פרשת חיי שרה: מסתפק אם החסיר ברכה בשמונה עשרה

המסתפק אם החסיר ברכה בתפילת שמונה עשרה

בשיעור זה יתבאר דינו של מי שמסתפק באמצע תפילתו אם התפלל כהוגן – באלו אופנים ניתן לומר ספקא דרבנן לקולא וימשיך בתפילתו, ובאלו אופנים צריך לחזור לראש.

האם שייך בזה הכלל הידוע ספק ברכות להקל – חידושו של הקהילות יעקב * קושיה על הקהילות יעקב מדברי הרשב"א והבן איש חי * תירוץ על קושיה זו * נפקא מינה להלכה על פי התירוץ הנזכר

האם שייך בזה הכלל הידוע ספק ברכות להקל – חידושו של הקהילות יעקב

יש נידון בפוסקים באדם שבאמצע תפילת שמונה עשרה מתעורר לו ספק שמא החסיר את אחת הברכות שכבר עבר מהם. בפשטות נראה שכיון שתפילת שמונה עשרה – ועל כל פנים החיוב להשלים את כולה – הוא מדרבנן, יהיה בזה הכלל ספיקא דרבנן לקולא. וכך נוקט החיי אדם (חלק א כד, כא).

ומחדש הקהילות יעקב (ברכות סי' יז), שזה שייך רק במי שכבר סיים תפילתו, ומתעורר אצלו ספק האם החסיר ברכה וצריך לחזור את כל התפילה – בזה שייך דין ספק ברכות להקל, ואינו צריך לחזור התפילה. ברם, מי שהתעורר אצלו ספק זה והוא עדיין באמצע התפילה, הדין צריך להיות שיחזור לאותה ברכה שמסתפק אם אמרה, ולא שייך בזה ספיקא דרבנן לקולא.

וטעם הדבר, שהרי דין ספק ברכות להקל אינו בא כהכרעה שאכן בירך, אלא הוא דין כלפי הגברא שמספק אין מחוייב לחזור ולברך. מעתה, כל שעדיין לא סיים תפילתו, היות שהוא עדיין במצב של ספק, לא יוכל להמשיך בתפילתו, כי אם אכן חיסר את הברכה, ברכותיו שיברך מעתה יהיו לבטלה. [שהרי כל תפילת שמונה עשרה היא ענין אחד, ומי שהחסיר ולו ברכה אחת, לא יצא ידי תפילת שמונה עשרה],

ובאמת המשנה ברורה לא הביא דין זה לגבי תפילת שמונה עשרה, אך הביא דין זה לגבי ברכת המזון (בה"ל קפח, י ד"ה לחזור) לגבי מי שאכל פחות משיעור שביעה – שחייב בברכת המזון רק מדרבנן – ובאמצע הברכה השניה מתעורר אצלו ספק אם בירך את הראשונה, שהדין הוא שחוזר לתחילת הברכה, כי על הצד שלא אמרה, לא יוכל להמשיך. ואילו החיי אדם (כד, כא) פוסק אף בזה ספיקא דרבנן לקולא ויכול להמשיך ולברך.

קושיה על  הקהילות יעקב מדברי הרשב"א והבן איש חי

ברצוני כעת להקשות קושיה על הפסק של הקהילות יעקב, ולהוציא מכך הלכה למעשה. הרשב"א (שו"ת ח"א סימן לה) נשאל מה הדין במי שאמר בעשרת ימי תשובה 'הא-ל הקדוש', ותוך כדי דיבור תיקן ואמר 'המלך הקדוש', האם מועיל לו תיקון זה, או שצריך לחזור התפילה. ומביא מהגמרא בברכות שמסתפקת במי שבירך על כוס מים בורא פרי הגפן ותוך כדי דיבור תיקן ברכתו ואמר שהכל נהיה בדברו, האם הועיל תיקונו, או שצריך לחזור ולברך – ונשארת בספק. ואומר הרשב"א שמאחר והגמרא נשארת בספק הדין הוא ספק ברכות להקל ואינו צריך לחזור ולברך (וכך נפסק בשולחן ערוך או"ח רט, ב). ולכן בנידון השאלה שתיקן את עצמו תוך כדי דיבור ואמר 'המלך הקדוש', אנו אומרים ספק ברכות להקל, ויכול להמשיך בתפילתו.

הרי לנו מפורש בדברי הרשב"א שלא כדברי הקהילות יעקב, שהרי הרשב"א מסתמך על דין ספק ברכות להקל להתיר לזה שבאמצע התפילה להמשיך בתפילתו.

ונשאל שאלה נוספת. נחלקו השולחן ערוך והרמ"א במי שבעשרת ימי תשובה אמר כהרגלו 'מלך אוהב צדקה ומשפט', ולא אמר 'המלך המשפט'. השולחן ערוך בהלכות ראש השנה (או"ח תקפב, א) פסק שצריך לחזור, ואילו הרמ"א בהלכות תפילה (קיח, א) פסק שאינו צריך לחזור כיון שהזכיר 'מלך'. מעתה, הנוהגים כפסקי השולחן ערוך צריכים לפסוק שיחזור, והנוהגים כהרמ"א צריכים לפסוק שאינו חוזר.

אלא שיעויין ב"בן איש חי" (שנה ראשונה פרשת ניצבים, יט) שכתב: "בברכת השיבה אומר 'המלך המשפט', ואם טעה ואמר 'מלך אוהב צדקה ומשפט', כיון דזכר מלך אינו חוזר, ואף על גב דמרן ס"ל חוזר, קי"ל ספק ברכות להקל אפילו כנגד סברת מרן ז"ל".

הרי ששייך לומר ספק ברכות להקל ועל פי זה להתיר לו להמשיך את התפילה, ולא כסברת הקהילות יעקב.

תירוץ על קושיה זו

ואמנם אם נשים לב נראה שישנו חילוק מהותי בין דין ספק ברכות להקל באופן שהאדם מסתפק אם חיסר ברכה בשמונה עשרה, לדין ספק ברכות להקל באופן שיש ספק מה ההלכה. כשיש לאדם ספק אם חיסר איזו ברכה, ואנו אומרים ספק ברכות להקל, אין זה הכרעה על המציאות – על החפצא של התפילה שאינה חסרה ברכה, אלא זו הכרעה על הגברא שאינו צריך לחזור. בזה בא חידושו של הקהילות יעקב שמאחר ואין לנו הכרעה על התפילה שלא חסר בה ברכה, אינו יכול להמשיך בתפילה זו, שהרי על הצד שחסר בה ברכה, יהיו ברכותיו לבטלה.

לעומת זאת באופן בו דיבר הרשב"א שהספק הוא מה ההלכה, האם מועילה חזרה תוך כדי דיבור בברכה או לא, בזה כשפוסקים ספק ברכות להקל, זו הכרעה על גוף ההלכה שמועילה חזרה תוך כדי דיבור. בזה יודה הקהילות יעקב שיכול להמשיך בתפילתו, כי עד כמה שמכריעים שמועילה חזרה, יש בזה הכרעה שלא חסר בתפילתו כלום, וממילא ניתן על סמך הכרעה זו להמשיך בתפילה.

וכמו כן באופן בו דיבר הבן איש חי, שיש ספק אם ההלכה כדעת השולחן ערוך או כהרמ"א, בזה דין ספק ברכות להקל מועיל להכריע שההלכה כהרמ"א שיצא ידי חובה במה שהזכיר מלך, אף שלא אמר המלך המשפט, ואם כן יש כאן הכרעה שלא חסר בתפילה כלום, מכוח הכרעה זו יכול גם להמשיך בתפילתו ואין חשש של ברכה לבטלה.

נפק"מ להלכה על פי התירוץ הנזכר

ולפי זה נוכל לחדש הלכה למעשה. אדם שאכל שיעור שחייב בברכת המזון מדרבנן, ומסתפק באמצע הברכה אם בירך כהוגן, או לא – יש לחלק בסוג הספק. אם בברכת 'נודה לך' מסתפק אם אמר את ברכת 'הזן' – בזה יצטרך לחזור לראש הברכה, כי אף אם נגיד ספק ברכות להקל, עדיין אין בזה הכרעה על החפצא של ברכת המזון, ולא יוכל להמשיך ולברך הלאה מחשש ברכה לבטלה.

לעומת זאת אם ודאי אמר את שתי הברכות הללו, רק מסתפק אם אמרן כסדרן או לא – ונמצא כעת בברכה השלישית – ויש מחלוקת הפוסקים במי שבירך ברכת המזון שלא כסדר הברכות אם יצא ידי חובתו, דעת הבאר היטב שלא יצא, ודעת הערוך השולחן שיצא ידי חובתו – בזה אם נפסוק ספיקא דרבנן לקולא, יש בזה הכרעה שיצא ידי חובה, ויוכל להמשיך את ברכתו, ואין בזה חשש של ברכה לבטלה.

וכמו כן מי שאמר 'הא-ל הקדוש' ונזכר מיד ותיקן ואמר 'המלך הקדוש', אלא שמסתפק אם התיקון היה תוך כדי דיבור או לא – בזה יהיה הדין שיחזור לראש, כי בזה ההכרעה של ספק ברכות להקל הינה על הגברא, אך אין בזה הכרעה על החפצא של הברכה שנאמרה כתיקונה, ולכן לא יוכל להמשיך בתפילתו מחשש ברכה לבטלה.

ומעתה מי שירצה לדמות זאת לספק שהביא הרשב"א במי שיודע ודאי שתיקן תוך כדי דיבור, רק אינו יודע אם זה מועיל או לא – אינו מבין בין ימינו לשמאלו, שהרי הרשב"א דיבר באופן שיש ספק בהלכה שבזה ההכרעה של ספק ברכות להקל מכריעה את החפצא של התפילה וכמתבאר.




פרשת חיי שרה: ביאור דין המסופק אם התפלל

ביאור דין המסופק אם התפלל

ישנו דין שהמסופק אם התפלל יחזור ויתפלל מאחר ותפילה היא בקשת רחמים. בשיעור זה נדון בשאלה למה לא נאמר כמו כן במי שמסופק אם הזכיר יעלה ויבוא שיחזור ויתפלל. שאלה זו תלויה בנידון האם הזכרת יעלה ויבא באה כחלק מגוף התפילה, או כתוספת על התפילה. כי רק אם נניח שהיא חלק מגוף התפילה, ומי שלא הזכיר יעלה ויבוא נחשב כמי שלא התפלל – יש מקום לשאלתנו.

בענין זה נביא מחלוקת ידועה שיש בין בעלי התוספות במי ששכח להזכיר יעלה ויבוא בתפילת מנחה, ובאופן שבלילה כבר עבר ראש חודש, האם ישלים את תפילתו בתפילת ערבית כדין מי שלא התפלל מנחה בשוגג, או שמאחר ולא ירוויח את הזכרת יעלה ויבוא בערבית לא ישלים תפילתו.

וידוע מה שביאר הגר"ח מבריסק במחלוקתם, האם הזכרת יעלה ויבא נחשבת לחלק מהתפילה, או להזכרה בעלמא.

בשיעור זה נחדש יסוד על פיו יתבאר טעם נוסף במחלוקתם, וכן תעלה בידנו תשובה לשאלה הנזכרת.

המסופק אם התפלל – חוזר ומתפלל, ואילו המסופק אם אמר יעלה ויבוא אינו חוזר * ביאורו של הגר"ח במחלוקת רבינו יהודה וחכמי פרובינצ"א * ביאור חדש במחלוקת רבינו יהודה וחכמי פרובינצ"א * תירוץ על הקושיה שהבאנו בתחילת הדברים

המסופק אם התפלל – חוזר ומתפלל, ואילו המסופק אם אמר יעלה ויבוא אינו חוזר

הגמרא בברכות (כא, א) אומרת שהמסופק אם התפלל תפילת שמונה עשרה – חוזר ומתפלל, למרות שתפילה היא דרבנן וספק דרבנן לקולא, כי הלוואי ויתפלל אדם כל היום כולו. והיינו שמאחר ותפילה היא בקשת רחמים, ומלכתחילה היה צריך אדם להתפלל ולבקש רחמים כל היום כולו, לכן מחמירים גם בספק שיחזור ויתפלל. וכן פסק השולחן ערוך (או"ח קז, א).

ויש להקשות מדין זה על מה שפוסק הרמ"א (תכב, א) שהמסתפק אם אמר יעלה ויבוא [ובאופן שיש עמו ספק אמיתי של חמישים חמישים, וכגון שקודם תחילת ברכת רצה היה בדעתו לומר יעלה ויבוא (כך מבאר הט"ז ס"ק א), שאז אין את הסברא לומר שהלך כפי שגרת לשונו ולא אמר] אינו חוזר ומתפלל. וקשה למה לא נאמר אף בזה שמאחר ויש לו ספק, יחזור ויתפלל, כמו במי שמסופק אם התפלל או לא.

ונבאר יותר את שאלתנו. נחלקו בעלי התוספות במי שלא אמר יעלה ויבוא במנחה של ראש חודש, ונזכר אחר שהגיעה שעת תפילת ערבית של מוצאי ראש חודש האם יתפלל פעמיים ערבית כדין מי שלא התפלל תפילת מנחה. דעת רבינו יהודה (ברכות כו, ב תוד"ה טעה) שלא יתפלל פעמיים ערבית, כי לא ירוויח בכך כלום שהרי לא יזכיר בה יעלה ויבוא, ותפילת שמונה עשרה עצמה הרי כבר התפלל [ולכן אין זה דומה למי שלא התפלל מנחה בשבת שמתפלל ערבית שתיים למרות ששוב לא יזכיר של שבת, שהרי שם לא התפלל בכלל, וכשיתפלל ערבית פעמיים ירוויח תפילת שמונה עשרה שלא התפלל]. ודעת חכמי פרובינצ"א (מובא ברבינו יונה על הרי"ף ברכות יח, א) שמאחר ובאותה תפלה לא יצא ידי חובתו שהרי לא התפלל אותם כדינה, נחשב כמו שלא התפלל כלל, וצריך לחזור ולהתפלל.

ביאורו של הגר"ח במחלוקת רבינו יהודה וחכמי פרובינצ"א

ומבאר הגר"ח מבריסק שמחלוקתם היתה בגדר התקנה שתקנו חכמים להזכיר יעלה ויבא בתפילת ראש חודש. האם מונח בזה שיעלה ויבוא הוא חלק מגוף תפילת שמונה עשרה, או שאין זה חלק מגוף התפילה, אלא רק ענין של תוספת הזכרה על התפילה. רבינו יהודה סבר שיעלה ויבוא נחשב כהזכרה בלבד, ואינו חלק מהתפילה, ולכן גם אם לא הזכיר יעלה ויבא אין זה נחשב כמי שלא התפלל. ולכן אם לא ירוויח את ההזכרה בתשלומי התפילה, אין סיבה שיצטרך להשלים, שהרי את התפילה עצמה לא חיסר. וחכמי פרובינצ"א סברו שיעלה ויבא נחשב כחלק מהתפילה, ומאחר שלא אמר יעלה ויבא הרי זה כמי שחיסר ברכה בתפילה, שהדין הוא שנחשב כמו שלא התפלל שהרי שינה מצורת התפילה שתקנו חכמים.

ועכשיו נחזור לשאלה שפתחנו בה. להלכה פוסק השולחן ערוך (או"ח קח, יא) שאם לא אמר יעלה ויבוא במנחה חוזר ומתפלל פעמיים ערבית, וכשיטתם של חכמי פרובינצ"א [ואמנם כתב שיתפלל אותה בתורת נדבה, הרי שלא הכריע בזה]. ומעתה – לפי ביאורו של הגר"ח בשיטתם – עולה שדעת השולחן ערוך שיעלה ויבא נחשב כחלק מגוף התפילה.

מעתה יקשה, למה הדין הוא שהמסופק אם אמר יעלה ויבא בתפילה אינו חוזר, הרי המסופק אם אמר יעלה ויבא נחשב כמו שמסופק אם התפלל, והדין הוא שהמסופק אם התפלל חוזר ומתפלל. שאלה זו שואל הקהילות יעקב (י' חלקים ח"א סוף סי' א).

ביאור חדש במחלוקת רבינו יהודה וחכמי פרובינצ"א

ונראה לבאר ביאור אחר בדעת חכמי פרובינצ"א, ובזה תתיישב הקושיה. הגר"ח מבאר בסברתם שיעלה ויבא נחשב חלק מהתפילה, והרי זה כמו שהוסיפו חכמים עוד ברכה בתפילה, ולכן מי שלא אמר יעלה ויבא נחשב כמו ששינה בגוף התפילה ולכן חוזר ומתפלל. אמנם לכשנדייק בלשונם יתכן לבאר דבריהם באופן אחר.

כתבו התוספות (ברכות כו, א ד"ה אבעיא) – מי ששכח להתפלל מוסף אין לו השלמה בתפילה הבאה, שהרי תפילת מוסף היא כנגד קרבן מוסף, ועבר זמנו בטל קרבנו. ומה שבתפילות שחרית מנחה וערבית שייך השלמה אף שגם הם תוקנו כנגד קרבנות – הוא משום שיש בהם ענין של בקשת רחמים, וזמן בקשת רחמים הוא בכל עת, ולא שייך בזה עבר זמנו. עד כאן תוכן דבריהם. ונבאר זאת.

היסוד הוא שבכל תפילה יש שני ענינים. יש את הענין שהיא כנגד הקרבן, ויש את הענין של בקשת רחמים. בדברי התוספות רואים שמה שיש לאדם אפשרות להשלים תפילה שהחסיר בתפילה הבאה, הוא רק מצד ענין בקשת הרחמים שבתפילה, ולא מצד ענין כנגד הקרבנות שבתפילה. ולמשל מי ששכח מנחה ומתפלל ערבית פעמיים, אינו משלים בזה את החלק של מנחה שהוא כנגד תמיד של בין הערביים, שבזה לא שייך השלמה שהרי כבר עבר זמן הקרבן, אלא הוא משלים את חלק הבקשת רחמים שחסר לו במנחה.

ונראה שבפרט זה נחלקו רבינו יהודה וחכמי פרובינצ"א. רבינו יהודה סבר כשיטה זו שההשלמה לתפילה עניינה רק מצד הבקשת רחמים. ואילו חכמי פרובינצ"א סברו שדין השלמה נאמר גם על עצם התפילה, ולא רק על ענין הבקשת רחמים. ונרחיב לבאר הדברים.

והנה מי ששכח יעלה ויבא בתפילה, גם אם נאמר שיעלה ויבא תיקנו כחלק מהתפילה, ונחשב כמו שחיסר ברכה בתפילה, לא חסר לו בבקשת הרחמים שבתפילה, ומצד הבקשת רחמים אינן צריך לחזור ולהתפלל.

וראיה לזה, שכתב המשנה ברורה (תקצג ס"ק ב) שאם אינו יודע את כל הברכות של שמונה עשרה יתפלל מה שיודע. ויש להבין, מה תועלת יש לו בזה והרי הדין הוא שהשוכח ברכה אחת מתוך התפילה חוזר ומתפלל כי שינה ממטבע שטבעו חכמים בתפילה, ואם כן זה שאינו יודע ואפילו ברכה אחת, כיון שיחסר אותה לא יצא ידי חובתו?

והתשובה לזה היא – כי בתפילה יש גם חלק של בקשת רחמים, וידי חובת של בקשת רחמים יצא גם אם חיסר ברכה בתפילה. ולכן מי שאינו יודע את כל הברכות, יאמר מה שיודע, כי על ידי זה יצא לכל הפחות ידי חובת הבקשת רחמים שיש בתפילה.

ומעתה ניתן לבאר באופן נפלא את מחלוקתם של בעלי התוספות. רבינו יהודה סבר שענין השלמת תפילה שתקנו חכמים למי שלא התפלל – הוא רק מצד הבקשת רחמים שבה; שהרי מצד דין התפילה שכנגד קרבנות אין שייך לחזור ולהשלים, שהרי כבר עבר זמן הקרבן. מעתה, מי ששכח יעלה ויבא, אף שנחשב שחיסר בגוף התפילה אינו צריך – מצד דין התפילה – להשלים בתפילה הבאה, שהרי כל המושג של השלמת תפילה שייך רק כלפי התפילה כבקשת רחמים. ומאחר וכאן כבר יצא ידי חלק הבקשת רחמים שבתפילה אף בלי שאמר יעלה ויבא וכמתבאר, שוב אין ענין שישלים את התפילה מצד התפילה עצמה. אלא שאם ירוויח הזכרת יעלה ויבוא בתפילת ההשלמה, וכגון אם שכח שחרית ובא להשלים במנחה, צריך להשלים כדי להרוויח ההזכרה. אך בנידון שלנו ששכח מנחה, ובערבית כבר אין אומרים יעלה ויבא, ולא ירוויח ההזכרה – אין שום ענין שיחזור.

ואילו חכמי פרובינצ"א סוברים שאפשרות השלמת תפילה היא לא רק מצד שהיא בקשת רחמים, אלא אף מצד מה שהיא כנגד קרבנות ולמרות שכבר עבר זמן הקרבן. ולכן אמרו שמי ששכח יעלה ויבוא, אף שלא חיסר מצד הבקשת רחמים, צריך להשלים התפילה שהרי חסר לו חלק בתפילה, ונחשב כמי שלא התפלל. ולכן אף שכבר לא יאמר יעלה ויבוא בתפילת ערבית, ירוויח בכך שישלים תפילה. ולכן חוזר ומתפלל.

ויש נפקא מינה כזו: אדם הנמצא בדקה האחרונה של היום ועדיין לא התפלל מוסף ומנחה – איזו תפילה עליו להעדיף. מעיקר הדין צריך להיות שישלים מנחה, שהרי מנחה היא תדירה יותר ממוסף, והכלל הוא 'תדיר ושאינו תדיר – תדיר קודם'. לעומת זאת ישנה סברא להעדיף שיתפלל מוסף, כי אם יתפלל עכשיו מנחה יפסיד לגמרי את מוסף ולא יוכל להשלימו בערבית, לעומת זאת אם יתפלל עכשיו מוסף לא יפסיד את תפילת מנחה כי יוכל להשלימה על ידי שיתפלל פעמיים ערבית. והפוסקים (דגול מרבבה על המג"א רפו, ג) מביאים מהירושלמי כמו הסברא הראשונה שיתפלל מנחה כי תדיר קודם. לעומתם פוסק המגן אברהם (שם) שיתפלל מוסף, שהרי מנחה יוכל להשלים אחר כך.

וביאור הנידון כאן הוא כך: אם ההשלמה שישלים את תפילת מנחה בערב היא השלמה של תפילה, בזה יש מקום לסברתו של המגן אברהם שעדיף שיתפלל מוסף, שהרי מנחה יוכל להשלים. אבל אם ההשלמה של התפילה תהיה רק כלפי חלק הבקשת רחמים, ולא כלפי התפילה עצמה, בזה נראה ודאי שיש להעדיף את הכלל שתדיר קודם, ולהתפלל מנחה, ואף שמפסיד את תפילת מוסף, שהרי כמו כן אם יתפלל מוסף יפסיד את תפילת מנחה ולא יוכל להשלימה, כי מה שיוכל להשלים זה רק את חלק הבקשת רחמים שחסר לו, אך לא את התפילה עצמה.

תירוץ על הקושיה שהבאנו  בתחילת הדברים

ונחזור עתה למה שהקשה הקהילות יעקב, אם יעלה ויבוא הוא חלק מהתפילה, למה המסופק אם אמר יעלה ויבוא אינו חוזר, והרי על הצד שלא אמר יעלה ויבוא – נחשב כמו שלא התפלל, ואם כן המסופק אם אמר יעלה ויבוא הרי זה כמי שמסופק אם התפלל, והדין הוא שהמסופק אם התפלל חוזר ומתפלל וכמאמר רבי יוחנו "ולוואי יתפלל אדם כל היום כולו".

לפי המתבאר יתיישבו הדברים באופן נפלא. הדין שהמסופק אם התפלל חוזר ומתפלל – הוא רק מצד החלק של בקשת רחמים שיש בתפילה, ולא מצד דין התפילה, שהרי תפילה היא דרבנן, וצריך להיות בה דין ספק דרבנן לקולא ולא יחזור ויתפלל; בהכרח שהדין חוזר ומתפלל זה מצד הבקשת רחמים שיש בתפילה, וכן הוא גם לשונו של רבי יוחנן בעל המימרא הזו "ולוואי יתפלל אדם כל היום כולו" – שהוא ענין של בקשת רחמים.

מעתה, מי שוודאי התפלל ומסופק אם אמר יעלה ויבוא, הרי לא חסר לו בבקשת רחמים, וכמו שהוכחנו שגם מי שהתפלל והחסיר ברכה אחת לא חסר לו בבקשת רחמים. ולכן אין לדמות זאת למי שמסופק אם התפלל שהדין הוא שיחזור ויתפלל, כי שם על הצד שלא התפלל חסר לו בחלק הבקשת רחמים שבתפילה. אבל אם יודע שהתפלל, ורק מסופק אם אמר איזו ברכה – אינו חוזר ומתפלל שהרי לא חסר לו בבקשת רחמים. ולכן, זה שמסופק אם אמר יעלה ויבוא הדין הוא שאינו חוזר ומתפלל.




פרשת חיי שרה: תפילות אבות תיקנום

תפילות אבות תקנום

וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים: (כד, סג)

מובא בגמרא (ברכות כו, ב) שהתפילות נתקנו על ידי האבות, ובאו אנשי כנסת הגדולה והסמיכו את התפילות כנגד הקרבנות.

בשיעור זה נדון האם ישנו חילוק מהותי בין התפילות כפי שהיו אחר תקנת האבות, לתפילות אחר תקנת אנשי כנסת הגדולה שבאים במקום הקרבנות, והאם ישנה בזה איזו נפקא מינה הלכתית כיום, אחר שיש בחובת התפילה את שני הדברים.

האם שלשת התפילות שאנו מתפללים ביום הינם אותה תפילה, או כל תפילה היא ענין שונה * חילוקי דינים העולים להלכה מנידון זה * ההבדל בין חיוב התפילה מתקנת האבות, לחיוב התפילה מצד תקנת אנשי כנסת הגדולה * האם תפילה נחשבת מצות עשה שהזמן גרמא – תלוי בנידון הנזכר * ביאור מה שנהגו העולם שנשים מתפללות שחרית לכתחילה עד חצות

האם שלשת התפילות שאנו מתפללים ביום הינם אותה תפילה, או כל תפילה היא ענין שונה

בתחילת הדברים נעמיד חקירה האם שלושת התפילות שאנו מתפללים ביום – שחרית, מנחה, ערבית – הינם בעצם אותה תפילה שתקנו להתפלל בשלשה זמנים ביום; או שכל תפילה היא מהות שונה מחברתה – אף שהנוסח הוא אחיד – ואין שלושת התפילות נחשבות אותה התפילה.

מובא בגמרא (ברכות כו, ב) שהתפילות נתקנו על ידי האבות. אברהם תקן תפילת שחרית, יצחק תיקן תפילת מנחה, ויעקב תיקן תפילת ערבית. והקשו התוספות (שם ד"ה יצחק) מהמובא במסכת יומא (כח, ב) שאברהם התפלל תפילת מנחה, הרי שכבר אברהם התפלל תפילת מנחה, ואיך אפשר לומר שיצחק תיקן תפילה זו. ותירצו, שהיה זה אחרי שנתקנה תפילת מנחה על ידי יצחק.

והיה מקום לתרץ – על פי החקירה הנ"ל – שאמנם אברהם התפלל בשעת המנחה, אך היתה זו אותה התפילה שהתפלל בבוקר, ואילו יצחק שתיקן תפילת מנחה – תיקן תפילה חדשה לזמן המנחה, וא"כ התפילה שהתפלל אברהם אינה אותה התפילה שתקן יצחק, למרות שאף היא היתה בזמן המנחה.

אמנם ממה שלא תירצו התוספות כך, נראה שאין לחלק בין תפילת המנחה שהתפלל אברהם לתפילת המנחה שתקן יצחק.

חילוקי דינים העולים להלכה מנידון זה

ונפקא מינה להלכה בנידון זה – מי שהיה פטור מתפילת שחרית, וכגון שהיה עוסק במצוה, וכשהתפנה להתפלל הגיע זמן מנחה, והוא היה סבור שעדיין זמן שחרית, והתפלל לשם תפילת שחרית. להצד שזו אותה תפילה רק שיש לה שלשה זמנים שונים – יצא ידי חובת מנחה, כי אף שבדעתו היה שזו שחרית, סוף סוף תפילת שחרית ומנחה היא אותה תפילה רק בזמנים שונים; וכיון שהתפלל בזמן המנחה, יצא ידי חובתו ואין חיסרון במה שהיה סבור שהוא זמן שחרית. אבל להצד שכל תפילה היא ענין שונה, אם כן נראה שמאחר ובדעתו היה להתפלל תפילת שחרית, לא ניתן להחשיב זאת לתפילת מנחה.

ונפקא מינה נוספת – מי שמתפלל מנחה עם ציבור שמתפללים תפילת ערבית [וכגון מפלג המנחה], האם יכול להצטרף עמהם ותחשב תפילתו תפילה בציבור. ומצינו שנחלקו הפוסקים בנידון זה. דעת המגן אברהם (רלו, ד) שאין לזה מעלה של תפילה בציבור, ונחשב כתפילה ביחיד; דעת הט"ז (רלו, ד) שאמנם אין לזה מעלה של תפילה בציבור, אך עדיין יש לזה מעלה של תפילה בשעה שהציבור מתפללין; ודעת האליה רבא (רלו, ז) שנחשבת תפילה בציבור ממש.

ולכאורה נידון זה תלוי בחקירה הנ"ל. אם שלושת התפילות הינם אותה תפילה, ודאי שמצטרפת תפילתו לתפילת הציבור, שהרי מתפלל עם הציבור אותה התפילה, ומה בכך שהציבור יוצאים בזה ידי חובת תפילת הערב, והוא יוצא ידי חובת תפילת המנחה. אבל להצד שכל תפילה היא מהות אחרת, ניתן להבין שלא תצטרף תפילתו לתפילת הציבור אחר שאין זו אותה תפילה. וכאן גם יש מקום לדברי הט"ז שאף שאין זה ממש תפילה בציבור, אבל תהיה לזה מעלה של תפילה בשעה שהציבור מתפללים.

ההבדל בין חיוב התפילה מתקנת האבות, לחיוב התפילה מצד תקנת אנשי כנסת הגדולה

מובא בגמרא (ברכות כו, ב): "אמר לך רבי יוסי ברבי חנינא לעולם אימא לך תפלות אבות תקנום, ואסמכינהו רבנן אקרבנות". ומבואר שם שתפילת שחרית באה כנגד תמיד של שחר, ולכן זמנה עד ארבע שעות שכך היה זמן הקרבת התמיד. תפילת מנחה באה כנגד תמיד של בין הערביים שהיה קרב לכתחילה מתשע שעות ומחצה – מנחה גדולה, ובדיעבד משש שעות ומחצה – מנחה קטנה. תפילת הערב באה כנגד הקטרת איברים ופדרים שהיו מתעכלים כל הלילה, ולכן זמנה כל הלילה.

ומצינו חילוק בין התפילה שתקנו האבות לתפילה שתקנו אנשי כנסת הגדולה. כתב השולחן ערוך (או"ח רלג, א) שעיקר זמנה של תפילת המנחה הוא מתשע שעות ומחצה ולמעלה עד הלילה. וביאר המגן אברהם (ריש סימן רלב) שאמנם זמן הקרבת תמיד של בין הערביים התחיל משש שעות ומחצה, אך כיון שהיו מאחרים את הקרבן עד תשע שעות ומחצה כדי שיספיקו להקריב נדרים ונדבות לפני התמיד – שאסור להקריב אחריו כלום – לכן זה עיקר זמנה.

[עוד הביא המגן אברהם מהירושלמי שעיקר התקנה של תפילה המנחה לא היתה כנגד קרבן התמיד עצמו, אלא כנגד המנחה שהיו מקריבים עם הקרבן שזמנה היה מתשע שעות ומחצה ועד הלילה. זו גם הסיבה שזמן תפילת המנחה הוא עד השקיעה, ובדיעבד אפשר עד רבע שעה קודם צאת הכוכבים, למרות שאת הקרבן עצמו לא ניתן היה לאחר אחרי תשע שעות ומחצה. ולכן לכתחילה יש להתפלל מתשע שעות ומחצה].

מאידך מצינו בגמרא (יומא כח, ב) שאברהם אבינו היה מתפלל תפילת מנחה מכי משחרי כתלי – היינו מתחילת שעה שביעית, ולא היה ממתין עד זמן מנחה קטנה כעיקר הדין הנפסק בשולחן ערוך. והביאור הוא שהדין הנפסק בשולחן ערוך שעיקר זמנה של תפילת המנחה הוא בזמן מנחה קטנה, הוא מצד תקנת אנשי כנסת הגדולה שהתפילות כנגד הקרבנות. אך אברהם שהתפלל מנחה מצד תקנתו של יצחק, בזה הזמן הוא לכתחילה מתחילת שעה שביעית. הרי שיש חילוק בין התפילה של האבות לתפילה שתקנו אנשי כנסת הגדולה.

ונראה שיסוד החילוק בין תפילת האבות לתפילה שתקנו אנשי כנסת הגדולה הוא בנידון שפתחנו. התפילה שהיא מצד תקנת האבות היא אותה תפילה בשחרית מנחה וערבית, אלא שתקנו להתפלל אותה בשלשה זמנים ביום; ואילו התפילה שתקנו אנשי כנסת הגדולה, כל תפילה שונה מחברתה. ולכן ישנם דינים בזמני התפילה ששייכים למה שתקנו אנשי כנסת הגדולה, אך אינם שייכים אצל תקנת האבות, וכגון דין זה – שאצל אברהם זמן תפילת המנחה היה מיד אחר חצות, שהרי אז הסתיים זמן השחר ומתחיל זמן הצהריים; ואילו תפילת המנחה שתקנו אנשי כנסת הגדולה מעיקר הדין זמנה מתשע שעות ומחצה, שהרי עניינה שונה מתפילת השחר, ואין היא אותה תפילה, אלא היא כמו הקרבת המנחה של תמיד של בין הערביים, ומכאן שאף זמנה שונה.

וראיה ליסוד זה, ממה שנפסק להלכה (שולחן ערוך פט, א) שזמן תפילת שחרית הוא עד ארבע שעות, ולמרות כן הדין הוא שאם לא התפלל עד ארבע שעות יכול להתפלל עד חצות. ויש להבין, ממה נפשך, אם עבר זמן התפילה איך יכול להתפלל בדיעבד עד חצות.

ולהמתבאר יובן היטב דין זה. סוף זמן תפילה שהוא עד שעה רביעית – הוא כלפי תקנת חכמים שהסמיכו את התפילה על הקרבנות, וזה היה סוף זמן הקרבת התמיד. אמנם מי שהפסיד זמן זה, עדיין יכול לצאת ידי חובת תפילה מצד מה שתקנו האבות – וזה עד חצות היום שבו נגמר זמן הבוקר.

האם תפילה נחשבת מצות עשה שהזמן גרמא – תלוי בנידון הנזכר

ביסוד זה שאמרנו יתבאר דבר נוסף. שיטת הרמב"ם (תפילה א, א-ב) שחיוב תפילה הוא מדאורייתא, והיא מצות עשה שאין הזמן גרמא, שהרי אין לה זמן קבוע מן התורה, ולכן נשים ועבדים חייבים בה מהתורה.

ודעת רש"י ורבינו יונה (ברכות כ, ב) שתפילה היא דרבנן, ואף שהיא כמצות עשה שהזמן גרמא, חייבו חכמים את הנשים בתפילה מאחר ותפילה היא בקשת רחמים ואף הן זקוקות לרחמים.

ויש להתבונן בדעת הרמב"ם, האם דבריו לפטור נשים מתפילה הינם רק כלפי החיוב דאורייתא, או גם כלפי התקנה שתקנו חכמים להתפלל שלש פעמים ביום. המגן אברהם (נט, ז) הבין שדבריו נוגעים גם כלפי החיוב שיש מדרבנן להתפלל שלש פעמים ביום. ולמרות שלכל תפילה יש זמן מסוים ביום, וזמנה של זו לא כזמנה של זו – אין התפילה נחשבת כמצות עשה שהזמן גרמא, מאחר ובכל רגע ביום יש על האדם חובת תפילה – אם שחרית, אם מנחה, אם ערבית – נחשב כל היום לזמן התפילה.

מדברי הרמב"ם הללו הוכיח המגן אברהם (נט, ז) שלא כדעת הכסף משנה (קריאת שמע  סוף פ"א) שמדאורייתא מצות קריאת שמע של יום נוהגת כל היום, ושל לילה כל הלילה. שהרי בגמרא (ברכות כ, ב) אמרו שקריאת שמע היא מצות עשה שהזמן גרמא. ואילו לדבריו עולה שבכל רגע נתון יש על האדם חיוב של קריאת שמע – אם של יום אם של לילה; ומשכך, אין להחשיב מצות קריאת שמע למצוה שהזמן גרמא, וכמו שמצינו במצות תפילה שסובר הרמב"ם שאינה נחשבת זמן גרמא למרות שיש זמן לכל תפילה – מאחר וכל רגע נתון ביום יש על האדם חיוב תפילה.

מכוח זה מוכיח המגן אברהם שקריאת שמע של יום זמנה מדאורייתא עד שלש שעות, ולא כל היום, ולכן נחשבת למצות עשה שהזמן גרמא.

משיב על כך השאגת אריה (שו"ת שאגת אריה, ישנות, סימן יב) שאין זו ראיה, כי אף לפי הכסף משנה שבפועל בכל רגע נתון ביממה יש על האדם חיוב קריאת שמע, ניתן להבין שזו מצות עשה שהזמן גרמא, כי יש לדון כל קריאת שמע מצד עצמה, וכיון שקריאת שמע של יום נוהגת רק ביום, ולא בלילה; ושל לילה רק בלילה, ולא ביום, לכן נחשבת מצוה זו מצות עשה שהזמן גרמא.

ומה שחייבו חכמים נשים בתפילה למרות שלכל תפילה תקנו זמן שונה – והרי זה כמצות עשה שהזמן גרמא – התשובה היא שמאחר ובעיקר חיוב התפילה כפי שהוא מדאורייתא נשים חייבות, שהרי זו מצות עשה שאין הזמן גרמא, החילו חכמים את תקנתם גם על הנשים, ולא התחשבו בכך שאחר התקנה צורת התפילה היא כמצוה שהזמן גרמא.

ובאמת יש לתמוה על דברי המגן אברהם, שאם בא להוכיח משיטת הרמב"ם שמצוה שזמנה נוהג כל היום אינה נחשבת מצוה שהזמן גרמא, ואף שהחיוב של יום שונה מהחיוב של לילה – אם כן עד שמוכיח משיטת הרמב"ם כך, נוכיח להיפך משיטת רש"י ורבינו יונה הסוברים שתפילה נחשבת כמצות עשה שהזמן גרמא.

והדברים יתיישבו היטב על פי היסוד שאמרנו. אף רש"י ורבינו יונה מודים בעצם היסוד שמצוה הנוהגת כל היום אינה נחשבת מצות עשה שהזמן גרמא, ואף שיש שינוי בין החיוב של יום לחיוב של לילה. ולכן אם היה זמנה של קריאת שמע מדאורייתא כל היום, לכולי עלמא לא היתה נחשבת מצות עשה שהזמן גרמא. ומה שסברו רש"י ורבינו יונה שתפילה נחשבת מצות עשה שהזמן גרמא למרות שזמנה כל היום, הוא כלפי חיוב התפילה שאחר תקנת אנשי כנסת הגדולה, ולא כלפי חיוב התפילה שמתקנת האבות.

והיינו, שהרי ביארנו שיש חילוק בין התפילה שמצד תקנת האבות לתפילה שמצד תקנת אנשי כנסת הגדולה. התפילה שמצד תקנת האבות היא אותה תפילה, ויש לה שלשה זמנים ביום. בתפילה זו מודים רש"י ורבינו יונה שאינה נחשבת כמצות עשה שהזמן גרמא, שהרי נוהגת אותה תפילה כל היום, וזה שיש לה שלשה זמנים שונים לא מהווה סיבה שתחשב זמן גרמא. ולכן גם בקריאת שמע אם היתה נוהגת מדאורייתא כל היום, היתה נחשבת למצות עשה שלא הזמן גרמא.

ומה שכתבו רש"י ורבינו יונה שתפילה נחשבת כמצות עשה שהזמן גרמא – הוא כלפי חיוב התפילה שאחר תקנת אנשי כנסת הגדולה, שבזה כל תפילה היא ענין שונה לגמרי, ולכן גם אם חיוב התפילה מתפרס על פני כל היום, מאחר שאלו שלשה חיובים שונים, אין להחשיב זאת למצות עשה שהזמן גרמא. ואין זה דומה לקריאת שמע שהיא אותו חיוב שיש בשני זמנים ביום.

ביאור מה שנהגו העולם שנשים מתפללות שחרית לכתחילה עד חצות

לפי דברינו גם נוכל להבין היטב את מנהג העולם שאין נשים מקפידות להתפלל עד סוף שעה רביעית, ומתפללות לכתחילה עד חצות. ודבר זה לכאורה אינו מובן, שהרי אם נשים חייבות בתפילה, למה אינן צריכות להקפיד להתפלל עד סוף שעה רביעית וכמו אנשים.

לפי המתבאר יש לומר שהחיוב של אשה בתפילה אינו מצד תקנת אנשי כנסת הגדולה, כי מצד זה נחשבת התפילה למצות עשה שהזמן גרמא, כי אף שחיוב התפילה מתפרס על פני כל היום, הלא כל תפילה שונה מחברתה, ומשום כך יש לדונה בפני עצמה ולכן נחשבת למצוה שהזמן גרמא. וכל חיובם של הנשים שייך רק מצד תקנת האבות, שמצד זה כל שלשת התפילות בעצם הם אותה תפילה, וחיוב זה נחשב למצוה שאין הזמן גרמא שהרי בפועל חיובה של התפילה הוא בכל עת.[1]

והנה כבר הבאנו לעיל שמה שאמרו זמן תפילת השחר הוא עד סוף שעה רביעית, הוא כלפי החיוב שתקנו אנשי כנסת הגדולה, שהוא כנגד תמיד של שחר שזמנו היה עד שעה רביעית; אך כלפי התקנה שתקנו האבות – הזמן הוא עד חצות, שאז נגמר הבוקר ומתחיל זמן הצהריים.

מעתה, כיון שחיוב נשים בתפילה שייך רק מצד תקנת האבות – שהרי מצד תקנת אנשי כנסת הגדולה הרי זו מצות עשה שהזמן גרמא – יכולות נשים לכתחילה להתפלל עד חצות, וכמו שהיה הדין גם אצל אנשים קודם תקנת אנשי כנסת הגדולה שהחיוב היה רק מצד תקנת האבות.

***

[1] יש לדון שלפי זה יהיו נשים חייבות גם בתפילת ערבית כי אם לא כן שוב אין זה חיוב תמידי והרי זה כמצוה שהזמן גרמא. אלא אם כן נחלק שמה שפטורות מתפילת ערבית הוא משום שקיבלוה עליהם כרשות, ולא כחובה, ודי בזה שתפילת ערבית אצלם היא מצות הרשות כדי להחשיב את מצות התפילה אצלם כמצוה שאינה תלויה בזמן.