מצוות צריכות כוונה-תקיעת שופר

י"ט אלול תש"ף

מצוות צריכות כוונה – תקיעת שופר

בגמ' ר"ה כ"ח.

"שלחו ליה לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה יצא … אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא. פשיטא היינו הך מהו דתימא התם אכול מצה אמר רחמנא והא אכל אבל הכא (ויקרא כג, כד) זכרון תרועה כתיב והאי מתעסק בעלמא הוא קמ"ל אלמא קסבר רבא מצות אין צריכות כוונה"

יש כאן בגמ' 2 טעמים מדוע התוקע לשיר יצא. 1 – "זכרון תרועה" . 2 – "מתעסק".

מסביר רש"י:

"מהו דתימא התם אכול מצה קאמר רחמנא והא אכל – ונהנה באכילתו הלכך לאו מתעסק הוא שהרי אף לענין חיוב חטאת אמרינן (כריתות דף יט:) המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה"

דהיינו לפי דברי רש"י ההבדל בין מצה לתקיעת שופר הוא שבמצה יש לאדם הנאה בכל מקרה ולכן לא נחשב מתעסק, משא"כ בשופר.

שואל הפנ"י : ומה בכך שנהנה ? ואם אכן יש להנאה משמעות אז למה באמת למסקנת הגמרא התוקע לשיר יצא ?

בהמשך הגמ' (כט.) מובא:

"אמר ליה רב זירא לשמעיה איכוון ותקע לי אלמא קסבר משמיע בעי כוונה"

נחלקו המפרשים אם חולק ר' זירא על רבא וסובר שמצוות צריכות כוונה, או שאינו חולק וסובר שמצוות אינן צריכות כוונה, ודוקא במשמיע ושומע צריך כוונה, להוציא ידי חובה מישהו אחר.

הרשב"א מסביר בדברי רש"י במקום שאכן הם חולקים, רב זירא סובר מצוות צריכות כוונה ואילו רבא סובר מצוות אין צריכות כוונה.

הרי"ף במקום מביא רק את דברי ר' זירא שאמר לשמשו לכוון ולתקוע לו. מסיק מכאן הרא"ש:

"רב אלפס ז"ל לא הביא דברי רבה אלא רק דברי ר' זירא משום דס"ל דהכי הלכתא. אע"ג דרבה ורבא והנך דשלחו לאבוה דשמואל סברי דמצוות אינן צריכות כוונה הלכתא כר' זירא".

דהיינו שסובר מצוות צריכות כוונה.

ברמב"ם מצאנו 2 הלכות שנראות לכאורה סותרות זא"ז:

הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה פ"ו ה"ג מביא:

"אכל מצה בלא כונה כגון שאנסוהו עכו"ם או לסטין לאכול יצא ידי חובתו".

ואילו ברמב"ם הלכות שופר סוכה ולולב פ"ב ה"ד

"המתעסק בתקיעת שופר להתלמד לא יצא חובתו. וכן השומע מן המתעסק לא יצא. נתכוון שומע לצאת ידי חובתו ולא נתכוון התוקע להוציאו או שנתכוון התוקע להוציאו ולא נתכוון השומע לצאת לא יצא ידי חובתו. עד שיתכוין שומע ומשמיע"

שואל המגיד משנה: אם מצוות אין צריכות כוונה (כמו שפוסק הרמב"ם במצה) מדוע שופר לא יצא?

מתרץ הרב המגיד:

"לא מצאתי בזה תירוץ נאה לדעתי רק שנאמר שרבנו סובר דאינו דומה אכילת מצה לתקיעת שופר שבתקיעת שופר אינו עושה מעשה אלא השמיעה ואפילו התוקע עיקרו הוא השמיעה לפיכך צריך כוונה מה שאין כן באכילת מצה ורבה הוא שהשוה דינם והאריך שם ובסוף דבריו כתב עם כל זה אני מסתפק שלא תהיה נוסחת הרמב"ם ז"ל אמתית שם גבי מצה לא יצא במקום יצא ויבואו שופר ומצה שניהם דינם שוה וכן נראה מן ההלכות".

המ"מ מציע שני כיוונים: הראשון הוא לחלק בין מקום שיש בו מעשה (כאכילת מצה) שבו כוונה לא מעכבת, לבין מקום שאין בו מעשה (כשמיעת קול שופר, שזו המצווה ולא מעשה התקיעה), שם צריך כוונה כי מעשה המצווה חלש יותר .[1]

מה הסבר הדברים? מדוע במעשה לא צריך כוונה ובמקום שהמצווה אינה במעשה צריך?

מביא ר' שמואל בשם ר' שמעון שקאפ ששאל את ר"ח והשיב לו :

יש לדון בשאלת מצוות צריכות כוונה, מה יסוד הדברים:

  • אפשר לומר דהא דמצוות צריכות כוונה היינו שכל מעשה מצוה הנעשית שלא בכוונה אינו מעשה מצוה כלל והרי הוא כמתעסק שאין בידו מעשה מצוה כלל.
  • או שניתן לומר שיש 2 עניינים, יש מעשה ויש כוונה, ואם עשה מעשה מצווה ללא כוונה, המעשה עדיין מעשה אלא שבשביל לצאת צריך גם כוונה.

הרב כהנמן רצה להוכיח ממצוות חינוך דמשמע כהסבר השני דעדיין יש בידו מעשה מצווה דאל"כ מה העניין לחנך קטן למצוות, הרי בלא דעת או גם כוונה ואם כהסבר ראשון אין כאן מעשה מצווה כלל ומה הועלנו בקיום המצווה ע"י הקטן.

מביא ר' שמואל בשם ר' שמעון שקאפ:

הגמ' שם בר"ה כח: בהמשך לדברי רבא שסובר מצוות אינן צריכות כוונה מביאה את שאלת אביי:

"א"ל אביי אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה אמר לו שאני אומר מצות אינו עובר עליהן אלא בזמנן"

דהיינו אביי שואל אם מצוות אין צריכות כוונה אזי אדם שישן "סתם" בסוכה בשמיני יעבור בבל תוסיף, כי קיים המצווה אף בלי כוונה.

ואם נסבור כהסבר שני דבכל מקרה יש מעשה מצווה אף אם לא התכוון, מדוע, אפוא, שאלת אביי אינה אף למ"ד מצוות צריכות כוונה ?

מוכח מכאן דלמ"ד מצוות צריכות כוונה, ללא כוונה אין בכלל מעשה מצווה.

מסביר ר' שמואל:

גם למ"ד מצוות אין צריכות כוונה צריך שיהיה מעשה מצווה כמו למ"ד מצוות צריכות כוונה. אלא שהחילוק ביניהם שלמ"ד מצוות צריכות כוונה הכוונה היא עושה את מעשה המצווה, דבלי הכוונה אין מעשה מצווה (כמו שאמרנו). אולם למ"ד מצוות אין צריכות כוונה עצם העובדה שאדם עושה מעשה מצווה בזמנה, כמו לולב בסוכות, קר"ש בבוקר, תפילין זה הופך את המעשה למעשה מצווה.

כל זה נכון דווקא במעשה. דהייינו, שאדם עושה מעשה יש כאן ביטוי למעשה מצווה, משא"כ במחשבה אין כאן ביטוי למעשה מצווה, ובמה יתבטא מעשה המצווה? זה שאדם עבר ליד ביהכנ"ס ושמע קול שופר בין קולות נוספים עדיין לא נחשב שיצא ידי מצוות שופר וכדי שיהיה מעשה מצווה צריך או מעשה או כוונה.

מה, אפוא, המצווה בתקיעת שופר? האם לתקוע או לשמוע ?

צריך לומר דבשופר המצווה היא לשמוע קול שופר – "זכרון תרועה". וזה גם נוסח הברכה – "לשמוע קול שופר".

שמיעה היא מעשה שאינו ניכר, שאינו עושה מעשה. ללא כוונה לא ניתן לדעת שזו שמיעה של מצווה, משא"כ כמו שאמרנו כאשר יש מעשה מצווה כמו אכילת מצה או הנחת תפילין שעצם עשיית המעשה, בזמן חיוב המצווה, מעיד על כך שעושה זאת לשם מצווה.

לפ"ז רבא למד שהמצווה היא התקיעה ולכן התוקע לשיר יצא כמו כפאהו לאכול מצה, דבשניהם יש כאן מעשה מצווה. בהו"א היה לגמ' צד לומר  דבשופר המצווה היא לשמוע – "זכרון תרועה", קמ"ל רבא דיצא משום שהמצווה היא לתקוע.

ר' זירא לעומת זאת למד שהמצווה היא לשמוע ועל כן במצוות שאין בהם  מעשה ניכר אלא בפעולה פסיבית, בשמיעה, צריך כוונה כדי לצאת.

ולפ"ז באמת אין מחלוקת בין רבא לר' זירא לעניין מצוות צריכות כוונה (אלא לעניין מהות המצווה בתקיעת שופר), ושלא כרשב"א שהבאנו לעיל שהסביר שהמחלוקת היא אי צריכות כוונה אם לאו.

הרמב"ם פסק כמו ר' זירא ולכן במצוות תקיעת שופר על מנת שיהיה ניכר שמקיים מצווה צריך כוונה ולכן פסק שהתוקע לשיר לא יצא, בניגוד לאכילת מצה, שם קיום המצווה הוא בעשייה פיזית דאין צריך כוונה.

לעניין נוסח הברכה ר"ת פוסק שמברכים "על תקיעת שופר"

שואל הראבי"ה מה המקור של ר"ת הרי מפורש בירושלמי שמברכים "לשמוע קול שופר".

אלא ר"ת פוסק כרבא שהתוקע לשיר יצא ולפי מה שהסברנו זה משום שהמצווה היא התקיעה ויש כאן מעשה ניכר שאינו צריך כוונה וזה גם המקור והטעם לברך – "על תקיעת שופר".

הרמב"ם הלכות שופר סוכה ולולה פ"א ה"ג כותב:

"שופר של עכו"ם אין תוקעין בו לכתחלה ואם תקע יצא… וכן שופר של עולה לא יתקע בו ואם תקע יצא שאין בקול דין מעילה."

שואל המגיד משנה – והרי בגמ' ראש השנה כח. מובא:

"אמר רב יהודה בשופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא בשופר של שלמים לא יתקע ואם תקע לא יצא … אלא אמר רבא אחד זה ואחד זה לא יצא"

אלא הדברים כמו שאמרנו:

רבא לשיטתו שהמצווה היא לתקוע ולכן כאשר לצורך התקיעה הוא משתמש בשופר של עולה לא יצא כי זו מעילה.

אבל הרמב"ם פוסק שהמצווה היא לשמוע ולכן יצא כי "קול מראה וריח אין בהם משום מעילה".

[1] הכיוון השני הוא לומר שיש טעות בגרסה בהלכות חמץ ומצה ובעצם דעת הרמב"ם בשני המקומות שמצוות צריכות כוונה.

שיעור הרב צביקה פרוינדליך

ערך וסיכם עו"ד משה פריי




פסח: איסורי דרבנן בשוגג

בס"ד                                                                                                                                     כז אדר             20.3.2023

פסח: איסורי דרבנן בשוגג

הרב יצחק יוסף נשאל לגבי מצות שאפו בבני ברק ושכחו להפריש חלה מהמצה, נכנס החג ומה לעשות כשהרבה קונים לא יודעים שלא הופרשה חלה?

-: וענה שייתן לקטן להפריש "מן המוקף" (שאתה רואה את הכל על המדף כמו מחובר), זהו איסור מתקן אבל ע"י קטן זהו איסור קל (כדי שכולם ינצלו מאיסור חלה שהוא מיתה בידי שמיים  (במזיד)). (כך גם פסק הרב פרנק בשו"ת "הר צבי").

* התארחו אצל יהודי בליל הסדר ובסיום הסדר רואים שכתוב על הקופסת מצות  "לא הופרשה חלה" האופציות: לקחת מצות אחרות מופרשות ולאכול מצה      מחדש   או שלא צריך?

הרב וייס (ראב"ד העדה החרדית): יהודי שקידש בשבת ונודע לו שהמשרתת הגויה נגעה ביין ואסור היין משום "סתם יינם" האם צריך לקדש שוב?

יש משנה לגבי "לולב הגזול והיבש פסול" משום מצוה הבאה בעבירה אולי גם כאן צריך שוב לקדש על יין כשר?

  • הנתיבות דן לגבי יהודי שנכנס למסעדה שנראית כשירה ואומר לו מישהו – לאחר שאכל- שלא כשר כאן – האם צריך לשלם?

-: עונה הנתיבות שאם זהו איסור דאורייתא (כמו בשר טריפה) פטור מלשלם אבל

   אם יש איסורי דרבנן ואכלת בשוגג (לא הופרשו תרו"מ) – חייב לשלם כי האדם לא עבר איסור שיש עליו כפרה, זהו איסור דרבנן בשוגג. ולכן אם האכילוהו שקצים ורמשים – פטור מלשלם אבל טבל   וחלה שהם מדרבנן – חייב לשלם.

הנתיבות נסמך על גמ' בעירובין סז לגבי רב שטעה והיטעה את הציבור האם מותר לתקן אותו?    – אם טעה מדאוריתא – צריך להודיעו שטעה אבל אם טעה בדבר מדרבנן – הם יעשו בשוגג ומלאכה בשוגג באיסור מדרבנן – אין כאן איסור.

לפי זה רצה לטעון ה"מחזה אברהם" שהגוי שנגע ביין – זהו דין דרבנן אז אין מצוה הבאה בעבירה ולא צריך לקדש שוב כך גם רצה הרב וייס לטעון לגבי מצת טבל בליל הסדר – זהו איסור דרבנן בשוגג ואין כאן מצוה הבאה בעבירה ויצאו ידי חובה כדת וכדין.

נתיבות: ר' חייא ורב אושעיה מנו "מנסך" באבות נזיקין – למה לא אמרו שמספיק שגוי נגע ביין?     -: האיסור בנגיעה אמרו לגברא אל תשתמש  ואילו ביין נסך – החפצא אסור, יש "חלות" שהפכתי יין כשר ליין נסך ואילו בנגיעת גוי – רבנן אמרו לי אל תשתה כי יגרום לקרוב לבבות ("אסרו יינם משום בנותיהם").

ר' שמואל: מביא את ר' שמעון שקאפ שכדי להיות מזיק ולהתחייב צריך נזק בחפץ, אם לא חיסרתי – אני לא חייב, כשגוי נגע ביין – הוא לא עשה נזק לחפץ אבל כשגוי ניסך – זהו נזק בחפץ והיין נאסר בהנאה.

כל איסור דרבנן הוא איסור גברא!

כל איסור דאורייתא הוא איסור חפצא!

ולכן אדם שקידש על יין שנגע בו גוי או מצה טבל – יצא ידי חובה – כך סובר ר' שמעון שקאפ.

  • אומר ר' שמואל שזה לא נכון! יש מצב שאיסור דרבנן יהיה על חפצא וחולק על ר' שמעון מתוס' בסוכה שהגמ' אומרת שצריך סוכה מינימום 7 על 7 טפחים אע"פ שמדאורייתא מספיק 6 על 6 טפחים. אומרים תוס' שאם רבנן קבעו 7 על 7 אז אם ישב בסוכה 6 על 6 – זו לא סוכה! כלומר רבנן הפקיעו דין סוכה -חפצא- ממי שיושב בסוכה שמדאוריתא מותרת!
  • יהודי שאכל פסח מצה ומרור כדין אבל לא אמר 3 דברים, לפי הר"ן: יצא ידי חובה שואל ר' שמואל כיצד תוס בסוכה אמרו שכשרבנן תיקנו סוכה 7 על 7 ולכן לא יצא ב6 על 6 שמדאוריתא זה בסדר ואילו בפסח שרבנן תיקנו להגיד פסח, מצה ומרור ואם אכל ולא אמר כן יצא?

  -: תוס' דיברו על מה זה סוכה (חפצא) אבל מי שלא אמר בפסח זהו דין נוסף, זה לא תנאי במצה או במרור ולכן יצא ידי חובה.

כשחז"ל דיברו על הסוכה – זה פגם בחפצא ואילו בפסח המצה בסדר, רק לגברא יש בעיה.

ולכן אומר ר' שמואל ביין שנגע בו גוי – זהו איסור גברא כי היין לא נחסר, רק רבנן אסרו אותו משום חתנות  (ר"ן) ולכן אם קידש בשוגג-יצא.

אבל במצה של טבל – שלא הופרשה חלה – זהו איסור בחפצא ולכן לא יצא.

לר' שמעון: מצה של טבל או לא הופרשה חלה – זהו איסור דרבנן = איסור גברא        

                ולכן יצא ידי חובת מצה בפסח.

שיעור הרב צביקה פרוינדליך




סוכות: הזיק ללולב ממהודר לכשר

שיעור של הרב גרינץ

שאלה: בשוק ארבעת המינים נטל אדם להראות לולב לרב לצורך בדיקה. הרב קבע שהלולב מהודר, אך הציעו לו ליקח אחר. בדרכו להחזיר את הלולב לדוכן נפל ממנו הלולב ונחלקה התיומת באופן שנפסל לחלק מהפוסקים.

האם מתחייב לשלם?   דמי לולב רגיל או מהודר?

לפי השו״ע הלולב נפסל רק עם נחלקו כל העלים של התיומת .  האם הוא מתחייב לשלם? כמה חייב לשלם?

נדון לא לפי הסדר. קודם כל נניח ששלב נפילת הלולב מהווה פשיעה. אבל צריכים להחליט מהו המעמד של האדם הזה כאשר הוא מחזיר את הלולב מהרב. אבל בפשטות באופן כללי הפוסקים אומרים שהוא נחשב לפחות כשומר שכר.ואם הוא נחשב לפחות כשומר שכר יש עליו חובת אחריות מוגבלת, או לפחות כמו חובה בגניבה ואבידה, ואם זה פשיעה יותר חמורה מגניבה ואבידה אז הוא מתחייב לשלם. אז לצורך התחלת הדיון, בוא נניח כרגע שהוא חייב לשלם. אני בכוונה מסדר את הדברים כך כי כתוב בהמשך. אם הוא שואל ,ק״ו שהוא חייב לשלם כאשר זה נפל. בוא נניח שהוא שואל- אז השואל חייב לשלם. יש שתי סיבות לפטור את האדם מתשלומים, נציג את שתי הסיבות. נדון בהם ובהמשך נראה שזה היפך הדבר, בעיון יותר מעמיק. אז קודם כל ציינתי בדפים שלפניכם, מה הדין אדם שמזיק דבר שנפסל רק לפי חלק מהפוסקים. אז יש לפניכם בחושן משפט סימן ש״ו-ה. סיבה א. לפי חושן משפט- לגבי שוחט שניבל, השוחט חייב לשלם. במה דברים אמורים אומר השו״ע שנבלה בודאי, שניבל את הבהמה באופן שוודאי נפסל לפי כל הדעות. אבל אם עשה בה טריפות- הפוסלה מספק, כגון ששהה במעוט סימנים, הכוונה את רוב הסימנים הוא שחט כדין ואחרי זה במעוט סימנים הוא שהה שהייה שפוסלת את השחיטה, ובזה הגמרא הסתפקה אם חייב לשלם או פטור לשלם. אז כתוב שהוא פטור. וכן אם מצא הסכין פגום והוא בעצמו גילה, כיון דאיכא למימר בעצם המפרקת נפגמה כיוון שאפשר לומר שהסכין נפגם רק אחרי שהוא שחט כדין, ואפשר לומר שהסכין נפגם לפני ,ואז הוא ניבל בשחיטה. אבל אפשר לומר גם שהסכין נפגם רק אחרי שהוא שחט כדין רק בעצם של המפרקת הוא נפגם ואז השחיטה כשרה . אז כיוון שיש לי פה ספק דיני ,קורה דבר מעניין, אנחנו מפצלים את השאלה לאיסורים ולממונות. לענין איסורים אנחנו יודעים שיש לנו הלכה, ספיקא דאורייתא לחומרא וכל המצבים שהבאתי לפה אז הבהמה היא טריפה ואי אפשר לאכול אותה. אבל בכל אופן בעניין ממונות יש לנו כלל הפוך שספק ממונא לקולא, המוציא מחבירו עליו הראיה. אז מה עושים שיש לנו שאלה שמורכבת מדיני ממונות ודיני איסורים, אז לפי השו״ע אנחנו מפצלים את הדיון.ב"יורה דעה "תמצאו על אותם שאלות שהבהמה אסורה. ולמרות שהשוחט אסר את הבהמה הוא פטור מתשלומים. למה ? כי כאשר אנו מגיעים לדיני ממונות אומר השוחט, המוציא מחבירו עליו הראיה. אני אומר שהבהמה כשירה, אתה אומר שהבהמה אסורה תביא ראיה ,עליך הראיה, כך אומר השו״ע. אומר הרמ״א ואע״פ שיש מי  שחולק אנו פוטרים אותו מממונא. ה״יש מי שחולק" הוא מובן. אבל מה רוצה לטעון ה״יש מי  שחולק"? הוא טוען שהדברים לא מובנים. הרי סוף סוף השוחט הזה ניבל לו את הבהמה אז מה אכפת לו אם הוא ניבל לו את הבהמה כתוצאה מדיעה שמוסכמת על כל הפוסקים או כתוצאה מהלכה שאנו נוהגים הלכה למעשה כספיקא דאורייתא לחומרא, מה אכפת לי למה הוא ניבל, הרי את הבהמה הזו אף אחד לא יאכל אותה!.

הנושא כלים של השו״ע מקשים סתירה מהדין הזה, על דין שמופיע בהלכות מקח וממכר. יש לנו בהלכות מקח וממכר דיני מקם טעות ,כמובן, אדם שמוכר בשר והבשר מתברר כטריפה המקח מתבטל. מה יהיה הדין אם יתברר שהבשר טרף מספק. כלומר- ספק טרף. אז גם פה הייתי צריך לחלק לשאלה איסורית ושאלה ממונית !להגיד ספיקא דאורייתא לחומרא אז הספק אסור. אבל יגיד המוכר- אני אומר שהבהמה כשירה.!  פה הרמ״א כבר כותב אחרת. כתוב  בשו״ע הלכות הונאה, אפילו טריפה שאנו אוסרים מספק, מבטל המקח ואין המוכר יכול לומר אפשר לאכול הטריפה הזו. לכאורה יש פה סתירה. פה הרמ״א אומר שאדם שמזיק בספק טריפה, מזיק ויוצר ספק איסור, אני  מפריד בין השאלה הממונית והשאלה האיסורית, ולמרות שאני פוסק ספיקא דאורייתא לחומרא אז הבהמה הזו היא אסורה. אבל מבחינה ממונית ספיקא דממונא לקולא, והמוציא מחבירו עליו הראיה. אבל כאשר אני מגיע להלכות מקח וממכר פה הרמ״א פוסק כיוון שהבהמה אסורה אז המקח טעות. אפשר לומר שיש הבדל, כשאני דן לגבי מקח וממכר אני לא דן באמת בדין האמיתי. מעניין אותי מה האנשים שהולכים לקנות, במה הם מעוניינים. אומרים ,אנשים פורשים אפילו מספק איסור. אז כיוון שאנשים פורשים אפילו מספק איסור אז אתה מכרת לי בהמה שאנשים לא רוצים אותה וזה מקח טעות. כשאני בא לדון בדיני נזיקין, זה לא מעניין אותי מה הדעה של האנשים בשוק, כדי לחייב אותי אתה חייב להוכיח שאני הזקתי לך, בוודאות שאני הזקתי לך. הש״ך  מחלק ,לשונו הוא כזו, אפילו מספק פרשי אינשי. ז״א ספק איסור אנשים לא רוצים, לכן כשאני דן בדיני מקח וממכר זה לא סחורה רצויה אז המקח מתבטל. אני ביקשתי ממך סחורה שכולם מוכרים אותה ואתה הבאת לי סחורה לא רצויה..

בדיני נזיקין אתה צריך להוכיח שגרמת נזק. אתה לא הוכחת שגרמתי נזק. יכול להיות שהבהמה כשירה. לאותו צד שהבהמה כשירה לא גרמתי לך נזק. אז בדיני נזיקין שאתה צריך להוכיח שגרמתי לך נזק, לא הוכחת.

עדיין הדברים מאוד קשים, סוף סוף אם היה מדובר סתם בן אדם ברחוב שהלך והזיק אותו בספק איסור. זה ממש דומה. אבל אני מביא בהמה לשוחט אני רוצה שהיא תצא דבר שאני יכול לאכול אותה. אז אם הוא יוצר לי ספק איסור, הרי הוא יודע שספק איסור אני לא יכול לאכול. אז בעצם השוחט פשע במלאכתו. אז זה לא דיני נזיקין רגילים. בדיני נזיקין רגילים אתה יכול לומר המוציא מחבירו עליו הראיה, אבל פה זה לא דומה. אני לא תובע אותך על הצד שהבהמה טריפה, אני תובע אותך על צד שהבהמה ספק ואני לא יכול לאכול אותה. פה יש חידוש גדול של ה״אור השמח" בהלכות שכירות. נקדים הקדמה שיש לנו דבר שנקרא היזק שאינו ניכר. הגמרא בגיטין מביאה מחלוקת אמוראים. ואני אביא את הדיעה שאנו לפוסקים כמוה להלכה. המטמא והמדמע והמנסך. אדם שטמא פרותיו של חבירו, או ניקח דוגמא של יום יום אדם שהטריף כליו של חבירו, הכלי נשאר כמו שהוא היה, לא השתנה כלום בגוף הכלי, שום דבר לא פגם אותו הוא רק אסר אותו, זה נקרא היזק שאינו ניכר- כלומר שלא רואים את הנזק.

נחלקו בזה האמוראים, ולהלכה פוסקים שהזיק שאינו ניכר אינו נקרא היזק. וחייבים עליו רק במזיד. למה חייבים במזיד ? כי זה קנס. כי אם אתה תגיד שהיזק שאינו ניכר פטור גם הלכה למעשה כ״א ילך ויטמא את פירותיו של חבירו. אבל שוחט, למרות שכשאני שחטתי וניבלת׳ לך את הבהמה, לכולי עלמא זה היזק ניכר תה למרות שגם פה אני רק אסרתי לך את הבהמה. אלא מאי, ההבדל הוא פשוט- אם נגיד כשכאני אוסר את הדבר של החבר שלי זה לא נקרא נזק מכל סיבה שהיא, אז למה שוחט שבסך הכל שחט שלא כדין אז אני אסרתי את הדבר של החבר שלי אז למה זה ודאי נקרא נזק ? הרי רק מצד האיסור אסור. מצד התורה בהמה שחוטה כדין ושלא כדין זה אותה בהמה אז למה זה נקרא היזק ניכר לכל הדעות. המטמא מדמע מנסך אני לא עשיתי לך כלום, אתה טוען שאני עשיתי לך אז תראה במה עשיתי לך נזק. בשוחט זה עובד הפוך. בשוחט אתה וודאי לקחת לי בהמה טובה ואתה המתת לי אותה. רק מה, אם זה כדין אז אין לך מה לטעון כלפי, כלומר שברתי לך את הבהמה אבל שברתי לך אותה בצורה טובה שעכשיו אתה יכול לאכול אותה. אבל אם זה לא כדין, אז השבירה עצמה זה וודאי ניכר שאני ש1חט בהמה זה וודאי היזק ניכר. אומר ה״אור שמח" כל זה נכון שהבהמה היא וודאי א10רה אבל כשיש דעות שאומרות שהבהמה היא כשירה, אז אני יכול לומר שאני לא עשיתי לך שום נזק, אלא מה, אתה אומר ל׳ שאתה לא יכול לאכול את זה. זה שאתה לא יכול לאכול את זה, זה עדיין לא יחייב אותי בתשלומים. כי כמו שמטמא זה שאתה לא יכול לאכול את זה אני לא ח״ב בתשלומים, אז גם פה אם ה״ת מחייב אותי על עצם השחיטה שאתה אומר לי שזה מעשה קלקול שזה פסול לכל הדעות אז נכון היית יכול לחייב אותי. אבל אתה לא מחייב אותי בגלל זה, כ׳ יש דעה שאומרת שלא קילקלתי לך את הבהמה.אלא מה אתה אומר- יש דעה אחרת שבגללה אתה לא יכול לאכול את זה, אז הדעה האחרת הזאת זה היזק שאינו ניכר. לפי האור שמח, אדם שיוצר ספק איסור, אדם ששוחט בהמה עם ספק איסור יוצא שזה דין של היזק שאינו ניכר אז בדר״כ הוא פטור. אבל אם הוא יעשה במזיד את זה, היזק שאינו ניכר במזיד אני מחייב. לפי השו״ע והרמ״א השוחט הזה תמיד פטור, אז אם במקרה שלנו נגדיר אותו בזדון שהוא שבר את הלולב אז נוכל לחייב אותו. כי זה היזק שאינו ניכר במזיד, ולכן אפשר לחייב אותו.

עכשיו יש הסבר אחר שזה גרוע מהיזק שאינו ניכר. חידוש עצום- מטמא מדמע מנסך זה דברים שאני יצרתי לך את גוף החפץ אז יש צד שהאמוראים מחייבים אות׳ לשלם. וגם הפוטרים אותי לשלם במזיד מחייבים אותי. אבל אצלנו כשאני אסרתי לך את הבהמה מספק, אפילו שספק דאורייתא לחומרא זה לא נחשב שאני אסרתי לך את גוף החפץ. ולמה? אדם אוכל נבילה זה איסור חפצא, החפץ עצמו התורה אסרה אותו. יש איסורים שזה נקרא איסורי גברא. למשל לאכול לפני קידוש זה לא איסור חפצא. האוכל אינו אסור בעצמו בעצמותו, רק אתה האדם אסור באכילת הדבר הזה. כל המאכלות האסורות זה וודאי איסור חפצא. מטמא מדמע מנסך זה גם אסור בחפצא. אדם שצריך לפרוש מספק שקץ זה איסור חפצא או איסור גברא? אפשר לומר שספק דאורייתא לחומרא זה איסור חדש. יש דין נוסף שאני צריך להחמיר בספיקות. זה דין כללי שכל הספיקות צריך לפרוש מהם. לפי שיטה זו, זה לא איסור חפצא, אלא איסור גברא, הדבר עצמו הוא לא איסור, רק צריך להיזהר מלאכול אותו. שאני אכלתי ספק טריפה, יש נפקא מינא אם זה חפצא או גברא, למשל כל טמטום הלב גם כשזה לא אסור לא כדאי לאכול את זה כ׳ נטמטם בם, זה בחפצא, בגברא אין את זה. אדם שאכל באונס משהו אסור, כתבו הפוסקים שאם זה באיסור חפצא זה לא משנה אם זה באונס או לא, זה כבר מטמטם. אם זה באיסור גברא בעצם לא קרה כל1ם. לדוגמא אם אתה מאכיל ילד בן יומו שקץ, לא משנה אם הגיע לחינוך או לא (בידיים) אתה עובר באיסור דא1ר״תא. אבל באיסורי גברא אין את הבעיה כל עוד לא הגיע לחינוך, לכן, אפשר לתת לקטן לאכול לפני קידוש ואין בזה איסור.

אדם אכל ספק איסור של שקץ, יש פה 2 צדדים. אתה יכול להגיד שבגלל ספק דאורייתא לחומרא נחשב כאילו אכל שקץ, התורה אמרה שגם ספק שקץ זה שקץ זה אסור בחפצא. אבל אתה יכול להגיד שכשהוא אכל ספק שקץ אז זה וודאי לא איסור חפצא, אלא, יש איסור

כללי שבכל התורה כולה ספק להחמיר. זאת אומרת כשהוא אכל ספק שקץ הוא עבר על האיסור להחמיר בספקות. מה הוא עבר כשאכל ספק תולעת הוא עבר אותו איסור, כלומר, עבר על איסור גברא. מעתה אפשר לומר שכל דין הזה של מטמא מדמע מנסך זה איסור בחפצא אבל בספק איסור זה בכלל לא איסור בחפצא. יין נסך זה איסור חפצא ולכן קנסו חכמים. אבל אם יצרתי רק ספק איסור אז יותר גרוע מהיזק שאינו ניכר ,זה יותר קל מהיזק שאינו ניכר. פה לא אסרתי את החפץ. זה נכון שאסור לי לאכול אותו אבל זה איסור גברא לא איסור חפצא על זה לא תקנו קנס.

על זה שואל ר' שמואל רוזובסקי יש פה פירכא חזקה מאד על מה שאמרנו. הרי אחד מהדברים המפורסמים של היזק שאינו ניכר זה מדמע. מדמע זה שאני לוקח פירות תרומה ומערבב בפירות עם פחות מאחד ממאה בפירות חולין. אז זה שאסור לי לאכול כל תפוח מהתערובת זה ספק. אז רואים שזה באיסורים שזה מצד ספק גם שייך היזק שאינו ניכר. אז אומר ר' שמואל ויש לזה הוכחות ממקורות נוספים,במדומע, הרי זה לא דין סתם בעיניני ספיקות. כי אם זה היה מדיני ספיקות זה היה צריך להתבטל ברוב. אלא שחכמים נתנו פה חפצא של איסורא על מדומע. אז אם ככה חזר החילוק כמו שאמרנו שרק אם הוא עושה חפצא של איסורא. חכמים קבעו שהחפצא הזו הוא חפצא של איסורא. ז״א שמדמע זה לא איסור מספק. לא מספק אסור לך לאכול את המדומע, מוודאי אסור לך לאכול את המדומע וראיה לכך שלא הכניסו פה דיני ביטול ברוב. יוצא פה נפקא מינא לדינא משני ההסברים האלה של האחרונים. כיוון שאם אנחנו נגדיר את האדם הזה שהפיל את הלולב כפושע ונגיד שבאופן כזה קנסו בהיזק שאינו ניכר, אז לפי האור שמח זה לא יעזור לנו כל החשבון, פה הוא יהיה חייב. כי נכון שזה נזק שאינו ניכר כמו שהסברנו אבל סוף סוף הוא פושע. לפי ההסבר שאנו שאנו מסבירים עכשיו, של ר' שמואל ואחרים, גם על הצד שהוא פושע הוא יהיה פטור. כי אין פה את הקנס של היזק שאינו ניכר, כי היזק שאינו ניכר הוא בחפצא. פה היזק שאינו ניכר הוא בגברא. אפיל! היזק שאינו ניכר אין פה. יוצא שהשאלה שלנו תלויה בהסבר של האחרונים.

נניח שנלך לפי האור שמח, ונחליט שהוא חייב לשלם, השאלה עכשיו כמה הוא צריך לשלם.פה לכאורה צריך לשלם לולב מהודר.הבעיה מתחילה שיש לנו בשו״ת מהרם מינץ.. (היה מקרה אמיתי, היה נער אחד שמכר ארבעת המינים, הוא היה אצל סוכן גדול שנתן לו למכור 4 המינים, הוא לא את הסוכן. הסוכן אמר לו תמכור כמה שישלמו. הוא לא נתן לו מחירים נקובים. כך וכך ישלמו וכוי. במקום למכור את זה בב״ב הוא אמר את זה בטעות בת״א, המחירים כמובן ירדו. לא משלמים על לולב בב״ב כמו בת״א. הוא תבע אותו לדין תורה. האם אפשר לתבוע לדין תורה על דבר כזה. אדם שמכר כמו שהוא אמר לו אבל לא מכר במקום הנכון.)

שנשמע על פניו תמוה, יש לנו גמרא בבבא קמא דף ע״ח- אדם מתחייב עולה לביהמ״ק ולא רק שהתחייב עולה, הבן אדם הזה היה לפני ראש השנה, היה זריז במצוות, לקח שור הכי מובחר והקדיש את זה לעולה. בא גנב וגנב לא את העולה הזו.עכשיו בגלל שזה נדר, אז הגנב צריך לשלם כי הוא חייב באחריותו. צריך להביא קורבן אחר. אז הוא חייב לשלם. אומרת הגמרא שהוא יכול לתת ל1 כבש במקום השור.למה? הוא אומר לו- מה אתה רצית לצאת ידי חובה מה איכפת לך אם זה שור או כבש. אתה קנית שור טוב, אני נותן לך כבש טוב.אתה תצא ידי חובת מצווה. אומרת הגמרא כך ההלכה למעשה. אומר המהר״ם מינץ- רואים מפה שהטענה שאני רוצה לצאת בחפץ מהודר היא לא טענה נחשבת לעניי! ממונות. הנה פה, גנבתי לו שור ואני מחזיר לו כבש, והוא אומר לי קניתי שור מהודר. אני עונה לו שזה לא מעניין אותו בכלל. אתה רצית את השור לעולה, גם כבש אתה יוצא ידי חובה. רואים מכאן לכאורה במקרה שלנו שאם אדם גנב לחברו או הזיק לחברו לולב מהודר יכול לתת לו לולב כשר. יש הרבה חולקים על המהר״ם מינץ. אבל זה לא יעזור לנו פה, כי אם יש דעה אחת חשובה כמו המהר״ם מינץ שהולכת יחד עם המזיק, הוא יכול להגיד אתה אומר ככה אבל אני רוצה להחזיר פשוט כמו המהר״ם מינץ. (שאלת רובין הניח להם אביהם פרה שאולה- זה נקרא "נהנה"- זה לא "מזיק").

אומר לו המשנה למלך- לא מבין בכלל את הנאמר. גם במקרה שאני הזקתי ללולב של ביכנ״ס לא של סוחר, יש עדיין הבדל גדול מאוד, עולה ,יש גמרא בפסחים שאומרת שאסור למכור, אם עולה אסור למכור אז אין לה ערך שוק. כל מה שנשאר זה החובת מצווה, ולכן אין הבדל בין מהודר לפשוט. לולב- גם כשזה לשימוש איש׳ שלך, הרי סוף סוף הוא עומד להימכר בשוק ולכן יש לו ערך שוק ואני צריך לשלם לפי ערך שוק.

משנה למלך לומד מהגמרא שאדם גנב שור לעולה ונתן במקומו כבש ,שמי שגנב אתרוג מחברו קודם החג שקנה אותו בדמים  יקרים מפני חשיבותו, הוא רצה ללמוד כמו המהר״ם מינץ. ושוב דחה זה ששור זה אין לו דמים. ולולב יש לו דמים כי הוא  יכול לומר הייתי מוכר את זה בשוק. אבל למרות הכל א״א לחייב אותו לקנות לולב מהודר, כי יכול לומר שהוא סובר כמו המהר״ם מינץ. החכם צבי מוסיף קושיא מאוד חזקה, יש משנה בבבא מציעא שמביאה מחלוקת האם בספר תורה יש הונאה או אין הונאה. אני מכרתי ספר תורה, לא ידעתי שזה ספר תורה מהודר מאוד ,מכרתי את זה במחיר רגיל בסוף התברר שזה עולה 40,000 $. פוסקים שההלכה כמו חכמים שבספר תורה יש הונאה. לפי המהר״ם מינץ בחפצי מצווה איך יכול להיות מצב של הונאה? הרי אם זה ספר תורה כשר ,מקיימים את המצווה- כתבו לכם את השירה הזאת. אז אם קיימתי את זה ,אין משמעות בכלל להונאה. הרי למצווה אין הונאה העיקר שאתה יוצא ידי חובה ואם כך אין הבדל בין יוצא  ידי חובה מן המובחר או מעיקר בדין ואין לזה משמעות ממונית, אז איך מתווכחים התנאים במשנה אם יש או אין הונאה. ואם בכל אופן מתווכחים זה אומר שלמחיר שלו יש משמעות .אז קשה מאוד למהר״ם מינץ ממשנה מפורשת.לכן צריך להגיד ,אולי, שגם המהר״ם מינץ מודה שחפץ שעומד למכירה בשוק או פגמת בלולב בשוק, שפה וודאי תשלם לפי המחיר שבשוק. הוא יודע את הגמרות שהיקשנו עליו. הויכוח הוא מצווה שעומד לשימוש אישי שאני לא עומד למכור אותו .אומר המהר״ם פה אני לא מתחשב בשווי שוק. ופה הראיה שלי כן נכונה. אתרוג אפשר למכור אותו בניגוד לעולה, אבל לא מוכרים אותו בפועל. זה לא חפץ שעומד למכירה בשוק. ז״א שהמוכר לא מעניין אותי, כל מה שמעניין אותי זה לצאת ידי חובה במשך החג. מחיר השוק לא רלוונטי. ואם אני יוצא בצורה רגילה ולא מהדרין -זה רואים מהגמרא -שזה לא משנה. פה משנה למלך חולק ומחייב באתרוג. לפי המהר״ם מינץ עולה ואתרוג לא מוכרים בפועל ולכן זה דומה. ואילו המשנה למלך אומר שבאתרוג יכול לומר אני הייתי מוכר את זה.

בעוד לפי המהר״ם מינץ המזיק את הלולב היה צריך לשלם לולב כשר ולא מהודר, גם אם יש הרבה שהולכים נגדו יכול לומר שהוא הולך לפי המהר״ם. לפי ההסבר שלנו, הבן אדם וודאי מתחייב לשלם מהודר. כי גם המהר״ם מינץ לא הולך איתו. כי כל מה שהמהר״ם מינץ אומר זה בבן אדם פרטי.אבל חפץ שעומד למכירה גם המהר״ם מינץ מודה שחייב לשלם מהודר

כי גם המהר"ם מינץ לא הולך איתו. כי כל מה שהמהר"ם מינץ אומר זה בבן אדם פרטי. אבל חפץ שעומד למכירה – גם המהר"ם מינץ מודה שחייב לשלם מהודר.

ואין אחד שיכול לפטור אותו מתשלום של לולב מהודר.

יוצא מכאן דין מיוחד: אם נכנסה בי רוח שטות והזקתי אתרוג מהודר: אם פסלתי אותו אצל המוכר – אשלם אתרוג מהודר, אבל אם פסלתי אותו אצל הקונה – אשלם אתרוג רגיל.

שיעור הרב גרינץ'                                             

                                                                                                          *****************




פסח: קניין חמץ

ב' ניסן תשע"ג

קניין חמץ בפסח

רמבם חמץ ומצה פ"א ה"ג: 

"אין אדם לוקה משום בל יראה ובל ימצא בפסח אא"כ קנה חמץ בפסח או חימצו שאז יש בו מעשה אבל אם רק השאיר חמץ בביתו הרי זה לאו שאין בו מעשה ואינו לוקה"

שואל הנודע ביהודה: ישנו יסוד בדיני קניין שאדם לא יכול למכור מה שאינו ברשותו  ("איש כי יקדיש ביתו" מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו) על פי יסוד זה גם א"א למכור איסורי הנאה כי אינם ברשותו של האדם.

לפי זה שואל הנודע ביהודה כיצד ניתן לקנות חמץ בפסח הרי זה אסור בהנאה והמוכר אינו יכול למכור מה שאינו ברשותו !?

ישנה מחלוקת האם איסורי הנאה נחשבים של האדם או לא ואומר הקצות שבכל מקרה זה אינו ברשותו (שור הנסקל שנגמר דינו אי אפשר למכור)

ולפי זה צריך להסביר איך ניתן לקנות חמץ בפסח?

(יש מן האח' שתירצו שמדובר מגוי, אבל זה לא משמע מהרמבם שאינו אומר "אא"כ קנה חמץ מגוי".

כן אולי ניתן לחלק בעניין איסור הנאה לזמן מוגבל.

וכן יש שתירצו שכיוון "שעשאו הכתוב ברשותו" ע"כ שייכת מכירה, אבל גם זה אינו נכון, שכן להלכה אין החמץ ברשותו ממש לכל דבר ועניין (כמו ירושה וכיוצ"ב) אלא רק לעניין לעבור עליו בבל יראה) .

  • הקצות מביא מעשה בפלוני ששכח לבטל חמץ ונזכר בכניסת החג, כאשר כבר לכאורה לא ניתן לבטל, וכאשר נזכר פרץ בצעקות לבטלו, ואומר הקצות שכיוון שגילה דעתו שהחמץ לא חשוב לו, לכן לא עבר בבל יראה ובל ימצא.

איך זה עובד למפרע, הרי בפועל לא ביטל בזמן?

מסביר ר' שמואל שהיסוד בדברי הקצות הוא ע"פ שיטת רש"י במח' מהו יסוד דין ביטול חמץ:

כידוע ישנה מח' יסודית בדין ביטול חמץ: שיטת רש"י היא שהיסוד הוא שהאדם יבטל החמץ בליבו ושיאמר שאינו רוצה בחמץ = ביטול חמץ הינו "מצב". שיטת תוס' היא שביטול הוא מדין הפקר.

וע"כ רק אם ביטול חמץ הוא עניין במחשבה = "מצב", ניתן על יסוד אומדנא שעוד קודם הזמן לא רצה בחמץ להסיק ולומר שלמרות שלא ביטל בזמן הרי האומדנא שלנו מחליפה את הביטול אבל אם היסוד הוא הפקר הרי שיש לעשות פעולת הפקר ובאומדנא לא ניתן להחליף מעשה.

[הבית יוסף שואל מדוע אין מברכים על ביטול חמץ ועונה כי זה במחשבה.

שואל הרעק"א – גם תרומה ניתן להפריש במחשבה ושם כן מברכים? אלא שהיות וביטול חמץ זה "מצב" ולא פעולה, לא מברכים על "מצב"]

  • אדם נכנס לבית של חבירו כשאינו בבית ועד שממתין לו רוצה לאכול משהו האם יכול לקחת פרי לאכול בלי רשות כאשר ברור שאם היה פה היה מסכים?

תוס' בב"מ אומר שאסור כי אמנם יש לנו אומדנא שאם היה יודע היה מרשה לו אבל עד שלא שמענו העניין מפורשות אין כאן הסכמה. 

הש"ך חולק וסובר שמותר כי ניתן להסיק ההסכמה גם אם לא שמענו הדבר מפורשות וזאת כאשר ברור לנו שהיה מרשה.

  • האם ניתן לעשות גם מעשה קניין על יסוד האומדנא שברור לנו שאילו האדם היה יודע היה מסכים?

לדוג' אדם נזקק באופן דחוף לחפץ של חבירו האם יכול לקנות החפץ ולהשאיר לו סכום כסף שעולה בהרבה על שווי החפץ כך שברור לנו שאילו היה נמצא כאן היה מסכים?

בנידון זה יש מח' בין הקצות שאומר שאפשר לנודע ביהודה שאומר שאסור.

מסביר ר' איסר זלמן מלצר: 

כעקרון מעשה הקניין מורכב משתי פעולות: הקנאת החפץ ע"י המוכר וקניית החפץ על ידי הקונה. האם ניתן לבצע מעשה קניין כאשר רק הקונה מבצע פעולה קניין אקטיבית אבל המוכר לא אכפת לו ?

שיטת הנודע ביהודה היא שיש צורך בפעולה גם מצד המוכר וע"כ גם כאשר יש לנו אומדנא שאילו היה יודע היה מסכים למכור, אי אפשר באמצעות האומדנא הזו להחליף פעולה אקטיבית מצד המוכר.

אבל שיטת הקצות היא שכדי לבצע פעולת קניין מספיקה הסכמת המוכר, הסכמה כזו ניתן ליצור גם ע"י האומדנא שאילו הייתי יודע הייתי מסכים.

רמבם אישות פ"ה ה"ח:

"הנכנס לבית חבירו ולקח לו כלי או אוכל וכיוצ"ב וקידש בו אשה ובא בעה"ב, אע"פ שאמר לו למה לא נתת לה דבר זה שהוא טוב הימנו אינה מקודשת, שלא אמר לו אלא כדי שלא להתבייש עימו ואם קידשה בדבר שאין בעה"ב מקפיד כגון תמרה או אגוז הרי זו מקודשת מספק"

מסיקים האחרונים מדברי הרמבם שהבעיה היא רק החשש שמסכים בדיעבד רק כדי שלא לביישו (גם אם ההנחה היא שאדם מסכים לתת לחבירו דבר מאכל זה רק על מנת לאוכלו אבל לא על מנת לקדש בו אישה) אבל אילו היה מדובר במקרה שברור לנו שמסכים גם לקידושין הרי זו מקודשת (כמו תמרה או אגוז שמקודשת מספק).

ולכא' הדברים טעונים ביאור הרי גם אם ניתן להניח שהיה נותן לחבירו את החפץ עדיין חסר פה מעשה קניין. אלא מכאן ששיטת הרמבם היא שבשביל מעשה קניין אין צורך בפעולה אקטיבית מצד המוכר אלא די במעשה קניין מצד הקונה ואת הסכמת המוכר ניתן להסיק על יסוד האומדנא שאילו היה יודע היה מסכים.

  • אישה גנבה חפץ מאדם ורוצה לקדשה בחפץ שגנבה אינה מקודשת כי אינו ברשותו אבל להיפך אם הוא גנב ממנה תהיה מקודשת (אם יהיה ברור שהסכימה להתקדש ולא רק לקבל את החפץ חזרה). מה ההבדל?

העניין הוא שכאשר החפץ אצלו היא יכולה להסתלק מהחפץ ואז הוא נהיה שלו ויכול לקדש בו. אבל כאשר החפץ אצלה אם הוא יסתלק והיא תזכה בו לא לא יהיה "כי יקח" אלא "כי תיקח".

על יסוד דברים אלו ניתן גם להסביר את הרמב"ם בעניין קניית חמץ בפסח:

לשיטת הרמבם לצורך מעשה קניין מספיקה הסכמתו של המוכר וע"כ למרות שמדובר באיסור הנאה והחמץ אינו ברשותו של המוכר יכול הוא עדיין לתת הסכמתו לכך שהקונה יקנה ובכך נסללה הדרך לקונה לקנות את החמץ בפסח.

(אבל שיטת הנודע ביהודה היא שלצורך מעשה קניין צריך שניים וע"כ היות והחמץ אסור בהנאה ואינו ברשותו של המוכר, אינו יכול להקנות. וע"כ הוא שואל על הרמבם כיצד ישנה מציאות של קניית חמץ בפסח).

שיעור הרב מוטי פרוינדליך

ערך וסיכם עו"ד משה פריי




ראש השנה: שכח המלך הקדוש בליל ר"ה

שכח ולא אמר המלך הקדוש בליל ראש השנה

המשנה ברורה בשער ציון תקפ"ב (ד) מביא בשם ר' אבלי פאסוועלער (שהיה אב"ד בוילנא בזמן הגאון): 

"אם טעה בליל ר"ה ולא אמר המלך הקדוש שא"צ לחזור כדין טעה ולא הזכיר יעלה ויבוא בליל ר"ח שא"צ לחזור מחמת שאין מקדשים החודש בלילה. ולענ"ד לא נהירא דזה היה שייך רק אם היה מתפלל תפלת חול משא"כ בזה שמתפלל תפלת יו"ט ממ"נ אינו יוצא …"

ובשו"ע עצמו:

אם שכח המלך הקדוש חוזר לראש (בין ביום ובין בלילה).

דהיינו לפי ר' אבלי – ליל ר"ה הוא כמו ליל ר"ח

מאידך המ"ב סובר שבליל ר"ה יש תרתי דסתרי – א"א להתפלל תפילת חג אולם לומר הא- ל הקדוש.

בסידורים ישנים מובא בשם ר' ש"ז אויערבך: מי ששכח יעלה ויבוא  בברכת המזון  בלילה לא יחזור (כמו ביעלה ויבוא). אח"כ רשז"א חזר בו – וכתב שצריך לחזור

מה העניין ? מה הדימיון שמדמה ר' אבלי בין המלך הקדוש בליל ר"ה ליעלה ויבוא בראש חודש?

הטעם שביעלה ויבוא אינו חוזר בלילה הוא משום "שאין מקדשים את החודש בלילה". 

מה העניין בזה ?

הגמ' בשבת כד קובעת כלל לגבי תוספות בשמונה עשרה:

"דתני רבי אושעיא: 'ימים שיש בהן קרבן מוסף, כגון ראש חודש וחולו של מועד, ערבית ושחרית ומנחה מתפלל שמונה עשרה ואומר מעין המאורע בעבודה, ואם לא אמר – מחזירין אותו, ואין בהן קדושה על הכוס, ויש בהן הזכרה בברכת המזון; ימים שאין בהן קרבן מוסף, כגון שני וחמישי ותעניות ומעמדות ('שני וחמישי' מאי עבידתייהו אלא שני וחמיש ושני של 'תעניות ומעמדות, ערבית ושחרית ומנחה – מתפלל שמונה עשרה, ואומר מעין המאורע בשומע תפלה, ואם לא אמר – אין מחזירין אותו ואין בהן הזכרה בברכת המזון."

דהיינו ביום שאומרים מוסף כמו ר"ח אם שכח יעלה ויבוא – חוזר

וביום שאין אומרים מוסף – כמו חנוכה ופורים – אינו חוזר

מסביר ר' שמואל:

העניין בזה הוא שבימים שיש בהם מוסף יש קדושה יתירה ביום ואז תיקנו תפילה אחרת : שמונה עשרה עם תוספות ואם שכח התוספת לא יצא ידי חובת התפילה.

בימים שאין בהם מוסף זהו רק תוספת לתפילה "מעין המאורע" ולכן גם אם שכח בכל זה יצא י"ח תפילה.

וכך מדוייק מלשון הרמבם הלכות תפילה פ"ב ה"י:

" בראשי חודשים ובחולו של מועד–מתפלל ערבית ושחרית ומנחה תשע עשרה ברכות, כשאר הימים; ואומר בעבודה אלוהינו ואלוהי אבותינו"

ובהי"ד:

 " בחנוכה ופורים, מוסיפין בהודיה על הניסים"

אם העניין הוא בזה שבראש חודש יש קדושה יתירה מדוע א"כ בלילה לא חוזר ?

הרי"ף בברכות מביא שאם טעה ולא הזכיר של ר"ח בערבית אין מחזירים אותו שאין מקדשים את החודש בלילה ואם טעה בשבת וביו"ט מחזירים. ומביא את רבינו יונה שבימים אלו קדושתם גם בלילה.משמע מדבריו שאין קדושת ר"ח בלילה. 

א"כ מדוע אומרים יעלה ויבוא בלילה?

רשי שבת כד: אומר שאין אומרים עננו בתענית בלילה שמא עד מחר ירגיש לא טוב ולא יצום ונמצא דובר שקרים.

משמע שאלמלא זה, היה צריך לומר, הגם שזה לא תענית. אלא שהיה צריך להוסיף עננו (אלמלי "דובר שקרים") משום שיש דין להזכיר מעין המאורע כבר בלילה. 

ועל כן גם בר"ח למרות שאין קדושת ר"ח בלילה אומרים יעלה ויבוא מעין המאורע.

נמצא שחלוק הדין של יעלה ויבוא ביום – זה דין בתפילה וע"כ אם שכח – חוזר,

מדין יעלה ויבוא בלילה – שזה רק דין מעין המאורע וע"כ אם שכח אינו חוזר.

מי ששכח יעלה ויבוא בברכת המזון בשבת חייב לחזור וזאת מכיוון שיש חיוב לאכול ועל כן חייב גם לברך וכשיש חיוב לברך אם שכח צריך לחזור 

(ועל כן אם שכח רצה בסעודה שלישית שאין חיוב בפת אם שכח לא יחזור).

כך גם בסוכות ופסח שיש חיוב לאכול בלילה ראשון אם שכח יעלה ויבוא – חוזר משא"כ ביום (בשבועות יש מחלוקת).

בראש השנה השו"ע מביא שצריך לחזור כי יש חיוב לאכול כמו בכל יו"ט. לעומת זאת בט"ז מובא שזה "יום דין" (יש אפילו עניין להתענות) ולא יום שמחה והיות ואין חיוב לאכול על כן מי ששכח יעלה ויבוא בברכת המזון לא צריך לחזור.

המשנה ברורה מביא שגם אם יש עניין להתענות זה לא בליל ר"ה וצריך לאכול. הטעם לכך הוא מכיוון שבלילה זה לא יום דין. על פי הקבלה הדין מתחיל רק משעה שלישית ביום (ולכן כתבו שגם ותיקין לא יתחילו מוסף לפני שעה שלישית).

לפי זה מכיוון שליל ר"ה אינו יום דין לפיכך גם "המלך הקדוש" אינה תוספת של תפילה חדשה אלא רק אזכרה מעין המאורע ולכן אומר ר' אבלי שזה כמו ר"ח שיעלה ויבוא בלילה זה רק אזכרה ולא חוזר אבל ביום זה כבר חלק מהתפילה ואם טעה חוזר.

(לילה שני של ר"ה זה כמו לילה ראשון ובעשי"ת בלילה – לא ברור האם כמו ליל ר"ה או שכבר התחילו ימי הדין וחוזר)

(צריך לסגור עניין ר' שז"א שחזר בו לעניין יעלה ויבוא בברכת המזון בלילה)

שעור הרב מוטי פרוינדליך

ערך וסיכם עו"ד מוישי פריי




חנוכה: מוסיף שמן תוך כדי ההדלקה

מוסיף שמן בנר חנוכה

השו"ע תרע"ה ס"ב – כיוון שהדלקה עושה מצווה צריך שיתן שמן בנר כדי שיעור, קודם הדלקה אבל אם בירך והדליק ואח"כ הוסיף שמן כדי שיעור לא יצא ידי חובה.

דהיינו צריך שיהיה שמן כשיעור הדלקה (חצי שעה) קודם להדלקה.

וכך גם בחיי אדם (קנ"ד) – אם הוסיף שמן אחרי  ההדלקה לא יצא ידי חובה.

בהלכות שבת נפסק, שמי שמוסיף שמן לנר חייב משום מבעיר אש בשבת [ביצה כב, א)..

שואלים האחרונים: אם כן משמע שהוספת שמן כמוה כהבערה וא"כ מדוע בנר חנוכה  כאשר הוא מוסיף שמן זה לא נחשב כהבערה מחדש?

האבני נזר:

בהבערה בשבת החיוב אינו רק על ההדלקה אלא גם על שריפת השמן ולכן מוסיף שמן חייב למרות שלא ביצע הדלקה, לעומת זאת בנר חנוכה צריך הדלקה.

השו"ע הרב חולק – בשבת חייב על הבערה גם אם אין כילוי כגון חימום מתכת עד ליבון חייב על הבערה.

ולכן צריך לומר:

בשבת האיסור הוא בתוצאה דהיינו שיהיה דלוק ולכן כאשר מוסיף שמן חייב על התוצאה, כך גם מי שמוחק גגו של האות חי"ת ויוצר 2 זי"ן (בדפוס סתם אשכנזי) חייב משום כותב אע"פ שבפועל מחק, מכיוון שהתוצאה היא מילה בת 2 אותיות. בשבת איסור מלאכה הוא (גם) בתוצאה.

אבל בחנוכה המצווה היא בפעולת ההדלקה וכאשר מוסיף שמן לא מקיים הדלקה.

  • ר' חיים מבריסק פגש את האמרי אמת מגור ושאל:

במדרש תנחומא  מובא, "ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד" (כז, כ): נס גדול נעשה במנורת הזהב – היו מדליקים אותה בתחילת השנה והייתה דולקת במשך כל השנה. 

ושאל הרב מבריסק הרי יש דין להדליק את המנורה בכל יום ויום. אם כן איך קיימו את המצווה אם המנורה לא כבתה כל השנה כולה?

ותירץ האמרי אמת כל יום הוסיפו מעט שמן למנורה. כמו בהלכות שבת ולפי ההלכה הזו מבאר האדמו"ר: ברגע שהוסיף הכהן הגדול מעט שמן כל יום, יצא בכך ידי חובת הדלקה, שהרי הוא הבעיר את הנר על ידי הוספת מעט השמן.

ר' חיים עצמו לא קיבל התירוץ, כי כמו שאמרנו תוספת שמן אינה פעולה הדלקה אלא רק מביאה לתוצאה שהמנורה תדלק.

  • רש"י בפרשת בהעלתך מביא: "למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים? – לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים, חלשה דעתו, שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו. אמר לו הקב"ה: 'חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות'.

שואל הרמבן: " ולא נתברר לי, למה ניחמו בהדלקת הנרות, ולא ניחמו בקטורת בקר וערב, ששיבחו בו הכתוב "ישימו קטורה באפך", ובכל הקרבנות, ובמנחת חביתין, ובעבודת יום הכפורים שאינה כשרה אלא בו, ונכנס לפני ולפנים, ושהוא קדוש ה' עומד בהיכלו לשרתו ולברך בשמו, ושבטו כלו משרתי אלהינו?

ועונה: "אבל ענין ההגדה הזו, לדרוש רמז מן הפרשה על חנוכה של נרות שהיתה בבית שני על ידי אהרן ובניו, רצוני לומר חשמונאי כהן גדול ובניו."

  • פרשת תרומה פותחת בציווי להבאת חומרי הגלם למשכן, ובכללם מזכירה התורה במפורש "שמן למאור" ושוב בפרשת תצווה: ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור. מה הכפילות?
  •  ספר החינוך מצוות עשה צח:

"משורשי המצווה שציוונו ה' יתברך להיות נר דולק בבית הקדוש להגדלת הבית לכבוד ולתפארת בעיני הרואים, כי כן דרך בני איש להתכבד בבתיהם בנרות דולקים. וכל עניין ההגדלה בו, כדי שיכניס האדם בליבו – כשיראהו – מורא וענווה."

  • באליהו רבא קנא ובפמ"ג – חובה להדליק נרות בבית כנסת "לכבוד ולתפארת" כמו במקדש.
  • בעל המאור בשבת כג. מביא באחת הדעות שאסור להשתמש לאור נרות חנוכה שום תשמיש – כי "נר חנוכה יש בו קדושה ואסור בהנאה כלל". "כיון שהם זכר לנרות ולשמן של היכל אסורות הן בהנאה כל עיקר" "שוינהו רבנן כתשמישי קדושה מפני שהוא זכר לשמן של קודש" 

ולכא' אם נרות במקדש האם "לכבוד ולתפארת" איך זה מתקשר לנרות חנוכה?

  • צריך להסביר שבבית המקדש היו 2 דינים:
  1. "לכבוד ולתפארת" – ומצד זה מדליקים בבית כנסת
  2. דין עבודת הבית כמו קורבנות – מצד זה מדליקים בחנוכה.

רמב"ם הלכות ביאת מקדש פ"ט ה"ז פסק "דלקת הנרות כשירה בזרים לפיכך אם הטיב הכהן את הנרות והוציאן לחוץ מותר לזר להדליקן".

שואל הראב"ד איך מותר בזר הרי כתוב בבהעלותך שזה על "אהרן הכהן"?

מסביר ר' חיים:

הקשה בספר "מרפסין איגרי": ב"שולחן ערוך" הלכות חנוכה (תרעה, ב) נפסק: אם בשעת ההדלקה לא היה שמן כשיעור שידלוק הנר לפחות חצי שעה, אינו מועיל להוסיף שמן לאחר ההדלקה, אף לא אם נוסיף כמות, שתספיק לחצי שעה. אלא צריך לכבות את הנר, לדאוג שיהיה בנר שמן, שיספיק לדלוק חצי שעה, ורק אז לחזור ולהדליק את הנר. 

אם אכן הוספת שמן לנר נחשבת להדלקה, ובאופן כזה ביאר ה"חידושי הרי"ם", קיים הכהן הגדול מצוות הדלקת המנורה בכל יום בבית המקדש. מדוע בחנוכה לא יועיל גם להוסיף שמן תוך כדי שהנר בוער, למה נפסק שצריך לכבות את הנר ?
אולי אפשר ליישב על פי יסוד שחילק הגר"ח הלוי  [פרק ט' מהלכות ביאת המקדש] בעניין מצוות ההדלקה- יש חילוק יסודי בין מצוות הדלקת הנרות במקדש לבין מצוות הדלקת נרות חנוכה.
מצוות הדלקת הנרות במקדש היא לא עצם פעולת ההדלקה, אלא ההכנה והדאגה לכך שבהיכל המקדש ידלקו הנרות. בזמן שהמנורה האירה עם שבעת נרותיה, הכהן קיים את המצווה.
מה שאין כן בנרות חנוכה, שכן בנר חנוכה עצם פעולת ההדלקה היא מהות המצווה, כפי שלמדנו: "הדלקה עושה מצווה" (שבת כב, א). היסוד הזה גורם שוני במספר הלכות בין המצוות.
לפי החילוק המהותי אנו מבינים את ההבדל בין ההלכות- בנרות חנוכה לא יועיל אם נוסיף שמן לנר. אמנם נגרום להבעיר את הנר, אבל בשעת ההדלקה, שהוא הזמן הקובע לקיום מצוות נר חנוכה, לא היה מספיק שמן, לכן צריך לחזור ולהדליק מחדש. צריך לכבות את הנר, להוסיף שמן, ורק אחר כך להדליק מחדש.
אבל במנורה בבית המקדש- אין מצווה בהדלקה. צריך לדאוג, שבהיכל ה' יהיה אור. אם הכהן דואג להוסיף שמן במהלך הבעירה, אין שום בעיה. לכן הסביר ה"חידושי הרי"ם": מצד הנס כל הזמן דלקה המנורה בבית המקדש. כדי לקיים מצוות הבערה הוסיפו כל יום קצת שמן, כי לפי הנלמד בהלכות שבת הוספת שמן נחשבת גם היא להבערה.

 

שיעור הרב מוטי פרוינדליך
ערך וסיכם: עו"ד מוישי פריי




ר"ה: מהלך התשובה מראש השנה ליו"כ

מהלך התשובה מראש השנה ליום כיפור

מעמדו ומקומו של ראש השנה בעשי"ת מעורר תהיות. עשי"ת כוללים בתוכם, כמובן, גם את ר"ה ובכל זאת אם נבחון את עבודת ראש השנה לא נמצא סממנים  של תשובה בר"ה. אין אומרים וידוי והספרדים אפילו לא אומרים "א"מ חטאנו לפניך" (בחלק מהמחזורים נמצאים בסוגריים הקטעי ה"בעייתים" באבינו מלכנו).

והדברים צריכים ביאור:

  1. אם ר"ה הוא חלק מעשי"ת מדוע אין וידוי ואין שום סממן של תשובה ?
  2. ר' ישראל סלנטר שואל: לכא' היה צריך להפוך את הסדר בין ר"ה ויוכ"פ. כי אם בר"ה  נידונים מן הראוי היה לבקש סליחה וכפרה קודם לגזר הדין ולא אחר כך.
  3. הגמרא ר"ה טז: וא"ר יצחק אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה שנאמר "כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם" ומסביר רש"י "ואפילו הוא עתיד להרשיע לאחר זמן", דהיינו כי בדין של ר"ה אינם מתחשבים במה שהאדם עתיד להיות ואפילו אם ידוע בשמים כי לאחר זמן יהיה רשע, אם בשעת הדין הוא בבחינת צדיק דנים אותו כצדיק. 

רבינו חננאל מביא את הירושלמי שממנו משמע שאפילו אם בעבר היה רשע, אם בשעת הדין הוא בבחינת צדיק, דנים אותו כצדיק. 

את דברי רש"י ניתן להבין, ניתן לדון את האדם מבלי להתחשב במה שיעשה בעתיד אולם דברי הירושלמי טעונים הסבר איך יעלה על הדעת שאדם חוטא כל הזמן, יגיע לבית כנסת בר"ה וידונו אותו לפי אותה שעה בלבד?!

הרמב"ם הלכות תשובה פ"ב ה"ג:

"ומה היא התשובה–הוא שיעזוב החוטא חטאו, ויסירנו ממחשבתו ויגמור בליבו שלא יעשהו עוד, שנאמר "יעזוב רשע דרכו, ואיש אוון מחשבותיו"  וכן יתנחם על שעבר, שנאמר "כי אחרי שובי, ניחמתי, ואחרי היוודעי, ספקתי על ירך"  ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר "ולא נאמר עוד אלוהינו, למעשה ידינו–אשר בך, ירוחם יתום".  וצריך להתוודות בשפתיו…"

יש כאן 3 שלבים בתשובה: קבלה לעתיד, חרטה לעבר, וידוי.

  1. ישנו  בית שמואל :הדין הוא שגזלן פסול לעדות. ופוסק הבית שמואל שאם החליט להחזיר הגזילה הרי הוא כבר כשר לעדות. וצריך להבין הרי עדיין לא עשה את כל "נוהל התשובה" ומדוע כבר כשר לעדות?
  2. הגמרא הידועה בקידושין מט: "הרי את מקודשת על מנת שאני צדיק' – אפילו רשע גמור, מקודשת, שמא הרהר תשובה בדעתו". הלכה זו מפתיעה במקצת: וכי די בכך שאדם יהרהר תשובה בלבו?
  3. יבמות כב: – המשנה שם (ע"א) קובעת שממזר חייב בכבוד אביו, וחייב מיתה אם הכהו. ושואלת הגמרא: הרי חיוב זה מתייחס רק למי ש"עושה מעשה עמך", ואילו האב דנן בא על ערווה והוליד ממנה בן! ואף אם עשה תשובה על כך, הלוא על זה נאמר "'מעֻוות לא יוכל לתקון'– זה הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר" דהיינו: שחטאו אינו ניתן לתיקון מלא, שכן עקבות ברורים שלו ממשיכים להתקיים בעולם. ומשיבה הסוגיה שם: "השתא מיהא עושה מעשה עמך הוא", כלומר: אף על פי שהכפרה על חטאו היא במובן מסוים בלתי-אפשרית, יכול האדם עצמו להתרומם ולהגיע למדרגת 'עושה מעשה עמך". 

מכל המקרים הנ"ל משמע שניתן לעשות תשובה ברגע אחד ואם כן צריך ליישב מה עם כל נוהל התשובה של הרמב"ם?

אלא צריך להסביר:

מהלך התשובה כולל 2 מרכיבים:

האחד הגדרתו של האדם כצדיק או רשע – זה אינו תלוי בכפרת חטאים או בעבירות שעשה או לא עשה אלא בבחירת הדרך- מי שעולה על דרך טובה ומחליט לקבל עול מלכות שמים הרי הוא צדיק ומי שחלילה לא הרי הוא רשע.

העניין השני הוא כפרת החטאים שהאדם ביצע. לעניין זה יש לבצע "נוהל" תשובה מלא כפי שמופיע ברמב"ם (קבלה, חרטה, וידוי).

ההחלטה האם אתה צדיק או רשע היא החלטה של רגע. אדם יכול ברגע אחד להחליט שהוא צדיק. "יעזוב רשע דרכו" – ניתן להעשות ברגע אחד.

[המנחת חינוך (מצוה שס"ד) אומר: "דבאמת צדיק ורשע אינו תלוי בכפרה כלל, דהא יש עבירות חמורות דאין מתכפר בתשובה כמבואר לקמן, ומכל מקום כיון שמתחרט ושב הוי צדיק, הכא נמי נהי דאין לו כפרה בתשובה בלב, מכל מקום הוי צדיק כיון שמתחרט לפני קונו יתברך, ואינו תלוי בכפרה כלל".

גם לפי הרב סולובייצ'יק ז"ל (איש ההלכה), כולל הליך התשובה שני מרכיבים שונים. מרכיב אחד הוא כפרת החטא, שאכן מותנית בווידוי, ובעבֵרות חמורות – גם במכפרים נוספים. המרכיב השני הוא תיקון האדם, ומרכיב זה אינו מותנה בווידוי, שכן המוקד שלו אינו בטיפול במה שהיה, כי אם בשינוי הדרך והזהות האישית של העבריין.]

העולה מהדברים שאדם יכול להיות צדיק גמור אפילו שיש קופה של חטאים תלויה מאחוריו שממתינה עדיין לכפרתה.

זוהי הגמרא בקידושין "שמא הרהר תשובה",

זוהי הגמרא ביבמות שהחוטא אפילו שהוליד בן ממזר ואין לו כפרה עדיין יכול להיות צדיק.

וזהו גם עניינו של גזלן שברגע אחד, אם החליט להשיב את הגזילה ולחזור מדרכו, שוב אינו רשע וכשר לעדות.

  • ר' אהרן קוטלר שואל: לפי רבי "עיצומו של יום מכפר" והדברים צריכים ביאור אדם יכול לאכול שקצים לסעודה מפסקת לצום ביום כיפור ויחשב צדיק ?

תשובה: לא, אולי מבחינת כפרת חטאים יתכפרו עוונות אבל בשביל שיקרא צדיק צריך לעלות על המסלול הנכון.

ואכן באמת אותו רשע למרות שעבר יוכ"פ ולפי רבי נתכפרו עוונותיו , יהיה פסול לעדות כי מבחינת ההגדרה הוא עדיין "רשע".

  • הרמב"ם הלכות תשובה פרק א: "ב  כיצד מתוודה–אומר אנא ה' חטאתי עוויתי פשעתי לפניך, ועשיתי כך וכך, והרי ניחמתי ובושתי במעשיי, ולעולם איני חוזר לדבר זה.  זה הוא עיקרו של וידוי; וכל המרבה להתוודות ולהאריך בעניין זה, הרי זה משובח.

ג  וכן בעלי חטאות ואשמות–בעת שמביאין קרבנותיהם על שגגתן או על זדונן, אין מתכפר להן בקרבנם, עד שיעשו תשובה, ויתוודו וידוי דברים:  שנאמר "והתוודה–אשר חטא, עליה" (ויקרא ה,ה).

ד  וכן כל מחוייבי מיתות בית דין, ומחוייבי מלקות–אין מתכפר להם במיתתם או בלקייתם, עד שיעשו תשובה ויתוודו.  וכן החובל בחברו או המזיק ממונו–אף על פי ששילם לו מה שהוא חייב לו–אין מתכפר לו, עד שיתוודה וישוב מלעשות כזה לעולם:  שנאמר "מכל חטאות האדם" (במדבר ה,ו).

דהיינו הרמב"ם כותב שלא מספיק העונש אלא לצורך כפרה צריך גם תשובה ווידוי

ואילו בהלכות סנהדרין פי"ז ה"ז: 

"כל מי שחטא ולקה, חוזר לכשרותו:  שנאמר "ונקלה אחיך לעיניך" (דברים כה,ג)–כיון שלקה, הרי הוא אחיך"

איפה התשובה והיכן הוידוי?

אלא כפי שאמרנו  המלקות מנקות אמנם את החטא ו"כיוון שלקה הרי הוא כאחיך" אבל בשביל להתכפר צריך נוהל מלא, תשובה ווידוי.

תוספות ישנים: לפי רבי שעיצומו של יום מכפר, מדוע חרב בית המקדש הרי עבר יום כיפור וכיפר? 

ת: עדיין נשארו "רשעים" כי לא עלו על דרך של צדיקים.

(בילקוט שמעוני: "'תקעו בחודש שופר', רבנן אמרו: חדשו מעשיכם, שפרו מעשיכם, ואני מכסה בו את עונותיכם" – דהיינו יש מצב של שפרו מעשיכם למרות שיש עדיין עוונות, אלא שהקב"ה יכסה.)

לפי דברים אלו זהו מהלך התשובה של עשי"ת:

בר"ה אין חרטה ווידוי ואין סממן של תשובה מדובר בהמלכת הקב"ה * וקבלת לעתיד של עול תורה ומצוות – האדם מתייצב על דרך חדשה ונכונה ועל זה הוא נידון כצדיק . 

אולם עדיין יש לו חבילת חטאים על הראש שצריך לכפר- בשביל זה יש שאר עשי"ת ובשיאם יום כיפור ובסיום תהליך התשובה המלא הכולל חרטה ווידוי – מתכפרים גם החטאים.

לכן גם ר"ה קודם ליוכ"פ

(*גם מהבחינה הרעיונית ר"ה זה "היום הרת עולם" היום בו הכל מתחיל מחדש, ביום זה אין מקום להתעסק עם חטאי עבר אלא להתחיל מחדש את העתיד)

שיעור הרב מוטי פרוינדליך

ערך וסיכם: עו"ד מוישי פריי




ספירת העומר-בירורים

ב באייר תשע"ח

ספירת העומר

ידועה מחלוקת הראשונים בעניין ספירת העומר המובאת בחינוך מצוה ש"ו:

  • שיטת הבה"ג היא שמי ששכח לספור באחד הימים שוב אינו ממשיך לספור.
  • שיטת התוס' ומרבית הראשונים, שגם אם שכח ממשיך לספור בברכה. וכך מובא בתוס' (מנחות דף סו ע"א, סוף ד"ה זכר):

"עוד פסק בהלכות גדולות, שאם הפסיק יום אחד ולא ספר, שוב אינו סופר, משום דבעיא תמימות. ותימה גדולה הוא, ולא יתכן".

להלכה פוסק השו"ע (תפ"ט) כי מי ששכח ימשיך לספור בלי ברכה.

מה יהיה הדין לגבי אדם שידוע לו בוודאי כי לא יצליח לסיים את ספירת העומר (הולך להכנס לניתוח באחד מימי הספירה ולא יהיה בהכרה במשך יום שלם), האם יכול להתחיל לספור בברכה או לא ? (אם זה  רק ספק האם יאנס ולא יספור ברור שיתחיל. השאלה מה אם ודאי שלא יצליח לסיים).

המשנה ברורה (תפ"ט) מביא בשם השולחן שלמה שנשים לא יספרו בברכה שכן ודאי שלא יצליחו לסיים. (וכבר כתבו האחרונים שבימינו סיבה זו אינה מעכבת)

והנה בשולחן שלמה עצמו מובא שהסיבה שלא יברכו אינה בגלל שברור שישכחו אלא מחמת שחוששים שאם ישכחו ימשיכו אחר כך לספור בברכה.

ר' חיים קנייבסקי – מדייק מדברי המשנה ברורה שמשמיט את הסיפא של השולחן שלמה (שהחשש הוא מחמת שימשיכו לספור בברכה) שסובר שאין אפילו להתחיל מחמת שברור שתשכח בהמשך.

הרב אליישיב – טוען שזו רק השמטה של המ"ב אבל יסוד החשש הוא רק משום ההמשך ולא משום ההתחלה.

נפק"מ בין 2 ההסברים תהיה לגבי מה ששאלנו בגבר שיאנס ולא יוכל לספור באחד מימי הספירה:

לפי דברי המ"ב בהסבר הגר"ח קנייבסקי – לא יתחיל 

ולפי שיטת השולחן שלמה – יכול להתחיל.

מסופר שפעם הרב זילברשטיין נשאל ע"י מי שהרופאים אמרו לו שימיו ספורים ולא יזכה להגיע לשבועות (וגם הוא הרגיש כך) ושאל האם מותר לו להתחיל בספירה כאשר כנראה לא יסיים הספירה.

וענה הרב זילברשטיין שמסופר שר' לוי יצחק מברדיצ'ב שאל כיצד אנו יכולים לברך ביוכ"פ מלך מוחל וסולח לעוונותינו… מי אמר לנו שאכן הקב"ה יסלח וימחל אלא משל לאמא שלא רצתה לתת לבנה תפוח ועמד הבן ובירך בקול בורא פרי העץ ועל מנת שלא תהיה ברכה לבטלה נתנה לו האמא את התפוח כך גם אנו מברכים והקב"ה על מנת שלא תהיה ברכה לבטלה ימחל ויסלח. 

על פי זה אמר הרב זילברשטיין לאותו חולה אתה תברך והקב"ה ידאג לכך שתסיים. ומספרים שאכן אותו יהודי נפטר מיד אחרי שבועות.

ידועים דברי המנחת חינוך שמסביר כי מחלוקת הראשונים דלעיל (האם מי ששכח ממשיך לספור) תלויה בשאלה מה המצווה בספירת העומר האם בכל יום יש מצווה בפני עצמה ועל כן, כדברי התוס', גם אם שכח יום יכול למחרת לקיים את המצווה של היום האחר. או שזו מצווה אחת ואם שכח יום הפסיד המצווה ולא יכול עוד לקיימה, כשיטת הבה"ג. 

לפי הסבר זה אומר המנ"ח תצא נפק"מ לגבי קטן שהגדיל במהלך הספירה האם יכול לברך ?

לשיטת התוס' כיוון שכל יום זו מצווה בפני עצמה – יברך.

ולשיטת הבה"ג – כיוון שלא התחיל – לא יברך. 

ההסבר הנ"ל הוא ההסבר הידוע והמקובל לגבי ספירת העומר ואולם לפי הסבר זה צריך להבין למה לפי שיטת הבה"ג מברכים כל יום הרי זו מצווה אחת  ?!

ואמנם ישנם מספר הסברים לכך אולם אנו רוצים להציע הסבר אחר במחלוקת הבה"ג ותוס'.

בבריסק (ר' יושע בר ואחרים) נהגו להסביר שגם הבה"ג סובר שכל יום זו מצווה בפני עצמה וע"כ מברך בכל יום בפ"ע אלא שבספירת העומר יש 2 עניינים: 

  1. קיום המצווה של ספירת העומר – וקיום זה ישנו בכל יום ויום.
  2. ספירת 49 ימים ברצף וע"כ אם שכח יום אחד ישנו פגם ברצף (א"א לספור 5 בלי לספור קודם 4) ועל כן סובר הבה"ג שלא ימשיך עוד לספור.

לפי דברים אלו ניתן להסביר גם את העניינים הבאים:

  • מי שספר בלשון הקודש בלי שמבין לה"ק : 

כתב "מגן אברהם" (תפט סק"ב):

"ופשוט דמותר לספור בכל לשון, ודוקא בלשון שמבין. ואם אינו מבין לשון הקודש וספר בלשון הקודש – לא יצא, דהא לא ידע מאי קאמר, ואין זה ספירה. כנ"ל."

וחלק עליו הרב יעב"ץ (שאילת יעבץ ח"א סי' קלט):

"עוד יש לי לעוררך בענין זה: מ"ש במג"א, שאם ספר בלה"ק ואינו מבינו לא יצא, אינו מוסכם לענ"ד, כמ"ש בחיבורי בס"ד, והוכחתי מדברי התוספות שיוצא אף בלשון שאינו שומע. יעב"ץ ס"ט".

כוונתו של היעב"ץ היא לדברי תוספות בסוטה (לב ע"א ד"ה קרית), שכתבו שקידוש והבדלה, הלל, ברכת הפירות וברכת המצות נאמרים בכל לשון ואפילו אינו מבין, וא"כ, מ"ש ספירת העומר מאלה?

ובספר "דבר אברהם" (סי' לד) תירץ קושיית היעב"ץ על המג"א: 

דדוקא גבי ק"ש והלל, שהם רק קריאות ואמירות א"צ שיבין הלשון, אבל בספירה צריך שהמונה יודע ומבין המספר שאל"כ הוי רק כקורא המלים בלבד. 

ודברים אלו הם בהתאם למה שהסברנו שאם עניין המצווה הוא גם מעשה ספירה הרי שעניין זה אינו מתקיים אם אינו מבין מה שספר. 

  • האם ניתן לצאת בספירת העומר מדין שומע כעונה:

כתב "מגן אברהם" (תפט סק"ב):

"ואם ירצה, שומע הברכה מהש"ץ וסופר לעצמו, דכל הברכות אע"פ שהוא בקי יוצא בש"ץ, חוץ מברכת המזון וקריאת שמע ותפלה (רשב"א בתשו' סי' קכ"ו)…הרי דס"ל, דעל כל פנים צריך שיספור בעצמו, וכמ"ש בגמ': וספרתם שתהא ספירה לכל אחד ואחד, כדרך שאמרו גבי לולב ולקחתם שתהא לקיחה לכל אחד ואחד. ובב"י כתוב בשם הרשב"א שיוצא בספירת הש"ץ, ע"ש, וצ"ע. ואפשר: כיון דקי"ל דשומע הוי כעונה, ה"ל כאלו ספר הוא בעצמו.

ומובא בביאור הלכה מספר שיטות בעניין.

ומסביר ר' יושע בר שעל אף שלכאורה השאלה האם ניתן לצאת ידי ספירת העומר בעזרת דין שומע כעונה, היא שאלה הקשורה לדין שומע כעונה, האם השומע הוא כאילו ענה בפיו, או שדין שומע כעונה פירושו, שבברכות אין צורך באמירה, ודי בשמיעה, לא יהיה בכך די לעניין מצווה הספירה. שכן גם אם ניתן ליחס את האמירה של החזן לשומע עדיין לא ניתן לייחס את ידיעת הספירה . (ויש לעיין האם ניתן לחבר את הדיבור של החזן מדין שומע כעונה  לכוונת הספירה של השומע ).

  • מי שספר בגימטריה: ל"ב ל"ג ולא במספרים:

שיטת היעבץ שלא יצא י"ח ויש אומרים שיצא י"ח.

וזה לפי מה שהסברנו:

לשיטת היעבץ שמי שספר בלה"ק אף אם אינו מבין הרי שניתן לקיים עניין הספירה גם בלי הבנת הספירה וע"כ גם ניתן לצאת לא במספרים

לעומת זאת אם נסבור שיש חשיבות ל"ספירה" – יש פגם בדיבור כאשר לא סופר במספרים.

(טעון ליטוש)

לפי דברים אלו השאלה בה פתחנו כלל לא מתחילה שכן לפי דברנו גם לבה"ג לא מדובר במצווה אחת (שאז מתעוררת השאלה שאם לא יסיים אולי גם לא יתחיל) אלא בכל יום יש מצווה בפ"ע והפגם הוא רק ברצף אבל אם יספור ברצף עד מקום שיגיע בוודאי שאין כל פגם. 

(אבל המ"ב לשיטתו בדברי הבה"ג שזו מצווה אחת פוסק שנשים לא תברכנה משום שאנו חוששים שלא תסיימנה…).

ולפי זה נוכל לומר שגם לשיטת הבה"ג לגבי קטן שהגדיל יוכל לספור כי זו מצווה בכל יום בפ"ע והספירה של הקטן תועיל על מנת להתחיל את הרצף. (אם כי יש לחקור האם ספירה של קטן יכולה להתחיל את הספירה שיספור כשיגדיל).

שיעור הרב צביקה פרוינדליך




הדליק במקום רוח מצויה

הדליק במקום רוח מצויה-מתוך "שירת מרדכי" הוצאת פלדהיים

הדליק במקום רוח מצויה וכיסה הנר בזכוכית אחרי ההדלקה

בשיעור זה נדון על מה שמצוי אצלנו שמדליקים בתוך בית מנורה כשבשעת ההדלקה דלת בית המנורה פתוחה ויכולה לבוא רוח מצויה ולכבות הנר. ומכאן נרחיב בנידון האם יש להחשיב דעת האדם כרוח מצויה והנפק"מ שיש בזה.

תמיהה על המדליקים בתוך בית מנורה כשבשעת ההדלקה דלתו פתוחה ויכולה הרוח לכבות את הנר * מי שבשעת ההדלקה היה בדעתו לכבות הנר קודם שידלק כשיעור הנצרך * הדליק בפחות מהשיעור על דעת להוסיף שמן אחר ההדלקה ולהשלים השיעור * גם אם מחשבה אינה כרוח מצויה – יש לחלק בין מצוה שעיקרה על הגברא למצוה שעיקרה על החפצא * הוכחות שמצות נר חנוכה עיקרה על החפצא – שתהא הדלקה בבית * העולה מהדברים לגבי הדלקה בבית מנורה

תמיהה על המדליקים בתוך בית מנורה כשבשעת ההדלקה דלתו פתוחה ויכולה הרוח לכבות את הנר

כתב המשנה ברורה (תרעג ס"ק כה) שאם הדליק נר חנוכה במקום שישנה רוח מצויה, ואחר ההדלקה כבה הנר, לא יצא ידי חובתו, ולא שייך בזה דין "כבתה אין זקוק לה", כי נחשב כמו שלא שם שמן כשיעור, ולא יצא ידי חובתו. ובפשטות לפי דבריו גם אם אחר כך העמיד בפני הרוח מניעה שלא יכבה הנר הנר לא יצא ידי חובתו, ודומה למי שהדליק נר כשהיה בו פחות מכשיעור, ואחר ההדלקה הוסיף שמן להשלים השיעור שלא מועיל וכמו שפסק השולחן ערוך (תרעה, ב).

ויש להעיר לפי זה על מה שמצוי אצלנו שמדליקים את הנרות בתוך בית מנורה להגן עליהם מפני הרוח, ובשעה שמדליק דלת בית המנורה פתוחה, ויש פעמים שאם ישאיר זאת כך תבוא רוח מצויה ותכבה את הנרות בתוך חצי שעה – וא"כ בשעת ההדלקה הרי זה כמו שנתן שמן בנר בשיעור פחות מחצי שעה, ושוב לא יועיל מה שאחר כך סוגר את דלת בית המנורה, כי זה דומה למי שהדליק הנר בזמן שהיה בו שמן פחות מכשיעור, ואחרי ההדלקה הוסיף שמן שלא יצא ידי חובתו וכנפסק בשולחן ערוך (תרעה, ב).

ואכן בשם המהרי"ל דיסקין מובא שהיה מדליק דרך חור קטן בזכוכית, וכנראה חשש שאם יפתח את דלת בית המנורה בעת ההדלקה ואחר כך יסגור, יהא זה כמוסיף שמן אחרי ההדלקה. אמנם עדיין צריך ליישב את מנהג העולם שאין מקפידים בזה.

ושמא ניתן לומר שאין לדמות סגירת בית המנורה להוספת שמן, כי סגירת בית המנורה אינה נחשבת מעשה חדש בנר, אלא רק כמו שמסלק מניעה, ואילו הוספת שמן הוא מעשה חדש שלא היה בשעת ההדלקה. וא"כ יש לומר שדווקא באופן שבשעת ההדלקה היה חסר שמן בנר, לא יועיל לו אם יוסיף שמן, אך אם נתן שמן כשיעור הראוי, אלא שהיתה מניעה חיצונית שיכולה לכבות הנר, כל שהסיר המניעה, אפשר שיוצא ידי חובתו.

אך ניתן לומר בזה הרבה יותר. יתכן לומר שהיות שכבר בשעת ההדלקה היה בדעתו לכסות את בית המנורה מיד אחרי ההדלקה – יש לדון את מחשבתו כרוח מצויה שתכסה את הנרות, ושוב אין רוח מצויה שתכבה אותם, שהרי כיון שיהיו מכוסים עוד קודם שתבוא הרוח לא יכבו.

מי שבשעת ההדלקה היה בדעתו לכבות הנר קודם שידלק כשיעור הנצרך

קודם שנרחיב בענין, נביא שאלה דומה – אך הפוכה. מעשה באדם שחיבר את בית המנורה לחלונו עם אזיקונים. וכך הדליק מדי יום. ביום החמישי, כמה דקות אחרי ההדלקה נמסו האזיקונים מחום האש, בית המנורה נפל, וכבו הנרות. התברר שאין בכוח האזיקונים לשאת חום של חמשה נרות למשך חצי שעה. ונשאלה השאלה, האם נאמר שיצא ידי חובתו, שהרי מעיקר הדין די בנר אחד, וכשהדליק נר אחד היה בכוח האזיקונים לשאת את בית המנורה ויכול היה הנר לדלוק חצי שעה. מאידך יש לומר, שהיות ובשעה שהדליק את הנר הראשון היה בדעתו להדליק נרות נוספים, והם עתידים להמיס את האזיקונים, ועל ידי זה יפול בית המנורה ויכבו הנרות, הרי זה כמו רוח מצויה שתבוא ותכבה האש, ולא יצא אף בנר הראשון שהדליק.

פסק השולחן ערוך (תרעג, ב) כבתה אין זקוק לה. היינו, אם הדליק כהוגן ולאחר מכן כבה הנר מאיזו סיבה שהתחדשה, יצא ידי חובתו, ואינו זקוק לחזור ולהדליק. ויש להסתפק מה הדין אם הדליק נר שיש בו כשיעור חצי שעה, ובדעתו היה לכבות את הנר אחרי רבע שעה, וכיבה. האם מדמים זאת למי שנתן שמן מלכתחילה רק כדי רבע שעה שלא יצא ידי חובתו.

וניתן להביא ראיה לנידון זה מדין אחר שנפסק בשולחן ערוך (תרעא, ד), שאם מילא קערה שמן והקיפה פתילות, אם הפתילות קרובות זו לזו אין עולה לו אפילו לנר אחד מפני שנראה כמדורה. ויש להקשות, מאחר שמעיקר הדין די בנר אחד – למה לא יצא ידי חובתו, והלא בשעה שהדליק את הפתילה הראשונה, עדיין לא היה נראה כמדורה.

והוכיח מכך הגר"ח קנייבסקי שליט"א, בספרו טעמא דקרא, שמחשבתו של אדם נחשבת כרוח מצויה – אף שהאדם הינו בעל בחירה ויכול לחזור בו ממחשבתו. ולכן מאחר ובשעה שהדליק את הפתילה הראשונה היה בדעתו להדליק בקערה זו עוד פתילות, הרי זה כרוח מצויה שתבוא ותדליק את שאר הפתילות ויהא כמדורה, ולכן לא יצא ידי חובתו כבר בנר הראשון.

וכמו כן, אומר הגרח"ק, בנידון הנזכר שבשעה שהדליק דעתו היתה לכבות את הנר אחר רבע שעה, לא יצא ידי חובתו כי יש להחשיב זאת כמדליק במקום רוח מצויה שעתידה לכבות הנר תוך הזמן.

ולכן גם בנידון שהבאנו – שהדליק בבית מנורה המחובר עם אזיקונים שאינם יכולים לעמוד בחום של חמשה נרות, לא יצא ידי חובתו בנר הראשון, שהרי בדעתו להדליק מיד עוד נרות שיגרמו שיכבה האש, והרי זה כמדליק במקום שעתידה לבוא רוח מצויה ולכבות את הנרות.

וניתן להביא ראיה לכך. הגמרא במסכת שבת (כ, ב) מסתפקת במי שיש לו שמן כדי נר אחד, והוא צריך להדליק נר שבת ונר חנוכה, מה עדיף, ואומרת הגמרא שנר שבת עדיף משום שלום בית. ויש להקשות, למה לא נאמר שידליק נר חנוכה ומיד אחר ההדלקה יכבה את הנר וידליק עם השמן נר שבת, וכך יצא גם ידי נר חנוכה שהרי הדליק נר שיכול לדלוק חצי שעה – ומה שאחר כך כבה, אין בכך בעיה שהרי 'כבתה אין זקוק לה', וגם יוכל להדליק נר שבת.

ומוכרח שבמקרה כזה לא יצא ידי חובת נר חנוכה. ודין כבתה אין זקוק לה אין שייך לכאן, כי מאחר שהיה בדעתו מלכתחילה לכבות את הנר מיד אחרי ההדלקה, נחשבת מחשבתו כרוח מצויה שיכבה הנר, והרי זה כמדליק במקום שיש רוח מצויה שיכולה לכבותו שחסר בעצם ההדלקה.

ולכאורה יש לדייק כן בגוף דברי השולחן ערוך הנזכרים שכתב (שם) מיד בהמשך הדין של כבתה אין זקוק לה: "וכן אם לאחר שהדליקה בא לתקנה וכיבה אותה בשוגג, אינו זקוק לה" ומשמעות הדברים שדווקא אם כיבה בשוגג יצא ידי חובתו, אבל אם כיבה במזיד לא יצא, ואין אנו דנים בזה דין 'כבתה אין זקוק לה'. ועל פניו הדברים תמוהים – מה לי אם כיבה בשוגג או במזיד, והלא דין 'כבתה אין זקוק לה' הוא מכוח זה שהדלקה עושה מצוה וכבר התקיימה המצוה בשעת ההדלקה, ואם כן אף אם כיבה במזיד נאמר שכבר התקיימה המצוה בשעת ההדלקה, ויצא ידי חובתו.

ונראה שהשולחן ערוך בא למעט את האופן הנזכר שכבר בשעת ההדלקה היה בדעתו לכבות את הנר מיד אחר ההדלקה, ומתוך כך כיבהו במזיד. אופן זה אכן דומה לנר שהדליקו במקום שיכול לכבות על ידי רוח מצויה, וחסר כבר בעצם ההדלקה ולכן לא יצא ידי חובתו.

הדליק בפחות מהשיעור על דעת להוסיף שמן אחר ההדלקה ולהשלים השיעור

והגר"ח קנייבסקי מחדש על פי הדברים, שבאופן הפוך – והיינו אם הדליק נר שאין בו שמן כשיעור, אך בשעת ההדלקה היה בדעתו להוסיף שמן אחרי ההדלקה כדי להשלים השיעור – יצא ידי חובתו. כי מאחר והוכח שמחשבת האדם הרי היא כמו רוח מצויה, לכן, כל שבדעתו להוסיף שמן הרי זה כרוח מצויה שתוסיף שמן, וכמו שעומדת שם מכונה שמכוונת להוסיף שמן אחרי ההדלקה, ויצא ידי חובתו. ומה שפסק השולחן ערוך (תרעה, ב) במקרה כזה שלא יצא ידי חובתו, זה רק באופן שלא היה בדעתו בעת ההדלקה להוסיף שמן.

נידון בגוף החידוש שמחשבת האדם דומה לרוח מצויה, והחילוקים שיש בזה

אלא שיש להעיר בזה מהגמרא במסכת בבא קמא (כו, ב) שאם אדם זרק כלי של חברו מראש הגג ולמטה היו כרים וכסתות, ובא אחר, או אפילו הוא עצמו, וסילקם, והכלי נשבר על הקרקע, פטור מלשלם, משום שבשעת הזריקה היו שם כרים וכסתות שהפסיקו את כוח הזריקה שלו. וכתב החזון איש (ב"ק סימן סב אות יא) שאם רוח מצויה סילקה את הכרים וכסתות, חייב הזורק, כי כרים וכסתות שיכולים להסתלק ברוח מצויה אין נחשבים מפסיקים לכוח הזריקה. ודווקא אדם שסילק את הכרים וכסתות נחשב למעשה חדש, כיון שהוא בעל בחירה שיכול לשנות את דעתו, ולכן אפילו אם תכנן מראש לסלק את הכרים וכסתות אין זה נחשב כרוח מצויה, אלא כהתחדשות מצב, וכיון שבשעת הזריקה היו שם כרים וכסתות שלא היו אמורים להסתלק מעצמם נחשב הפסק לכוח הזריקה.

הרי שאין לדמות דעת האדם להוציא את הכרים וכסתות לרוח מצויה שעומדת להוציא את הכרים וכסתות. דברים אלו סותרים את מה שאמרנו לעיל שמחשבת האדם ודעתו נחשבים כרוח מצויה.

ואם אכן, תחזור השאלה למה אם הדליק פתילות רבות בקערה אין עולה לו אפילו לנר אחד מפני שנראה כמדורה, והלא בשעה שהדליק את הפתילה הראשונה לא היה נראה כמדורה, ואם משום שכבר בתחילה היה בדעתו להדליק את כל הפתילות, ונחשב כמו רוח מצויה שכך יקרה – הרי הוכחנו כעת שדבר התלוי בבחירה של אדם נחשב למעשה שהתחדש אחר כך, ואינו דומה לרוח מצויה.

אכן יש לחלק בזה, שדווקא גבי הוצאת כרים וכסתות שזה מעשה עברה שהרי גורם בזה היזק לחברו, בזה אנו אומרים שאין זה נחשב כרוח מצויה למרות שהיה כן בדעתו, כי יש צד גדול שיתחרט ולא יעבור את העברה. לעומת זאת בקערה שהקיפה בפתילות, הלא לא מדובר שמתכנן לעשות כן כדי שלא לצאת ידי חובה, כי אין אנו עוסקים בשוטה, אלא ודאי מדובר במי שאינו יודע את הדין, וחושב שיצא בזה ידי חובה בהידור על ידי שתהיה אש גדולה ויפה. בכזה מקרה יש לדון זאת כרוח מצויה למרות שהוא בעל בחירה וביכולתו להתחרט, כי הדעת נותנת שיקיים מחשבתו.

ולפי זה מי ששם בנר שמן שאינו מספיק לחצי שעה, אך בדעתו להוסיף אחרי ההדלקה – שוודאי רוצה לקיים את המצוה, ואין לחוש שיתחרט – יש להחשיב זאת כמו רוח מצויה שתשים שמן בנר ויועיל. וכמו כן בנידון שפתחנו בו במה שנוהגים העולם להדליק בתוך בית מנורה שדלתו פתוחה, כשבדעתו לסוגרה מיד אחר ההדלקה – יצא ידי חובתו שהרי ודאי שיסגור. מאידך אם במחשבתו לכבות את הנר אחרי רבע שעה, כיון שזו עברה שהרי על ידי כן לא יצא ידי חובתו, אין לדון זאת כרוח מצויה, ואף בזה יצא ידי חובה.

ועיין בקונטרס ימי הפורים (עמ' לג ד"ה אמנם) שדייק כחילוק זה מגוף דברי החזון איש שכתב גבי כרים וכסתות שסילוקם בידי אדם אינו נחשב כרוח מצויה משום שהזורק ישראל וסילוק הכרים הוא מעשה עברה – אין זה נחשב כרוח מצויה, ומשמע להדיא שרק בגלל שזה מעשה עברה אין להחשיב את מחשבת האדם כרוח מצויה.

ויש להביא ראיה לחילוק זה מדברי התוספות. מובא בגמרא (ב"ק לג, א) שאם אדם זרק אבן, ואחר הזריקה הוציא חברו את ראשו מן החלון ונפגע מהאבן, חייב הזורק בתשלומי החבלה. וכתבו שם התוספות (ד"ה והוציא) שאין זה דומה לזרק כלי מראש הגג והיו למטה כרים וכסתות ובא אחר וסילקם, שפטור הזורק, כי בשעה שזרק היו שם כרים וכסתות, ולמה לא נאמר כן גם בהוציא חברו ראשו אחר הזריקה, שהיות שבשעת הזריקה לא היה שם ורק אחר כך התחדשה הוצאת הראש, יהיה הזורק פטור – וביארו התוספות שבזורק כלי מראש הגג אין לו להעלות בדעתו שיבוא אדם ויסלק את הכרים וכסתות.

והנה זה ודאי שאין כוונת התוספות לומר שהפטור הוא מצד אונס משום שאין לו להעלות כן בדעתו, שהרי הגמרא (ב"ק כו, ב) אומרת סברא אחרת – משום ש'בעידנא דשדייה פסוקי מפסקי גיריה', היינו שאין כוח בזריקתו להזיק. כוונת דבריהם היא שהסברא לומר 'פסוקי מפסקי גיריה' היא רק בזמן שאין סבירות לחשוב שיבא אדם ויסלק את הכרים וכסתות, אבל אם היה כך דרך העולם לא היינו אומרים סברא זו, והיה הזורק חייב.

מדברים אלו ניתן להוכיח את היסוד הנזכר שבבואנו לדון אם מחשבתו של אדם היא כרוח מצויה, יש לחלק בין אם יש סבירות שיעשה את אשר במחשבתו, או שאין סבירות שיעשה כן. ולכן אם מה שיש במחשבתו לעשות הוא דבר עברה, ניתן לומר שאין סבירות שיעשה זאת, ולא תחשב מחשבתו כרוח מצויה. אך אם מה שיש במחשבתו אינו דבר עברה, ניתן להחשיב את מחשבתו כרוח מצויה שכך אכן יארע.

והנה המאירי (ב"ק כו, ב ד"ה זרק כלי) כתב לגבי דין זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות, ובא הוא עצמו וסילקם פטור – שזה דווקא באופן שנמלך בדעתו להוציאם רק אחרי שזרק, אבל אם בשעת הזריקה כבר היה בדעתו לסלקם חייב. אכן בשיטה מקובצת (לג, א ד"ה והוציא הלה את ראשו בשם רבי ישעיה) חולק בזה וסובר שאפילו באופן שיש חוט בידו, ובשעת הזריקה היתה דעתו להוציאם קודם שיפול הכלי עליהם – פטור.

ונראה כי שורש מחלוקת ראשונים זו הינה בנידון שאנו עוסקים עתה – האם מחשבת האדם לפעול פעולה מסוימת נידונית כרוח מצויה שכך אכן יקרה, או שכיון שאדם הוא בעל בחירה ויכול לחזור בו, אין מחשבתו נידונית כרוח מצויה, ואף אם פעל בסוף כפי מחשבתו הראשונה נחשבת פעולתו לפעולה חדשה.

התוספות סברו שמחשבת האדם נידונת כרוח מצויה. וכן היא דעת המאירי, [אלא שהמאירי הגביל זאת לאופן שחשב להוציאם, אך אם לא חשב להוציאם נחשב מחמת הכרים שנפסק כוח הזריקה, ורק אחר כך התחדש מעשה הוצאת הכרים]. ואילו השיטה מקובצת סבר שאין לדון את מחשבתו של אדם כרוח מצויה כלל, ולכן אפילו אם בשעה שזרק חשב להוציא את הכרים – כיון שעדיין הדבר תלוי בדעתו ורצונו של האדם שהוא בעל בחירה ויכול להתחרט – נחשב המעשה שפעל בסוף כמעשה חדש.

ומעתה בנידון הנ"ל במי שהדליק נר שהיה בו שמן פחות מכשיעור, והיה בדעתו להוסיף שמן אחרי ההדלקה – לדעת התוספות והמאירי נחשב כאילו רוח מצויה תוסיף שמן, ויצא ידי חובתו. ולדעת השיטה מקובצת מעשה האדם אינו נחשב כרוח מצויה, וממילא לא יצא ידי חובתו.

גם אם מחשבה אינה כרוח מצויה – יש לחלק בין מצוה שעיקרה על הגברא למצוה שעיקרה על החפצא

בספר הר צבי (יו"ד סימן יב עמ' כ) יצא לחדש שאמנם לגבי נזיקין ומיתה מצינו שאם זרק חץ ותריס בידו וסילק את התריס הדין הוא שפטור ואי אפשר לייחס את הנזק לכוחו (יש לעיין תוספות סנהדרין עז, א ד"ה בנזיקין), לגבי שחיטה שיש דין כוח גברא, אין זה כך, ואם יזרוק אדם סכין על בהמה ותריס בידו ויסלק את התריס נחשבת השחיטה כנעשית בכוח גברא וכשרה.

והסברא בזה היא – שלגבי נזיקין כדי לחייב את האדם צריך לייחס אל הגברא מעשה נזק, ולכן מאחר ובשעה שזרק חץ היה תריס בידו, אי אפשר לייחס אליו את מעשה הנזק, שהרי בשעת הזריקה לא היה בכוח פעולתו להזיק. לעומת זאת לגבי שחיטה אין צורך לייחס אל האדם את מעשה השחיטה, שהרי אין לאדם מצוה ללכת ולשחוט, אלא השחיטה היא דין בחפצא של הבהמה שתהיה שחוטה, רק שיש דין שהשחיטה צריכה להיות על ידי כוח גברא, ולא ממילא. בזה הסברא נותנת שגם אם בשעת הזריקה היה תריס שחצץ בין הסכין לבהמה, ניתן להחשיב שנשחטה הבהמה מכוח גברא, שהרי סוף סוף הסכין מועף בכוח גברא.

[ויש להביא ראיה לזה מדין מזיק ברשות שפטור, והלא ודאי שהניזק ניזוק גם כשזה ברשות, ואם כן יש כאן נזק בפועל; אלא הביאור בזה הוא שבנזיקין לא מספיק שיש גברא שניזק, אלא צריך שיהיה שם 'מזיק' על הגברא, וכשזה ברשות לא ניתן לייחס לגברא שם 'מזיק'].

הוכחות שמצות נר חנוכה עיקרה על החפצא – שתהא הדלקה בבית

כתבו התוספות במסכת סוכה (מו, א ד"ה הרואה) שחכמים תקנו ברכת הרואה רק לגבי מצות נר חנוכה, ולא לגבי מצות סוכה, משום שישנם אנשים שאין להם בית ואינם יכולים לקיים את מצות נר חנוכה, לעומת זאת סוכה יכול כל אחד לבנות. אלא שהקשו על כך, אם כן למה לא תקנו ברכת הרואה גבי מזוזה עבור אנשים שאין להם בית, ואינם יכולים לקיים מצוה זו.

ואם נאמר שמצות חנוכה היא מצוה שעיקרה על הגברא, אין מקום לקושית התוספות, שהרי יש חילוק גדול בין מזוזה להדלקת נר חנוכה. מזוזה היא חובת הבית, ומי שאין לו בית אין עליו כלל חיוב. ואילו מצות נר חנוכה היא חובת גברא, ומשכך – מי שאין לו בית, נחשב שיש עליו חיוב, אלא שאין לו אפשרות של קיום.

מוכח א"כ מקושית התוספות שמצות נר חנוכה אף היא חובה מצד הבית – שתהא הדלקה בכל בית, ואינה חובה מצד הגברא.

וניתן לדייק כן – שמצות נר חנוכה עיקרה על הבית – מדברי רש"י (שבת כב, ב) שכתב גבי דין הדליקה בפנים והוציאה לחוץ שלא יצא ידי חובתו: "דכיון דזו היא מצותה, צריך שתיעשה במקום חיובא". ואם נדייק בלשונו לא כתב שצריך 'שיעשה' במקום חיוב, אלא 'שתיעשה' במקום חיוב – משמע שזו חובת הבית שיהא הנר דלוק שם.

וראיה נוספת – בקונטרס נר והלל (עמוד ג-ד) הביא שהקשה הגר"ש רוזובסקי למה גבי מגילה פסק השולחן ערוך (תרפט, ב) שקטן, אפילו הגיע לחינוך, אינו יכול להוציא גדול ידי חובה; ואילו גבי הדלקת נר חנוכה (תרעה, ג) הביא בזה שתי דעות. ותירץ, שיש חילוק בין חיוב קריאת המגילה שהוא חיוב על הגברא, להדלקת נר חנוכה שהוא מצוה על הבית. ולכן דווקא גבי מגילה שצריך להוציא את הגדול ידי חיובו, בזה יש דין שקטן שהוא תרי דרבנן [שצריכים להשתמש בשתי תקנות דרבנן לחייבו – תקנת קריאת המגילה, וחובת חינוך] אינו יכול להוציא את הגדול שהוא חד דרבנן. אבל גבי נר חנוכה שהוא חובת הבית, ורק שצריך לייחס הנר למי שהוא בן חיוב, הסברא נותנת שמאחר והקטן הגיע לחינוך ויש עליו חיוב מדרבנן, מתייחסת ההדלקה לבן חיוב, ואין בזה מקום לחילוק בין מי שחיובו הוא חד דרבנן למי שחיובו הוא תרי דרבנן, ולכן מועילה ההדלקה אף לגדול.

ומעתה, אחר שהוכחנו שמצות נר חנוכה היא מצוה שעיקרה על הבית, אם זרק חץ להדליק נר חנוכה ותריס בידו והוציא את התריס – הדין יהיה שיצא ידי חובתו, ואף שאי אפשר לייחס את מעשה ההדלקה לזורק, למרות זאת כיון שהמצוה עיקרה על הבית ורק שיש דין מצד החפצא שהנר יודלק על ידי בר חיובא, ובזה ניתן להחשיב שהנר נדלק על ידי בר חיובא, וכחידושו של ההר צבי גבי שחיטה – לכן יצא ידי חובתו.

העולה מהדברים לגבי הדלקה בבית מנורה

ולפי זה בנידון שפתחנו בו – במנהג העולם להדליק בתוך בית מנורה כשהוא פתוח ורוח מצויה יכולה לכבותו, ואחרי ההדלקה לסוגרו, שאמנם במושכל ראשון – אם נאמר שמחשבת האדם אינה נידונית כרוח מצויה – הדין הוא שלא יצא ידי חובתו, כי שימת התריס לסלק הרוח הינה מעשה חדש. וכמו גבי זורק חץ על חברו ותריס בידו וסילק התריס שפטור כי בשעת זריקת החץ לא היה בכוחו להזיק.

אמנם אחר המתבאר שמצות נר חנוכה היא מצוה בחפצא, ורק שצריך שתיעשה ההדלקה מכוח בן חיובא, יש לומר שיועיל מעשה סילוק הרוח על ידי בן חיובא להחשיב את ההדלקה שבתחילה להדלקה כשרה. כי דווקא אם עיקר המצוה היתה על הגברא והיינו צריכים לייחס את ההדלקה לגברא אם כן באופן שבשעת ההדלקה היה יכול הנר להכבות ברוח מצויה, והיה חיסרון בעצם המעשה של הגברא,[1] ואם נבוא לייחס את מעשה סילוק הרוח לגברא – הרי זה מעשה חדש, ואי אפשר לייחסו למעשה ההדלקה של הגברא. אמנם מאחר שנתבאר שאין צריך לייחס את מעשה ההדלקה לגברא, רק צריך את סילוק הרוח ע"י בן חיובא כדי שתחשב ההדלקה כנעשתה באופן המועיל – אין בזה חיסרון ויצא ידי חובתו.

אמנם לסברא זו יש מקום רק אם ההדלקה מצד עצמה היתה טובה [–שהיה שמן כשיעור], אלא שהיתה מניעה [–שיכולה לבוא רוח מצויה ולכבות הנר], ואחר ההדלקה הסיר את המניעה, ובזה גרם שההדלקה הראשונה תהיה כשרה – שהרי הנר דולק מכוח ההדלקה הראשונה. אבל באופן שבשעת ההדלקה היה שמן פחות מכשיעור, ואחר כך הוסיף שמן להשלים השיעור – לא תועיל הסברא הנ"ל, שהרי ההדלקה הראשונה לא היתה כלל הדלקה כשרה, ואף מצד הבית, ומה שעכשיו מוסיף שמן הוא מעשה הדלקה חדש.[2]

***

[1] שהרי סוף סוף הדליק באופן שיכבה ואין הבדל בין אם עתיד לכבות מצד הרוח או מצד שחסר שמן.

[2] ואמנם נתבאר לעיל שלהצד שמחשבתו מועילה כרוח מצויה יצא ידי חובתו – זה משום שלצד זה ניתן לייחס את מעשה ההדלקה הראשון כהדלקה אף בשמן שעכשיו הוסיף. אך עתה אנו הולכים כהצד שמחשבתו של האדם אינה מועילה כרוח מצויה, ולמרות כן בנידון דידן יצא ידי חובתו מצד שמעשה הורדת התריס מועיל להחשיב ההדלקה שבבית כהדלקה כשרה. סברא זו אינה מועילה כשההדלקה הראשונה מצד עצמה לא היתה הדלקה כשרה שהרי היה חסר שמן.




הוספת שמן אחרי ההדלקה

הוספת שמן אחרי ההדלקה מתוך "שירת מרדכי" הוצאת פלדהיים

חנוכה

הוספת שמן אחרי ההדלקה כדי להשלים השיעור

ההלכה היא שהמוסיף שמן לנר דולק לא קיים בזה מצות הדלקת נר חנוכה. לעומת זאת לגבי מלאכת שבת המוסיף שמן לנר הדולק חייב משום מבעיר.

בשיעור זה נעמוד על טעם ההבדל בין ההלכות הללו, ונוסיף לדון על פי המתבאר האם ניתן לקיים את מצות הדלקת המנורה בבית המקדש על ידי הוספת שמן למנורה כשהיא דולקת.

האם הוספת שמן לנר דולק נחשבת הדלקה – לגבי חנוכה, ולגבי איסור הבערה בשבת * איסור מלאכת שבת אינו עצם הפעולה, אלא התוצאה שמחמת הפעולה * יסודו של האמרי אמת גבי הוספת שמן בנר במצות הדלקת המנורה בבית המקדש, וקושיה על כך * ישנם שני דינים בהדלקת המנורה. כבוד בית המקדש ועבודה * במה מתקיימת מצות ההדלקה – בגוף מעשה ההדלקה, או בעצם המציאות שדולקת * חידושו של הקהילות יעקב בעיקר מצות הדלקת המנורה ועל פי זה יתיישבו דברי האמרי אמת הנזכרים

האם הוספת שמן לנר דולק נחשבת הדלקה – לגבי חנוכה, ולגבי איסור הבערה בשבת

נפסק להלכה (או"ח תרעה, ב) הדלקה עושה מצוה, וצריך שבשעת ההדלקה יהיה שמן בנר שיספיק לדלוק כדי חצי שעה. ואם בשעה שהדליק לא היה מספיק שמן, לא יועיל שיוסיף שמן אחרי ההדלקה, אלא צריך לכבות הנר, ולהוסיף בו שמן ואז להדליקו שוב.

והקשה רבי אליעזר משה מפינסק, שהרי מצינו לגבי איסור הבערה בשבת שהמוסיף שמן לנר דולק עובר על איסור מבעיר (ביצה כב, א), הרי שמעשה הוספת שמן לנר דולק נחשב כמעשה הבערה. מעתה, למה לא נאמר כן גם לגבי נר חנוכה שהוספת שמן לנר דולק תחשב כהדלקה, וייצא ידי חובתו אף שהדלקה עושה מצוה.

והיה מקום לומר שכל דינו של השולחן ערוך שלא מועילה הוספת שמן לנר, הוא באופן שכשהדליק היה בנר שמן המספיק לרבע שעה, ולאחר מכן הוסיף שמן שיספיק לרבע שעה נוספת, כך שרק אם יצטרף עם השמן ששם בתחילה יהיה בו שיעור של חצי שעה, שבזה גם אם נחשיב את שימת השמן בנר הדולק להדלקה, מובן שלא יצא ידי חובתו, כי הרי במעשה זה מצד עצמו לא היה שיעור; אבל אם יוסיף שמן בשיעור של חצי שעה ניתן יהיה להחשיב זאת למעשה הדלקה ויצא ידי חובתו. אכן בחיי אדם (כלל קנד, כב) מבואר שאפילו הוסיף שמן שיכול לדלוק כל הלילה לא יצא ידי חובתו. [ועיין מקראי קודש (חנוכה סי' ח)].

שאלה זו תלויה בנידון מה היא מהות מלאכת הבערה בשבת, האם מהות המלאכה היא עצם יצירת השלהבת, או עשיית פעולה של כילוי החומר על ידי אש. דעת האבני נזר (או"ח רלח) שמהות המלאכה היא כילוי השמן על ידי האש. ולפי זה אין מקום לקושיה, כי אין להוכיח ממוסיף שמן לנר בשבת שחייב משום מבעיר – שיש בזה מעשה הדלקה, כי אף אם אין זה נחשב מעשה הדלקה חייב משום מבעיר מאחר שעושה מעשה לכלות השמן, וזה ענין איסור מלאכת הבערה בשבת. לעומת זאת לגבי חנוכה שענין ההדלקה אינו כילוי השמן, אלא מציאות העמדת השלהבת – לשם כך צריך שידליק בפועל, ולא יועיל אם יוסיף שמן לנר הדולק כי אין זה נחשב להדלקה.

אמנם השולחן ערוך הרב (רצה, קו"א ב) חולק על האבני נזר, וסובר שאף לגבי שבת איסור הבערה הוא עצם ההדלקה, ולא כילוי החומר. והוכיח זאת ממה שמצינו שהמחמם ברזל עד שמתלבן עובר על מבעיר, ואף שאין בזה כילוי החומר, ורק הדלקה של אש.

ומעתה תחזור הקושיה הנזכרת, אם לגבי שבת נפסק שהמוסיף שמן לנר דולק עובר משום מבעיר – הרי שהוספת שמן לנר הדולק נחשבת כהבערת אש, למה אם כן לגבי חנוכה לא יצא בכך ידי חובת הדלקת הנר.

איסור מלאכת שבת אינו עצם הפעולה, אלא התוצאה שמחמת הפעולה

ונראה ליישב הקושיה בהקדם יסוד בחיוב שיש במלאכת שבת. החיוב של העושה מלאכה בשבת אינו נמדד לפי הפעולה שעושה האדם, כי אם לפי התוצאה שנוצרה מכוח מעשהו.

וראיה לכך מהמובא בגמרא (שבת קד, ב) שאם נטל גגה של אות ח' ונשארו שתי אותיות ז', חייב משום מלאכת כותב. ולכאורה באופן זה הרי לא עשה מעשה כתיבה של שתי אותיות, אלא רק עשה מעשה שהתוצאה שלו היא שתי אותיות כתובות, ולמרות כן חייב. הרי שהחיוב במלאכת שבת אינו נמדד לפי עצם המעשה אלא כל שעושה מעשה שמכוחו ישנה תוצאה של מלאכה, חייב.

ונביא לזה ראיה נוספת. כתוב בגמרא (שבת פ, א) שאם הוציא חצי גרוגרת ועוד חצי גרוגרת בהעלם אחד, מצטרפים שני החצאים לשיעור גרוגרת – שזה שיעור הוצאה להתחייב עליה בשבת – וחייב. ומוסיפה הגמרא שזה דווקא באופן החצי הראשון עדיין קיים כשהוציא את החצי השני, אבל אם החצי הראשון כבר נאכל או נשרף, שוב אין החצאים מצטרפים לשיעור.

וכתב הפרי מגדים (פתיחה להלכות שבת) שכמו לגבי הוצאה, כן הוא לגבי כל מלאכות שבת. וכגון אדם שקצר בבוקר חצי גרוגרת, ובצהריים חצי גרוגרת – אם כשקצר החצי השני, עדיין החצי הראשון קיים – מצטרפים שני החצאים לשיעור, ועובר על איסור קוצר.

לכשנתבונן, דין זה יהיה מובן רק אם נאמר שהחיוב בשבת מתייחס לתוצאה של המלאכה, ולא למעשה המלאכה, ולכן כל שבפועל יש לפנינו גרוגרת שלמה קצורה ניתן לצרף את שני החצאים לגרוגרת אחת. אבל אם עיקר החיוב הוא על עצם מעשה הקצירה, מה בכך שהחצי הראשון קיים, והלא בסופו של דבר אלו שני מעשי קצירה נפרדים, ומה יצרף ביניהם. וכמו לגבי אכילה שאם אכל חצי כזית ולאחר יותר מכדי אכילת פרס אכל חצי כזית נוסף, אין אנו אומרים שנצרף את שני מעשי האכילה לשיעור כזית, אלא אם כן יש צירוף מצד מעשה האכילה עצמה שנחשב לאכילה אחת – שזה תוך כדי אכילת פרס. כמו כן לגבי מלאכה, אם האיסור הוא בעצם מעשה המלאכה, צריך דבר שיצרף את שני המעשים למעשה אחד, ולא יועיל לזה מה ששני החצאים קיימים.

הרי לנו ראיה נוספת שעיקר החיוב בשבת מתייחס לתוצאה מכוח המעשה, ולא למעשה עצמו. ולכן התוצאה עצמה היא זו שתצרף את שני מעשי הקצירה, וכל שבשעה שנקצר החצי השני, עדיין קיים החצי הראשון, ומצד התוצאה יש כאן כזית שלם קצור – ניתן לצרף על ידי זה את שני המעשים ולחייבו.

ובזה תתיישב הקושיה שפתחנו בה. הוספת שמן לנר דולק נחשב מעשה העושה שיהא הנר דלוק, אבל אין זה נחשב למעשה הדלקה. מעתה, גבי שבת שהחיוב הוא מצד התוצאה שנוצרה מכוח המעשה, יש במעשה זה איסור מבעיר, שהרי מכוח מעשהו נוצרה פעולה של נר דלוק. לעומת זאת גבי חנוכה שהמצוה היא עצם פעולת ההדלקה, לא קיים מצוה כשמוסיף שמן, שהרי אין בזה פעולה של הדלקה.

יסודו של האמרי אמת גבי הוספת שמן בנר במצות הדלקת המנורה בבית המקדש וקושיה על כך

והנה מקובל מפי השמועה שהגר"ח מבריסק, כשביקר בוורשא, שאל את האדמו"ר מגור בעל האמרי אמת, על המובא במדרש (מדרש אגדה שמות פרק כז): "אמר רבי חנינא סגן הכהנים אני הייתי [משמש] בבית המקדש ומעשה נסים היה במנורה שהיו מדליקין אותה בראש השנה, ולא היתה מתכבה עד השנה האחרת". והקשה הגר"ח, מה מעלה יש בנס זה, והרי הפסידו הכהנים את מצות הדלקת המנורה שבכל יום הנלמדת מהפסוק "בהעלות אהרן את הנרות בין הערביים יקטירנה" – ומשמע שכל יום יש מצוה שהנרות יהיו דולקים מכוח ההעלאה של בין הערביים, שהרי הפסוק מדבר בכל יום ויום.

ותירץ האמרי אמת עפ"י הגמרא הנ"ל בביצה – שהמוסיף שמן לנר הדולק בשבת חייב משום מבעיר – הרי שהוספת שמן לנר הדולק בשבת נחשבת כמו הבערה. כמו כן יש לומר גבי הדלקת המנורה, שבכל יום היו הכהנים מוסיפים שמן לנרות שבמנורה, ובזה היתה מתקיימת מצות ההדלקה למרות שכבר היתה דולקת. אמנם לפי דברינו לכאורה אין מקום לתירוץ זה, שהרי במנורה בפשטות יש מצות הדלקה, ובמקום שיש מצות הדלקה לא מועילה נתינת שמן לנר דולק, אלא צריך מעשה הדלקה בפועל.

ישנם שני דינים בהדלקת המנורה. כבוד בית המקדש; עבודה

לשם כך נרחיב מעט במצות הדלקת המנורה. רש"י בתחילת פרשת בהעלותך (במדבר ח, א) הביא מדרש אגדה: "למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו, שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו; אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות". והקשה הרמב"ן למה לא ניחמו הקב"ה בהקטרת הקטורת בוקר וערב ששבחו בו הכתוב "ישימו קטורה באפיך", וכן בזה שהקריב את כל הקרבנות ועוד.

ועיין חבצלת השרון (עמ' רנו) שהקשה – למה צוותה התורה בפרשת תצוה: "ויקחו אליך שמן זית זך", והרי כבר נצטוו בזה קודם, בפרשת תרומה: "וזאת התרומה אשר תקחו מאתם וגו' שמן למאור". עוד הקשה שהרי בפרשת תרומה נצטוו להביא בנדבה רק דברים הנצרכים לבנין המשכן, אך לא נצטוו להביא קרבנות ושאר דברים שיהיו נצרכים לעבודת המשכן; למה א"כ נכתב שם להביא שמן למאור שהוא דין בעבודה של הדלקת המנורה.

ליישב קושיות אלו נברר תחילה מה גדר מצות הדלקת המנורה. החינוך (מצוה צח) כתב בטעם מצוה זו: "שהיא להגדלת הבית לכבוד ולתפארת בעיני הרואים, כי כן דרך בני איש להתכבד בבתיהם בנרות דלוקים". מבואר שהדלקת הנרות היא מצד כבוד בית המקדש. וכן הוא במדרש הגדול: "באורים כבדו ה' – מלמד שחייבים ישראל להדליק נר בבתי כנסיות שכן היה במקדש" וכן פסק בשולחן ערוך (או"ח קנח, ט) ובאליה רבא ובפרי מגדים שמדליקים נרות בבתי כנסיות מפני הכבוד כפי שהיו מדליקים במקדש. הרי שענין הדלקת המנורה היה לכבוד ולתפארת.

אמנם יש להוכיח שהדלקת הנרות במקדש היתה לא רק לכבוד, שהרי הבעל המאור והר"ן (שבת כא, ב) כתבו שהדלקת נר חנוכה היא כנגד הדלקת המנורה שבמקדש ולכן אסור להשתמש לאורה. ואם נאמר שהדלקת הנרות במקדש היתה רק לכבוד בית המקדש, מה שייך נר חנוכה להדלקת הנר שבמקדש.

על כן נראה לחדש שבמצות הדלקת המנורה שבמקדש נאמרו שני דינים. דין הדלקה מחמת כבוד בית המקדש, ודין הדלקה מצד עבודה [היינו שכמו שיש עבודת מזבח, כן יש עבודת מנורה]. ובזה יתיישב למה כפלה התורה ענין הבאת שמן למאור. בפרשת תרומה נאמר מה שצריך להביא מדין המשכן עצמו, ועל זה נאמר להביא שמן למאור לכבוד ולתפארת, והוא כלפי דין ההדלקה שלכבוד המקדש. ואילו בפרשת תצוה נצטוו להביא שמן זית כלפי הדין הנוסף בהדלקת הנרות שהוא מדין עבודה. ציווי זה עדיין לא נאמר בפרשת תרומה שהרי שם הבאת השמן היתה כלפי דין כבוד ותפארת שיש בהדלקת המנורה.

במה מתקיימת מצות ההדלקה – בגוף מעשה ההדלקה, או בעצם המציאות שדולקת

ועתה נצא לברר במה מתקיימת מצות ההדלקה – בגוף מעשה ההדלקה, או בעצם היותה דולקת. כתב הרמב"ם (ביאת מקדש ט, ז): "וכן הדלקת הנרות כשרה בזרים לפיכך אם הטיב הכהן את הנרות והוציאן לחוץ מותר לזר להדליקן". והקשה הראב"ד איך כתב הרמב"ם שמותר לזר להדליקן כתחילה, והרי מצותן בכהן.

כדי ליישב דברי הרמב"ם מחדש הגר"ח שרק כאשר המנורה בתוך בית המקדש נחשבת ההדלקה מעשה מצוה של הדלקת המנורה, אבל כשמדליק המנורה בחוץ אין בהדלקתה מעשה מצוה של הדלקת המנורה, ובאופן זה מצות ההדלקת תהיה על ידי הכנסתה למקומה כשהיא דולקת – וזה אכן ייעשה על ידי כהן דווקא. ובזה מובן למה כתב הרמב"ם שכשהמנורה בחוץ מותר לזר להדליקה לכתחילה, שהרי אין לזה שם הדלקת מנורה.

הרי לפי הגר"ח שקיום מצות הדלקת המנורה ענינו שתהיה המנורה דולקת, ולא מעשה ההדלקה בדווקא, אלא שבתוך המקדש שיש חפצא של מדליק, יש גם דין בהדלקה עצמה; אבל כשהמנורה בחוץ, אין למעשה ההדלקה דין הדלקה, והמצוה מתקיימת רק בעצם היות המנורה דולקת.

אכן החתם סופר בדרשות (משנת תקצ"ב) מבאר שגם כשהמנורה בחוץ יש בהדלקתה קיום מצות הדלקה, ומביא ראיה ממה שאומרים בעל הניסים: "והדליקו נרות בחצרות קדשך" – שהדליקו בחוץ, ובוודאי קיימו בזה מצות הדלקה. והביא שכן מבואר ברמב"ם שבחוץ כשרה בזר, ועל כרחך שגם בזר מקיימים מצוה בהדלקה בחוץ. אמנם לפי דבריו יקשה, אם יש מצוה בהדלקה גם כשהמנורה בחוץ למה אין דין כהן, וכמו בהדלקה כשהיא בפנים.

ונראה לבאר דבריו על פי מה שכתבנו שיש שני דינים בהדלקת המנורה – כבוד הבית, ועבודה. ונראה שכבוד הבית יש בעצם מעשה ההדלקה, ואילו ענין העבודה אינו דין בעצם מעשה ההדלקה, אלא בעצם היות המנורה דולקת.[1]

וההכרח לכך, שהרי מובא במדרש שהקב"ה ניחמו לאהרן הכהן בהדלקת המנורה. והבאנו את קושית הרמב"ן למה לא ניחמו בקטורת ובקרבנות. ונראה על כל פנים ממה שלא ניחמו הקב"ה בקטורת ובקרבנות, שהקב"ה לא ניחמו בענין של עבודה, אלא בענין של כבוד הבית. בהכרח א"כ שמצות הדלקת המנורה יש בה משום כבוד הבית.

ומעתה יש לומר, מאחר והדין שצריך כהן להדלקת המנורה נלמד מהנאמר בפסוק בהעלותך את הנרות, ושם מדובר על אותה הדלקה שעמה נחמו הקב"ה, א"כ יש לומר שצריך כהן רק בהדלקה שבאה מדין כבוד הבית.

מעתה, כשהוציא הכהן את המנורה לחוץ שאז אין שייך הדלקה שמצד כבוד הבית, שהרי מדליק מחוץ לבית – בהדלקה כזו אין דין כהן. ומיושבים באופן נפלא דברי החתם סופר שהדלקה זו היא בכלל מצות הדלקה, ולמרות זאת כשרה בזר. והיינו שהדלקה זו יש לה דין הדלקה רק מצד עבודה, ולא מצד כבוד הבית, ודין כהן נאמר רק בהדלקה שמצד כבוד הבית.

עולה א"כ שההדלקה על ידי החשמונאים שנעשתה בחוץ לא היתה מדין כבוד הבית, אלא מדין עבודה, ולכן ניתן ללמוד מהדלקה זו לנר חנוכה שהוא כנגד העבודה שהיתה במנורה.

נמצא על כל פנים שיש מחלוקת בין הגר"ח להחתם סופר בגדרי מצות הדלקת המנורה. להגר"ח הדלקה בחוץ אינה בכלל מצות הדלקת מנורה, ואם הדליקו בחוץ קיום המצוה יהיה רק על ידי שיכניסו את המנורה ותהא המנורה דלוקה בפנים. אכן בתוך הבית יש מצוה גם בעצם מעשה ההדלקה כשלעצמו. ולהחתם סופר גם בחוץ יש מצות הדלקה, אלא שלפי מה שנתבאר אין זו הדלקה שמצד כבוד הבית, אלא הדלקה מדין עבודה, ובה אין דין כהן.

חידושו של הקהילות יעקב בעיקר מצות הדלקת המנורה ועל פי זה יתיישבו דברי האמרי אמת הנזכרים

אלא שראיתי חידוש גדול בדברי הקהילות יעקב (קה"י י' חלקים ח"ו סי' לח), ועל פי חידושו יתבארו היטב דברי האמרי אמת שהבאנו לעיל. הקהילות יעקב מחדש שעצם מעשה ההדלקה אפילו בפנים הינו רק הכשר מצוה, ועיקר המצוה היא היות המנורה דלוקה בבית המקדש.

ואין לדייק מלשון הפסוק "בהעלותך את הנרות" שהמצוה היא ההדלקה עצמה [וכמו שתרגם אונקלוס 'באדלקותך'] – שכבר מצאנו כעין זה שלשון המצוה הוא על העשייה עצמה, למרות שהעשיה משמשת רק הכשר למצוה, וכמו במצות ציצית שכתוב: "ועשו להם ציצית"; ובמזוזה שכתוב: "וכתבתם על מזוזות ביתך", ולמרות כן עשיית הציצית וכתיבת המזוזה הינם רק הכשר מצוה, ועיקר המצוה היא היות הציצית קשורה בבגדו והמזוזה קבועה בפתחו. כן הוא גבי מצות הדלקת המנורה. ובזה ביאר את דברי הרמב"ם שמותר לזר לכתחילה להדליק את המנורה כשהיא בחוץ, שהרי עיקר המצוה היא לא גוף ההדלקה, אלא עצם היות המנורה דולקת במקומה, וזה ייעשה לאחר מכן על ידי הכהן.

והוסיף, שכשיש הרבה שמן שמספיק לכמה ימים לא נאמר שיפטר מהדלקת נרות שהרי הנרות דולקים – הוא משום שלומדים מהפסוק "ובהעלות אהרן את הנרות בין הערביים יקטירנה" שהמצוה היא שבכל יום יהיו הנרות דלוקים מכח העלאה של בין הערביים, וכך צריך להיות בכל יום ויום.

ועיין בכתבי הקהילות יעקב החדשים (שבת סי' יד) שהביא את קושית הבית יוסף (תרע) למה קבעו חנוכה שמונה ימים והלא בעבור יום אחד היה שמן, ואם כן הנס היה רק שבעה ימים, ואת תירוצו שחילקו את השמן שבפח לשמונה חלקים שווים, וכל יום למרות שהיה מעט שמן, דלק כל היום, ואם כן נעשה הנס שמונה ימים.

והקשה הקהילות יעקב איך היו יכולים לחלק את השמן, והלא חובה להדליק כשיעורה, כמו שכתוב מערב עד בוקר תן לה מידתה (מנחות פט, א), וכמו גבי נר חנוכה מבואר ברא"ש (שבת פ"ב ס"ז) שצריך בשעת ההדלקה שיהיה בנר שמן כדי השיעור, ואם הדליק בפחות מכשיעור והוסיף שמן לא יצא ידי חובתו, כמו כן הוא לכאורה גם בהדלקת המנורה, וא"כ איך יצאו ידי ההדלקה בבית המקדש כשבשעת ההדלקה לא היה במנורה שיעור של מערב עד בוקר.

אכן הסבר הדבר שבחנוכה המצוה היא עצם מעשה ההדלקה, וכל שאינו יכול לדלוק חצי שעה חסר במעשה ההדלקה. לעומת זאת בבית המקדש ההדלקה היא רק הכשר מצוה, ועיקר המצוה היא שתהא המנורה דלוקה וא"כ יש לומר שהכתוב "מערב עד בוקר" לא בא לומר את שיעור השמן שצריך להיות במנורה, אלא כמה זמן צריך שתהא דלוקה, אך כל רגע ורגע שהיא דלוקה נחשב מצוה בפני עצמה, ולכן אף אם תדלוק המנורה במקדש רק חלק מהזמן מתקיימת בזה המצוה, ואלא שהמצוה לא נגמרה וצריך עוד דליקה ועוד דליקה עד הבוקר. ומחמת כן – כיון שכל רגע היא מצוה בפני עצמה, אפשר להדליק גם אם לא תדלק עד הבוקר.

ומוכח שאמנם לומדים נר חנוכה מנר של מקדש לומר שאין ההנחה עושה מצוה, אך עדיין יש חילוק, שבנר חנוכה עצם ההדלקה היא המצוה, ולכן אם הדליק בפנים והוציא הנר לחוץ אינו מקיים מצוה, ואילו בנרות של מקדש מציאות היות המנורה דולקת זו המצוה.

ועתה, לפי חידושו של הקהילות יעקב – שבמנורת המקדש עיקר המצוה הוא שתהא המנורה דולקת, ולא עצם מעשה ההדלקה – יתיישבו היטב דברי האמרי אמת שהובאו לעיל שבזמן שהיה נס והמנורה דלקה שנה שלמה ולא כבתה, היה הכהן מוסיף כל יום מעט שמן בנר ובזה היתה מתקיימת מצות הדלקה שבכל יום. והקשינו ממה שנתבאר גבי נר חנוכה שהוספת שמן לנר אינה נחשבת למעשה הדלקה.

אכן לפי הקהילות יעקב יתיישבו הדברים, שהרי הוספת שמן בנר אף שאין להחשיבה למעשה הדלקה, יש בה מעשה שעל ידו תהא המנורה דלוקה, וכיון שזה עיקר המצוה – מתקיימת על ידי זה מצות הדלקת המנורה. ודווקא בנר חנוכה שעיקר המצוה היא גוף מעשה ההדלקה, הוספת שמן לנר אינה מועילה, שהרי אינה נחשבת למעשה הדלקה.

[1] ואף כי מסברא נראה היה להיפך, שכבוד המקדש הוא בעצם היות המנורה דולקת, ועבודה הוא בעצם מעשה ההדלקה – שהרי הכבוד הוא במציאות קיימת, ועבודה היא במעשה. אך יש הוכחה כמו שכתבנו וכדלהלן.