתו".

יש לתמוה בלשון הרמב"ם למה המתין לכתוב את שיעור האכילה – "ומשאכל כזית יצא ידי חובתו" – רק אחר שהביא פרטים נוספים במצות האכילה כמו מקום וזמן וכדו', והרי השיעור לכאורה הוא חלק בלתי נפרד מדין קיום המצוה, ומיד אחר שכתב את גוף המצוה לאכול מצה בליל חמשה עשר, היה צריך להביא דין זה שמשאכל כזית יצא ידי חובתו.

וכבר עמד בזה בספר יד המלך, והוציא מכך בדעת הרמב"ם שגם אם אכל פחות מכזית קיים מצוה. וכעין מה שמצינו באיסורים "חצי שיעור אסור מן התורה", כמו כן גבי קיום מצוות יש קיום מצוה אף בפחות מכשיעור. ולכן בתחילת דבריו כשהביא הרמב"ם את עיקר המצוה לאכול מצה לא נקט שיעור – ללמדנו שיש קיום מצוה אף בפחות מכשיעור.

אלא שבלשון הרמב"ם לא משמע כדבריו, שהרי כתב "ומשאכל כזית יצא ידי חובתו" – ומשמע שכל עוד לא אכל כזית לא יצא, וגם אין זה נחשב קיום מצוה כלל.

בכל כזית וכזית מצה שאוכל בליל פסח מקיים מצות אכילת מצה

ונראה לדייק בדברי הרמב"ם הללו חידוש גדול בדין מצות אכילת מצה. נראה לחדש כי אף אחרי שאכל אדם כזית מצה ויצא בכך ידי חובת אכילת מצה, בכל כזית מצה נוסף שיאכל במשך הלילה יקיים מצות אכילת מצה. דבר זה יש ללמוד ממה שאמרה תורה "בערב תאכלו מצות", שכל מצה שיאכל בכל משך הערב היא בכלל קיום מצות אכילת מצה. ואף אמנם שידי חובת המצוה יצא בכזית – עדיין יקיים מצות אכילת מצה בכל כזית נוסף שיאכל [ותהא זו מצוה 'קיומית', ולא 'חיובית'].

ואמנם זהו חידוש גדול, אך נביא לזה שתי ראיות. כתב המהר"ל (גבורות ה' פרק מח) שאמנם מעיקר הדין די שיסב אדם בכזית מצה בלבד, אך לכתחילה צריך הסבה בכל מצה שיאכל בלילה זה. והנה ידועה דעת הגרי"ז שיש להסב בכל אכילה שאוכל בזה הלילה, והוכיח כן מהרמב"ם והשולחן ערוך. אמנם המהר"ל לא כתב כן, אלא שצריך להסב באכילת מצה דווקא. ויש להבין דבריו, מאחר ואכל כזית ויצא ידי חובתו, במה שונה מצה שצריכה הסבה משאר אכילות שאוכל בלילה זה שאין צריכות הסבה.

ולדברינו שבכל מצה שאוכל בלילה זה מקיים מצות אכילת מצה, יובנו הדברים. דווקא כשאוכל מצה יש להסב לכתחילה, ואף שכבר אכל כזית, שהרי מקיים באכילה זו מצות אכילת מצה. וכן ביאר שם המהר"ל בלשונו שכל מה שאוכל נחשב אכילת מצה של מצוה ולכן צריך הסיבה. וזה לשונו: "[…] אבל שאר כל אדם יסב כל זמן שאכל מצה, כי אכילת כזית שאמרו חכמים בכל מקום היינו לענין זה שיוצא בו, אבל אם אכל יותר הכל נחשב אכילת מצה של מצוה ולפיכך למה יבטל עצמו מן המצוה וכן פירש הרמב"ם ז"ל".

ראיה נוספת יש להביא ממה שכתב הפני יהושע (ר"ה ל, א) כחידוש זה ממש גבי מצות תקיעת שופר. הפני יהושע מחדש שלא אסרו חכמים לתקוע בשופר אף אחרי שיצא ידי חובתו, ואין בזה משום איסור שבות שמנגן בכלי שיר ביו"ט. ונסמך על לשון הכתוב "יום תרועה יהיה לכם" – ומשמע שכל היום נקרא יום תרועה, ואין קצבה לכך, ובכל מה שיתקע בשופר במשך היום יש קיום מצוה, אף אחר שכבר יצא ידי חובתו.

כעין זה ניתן לומר אף גבי מצות אכילת מצה שמאחר ואמרה תורה "בערב תאכלו מצות" – כל הערב נחשב לזמן המצוה של אכילת מצה, ובכל אכילה ואכילה שאוכל מצה בערב זה מקיים מצות אכילת מצה, אף כשאוכל יותר מכדי חובתו.

חידושו של הנצי"ב שאם יאכל יותר מכשיעור הכל נחשב חלק מהמצוה

מעין חידוש זה נמצא בדברי הנצי"ב (העמק שאלה עו, ד; אמרי שפר על הגדה של פסח), אלא שיש הבדל בין הדברים. הנצי"ב מחדש שאם יקח אדם יותר מכשיעור באיזו מצוה, ויכוון שכל מה שלוקח יהא לשם המצוה – הכל יחשב כחלק מהמצוה. וכגון אם לוקח חמש שיעורים של כזית מצה, ויכוון לצאת בכולן ידי מצות אכילת מצה – נמשכת המצוה בכל האכילה ואף שהיא הרבה יותר מכשיעור.

והביא ראיה לדבריו ממה שכתבו התוספות בחגיגה (ח, ב ד"ה חוזר ומקריב) שאם הפריש עשרה בהמות לחגיגתו והקריב חמשה ביום טוב הראשון, יכול להקריב החמישה הנותרים ביום טוב האחרון ואף שאין מקריבים נדרים ונדבות ביום טוב – הואיל ותחילת הפרשתן לחגיגה היתה. והיינו שאף שיכול לצאת ידי חובת חגיגה בקרבן אחד, כיון שהפריש לחגיגתו עשרה בהמות – על כולן יש שם קרבן חגיגה. למד מכך הנצי"ב לכל המצוות שאם יכוון לקיימם ביותר מכשיעור ויפריש לשם כך כמות גדולה – יהיה שם קיום מצוה בהכל, ואף שכבר יצא ידי חובתו משיאכל שיעור כזית.

ובזה בא ליישב את קושית התוספות (ר"ה כח, ב) למה אין איסור בל תוסיף במה שתקנו חכמים לתקוע כשהן יושבים ואחר כך כשהם עומדים כדי לערבב את השטן, והרי מדאורייתא כבר יצאו בשלשים תקיעות מיושב שתוקעים בתחילה. ותירץ הנצי"ב, שכיון שמלכתחילה תקנו להאריך המצוה למאה תקיעות – כל תקיעה ותקיעה היא חלק מקיום המצוה, ואינה נחשבת הוספה.

אלא שבדברינו יש חידוש מעבר למה שכתב הנצי"ב. לפי הנצי"ב אחר שיגמור מה שהיה בדעתו תחילה לאכול לצורך המצוה, אם יבא לאכול עוד – לא יהא בזה קיום מצוה, ואילו לדברינו בכל כזית מצה שיאכל בלילה זה יקיים מצוה.

נחזור עתה לדברי הרמב"ם שהפריד את דין קיום מצות אכילת מצה מהשיעור שיוצא בו ידי חובתו. לפי המתבאר עתה יתיישבו הדברים, שהרי עולה עתה שדין קיום מצות אכילת מצה אינו כפוף לשיעור שיוצא בו ידי חובתו, ואם הרמב"ם, מיד אחר שהביא את מצות אכילת מצה היה מביא את השיעור שיוצא בו ידי חובתו, היה מקום לטעות ולהבין שקיום המצוה הוא דווקא בשיעור זה, ואחר שאכל שיעור זה ויצא ידי חובתו, לא יוכל עוד לקיים מצות אכילת מצה בזה הלילה.

לכן חילק הרמב"ם את דין קיום המצוה מהשיעור בו יצא ידי חובה ללמדנו שקיום המצוה אינו באותם הגדרים של היציאה ידי חובה. ידי חובתו יצא משאכל כזית; קיום מצות אכילת מצה יהא בכל כזית וכזית מצה שיאכל במשך הלילה.

חידושו של הנצי"ב לא נאמר במצות אכילת מרור

הקהילות יעקב (ברכות סוף סימן ו) הביא את דברי הנצי"ב שהזכרנו, והקשה על דבריו מהגמרא בפסחים (קטו, א) גבי מי שאין לו ירק, אלא חסה, וצריך לאוכלה גם בכרפס וגם במרור, שהורה בזה רב הונא שכשיאכל החסה בכרפס יברך בורא פרי האדמה, וכשיבא לאוכלה שוב במרור יברך על אכילת מרור. ומקשה על כך הגמרא "מתקיף לה רב חסדא לאחר שמילא כרסו הימנו חוזר ומברך עליה" – היינו שהיות וכבר אכל החסה בכרפס, יצא ידי חובת מרור, ומעתה אין קיום מצות מרור באכילה הנוספת, ואיך שייך שיברך עליה עתה על אכילת מרור.

והקשה הקהילות יעקב, לדברי הנצי"ב – ניתן לתרץ שיחשוב בעת שאוכל הכרפס שבדעתו לקיים מצות מרור בכמות של שני זיתים, וממילא אף מה שיאכל אחר כך לשם מרור הוא חלק ממצות מרור ויוכל לברך קודם האכילה על אכילת מרור.

וליישב הדברים צריך לומר שיש הבדל בזה בין מצות אכילת מצה לאכילת מרור. דווקא במצה יוכל לקיים המצוה עם כמות גדולה של יותר מכזית, והכל ייחשב כחלק מהמצוה, אבל במרור משאכל משהו כבר יצא ידי חובתו, וכמו שכתב הרא"ש (פסחים פרק עשירי סימן כה), ומה שצריך כזית הוא כדי שיוכל לברך על 'אכילת' מרור, שהרי אין אכילה בפחות מכזית – בזה אין שייך שיקיים מצוה על כמות גדולה יותר.

והדברים יתבארו על פי מה שכתב הגר"ח (סטנסיל סי' מב) לחלק בין מצות אכילת מצה למצות אכילת מרור. מצה היא מצוה מצד עצמה, לעומת זאת מרור אינו מצוה בפני עצמו, אלא הוא כהכשר לאכילת הפסח. שכך היא משמעות לשון התורה שמצות אכילת מרור נאמרה רק ביחד עם אכילת הפסח – על מצות ומרורים יאכלוהו, ואילו מצות אכילת מצה היא מצוה בפני עצמה – מעבר היותה מכשיר לאכילת הפסח, שהרי צוותה עליה התורה בפני עצמה בפסוק "בערב תאכלו מצות".

על פי זה יתבארו דברי הרא"ש שבמרור ניתן לצאת ידי המצוה במשהו. דווקא במצה, שמעבר להיותה מכשיר לאכילת הפסח אמרה בה תורה דין אכילה מצד עצמה, צריך שיאכל שיעור אכילה שהוא בכזית. אבל במרור, שלא נאמר בו דין אכילה בפני עצמו, אלא הוא בא רק כהכשר לאכילת הפסח – די אם יאכל משהו, ואין צריך לאכול כזית.

ובזה יתבאר היטב מה שכתבנו שכל חידושו של הנצי"ב הוא רק כלפי מצה, ולא כלפי מרור. דווקא במצה שיש דין אכילה מצד עצמה – שייך להרחיב המצוה על שיעור גדול. אבל מרור שכל מהותו הוא כהכשר לפסח ולכן אין בו שיעור מצד עצמו, אין שייך להרחיב את המצוה על יותר ממשהו.

מצוות סיפור יציאת מצריים

מצות סיפור יציאת מצרים על ידי המחשה

וּלְמַ֡עַן תְּסַפֵּר֩ בְּאָזְנֵ֨י בִנְךָ֜ וּבֶן־בִּנְךָ֗ אֵ֣ת אֲשֶׁ֤ר הִתְעַלַּ֙לְתִּי֙ בְּמִצְרַ֔יִם וְאֶת־אֹתֹתַ֖י אֲשֶׁר־שַׂ֣מְתִּי בָ֑ם וִֽידַעְתֶּ֖ם כִּי־אֲנִ֥י ה': (שמות י, ב)

בהגדה של פסח אנו מזכירים את דברי המשנה בפסחים: "רבן גמליאל אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן פסח מצה ומרור". בשיעור זה נברר כלפי מה הדברים אמורים – ידי חובת מה לא יצא. נביא שיטות ראשונים בזה, ונבארם.

כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו – פירושי הראשונים בזה * האם פטור סומא ממצות סיפור יציאת מצרים הוא רק מדאורייתא, או אף מדרבנן * קיים מצוה שהיה פטור הימנה ושוב התחייב בה האם כבר יצא ידי חובתו * חילוק בין פטור נשים במצוות עשה שהזמן גרמן לפטור סומא ממצוות * ביאור בדברי המרדכי גבי פטור סומא ממצות הגדה * מצות סיפור יציאת מצרים צריכה להיות על ידי המחשה, ולא די בסיפור גרידא * ביאור חדש בדעת הרמב"ן במצות סיפור יציאת מצרים

כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו – פירושי הראשונים בזה

מובא במשנה במסכת פסחים (פ"י מ"ה), ואומרים זאת בהגדה של פסח: "רבן גמליאל אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו. ואלו הן: פסח מצה ומרור".

ונחלקו הראשונים מה הכוונה במאמר זה "לא יצא ידי חובתו" – ידי חובת מה לא יצא. דעת הכל בו (נא) שלא יצא ידי חובת אכילת פסח מצה ומרור, וכן משמעות דברי התוספות (פסחים קטז, א ד"ה ואמרתם). ודעת הרמב"ם (כן מבואר בקרית ספר חמץ ומצה פ"ז) שלא יצא ידי חובת סיפור יציאת מצרים.

ויש להתבונן בדברים. בדעת הכל בו יש להבין – למה לא יצא ידי חובת האכילה, הרי כיון שהמצוה היא לאכול ואכל, מה בכך שלא פירש את הדברים. ובדעת הרמב"ם שלא יצא ידי הסיפור נדרש ביאור אחר שסיפר את כל הסיפור – מה בכך שלא הזכיר שלשה דברים אלו.

האם פטור סומא ממצות סיפור יציאת מצרים הוא רק מדאורייתא, או אף מדרבנן

כדי לבאר זאת נקדים דבר פלא לכאורה שכתוב במרדכי. ישנה מחלוקת במסכת בבא קמא (פז, א) בין רבי יהודה לרבי מאיר אם סומא חייב במצוות. בא המרדכי (מגילה תשצח) ומוכיח שסומא חייב במצוות ממה שאומרת הגמרא בפסחים (קטז, ב) שסומא פטור ממצות הגדה שכתוב "בעבור זה". ואם נאמר שסומא פטור מכל המצוות, למה הוצרכה הגמרא לימוד מיוחד שסומא פטור מהגדה, והרי סומא פטור מכל המצוות שבתורה ובכללם גם מצוה זו. בהכרח – אומר המרדכי – סברה הגמרא שסומא חייב בכל המצוות, ולכן הוצרכה ללימוד מיוחד לפוטרו ממצות סיפור יציאת מצרים.

דוחה זאת המרדכי שאין זו ראיה, כי יתכן שסומא פטור מכל המצוות, ומה שצריך פסוק מיוחד לפוטרו ממצות הגדה הוא כדי ללמדך שאפילו מדרבנן אינו חייב.

והדברים תמוהים פלאי פלאים – איך ייתכן שפסוק שנכתב בתורה שקדמה לגזרת חכמים, בא לפטור מגזרת חכמים? ועוד, מה נאמר קודם גזרת חכמים שחייבו סומא במצוות, למה היה צריך פסוק לפוטרו?

קיים מצוה שהיה פטור הימנה ושוב התחייב בה האם כבר יצא ידי חובתו

קודם שנבאר הדברים נקדים חקירה. בכל מצוה ישנם שני חלקים – יש את חלק החיוב המוטל על האדם, ויש את חלק הקיום שעל ידי מעשה האדם. ויש לחקור במה שפטרה התורה נשים ממצוות עשה שהזמן גרמן האם דין זה נאמר רק כלפי החיוב, שאין להם חיוב במצוות אלו, אך כלפי הקיום – אם יקיימו מצוות אלו נחשב להם קיום מצוה כמו איש; או שהפטור נאמר גם לגבי הקיום שזה אומר שגם אם יקיימו את המצוות הללו אין זה נחשב לקיום מצוה כמו איש, אלא גדר וענין אחר הוא.

ואין להוכיח שזה גדר אחר ממה שאינה יכולה להוציא איש, כי יתכן שזה אותו קיום מצוה, אלא שנאמר דין שהפטור מהמצוה אינו יכול להוציא את המחוייב.

ונפקא מינה בחקירה זו – עבד שחייב במצוות כאשה שקיים מצות עשה שהזמן גרמא בעודו עבד, וכגון שנטל לולב, ומיד לאחר מכן השתחרר ונעשה כישראל גמור. ובאה השאלה האם יוצא ידי חובת נטילת לולב במה שנטל בעודו עבד, או שצריך ליטול שוב. שאלה זו תלויה בחקירה הנזכרת – להצד שהמצוה שקיים בהיותו עבד היא אותה המצוה, ניתן לומר שלא יהיה צריך ליטול שוב, כי נטילת הלולב שנטל בעודו עבד עולה לו לחובתו; ולהצד שזה גדר אחר בקיום המצוה, יצטרך שוב ליטול לולב, כי מה שנטל כבר בעודו עבד נחשב לגדר אחר של מצוה, ואינו יכול לעלות לו לחובתו עכשיו שהוא ישראל גמור.

ובספר טורי אבן (ר"ה כח, א ד"ה אילימא) יצא לפשוט השאלה בעבד שנטל לולב והשתחרר – מגמרא מפורשת. נאמר במסכת ראש השנה (כט, א) שמי שחציו עבד וחציו בן חורין אינו יכול להוציא את עצמו ידי חובתו, שאם למשל יתקע בשופר לעצמו, לא יוכל צד בן חורין שבו לצאת ממצוה שיש למקיימה צד של עבדות. ומוכיח הטורי אבן, שאם מצוה שמקיים כשחציו בן חורין לא מועילה לו, כל שכן שמצוה שמקיים בעוד כולו עבד – לא תועיל לו לזמן שישתחרר וייעשה בן חורין.

בהכרח אם כן שהמצוות שמקיים בעודו עבד אינם אותם המצוות שמקיים בהיותו בן חורין, וזו הסיבה שמצוות של עבדות לא יכולות להועיל לו כלפי חיוב של בן חורין. וכמו כן באשה שמקיימת מצות עשה שהזמן גרמא אין זה נחשב אותה מצוה כמו מצוה זו שמתקיימת על ידי איש.

אלא שיש להעיר בזה ממה שכתב המרדכי (שם) שסומא שקיים מצוה ונתפקח אינו חייב לקיימה שוב ויוצא ידי חובה במה שקיימה בעודו סומא. ולכאורה הדברים נסתרים מראיית הטורי אבן הנזכרת מחציו עבד וחציו בן חורין ששם רואים שקיום מצוה בשעת פטור אינה מועילה לשעת חיוב.

חילוק בין פטור נשים במצוות עשה שהזמן גרמן לפטור סומא ממצוות

וביאור הדברים כך הוא: יש הבדל גדול בין פטור של אשה ממצוות עשה שהזמן גרמן לפטור של סומא. ונקדים הוכחה לכך. המשנה ברורה פוסק (שער הציון תעה אות לט) שמי שהיה פטור ממצות אכילת מצה מחמת היותו עוסק במצוה, ולמרות כן אכל מצה, ולאחר מכן גמר את עיסוקו במצוה הראשונה ונעשה חייב במצות אכילת מצה – אינו צריך לאכול שוב, שהרי כבר אכל מצה וקיים את המצוה. ומוסיף השער הציון שהוא מסופק אם יכול לברך על אכילת מצה על המצה שאוכל בשעה שהוא פטור, שהרי אין יכול לומר 'וצוונו', שהרי אינו מצווה.

ונשאלת השאלה, מאחר והשער הציון נוטה לומר שאינו יכול לומר 'וצוונו' על אכילתו שאינו נחשב מצווה, למה פשוט לו שבקיום זה יצא ידי חובתו שהתחייב לאחר מכן. וכן קשה שדברים אלו סותרים את מה שאמרנו עכשיו שעבד שקיים מצוה שהוא פטור ממנה, ונשתחרר וחל עליו החיוב – צריך לקיימה שוב.

והתשובה לכך היא כזו: יש פטור מצד עצם הטלת החיוב, ויש פטור מצד הגברא. עוסק במצוה הוא פטור מצד עצם החיוב, שבכללי החיוב נאמר שאין מטילים חיוב על מי שעסוק במצוה, אך מצד עצמו נחשב בר חיוב. ואילו הפטור של אשה ועבד במצוות עשה שהזמן גרמן הוא פטור מצד הגברא – שהאדם מצד עצמו אינו בר חיוב.

מעתה, עוסק במצוה, כיון שמצד הגברא אין חיסרון וסיבת פטור, נחשב ששייך במצוה, ולכן אם קיימה בזמן הפטור – שהיה עוסק במצוה – עלתה לו לזמן החיוב. אמנם עדיין מסתפק המשנה ברורה אם יכול לומר 'וצוונו' אחר שבפועל אינו מצווה.

לעומת זאת כשהפטור הוא מצד הגברא, כיון שאינו בר חיוב מצד עצמו – אם קיים את המצוה אינה נחשבת כמו מצוה של מי שהוא בר חיוב, ומצוה כזו לא מועילה לו לפוטרו לזמן שיהיה בר חיוב. ולכן בעבד ואשה שקיימו מצוה שפטורים ממנה אין זה נחשב להם לקיום של בר חיובא.

חילוק זה הוא גם הסיבה לכך שאשה אינה מחוייבת אף מדרבנן במצוות עשה שהזמן גרמן, ולא כמו סומא שלמרות היותו פטור מדאורייתא, חייבוהו חכמים במצוות (יעויין תוספות ר"ה לג, א ד"ה הא). והביאור הוא שאשה זה פטור בגברא, ובזה אף רבנן לא הטילו חיוב. ואילו הפטור של סומא אינו פטור בגברא, אלא פטור מצד כללי החיוב, וכאותו גדר פטור של עוסק במצוה, ואם יקיים את המצוה הרי זו מצוה גמורה ככל מצוה של בן חיובא. בזה אף שמדאורייתא פטור, הטילו עליו חכמים חיוב.

ביאור בדברי המרדכי הנזכרים גבי פטור סומא ממצות הגדה

לפי המתבאר יוארו לנו דברי המרדכי באור חדש. סומא בכל התורה כולה זה פטור מצד החיוב, ולא פטור בגברא, וכמו שביארנו, ולכן מדרבנן חייב במצוות. בא המרדכי ואומר שהגמרא הוצרכה להביא פסוק מיוחד לומר שסומא פטור מסיפור יציאת מצרים כדי לומר שאף מדרבנן אין עליו חיוב – כוונת דבריו שהפסוק בא לומר שאף שבכל התורה הפטור של סומא הוא רק פטור בחיוב, לגבי מצות סיפור יציאת מצרים הפטור הוא בגברא, ולא רק פטור בחיוב, וממילא אף מדרבנן יהיה פטור וכמו אשה במצות עשה שהזמן גרמא שפטורה אף מדרבנן.

ומה שכתב המרדכי "ללמדנו שאין חיוב אפילו מדרבנן" זה כ'סימן' לכך שזה פטור בגברא, ולא רק מצד כללי החיוב. ולפי זה אם קיים מצות הסיפור יהא דינו כאשה שקיימה מצות עשה שהזמן גרמא, ובאם יתפקח יצטרך לחזור ולקיים המצוה.

ומה הביאור בזה? למה אכן נשתנתה מצות סיפור יציאת מצרים שכלפיה סומא נחשב אינו בר חיוב מצד הגברא משאר המצוות שהפטור הוא רק מצד החיוב?

מצות סיפור יציאת מצרים צריכה להיות על ידי המחשה, ולא די בסיפור גרידא

התשובה היא כזו: בפטור של הסומא ממצות הסיפור מלמדת אותנו התורה שלשם קיום מצות סיפור יציאת מצרים לא די באמירה גרידא, אלא צריכים אמירה שיש בצדה המחשה. ומאחר והסומא אינו רואה, ואינו יכול להמחיש, נחשב שאינו בר חיוב כלל – מצד הגברא – כלפי מצוה זו.

ונחזור לתחילת הדברים. הבאנו את דעת הרמב"ם שהמכוון בדברי רבן גמליאל – "לא יצא ידי חובתו" – הוא כלפי מצות סיפור יציאת מצרים. והתקשינו בביאורם של דברים, למה לא יצא ידי הסיפור בלי שיאמר שלשה דברים אלו.

כעת נוכל לראות את הדברים הללו באור חדש. כשאמרה תורה שסומא פטור מלומר הגדה, לימדה בזה התורה יסוד חדש במצות סיפור יציאת מצרים. עיקרה של מצוה זו אינה על ידי סיפור גרידא, אלא צריך שתבוא בצורה של המחשה – וזה אינו שייך בסומא ולכן פטור. עתה יש לומר שזה הטעם בדברי רבן גמליאל, שכיון שהסיפור צריך להיות על ידי המחשה, כל שלא אמר מצה זו שאנו אוכלים על שום מה וכו' וביאר והמחיש – לא יצא ידי חובתו, כי אז הסיפור הוא על ידי אמירה גרידא, וחלק עיקרי במצוה הוא ההמחשה.

ביאור חדש בדעת הרמב"ן במצות סיפור יציאת מצרים

ועדיין עלינו לבאר את שיטת הכל בו שהבאנו לעיל שדברי רבן גמליאל אמורים כלפי מצות אכילת פסח מצה ומרור, והתקשינו למה לא יצא ידי חובת האכילה בלי האמירה.

ולבאר הדברים מביא החזון איש דוגמא ממצות ביכורים. במצות ביכורים כדי שיצא אדם ידי חובתו לא די בהבאת הביכורים, אלא צריך שתהיה בצד ההבאה גם קריאת פרשת ביכורים. הקריאה היא חלק ממצות ההבאה ואף נמנית עמה כמצוה אחת. סובר הכל בו שכמו כן הוא גם במצות אכילת פסח מצה ומרור – מצות האכילה היא לאכול יחד עם זה שיפרש בפיו על שם מה אוכל.

ורציתי להביא לכך ראיה. כתב החינוך (מצוה כא, ו) שמצות סיפור יציאת מצרים נוהגת בנשים. והקשה המנחת חינוך שהרי זו מצות עשה שהזמן גרמא, ואיך ניתן לומר שאשה חייבת בה?

לפי המתבאר יתיישבו דברי החינוך, שהרי במצות אכילת מצה אשה חייבת למרות שזו מצות עשה שהזמן גרמא, וכמו שאומרת הגמרא (פסחים מג, ב) "כל שישנו באיסור אכילת חמץ ישנו במצות אכילת מצה". ואחרי שאמרנו לפי הרמב"ן שסיפור יציאת מצרים הוא חלק ממצות אכילת המצה – מובן היטב למה אשה חייבת בסיפור יציאת מצרים, שהרי רק על ידי סיפור יציאת מצרים תוכל לקיים את חובתה של אכילת מצה.

על דרך זו תירץ בספר תורת חסד להגאון מלובלין את קושית המרדכי – אם סומא פטור מכל המצוות, למה הוצרכה הגמרא לימוד מיוחד לפוטרו ממצות סיפור יציאת מצרים. ותירץ, שלולא הלימוד המיוחד לזה היה מקום לומר שסומא חייב בסיפור יציאת מצרים שהרי חייב באכילת מצה – כי כל שישנו באיסור חמץ ישנו במצות אכילת מצה – וכחלק מחובת אכילת המצה יהיה חייב גם בסיפור יציאת מצרים. לזה הביאה הגמרא לימוד מיוחד לפוטרו ממצות ההגדה.

***

הזכרת יעלה ויבא בליל ראש חודש

הזכרת יעלה ויבא בליל ראש חודש

הַחֹ֧דֶשׁ הַזֶּ֛ה לָכֶ֖ם רֹ֣אשׁ חֳדָשִׁ֑ים רִאשׁ֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם לְחָדְשֵׁ֖י הַשָּׁנָֽה: (שמות יב, ב)

תקנו חכמים להזכיר יעלה ויבוא בתפילת ראש חודש. ומובא בשולחן ערוך שאם שכח ולא הזכיר יעלה ויבא בליל ראש חודש אינו חוזר, לפי שאין מקדשין את החודש בלילה.

בשיעור זה נבאר מה פשר טעם זה, אחר שראו חכמים לנכון לתקן אמירת יעלה ויבוא בתפילה בליל ראש חודש למרות שאין מקדשין את החודש בלילה.

ונרחיב לבאר את הכלל שיש בהזכרות שתקנו חכמים – מתי אם לא אמר חוזר, ומתי אינו חוזר; עוד יתבאר איך יתכן לדמות דין שכח לומר המלך הקדוש בליל ראש השנה לדין שכח יעלה ויבוא בליל ראש חודש – והלא הטעם שאינו חוזר ביעלה ויבא שייך לכאורה רק לראש חודש.

דין מי שלא אמר יעלה ויבא בלילה וקושיה על כך * הכלל בהוספות שתקנו חכמים בתפילה * חילוק מהותי בין הזכרת יעלה ויבא בלילה להזכרת יעלה ויבא ביום * ביאור הדימוי בין שכח המלך הקדוש בלילה לשכח יעלה ויבא בלילה

דין מי שלא אמר יעלה ויבא בלילה וקושיה על כך

כתב השולחן ערוך בהלכות ראש חודש (או"ח תכב, א): "ערבית, שחרית ומנחה מתפלל י"ח ברכות ואומר יעלה ויבא ברצה. ואם לא אמרו בערבית, אין מחזירין אותו, ובאיזה מקום שנזכר שאינו חוזר, בין שר"ח יום אחד בין שהוא שני ימים, מפני שאין מקדשין את החדש בלילה. אבל אם לא אמרו שחרית ומנחה, מחזירין אותו".

ויש לתמוה בהלכה זו, ממה נפשך, מאחר שמצאו חכמים לנכון לתקן הזכרת יעלה ויבא בלילה, ולא התחשבו בכך שאין מקדשין את החודש בלילה, למה מועלת סיבה זו כלפי שאם לא אמר אינו חוזר.

והנה החיי אדם (ח"א כלל כד) הביא בשם הגאון מוהר"ר אבלי פסוועליר[1] שהוציא מתוך הלכה זו דין מחודש; וזה לשונו של החיי אדם: "אם טעה בליל ראש השנה ולא אמר המלך הקדוש, אינו צריך לחזור, כדין טעה ולא הזכיר יעלה ויבוא בליל ראש חודש שאינו צריך לחזור, מחמת שאין מקדשין את החודש בלילה, אם כן גם בליל ראש השנה הדין כן שאין צריך לחזור". [הלכה זו הובאה בשער הציון (תקפב אות ד)].

ותמוה מה השייכות של אמירת המלך הקדוש להזכרת יעלה ויבא, אם גבי הזכרת יעלה ויבא יש טעם להקל במי ששכח בלילה כיון שאין מקדשים את החודש בלילה, מה שייך טעם זה לאמירת המלך הקדוש?

הכלל בהוספות שתקנו חכמים בתפילה

ולבאר הדברים נרחיב תחילה בענין ההוספות שתיקנו חכמים בתפילה. יש מהם שאם שכח ולא הזכיר חוזר, ויש שאם לא הזכיר אינו חוזר. וצריך לדעת מה הכלל בזה.

והדברים מבוארים בדברי הגמרא במסכת שבת (כד, א): "ימים שיש בהן קרבן מוסף כגון ראש חודש וחולו של מועד, ערבית ושחרית ומנחה מתפלל שמונה עשרה ואומר מעין המאורע בעבודה, ואם לא אמר מחזירין אותו וכו'. ימים שאין בהן קרבן מוסף כגון שני וחמישי ושני של תעניות ומעמדות, ערבית ושחרית ומנחה מתפלל שמונה עשרה ואומר מעין המאורע בשומע תפלה, ואם לא אמר אין מחזירין אותו".

הרי שנתנה הגמרא כלל בדבר: ימים שיש בהם קרבן מוסף – אם לא אמר את ההזכרה שבתפילה מחזירין אותו; ימים שאין בהם קרבן מוסף – אם לא אמר אין מחזירין אותו. אמנם עדיין יש להבין מה הטעם בדבר, ומה השייכות לקרבן מוסף דווקא.

ומקובלני מרבותי שביארו בזה כך: ביום שיש קרבן מוסף יש קדושה בעצמותו של היום שנקרא 'קודש' וכלשון התורה "מקרא קודש יהיה לכם" [ויום ראש חודש נעשה קדוש על ידי בית דין שמקדשים את ראשי חדשים, ומועדים בית דין מקדשים, והקב"ה מקדש את השבת], ומחמת קדושת היום שינו חכמים את נוסח התפילה, והשינוי מתבטא בהזכרת מעין המאורע. עולה א"כ שההזכרה היא חלק מנוסח התפילה של אותו יום. לעומת זאת ביום שאין בו קרבן מוסף, אין קדושה בעצם היום, ובזה לא שינו חכמים את נוסח התפילה, אלא רק תיקנו שיזכיר מעין המאורע. הזכרה זו נחשבת הוספה בתפילה, ואינה חלק מנוסח התפילה.

מעתה מובן היטב החילוק, ביום שיש בו קרבן מוסף שההזכרה היא חלק מגוף התפילה, אם שכח ולא הזכיר נחשב שהחסיר בגופה של תפילה, ולכן חוזר. לעומת זאת ביום שאין בו קרבן מוסף שההזכרה אינה חלק מגוף התפילה כי אם תוספת על התפילה, אם לא הזכיר אינו חוזר שהרי לא החסיר בגוף התפילה.

והדברים מדויקים באופן נפלא בלשון הרמב"ם (תפילה ב, י) שכתב: "בראשי חדשים ובחולו של מועד מתפלל ערבית שחרית ומנחה תשע עשרה ברכות כשאר הימים, ואומר בעבודה אלהינו ואלהי אבותינו יעלה ויבוא". ובהמשך (הלכה יג) כתב: "בחנוכה ובפורים מוסיפין בהודאה על הניסים". הרי שחילק הרמב"ם בלשונו, את ההזכרה של יעלה ויבא שמזכירים בראש חודש נקט בלשון "ואומר בעבודה יעלה ויבא", ואילו את ההזכרה של על הניסים נקט בלשון "מוסיפין בהודאה על הניסים".

והדברים מתיישבים באופן נפלא על פי הקו שביארנו. ההזכרה של "יעלה ויבא" בראש חודש שהינה חלק מהתפילה, ואינה נחשבת כהוספה על התפילה – בה נקט הרמב"ם לשון "ואומר" שהרי אין זו כהוספה על התפילה, אלא זה חלק מגופה של תפילה; לעומת זאת ההזכרה של "על הניסים" אינה חלק מגוף התפילה, אלא היא רק כהוספה – בה נקט הרמב"ם לשון "מוסיפין".

חילוק מהותי בין הזכרת יעלה ויבא בלילה להזכרת יעלה ויבא ביום

ונתקדם הלאה. ביארנו שהזכרת יעלה ויבא בראש חודש היא מצד קדושת היום, אמנם נראה להוכיח שזה דווקא בהזכרת יעלה ויבא של יום, אבל הזכרת יעלה ויבא של ליל ראש חודש אינה מצד קדושת היום.

כתוב בגמרא בברכות (ל, ב) שאם לא אמר יעלה ויבא בתפילת ערבית בליל ראש חודש אינו חוזר כיון שאין מקדשים את החודש בלילה. ויש להבין כוונת הדברים – וכבר הערנו כן בראשית דברינו – מה בכך שאין מקדשין את החודש בלילה, סוף סוף אחרי שתקנו חכמים להזכיר יעלה ויבא בלילה, למה אם לא אמר אינו חוזר.

הדברים יתבארו על פי מה שכתב רבינו יונה (ברכות יט, א בדפי הרי"ף ד"ה שאין) שכל דברי הגמרא אמורים רק לגבי מי ששכח יעלה ויבא בליל ראש חודש, אבל מי ששכח יעלה ויבא בליל יום טוב, או תפילה של שבת בליל שבת – חוזר, כי ביום טוב ובשבת זה מקראי קודש כבר בלילה.

נראה מדברי רבינו יונה שכוונת הגמרא במה שאמרה שאין מקדשין את החודש בלילה, היא שאף שראש חודש מתחיל מהלילה, אין קדושת ראש חודש בלילה, והלילה אינו נחשב "מקראי קודש". וכלפי זה כתב רבינו יונה שקדושת שבת ויום טוב אינם כקדושת ראש חודש, שהם חלים כבר מהלילה.

ועתה יש להתבונן, מאחר שאין קדושת ראש חודש בלילה, מצד מה תקנו להזכיר יעלה ויבא בליל ראש חודש?

ונראה לדמות זאת למה שמצינו גבי הזכרת 'עננו' בתעניות שאין מזכירים 'עננו' בערבית, אלא רק בתפלת מנחה, והש"ץ גם בשחרית. וטעם הדבר הביא רש"י בשם הגאונים (שבת כד, א ד"ה ערבית): "אבל אין אנו רגילים לומר ערבית ואפילו שחרית, שמא יארע לו אונס חולי או בולמוס ויטעום כלום, ונמצא שקרן בתפלתו". והיינו שאינו יכול לומר 'ביום צום תעניתנו' שמא לא ישלים הצום, ונמצא משקר בתפילתו.

מבואר שם על כל פנים שמעיקר הדין צריך להזכיר 'עננו' כבר בתפילת הערב. ואף שעדיין לא התחיל הצום, ועוד יילך לביתו לאכול אחר תפילת ערבית, כבר יכול לומר בתפילה 'ביום צום תעניתנו'.

ביאור הדברים הוא שהזכרת 'עננו' באה מצד הדין שצריך להזכיר בתפילה מעין המאורע [כמבואר בגמרא במסכת שבת (כד, א)] , וכיון שהלילה הולך אחר היום, אף שהצום בפועל אינו מתחיל מהלילה, נחשב הלילה אף הוא לחלק מיום הצום, כלפי דין זה שצריך להזכיר בו מעין המאורע בתפילה.

ומעתה יש לומר כן אף לגבי ראש חודש. אכן קדושת ראש חודש היא רק ביום, ומשכך, ההוספה של יעלה ויבא שמצד קדושת היום שייכת רק ביום. ומה שתקנו להזכיר יעלה ויבא כבר בלילה אין זה מצד קדושת היום – שהרי אין קדושת ראש חודש בלילה, אלא מצד הדין שצריך להזכיר בתפילה מעין המאורע. דין זה שייך כבר מהלילה למרות שבפועל אין בו קדושת ראש חודש, שהרי אף הלילה נחשב כבר כחלק מהיום, וכמו שרואים לגבי הזכרת 'עננו'.

ובזה יתבאר היטב חילוק הדין בין שכח יעלה ויבא ביום ראש חודש לשכח יעלה ויבא בלילה. ביום ראש חודש שכבר חלה קדושת ראש חודש, הזכרת יעלה ויבא היא חלק מגוף התפילה, וממילא אם שכח נחשב שחיסר בגופה של תפילה, ולכן חוזר. מאידך, בלילה שלא חלה קדושת ראש חודש, הזכרת יעלה ויבא אינה חלק מגוף התפילה, אלא היא כהוספה על התפילה מדין הזכרת מעין המאורע, וממילא אם שכח יעלה ויבוא אין זה נחשב שחיסר בגופה של תפילה, ולכן אינו חוזר.

ביאור הדימוי בין שכח המלך הקדוש בלילה לשכח יעלה ויבא

ונתקדם הלאה לדין שהביא החיי אדם בשם רבי אבלי פסוועליר. בטעם התקנה לומר המלך הקדוש בעשרת ימי תשובה כתב המשנה ברורה (תקפב ס"ק ב): "משום שעכשיו הם ימי דין שהקב"ה יושב ודן כל העולם, ומראה מלכותו וממשלתו שהוא בכל משלה".

והנה מצינו נידון בפוסקים אם מותר לצום בראש השנה. השולחן ערוך (או"ח תקצז, א) פסק שאין מתענים בראש השנה. והוסיף (סעיף ב): "יש מקומות שקבלה בידם שכל מי שרגיל להתענות בר"ה ומשנה רגילתו ואינו מתענה, אינו משלים שנתו". ובהגה: "ומי שאינו ירא לנפשו אין צריך להתענות כל ימיו רק צריך התרה, כמו שאר נדר (כל בו)".

ומבאר המשנה ברורה שהנידון אם מותר לצום בראש השנה הוא מחמת שמצד אחד ראש השנה הוא יום דין, ואם כן צריך להיות מותר להתענות; אך מאידך מצינו שנקרא חג, וכמו שכתוב "בכסה ליום חגנו" ובחג אסור לצום. ופוסק המשנה ברורה שאסור לצום בראש השנה, ומוסיף ומחדש שאפילו להשיטות שמותר לצום כי ראש השנה הוא יום דין – זה דווקא ביום ראש השנה, אבל בלילה לכולי עלמא אסור לצום, כי יום דין הוא רק ביום, ולא בלילה, וכמבואר בגמרא (ר"ה ח, ב) "מלמד שאין בית דין של מעלה נכנסים לדין אלא אם קדשו בית דין של מטה את החודש". ומאחר שאין מקדשים את החודש אלא ביום, אין נכנסים לדין שמים אלא ביום.

ומעתה נתבונן. הבאנו כי הטעם שאומרים המלך הקדוש הוא משום שראש השנה הוא יום דין. והנה לפי מה שמבואר במשנה ברורה שיום דין מתחיל רק מהיום, ולא מליל ראש השנה – למה אומרים המלך הקדוש כבר בלילה? צריך לומר בזה כמו שכתבנו לגבי 'עננו' בתעניות ולגבי יעלה ויבא בליל ראש חודש, שהוא מצד הזכרת מעין המאורע שזה שייך כבר מהלילה.

מעתה עולה יפה פסקו של רבי אבלי פאסלעווער שדימה אמירת המלך הקדוש ליעלה ויבא בראש חודש, ופסק שאם שכח לומר המלך הקדוש בליל ראש השנה אינו חוזר. שהרי ביארנו שאמירת המלך הקדוש בליל ראש השנה אינה מצד ששינו את גוף התפילה לתפילה אחרת בה אומרים המלך הקדוש, אלא היא כאמירת מעין המאורע; ממילא אם לא הזכיר המלך הקדוש אין זה נחשב שחסר לו בגוף התפילה ולכן אינו חוזר.

[1] היה אב"ד בוילנא בזמן הגר"א.