image_print

גדר הלל בחנוכה / הרב יעקב קופר

גדר הלל בחנוכה / שיעור הרב קופר בחנוכה תשפ"ג

הגמ'  בערכין י.: דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק שמונה עשר ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל שמונה ימי החג ושמונה ימי חנוכה ויום טוב הראשון של פסח ויום טוב (הראשון) של עצרת … מאי שנא בחג דאמרי' כל יומא ומאי שנא בפסח דלא אמרינן כל יומא דחג חלוקין בקרבנותיהן דפסח אין חלוקין בקרבנותיהן שבת דחלוקה בקרבנותיה לימא לא איקרי מועד ראש חודש דאיקרי מועד לימא לא איקדיש בעשיית מלאכה …  לילה המקודש לחג טעון שירה ושאין מקודש לחג אין טעון שירה ראש השנה ויום הכיפורים דאיקרו מועד ואיקדוש בעשיית מלאכה לימא משום דר' אבהו דאמר רבי אבהו אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בר"ה וביום הכפורים אמר להן אפשר מלך יושב על כסא הדין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה לפני והא חנוכה דלא הכי ולא הכי וקאמר משום ניסא פורים דאיכא ניסא לימא אמר רבי יצחק לפי שאין אומרים שירה על נס שבחוצה לארץ.

מסקנת הגמ' שהלל שלם – תקנת נביאים וגם ספרדים מברכים עליו. והרי חנוכה לא שובתים ממלאכה וגם אין חלוקין בקורבנותיהם?   -: אלא משום ניסא ובארץ ישראל.

כלומר ההלל בחנוכה ניתקן כנגד הנס.

הגמ' בשבת כג.: והשתא דאמרינן הדלקה עושה מצוה הדליקה חרש שוטה וקטן לא עשה ולא כלום דאשה ודאי מדליקה דא"ר יהושע בן לוי נשים חייבות בנר חנוכה שאף הן היו באותו הנס:

נשים חייבות בנר חנוכה שהיו באותו הנס ורש"י מביא את סיפור יהודית שבזכותה נעשה הנס.

תוס' סוכה לח.: מי שהיה עבד ואשה. משמע כאן דאשה פטורה מהלל דסוכות וכן דעצרת וטעמא משום דמצוה שהזמן גרמא היא אע"ג דבהלל דלילי פסחים משמע בפרק ערבי פסחים (דף קח.) דמחייבי בד' כוסות ומסתמא לא תיקנו ד' כוסות אלא כדי לומר עליהם הלל ואגדה שאני הלל דפסח דעל הנס בא ואף הן היו באותו הנס אבל כאן לא על הנס אמור:

משמע שאשה פטורה מהלל בסוכות כי הזמן גרמא אז למה חייבת ב ד' כוסות בפסח שניתקנו כדי לומר עליהם הלל ותשבחות?    -: שאני פסח שכרגע אני מודה על הנס אבל ברגלים – ההלל אינו על הנס.

משמע מהתוס' שבחנוכה שההלל ניתקן בגלל הנס – אישה חייבת בהלל.

רמב"ם הל' מגילה וחנוכה פרק ג' הל 'ד הקורא אומר אנא ה' הושיעה נא והם עונין אחריו אנא ה' הושיעה נא. אע"פ שאינו ראש פרק. הוא אומר אנא ה' הצליחה נא והם עונים אנא ה' הצליחה נא. הוא אומר ברוך הבא וכל העם אומרים ברוך הבא. ואם היה המקרא את ההלל קטן או עבד או אשה עונה אחריהם מה שהן אומרין מלה מלה בכל ההלל.

כשאישה מקריאה את ההלל צריך השומע להגיד מילה במילה לעומת גבר שאז הוא אומר והקהל עונה כמו מזמור, בהלל של ליל הסדר שם האישה מוציאה את האיש.

רואים מכאן: I) אישה לא חייבת בהלל בחנוכה ואין יוצאין בשמיעה מהן (לפי הרמב"ם ולא לפי התוס')

  1. II) מדוע דווקא בהל' חנוכה אומר זאת הרמב"ם?

שו"ת בניין שלמה: "תמיה לי על הרמב"ם שכתב שם דאם אשה או קטן מקרין אותו את ההלל עונה אחריהן מה שהן אומרים, ופשוט דהוציא זה מהמשנה דסוכה דף ל"ט, ומדכתב זה בהלכות חנוכה, משמע להדיא דגם בהלל דחנוכה אין אשה יכולה לצאת קריאת הלל לאיש. ותמהני טובא, דהלא ודאי כמו דאמרינן דנשים חייבות בנר חנוכה משום שאף הן היו באותו הנס, הכי נמי חייבות בהלל דחנוכה מהאי טעמא….. ורציתי ליישב, דטעמו של הרמב"ם [שנשים פטורות מהלל בחנוכה] משום כיון דהלל בא על נצחון המלחמה, לא שייך זה בנשים דלאו בני כיבוש נינהו. וכי האי גוונא כתב בספר החינוך דנשים פטורין ממצות עשה דזכירת עמלק משום דמשמע מקרא דמצות עשה דזכירה היא סיבה וגרם למצות עשה דתמחה לעמלק, ונשים פטורות ממצות עשה דתמחה דלאו בני כיבוש נינהו… דהא גבי פורים נמי עיקר קריאת המגילה והסעודה הוא משום נצחון המלחמה וביום שנחו מאויביהם עשאוהו יום משתה ושמחה, וזה לא שייך בנשים דלא הלכו במלחמה, ואף על פי כן חייבות במשלוח מנות ובכל דיני הפורים דגם הן היו בכלל הגזירה דלהשמיד להרוג ולאבד, ואם כן זה שייך גם במעשה דחנוכה וכמו שכתב הרמב"ם בריש הלכות חנוכה שגזרו גזירות על ישראל וכו' ופשטו ידם בממונו ובנותיהם… אף שחייבות בהלל דחנוכה, מכל מקום אינן חייבות לומר כל הלל המצרי שתקנו חז"ל לומר על הנס, דאפשר דאף אם אומרים פרק אחד שהוזכר בו הודאה והלל על הניסים, סגי בהכי, כמו בתפלה דאף דנשים חייבות, מכל מקום כתב המגן אברהם בסי' ק"ו דמה שנהגו רוב נשים שאין מתפללין בתמידות משום דאומרים מיד בבוקר סמוך לנטילה איזה בקשה ומדאורייתא די בזה, דאף להרמב"ם דתפילה דאורייתא, מכל מקום די בפעם אחת ביום ובאיזה נוסח שירצה עי"ש. ואם כן אף בהלל דחנוכה אף שחייבות מצד שאף הן היו באותו הנס, מכל מקום די שיאמרו מזמור אחד שנזכר בו דברי הלל ושבח להקב"ה על הנסים, ולפיכך אינם יכולים להוציא לאיש, כן נראה לי ליישב דברי הרמב"ם".

לרמב"ם:חיוב תפילה הוא דאורייתא – אין הבדל בין נשים לגברים המחלוקת רק במה שתיקנו רבנן: שמו"ע וזמני התפילה

לרמב"ן: חייבות בשחרית ומנחה רק מדרבנן ופוסק המג"א שמחשש לרמב"ם (מדאורייתא) שיגידו לפחות מזמור אחד.

לשאלתו מדוע נר חנוכה נשים חייבות שהיו באותו הנס אבל הלל לא חייבות לרמב"ם תירץ שההלל ניתקן על ניצחון במלחמה ונשים דלאוו בני כיבוש נינהו כמו שפטורות ממחיית עמלק.

אם כך מדוע חייבות בקריאת מגילה וסעודה שהם משום ניצחון המלחמה?

-: באמת הן חייבות בהלל בחנוכה אבל לא חייבות כמו הגברים בכל מזמורי ההלל אלא מספיק שתאמר פרק אחד או הודאה אחת ואם כן יוצאות ב"ועל הניסים".

השדי חמד  (חלק ט' מער' חנוכה אות ט): מפריד בין הדלקה שחיוב אחד הוא לשניהם ולכן אישה מוציאה איש אבל בהלל חובת האישה היא שמיעה לעומת חובת האיש היא בקריאה.

הגרי"ד סולובייציק סוכה לח. " לפי התוס׳ חייבות נשים בהלל בליל הפסח שאף הן היו באותו הנס. ונראה דהלל בליל הפסח מהווה חלק ממצות ספור יציאת מצרים הגדה וד׳ כוסות, והראייה לכך ממה שאנו אומרים ״לפיכך אנחנו חייבים להודות ולהלל וכו׳⁠ ⁠״. יוצא מזה שלפי התוס׳ חייבות נשים בספור יציאת מצרים בליל הפסח כמו שהן חייבות בהלל וד׳ כוסות, שהרי הלל הוה חלק מספור יציאת מצרים שמתחילין בגנות ומסיים בשבח. ומאחר שלתוס׳ חייבות בהלל משמע שחייבות נמי במצות ספור יציאת מצרים דהלל הוה חלק ממצות הספור.
"ויתכן ששאני הלל בפסח שהוא חלק מעיקר מצות ד׳ כוסות, וכשם שנשים חייבות בד׳ כוסות – שהן מעשה המצוה דפרסומי ניסא וחלק של מצות ספור יציאת מצרים – חייבות נמי בהלל. מאידך בחנוכה – הדלקת הנרות לחוד וההלל לחוד. הדלקת הנרות היא מצות פרסומי ניסא – והואיל ואף הן היו באותו הנס חייבות במצות ההדלקה – אבל אמירת ההלל בחנוכה אינה מצות פרסומי ניסא אלא שבח והלל בלי פרסומי ניסא, ולפיכך פטורות, וצ״ע."

אומר הגרי"ד שההלל בפסח הוא חלק מד' כוסות פרסומי ניסא וסיפור יציאת מצריים, יש בליל הסדר בהלל שצריך להרגיש שעכשיו ניצל ממצריים, בשעת ההלל  אבל בחנוכה הדלקת הנרות הן פרסומי ניסא לחוד וההלל שהוא שבח לקב"ה ולא פרסומי ניסא בזמן אחר, יש בחנוכה צווי דינים:

  1. הדלקת הנרות משום פרסומי ניסא ההלל – זהו אינו פרסום הנס.

ולכן הן חייבות רק בהדלקת הנרות שזו כבר הודאה על הנס לעומת פסח שההלל הוא ההודיה על הנס.

ר' שלמה זלמן אוירבך בשו"ת מנחת שלמה ח"ב סימן נד: לענ"ד, דהדלקת נר חנוכה היא עצמה ההודאה וההלל, כלומר שעל ידי זה יתן אל לבו להודות לה' על הניסים הגדולים שעשה לנו בנצחון המלחמות, וכמו שאומרים בנוסח "הנרות הללו וכו' על התשועות ועל המלחמות וכו' ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד כדי להודות ולהלל", ולא נזכר נס פך השמן, כי לא מצינו בשום מקום להודות לה' לדורי דורות עבור זה שעשה הקב"ה נס כדי שיוכלו כלל ישראל לקיים מצוה. ובמסכת סופרים שהובאה בהגהות מיימוני ובב"ח הגירסא שמברכין להדליק ומיד אומר הנרות הללו ואח"כ מברך שעשה נסים ומדליק, והוא כדי שידע לכוין על נס הישועה ונצחון המלחמה. ואפילו לדידן שאין נוהגים כך, הוא משום שלא תקנו לאומרו אלא בשעת ההדלקה ממש ולא לפניו… וזהו מה שאומרים בנוסח על הניסים בתפילה ובברכת המזון, בסיום ההזכרה של הנסים והישועות "וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול", ואין אומרים להדליק נרות ולהודות, ומשום שכל עיקר ההדלקה היא להודות ולהלל ולפרסם נס הישועה וההצלה… מכיון שזהו עיקר התקנה, שפיר חייבות גם נשים בהדלקת נר חנוכה כאנשים, שגם הן צריכות להודות, וכמו שאמרו בגמרא שאף הן היו באותו הנס, כלומר נס ההצלה על ידי המלחמות… אבל אמירת ההלל בשמונת ימי החנוכה אינה על מה שקרה באותו הזמן, רק תיקנו נביאים שבכל מועד שאסור במלאכה… וזהו מה שאמרו בגמרא בשבת (כא, ב) לשנה אחרת קבעום ועשאום לימים טובים בהלל והודאה, כלומר שעשו את אותם הימים לפרק שבו חייבים לשמוח בה', אף שההלל עצמו אין בו שום זכר לאותם הנסים אשר חייבים להודות ולהלל ע"י ההדלקה. וכיון שכן, כמו שנשים פטורות מהלל של סוכות ועצרת כך גם של חנוכה, מפני שזה רק זמן גרמא כלומר זמן זה עשאוהו ליום שחייבים לומר בו הלל [משא"כ אמירת ההלל בליל פסח כיון שזהו ממש הלל המצרי ומספרים הענין של יציאת מצרים וגם תקנוהו על סדר הכוסות לכן גם נשים חייבות בו]".

הדלקת הנר היא עצמה ההלל וההודאה הן על נס פח השמן והן על נס המלחמה אבל ההלל – אין לו זכר לניסים אלא "לשנה אחרת קבעום ועשאום", כלומר קבעו את הימים האלו כימים טובים (אסור להספיד, אסור להתענות), אם כך ההלל הופך למצוות עשה שהזמן גרמא ולכן הנשים פטורות.

הגרי"ש אלישיב על סוכה לח. "בפסחים (קיז, א) איתא דנביאים תיקנו להם לישראל את ההלל על כל גזירה וגזירה שהיתה וניצלו מהם. ופירש"י שם, כגון חנוכה. עוד מבואר בפסחים (שם) לגבי הלל דחנוכה שדוחה מעמדות, וכתב שם רש"י כדאיתא בתענית, דנביאים תקנו להם לישראל וכו'. ולא הביא הגמרא דשבת דאיתא התם דתקנו להודות ולהלל. חזינא מדברי רש"י דס"ל דתקנת הלל בחנוכה לא היתה תקנה שתקנו באופן מיוחד בחנוכה, אלא היא בתקנה הכללית של הנביאים וממילא חנוכה בכלל. ומה דאיתא בשבת דתקנו להודות ולהלל היינו מה שאומרים על הניסים ומדליקים נרות חנוכה, אבל הלל לא תקנו אז. ואם כן מה דאיתא בשבת דנשים בכלל הדינים דחנוכה דאף הן היו באותו הנס היינו בדברים שתקנו לחנוכה עצמה, אבל הלל דהוה תקנת נביאים קודם, ודאי דלא הוו נשים בכלל, דלא שייך לחנוכה ולתקנותיה עצמה, ושפיר מה דאיתא ברמב"ם דנשים אין חייבות בהלל בחנוכה".

אומר הרב אלישיב שתקנת הלל של חנוכה אינה מיוחדת דווקא לחנוכה אלא תקנה כללית של הנביאים שתיקנו שכל פעם שהיתה גזירה על עם ישראל וניצלו ממנה – תיקנו הלל, זו מ"ע שהזמן גרמא ואינה מיוחדת דווקא לחנוכה ולכן נשים פטורות.

הרמב"ם הביא את דין ההלל בהל' חנוכה כי בפסח זו עיקר ההודאה על יציאת מצריים, שם נשים יכולות להוציא גברים משום חובתם אבל בהל' חנוכה זהו הלל שתיקנו הנביאים שם נשים פטורות.

קישורים לשיעורים בנושא:

                  אתר דרשני

                 אתר עולמות

חנוכה: מוסיף שמן תוך כדי ההדלקה

מוסיף שמן בנר חנוכה

השו"ע תרע"ה ס"ב – כיוון שהדלקה עושה מצווה צריך שיתן שמן בנר כדי שיעור, קודם הדלקה אבל אם בירך והדליק ואח"כ הוסיף שמן כדי שיעור לא יצא ידי חובה.

דהיינו צריך שיהיה שמן כשיעור הדלקה (חצי שעה) קודם להדלקה.

וכך גם בחיי אדם (קנ"ד) – אם הוסיף שמן אחרי  ההדלקה לא יצא ידי חובה.

בהלכות שבת נפסק, שמי שמוסיף שמן לנר חייב משום מבעיר אש בשבת [ביצה כב, א)..

שואלים האחרונים: אם כן משמע שהוספת שמן כמוה כהבערה וא"כ מדוע בנר חנוכה  כאשר הוא מוסיף שמן זה לא נחשב כהבערה מחדש?

האבני נזר:

בהבערה בשבת החיוב אינו רק על ההדלקה אלא גם על שריפת השמן ולכן מוסיף שמן חייב למרות שלא ביצע הדלקה, לעומת זאת בנר חנוכה צריך הדלקה.

השו"ע הרב חולק – בשבת חייב על הבערה גם אם אין כילוי כגון חימום מתכת עד ליבון חייב על הבערה.

ולכן צריך לומר:

בשבת האיסור הוא בתוצאה דהיינו שיהיה דלוק ולכן כאשר מוסיף שמן חייב על התוצאה, כך גם מי שמוחק גגו של האות חי"ת ויוצר 2 זי"ן (בדפוס סתם אשכנזי) חייב משום כותב אע"פ שבפועל מחק, מכיוון שהתוצאה היא מילה בת 2 אותיות. בשבת איסור מלאכה הוא (גם) בתוצאה.

אבל בחנוכה המצווה היא בפעולת ההדלקה וכאשר מוסיף שמן לא מקיים הדלקה.

  • ר' חיים מבריסק פגש את האמרי אמת מגור ושאל:

במדרש תנחומא  מובא, "ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד" (כז, כ): נס גדול נעשה במנורת הזהב – היו מדליקים אותה בתחילת השנה והייתה דולקת במשך כל השנה. 

ושאל הרב מבריסק הרי יש דין להדליק את המנורה בכל יום ויום. אם כן איך קיימו את המצווה אם המנורה לא כבתה כל השנה כולה?

ותירץ האמרי אמת כל יום הוסיפו מעט שמן למנורה. כמו בהלכות שבת ולפי ההלכה הזו מבאר האדמו"ר: ברגע שהוסיף הכהן הגדול מעט שמן כל יום, יצא בכך ידי חובת הדלקה, שהרי הוא הבעיר את הנר על ידי הוספת מעט השמן.

ר' חיים עצמו לא קיבל התירוץ, כי כמו שאמרנו תוספת שמן אינה פעולה הדלקה אלא רק מביאה לתוצאה שהמנורה תדלק.

  • רש"י בפרשת בהעלתך מביא: "למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים? – לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים, חלשה דעתו, שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו. אמר לו הקב"ה: 'חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות'.

שואל הרמבן: " ולא נתברר לי, למה ניחמו בהדלקת הנרות, ולא ניחמו בקטורת בקר וערב, ששיבחו בו הכתוב "ישימו קטורה באפך", ובכל הקרבנות, ובמנחת חביתין, ובעבודת יום הכפורים שאינה כשרה אלא בו, ונכנס לפני ולפנים, ושהוא קדוש ה' עומד בהיכלו לשרתו ולברך בשמו, ושבטו כלו משרתי אלהינו?

ועונה: "אבל ענין ההגדה הזו, לדרוש רמז מן הפרשה על חנוכה של נרות שהיתה בבית שני על ידי אהרן ובניו, רצוני לומר חשמונאי כהן גדול ובניו."

  • פרשת תרומה פותחת בציווי להבאת חומרי הגלם למשכן, ובכללם מזכירה התורה במפורש "שמן למאור" ושוב בפרשת תצווה: ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור. מה הכפילות?
  •  ספר החינוך מצוות עשה צח:

"משורשי המצווה שציוונו ה' יתברך להיות נר דולק בבית הקדוש להגדלת הבית לכבוד ולתפארת בעיני הרואים, כי כן דרך בני איש להתכבד בבתיהם בנרות דולקים. וכל עניין ההגדלה בו, כדי שיכניס האדם בליבו – כשיראהו – מורא וענווה."

  • באליהו רבא קנא ובפמ"ג – חובה להדליק נרות בבית כנסת "לכבוד ולתפארת" כמו במקדש.
  • בעל המאור בשבת כג. מביא באחת הדעות שאסור להשתמש לאור נרות חנוכה שום תשמיש – כי "נר חנוכה יש בו קדושה ואסור בהנאה כלל". "כיון שהם זכר לנרות ולשמן של היכל אסורות הן בהנאה כל עיקר" "שוינהו רבנן כתשמישי קדושה מפני שהוא זכר לשמן של קודש" 

ולכא' אם נרות במקדש האם "לכבוד ולתפארת" איך זה מתקשר לנרות חנוכה?

  • צריך להסביר שבבית המקדש היו 2 דינים:
  1. "לכבוד ולתפארת" – ומצד זה מדליקים בבית כנסת
  2. דין עבודת הבית כמו קורבנות – מצד זה מדליקים בחנוכה.

רמב"ם הלכות ביאת מקדש פ"ט ה"ז פסק "דלקת הנרות כשירה בזרים לפיכך אם הטיב הכהן את הנרות והוציאן לחוץ מותר לזר להדליקן".

שואל הראב"ד איך מותר בזר הרי כתוב בבהעלותך שזה על "אהרן הכהן"?

מסביר ר' חיים:

הקשה בספר "מרפסין איגרי": ב"שולחן ערוך" הלכות חנוכה (תרעה, ב) נפסק: אם בשעת ההדלקה לא היה שמן כשיעור שידלוק הנר לפחות חצי שעה, אינו מועיל להוסיף שמן לאחר ההדלקה, אף לא אם נוסיף כמות, שתספיק לחצי שעה. אלא צריך לכבות את הנר, לדאוג שיהיה בנר שמן, שיספיק לדלוק חצי שעה, ורק אז לחזור ולהדליק את הנר. 

אם אכן הוספת שמן לנר נחשבת להדלקה, ובאופן כזה ביאר ה"חידושי הרי"ם", קיים הכהן הגדול מצוות הדלקת המנורה בכל יום בבית המקדש. מדוע בחנוכה לא יועיל גם להוסיף שמן תוך כדי שהנר בוער, למה נפסק שצריך לכבות את הנר ?
אולי אפשר ליישב על פי יסוד שחילק הגר"ח הלוי  [פרק ט' מהלכות ביאת המקדש] בעניין מצוות ההדלקה- יש חילוק יסודי בין מצוות הדלקת הנרות במקדש לבין מצוות הדלקת נרות חנוכה.
מצוות הדלקת הנרות במקדש היא לא עצם פעולת ההדלקה, אלא ההכנה והדאגה לכך שבהיכל המקדש ידלקו הנרות. בזמן שהמנורה האירה עם שבעת נרותיה, הכהן קיים את המצווה.
מה שאין כן בנרות חנוכה, שכן בנר חנוכה עצם פעולת ההדלקה היא מהות המצווה, כפי שלמדנו: "הדלקה עושה מצווה" (שבת כב, א). היסוד הזה גורם שוני במספר הלכות בין המצוות.
לפי החילוק המהותי אנו מבינים את ההבדל בין ההלכות- בנרות חנוכה לא יועיל אם נוסיף שמן לנר. אמנם נגרום להבעיר את הנר, אבל בשעת ההדלקה, שהוא הזמן הקובע לקיום מצוות נר חנוכה, לא היה מספיק שמן, לכן צריך לחזור ולהדליק מחדש. צריך לכבות את הנר, להוסיף שמן, ורק אחר כך להדליק מחדש.
אבל במנורה בבית המקדש- אין מצווה בהדלקה. צריך לדאוג, שבהיכל ה' יהיה אור. אם הכהן דואג להוסיף שמן במהלך הבעירה, אין שום בעיה. לכן הסביר ה"חידושי הרי"ם": מצד הנס כל הזמן דלקה המנורה בבית המקדש. כדי לקיים מצוות הבערה הוסיפו כל יום קצת שמן, כי לפי הנלמד בהלכות שבת הוספת שמן נחשבת גם היא להבערה.

 

שיעור הרב מוטי פרוינדליך
ערך וסיכם: עו"ד מוישי פריי

הדליק במקום רוח מצויה

הדליק במקום רוח מצויה-מתוך "שירת מרדכי" הוצאת פלדהיים

הדליק במקום רוח מצויה וכיסה הנר בזכוכית אחרי ההדלקה

בשיעור זה נדון על מה שמצוי אצלנו שמדליקים בתוך בית מנורה כשבשעת ההדלקה דלת בית המנורה פתוחה ויכולה לבוא רוח מצויה ולכבות הנר. ומכאן נרחיב בנידון האם יש להחשיב דעת האדם כרוח מצויה והנפק"מ שיש בזה.

תמיהה על המדליקים בתוך בית מנורה כשבשעת ההדלקה דלתו פתוחה ויכולה הרוח לכבות את הנר * מי שבשעת ההדלקה היה בדעתו לכבות הנר קודם שידלק כשיעור הנצרך * הדליק בפחות מהשיעור על דעת להוסיף שמן אחר ההדלקה ולהשלים השיעור * גם אם מחשבה אינה כרוח מצויה – יש לחלק בין מצוה שעיקרה על הגברא למצוה שעיקרה על החפצא * הוכחות שמצות נר חנוכה עיקרה על החפצא – שתהא הדלקה בבית * העולה מהדברים לגבי הדלקה בבית מנורה

תמיהה על המדליקים בתוך בית מנורה כשבשעת ההדלקה דלתו פתוחה ויכולה הרוח לכבות את הנר

כתב המשנה ברורה (תרעג ס"ק כה) שאם הדליק נר חנוכה במקום שישנה רוח מצויה, ואחר ההדלקה כבה הנר, לא יצא ידי חובתו, ולא שייך בזה דין "כבתה אין זקוק לה", כי נחשב כמו שלא שם שמן כשיעור, ולא יצא ידי חובתו. ובפשטות לפי דבריו גם אם אחר כך העמיד בפני הרוח מניעה שלא יכבה הנר הנר לא יצא ידי חובתו, ודומה למי שהדליק נר כשהיה בו פחות מכשיעור, ואחר ההדלקה הוסיף שמן להשלים השיעור שלא מועיל וכמו שפסק השולחן ערוך (תרעה, ב).

ויש להעיר לפי זה על מה שמצוי אצלנו שמדליקים את הנרות בתוך בית מנורה להגן עליהם מפני הרוח, ובשעה שמדליק דלת בית המנורה פתוחה, ויש פעמים שאם ישאיר זאת כך תבוא רוח מצויה ותכבה את הנרות בתוך חצי שעה – וא"כ בשעת ההדלקה הרי זה כמו שנתן שמן בנר בשיעור פחות מחצי שעה, ושוב לא יועיל מה שאחר כך סוגר את דלת בית המנורה, כי זה דומה למי שהדליק הנר בזמן שהיה בו שמן פחות מכשיעור, ואחרי ההדלקה הוסיף שמן שלא יצא ידי חובתו וכנפסק בשולחן ערוך (תרעה, ב).

ואכן בשם המהרי"ל דיסקין מובא שהיה מדליק דרך חור קטן בזכוכית, וכנראה חשש שאם יפתח את דלת בית המנורה בעת ההדלקה ואחר כך יסגור, יהא זה כמוסיף שמן אחרי ההדלקה. אמנם עדיין צריך ליישב את מנהג העולם שאין מקפידים בזה.

ושמא ניתן לומר שאין לדמות סגירת בית המנורה להוספת שמן, כי סגירת בית המנורה אינה נחשבת מעשה חדש בנר, אלא רק כמו שמסלק מניעה, ואילו הוספת שמן הוא מעשה חדש שלא היה בשעת ההדלקה. וא"כ יש לומר שדווקא באופן שבשעת ההדלקה היה חסר שמן בנר, לא יועיל לו אם יוסיף שמן, אך אם נתן שמן כשיעור הראוי, אלא שהיתה מניעה חיצונית שיכולה לכבות הנר, כל שהסיר המניעה, אפשר שיוצא ידי חובתו.

אך ניתן לומר בזה הרבה יותר. יתכן לומר שהיות שכבר בשעת ההדלקה היה בדעתו לכסות את בית המנורה מיד אחרי ההדלקה – יש לדון את מחשבתו כרוח מצויה שתכסה את הנרות, ושוב אין רוח מצויה שתכבה אותם, שהרי כיון שיהיו מכוסים עוד קודם שתבוא הרוח לא יכבו.

מי שבשעת ההדלקה היה בדעתו לכבות הנר קודם שידלק כשיעור הנצרך

קודם שנרחיב בענין, נביא שאלה דומה – אך הפוכה. מעשה באדם שחיבר את בית המנורה לחלונו עם אזיקונים. וכך הדליק מדי יום. ביום החמישי, כמה דקות אחרי ההדלקה נמסו האזיקונים מחום האש, בית המנורה נפל, וכבו הנרות. התברר שאין בכוח האזיקונים לשאת חום של חמשה נרות למשך חצי שעה. ונשאלה השאלה, האם נאמר שיצא ידי חובתו, שהרי מעיקר הדין די בנר אחד, וכשהדליק נר אחד היה בכוח האזיקונים לשאת את בית המנורה ויכול היה הנר לדלוק חצי שעה. מאידך יש לומר, שהיות ובשעה שהדליק את הנר הראשון היה בדעתו להדליק נרות נוספים, והם עתידים להמיס את האזיקונים, ועל ידי זה יפול בית המנורה ויכבו הנרות, הרי זה כמו רוח מצויה שתבוא ותכבה האש, ולא יצא אף בנר הראשון שהדליק.

פסק השולחן ערוך (תרעג, ב) כבתה אין זקוק לה. היינו, אם הדליק כהוגן ולאחר מכן כבה הנר מאיזו סיבה שהתחדשה, יצא ידי חובתו, ואינו זקוק לחזור ולהדליק. ויש להסתפק מה הדין אם הדליק נר שיש בו כשיעור חצי שעה, ובדעתו היה לכבות את הנר אחרי רבע שעה, וכיבה. האם מדמים זאת למי שנתן שמן מלכתחילה רק כדי רבע שעה שלא יצא ידי חובתו.

וניתן להביא ראיה לנידון זה מדין אחר שנפסק בשולחן ערוך (תרעא, ד), שאם מילא קערה שמן והקיפה פתילות, אם הפתילות קרובות זו לזו אין עולה לו אפילו לנר אחד מפני שנראה כמדורה. ויש להקשות, מאחר שמעיקר הדין די בנר אחד – למה לא יצא ידי חובתו, והלא בשעה שהדליק את הפתילה הראשונה, עדיין לא היה נראה כמדורה.

והוכיח מכך הגר"ח קנייבסקי שליט"א, בספרו טעמא דקרא, שמחשבתו של אדם נחשבת כרוח מצויה – אף שהאדם הינו בעל בחירה ויכול לחזור בו ממחשבתו. ולכן מאחר ובשעה שהדליק את הפתילה הראשונה היה בדעתו להדליק בקערה זו עוד פתילות, הרי זה כרוח מצויה שתבוא ותדליק את שאר הפתילות ויהא כמדורה, ולכן לא יצא ידי חובתו כבר בנר הראשון.

וכמו כן, אומר הגרח"ק, בנידון הנזכר שבשעה שהדליק דעתו היתה לכבות את הנר אחר רבע שעה, לא יצא ידי חובתו כי יש להחשיב זאת כמדליק במקום רוח מצויה שעתידה לכבות הנר תוך הזמן.

ולכן גם בנידון שהבאנו – שהדליק בבית מנורה המחובר עם אזיקונים שאינם יכולים לעמוד בחום של חמשה נרות, לא יצא ידי חובתו בנר הראשון, שהרי בדעתו להדליק מיד עוד נרות שיגרמו שיכבה האש, והרי זה כמדליק במקום שעתידה לבוא רוח מצויה ולכבות את הנרות.

וניתן להביא ראיה לכך. הגמרא במסכת שבת (כ, ב) מסתפקת במי שיש לו שמן כדי נר אחד, והוא צריך להדליק נר שבת ונר חנוכה, מה עדיף, ואומרת הגמרא שנר שבת עדיף משום שלום בית. ויש להקשות, למה לא נאמר שידליק נר חנוכה ומיד אחר ההדלקה יכבה את הנר וידליק עם השמן נר שבת, וכך יצא גם ידי נר חנוכה שהרי הדליק נר שיכול לדלוק חצי שעה – ומה שאחר כך כבה, אין בכך בעיה שהרי 'כבתה אין זקוק לה', וגם יוכל להדליק נר שבת.

ומוכרח שבמקרה כזה לא יצא ידי חובת נר חנוכה. ודין כבתה אין זקוק לה אין שייך לכאן, כי מאחר שהיה בדעתו מלכתחילה לכבות את הנר מיד אחרי ההדלקה, נחשבת מחשבתו כרוח מצויה שיכבה הנר, והרי זה כמדליק במקום שיש רוח מצויה שיכולה לכבותו שחסר בעצם ההדלקה.

ולכאורה יש לדייק כן בגוף דברי השולחן ערוך הנזכרים שכתב (שם) מיד בהמשך הדין של כבתה אין זקוק לה: "וכן אם לאחר שהדליקה בא לתקנה וכיבה אותה בשוגג, אינו זקוק לה" ומשמעות הדברים שדווקא אם כיבה בשוגג יצא ידי חובתו, אבל אם כיבה במזיד לא יצא, ואין אנו דנים בזה דין 'כבתה אין זקוק לה'. ועל פניו הדברים תמוהים – מה לי אם כיבה בשוגג או במזיד, והלא דין 'כבתה אין זקוק לה' הוא מכוח זה שהדלקה עושה מצוה וכבר התקיימה המצוה בשעת ההדלקה, ואם כן אף אם כיבה במזיד נאמר שכבר התקיימה המצוה בשעת ההדלקה, ויצא ידי חובתו.

ונראה שהשולחן ערוך בא למעט את האופן הנזכר שכבר בשעת ההדלקה היה בדעתו לכבות את הנר מיד אחר ההדלקה, ומתוך כך כיבהו במזיד. אופן זה אכן דומה לנר שהדליקו במקום שיכול לכבות על ידי רוח מצויה, וחסר כבר בעצם ההדלקה ולכן לא יצא ידי חובתו.

הדליק בפחות מהשיעור על דעת להוסיף שמן אחר ההדלקה ולהשלים השיעור

והגר"ח קנייבסקי מחדש על פי הדברים, שבאופן הפוך – והיינו אם הדליק נר שאין בו שמן כשיעור, אך בשעת ההדלקה היה בדעתו להוסיף שמן אחרי ההדלקה כדי להשלים השיעור – יצא ידי חובתו. כי מאחר והוכח שמחשבת האדם הרי היא כמו רוח מצויה, לכן, כל שבדעתו להוסיף שמן הרי זה כרוח מצויה שתוסיף שמן, וכמו שעומדת שם מכונה שמכוונת להוסיף שמן אחרי ההדלקה, ויצא ידי חובתו. ומה שפסק השולחן ערוך (תרעה, ב) במקרה כזה שלא יצא ידי חובתו, זה רק באופן שלא היה בדעתו בעת ההדלקה להוסיף שמן.

נידון בגוף החידוש שמחשבת האדם דומה לרוח מצויה, והחילוקים שיש בזה

אלא שיש להעיר בזה מהגמרא במסכת בבא קמא (כו, ב) שאם אדם זרק כלי של חברו מראש הגג ולמטה היו כרים וכסתות, ובא אחר, או אפילו הוא עצמו, וסילקם, והכלי נשבר על הקרקע, פטור מלשלם, משום שבשעת הזריקה היו שם כרים וכסתות שהפסיקו את כוח הזריקה שלו. וכתב החזון איש (ב"ק סימן סב אות יא) שאם רוח מצויה סילקה את הכרים וכסתות, חייב הזורק, כי כרים וכסתות שיכולים להסתלק ברוח מצויה אין נחשבים מפסיקים לכוח הזריקה. ודווקא אדם שסילק את הכרים וכסתות נחשב למעשה חדש, כיון שהוא בעל בחירה שיכול לשנות את דעתו, ולכן אפילו אם תכנן מראש לסלק את הכרים וכסתות אין זה נחשב כרוח מצויה, אלא כהתחדשות מצב, וכיון שבשעת הזריקה היו שם כרים וכסתות שלא היו אמורים להסתלק מעצמם נחשב הפסק לכוח הזריקה.

הרי שאין לדמות דעת האדם להוציא את הכרים וכסתות לרוח מצויה שעומדת להוציא את הכרים וכסתות. דברים אלו סותרים את מה שאמרנו לעיל שמחשבת האדם ודעתו נחשבים כרוח מצויה.

ואם אכן, תחזור השאלה למה אם הדליק פתילות רבות בקערה אין עולה לו אפילו לנר אחד מפני שנראה כמדורה, והלא בשעה שהדליק את הפתילה הראשונה לא היה נראה כמדורה, ואם משום שכבר בתחילה היה בדעתו להדליק את כל הפתילות, ונחשב כמו רוח מצויה שכך יקרה – הרי הוכחנו כעת שדבר התלוי בבחירה של אדם נחשב למעשה שהתחדש אחר כך, ואינו דומה לרוח מצויה.

אכן יש לחלק בזה, שדווקא גבי הוצאת כרים וכסתות שזה מעשה עברה שהרי גורם בזה היזק לחברו, בזה אנו אומרים שאין זה נחשב כרוח מצויה למרות שהיה כן בדעתו, כי יש צד גדול שיתחרט ולא יעבור את העברה. לעומת זאת בקערה שהקיפה בפתילות, הלא לא מדובר שמתכנן לעשות כן כדי שלא לצאת ידי חובה, כי אין אנו עוסקים בשוטה, אלא ודאי מדובר במי שאינו יודע את הדין, וחושב שיצא בזה ידי חובה בהידור על ידי שתהיה אש גדולה ויפה. בכזה מקרה יש לדון זאת כרוח מצויה למרות שהוא בעל בחירה וביכולתו להתחרט, כי הדעת נותנת שיקיים מחשבתו.

ולפי זה מי ששם בנר שמן שאינו מספיק לחצי שעה, אך בדעתו להוסיף אחרי ההדלקה – שוודאי רוצה לקיים את המצוה, ואין לחוש שיתחרט – יש להחשיב זאת כמו רוח מצויה שתשים שמן בנר ויועיל. וכמו כן בנידון שפתחנו בו במה שנוהגים העולם להדליק בתוך בית מנורה שדלתו פתוחה, כשבדעתו לסוגרה מיד אחר ההדלקה – יצא ידי חובתו שהרי ודאי שיסגור. מאידך אם במחשבתו לכבות את הנר אחרי רבע שעה, כיון שזו עברה שהרי על ידי כן לא יצא ידי חובתו, אין לדון זאת כרוח מצויה, ואף בזה יצא ידי חובה.

ועיין בקונטרס ימי הפורים (עמ' לג ד"ה אמנם) שדייק כחילוק זה מגוף דברי החזון איש שכתב גבי כרים וכסתות שסילוקם בידי אדם אינו נחשב כרוח מצויה משום שהזורק ישראל וסילוק הכרים הוא מעשה עברה – אין זה נחשב כרוח מצויה, ומשמע להדיא שרק בגלל שזה מעשה עברה אין להחשיב את מחשבת האדם כרוח מצויה.

ויש להביא ראיה לחילוק זה מדברי התוספות. מובא בגמרא (ב"ק לג, א) שאם אדם זרק אבן, ואחר הזריקה הוציא חברו את ראשו מן החלון ונפגע מהאבן, חייב הזורק בתשלומי החבלה. וכתבו שם התוספות (ד"ה והוציא) שאין זה דומה לזרק כלי מראש הגג והיו למטה כרים וכסתות ובא אחר וסילקם, שפטור הזורק, כי בשעה שזרק היו שם כרים וכסתות, ולמה לא נאמר כן גם בהוציא חברו ראשו אחר הזריקה, שהיות שבשעת הזריקה לא היה שם ורק אחר כך התחדשה הוצאת הראש, יהיה הזורק פטור – וביארו התוספות שבזורק כלי מראש הגג אין לו להעלות בדעתו שיבוא אדם ויסלק את הכרים וכסתות.

והנה זה ודאי שאין כוונת התוספות לומר שהפטור הוא מצד אונס משום שאין לו להעלות כן בדעתו, שהרי הגמרא (ב"ק כו, ב) אומרת סברא אחרת – משום ש'בעידנא דשדייה פסוקי מפסקי גיריה', היינו שאין כוח בזריקתו להזיק. כוונת דבריהם היא שהסברא לומר 'פסוקי מפסקי גיריה' היא רק בזמן שאין סבירות לחשוב שיבא אדם ויסלק את הכרים וכסתות, אבל אם היה כך דרך העולם לא היינו אומרים סברא זו, והיה הזורק חייב.

מדברים אלו ניתן להוכיח את היסוד הנזכר שבבואנו לדון אם מחשבתו של אדם היא כרוח מצויה, יש לחלק בין אם יש סבירות שיעשה את אשר במחשבתו, או שאין סבירות שיעשה כן. ולכן אם מה שיש במחשבתו לעשות הוא דבר עברה, ניתן לומר שאין סבירות שיעשה זאת, ולא תחשב מחשבתו כרוח מצויה. אך אם מה שיש במחשבתו אינו דבר עברה, ניתן להחשיב את מחשבתו כרוח מצויה שכך אכן יארע.

והנה המאירי (ב"ק כו, ב ד"ה זרק כלי) כתב לגבי דין זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות, ובא הוא עצמו וסילקם פטור – שזה דווקא באופן שנמלך בדעתו להוציאם רק אחרי שזרק, אבל אם בשעת הזריקה כבר היה בדעתו לסלקם חייב. אכן בשיטה מקובצת (לג, א ד"ה והוציא הלה את ראשו בשם רבי ישעיה) חולק בזה וסובר שאפילו באופן שיש חוט בידו, ובשעת הזריקה היתה דעתו להוציאם קודם שיפול הכלי עליהם – פטור.

ונראה כי שורש מחלוקת ראשונים זו הינה בנידון שאנו עוסקים עתה – האם מחשבת האדם לפעול פעולה מסוימת נידונית כרוח מצויה שכך אכן יקרה, או שכיון שאדם הוא בעל בחירה ויכול לחזור בו, אין מחשבתו נידונית כרוח מצויה, ואף אם פעל בסוף כפי מחשבתו הראשונה נחשבת פעולתו לפעולה חדשה.

התוספות סברו שמחשבת האדם נידונת כרוח מצויה. וכן היא דעת המאירי, [אלא שהמאירי הגביל זאת לאופן שחשב להוציאם, אך אם לא חשב להוציאם נחשב מחמת הכרים שנפסק כוח הזריקה, ורק אחר כך התחדש מעשה הוצאת הכרים]. ואילו השיטה מקובצת סבר שאין לדון את מחשבתו של אדם כרוח מצויה כלל, ולכן אפילו אם בשעה שזרק חשב להוציא את הכרים – כיון שעדיין הדבר תלוי בדעתו ורצונו של האדם שהוא בעל בחירה ויכול להתחרט – נחשב המעשה שפעל בסוף כמעשה חדש.

ומעתה בנידון הנ"ל במי שהדליק נר שהיה בו שמן פחות מכשיעור, והיה בדעתו להוסיף שמן אחרי ההדלקה – לדעת התוספות והמאירי נחשב כאילו רוח מצויה תוסיף שמן, ויצא ידי חובתו. ולדעת השיטה מקובצת מעשה האדם אינו נחשב כרוח מצויה, וממילא לא יצא ידי חובתו.

גם אם מחשבה אינה כרוח מצויה – יש לחלק בין מצוה שעיקרה על הגברא למצוה שעיקרה על החפצא

בספר הר צבי (יו"ד סימן יב עמ' כ) יצא לחדש שאמנם לגבי נזיקין ומיתה מצינו שאם זרק חץ ותריס בידו וסילק את התריס הדין הוא שפטור ואי אפשר לייחס את הנזק לכוחו (יש לעיין תוספות סנהדרין עז, א ד"ה בנזיקין), לגבי שחיטה שיש דין כוח גברא, אין זה כך, ואם יזרוק אדם סכין על בהמה ותריס בידו ויסלק את התריס נחשבת השחיטה כנעשית בכוח גברא וכשרה.

והסברא בזה היא – שלגבי נזיקין כדי לחייב את האדם צריך לייחס אל הגברא מעשה נזק, ולכן מאחר ובשעה שזרק חץ היה תריס בידו, אי אפשר לייחס אליו את מעשה הנזק, שהרי בשעת הזריקה לא היה בכוח פעולתו להזיק. לעומת זאת לגבי שחיטה אין צורך לייחס אל האדם את מעשה השחיטה, שהרי אין לאדם מצוה ללכת ולשחוט, אלא השחיטה היא דין בחפצא של הבהמה שתהיה שחוטה, רק שיש דין שהשחיטה צריכה להיות על ידי כוח גברא, ולא ממילא. בזה הסברא נותנת שגם אם בשעת הזריקה היה תריס שחצץ בין הסכין לבהמה, ניתן להחשיב שנשחטה הבהמה מכוח גברא, שהרי סוף סוף הסכין מועף בכוח גברא.

[ויש להביא ראיה לזה מדין מזיק ברשות שפטור, והלא ודאי שהניזק ניזוק גם כשזה ברשות, ואם כן יש כאן נזק בפועל; אלא הביאור בזה הוא שבנזיקין לא מספיק שיש גברא שניזק, אלא צריך שיהיה שם 'מזיק' על הגברא, וכשזה ברשות לא ניתן לייחס לגברא שם 'מזיק'].

הוכחות שמצות נר חנוכה עיקרה על החפצא – שתהא הדלקה בבית

כתבו התוספות במסכת סוכה (מו, א ד"ה הרואה) שחכמים תקנו ברכת הרואה רק לגבי מצות נר חנוכה, ולא לגבי מצות סוכה, משום שישנם אנשים שאין להם בית ואינם יכולים לקיים את מצות נר חנוכה, לעומת זאת סוכה יכול כל אחד לבנות. אלא שהקשו על כך, אם כן למה לא תקנו ברכת הרואה גבי מזוזה עבור אנשים שאין להם בית, ואינם יכולים לקיים מצוה זו.

ואם נאמר שמצות חנוכה היא מצוה שעיקרה על הגברא, אין מקום לקושית התוספות, שהרי יש חילוק גדול בין מזוזה להדלקת נר חנוכה. מזוזה היא חובת הבית, ומי שאין לו בית אין עליו כלל חיוב. ואילו מצות נר חנוכה היא חובת גברא, ומשכך – מי שאין לו בית, נחשב שיש עליו חיוב, אלא שאין לו אפשרות של קיום.

מוכח א"כ מקושית התוספות שמצות נר חנוכה אף היא חובה מצד הבית – שתהא הדלקה בכל בית, ואינה חובה מצד הגברא.

וניתן לדייק כן – שמצות נר חנוכה עיקרה על הבית – מדברי רש"י (שבת כב, ב) שכתב גבי דין הדליקה בפנים והוציאה לחוץ שלא יצא ידי חובתו: "דכיון דזו היא מצותה, צריך שתיעשה במקום חיובא". ואם נדייק בלשונו לא כתב שצריך 'שיעשה' במקום חיוב, אלא 'שתיעשה' במקום חיוב – משמע שזו חובת הבית שיהא הנר דלוק שם.

וראיה נוספת – בקונטרס נר והלל (עמוד ג-ד) הביא שהקשה הגר"ש רוזובסקי למה גבי מגילה פסק השולחן ערוך (תרפט, ב) שקטן, אפילו הגיע לחינוך, אינו יכול להוציא גדול ידי חובה; ואילו גבי הדלקת נר חנוכה (תרעה, ג) הביא בזה שתי דעות. ותירץ, שיש חילוק בין חיוב קריאת המגילה שהוא חיוב על הגברא, להדלקת נר חנוכה שהוא מצוה על הבית. ולכן דווקא גבי מגילה שצריך להוציא את הגדול ידי חיובו, בזה יש דין שקטן שהוא תרי דרבנן [שצריכים להשתמש בשתי תקנות דרבנן לחייבו – תקנת קריאת המגילה, וחובת חינוך] אינו יכול להוציא את הגדול שהוא חד דרבנן. אבל גבי נר חנוכה שהוא חובת הבית, ורק שצריך לייחס הנר למי שהוא בן חיוב, הסברא נותנת שמאחר והקטן הגיע לחינוך ויש עליו חיוב מדרבנן, מתייחסת ההדלקה לבן חיוב, ואין בזה מקום לחילוק בין מי שחיובו הוא חד דרבנן למי שחיובו הוא תרי דרבנן, ולכן מועילה ההדלקה אף לגדול.

ומעתה, אחר שהוכחנו שמצות נר חנוכה היא מצוה שעיקרה על הבית, אם זרק חץ להדליק נר חנוכה ותריס בידו והוציא את התריס – הדין יהיה שיצא ידי חובתו, ואף שאי אפשר לייחס את מעשה ההדלקה לזורק, למרות זאת כיון שהמצוה עיקרה על הבית ורק שיש דין מצד החפצא שהנר יודלק על ידי בר חיובא, ובזה ניתן להחשיב שהנר נדלק על ידי בר חיובא, וכחידושו של ההר צבי גבי שחיטה – לכן יצא ידי חובתו.

העולה מהדברים לגבי הדלקה בבית מנורה

ולפי זה בנידון שפתחנו בו – במנהג העולם להדליק בתוך בית מנורה כשהוא פתוח ורוח מצויה יכולה לכבותו, ואחרי ההדלקה לסוגרו, שאמנם במושכל ראשון – אם נאמר שמחשבת האדם אינה נידונית כרוח מצויה – הדין הוא שלא יצא ידי חובתו, כי שימת התריס לסלק הרוח הינה מעשה חדש. וכמו גבי זורק חץ על חברו ותריס בידו וסילק התריס שפטור כי בשעת זריקת החץ לא היה בכוחו להזיק.

אמנם אחר המתבאר שמצות נר חנוכה היא מצוה בחפצא, ורק שצריך שתיעשה ההדלקה מכוח בן חיובא, יש לומר שיועיל מעשה סילוק הרוח על ידי בן חיובא להחשיב את ההדלקה שבתחילה להדלקה כשרה. כי דווקא אם עיקר המצוה היתה על הגברא והיינו צריכים לייחס את ההדלקה לגברא אם כן באופן שבשעת ההדלקה היה יכול הנר להכבות ברוח מצויה, והיה חיסרון בעצם המעשה של הגברא,[1] ואם נבוא לייחס את מעשה סילוק הרוח לגברא – הרי זה מעשה חדש, ואי אפשר לייחסו למעשה ההדלקה של הגברא. אמנם מאחר שנתבאר שאין צריך לייחס את מעשה ההדלקה לגברא, רק צריך את סילוק הרוח ע"י בן חיובא כדי שתחשב ההדלקה כנעשתה באופן המועיל – אין בזה חיסרון ויצא ידי חובתו.

אמנם לסברא זו יש מקום רק אם ההדלקה מצד עצמה היתה טובה [–שהיה שמן כשיעור], אלא שהיתה מניעה [–שיכולה לבוא רוח מצויה ולכבות הנר], ואחר ההדלקה הסיר את המניעה, ובזה גרם שההדלקה הראשונה תהיה כשרה – שהרי הנר דולק מכוח ההדלקה הראשונה. אבל באופן שבשעת ההדלקה היה שמן פחות מכשיעור, ואחר כך הוסיף שמן להשלים השיעור – לא תועיל הסברא הנ"ל, שהרי ההדלקה הראשונה לא היתה כלל הדלקה כשרה, ואף מצד הבית, ומה שעכשיו מוסיף שמן הוא מעשה הדלקה חדש.[2]

***

[1] שהרי סוף סוף הדליק באופן שיכבה ואין הבדל בין אם עתיד לכבות מצד הרוח או מצד שחסר שמן.

[2] ואמנם נתבאר לעיל שלהצד שמחשבתו מועילה כרוח מצויה יצא ידי חובתו – זה משום שלצד זה ניתן לייחס את מעשה ההדלקה הראשון כהדלקה אף בשמן שעכשיו הוסיף. אך עתה אנו הולכים כהצד שמחשבתו של האדם אינה מועילה כרוח מצויה, ולמרות כן בנידון דידן יצא ידי חובתו מצד שמעשה הורדת התריס מועיל להחשיב ההדלקה שבבית כהדלקה כשרה. סברא זו אינה מועילה כשההדלקה הראשונה מצד עצמה לא היתה הדלקה כשרה שהרי היה חסר שמן.

הוספת שמן אחרי ההדלקה

הוספת שמן אחרי ההדלקה מתוך "שירת מרדכי" הוצאת פלדהיים

חנוכה

הוספת שמן אחרי ההדלקה כדי להשלים השיעור

ההלכה היא שהמוסיף שמן לנר דולק לא קיים בזה מצות הדלקת נר חנוכה. לעומת זאת לגבי מלאכת שבת המוסיף שמן לנר הדולק חייב משום מבעיר.

בשיעור זה נעמוד על טעם ההבדל בין ההלכות הללו, ונוסיף לדון על פי המתבאר האם ניתן לקיים את מצות הדלקת המנורה בבית המקדש על ידי הוספת שמן למנורה כשהיא דולקת.

האם הוספת שמן לנר דולק נחשבת הדלקה – לגבי חנוכה, ולגבי איסור הבערה בשבת * איסור מלאכת שבת אינו עצם הפעולה, אלא התוצאה שמחמת הפעולה * יסודו של האמרי אמת גבי הוספת שמן בנר במצות הדלקת המנורה בבית המקדש, וקושיה על כך * ישנם שני דינים בהדלקת המנורה. כבוד בית המקדש ועבודה * במה מתקיימת מצות ההדלקה – בגוף מעשה ההדלקה, או בעצם המציאות שדולקת * חידושו של הקהילות יעקב בעיקר מצות הדלקת המנורה ועל פי זה יתיישבו דברי האמרי אמת הנזכרים

האם הוספת שמן לנר דולק נחשבת הדלקה – לגבי חנוכה, ולגבי איסור הבערה בשבת

נפסק להלכה (או"ח תרעה, ב) הדלקה עושה מצוה, וצריך שבשעת ההדלקה יהיה שמן בנר שיספיק לדלוק כדי חצי שעה. ואם בשעה שהדליק לא היה מספיק שמן, לא יועיל שיוסיף שמן אחרי ההדלקה, אלא צריך לכבות הנר, ולהוסיף בו שמן ואז להדליקו שוב.

והקשה רבי אליעזר משה מפינסק, שהרי מצינו לגבי איסור הבערה בשבת שהמוסיף שמן לנר דולק עובר על איסור מבעיר (ביצה כב, א), הרי שמעשה הוספת שמן לנר דולק נחשב כמעשה הבערה. מעתה, למה לא נאמר כן גם לגבי נר חנוכה שהוספת שמן לנר דולק תחשב כהדלקה, וייצא ידי חובתו אף שהדלקה עושה מצוה.

והיה מקום לומר שכל דינו של השולחן ערוך שלא מועילה הוספת שמן לנר, הוא באופן שכשהדליק היה בנר שמן המספיק לרבע שעה, ולאחר מכן הוסיף שמן שיספיק לרבע שעה נוספת, כך שרק אם יצטרף עם השמן ששם בתחילה יהיה בו שיעור של חצי שעה, שבזה גם אם נחשיב את שימת השמן בנר הדולק להדלקה, מובן שלא יצא ידי חובתו, כי הרי במעשה זה מצד עצמו לא היה שיעור; אבל אם יוסיף שמן בשיעור של חצי שעה ניתן יהיה להחשיב זאת למעשה הדלקה ויצא ידי חובתו. אכן בחיי אדם (כלל קנד, כב) מבואר שאפילו הוסיף שמן שיכול לדלוק כל הלילה לא יצא ידי חובתו. [ועיין מקראי קודש (חנוכה סי' ח)].

שאלה זו תלויה בנידון מה היא מהות מלאכת הבערה בשבת, האם מהות המלאכה היא עצם יצירת השלהבת, או עשיית פעולה של כילוי החומר על ידי אש. דעת האבני נזר (או"ח רלח) שמהות המלאכה היא כילוי השמן על ידי האש. ולפי זה אין מקום לקושיה, כי אין להוכיח ממוסיף שמן לנר בשבת שחייב משום מבעיר – שיש בזה מעשה הדלקה, כי אף אם אין זה נחשב מעשה הדלקה חייב משום מבעיר מאחר שעושה מעשה לכלות השמן, וזה ענין איסור מלאכת הבערה בשבת. לעומת זאת לגבי חנוכה שענין ההדלקה אינו כילוי השמן, אלא מציאות העמדת השלהבת – לשם כך צריך שידליק בפועל, ולא יועיל אם יוסיף שמן לנר הדולק כי אין זה נחשב להדלקה.

אמנם השולחן ערוך הרב (רצה, קו"א ב) חולק על האבני נזר, וסובר שאף לגבי שבת איסור הבערה הוא עצם ההדלקה, ולא כילוי החומר. והוכיח זאת ממה שמצינו שהמחמם ברזל עד שמתלבן עובר על מבעיר, ואף שאין בזה כילוי החומר, ורק הדלקה של אש.

ומעתה תחזור הקושיה הנזכרת, אם לגבי שבת נפסק שהמוסיף שמן לנר דולק עובר משום מבעיר – הרי שהוספת שמן לנר הדולק נחשבת כהבערת אש, למה אם כן לגבי חנוכה לא יצא בכך ידי חובת הדלקת הנר.

איסור מלאכת שבת אינו עצם הפעולה, אלא התוצאה שמחמת הפעולה

ונראה ליישב הקושיה בהקדם יסוד בחיוב שיש במלאכת שבת. החיוב של העושה מלאכה בשבת אינו נמדד לפי הפעולה שעושה האדם, כי אם לפי התוצאה שנוצרה מכוח מעשהו.

וראיה לכך מהמובא בגמרא (שבת קד, ב) שאם נטל גגה של אות ח' ונשארו שתי אותיות ז', חייב משום מלאכת כותב. ולכאורה באופן זה הרי לא עשה מעשה כתיבה של שתי אותיות, אלא רק עשה מעשה שהתוצאה שלו היא שתי אותיות כתובות, ולמרות כן חייב. הרי שהחיוב במלאכת שבת אינו נמדד לפי עצם המעשה אלא כל שעושה מעשה שמכוחו ישנה תוצאה של מלאכה, חייב.

ונביא לזה ראיה נוספת. כתוב בגמרא (שבת פ, א) שאם הוציא חצי גרוגרת ועוד חצי גרוגרת בהעלם אחד, מצטרפים שני החצאים לשיעור גרוגרת – שזה שיעור הוצאה להתחייב עליה בשבת – וחייב. ומוסיפה הגמרא שזה דווקא באופן החצי הראשון עדיין קיים כשהוציא את החצי השני, אבל אם החצי הראשון כבר נאכל או נשרף, שוב אין החצאים מצטרפים לשיעור.

וכתב הפרי מגדים (פתיחה להלכות שבת) שכמו לגבי הוצאה, כן הוא לגבי כל מלאכות שבת. וכגון אדם שקצר בבוקר חצי גרוגרת, ובצהריים חצי גרוגרת – אם כשקצר החצי השני, עדיין החצי הראשון קיים – מצטרפים שני החצאים לשיעור, ועובר על איסור קוצר.

לכשנתבונן, דין זה יהיה מובן רק אם נאמר שהחיוב בשבת מתייחס לתוצאה של המלאכה, ולא למעשה המלאכה, ולכן כל שבפועל יש לפנינו גרוגרת שלמה קצורה ניתן לצרף את שני החצאים לגרוגרת אחת. אבל אם עיקר החיוב הוא על עצם מעשה הקצירה, מה בכך שהחצי הראשון קיים, והלא בסופו של דבר אלו שני מעשי קצירה נפרדים, ומה יצרף ביניהם. וכמו לגבי אכילה שאם אכל חצי כזית ולאחר יותר מכדי אכילת פרס אכל חצי כזית נוסף, אין אנו אומרים שנצרף את שני מעשי האכילה לשיעור כזית, אלא אם כן יש צירוף מצד מעשה האכילה עצמה שנחשב לאכילה אחת – שזה תוך כדי אכילת פרס. כמו כן לגבי מלאכה, אם האיסור הוא בעצם מעשה המלאכה, צריך דבר שיצרף את שני המעשים למעשה אחד, ולא יועיל לזה מה ששני החצאים קיימים.

הרי לנו ראיה נוספת שעיקר החיוב בשבת מתייחס לתוצאה מכוח המעשה, ולא למעשה עצמו. ולכן התוצאה עצמה היא זו שתצרף את שני מעשי הקצירה, וכל שבשעה שנקצר החצי השני, עדיין קיים החצי הראשון, ומצד התוצאה יש כאן כזית שלם קצור – ניתן לצרף על ידי זה את שני המעשים ולחייבו.

ובזה תתיישב הקושיה שפתחנו בה. הוספת שמן לנר דולק נחשב מעשה העושה שיהא הנר דלוק, אבל אין זה נחשב למעשה הדלקה. מעתה, גבי שבת שהחיוב הוא מצד התוצאה שנוצרה מכוח המעשה, יש במעשה זה איסור מבעיר, שהרי מכוח מעשהו נוצרה פעולה של נר דלוק. לעומת זאת גבי חנוכה שהמצוה היא עצם פעולת ההדלקה, לא קיים מצוה כשמוסיף שמן, שהרי אין בזה פעולה של הדלקה.

יסודו של האמרי אמת גבי הוספת שמן בנר במצות הדלקת המנורה בבית המקדש וקושיה על כך

והנה מקובל מפי השמועה שהגר"ח מבריסק, כשביקר בוורשא, שאל את האדמו"ר מגור בעל האמרי אמת, על המובא במדרש (מדרש אגדה שמות פרק כז): "אמר רבי חנינא סגן הכהנים אני הייתי [משמש] בבית המקדש ומעשה נסים היה במנורה שהיו מדליקין אותה בראש השנה, ולא היתה מתכבה עד השנה האחרת". והקשה הגר"ח, מה מעלה יש בנס זה, והרי הפסידו הכהנים את מצות הדלקת המנורה שבכל יום הנלמדת מהפסוק "בהעלות אהרן את הנרות בין הערביים יקטירנה" – ומשמע שכל יום יש מצוה שהנרות יהיו דולקים מכוח ההעלאה של בין הערביים, שהרי הפסוק מדבר בכל יום ויום.

ותירץ האמרי אמת עפ"י הגמרא הנ"ל בביצה – שהמוסיף שמן לנר הדולק בשבת חייב משום מבעיר – הרי שהוספת שמן לנר הדולק בשבת נחשבת כמו הבערה. כמו כן יש לומר גבי הדלקת המנורה, שבכל יום היו הכהנים מוסיפים שמן לנרות שבמנורה, ובזה היתה מתקיימת מצות ההדלקה למרות שכבר היתה דולקת. אמנם לפי דברינו לכאורה אין מקום לתירוץ זה, שהרי במנורה בפשטות יש מצות הדלקה, ובמקום שיש מצות הדלקה לא מועילה נתינת שמן לנר דולק, אלא צריך מעשה הדלקה בפועל.

ישנם שני דינים בהדלקת המנורה. כבוד בית המקדש; עבודה

לשם כך נרחיב מעט במצות הדלקת המנורה. רש"י בתחילת פרשת בהעלותך (במדבר ח, א) הביא מדרש אגדה: "למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו, שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו; אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות". והקשה הרמב"ן למה לא ניחמו הקב"ה בהקטרת הקטורת בוקר וערב ששבחו בו הכתוב "ישימו קטורה באפיך", וכן בזה שהקריב את כל הקרבנות ועוד.

ועיין חבצלת השרון (עמ' רנו) שהקשה – למה צוותה התורה בפרשת תצוה: "ויקחו אליך שמן זית זך", והרי כבר נצטוו בזה קודם, בפרשת תרומה: "וזאת התרומה אשר תקחו מאתם וגו' שמן למאור". עוד הקשה שהרי בפרשת תרומה נצטוו להביא בנדבה רק דברים הנצרכים לבנין המשכן, אך לא נצטוו להביא קרבנות ושאר דברים שיהיו נצרכים לעבודת המשכן; למה א"כ נכתב שם להביא שמן למאור שהוא דין בעבודה של הדלקת המנורה.

ליישב קושיות אלו נברר תחילה מה גדר מצות הדלקת המנורה. החינוך (מצוה צח) כתב בטעם מצוה זו: "שהיא להגדלת הבית לכבוד ולתפארת בעיני הרואים, כי כן דרך בני איש להתכבד בבתיהם בנרות דלוקים". מבואר שהדלקת הנרות היא מצד כבוד בית המקדש. וכן הוא במדרש הגדול: "באורים כבדו ה' – מלמד שחייבים ישראל להדליק נר בבתי כנסיות שכן היה במקדש" וכן פסק בשולחן ערוך (או"ח קנח, ט) ובאליה רבא ובפרי מגדים שמדליקים נרות בבתי כנסיות מפני הכבוד כפי שהיו מדליקים במקדש. הרי שענין הדלקת המנורה היה לכבוד ולתפארת.

אמנם יש להוכיח שהדלקת הנרות במקדש היתה לא רק לכבוד, שהרי הבעל המאור והר"ן (שבת כא, ב) כתבו שהדלקת נר חנוכה היא כנגד הדלקת המנורה שבמקדש ולכן אסור להשתמש לאורה. ואם נאמר שהדלקת הנרות במקדש היתה רק לכבוד בית המקדש, מה שייך נר חנוכה להדלקת הנר שבמקדש.

על כן נראה לחדש שבמצות הדלקת המנורה שבמקדש נאמרו שני דינים. דין הדלקה מחמת כבוד בית המקדש, ודין הדלקה מצד עבודה [היינו שכמו שיש עבודת מזבח, כן יש עבודת מנורה]. ובזה יתיישב למה כפלה התורה ענין הבאת שמן למאור. בפרשת תרומה נאמר מה שצריך להביא מדין המשכן עצמו, ועל זה נאמר להביא שמן למאור לכבוד ולתפארת, והוא כלפי דין ההדלקה שלכבוד המקדש. ואילו בפרשת תצוה נצטוו להביא שמן זית כלפי הדין הנוסף בהדלקת הנרות שהוא מדין עבודה. ציווי זה עדיין לא נאמר בפרשת תרומה שהרי שם הבאת השמן היתה כלפי דין כבוד ותפארת שיש בהדלקת המנורה.

במה מתקיימת מצות ההדלקה – בגוף מעשה ההדלקה, או בעצם המציאות שדולקת

ועתה נצא לברר במה מתקיימת מצות ההדלקה – בגוף מעשה ההדלקה, או בעצם היותה דולקת. כתב הרמב"ם (ביאת מקדש ט, ז): "וכן הדלקת הנרות כשרה בזרים לפיכך אם הטיב הכהן את הנרות והוציאן לחוץ מותר לזר להדליקן". והקשה הראב"ד איך כתב הרמב"ם שמותר לזר להדליקן כתחילה, והרי מצותן בכהן.

כדי ליישב דברי הרמב"ם מחדש הגר"ח שרק כאשר המנורה בתוך בית המקדש נחשבת ההדלקה מעשה מצוה של הדלקת המנורה, אבל כשמדליק המנורה בחוץ אין בהדלקתה מעשה מצוה של הדלקת המנורה, ובאופן זה מצות ההדלקת תהיה על ידי הכנסתה למקומה כשהיא דולקת – וזה אכן ייעשה על ידי כהן דווקא. ובזה מובן למה כתב הרמב"ם שכשהמנורה בחוץ מותר לזר להדליקה לכתחילה, שהרי אין לזה שם הדלקת מנורה.

הרי לפי הגר"ח שקיום מצות הדלקת המנורה ענינו שתהיה המנורה דולקת, ולא מעשה ההדלקה בדווקא, אלא שבתוך המקדש שיש חפצא של מדליק, יש גם דין בהדלקה עצמה; אבל כשהמנורה בחוץ, אין למעשה ההדלקה דין הדלקה, והמצוה מתקיימת רק בעצם היות המנורה דולקת.

אכן החתם סופר בדרשות (משנת תקצ"ב) מבאר שגם כשהמנורה בחוץ יש בהדלקתה קיום מצות הדלקה, ומביא ראיה ממה שאומרים בעל הניסים: "והדליקו נרות בחצרות קדשך" – שהדליקו בחוץ, ובוודאי קיימו בזה מצות הדלקה. והביא שכן מבואר ברמב"ם שבחוץ כשרה בזר, ועל כרחך שגם בזר מקיימים מצוה בהדלקה בחוץ. אמנם לפי דבריו יקשה, אם יש מצוה בהדלקה גם כשהמנורה בחוץ למה אין דין כהן, וכמו בהדלקה כשהיא בפנים.

ונראה לבאר דבריו על פי מה שכתבנו שיש שני דינים בהדלקת המנורה – כבוד הבית, ועבודה. ונראה שכבוד הבית יש בעצם מעשה ההדלקה, ואילו ענין העבודה אינו דין בעצם מעשה ההדלקה, אלא בעצם היות המנורה דולקת.[1]

וההכרח לכך, שהרי מובא במדרש שהקב"ה ניחמו לאהרן הכהן בהדלקת המנורה. והבאנו את קושית הרמב"ן למה לא ניחמו בקטורת ובקרבנות. ונראה על כל פנים ממה שלא ניחמו הקב"ה בקטורת ובקרבנות, שהקב"ה לא ניחמו בענין של עבודה, אלא בענין של כבוד הבית. בהכרח א"כ שמצות הדלקת המנורה יש בה משום כבוד הבית.

ומעתה יש לומר, מאחר והדין שצריך כהן להדלקת המנורה נלמד מהנאמר בפסוק בהעלותך את הנרות, ושם מדובר על אותה הדלקה שעמה נחמו הקב"ה, א"כ יש לומר שצריך כהן רק בהדלקה שבאה מדין כבוד הבית.

מעתה, כשהוציא הכהן את המנורה לחוץ שאז אין שייך הדלקה שמצד כבוד הבית, שהרי מדליק מחוץ לבית – בהדלקה כזו אין דין כהן. ומיושבים באופן נפלא דברי החתם סופר שהדלקה זו היא בכלל מצות הדלקה, ולמרות זאת כשרה בזר. והיינו שהדלקה זו יש לה דין הדלקה רק מצד עבודה, ולא מצד כבוד הבית, ודין כהן נאמר רק בהדלקה שמצד כבוד הבית.

עולה א"כ שההדלקה על ידי החשמונאים שנעשתה בחוץ לא היתה מדין כבוד הבית, אלא מדין עבודה, ולכן ניתן ללמוד מהדלקה זו לנר חנוכה שהוא כנגד העבודה שהיתה במנורה.

נמצא על כל פנים שיש מחלוקת בין הגר"ח להחתם סופר בגדרי מצות הדלקת המנורה. להגר"ח הדלקה בחוץ אינה בכלל מצות הדלקת מנורה, ואם הדליקו בחוץ קיום המצוה יהיה רק על ידי שיכניסו את המנורה ותהא המנורה דלוקה בפנים. אכן בתוך הבית יש מצוה גם בעצם מעשה ההדלקה כשלעצמו. ולהחתם סופר גם בחוץ יש מצות הדלקה, אלא שלפי מה שנתבאר אין זו הדלקה שמצד כבוד הבית, אלא הדלקה מדין עבודה, ובה אין דין כהן.

חידושו של הקהילות יעקב בעיקר מצות הדלקת המנורה ועל פי זה יתיישבו דברי האמרי אמת הנזכרים

אלא שראיתי חידוש גדול בדברי הקהילות יעקב (קה"י י' חלקים ח"ו סי' לח), ועל פי חידושו יתבארו היטב דברי האמרי אמת שהבאנו לעיל. הקהילות יעקב מחדש שעצם מעשה ההדלקה אפילו בפנים הינו רק הכשר מצוה, ועיקר המצוה היא היות המנורה דלוקה בבית המקדש.

ואין לדייק מלשון הפסוק "בהעלותך את הנרות" שהמצוה היא ההדלקה עצמה [וכמו שתרגם אונקלוס 'באדלקותך'] – שכבר מצאנו כעין זה שלשון המצוה הוא על העשייה עצמה, למרות שהעשיה משמשת רק הכשר למצוה, וכמו במצות ציצית שכתוב: "ועשו להם ציצית"; ובמזוזה שכתוב: "וכתבתם על מזוזות ביתך", ולמרות כן עשיית הציצית וכתיבת המזוזה הינם רק הכשר מצוה, ועיקר המצוה היא היות הציצית קשורה בבגדו והמזוזה קבועה בפתחו. כן הוא גבי מצות הדלקת המנורה. ובזה ביאר את דברי הרמב"ם שמותר לזר לכתחילה להדליק את המנורה כשהיא בחוץ, שהרי עיקר המצוה היא לא גוף ההדלקה, אלא עצם היות המנורה דולקת במקומה, וזה ייעשה לאחר מכן על ידי הכהן.

והוסיף, שכשיש הרבה שמן שמספיק לכמה ימים לא נאמר שיפטר מהדלקת נרות שהרי הנרות דולקים – הוא משום שלומדים מהפסוק "ובהעלות אהרן את הנרות בין הערביים יקטירנה" שהמצוה היא שבכל יום יהיו הנרות דלוקים מכח העלאה של בין הערביים, וכך צריך להיות בכל יום ויום.

ועיין בכתבי הקהילות יעקב החדשים (שבת סי' יד) שהביא את קושית הבית יוסף (תרע) למה קבעו חנוכה שמונה ימים והלא בעבור יום אחד היה שמן, ואם כן הנס היה רק שבעה ימים, ואת תירוצו שחילקו את השמן שבפח לשמונה חלקים שווים, וכל יום למרות שהיה מעט שמן, דלק כל היום, ואם כן נעשה הנס שמונה ימים.

והקשה הקהילות יעקב איך היו יכולים לחלק את השמן, והלא חובה להדליק כשיעורה, כמו שכתוב מערב עד בוקר תן לה מידתה (מנחות פט, א), וכמו גבי נר חנוכה מבואר ברא"ש (שבת פ"ב ס"ז) שצריך בשעת ההדלקה שיהיה בנר שמן כדי השיעור, ואם הדליק בפחות מכשיעור והוסיף שמן לא יצא ידי חובתו, כמו כן הוא לכאורה גם בהדלקת המנורה, וא"כ איך יצאו ידי ההדלקה בבית המקדש כשבשעת ההדלקה לא היה במנורה שיעור של מערב עד בוקר.

אכן הסבר הדבר שבחנוכה המצוה היא עצם מעשה ההדלקה, וכל שאינו יכול לדלוק חצי שעה חסר במעשה ההדלקה. לעומת זאת בבית המקדש ההדלקה היא רק הכשר מצוה, ועיקר המצוה היא שתהא המנורה דלוקה וא"כ יש לומר שהכתוב "מערב עד בוקר" לא בא לומר את שיעור השמן שצריך להיות במנורה, אלא כמה זמן צריך שתהא דלוקה, אך כל רגע ורגע שהיא דלוקה נחשב מצוה בפני עצמה, ולכן אף אם תדלוק המנורה במקדש רק חלק מהזמן מתקיימת בזה המצוה, ואלא שהמצוה לא נגמרה וצריך עוד דליקה ועוד דליקה עד הבוקר. ומחמת כן – כיון שכל רגע היא מצוה בפני עצמה, אפשר להדליק גם אם לא תדלק עד הבוקר.

ומוכח שאמנם לומדים נר חנוכה מנר של מקדש לומר שאין ההנחה עושה מצוה, אך עדיין יש חילוק, שבנר חנוכה עצם ההדלקה היא המצוה, ולכן אם הדליק בפנים והוציא הנר לחוץ אינו מקיים מצוה, ואילו בנרות של מקדש מציאות היות המנורה דולקת זו המצוה.

ועתה, לפי חידושו של הקהילות יעקב – שבמנורת המקדש עיקר המצוה הוא שתהא המנורה דולקת, ולא עצם מעשה ההדלקה – יתיישבו היטב דברי האמרי אמת שהובאו לעיל שבזמן שהיה נס והמנורה דלקה שנה שלמה ולא כבתה, היה הכהן מוסיף כל יום מעט שמן בנר ובזה היתה מתקיימת מצות הדלקה שבכל יום. והקשינו ממה שנתבאר גבי נר חנוכה שהוספת שמן לנר אינה נחשבת למעשה הדלקה.

אכן לפי הקהילות יעקב יתיישבו הדברים, שהרי הוספת שמן בנר אף שאין להחשיבה למעשה הדלקה, יש בה מעשה שעל ידו תהא המנורה דלוקה, וכיון שזה עיקר המצוה – מתקיימת על ידי זה מצות הדלקת המנורה. ודווקא בנר חנוכה שעיקר המצוה היא גוף מעשה ההדלקה, הוספת שמן לנר אינה מועילה, שהרי אינה נחשבת למעשה הדלקה.

 

 

 

[1] ואף כי מסברא נראה היה להיפך, שכבוד המקדש הוא בעצם היות המנורה דולקת, ועבודה הוא בעצם מעשה ההדלקה – שהרי הכבוד הוא במציאות קיימת, ועבודה היא במעשה. אך יש הוכחה כמו שכתבנו וכדלהלן.

חנוכה: מפני החשד

כב כסלו תשפ"א

  מפני החשד

הגמ' בשבת כג. אומרת שחצר שיש לה שני פתחים צריך להדליק נר חנוכה בשני הצדדים מפני החשד שהרואה שיעבור על פתח אחד יחשוב שלא מדליקים בבית הזה נרות חנוכה:[1]

"אמר רב הונא חצר שיש לה ב' פתחים צריכה שתי נרות … לעולם משום חשדא דבני מתא וזימנין דמחלפי בהאי ולא חלפי בהאי ואמרי כי היכי דבהאי פיתחא לא אדליק בהך פיתחא נמי לא אדליק".

 

ומוכיחה שם הגמ' שחוששים לחשד מדין פאה שצריך להניח פאה בגמר הקציר ("בסוף שדהו") ולא במהלך הקציר מפני החשד:

 

"ומנא תימרא דחיישינן לחשד דתניא אמר רבי שמעון בשביל ארבעה דברים אמרה תורה להניח פיאה בסוף שדהו (וברש"י – לסוף שדהו – בגמר קצירו כדכתי' לא תכלה משמע בשעת כילוי ולא שיקצה אותה קודם לכו),  מפני גזל עניים ומפני ביטול עניים ומפני החשד שלא יהיו עוברין ושבין אומרים תבא מארה לאדם שלא הניח פאה בשדהו"

 

שואל החכם צבי מפני מה נזקקה הגמ' להוכיח שחוששים לחשד דווקא מדין פאה הרי לאורך הש"ס ישנן הלכות רבות שנקבעו משום חשש/מראית עין, כגון:

  • ברכות ג. – מפני שלשה דברים אין נכנסין לחורבה מפני חשד מפני המפולת ומפני המזיקין. (החשד כאן הוא חשד זנות).
  • בב"ב ח: – גבאי צדקה לא יפרוט לעצמו, משום החשד

ועוד מקרים רבים.

ומתרץ: בחורבה ובגבאי צדקה מכח החשד אנו מטילים איסור, איסור להכנס לחורבה יחידי, איסור לגבאי לגבות יחידי וכיוצ"ב. אבל בנר חנוכה מכח החשד אנו מטילים חיוב נוסף בגדר מצוות הדלקת נר חנוכה, חיוב להדליק גם בפתח השני, את זה ניתן להוכיח רק מפאה שגם שם ישנו חיוב להניח פאה נוספת בסוף הקציר למרות שהניח בתחילה, משום החשד.

אומר ר' שמואל יש כאן הסבר נוסף בדברים:

יש לחקור, כאשר אנו אומרים שצריך להדליק גם בפתח השני, האם זה אומר שחז"ל קבעו להדליק נר נוסף – "נר של חשד", או שיש כאן גדר שהגדירו חז"ל בנר חנוכה והוא שצריך להדליק עד אשר יסיר כל חשש לחשד.

והוכיחו האחרונים שגדר הנר הנוסף הוא מגדרי נר חנוכה ולא כנר של חשד.

כידוע אנו פוסקים בנר חנוכה "כבתה אין זקוק לה", דהיינו אם כשהדליק היה מספיק שמן בנר כדי שידלוק חצי שעה, אף אם כבתה בתוך זמן החיוב, אין צריך להדליק מדש.

שואל הבית הלוי – למה לא יצטרך להדליק שוב מפני החשד, כדי שלא יחשדוהו שלא הדליק. ובאמת חידש, שכל המחלוקת בגמרא אם "כבתה זקוק לה", או "אין זקוק לה", היא רק מעיקר הדין, אולם למעשה אם כבו הנרות בתוך זמן ההדלקה צריך להדליקם מפני החשד.

והנה כל זה הוא רק אם נאמר שיש חיוב נפרד של הדלקה משום החשד ואז באמת גם אם כבר יצא ידי חובה וכבתה, למרות שאין זקוק לה, יש מקום לחייבו להדליק נר מחדש מפני החשד.

אבל אם נאמר שההדלקה מפני החשד היא מגדרי הלקת נר חנוכה, להדליק עד אשר יוסר החשד, הנה בכבתה אין זקוק לה, כאשר הדליק , עשה את כל שמוטל עליו בשביל לסלק החשד, ומה בכך אם נולד חשד חדש, הרי בשעת ההדלקה כבר קיים המצווה במלואה וללא כל צד של חשד.

הרב צבי פרנק במקראי קודש מביא בשם המהרי"ל דיסקין שאמר שלמרות שאונן פטור מכל המצוות, אונן חייב בנר חנוכה משום חשד.

אם נאמר שהחיוב להדליק משום החשד הוא חיוב נפרד מובן מדוע יש מקום לחייב אונן בהדלקה למרות שפטור משאר מצוות עשה. אבל אם החיוב להדליק נר נוסף מפני החשד הוא גדר בחיוב הדלקת נר חנוכה, צריך להבין מדוע שיהיה מקום שאונן ידליק נר חנוכה מפני החשד, כאשר אינו מחוייב כלל בעיקר המצווה של הדלקת נר חנוכה.

מובא בביאור הלכה (תרע"ז) דמי שמתארח אצל אביו או חמיו לחג, למרות שחוזר באופן ארעי לביתו, א"צ להדליק שם:

"ודוקא באופן זה אבל אם הולך הוא וכל אנשי ביתו לבית אביו או חמיו בקביעות על ח' ימי חנוכה דבר ברור הוא שכיון שסועד וישן שם כל ימי חנוכה אף שביום אוכל אכילת עראי בביתו שאינו מדליק אלא בבית שאוכל וישן שם בלילה דכיון שאין שום אדם בבית למי ידליק וכ"ש האידנא שההיכר לבני הבית וכיון שישנים בני הבית שם ידליקו"

ומדוע לכא' שלא נחייבו להדליק גם בביתו משום החשד?

מסביר  רמ"פ: אם הגדר להדליק מפני החשד הוא כחיוב נפרד, באמת יש להבין מדוע אין לחייבו להדליק גם בביתו. אבל אם נסביר שמדובר בחיוב מגדרי הדלקת נר חנוכה, להדליק עד אשר יוסר החשד, זה חיוב רק בבית שמחוייב בו, וזה בבית שמתאכסן בו (אביו או חמיו) אבל לא בבית נוסף.

ישנה מחלוקת בין הר"ן לכולבו ואורחות חיים האם צריך לברך על הנוסף שמדליק משום החשד.

כותב הר"ן: "ומסתברא דכיון שאינו מדליק אלא משום חשדא, לא מברך אלא אחד פתחא", וכן פסק הרמ"א.

ובכולבו ובאורחות חיים (וכן ברשב"א) מובא שרשאי לברך על הדלקת נר מפני החשד.

שואלים האחרונים:

ישנה הלכה שבן פקועה ניתר בשחיטת אימו ואינו צריך שחיטה ואולם בן פקועה שכבר הולך לבדו צריך שחיטה (רש"י – משום החשד) ופוסק הרשבא שכאשר שוחט בן פקועה כזה צריך לברך .

דין דומה (פסחים ו.) יש גם לגבי עיסת ארנונה (עיסה שמעורב בה מס למלכות) ולכאורה נפטרת מחלה כי יש לעכום שותפות בעיסה אבל אע"פ כן משום החשד צריך להפריש חלה וגם כאן מובא בשטמ"ק בשם הרשבא שצריך לברך.

ושואלים האחרונים למה במקרים אלו כאשר מקיים מחמת החשד צריך לברך ואילו בנר חנוכה לפי שיטת הר"ן אין צריך לברך?

ומתרצים האחרונים:

חלה ושחיטה הינם חיובים דאורייתא, בעוד חיוב נר חנוכה הינו חיוב דרבנן. שונה החיוב כאשר הוא דאורייתא מחיוב דרבנן.

החיוב דאורייתא הוא חיוב על החפצא וגם כאשר מחייבים שחיטה בבן פקועה משום מראית עין או בחלה , עיסת ארנונה, החיוב הוא על החפצא ולכן גן מברך על הפעולה.

משא"כ בנר חנוכה דרבנן, החיוב הוא על הגברא להדליק גם בפתח הנוסף, מפני החשד, כאן לא יכול לברך על פעולה שהוא עושה רק מפני חשד.

ראיה לדבר:

הגמרא בכתובות ס. אומרת צינור שעלו בו קשקשין (דהיינו מרזב שנסתם) ממעכן ברגלו בצנעא ואינו חושש מאי טעמא מתקן כלי כלאחר יד ובמקום פסידא לא גזרו. דהיינו יש כאן רק איסור דרבנן ולכן כאשר יש הפסד רבנן התירו לעשות זאת בצנעא.

ומסביר תוס' שלמרות שיש דין שכל מקום שאסור מחמת מראית עין אפילו בחדרי חדרים אסור, זה דווקא בדאוריתא אבל הכא בדרבנן ולא גזרו.

ומסביר השדה חמד שההסבר בכך הוא שכאשר חז"ל גזרו על דבר משום מראית עין אזי כאשר האיסור הוא דאוריתא הם גזרו על החפצא שהוא אסור ולכן גם בחדרי חדרים אסור אבל באיסורי דרבנן האיסור הוא על הגברא (שלא יעשה דבר פלוני משום מראית עין) ולכן בחדרי חדרים אין איסור.

ולפי זה מובן גם החילוק בין נר חנוכה לחלה ובן פקועה. בנר חנוכה החשד הוא חשד בדרבנן ומה שחייבו זה את הגברא שידליק ועל כן לא יכול לברך על פעולה שהוא עושה רק מפני חשד אבל בבן פקועה וחלה החשד הוא איסור דאורייתא ומה שחייבו זה את החפצא – שהעיסה או הבהמה חייבים בהפרשה ובשחיטה ועל כן יכול גם לברך.

תירוץ נוסף ישנו בכרתי ופלטי.

אומר ר' יהונתן אייבשיץ– יש דין בברכות שהברכה על העיקר פוטרת את הטפל – אורז עם ירקות מברך רק על האורז ופוטר את הירקות. משמעות הדין היא לא שהטפל פטור מברכה אלא שאינו צריך כלל ברכה ועל כן גם אם לא היתה דעתו מלכתחילה על הטפל אלא רק על העיקר עדיין אינו צריך לברך על הטפל. ועל כן גם כאן בנר חנוכה שני הנר השני הוא טפל לראשון ואינו צריך ברכה (ואפילו אם לא מדליק בזה אחר זה).

הסבר זה מתיישב יותר עם הצד שהחיוב בנר נוסף הוא מדין עיקר ההדלקה של נר חנוכה. לכן כאשר זה מדין הדלקת נר חנוכה יוצאים בברכה העיקרית. והוי כהדלקה אחת. יתכן שזה הפשט גם בדברי הר"ן.

[1] הטור הביא את דברי בעל התרומה שכתב כי "לדידן שמדליקין בפנים אפילו בב' רוחות די לו באחד מהן, שאין היכירא אלא לבני הבית, והם יודעים ששני הפתחים של איש אחד". וסיים הטור: "ונראה שאין להקל, ואף לדידן איכא חשש כיון שמדליקים בפתח הבית, העוברים רואים שלא הדליק ואיכא חשד". ובדרכי משה כתב: "ונראה דבימי רבנו הטור היה כן המנהג להדליק בפתח הבית, ולכן כתב דאיכא היכרא לעוברים ושבים אע"ג דמדליקים בפנים. אבל בזמן הזה שמדליקים בבית החורף, דהיינו בפנים ממש, וידוע ששם ליכא היכרא לעוברים ושבים כלל, אפילו אם יש לבית הרבה פתחים, אין צריך להדליק אלא באחד, וכן הוא המנהג". וכן נפסק להלכה בדברי הרמ"א  .

שיעור הרב צביקה פרוינדליך

ערך וסיכם עו"ד משה פריי

הידור מצוה בנר חנוכה

הידור מצווה בנר חנוכה

מה דינו של אדם ששכח לברך את ברכות ההדלקה לפני הדלקת הנר הראשון, אך נזכר בכך קודם שהדליק את שאר הנרות – האם יוכל לברך בשלב זה, או שמא הפסיד את ברכתו?

(השאלה היא על 'להדליק נר של חנוכה', ולא על ברכת 'שעשה ניסים', שכן לגבי ברכת 'שעשה ניסים' הכריעו הפוסקים שניתן לברך אפילו לאחר שהודלקו כל הנרות. הסיבה להכרעתם זו היא שמקרה זה לא גרע מברכתו של הרואה, המברך 'שעשה ניסים' ללא כל הדלקה מצידו)

הפרי מגדים מסיק מדברי ה-'מגן אברהם' (או"ח, תרעו)  כי המדליק רשאי לברך כל עוד לא סיים להדליק את שאר הנרות. 

אולם, ה-'פרי מגדים' עצמו תמה על דבריו: "ומכל מקום צריך עיון, מאחר דמצוה ליכא, רק למהדרין". כלומר, מצות נר איש וביתו כבר קוימה בהדלקת הנר הראשון, וכיוון שכך כבר לא ניתן לברך, שהרי ברכת המצוות נאמרת רק 'עובר לעשייתן', כלומר לפני עשיית המצוה ובסמוך לה. בנוסף, על הדלקת שאר הנרות אין מקום לברך את ברכת ההדלקה, שכן נרות אלו הם הידור מצוה בלבד, כשיטת המהדרין מן המהדרין, ולא מצאנו בשום מקום שמברכים על הידור מצוה! 

ואכן, ה-'פרי חדש' (שם תרעב) פסק הלכה למעשה כי אין לברך ברכת המצווה על נרות ההידור.

ר' עקיבא איגר (שו"ת, תנינא, יג; הגהות תרעו) מסתפק בעניין.

ישנה מח' בין האליהו רבא לפרי חדש מה יהיה הדין באדם שהדליק 4 ונזכר שהיום 5 האם יברך כשידליק הנר הנוסף ?

לפי האליהו רבא – מברך, ניתן לברך על הידור מצווה

לפי הפר"ח – לא יברך.

לכאורה גם כאן יש כאן מחלוקת האם ניתן לברך על הידור מצווה. ולכא' אותה מח' תהיה גם לגבי שכח לברך.

בכל זאת אומר הרעק"א כי במקרה זה (טעה במניין הימים) כולם יודו שיברך מפני שמדובר תוך כדי ההדלקה (אפ' בחצי שעה ראשונה שהיא עיקר המצווה) בעוד שבמחלוקת האליהו רבא והפר"ח מדובר כשכבר סיים המצווה.

מדובר כאן במצווה נמשכת (כיוון שיש צורך בנתינת שמן שיספיק לבעור "עד שתכלה רגל מן השוק") ועל כן יברך אפילו לאחר הדלקת כל הנרות, כל עוד הנרות דולקים. 

(ראיה לכך שמדובר במצווה נמשכת היא מנוסח הברכה: הראש אומר שכל מצווה שהיא נמשכת מברך ל…, כמו להניח תפילין וכך גם בנר חנוכה מברך להדליק נר…) (שיטת הרמבן…)

אולם, אפילו אם נחלוק על חידושו של ר' עקיבא איגר ביחס לברכה במשך זמן ההדלקה, יש מקום לומר כי ניתן לברך כל עוד המדליק לא הדליק את נרות ההידור. (ערוך השלחן)

ברכה על הידור – שאלה שעולה בחנוכה – האם ניתן לברך על "הידור מצווה"

לכאורה, מקרה זה אינו שונה מברכה על נטילת לולב לאחר הגבהתו, שהרי הגבהת הלולב נחשבת כעיקר מעשה המצוה, בעוד הצורך בנענוע הוא משני בלבד, ואף על פי כן כתבו בעלי התוספות (סוכה לט. ד"ה עובר) לגביה ש: "מ"מ הואיל ויש בדבר מצוה מן המובחר – חשיב כעובר לעשייתן".

אם ניישם בסוגייתנו את הכלל שניסחו בעלי התוספות, הרי שניתן לברך גם אחרי הדלקת נר המצוה ולפני הדלקת נרות ה-'מהדרין', .

אם כן, מדוע צריך הרעק"א להגיע לסברה של מצווה נמשכת הרי יכול לומר שטרם סיים ההידור ויכול עוד לברך ?

מוכרת מאוד מחלוקתם של הרמב"ם  והרמ"א בדין המהדרין בנר חנוכה: 

הרמב"ם סבר שלמנהג המהדרין מדליק אבי המשפחה נרות כמספר בני הבית; 

הרמ"א, לעומתו, סבר שלמנהג המהדרין ידליק כל אחד מבני הבית בעצמו. 

ולענייננו, נראה שמדברי הרמ"א כמעט מפורש שניתן לברך על הידור מצווה, שהרי הדלקת הנרות על ידי כל אחד מבני הבית היא הידור בלבד, ואף על פי כן מברכים כולם! 

[אולם, נראה שראיה זאת אינה מוכרחת: המהרי"ל (קמה) כתב, שיכול האכסנאי להדליק בברכה, שהרי אין כאן בעיה של ברכה לבטלה מכיוון ש- "אין רוצה לצאת בשל אשתו, וממילא חל חיובא עליה"; 'תרומת הדשן', לעומת זאת, התיר את הדלקת האכסנאי בלא כל אזכור לצורך האכסנאי לכוון שלא לצאת בהדלקת הבית עליו, ונימק זאת בכך שהדלקת אכסנאי אינה פחותה מכל הדלקת מהדרין, עליה מותר לברך. ) ולענייננו, אפשר כי לדעת המהרי"ל כל אחד מבני הבית המדליק בעצמו, צריך לכוון שלא לצאת ידי חובה בהדלקת בעל הבית, ואם לא יעשה כן – לא יוכל לברך על הדלקתו. ואם כן, לפי המהרי"ל אין ראיה לקיומה של אפשרות לברך על הידור מצוה. ]

(מהרי"ל – צריך לכוון לא לצאת. תרומת הדשן – ניתן לברך על ההידור גם בלי לכוון)

הסבר מפורסם של הגריז במחלוקת הרמבם והרמ"א

הגרי"ז מסביר שמחלוקת הרמב"ם והרמ"א דלעיל לעניין נר חנוכה נובעת מהבדלי שיטותיהם בעניין הידור מצווה. 

הגמרא (שבת קלג:) כותבת שישנו הידור במצוות מילה, להסיר את הציצין (=חלקי הערלה) שאינם מעכבים את המילה, ולכן כל זמן שהמוהל לא פרש – עליו לחזור גם על ציצין שאינם מעכבים. 

רוב הראשונים הבינו שהסוגייה עוסקת באדם המל בשבת, ולכן אסור לו לחזור על ציצין שאינם מעכבים לאחר שפירש, כיוון שהידור מצוות מילה – בניגוד לעיקר המצווה – אינו דוחה את השבת. משעה שפירש האדם מהמילה – כבר גמר את מצוות המילה, ומכאן ואילך אם יחזר על ציצין שאינם מעכבין – הידור מצווה קרי, ואינו דוחה את השבת.

לעומת ראשונים אלו, הרמב"ם (הלכות מילה פ"ב ה"ד) פוסק שהמל את התינוק חוזר על ציצין שאינם מעכבים כל זמן שלא פירש, ואינו מזכיר כלל שכוונתו רק לאדם המל בשבת. האחרונים הבינו שלשיטת הרמב"ם גם המל בימות החול אינו חוזר על ציצין שאינם מעכבין את המצווה, כיוון שניתן להוסיף הידור למצווה רק סמוך לקיום עיקר המצווה. לאחר שהאדם סיים את ביצוע עיקר המצווה – הוא אינו יכול להוסיף הידור, ולכן אין טעם שיחזור על ציצין שאינם מעכבים את המילה. 

הגרי"ז מסביר שהרמב"ם הלך בהלכות חנוכה לשיטתו בהלכות מילה. כפי שראינו, רק הדלקת הנר הראשון היא עיקר המצווה, ואילו הדלקת שאר הנרות היא הידור בלבד. כיוון שאי אפשר לנתק בין עיקר המצווה לבין ההידור, לא ייתכן שפלוני ידליק נר אחד ואלמוני ידליק נר נוסף לאחר שכבר יצא ידי חובתו בנר הראשון.

לעומת הרמב"ם, הרמ"א (יורה דעה, סימן רס"ד) פסק שהסוגייה עוסקת באדם המל בשבת, אך בימות החול – חייב לחזור על ציצין שאינם מעכבים את המילה גם לאחר שכבר סילק את ידו. מכאן ברור שלדעת הרמ"א ניתן לנתק בין עיקר המצווה להידורה, ולהוסיף את ההידור מאוחר יותר. לכן גם בחנוכה – כל אחד יכול להדליק נר משלו, אף על פי שמעשה המצווה הבסיסי התקיים על ידי אדם אחר.

ואולם ניתן לחלק ולומר שונה דין ההידור בכל המצוות מהידור בנר חנוכה.

בשאר מצוות ההידור הוא בגוף המצווה עצמה: לנענע – לולב, תפילין – מהודרות וכיוצ"ב.

בנר חנוכה ההידור אינו שייך למצוות המקורית מדובר במצווה חדשה – הדלקת נרות כמספר הימים על מנת לפרט איזה יום היום לנס, אותה מקיים מי שרוצה להדר. כך גם מסביר רשי מיהם ה"מהדרין" – מי שמהדרין אחר מצוות לא מהדרין בנר חנוכה אלא מי שרוצים לקיים עוד מצוות.

כך גם במצוות מילה מדובר בהידור בגוף המצווה. שם סובר הרמבם שלא ניתן להדר ללא המצווה וכיוון שנגמרה המצווה שוב אינו חוזר.

אבל בנר חנוכה שזו מצווה חדשה לקיים בהידור אולי יודה הרמבם שניתן לקיימה בנפרד.

ולפי זה כל מה שתוס' דיבר על כך שהנענועים הם עדיין חלק מהמצווה זה דווקא בהידור שהוא חלק מהמצווה ואז כל זמן שלא סיים ההידור טרם סיים המצווה ויכול לברך. אבל אולי בנר חנוכה שזו מצווה חדשה כיוון שסיים עיקר המצווה לא. ולכן צריך לסברת הרעק"א שזו מצווה נמשכת. ולכן רק במי שטעה בנרות יש מחלוקת האם יברך אבל במי ששכח יכול לברך – תוך כדי זמן קיום המצווה.

לסיכום:

מצאנו מחלוקת האם ניתן בכלל לקיים הידור ללא המצווה עצמה (רמבם ורמא – לפי הסבר הגריז)

וכן שאלה האם יש לברך כאשר מקיים ההידור בלבד. לפי הפר"ח – לא, לפי האליהו רבא – כן. הרעק"א – רק כאשר זה תוך כדי זמן קיום המצווה 

להלכה

פסק ר' עקיבא איגר כי ניתן לברך לפני הדלקת נרות ההידור, וזאת על בסיס צירוף שלושה ספיקות:

דברי פוסקים מהם נראה כי ניתן לברך על הידור בנר חנוכה.(אליהו רבא) 

ייתכן שבנר חנוכה ניתן לברך כל עוד הנרות דולקים.

דעת ה-'אור זרוע', לפיה כל ברכות המצוות יכולות להיאמר גם לאחר עשיית המצוה.

אולם, כאשר כבר הודלקו כל הנרות (גם נרות ההידור) ונזכר ששכח לברך פסק שלא לברך. כדבריו פסק ה-'משנה ברורה' (תרעו,ד). 

ב-'ערוך השולחן', נפסק, שניתן לברך אפילו כאשר הודלקו כל הנרות, וזאת בתנאי שהנרות עדיין דולקים.

מובא באחרונים מפני מה מצינו בנר חנוכה כל כך את עניין ההידור ומהדרין מן המהדרין עד כדי כך שהשו"ע פוסק את המהדרין מן המהדרין בלבד 

בית-הלוי על התורה מסביר כי מעשה החשמונאים שהדליקו את מנורת המקדש הוא עצמו היה מעשה של הידור מצוה. החשמונאים מטהרי המקדש לא היו חייבים להדליק את נרות המקדש בשמן טהור שכן טומאה הותר בציבור, פתילות דקות היו יכולות לחסוך בשמן, שהרי אין שיעור לפתילות מנורת המקדש, ובכל זאת בחרו החשמונאים בפתילות ארוכות להידור ההדלקה. בגלל שמעשה החשמונאים עצמו היה הידור קבעו הפוסקים בנר חנוכה, שנקבע לזכר מעשה החשמונאים, דינים כה רבים של הידור.

שיעור הרב מוטי פרוינדליך

למה לא תיקנו אזכרת חנוכה ופורים בברכה מעין 3

למה לא תיקנו הזכרת חנוכה ופורים בברכת מעין 3

מקשים האחרונים למה לא תיקנו הזכרת חנוכה ופורים בברכת מעין ג' (כמו רצה והחליצנו, ראש חודש וימים טובים)?

ועוד שאלה:

מדוע בברכת המזון באה הזכרת שבת ומועד אחרי  "רחם" לפני "ובנה ירושלים", ואילו בברכת מעין ג' אומרים "ורצה והחליצנו ביום השבת הזה" אחרי ובנה ירושלים (לפני הטוב והמטיב)?

ושאלה נוספת:

במעיין ג' במקום יעלה ויבוא של החגים אומרים "ושמחנו ביום…". מאיפה נלקח הנוסח הזה?הרי ביעלה ויבוא כלל לא לא מזכירים את נושא השמחה.

מתרץ ר"ח:

הגמ' במסכת ברכות כט. אומרת שלא אומרים תפילת הביננו במוצ"ש שהיות וצריך להוסיף הבדלה בחונן הדעת אתי לאטרודי ומקשה  מדוע אי אפשר לכלול הבדלה בתחילת הביננו, ובאופן זה אין חשש שייטרד, ונשארת בקושיא. 

ואומרים תלמידי רבנו יונה שבברכה קצרה (כמו הביננו) לא מכניסים הזכרות.

לאור דברים אלו מובן למה לא כללו הזכרת חנוכה ופורים בברכת מעין ג'. אך אם כן קשה מדוע הזכרת שבת ומועד כן נכללו?!

אומר ר"ח:

הדין הוא שאם שכח רצה או יעלה ויבוא בברכת המזון ונזכר אחרי ובנה ירושלים: 

בשבת אומר ברוך אתה ה' … שנתן שבתות ומנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית ברוך אתה ה' מקדש השבת. 

וביו"ט שאומר ברוך אתה ה' … אשר נתן ימים טובים לישראל לששון ולשמחה את יום חג… הזה, ברוך אתה ה' מקדש ישראל והזמנים"

ובר"ח: ברוך אתה ה'… אשר נתן ראשי חודשים לעמו ישראל לזכרון.

דהיינו לפני ובנה ירושלים רצה ויעלה ויבוא הם בגדר אזכרה בלבד ואילו לאחר ובנה ירושלים זה כבר תוספת ברכה.

ולכן במעין שלוש, שהיא ברכה קצרה, עד "ובנה ירושלים" היות ולא מוסיפים אזכרות לא מוסיפים של שבת, ראש חודש או יו"ט. אבל אחרי "ובנה ירושלים" כאן כבר דינם (בברכת המזון) כברכה ולכן כן הוסיפו במעין ג', אחרי ובנה ירושלים. 

ולכן גם ביו"ט מזכירים במעין ג'  בלשון "ושמחנו", כיוון שזה תחליף לברכה הנ"ל ששם אומרים "לששון ולשמחה".

לעומת זאת על הניסים זו תמיד אזכרה וגם אחרי ובנה ירושלים לא תיקנו ברכה מיוחדת ולכן לא נכנס כלל למעין ג' (שהיא כאמור ברכה קצרה).

  • ישנה חקירה שחוקר הפרי מגדים והיא: האם רצה ויעלה ויבוא זה חלק מברכת המזון או כאזכרה בלבד?

ולפי הדברים שאמרנו ברור ששיטת ר"ח היא שרצה היא רק אזכרה.

נפק"מ:

  1. אדם ברך ברכת המזון בסעודה שניה בשבת ושכח רצה ויחד עם זה כיוון גם להוציא את חברו שאכל סעודה שלישית. האם היות ולא יצא מבחינת עצמו לא הוציא גם את חברו או לא?

הדברים יהיו תלויים בספק: אם זה חלק מהברכה אזי כיוון שחסר בברכה הכלל הוא שאם לא יצא לא מוציא. אבל אם זה רק אזכרה אזי מה שחסר זה לא בברכה עצמה וחברו יצא.

  1. יו"ט שחל בשבת ובירך ברכת המזון ראשונה ושכח יעלה ויבוא ובשניה שכח רצה. האם מצטרפים?

גם ככן הדברים יהיו תלויים בספק: אם זה חלק בברכה, לא יצא, כי אף פעם לא בירך ברכה כתיקנה. אם זה אזכרה אזי ניתן לצרף הברכות.

  1. כוס שלישית מארבע כוסות בליל הסדר צריך לשתות לאחר ברכת המזון. ויש דעות שאם שתה לפני ברכת המזון לא יצא. מה יהיה הדין אם שתה כוס שלישית ונזכר ששכח יעלה ויבוא בברכת המזון. האם יצא ידי כוס שלישית?

שוב יהיו הדברים תלויים בספק: אם זו אזכרה, אזי הברכה היתה בסדר ולפיכך גם יצא ידי חובת כוס שלישית. אולם את זו ברכה אזי לא בירך ברכת המזון ולא יצא ידי כוס שלישית.

המאירי כותב שאם לא הזכיר בברכת המזון "על בריתך שחתמת בבשרנו ועל תורתך שלימדתנו" לא יצא ידי חובה ויש ראשונים שחולקים ומוכיחים שאין זה מעכב שאם היה מעכב היה צריך להזכיר ברית ותרה גם במעין ג', והמאירי לא הסביר כיצד ליישב ראיה זו.

הרמב"ם ברכות פ"ב ה"ג: 

"ברכת הארץ צריך לומר הודייה בתחלתה ובסופה וחותם בה על הארץ ועל המזון, וכל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ לא יצא ידי חובתו, וצריך להזכיר בה ברית ותורה ולהקדים ברית לתורה"

לפי לשון הרמב"ם (וכך גם משמע בגמ' ברכות מח:) ברית ותורה לא מעכב – דהיינו שזו אזכרה בלבד אך לא חלק מהברכה. 

כך גם משמע בשמנה ברורה שאומר שאם שכח ברית ותרה יכול להזכיר אחרי "נודה לך" ולפני רחם נא". ואם זה חלק מהברכה איך מועילה ההשלמה אלא משמע שזו אזכרה בלבד.

לפיכך גם מובן מדוע לא אומרים ברית ותרה במעין ג' – שכיוון שזו ברכה קצרה אין מוסיפים אזכרות כדאמרן.

הגהות אשר"י פ"ק דמגילה (סי' ד') כותב שנשים חייבות בבהמ"ז מן התורה אבל אינן מוציאות את האנשים שאינן יכולות לומר ברית והדברים לכאורה תמוהים שהרי בגמרא משמע שאם היו חייבות דאורייתא היו יכולות  להוציא אנשים?

ומסביר רעק"א שכוונת הגהות אשר"י היא רק לחלר של ברית ותרה שאת זה לא יכולות להוציא ועל הגבר לומר בעצמו.

ושואל החזו"א איך זה עובד, הרי יש לנו כלל שאי אפשר לצאת חצי מדין שומע כעונה וחצי באמירה עצמית.

ולפי מה שאנו אומרים שברית ותורה אינן חלק מהברכה אלא אזכרה הדברים מובנים שכן מה שלא ניתן לצאת חצי- חצי זה בברכה אחת אבל כאן יש ברכת המזון לחוד ואזכרה (ברית ותורה) לחוד וניתן לפצל ולצאת את הברכה מדין שומע כעונה ואת האזכרה בעצמו.

שיעור הרב מוטי פרוינדליך