image_print

פרשת ויגש: ברכות קריאת שמע

ברכות קריאת שמע

בשיעור זה נדון האם ברכות קריאת שמע עניינם ככל ברכות המצוות, או שיש חילוק ביניהם, וחילוקי הדינים שיש בזה.

המשנה מנוסח שתקנו חכמים בברכות קריאת שמע ובברכות המצוות * חילוק דין נוסף בין ברכות קריאת שמע לברכות המצוות * מהותה של ברכת המצוות * ברכות קריאת שמע אף להרמב"ם הם חלק מגוף המצוה * מהלך חדש בדברי הרמב"ם לבאר למה הקורא קריאת שמע מספק קוראה בברכותיה * לפי יסוד זה יקשה למה טומטום היושב בסוכה אינו מברך

המשנה מנוסח שתקנו חכמים בברכות קריאת שמע ובברכות המצוות

כתב הרמב"ם גבי ברכות קריאת שמע (קריאת שמע א, ז): "ברכות אלו עם שאר כל הברכות הערוכות בפי כל ישראל עזרא הסופר ובית דינו תקנום, ואין אדם רשאי לפחות מהם ולא להוסיף עליהם וכו'. כללו של דבר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות הרי זה טועה וחוזר ומברך".

ובכסף משנה הביא את קושית הרמ"ך על דברי הרמב"ם הללו, שבשני מקומות בגמרא רואים ששינו מהנוסח שתקנו חכמים בברכות ויצאו ידי חובתם. האחד, גבי בנימין רעיא (ברכות מ, ב) שהיה מברך על המזון: "בריך רחמנא מרא דהאי פיתא", ואמר רב שיצא ידי חובתו. והשני, לגבי ברכת הגומל (נד, ב) שרב יהודה חלה והבריא, ובאו לפניו רב חנא בגדתאה וחכמים ואמרו לו: "בריך רחמנא דיהבך ניהלן ולא יהבך לעפרא", ואמר להם שפטרוהו בזה מלברך ברכת הגומל. הרי שני מקומות ששינו מהנוסח שתקנו חכמים בברכות, ויצאו ידי חובתם. למה אם כן לגבי ברכות קריאת שמע פסק הרמב"ם שאם שינה מהנוסח שתקנו חכמים צריך לחזור ולברך.

ובביאור הגר"א (סימן סח) הקשה סתירה בדברי הרמב"ם עצמו, שלגבי ברכות קריאת שמע כתב שכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות צריך לחזור ולברך, ואילו לגבי שאר הברכות (ברכות א, ה) כתב שכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות "אינו אלא טועה", ולא הוסיף שצריך לחזור ולברך.

ונראה מהדברים שסבר הרמב"ם שישנו חילוק מהותי בין ברכות קריאת שמע שבהם המשנה לא יצא ידי חובתו אף בדיעבד, לשאר ברכות המצוות שבהם המשנה יצא ידי חובתו בדיעבד – כמשמעות לשון הרמב"ם עצמו, וכמו שהוכיח הרמ"ך מדברי הגמרא גבי ברכת המזון וברכת הגומל. וצריכים אנו להבין טעם החילוק.

חילוק דין נוסף בין ברכות קריאת שמע לברכות המצוות

וקודם שנבאר חילוק זה נביא חילוק נוסף שישנו בדברי הרמב"ם בין ברכות קריאת שמע לשאר ברכות המצוות. כתב הרמב"ם (סוכה ו, יג): "וכן טומטום ואנדרוגינוס לעולם אין מברכין לישב בסוכה מפני שהן חייבים מספק, ואין מברכין מספק". הרי דעת הרמב"ם שכשמקיימים מצוה מספק, אין צריכים לברך [אכן, הראב"ד שם חולק וסובר שטומטום מברך על מצות סוכה, כי על ספק מצוה דאורייתא חייבים לברך]. ואילו לגבי ברכות קריאת שמע פסק הרמב"ם (קריאת שמע ב, יג) שהמסופק אם קרא קריאת שמע חוזר וקורא, ומברך לפניה ולאחריה. הרי שתקנו חכמים ברכה גם על ספק מצוה של קריאת שמע.

וכבר תמה הכסף משנה על ההבדל שבין ברכות קריאת שמע שהקורא קריאת שמע מספק מברך, לברכה שעל מצות סוכה שהמקיים המצוה מספק אינו מברך. והביא מה שכתב הרשב"א בתשובה (סי' שכ) שלגבי קריאת שמע כך היתה התקנה שכל שהוא חייב לקרוא קוראה עם ברכותיה. ולמד כן הרשב"א מדין המסופק אם קרא קריאת שמע שחוזר וקורא כדין ספק דאורייתא לחומרא, ועליו לחזור ולקרוא את כל שלושת הפרשיות, ולא רק את הפסוק הראשון [או הפרשה הראשונה] שהוא דאורייתא. הרי שכשיש ספק בקריאת שמע וצריך לחזור ולקרוא, עליו לקרוא גם את הפרשיות שהם מדרבנן – כי כן היא צורת קיום המצוה של קריאת שמע. וכמו כן גבי ברכות של קריאת שמע , כשחוזר וקורא מספק, עליו לחזור גם על הברכות כי כך היא צורת המצוה של קריאת שמע.

מהותה של ברכת המצוות

הבאנו לעיל את דעתו של הראב"ד שאף בשאר מצוות וכמו מצות סוכה טומטום שחייב לשבת בסוכה מספק – חייב לברך. ובאמת הדברים צריכים ביאור, שאם אמנם עליו לקיים המצוה עצמה מספק כי ספק דאורייתא לחומרא, למה עליו לחזור גם על הברכה שהיא רק מדרבנן, ולמה לא נאמר ספק דרבנן לקולא ונכריע כלפי הברכה שאינו חייב כלל במצוה.

ולבאר שיטתו של הראב"ד נקדים כך. שנינו במסכת תרומות (פ"א מ"ו) האילם לא יתרום. וביארו בזה הראשונים בשם הירושלמי שהוא משום שמפסיד את הברכה. וניתן להבין בטעם זה שני אופנים. האחד, שאמנם את המצוה עצמה יכול לקיים בשלמותה, כי בגוף המצוה לא חסר מאום אף אם עשאה בלא ברכה, אלא שאמרו חכמים שמאחר והוא חייב לברך, ואינו יכול לקיים חיוב זה – לא יתרום לכתחילה. והאופן השני, שהסיבה שלא יתרום אינה מחמת שלא יוכל לקיים את חיובו ולברך, שהרי הוא אנוס ופטור מן הברכה; אלא משום שצורת קיום המצוה היא עם ברכה, וכל שאינו יכול לברך – אינו יכול לקיים את המצוה כצורתה, ונחשב כמו שחיסר בגופה של המצוה.

ונפקא מינה גבי ברכה על אכילה שהיא ודאי חיוב על הגברא. והיינו, כשבא האילם לאכול, האם גם בזה נאמר [כמובן במידת האפשר] שלא יאכל עד שיוציא אותו חברו בברכה. אם הסיבה שלא יתרום היא מצד שאינו יכול לקיים את חיובו ולברך, וחסרה לו הברכה, ולכן לא יתרום בעצמו, כמו כן גבי אכילה צריך להיות הדין שלא יאכל עד שיוציא אותו חברו. אבל אם מה שאינו יכול לברך לא מעכב אותו מלתרום אפילו לכתחילה, שהרי הוא אנוס, ומה שלא יתרום הוא משום שחסר בגופה של מצוה אם יעשה אותה בלי ברכה; גבי אכילה שאין סברא זו, שהרי בברכת הנהנין כל דין הברכה שלהם הוא כלפי הגברא שאסור לו ליהנות בלי ברכה, ודאי יוכל לאכול לכתחילה ולא יצטרך להמתין שיוציאו חברו, שהרי הוא פטור מן הברכה מחמת אונסו [ועיין כנסת אברהם (כ, ג ס"ק ד)].

נחזור עתה לשיטת הראב"ד שהמקיים מצוה מספק חייב לברך. נראה שסובר הראב"ד שכל מצוה שיש עליה ברכה, הברכה היא חלק מצורת קיום המצוה, ואם יקיימה בלי הברכה יחסר לו בגופה של המצוה. לכן כל שחייב לקיים המצוה שוב מחמת הספק, כדי שתהא המצוה שלמה יש לו לברך בעת הקיום.

אכן מלשון הרמב"ם (ברכות א, ב-ג) נראה שברכת המצוות אינה חלק מצורת קיום המצוה. שכתב: "וכל הנהנה בלא ברכה מעל, וכו', וכשם שמברכין על ההנייה כך מברכין על כל מצוה ומצוה, ואח"כ יעשה אותה". נראה מלשונו שכמו ברכת הנהנין שהיא המתיר של האכילה [וכלשון הירושלמי – ברכתה היא פדיונה], ובלא ברכה יש בהנאתו מעילה וגזל, כך גם ברכת המצוות ביסודן הן מתירות, ובלא ברכה אסור מדרבנן לקיים את המצוה.

יסוד דבר זה שדימה הרמב"ם ברכת המצוות לברכת הנהנין הוא מהגמרא בברכות (נא, א) שמסתפקת במי שאכל ושתה, ולא בירך, האם יכול לברך [ברכה ראשונה] אחרי גמר אכילתו. ומדמה זאת הגמרא לדין שכתוב בברייתא שהטובל במקוה, מברך על הטבילה בצאתו מן המים, וכמו כן ניתן לברך אחרי האכילה. ודוחה זאת הגמרא שדווקא בטבילה תקנו את הברכה אחרי הטבילה מאחר וקודם הטבילה לא היה ראוי לברך, מה שאין כן בברכות הנהנין שניתן לברך לפני האכילה, אם לא בירך, הפסיד את הברכה, ואינו יכול לברך אחר גמר האכילה.

הרי שדימתה הגמרא ברכות הנהנין לברכות המצוות שכמו בברכת המצוות יכול לברך אחר גמר עשיית המצוה, כמו כן בברכות הנהנין יכול לברך אחר שגמר האכילה. והיינו כמו שבברכת המצוות המתיר יכול לבוא אחר המצוה, כמו כן בברכת הנהנין המתיר יכול לבוא אחר האכילה.

ואמנם הגמרא דחתה זאת, מצד הסברא שהפסיד את הברכה, אך רואים בדברי הגמרא שגדר ברכת המצוות שווה לברכת הנהנין. מעתה יש לומר שכמו ברכת הנהנין אינה חלק מצורת האכילה, אלא עניינה להתיר את האכילה, כמו כן ברכת המצוות אינה חלק מצורת המצוה, אלא היא באה כמו מתיר לקיום המצוה.

ולכן סובר הרמב"ם שבכל ספק מצוה וכמו סוכה או ציצית לגבי טומטום, אף שלגבי גוף המצוה הדין הוא ספק דאורייתא לחומרא וצריך לקיימה מספק, לגבי הברכה – שאינה חלק מצורת המצוה – ניתן לומר ספק דרבנן לקולא, ואין צריך לברך. אכן הראב"ד למד שהברכה היא סדר וצורה שקבעו חכמים בקיום המצוה, ולכן כל שמקיים את המצוה, אף כשמקיימה מספק, עליו לקיימה בשלמותה – עם ברכותיה.

ברכות קריאת שמע אף להרמב"ם הם חלק מגוף המצוה

ונראה לחדש ולומר שאף להרמב"ם שברכת המצוות אינה חלק מגוף המצוה, ברכות קריאת שמע נחשבות חלק מגוף המצוה של קריאת שמע – שכך היא צורת המצוה מדרבנן לקרוא קריאת שמע עם ברכותיה. ולכן לגבי קריאת שמע פסק שאם קורא קריאת שמע מספק חוזר ומברך גם את הברכות; וכמו שהביא הרשב"א דוגמא לזה ממה שבספק אם קרא קריאת שמע הדין הוא שחוזר אף על הפרשיות שהם מדרבנן, מאחר שכך היא צורת המצוה של קריאת שמע לקרוא שלש פרשיות.

כן יש להוכיח שברכות קריאת שמע הם חלק מגוף מצות הקריאה – בשיטת רב האי גאון שהביא הרא"ש (ריש פ"ב דברכות), לגבי מה שאמרו בירושלמי שברכות קריאת שמע אינן מעכבות – והוכיחו זאת ממה ששנינו "היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא [קריאת שמע] אם כוון לבו יצא", ואף שלא בירך – שכל זה הוא רק אם ברך לאחר הקריאה, שבזה התחדש שלמרות ששינה את הסדר אין זה מעכב. אבל אם לא בירך כלל הרי זה מעכב, ולא יצא ידי חובתו.

משיטה זו מוכח שהברכות הם חלק מגוף המצוה של קריאת שמע, שהרי בכל התורה כולה אין הברכה מעכבת את המצוה, ומי שנטל לולב או שמע שופר יצא ידי חובתו אף אם לא בירך; ולמה לגבי קריאת שמע הברכות מעכבות? בהכרח שבקריאת שמע הברכות הם חלק מהמצוה, וכל שקרא בלא ברכותיה חסר לו בעצם המצוה, ובזה הוא לא כשאר המצוות.[1]

ואכן, ידוע פסקו של הגר"ח, שנשאל במי שאיחר להגיע לבית הכנסת ואם יקרא קריאת שמע בברכותיה יפסיד תפילת שמונה עשרה עם הציבור, כיצד יעשה, כי שמא עדיף שיקרא קריאת שמע בלא ברכות כדי שיספיק תפילת שמונה עשרה עם הציבור, וישלים הברכות אחר שמונה עשרה. והכריע הגר"ח שעדיף שיקרא קריאת שמע בברכותיה למרות שיפסיד תפילת שמונה עשרה עם הציבור, כי אם יקרא קריאת שמע  ללא ברכותיה יחסר לו בקריאת שמע. והרי זה כמו שכתבנו שהברכות הם חלק מהקריאת שמע.

ומעתה, כיון שברכות קריאת שמע הם חלק מהמצוה של קריאת שמע, מובן פסקו של הרמב"ם שאם שינה במטבע שטבעו חכמים בברכות קריאת שמע חוזר.שהרי בקריאת שמע מי ששינה מצורת הברכה, הרי הוא כמו ששינה מגוף המצוה. ואין זה דומה לשאר ברכות המצוות שאינם חלק מגוף המצוה, ואם שינה בהם לא פגם בגופה של המצוה ובהם פסק הרמב"ם שאם שינה ממטבע שטבעו חכמים בהם הרי זה טעות אך אינו חוזר.

*

הבאנו לעיל את דברי הרמב"ם שפסק גבי טומטום שצריך לשבת בסוכה מספק, אך אינו מברך. והקשינו ממה שפסק גבי ברכות קריאת שמע שהקורא קריאת שמע מספק קוראה עם ברכותיה.

אחר מה שביארנו עכשיו שיש הבדל מהותי בין ברכות המצוות שאינם חלק מגוף המצוה, לברכות קריאת שמע שהם חלק מצורת קיום המצוה של קריאת שמע, נראה לחדש ולומר שאמנם פסק הרמב"ם שטומטום יושב בסוכה מספק, אך אינו מברך, אך לגבי מצות קריאת שמע, שטומטום חייב לקרוא קריאת שמע מספק, חייב לקוראה עם ברכותיה. וכמו שפסק הרמב"ם בכל מי שקורא קריאת שמע מספק.

מהלך חדש בדברי הרמב"ם לבאר למה הקורא קריאת שמע מספק קוראה בברכותיה

ונראה לומר מהלך נוסף בביאור דברי הרמב"ם שהקורא קריאת שמע מספק קוראה בברכותיה, וליישב את קושית הכסף משנה שהובאה לעיל. ניתן לומר שאמנם מה שקורא קריאת שמע שוב הוא רק מחמת הספק, אך למרות כן צריך לקרותה בברכותיה, ואין זה דומה למי שיושב בסוכה מחמת שמסתפק אם הוא יום שביעי או שמיני שאינו מברך.

והכלל בדברים הוא כזה. כשיש לאדם ספק אם כבר קיים מצוה או לא, אם לפי שני הצדדים למעשה המצוה שיעשה שוב יהיה שם של מעשה מצוה, הדין הוא שיברך, וזה בכלל מה שתקנו חכמים לברך על מצוה זו. לעומת זאת אם לפי אחד מן הצדדים אין זה כלל מעשה מצוה, ודינו כמו הכלל הרגיל – ספק ברכות להקל.

ולכן, מי שמסתפק אם כבר קרא קריאת שמע, חוזר וקוראה בברכותיה, שהרי כשחוזר וקורא שוב, נחשב שעושה מעשה מצוה לפי שני הצדדים, כי גם אם אכן כבר קרא קריאת שמע, במה שקורא שוב מקיים מצוה של קבלת עול מלכות שמים. מצב כזה של ספק הוא בכלל התקנה שתקנו חכמים ברכה בשעת עשיית המצוה, ולכן הדין הוא שמברך.

לעומת זאת מי שיושב בסוכה מספק אם זה יום שביעי או שמיני, בזה לפי הצד שהוא יום שמיני, אין כלל חפצא של מצוה בישיבתו בסוכה. אופן כזה שעל צד אחד מצדדי הספק אין כלל קיום מצוה, אינו בכלל התקנה של ברכת המצוות, והוא בכלל הרגיל ספק ברכות להקל.

וניתן לבאר שזו כוונת דברי הרשב"א (תשובה שכ) שהבאנו לעיל "שמלכתחילה כך היתה התקנה שכל שהוא חייב לקרות קוראה לכתחילה עם ברכותיה", היינו שבקריאת שמע תקנו שגם הקורא מחמת הספק קוראה עם ברכותיה, מאחר ומקיים מצוה בקריאתו זו גם על הצד שכבר קרא קודם.

לפי יסוד זה יקשה למה טומטום היושב בסוכה אינו מברך

אלא דיש להעיר לפי זה למה טומטום היושב בסוכה או שומע שופר, אינו מברך, והרי אף על הצד שהוא אשה הלא יש כאן קיום מצוה, כי אמנם אשה פטורה ממצוות עשה שהזמן גרמן, אבל אם מקיימת מצוות אלו נחשב לה כקיום מצוה של אינו מצווה ועושה. ולמה פסק הרמב"ם שלא יברך?

ושמא י"ל שאשה המקיימת מצוה אין זה נחשב חפצא של המצוה, שהרי פטורה, ומה שמקבלת שכר כדין אינו מצווה ועושה אין זה משום שקיימה חפצא של מצוה, אלא מצד חיבוב מצוה גרידא. ואין זה כמו קריאת שמע שזו חפצא של קבלת עול מלכות שמים אף למי שכבר קרא קריאת שמע. ולכן נשאר הטומטום שהוא ספק אשה בכלל הרגיל של ספק ברכות להקל, ואף כשמקיים המצוה מספק אינו מברך עליה.

ונפקא מינה שיש בנידון זה אם אשה המקיימת מצוה נחשב לה כקיום מצוה, או רק כענין של חיבוב מצוה – בעבד שחייב במצוות כאשה, וקיים מצות שופר או לולב, ולאחר מכן שחררו האדון ונעשה חייב במצוות – האם יצטרך לקיים שוב מצוות אלו.

ולפי המתבאר עתה שאשה המקיימת מצות עשה שהזמן גרמא אין זה נחשב לה כלל לקיום מצוה, כמו כן יהיה הדין בעבד שקיים מצוות אלו, ויצטרך לקיים מצוות אלו שוב אחר שחרורו.

[1] ואמנם הרא"ש שם כתב שדווקא בציבור הברכות מעכבות, אבל ביחיד אין הברכות מעכבות. וצריך לומר שבקריאת שמע של יחיד תקנו חכמים גם מהלך של מצוה בלי ברכות. אבל בציבור לא תקנו חכמים מהלך של קריאת שמע בלי ברכות, וכל שלא בירך לא יצא ידי המצוה [ולא שייך לומר שיצא לכל הפחות כיחיד, כי בציבור זה מהלך אחד של כל התפילה].

פרשת ויגש: גדר איסור אכילה קודם קריאת שמע

גדר איסור אכילה קודם קריאת קריאת שמע

וַיֶּאְסֹ֤ר יוֹסֵף֙ מֶרְכַּבְתּ֔וֹ וַיַּ֛עַל לִקְרַֽאת־יִשְׂרָאֵ֥ל אָבִ֖יו גֹּ֑שְׁנָה וַיֵּרָ֣א אֵלָ֗יו וַיִּפֹּל֙ עַל־צַוָּארָ֔יו וַיֵּ֥בְךְּ עַל־ צַוָּארָ֖יו עֽוֹד: (בראשית מו, כט)

אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו, ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע (רש"י).

בשיעור זה נדון בטעם איסור אכילה לפני קריאת שמע – האם הוא דין בהלכות קריאת שמע, ומצד החפצא של הקריאה שיש איסור שתקדם לה אכילה, או שהוא דין מצד הגברא שאסור לו לאכול קודם שיקרא את שמע. ונפקא מינה במי שאכל קודם קריאת שמע, האם פגם בזה בקריאת שמע.

דין מי שלא קרא קריאת שמע של ערבית עד חצות * קושית השאגת אריה בדין זה * נידון אם איסור אכילה קודם קריאת שמע  הוא דין בהלכות קריאת שמע , או בהלכות אכילה * דיוקים בנידון זה מלשונות הראשונים * הרמב"ם שינה לשונו בין איסור אכילה קודם שחרית לאיסור אכילה קודם ערבית * נפקא מינה בין שני הצדדים הנזכרים * תירוץ נוסף על קושית השאגת אריה

דין מי שלא קרא קריאת שמע של ערבית עד חצות

המשנה במסכת ברכות (פ"א מ"א) מביאה מחלוקת בין חכמים ורבן גמליאל עד מתי זמן קריאת שמע של ערבית. לחכמים עד חצות, ולרבן גמליאל עד שיעלה עמוד השחר. ומבואר במשנה שלכתחילה אף לרבן גמליאל יש לקרוא קריאת שמע קודם חצות כדי להרחיק את האדם מן העברה.

ומבואר בגמרא (ד, ב) שאף חכמים מודים לרבן גמליאל שמדאורייתא זמן קריאת שמע הוא כל הלילה, ומה שאמרו עד חצות הוא משום סייג, כדי שלא יבוא אדם מן השדה בערב ויאמר אלך לביתי ואוכל מעט ואשתה מעט ואשן מעט, ואחר כך אקרא קריאת שמע ואתפלל, ותחטפנו שינה ונמצא ישן כל הלילה.

ויש להבין במה אם כן נחלקו חכמים ורבן גמליאל, שהרי לכו"ע מדאורייתא הזמן הוא כל הלילה, ולכתחילה יש לקרוא רק עד חצות.

וכתב תלמיד רבינו יונה, וכן הוכיח השאגת אריה (סימן ד) בדעת הרמב"ם, שהמחלוקת היא במי שעבר ולא קרא קריאת שמע עד חצות, שלדעת רבן גמליאל עדיין יש לו מצוה לקרוא עד שיעלה עמוד השחר, ואילו לדעת חכמים כיון שעברה שעת חצות, הפסיד המצוה, שעקרו רבנן מצות קריאת שמע אחר חצות. והיינו שמדאורייתא עדיין יש מצוה, אך באו חכמים ועקרו המצוה כדי לעשות סייג.

ואכן מצאנו שעקרו חכמים מצוה מהתורה לפחות בעוד שתי מקומות. לגבי מצות סוכה, שמדאורייתא יכול לאכול בסוכה כששולחנו חוץ לסוכה. ואומרים בית שמאי שחכמים תקנו שאסור לו לאכול באופן זה מחשש שמא ימשך אחר שולחנו, ויאכל חוץ לסוכה. וכתבו התוספות (ג, א ד"ה דאמר בסופו) שמאחר וההלכה בזה כבית שמאי, מי שישב בסוכה ושולחנו חוץ לסוכה לא יצא ידי חובתו אפילו מדאורייתא, כי אחר שאסרו חכמים לשבת באופן זה מגזרה שמא יימשך, עקרו מאופן זה קיום מצות ישיבת סוכה.

כמו כן מצאנו גבי ראש השנה שחל בשבת שאסרו חכמים לתקוע בשופר מגזירה שמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים (שולחן ערוך תקפח, ה), וכשתוקע למחר ביום השני צריך לברך שהחיינו. וכתבו כמה אחרונים שאף מי שעבר ותקע ביום הראשון שחל בשבת, כשבא לתקוע למחרת ביום השני, צריך לברך שהחיינו, שבתקיעתו אתמול לא קיים כלל מצוה, כי עקרו חכמים המצוה אף מדאורייתא.[1]

קושית השאגת אריה בדין זה

והנה בהלכות קריאת שמע של ערבית ישנן שתי הלכות דומות. הלכה אחת היא זו, שזמן קריאת שמע הוא עד חצות כדי שלא יימשך האדם בשינה וכדו' ויפסיד המצוה; והלכה נוספת היא שמעת שהגיע זמן קריאת שמע של ערבית אסור לאדם לאכול ולישון עד שיקרא קריאת שמע כדי שלא יימשך במאכל ושינה ויפסיד המצוה.

בא השאגת אריה (סימן ה) ומקשה, מאחר ששתי הלכות אלו הן מחמת אותה סיבה וענין, למה מי שעבר על דברי חכמים ואכל קודם שקרא קריאת שמע לא הפסיד המצוה [שכך הוא פשוט מסברא ותמוה לומר אחרת], ואילו מי שעבר ולא קרא קריאת שמע קודם חצות – לפי חכמים – הפסיד המצוה ושוב לא יקרא.

נידון אם איסור אכילה קודם קריאת שמע  הוא דין בהלכות קריאת שמע , או בהלכות אכילה

כדי ליישב הדברים נתבונן תחילה בדין זה שאמרו חכמים שלא יאכל ויישן קודם שיקרא קריאת שמע, וננסה להבין מה נאמר כאן. ניתן לבאר בזה ב' אופנים. האחד, שהוא דין בהלכות אכילה – שאסרו חכמים לאכול לפני קריאת שמע, ומעין מה שמצינו שיש איסור לאכול בבוקר קודם התפילה; והשני, שהוא דין בהלכות קריאת שמע – שאסור שתקדם לה אכילה.

ונפקא מינה בין שני הצדדים הללו – במי שאכל לפני שקרא קריאת שמע, האם פגם בזה בקריאת שמע שיקרא לאחר האכילה. להצד שהוא דין בדיני אכילה שאסור לאכול לפני קריאת שמע, מי שעבר ואכל, למרות שעבר על דברי חכמים, לא פגם על ידי זה בעצם הקריאה, כי לא עבר על הלכה בהלכות קריאת שמע, אלא על הלכה הקשורה לדיני אכילה. לעומת זאת לפי הצד השני שהוא דין בקריאת שמע שאסור שתקדם לה אכילה, יש לומר שמי שאכל קודם הקריאה פגם בעצם הקריאה.

ועתה, לפי הצד שהאיסור לאכול קודם קריאת שמע אינו דין בעצם הקריאה, אלא הוא איסור אכילה, תתיישב קושית השאגת אריה. שהרי הדין שאמרו חכמים שיש לקרוא קריאת שמע עד חצות, הוא ודאי דין בהלכות קריאת שמע שצריך שתהיה קודם חצות, [שהרי אין שייך לומר שהוא דין בהלכות חצות שאסור שיעבור בלי שיקרא אדם קריאת שמע]. ואם כן יש לומר שדווקא במי שלא קרא קריאת שמע קודם חצות, אמרו חכמים שהפסיד המצוה שהרי זה דין בהלכות הקריאה עצמה, וזה שלא קיימו פגם במצוה. אבל מי שאכל לפני הקריאה שלא פגם בגוף המצוה, שהרי אין זה דין בהלכות הקריאה, אף שעבר על איסור אכילה לא הפסיד המצוה.

דיוקים בנידון זה מלשונות הראשונים

ונתבונן בזה בלשונות הראשונים. לשון התוספות בברכות (ד, ב ד"ה וקורא): "מכאן משמע שמשעה שהגיע זמן קריאת שמע של לילה שאין לו לאכול סעודה עד שיקרא קריאת שמע  ויתפלל ערבית". משמעות דבריהם שזה דין בהלכות אכילה, שחידשו חכמים איסור אכילה לפני קריאת שמע. ולפי זה עולה שמי שעבר ואכל לא פגם בגוף הקריאה.

לשון רבינו יונה בשם הרי"ף (ברכות א, א): "תדע דהא אמרינן לקמן (ד, ב) כדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב וכו' ורוצה לומר שאפילו כשיבא מן השדה קודם זמנה אין לו לומר כיון שלא הגיע עדיין עונת זמן קריאת שמע אוכל ואשתה תחלה, אלא יש לו לקרות תחלה, או לשנות עד יציאת הכוכבים ויקרא קריאת שמע ויתפלל ואח"כ יאכל".

משמעות לשונו היא שהוא דין בהלכות קריאת שמע שיש לקרותה קודם האכילה. ואם כן עולה שנחלקו תוספות ורבינו יונה אם האיסור לאכול לפני קריאת שמע הוא דין מצד הלכות אכילה, או מצד הלכות קריאת שמע.

הרמב"ם שינה לשונו בין איסור אכילה קודם שחרית לאיסור אכילה קודם ערבית

לכשנתבונן בלשון הרמב"ם באיסור אכילה קודם התפילה, נמצא שיש שינוי בלשונו בין איסור אכילה שקודם תפילת שחרית לאיסור אכילה שקודם תפילת ערבית. לגבי תפילת שחרית (תפילה ו, ד) כתב: "אסור לו לאדם שיטעום כלום או שיעשה מלאכה מאחר שיעלה עמוד השחר עד שיתפלל תפלת שחרית". ואילו לגבי תפילת ערבית (שם ה"ז) כתב: "אף על פי שתפלת ערבית רשות לא יבא אדם ממלאכתו ויאמר אוכל מעט ואישן קמעא ואחר כך אתפלל, שמא תאנוס אותו שינה ונמצא ישן כל הלילה, אלא מתפלל ערבית ואח"כ אוכל ושותה או ישן".

משמעות לשון הרמב"ם שיש חילוק בין האיסור לאכול קודם תפילת שחרית שהוא איסור בהלכות אכילה, לאיסור לאכול קודם תפילת ערבית שהוא דין בהלכות תפילה, לכן סיים בזה הרמב"ם: "אלא מתפלל ערבית ואחר כך אוכל ושותה".

ומה היא סיבת החילוק? התשובה היא פשוטה. בשחרית יש איסור לאכול מצד הלכות אכילה – איסור הנלמד מהפסוק: "לא תאכלו על הדם" – לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם (ברכות י, ב). לעומת זאת בערבית סבר הרמב"ם שאין איסור אכילה מצד זה, ושורש האיסור הוא רק מצד הלכות קריאת שמע שצריך לקרותה לפני שיאכל.

נפקא מינה בין שני הצדדים הנזכרים

ונבוא עכשיו להוציא הלכה למעשה. אדם שהתחיל לאכול בהיתר, היינו שהתחיל לאכול קודם שהגיע זמן תפילת ערבית, האם מותר יהיה לו להמשיך בסעודתו כשיגיע זמן ערבית, או שיהיה חייב להפסיק כדי להתפלל? שיטת הרשב"א בזה שאם התחיל בהיתר והגיע זמן ערבית אינו מפסיק.

ונראה שהדין בזה יהיה תלוי בשני הצדדים הנ"ל. אם שורש האיסור הוא דין בהלכות אכילה, שאכילה לפני התפילה נחשבת אכילה באיסור, בזה יש מקום לדינו של הרשב"א שאם התחיל בהיתר מותר לו להמשיך, כי כשהתחיל בהיתר אין לאכילתו שם של אכילה באיסור. לעומת זאת אם שורש האיסור הוא מהלכות תפילת ערבית שצריכה להיות לפני האכילה, אין מקום לחלק ולומר שאם התחיל בהיתר הדין יהיה שונה, שהרי סוף סוף התפילה צריכה להיות לפני אכילה, ומצד התפילה אין הבדל אם התחיל בהיתר או באיסור, ודבר פשוט הוא שכל הנידון של התחיל אכילתו בהיתר שייך רק באיסור ששורשו הוא מצד הלכות אכילה.

תירוץ נוסף על קושית השאגת אריה

עד עכשיו תירצנו את קושית השאגת אריה לפי מה שנראה בדעת התוספות ששורש האיסור הוא בדיני אכילה, ולא מצד דין הקריאת שמע. אמנם תירוץ זה לא יעלה עם שיטתם של רבינו יונה והרמב"ם ששורש האיסור הוא מצד הלכות קריאת שמע.

ונראה לומר חילוק נוסף בין הדין לקרוא קריאת שמע קודם חצות לדין שצריך לקרוא קריאת שמע קודם האכילה, וליישב בזה את קושית השאגת אריה הנזכרת – גם אם נניח כרבינו יונה והרמב"ם שהוא דין מצד הלכות קריאת שמע.

ישנו חילוק מהותי בין הדין שלא לאכול קודם קריאת שמע, לדין לקרוא קריאת שמע קודם חצות. הדין שלא לאכול קודם קריאת שמע – גם אם זה דין ששורשו הוא מצד הלכות קריאת שמע – הוא דין על הגברא. לעומת זאת הדין של אמירת קריאת שמע קודם חצות הוא דין בחפצא של הקריאה.

וראיה לזה, שהרי דין זה של איסור אכילה לפני התפילה הוא דין שנוגע גם להלכות תפילה – שאסור לאכול לפני התפילה, וגם להלכות קריאת שמע – שאסור לאכול לפני קריאת שמע. אמנם, הרמב"ם הזכיר דין זה רק בהלכות תפילה, ולא בהלכות קריאת שמע. לעומת זאת את הדין של קריאת שמע קודם חצות כתב הרמב"ם רק בהלכות קריאת שמע.

והביאור הוא כך: האיסור לאכול לפני קריאת שמע ותפילה, גם אם הוא דין מצד הלכות התפילה וקריאת שמע, הוא דין על הגברא איך יתפלל, אך אין לו משמעות לעצם התפילה והקריאת שמע – לכן הוא שייך יותר להלכות תפילה. לעומת זאת הדין לקרוא קריאת שמע קודם חצות הוא דין בחפצא של קריאת שמע, שצריכה להיאמר קודם חצות.

מעתה, אדם שאכל לפני קריאת שמע, עבר על איסור מצד הגברא, אך לא חיסר משהו בחפצא של הקריאת שמע. וכמו למשל אכילה קודם שחרית אינה איסור בחפצא של האכילה, אלא דין בגברא שאסור לו לאכול. לעומת זאת קריאת שמע אחר חצות היא חיסרון בחפצא של קריאת שמע, שנחשב קריאת שמע שלא בזמנה.

זו התשובה לשאלת השאגת אריה. אחר חצות ביטלו חכמים את מצות קריאת שמע, כיון שדין חצות הוא דין שחדשו חכמים בגופה של קריאת שמע, ומי שלא קרא קודם חצות חיסר בחפצא של קריאת שמע. לעומת זאת מי שאכל קודם קריאת שמע לא ביטלו הימנו חכמים את מצות קריאת שמע, כי האיסור לאכול קודם קריאת שמע אינו דין בחפצא של קריאת שמע, אלא הוא דין על הגברא שיקרא קריאת שמע קודם שיאכל. ולכן אף אם עבר ואכל, מאחר ולא חיסר בחפצא של הקריאת שמע – לא ביטלו חכמים ממנו את המצוה.

***

[1] אמנם רבי עקיבא איגר (דרוש וחידוש מערכה ח) כתב שחכמים לא עקרו את המצוה דאורייתא, ומי שתקע בשבת קיים מצוה דאורייתא. ועיין בשו"ת הר צבי (אורח חיים ב סימן פח) שהאריך בנידון זה.