מיליי לא מימסרן לשליח – הרב יעקב ישורון

בס"ד                                                                                                                                                             שני כד תשרי תשפ"ז      5/10/2026

מיליי לא מימסרן לשליח – הרב יעקב ישורון

מהלך א': יסוד הדין – "מילי לא מימסרן לשליח" בגט

נפתח את השיעור בסוגיית הגמרא בגיטין. המקרה הנידון הוא בבעל שאמר לשני אנשים: "כתבו ותנו גט לאשתי". אותם שני אנשים, במקום לכתוב את הגט בעצמם, הלכו ואמרו לסופר שיכתוב את הגט, ולאחר מכן הם עצמם לקחו את הגט ומסרו אותו לאישה. פוסקת הגמרא כדעת רבי יוסי: הגט פסול, משום ש"מילי לא מימסרי לשליח".

נבאר את גדרי הדין:

  • משמעות "מילי": הכוונה היא למילים. כאשר בעל מוסר גט ביד שליח ואומר לו לגרש בו את אשתו (שליח להולכה), אין כאן רק מילים אלא יש כאן פעולה ומעשה של נתינת חפץ הגט ליד השליח. לעומת זאת, כאשר הוא רק אומר להם בדיבור "כתבו גט", אין בין המשלח לשלוחים שום פעולה או מעשה אלא דיבור בלבד – וזה מוגדר כ"מילי".
  • ההבחנה בין שליח ראשון לשליח שני: יש להדגיש כי הכלל "מילי לא מימסרי לשליח" נאמר אך ורק ביחס לשליח שני ולא ביחס לשליח ראשון. אילו אותם שני אנשים שהבעל פנה אליהם היו כותבים בעצמם ומוסרים בעצמם, הגט היה כשר למהדרין, אף על פי שמינוים נעשה במילים בלבד. המגבלה חלה רק כאשר השליח הראשון, שקיבל מינוי של "מילי", בא וממנה שליח שני תחתיו.
  • אף שבכל התורה כולה למדנו מפסוקי גירושין ("ושלחה מביתו") ששליח עושה שליח, כאשר מדובר ב"מילי", השליח הראשון אינו יכול להעביר את השליחות הלאה.

מהלך ב': בירור שיטת המהרי"ט וראיות לכך שהדין הוא דווקא בשליח שני

כנגד הגדרה זו, מצינו את דעת המהרי"ט, שחידש ש"מילי לא מימסרי לשליח" נאמר אפילו בשליח ראשון. לפי שיטתו, ראובן אינו יכול לומר לשמעון: "לך לעדרי, קח שור והקדש אותו עבורי", משום שזו אמירה בעלמא ("מילי") שאינה נמסרת לשליח.

אולם, רבים תמהו על דברי המהרי"ט, וניתן להוכיח בבירור מן הסוגיות ש"מילי" מועיל בשליח ראשון:

  1. מלשון הסוגיה בגיטין: אילו שליחות של מילי לא הייתה מועילה בשליח ראשון, הגמרא הייתה צריכה לפסול את הגט מיד בעצם אמירת הבעל לשניים "כתבו". עצם העובדה שהגמרא נזקקת להמשיך את הסיפור בכך שהם אמרו לסופר שיכתוב, מוכיחה שבשליח ראשון אין שום פסול.
  2. משליח קבלה של אישה: אישה האומרת לאדם "היה שליח לקבלת גיטי", הקשר ביניהם כולל אמירה בלבד ("מילי") בלא כל מעשה. ההלכה הפסוקה היא ששליח זה כשר לקבל את הגט עבורה. אלא שהשליח אינו יכול למנות שליח שני תחתיו לקבלה משום ש"מילי לא מימסרי לשליח". אם הדין היה חל בשליח ראשון, אישה כלל לא הייתה יכולה למנות שליח קבלה.
  3. מהגמרא במסכת נדרים: בעל היוצא לדרך ואומר לאפוטרופוס: "כל נדרים שתדור אשתי מכאן ועד שאבוא… תפר לה". נחלקו שם רבי יאשיה ורבי יונתן האם הנדרים מופרים. רבי יאשיה ממעט זאת מגזירת הכתוב ("אישה יקימנו ואישה יפירנו – אישה ולא שלוחה"), ואילו רבי יונתן סובר ששלוחו של אדם כמותו. הדיון שם מתמקד אך ורק בשאלה אם יש גזירת כתוב מיוחדת, וברור שלולא גזירת הכתוב המינוי היה מועיל לכולי עלמא – על אף שמינוי להפרת נדרים הוא כולו מילים ("מילי"). מכאן הוכחה גמורה ששליח ראשון פועל במילי.

מהלך ג': בין "זכין לאדם" לשליחות – הסתירה בסוגיות תרומה

כדי להתקדם לבירור מהות השליחות, נציג יסוד נוסף: דין "זכין לאדם שלא בפניו" (ראובן המזכה חפץ לשמעון עבור לוי בלא ידיעתו, והגבהת שמעון נחשבת כהגבהת לוי). כאן מתעוררת סתירה חמורה בין שתי סוגיות בדיני תרומה:

  • במסכת נדרים: הגמרא דנה בדין "התורם משלו על של חברו" (ראובן תורם מפירותיו על תבואת שמעון). הגמרא חוקרת האם צריך דעת של שמעון, ומעמידה זאת בספק האם זו זכות גמורה או שמא ניחא ליה לאדם לקיים מצווה בעצמו. מכל מקום, על הצד שזו זכות – לכל הדעות אין צורך בדעת שמעון כלל, וראובן נעשה שלוחו להפריש תרומה בלא ידיעתו.
  • במסכת חולין: אדם שמינה שליח להפריש תרומה מכריו ובא ומצא שהופרשה תרומה. אם אנו מניחים שלא אומרים "חזקה שליח עושה שליחותו", יש חשש שמא אדם אחר (שלא מונה) הפריש. פוסקת הגמרא שאסור לאכול מהפירות משום שהם טבל, כיוון שבתרומה נאמר "כן תרימו גם אתם – מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם", וצריך בהכרח את דעת המשלח במינוי השליח.

יישוב הרשב"א וקצות החושן: ההבדל בין המקרים נעוץ בהבחנה שבין דין "זכין" לדין "שליחות":

  • בגמרא בנדרים, ראובן נותן משלו לפטור את תבואת חברו, ונמצא ששמעון מרוויח ומקבל ממון שלא היה לו קודם – בזה חל דין "זכין לאדם שלא בפניו", ובזכייה אין צורך בדעת המקבל.
  • בגמרא בחולין, הפירות מופרשים מכריו של הבעלים עצמו, ואין כאן רווח חומרי חדש אלא רק תיקון הפירות. במצב כזה לא שייך דין "זכין" אלא דין שליחות, ובשליחות קיימת גזירת הכתוב שחובה שיהיה מינוי מדעת המשלח "כן תרימו גם אתם – מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם" (בבא מציעא כב' א') . הכלל הוא: זכין לאדם (כשיש לו רווח ממשי), אבל לא זכין מאדם.

מהלך ד': שליחות במצוות – בין כיסוי הדם למילה ודין "חטף מצווה"

מכאן נפנה לשתי מצוות ייחודיות שיש להן מאפיין משותף: מצוות כיסוי הדם ומצוות ברית מילה:

  • כיסוי הדם:  (גמרא בחולין) נאמר בפסוק "ושפך את דמו וכיסהו בעפר" – ודרשו חז"ל: "מי ששפך הוא יכסה", כלומר ישנה גזירת הכתוב שאין שליחות בכיסוי הדם והשוחט חייב לכסות בעצמו. עם זאת, אם השוחט לא כיסה, המצווה מוטלת על כלל ישראל (שנאמר "ואמר אל בני ישראל").
  • ברית מילה : (גמרא בקידושין) המצווה מוטלת בראש ובראשונה על האב ("וימל אברהם את יצחק בנו"), ואם האב אינו מל אותה, המצווה מוטלת על כלל ישראל ("המול לכם כל זכר").

דין "חטף מצווה": במסכת חולין מובא שאדם ששחט ובא אחר וחטף ממנו את המצווה וכיסה את הדם, קנסו חכמים את החוטף לשלם עשרה זהובים לבעל המצווה. הגמרא מסיקה (מכוח בת קול שאמרה "כוס של ברכה שווה ארבעים זהובים") שהקנס נתקן בעיקרו על חטיפת הברכה ומניעתה מבעל המצווה ולא על חטיפת המצווה עצמה .

מהלך ה': שאלת הרא"ש – חטיפה משליח האב במילה ושיטת הש"ך

הרא"ש מעלה שאלה יסודית: אם האב בא למול ובא אחר וחטף ממנו – ודאי שהחוטף חייב עשרה זהובים. אך מה הדין כאשר האב מינה את ראובן להיות שלוחו למול, ובא שמעון וחטף את המילה מראובן?

  • דעת רבנו תם: שמעון פטור מלשלם לראובן.
    • טעם ראשון: בזמן הזה אין דנים דיני קנסות (שליחותייהו עבדינן רק בדבר השכיח ויש בו חיסרון כיס, וקנס אין בו חיסרון כיס).
    • טעם שני: "גדול העונה אמן יותר מן המברך". ראובן היה יכול לענות אמן על ברכת שמעון ולקבל שכר גדול יותר, ואם לא ענה – "איהו דאפסיד אנפשיה". (וסברא זו שייכת דווקא בחטיפה משליח ולא כשחוטף מבעל המצווה עצמו).
  • דעת הרא"ש: שמעון פטור משום שמכוח מה ראובן מוסמך למול? מכוח החיוב המוטל על כלל ישראל; אך חיוב זה מוטל באותה מידה גם על שמעון, ואין לראובן שום זכות עודפת על פני שמעון.
  • חידוש הש"ך: הש"ך מדייק מכך שהרא"ש מדמה מילה לכיסוי הדם: כשם שבכיסוי הדם אי אפשר למנות שליח ("מי ששפך יכסה"), כך אין דין שליחות במילה כלל! המוהל לעולם אינו פועל מכוח שליחות האב, אלא מכוח חיוב כלל ישראל. לכן הש"ך מזהיר בתוקף: אב שיודע למול חייב למול בעצמו, ואם הוא נותן למוהל למול – הוא מפסיד את המצווה כי אין שליחות במילה!
  • ראיית קצות החושן: אילו ראובן היה שליחו של האב מדין "שלוחו של אדם כמותו", הרי שחטיפה מראובן הייתה נחשבת כחטיפה ישירה מהאב והחוטף היה חייב לשלם עשרה זהובים. מכך ששמעון פטור, מוכח שראובן אינו נחשב שלוחו של האב.

מהלך ו': סתירת הרמ"א ויישוב ה'משנה למלך'

כאן מציג הקצות סתירה חזיתית בדברי הרמ"א:

  1. בחושן משפט (סימן שפב) פוסק הרמ"א כדברי הרא"ש – שאם שמעון חטף מראובן (שליח האב), שמעון פטור.
  2. מאידך, בדרכי משה (יורה דעה, הלכות מילה) מביא הרמ"א את דברי האור זרוע שיטה הסוברת שאין שליחות במילה, ותמה עליה: מדוע נגרעה מילה מכל התורה כולה ששלוחו של אדם כמותו?! משמע שהרמ"א סובר בבירור שיש שליחות במילה!
  • והקושי זועק: אם יש שליחות במילה וראובן הוא שלוחו של האב, מדוע שמעון פטור כשחטף מראובן?

הניסיון ליישב על פי חידוש ה'משנה למלך': המשנה למלך מחדש יסוד מרחיק לכת: ברגע שאנו יודעים שראובן מעוניין בשליחות ומינה את שמעון, כל אדם אחר (לוי) ששומע על כך יכול ללכת ולעשות את השליחות במקומו ולהיחשב שלוחו של ראובן, אף שראובן לא מינה אותו ישירות!

  • ראיה לכך הביא מדין קידושין: ראובן שרוצה לקדש אישה מסוימת, ובא שמעון וקידש לו אותה בלא ידיעתו – מקודשת. (אבן העזר לה' ד')
  • אלא שמתעורר הקושי מחולין (שאם אחר תרם התרומה בטלה): תירץ המשנה למלך שבתרומה יש מידות ושיעורים שונים (עין יפה 1/40, בינונית 1/50, רעה 1/60) ולכן בעל הבית מקפיד על האדם הספציפי, אבל במעשרות ששיעורן קצוב – גם אחר יכול לעשר במקומו.

לפי זה ניתן היה ליישב את הרמ"א: יש שליחות במילה כדברי הדרכי משה; ומדוע שמעון פטור כשחטף מראובן? משום שברגע שהאב גילה דעתו שהוא חפץ בשליחות ומינה את ראובן, גם שמעון הפך להיות שלוחו של האב לפי יסוד המשנה למלך! ממילא שניהם שלוחים שווים של האב, ושמעון לא חטף מראובן דבר.

 

 

מהלך ז': דחיית הקצות – החזרה ל"מילי לא מימסרי לשליח"

אולם, קצות החושן דוחה מכל וכל את יסוד המשנה למלך, ומביא הוכחה ניצחת מסוגיית הפתיחה שלנו – "מילי לא מימסרי לשליח":

  • אישה הממנה את ראובן לשליח קבלה לגט, וראובן הלך ואמר לשמעון: "קבל אתה את הגט במקומי". ההלכה היא שהגט בטל משום שמילי לא מימסרי לשליח.
  • מקשה הקצות: אם כדברי המשנה למלך, מדוע שהגט ייפסל? נכון ששמעון אינו יכול להיות שליח של ראובן (כי מילי לא מימסרי לשליח), אבל שמעון ייחשב שלוחה של האישה עצמה! שהרי אנו יודעים שהאישה מעוניינת בשליחות קבלה, ולדברי המשנה למלך כל אדם שפועל לשם כך הופך להיות שליח שלה ישירות!

 

אולם נשאלת השאלה הרי בהלכה באבן העזר שמקורה בדברי הרא"ש רואים שאפשר למנות שליח גם בלא ידיעתו ?
ומתרץ קצות החושן שבהלכה הנ"ל באבן העזר המקדש מקבל  דבר שלא היה לו קודם ולכן אפשר להפעיל את דין זכין לאדם שלא בפניו ("זכין לאדם") ובדין זה באמת לא צריכים את דעת המשלח, ואילו בגמרא בחולין שממנה משמע שאם לא אומרים חזקה שליח עושה שליחותו יש חשש שמישהו אחר ולא השליח תרם ולכן התרומה אינה תרומה, שם המשלח לא מקבל כלום (לא אומרים "זכין מאדם") אלא חייבים להפעיל את דין שליחות, ולכן התרומה אינה תרומה מפני שבדין שליחות צריכים שהשליח יתמנה מדעת המשלח.
מצוות מילה גם היא עונה להגדרה של "זכין מאדם" שהרי האבא המשלח לא מקבל כלום משהשליח, ואין דין זכין אלא דין שליחות, ולכן ראובן שמונה על ידי האבא נחשב לשליח ואילו שמעון שלא מונה אלא חטף לא נחשב לשליח, ובזה נסתר התירוץ שבא ליישב את הסתירה ברמ"א שיסודו היה בכך שגם ראובן וגם שמעון שניהם שליחים של האבא.

המסקנה לגבי מילה: שמעון בשום אופן אינו שליח של האב (אין מינוי מדעת ואין כאן דין "זכין" כי אין רווח ממוני). ומכיוון ששמעון אינו שליח, מדוע נפסק שהוא פטור מתשלום עשרה זהובים לראובן? מוכח מכאן שגם ראובן אינו שליח של האב! כלומר, נדחו דברי הדרכי משה, ונפסקה ההלכה כרבנו תם, הרא"ש והש"ך – שאין שליחות במילה כלל ועיקר!

מהלך ח': עומק הדין – מדוע באמת אין שליחות במילה? (יסוד תוספות רי"ד)

אם כן, נשאלת השאלה: בכיסוי הדם יש גזירת כתוב מפורשת ("מי ששפך הוא יכסה"), אך במילה אין שום פסוק הממעט שליחות – מדוע שלא תועיל בה שליחות כבכל התורה?

מבאר הקצות על פי יסודו המפורסם של תוספות רי"ד:

  • מדוע אדם אינו יכול למנות שליח שיניח תפילין עבורו, יישב בסוכה עבורו או ילבש ציצית עבורו?
  • משום שבמצוות אלו, אם השליח יבצע את הפעולה – מה נשאר למשלח במצווה? לא נותר לו מאומה! בקידושין וגירושין האישה מקודשת לו (הוא נותן את הטבעת) או מתגרשת ממנו (הוא כותב בגט "אנא פטרית"), בבניית סוכה המשלח עצמו יושב בה ונשאר לו חלק במצווה. אבל במצוות שהן חובת הגוף ("דבר שבגופו"), כאשר השליח עושה את המעשה, המשלח אינו עושה דבר, ובכך לא שייך דין שליחות.
  • זהו בדיוק גדר המילה: המצווה היא פעולת המילה המוטלת על גופו של האב ביחס לבנו; אם האב מעמיד מוהל שימול במקומו, לא נשאר לאב שום חלק במעשה המצווה, ולכן במצוות שבגופו לא שייך דין שליחות.

מהלך ט': סיכום וסיום – שלוש רמות בדיני שליחות ומצוות

לסיום השיעור, נמצא כי לאורך כל הדרך שזורים שלושה גדרים יסודיים בדיני שליחות ומצוות:

  1. שליחות רגילה ("שלוחו של אדם כמותו") : התורה דורשת מהאדם עצמו לעשות את הפעולה אלא שהתורה חידשה שמעשה השליח נחשב כמעשה המשלח, כגון בקידושין, בגירושין, ובשליח קבלה – ביסוד הזה נתקלנו למשל כאשר דברנו על השליח שממנה האישה כשליח שלה לקבל את הגט מיד בעלה.
  2. פעולות שאינן צריכות שליחות ונמדדות לפי התוצאה: מקרים שבהם המוקד אינו המעשה של האדם אלא המצב והתוצאה, כגון שחיטה (העיקר שהבהמה שחוטה כדין, ואפילו שחט אחר בלא ידיעת הבעלים מותר לאכול; וכן המשנה ש"הכל שוחטין ושחיטתן כשרה חוץ מחרש שוטה וקטן שמא יקלקלו את שחיטתן" – הפסול בקטן הוא שמא יקלקל ולא בגלל שאין שליחות לקטן – ראיה מכאן שאין ואין צורך בשליחות), או טבילת כלים שנפלו מעצמם למים (רשב"א), או אומן גוי שעושה מעקה ולמרות זאת מתקיימת המצווה (המחנה אפריים) – ביסוד הזה נתקלנו למשל בגמרא בחולין שאומרת שלמרות שלא אומרים חזקה שליח עושה שליחותו ולכן יתכן שהבהמה נשחטה שלא על ידי השליח, למרות זאת בעל הבהמה יכול להניח שהיא נשחטה כדין בגלל "רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן" ולאכול ממנה.
  3. מצוות שחייב לעשות בעצמו ואין בהן שליחות: מקרים שבהם נדרשת פעולת האדם עצמו והשליחות אינה מועילה, כמו למשל "וסמך ידו על ראש העולה" – "ידו ולא יד שלוחו" (מנחות). ביסוד הזה נתקלנו למשל – אם מחמת גזירת הכתוב (כמו בכיסוי הדם: "מי ששפך יכסה"), ואם משום שזהו "דבר שבגופו" שאין בו שליחות (כמו הנחת תפילין ו ברית מילה).

בכך נשלם מהלך השיעור, ונחתום בדברי המשנה: "רבי חנניה בן עקשיא אומר: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר: ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".




פרשת וירא: האם אישה מברכת על מילת בנה

האם אשה מברכת על מילת בנה

וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּנוֹ בֶּן שְׁמֹנַת יָמִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים: (כא, ד)

מפסוק זה לומדת הגמרא בקידושין (כט, א) שאשה פטורה מלמול את בנה שכתוב "כאשר צוה אותו" 'אותו' ולא אותה. ונפסק בשולחן ערוך שאשה, למרות פטורה, יכולה למול את בנה. ומדייק המקנה מלשון השולחן ערוך שיכולה גם לברך על המילה.

בשיעור זה תתבאר הלכה זו – למה מברכת, ומה החילוק בין פטור אשה ממצוה זו לפטור אשה ממצוות עשה שהזמן גרמא, בה פוסק השולחן ערוך שאם מקיימת את המצוה אינה מברכת.

האם אשה יכולה לברך על מצוה שאינה חייבת בה * ברכת המצוות נתקנה על מעשה המצוה או על קיום המצוה * הברכה היא חלק מגוף המצוה, ולא דבר נפרד מהמצוה * ביאור דברי המשנה ברורה הנזכרים * יישוב החילוק בין אשה שמלה את בנה לאשה שעושה מצות עשה שהזמן גרמא * טעם חדש בשיטת השולחן ערוך שאשה אינה יכולה לברך על מצות עשה שהזמן גרמא * ביאור במה שאשה מברכת על מילת בנה גם כשאינה שליחה של בעלה

האם אשה יכולה לברך על מצוה שאינה חייבת בה

השולחן ערוך (אורח חיים תקפט, ו) פוסק שאשה יכולה לתקוע בשופר למרות שזו מצות עשה שהזמן גרמא, והיא פטורה, אך אינה יכולה לברך. והרמ"א (שם) חולק וסובר שהמנהג הוא שאשה המקיימת מצות עשה שהזמן גרמא למרות שהיא פטורה, מברכת. וכן פסק הרמ"א לגבי מצות ציצית (או"ח יז, ב) שאם רוצה להתעטף בציצית ולברך הרשות בידה.

והנה לגבי מצות מילה פוסק השולחן ערוך (יו"ד רסד, א) שאשה יכולה למול את בנה למרות שאינה חייבת. ומדייק המקנה (קידושין כט, א) בדברי השולחן ערוך – ממה שלא כתב שלא תברך על המילה כמו שכתב לגבי אשה המקיימת מצוות עשה שהזמן גרמן – שאם מלה את בנה, יכולה לברך על המילה.

והקשה המקנה, מה החילוק בין מצות מילה שאשה יכולה לברך, למרות שאינה חייבת למול את בנה, למצוות עשה שהזמן גרמא שדעת השולחן ערוך שאשה אינה יכולה לברך עליהם.

כדי להבין את טעם החילוק, נקדים לבאר את טעמו של השולחן ערוך שאשה אינה יכולה לברך על מצוות עשה שהזמן גרמא. לשם כך תחילה נצא לדון בברכת המצוות, האם הברכה נתקנה על מעשה המצוה, או על קיום המצוה. ועוד נדון האם הברכה היא חלק ממעשה המצוה, או דבר נוסף מחוץ למצוה.

ברכת המצוות נתקנה על מעשה המצוה או על קיום המצוה

נתאר לעצמנו מקרה כזה: אדם בא לביתו של חברו בליל בדיקת חמץ, ורואה שחברו אינו נמצא בביתו, וודאי לא יספיק לבדוק, והחליט לבדוק בעצמו עבור חברו. האם עליו לברך על הבדיקה?

המגן אברהם (תלב ס"ק ו) בהלכות בדיקת חמץ כתב, שאם אדם מינה שליח שיבדוק חמץ בביתו, מברך הבודק למרות שאין זו מצוה שלו, כי הכלל בברכות המצוות הוא שהעושה את מעשה המצוה הוא זה שמברך, ולא מי שהמצוה מוטלת עליו.

הרי בדבריו שברכת המצוות שייכת למעשה המצוה, ולא לקיום המצוה, ולכן השליח שעושה את מעשה המצוה, הוא המברך, למרות שקיום המצוה מתייחס לבעל הבית, ולא לשליח, שהרי אין השליח מצווה בבדיקת ביתו של חברו. מעתה כמו כן אם בודק את ביתו של חברו, אף בלי שעשאו שליח לזה, יברך הבודק.

[לעומת זאת בברכת שהחיינו – הברכה היא על קיום המצוה, ולא על מעשה המצוה, ולכן אם אדם מל את בנו של חברו, על המילה יברך המוהל, שהרי הוא עושה את מעשה המצוה, אך ברכת שהחיינו יברך האב שהרי הוא מקיים את המצוה].

ובגוף הנידון האם הברכה היא על מעשה המצוה או על קיום המצוה כבר דן רבי עקיבא איגר בתשובה (מהדורא קמא סימן ט) לגבי אדם שקנה דירה שקבועה בה מזוזה, האם יברך על המזוזה שהרי יש כאן קיום מצות מזוזה בלי מעשה מצוה. ואותו הנידון ישנו גם במי שיצא מביתו ונסע למקום רחוק כמו מדינת הים וכדו', שבזמן זה אין נחשב שדר בביתו, האם כשחוזר לביתו צריך לברך על המזוזה. ותחילה רצה לומר שיברך, אך הביא ברכי יוסף (או"ח סימן יט) שהשוכר בית שיש בו מזוזה אינו מברך, כי הברכה נתקנה בשעה שקובעים את המזוזה על הפתח. ויסוד הדבר הוא שאין מברכים על קיום מצוה, אלא על עשיית מעשה המצוה. ולכן במקרים הללו לא יברך על המזוזה, שהרי אינו עושה את מעשה המצוה. [ולדינא הניח בצריך עיון].

והביא לכך הגרי"ד סולובייצ'יק ראיה מדברי הרמב"ם.[1] אדם שהתעטף בטלית ולא בירך – וכגון אם התעטף בשעה מוקדמת מאד, קודם שהגיע זמן טלית שאינו יכול עדיין לברך – פוסק הרמב"ם (ברכות יא, ה) שיכול לברך כל עוד הינו לבוש בה ובטעם דין זה כתב שהוא מכיון שזו מצוה שעדיין עשייתה קיימת.

ואם נאמר שהברכה היא על קיום המצוה, ולא על העשייה, למה הוצרך הרמב"ם לטעם זה – שעדיין העשייה קיימת, כדי לבאר הסיבה שיכול לברך, והרי גם בלי טעם זה יכול לברך, שהרי בכל רגע שהוא עטוף בטלית מקיים מצות ציצית. הרי שסובר הרמב"ם שהברכה באה על עשיית המצוה, ולא על הקיום, ולכן הוצרך לומר טעם שיכול לברך למרות שאינו עושה עכשיו בפועל את מעשה העיטוף, שנחשב עדיין שהעשייה קיימת ולכן יכול לברך.

אמנם בדברי המשנה ברורה נראה שחולק על המגן אברהם וסובר שהברכה באה על קיום המצוה, ולא על מעשה המצוה, שכתב (תלב ס"ק י) בטעם הדין שהשליח מברך על בדיקת חמץ – שהוא משום שכשעשאו בעל הבית שליח לבדוק נחשב כמו שעשאו שליח גם לענין הברכה. ומשמע בדבריו שלולא סברא זו – שהוא שליח גם לענין הברכה, וכן באופן שבודק מדעתו ובלא שעשאו בעל הבית שליח לזה – לא יברך הבודק ואף שהוא עושה את מעשה המצוה.

הרי שסבר המשנה ברורה שהברכה באה על קיום המצוה, ולא על מעשה המצוה, ולכן מאחר והשליח אינו מקיים בזה מצות בדיקת חמץ, שהרי אינה מוטלת עליו, אינו יכול לברך, ומה שמברך הוא רק מחמת שנחשב שליח של בעל הבית גם לענין הברכה.

ואמנם כבר הקשו בעצם דברי המשנה ברורה – אם הברכה היא על קיום המצוה, מה שייך לעשות שליח לגבי הברכה, הרי המצוה מתקיימת בבדיקת השליח על ידי המשלח, ומה ההבדל בין זה לאופן שבעל הבית בעצמו בודק שפשוט שאינו יכול לעשות שליח רק עבור הברכה?

הברכה היא חלק מגוף המצוה, ולא דבר נפרד מהמצוה

וההסבר בדברים הוא כך. ישנה הלכה שטומטום ואנדרוגינוס חייבים לקיים מצוות עשה שהזמן גרמן מצד הספק שמא הם איש וחייבים במצוות הללו, וספקא דאורייתא לחומרא. בא הראב"ד בהשגותיו על הרמב"ם (סוכה ו, יג) ומחדש, שכשטומטום ואנדרוגינוס מקיימים מצוות עשה שהזמן גרמא, הם חייבים לברך. ונשאלת השאלה, למה חייבים לברך, והרי הברכה היא רק דרבנן, ובדרבנן הכלל הוא ספקא דרבנן לקולא?

ומרווח בעולם הישיבות לבאר בזה, שסבר הראב"ד שכתקנו חכמים ברכה על מצוה, אין הברכה באה כתוספת על המצוה, אלא היא חלק מגוף מעשה המצוה, והרי זה כמו שהרחיבו חכמים את מעשה המצוה ואמרו שכך היא צורת הקיום, לברך קודם העשיה.

ולכן סובר הראב"ד שמאחר והטומטום חייב מספק לקיים את המצוה, חייב גם בברכה, כי יש עליו חובה לקיים את המצוה כתיקונה, וכך היא צורת המצוה כתיקונה לקיימה עם ברכה לפניה.

ונביא ראיה לזה. כתוב במשנה (תרומות א, ו) שאילם לא יתרום לכתחילה, שהרי אינו יכול לברך. דין זה לכאורה אינו מובן – מה בכך שאינו יכול לברך, והרי הוא אנוס ופטור מהברכה, וכמו שמותר לו לאכול לכתחילה למרות שאינו יכול לברך, שהרי הוא אנוס, כמו כן יוכל לכתחילה לקיים מצוה אף שאינו מברך עליה.

ולפי מה שנתבאר שהברכה היא חלק מגוף המצוה, וצורת המצוה בשלמותה היא להפריש בברכה – יתיישב דין זה. שהרי אילם, מאחר ואינו יכול לברך, אם יפריש יהיה חסר בשלמותה של המצוה, שהרי יש חלק מהמצוה שאינו יכול לקיים. לכן לכתחילה לא יתרום.

ביאור דברי המשנה ברורה הנזכרים

על פי הדברים הללו נוכל לבאר היטב את כוונת המשנה ברורה שהבאנו לעיל, ונראה שאינו חולק על חידושו של המגן אברהם שהברכה היא על העשייה, ולא על הקיום.

מאחר ונתבאר שהברכה היא חלק מהעשייה, ומעשה המצוה יהיה שלם רק עם הברכה, אם כן יש לומר אף בדעת המשנה ברורה שהברכה נתקנה על עשיית המצוה, ולא על הקיום וכדברי המגן אברהם. ומה שאמר המשנה ברורה שהשליח מברך כיון שהוא שלוחו של בעל הבית על הברכה – אין כוונתו שיש כאן שליחות על עצם הברכה מצד עצמה, שהרי אדם לא יכול לעשות שליח רק על הברכה, אלא כוונתו שמאחר והברכה שייכת לעשיית המצוה, ולא תהיה עשיית המצוה שלמה בלי הברכה, אם כן כשעושה בעל הבית שליח על מעשה המצוה של בדיקת חמץ, מוכרח השליח לעשות הבדיקה בברכה, כי רק כך יוכל לקיים את שליחותו לעשות את מעשה המצוה בשלמותה.

יישוב החילוק בין אשה שמלה את בנה לאשה שעושה מצות עשה שהזמן גרמא

נחזור עתה לתחילת הדברים. הבאנו את קושית המקנה למה לדעת השולחן ערוך אשה שמלה את בנה יכולה לברך ואילו אשה המקיימת מצות עשה שהזמן גרמא אינה יכולה לברך.

ונראה על פי הדברים שאמרנו שיש כאן חילוק פשוט. כשבעל שולח את אשתו למול את הבן, אף שאינה מקיימת בעצמה מצוה, שהרי אין מצוה זו מוטלת עליה, יש למעשה המילה שעושה שם של מעשה מצוה, שהרי היא שליחה של בעלה על עצם המעשה, והרי זה כמו מעשה שלו. ומאחר שנתבאר שהברכה לא באה על הקיום, אלא על מעשה המצוה, ויותר מכך – הברכה היא חלק מגוף מעשה המצוה, לכן אף שהאשה עצמה אינה מקיימת מצות מילה על ידי מעשה זה, מברכת, שהרי היא עושה מעשה מצוה שלו, בשליחותו, וצריכה לעשותו בשלמות.

לעומת זאת כשאשה מקיימת מצות עשה שהזמן גרמא, מאותה הסיבה שחסר לה בקיום המצוה, שהרי אינה מחוייבת, מאותה הסיבה גם חסר למעשה שעושה שם של מעשה מצוה, וזו הסיבה שאינה מברכת. ואין זה דומה לאופן שהיא שליחה של בעלה על מעשה המילה, שאז על ידי השליחות יש למעשה המילה שם של מעשה מצוה, ומברכת כדי שיהיה מעשה מצוה שלם.

ויש לדמות זאת לבעל הבית ששלח שליח לבדוק את חמצו, שההלכה היא שהשליח מברך, ואף שאין זה נחשב לו קיום מצוה שהרי הוא עצמו פטור, למרות זאת מאחר שנחשב המעשה שעושה למעשה מצוה – שהרי עושה אותו בשליחות בעל הבית המחוייב לבדוק – צריך לברך. כמו כן אשה שמלה את בנה בשליחותו של בעלה, נחשב המעשה למעשה מצוה, ולכן צריכה לברך כדי שיהיה המעשה מעשה מצוה בשלמותו.

אכן, בביאור זה נבין למה אשה מברכת במקום שהיא שליחה של בעלה למול את הבן, אבל עדיין לא עלה לנו ביאור באופן שלא נשלחה על ידי בעלה, או שאין לה בעל והיא מלה בעצמה, איך יכולה לברך והרי אינה עושה עשייה של חיוב שהרי אינה חייבת בעצמה – ומה בין זה לכל מצות עשה שהזמן גרמא שאינה יכולה לברך. לכן נראה להעמיק בזה עוד כדלהלן.

טעם חדש בשיטת השולחן ערוך שאשה אינה יכולה לברך על מצות עשה שהזמן גרמא

בפשטות נראה שטעמו של השולחן ערוך שאינה יכולה לברך הוא הטעם שהובא בראשונים – מפני שאינה יכולה לומר וצוונו. כך ביאר המקנה (קידושין כט, א) בטעמו, וכן כתב במשנה ברורה (תקפט ס"ק י).

ונראה לתת טעם חדש בשיטת השולחן ערוך שאשה אינה יכולה לברך על מצות עשה שהזמן גרמא. בפשטות נראה שמצוות עשה שהזמן גרמא אינן שייכות כלל לנשים. אמנם הראב"ד מגדיר זאת באופן שונה. הראב"ד אומר שכל המצוות ניתנו גם לאנשים וגם לנשים, אלא שלאנשים ניתנו כל המצוות כחובה, ואילו לנשים מצוות עשה שהזמן גרמן ניתנו כרשות.

ונבין הגדרה זו על ידי נפקא מינה שיש בה. הגמרא במסכת חגיגה (טז, ב) מביאה לימוד שנשים פטורות מסמיכה על הקרבן. ודעת רבי יוסי שמותר לנשים לסמוך. וכתבו התוספות במסכת חולין (פה, א ד"ה נשים) שאמנם מותר לאשה לסמוך, אך אסור לה לסמוך בכל כוחה, כי יש בזה איסור משתמש בקדשים. בא הראב"ד (ספרא פרשתא ב אות ב) ואומר שאשה יכולה לסמוך בכל כוחה ואין בזה משום איסור מעילה, ועל פי הגדרתו – שנשים קיבלו מצוה זו, כרשות, ולא כחובה. ולכן, אם תסמוך אין זה נחשב לה מעילה כי נחשב שמקיימת מצות הרשות.

ונפקא מינה נוספת – מובא בגמרא (יבמות ד, א) שמותר לאיש ללבוש כלאים בציצית כי מצות עשה של ציצית דוחה לא תעשה של כלאים. ויש לדון האם אשה שרוצה ללבוש ציצית יכולה ללבוש כלאים. לפי הפשטות שלאשה כלל לא נאמרו מצוות עשה שהזמן גרמא, לא תוכל ללבוש כלאים, שהרי אין לה עשה שידחה את הלא תעשה של כלאים. אבל לפי ההגדרה של הראב"ד שגם לאשה ניתנה מצוה זו, רק כרשות, ולא כחובה יתכן בהחלט שתוכל ללבוש כלאים בציצית שהרי יש לה בזה קיום מצות עשה של ציצית.

והנה לכשנתבונן, יש הבדל גדול בין ההגדרה הפשוטה בפטור נשים במצוות עשה שהזמן גרמן, להגדרה של הראב"ד – איך נתייחס לקיום מצות עשה שהזמן גרמא על ידי אשה. לפי הגדרה הפשוטה זה נחשב 'קיום מצוה של חובה' על ידי אשה [שאמנם יש רשות בידה אם לקיים המצוה, אך המצוה נחשבת מצוה של חובה]. ולפי ההגדרה של הראב"ד שמצוות עשה שהזמן גרמן לאשה הן מצוות של רשות, אשה שמקיימת מצות עשה שהזמן גרמא נחשב לה 'קיום מצוה של רשות'.

בזה ניתן להבין טעם חדש בסברת השולחן ערוך שאשה אינה יכולה לברך על מצות עשה שהזמן גרמא. מאחר ומצוה זו המתקיימת על ידי אשה מוגדרת כ'מצוה של רשות' אין שייך לברך עליה, שהרי לא תקנו חכמים כלל ברכה על מצוות של רשות. [וכמו שאין מברכים על מנהג (עיין תוספות סוכה מד, ב ד"ה כאן במקדש)].

ודווקא לפי ההגדרה הפשוטה שאשה המקיימת מצות עשה שהזמן גרמא נחשב לה כקיום מצוה של חובה, יש מקום לומר שתוכל לברך, שהרי על מצוה של חובה תקנו ברכה, ואף מי שאינו חייב בה יכול לברך אם מקיימה. אבל לפי ההגדרה של הראב"ד שזו מצוה של רשות אינה יכולה לברך, כי לא תקנו כלל ברכה על מצוות של רשות.

וראיה שלא תקנו כלל ברכה על מצוה של רשות – הנה שיטת הגר"א להלכה שיש קיום מצוה בכל כזית מצה שאוכלים כל שבעת ימי הפסח. מעתה נבוא ונשאל, למה אין מברכים על אכילת מצה בכל יום מימי הפסח כמו בלילה הראשון, והרי יש בזה קיום מצוה. התשובה היא, שאמנם יש בזה קיום מצוה, אך זה קיום מצוה של רשות, ועל קיום מצוה של רשות לא תקנו חכמים ברכה, ולכן גם אינו יכול לברך אם ירצה.

מעתה נתבונן, כשאשה מקיימת מצות מילה – ומלה את בנה, האם נגדיר זאת כקיום מצוה של רשות או קיום מצוה של חובה? פשוט שזה קיום מצוה של חובה. כי אמנם עליה אין חובה לקיים את המצוה, אך המצוה מצד עצמה היא מצוה של חובה, שהרי הילד חייב להיות מהול.

ביאור במה שאשה מברכת על מילת בנה גם כשאינה שליחה של בעלה

בזה יתבאר היטב החילוק בין אשה המלה את בנה שיכולה לברך, לאשה המקיימת מצות עשה שהזמן גרמא שאינה יכולה לברך. כשאשה מלה את בנה היא מקיימת בזה מצוה של חובה. על מצוה של חובה תקנו ברכה, ולכן אף שאינה חייבת יכולה לברך. לעומת זאת כשאשה מקיימת מצות עשה שהזמן גרמא היא מקיימת בזה מצוה של רשות. על מצוה של רשות אי אפשר לברך.

**

[1] ראיה זו מופיעה גם בשיעורי רבי שמואל על מסכת פסחים (סימן ו).




פרשת וירא: חובת האב למול את בנו

חובת האב למול את בנו אחר שהגיע למצוות

 וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּנוֹ בֶּן שְׁמֹנַת יָמִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים: (כא, ד)

מובא בברייתא במסכת קידושין (כט, א) שהאב חייב למול את בנו ולפדותו. בשיעור זה נדון באופן שהאב לא מל ולא פדה את בנו, וגדל הבן, והתחייב בעצמו במצוות אלו, האם פוקע חיובו של האב למול ולפדות את בנו שהרי כבר חל החיוב על הבן לעשות זאת בעצמו.

נביא את דברי המנחת חינוך שחילק בנידון זה בין מצות מילה למצות פדיון הבן, ונבאר את טעם הדבר.

האם חובת האב למול ולפדות את בנו פוקעת ממנו כשהגדיל הבן * חקירה האם חיוב מילה ופדיון הבן חל פעם אחת ואינו פוקע עד קיומו, או שהוא חיוב המתחדש בכל רגע ורגע * טעם בביאור חילוקו של המנחת חינוך בין מצות מילה למצות פדיון הבן * הוכחה שאין די בטעם זה בביאור החילוק * חילוק מהותי בין מצות מילה המוטלת על האב למצות מילה המוטלת על הבן לכשהגדיל * טעם חדש בביאור החילוק בין מצות מילה המוטלת על האב למצות פדיון הבן

האם חובת האב למול ולפדות את בנו פוקעת ממנו כשהגדיל הבן

הגמרא במסכת קידושין (כט, א) מביאה ברייתא שמפרטת מה הם מצוות הבן המוטלות על האב, וביניהם המצוה למולו, והמצוה לפדותו אם הוא בכור. ויש להסתפק באב שלא מל ולא פדה את בנו עד שגדל והתחייב בעצמו במצוות, האם פוקע חיוב זה מהאב, שהרי החיוב כבר חל על הבן, או שהחיוב נשאר מוטל על האב אף אחר שגדל הבן, למרות שהבן עצמו כבר חייב בהן.

המנחת חינוך (מצוה ב) חילק בשאלה זו בין מצות מילה למצות פדיון הבן. מצות מילה פוקעת מהאב כשגדל הבן ונעשה בן דעת, ודייק כך מהחינוך (מצוה ב ד"ה דיני המצוה) שנקט בלשונו שמילת הקטנים מוטלת על האב. ומשמע שמילת בנו הגדול אינה מוטלת על האב; ואילו מצות פדיון הבן נשארת מוטלת על האב לעולם אפילו אחר שגדל הבן והתחייב במצוות וכמו שאר החיובים שנמנו שם בברייתא – להשיאו אשה, ללמדו תורה, שהאב חייב אף כשכבר גדל הבן ונעשה בן דעת.

כמקור לחילוק זה הביא המנחת חינוך את לשון הפסוק, שכלפי שאר חובות הבן על האב כתוב בתורה החיוב באופן סתמי, ולא מוזכר שהוא בבן קטן, וכגון במצוה לפדות את בנו כתוב: "וכל בכור בניך תפדה"; במצוה ללמדו תורה כתוב "ושננתם לבניך". ואילו חיוב של האב למול את בנו נלמד מהכתוב: "וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים", ובפסוק זה מוזכר בן שהוא קטן – בן שמונת ימים, וא"כ אפילו אם נאמר שהאב חייב למולו אף אחר זמנו כל עוד הבן קטן שאינו מחוייב בעצמו, אבל כשגדל הבן ונעשה מחוייב בעצמו אין מקור שהתורה חייבה את האב.

ובאמת ישנו קושי גדול בדברי המנחת חינוך מכמה פנים. ראשית, קשה לקבל מקור מדיוק בפסוקים שלא התפרש להדיא בגמרא. ועוד, גם אם נקבל את המקור לכך, עדיין צריכים אנו להבין טעם בחילוק זה – למה מצות מילה פוקעת מהאב עם גדלותו של הבן, ואילו מצות פדיון הבן נשארת על האב אף אחר גדלותו של בנו.

חקירה האם חיוב מילה ופדיון הבן חל פעם אחת ואינו פוקע עד קיומו, או שהוא חיוב המתחדש בכל רגע ורגע

כדי לבאר את טעם החילוק בין מצות מילה למצות פדיון הבן, נקדים לחקור במצוות אלו האם זו חובה שחלה פעם אחת כשנהיה הילד בן שמונה ימים, ובן שלושים יום, ואותה חובה נשארת ואינה פוקעת עד שימול ועד שיפדה, או שכל רגע ורגע חל חיוב רק לאותו הרגע, והחיוב מתחדש בכל רגע ורגע מכח המציאות של אותו רגע שהוא ערל, ושאינו פדוי.

וניתן דוגמא בזה. אם נבוא לחקור באדם שלווה כסף מחברו, האם החוב חל כשקיבל הלווה את ממון חברו ולא פוקע עד שתיפרע ההלוואה, או שכל רגע מתחדש חיוב מכוח המציאות של "ממוני גבך" – שממונו של המלווה ברשות הלווה. בזה נראה פשוט שאותו החיוב שחל ברגע שקיבל הלווה את הממון מחברו, אינו פוקע עד שיפרע את חובו – שהרי החוב אינו תלוי בזמן, ואין סיבה לומר שיפקע החוב שהיה בתחילה עם חילוף הזמן.

לעומת זאת בחיוב תקיעת שופר בראש השנה, שהוא חיוב התלוי בזמן – ניתן להבין שהוא חיוב שמתחדש כל רגע ורגע[1] מחמת המציאות של אותו רגע שהוא יום ראש השנה, כמו שניתן להבין שחל חיוב תקיעת שופר בתחילת היום, ואינו פוקע עד שישמע תקיעת שופר.

ונראה שבנידון זה יש חילוק בין מצות מילה למצות פדיון הבן. מצות מילה הינה מצוה שחיובה מתחדש בכל רגע ורגע, וכעין מה שהוכיח בשו"ת מהר"ח אור זרוע (סי' יא וסי' קפג) מהגמרא במנחות (מג, ב): "בשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו עומד ערום, אמר אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה, וכיון שנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו". הרי שיש קיום מצוה בכל רגע ורגע, כי אם לא כן במה נתיישבה דעתו של דוד ממה שנזכר במילה שהיא מצוה שקוימה בעבר. ועל דרך זה יש לומר שכמו קיום המצוה שנחשב כקיום המתחדש בכל רגע ורגע, כן גם החיוב למול הוא חיוב שמתחדש בכל רגע ורגע [וכל רגע ורגע מטיל חיוב רק לאותו הרגע, ולא לרגע הבא].

לעומת זאת מצות פדיון הבן הינה מצוה שחיובה חל פעם אחת, ואינו פוקע עד שייפדה. וראיה לכך ניתן להביא ממה שמובא בהלכה (שולחן ערוך יו"ד שה, יב) שמי שלא פדה את בנו, ומת הבן ביום שלשים ואחד, חייב האב לפדותו. ואם נאמר שהמצוה בכל רגע היא מצוה מחודשת ומצד שכל רגע מצד עצמו הוא סיבה לחיוב, ואין זה אותו החיוב שהיה ברגע הקודם, איך שייך לחייב את האב לפדות את הבן אחרי שמת, הרי משעה שמת לא שייך שיתחדש החיוב, ואילו החיוב שהיה רגע קודם פקע ברגע זה. הרי מוכרח שחיוב הפדיה של הרגע הראשון אינו פוקע ברגע שלאחריו, והוא הסיבה לחיוב עד שייפדה הבן.

וניתן להביא לכך ראיה נוספת. יש לחקור במצות פדיון הבן האם חיובו של האב לתת ה' סלעים לכהן נחשב חוב ממון שהטילה עליו התורה, וכמו שלוה מהכהן כסף שיש עליו חוב לפרוע; או שאין זה חוב ממוני שהטילה עליו התורה כלפי הכהן, אלא שצריך לקיים מצוה שצורתה היא על ידי נתינת ממון.

ויש להביא ראיה שעניינה של המצוה היא חוב ממוני ממה שמצינו בפדיון הבן שאם האב שלם את החמשה סלעים לכהן בתשלומים – סלע כל חודש – בנו פדוי (כן עולה מדברי הגר"א יו"ד שה ס"ק יז). ואם פדיון הבן אינו חוב ממוני, אלא הוא מצוה שצורתה על ידי נתינת ה' סלעים לכהן, הסברא נותנת שכל עוד לא ייתן את כל חמשת הסלעים יחד לא קיים המצוה, שהרי לא קיימה כצורתה. ומוכרח שפדיון הבן הוא חוב ממוני של הישראל כלפי הכהן, והרי היא כמו כל חוב שיכול לחלקו לכמה תשלומים.

ואם אכן חיוב חמשת הסלעים שבפדיון הבן הינו חוב ממוני, ברור שהסיבה הראשונה של החיוב קיימת בכל רגע ורגע ואינה נפקעת עד שישלם, וכמו כל חוב ממון, וכגון זה שנוצר על ידי הלוואה, שהסיבה הראשונה קיימת עד שישלם, ואין החוב דבר המתחדש כל רגע.

טעם בביאור חילוקו של המנחת חינוך בין מצות מילה למצות פדיון הבן

ועתה, אחר שהוכחנו שמצות מילה היא מצוה שחיובה מתחדש בכל רגע, ואילו מצות פדיון הבן היא מצוה שחל חיובה בתחילה, ואינו פוקע עד שייפדה – נוכל להבין טעם בחילוקו של המנחת חינוך בין המצוה למול את בנו שפוקעת מהאב עם גדלותו של הבן, למצות פדיונו שאינה פוקעת אף לכשיגדיל הבן.

במצות מילה שהיא חיוב המתחדש בכל רגע, ואין החיוב של הרגע הקודם מהווה סיבה לחיוב של הרגע הנוכחי, הסברא נותנת שמעת גדלותו של הבן – שחל החיוב עליו, שוב לא יתחדש החיוב על האב. לעומת זאת במצות פדיון הבן שחל החיוב בעת שנהיה בן שלשים יום ואינו פוקע עד הפדיון – ממילא אף כשגדל הבן, נשאר החיוב שהיה על האב בתחילה, שהרי אף שיש סיבה שיחול החיוב על הבן, אך אין עדיין מה שיפקיע את החיוב מהאב.

הוכחה שאין די בטעם זה בביאור החילוק

אמנם בהתבוננות נוספת – אין די בסברא זו לבאר את טעם החילוק בין מצות מילה שפוקעת מהאב כשהגדיל הבן, למצות פדיון הבן שאינה פוקעת. ונקדים שיש לחקור מה נחשב קיום מצות המילה, האם עצם מעשה המילה, או עצם היותו מהול. וניתן להביא לראיה לב' הצדדים.

מהגמרא במנחות (מג, ב) שהוזכרה לעיל גבי דוד המלך יש להוכיח שהמצוה היא עצם היותו מהול, כי אם המצוה היא רק מעשה המילה, למה שמח דוד כשנזכר במילה, והרי מעשה המילה כבר נגמר. בהכרח שהמצוה היא עצם היותו מהול שזה דבר קיים בכל רגע ורגע.

אמנם נראה להוכיח מדברי התוספות שהמצוה היא עצם מעשה המילה. התוספות בקידושין (כט, א ד"ה אותו) למה צריך לימוד מיוחד – 'אותו ולא אותה' – שאין חיוב על אשה למול את בנה, והלא מצות מילה היא מצות עשה שהזמן גרמא שהרי אינה נוהגת בלילה, ונשים פטורות.

ואם נאמר שקיום מעשה המילה הוא בעצם היותו מהול, למה החשיבו התוספות את מצות מילה למצות עשה שהזמן גרמא, והרי דבר זה נוהג בלילה כביום, שהרי המצוה להיות מהול נוהגת בכל רגע ורגע מחייו של האדם. ואמנם מעשה המילה יכול להיעשות רק ביום, אך מאחר וקיום המצוה הוא על ידי היותו מהול וזה אין תלוי בזמן, אין להחשיב מצוה זו למצות עשה שהזמן גרמא.

הרי שסברו התוספות שקיום מצות מילה היא בעצם מעשה המילה, וזה אכן נחשב למצות עשה שהזמן גרמא מאחר ומעשה המילה אינו נוהג בלילה.

חילוק מהותי בין מצות מילה המוטלת על האב למצות מילה המוטלת על הבן לכשהגדיל

ונראה, ששני הדברים הללו נכונים, אלא שיש חילוק בזה בין הבן לאב. קיום המצוה שעל ידי הבן היא בעצם היותו מהול, ואילו מצות מילה המוטלת על האב היא לעשות את עצם מעשה המילה. ובזה לא תהיה סתירה בין הוכחת האור זרוע לשיטת התוספות. דוד המלך שמח בהיותו מהול כי בזה מתקיימת על ידו מצוה כל רגע ורגע, שהרי זו מצוה עליו עצמו להיות מהול. מאידך, התוספות דיברו כלפי המצוה המוטלת על האב למול את בנו, ובזה כתבו שהיא מצות עשה שהזמן גרמא, כי המצוה המוטלת על האב היא לעשות את מעשה המילה, ומעשה המילה זמנו ביום, ולא בלילה.

והנה לעיל הוכחנו שמצות מילה היא מצוה שחלה כל רגע ורגע, ובזה רצינו לבאר למה כשהבן גדל פוקעת המצוה מהאב. אמנם עתה לא יועיל חילוק זה, שהרי אם אמנם יש להוכיח מדוד המלך שבמילה יש מצוה בכל רגע ורגע, זה רק כלפי חלק המצוה של עצם היותו מהול, אבל כלפי המצוה המוטלת על האב לעשות את מעשה המילה אין ראיה שהיא מצוה המתחדשת בכל רגע ורגע, והסברא נותנת שמצוה זו חלה פעם אחת ואינה פוקעת עד שימול.

ומעתה עדיין צריכים אנו טעם חדש לחילוק שכתב המנחת חינוך בין מצות מילה שפוקעת מהאב עם גדלותו של הבן, למצות פדיון הבן שאינה פוקעת מהאב אף לכשיגדיל הבן.

טעם חדש בביאור החילוק בין מצות מילה המוטלת על האב למצות פדיון הבן

ונראה לומר טעם חדש בביאור חילוק זה. נראה לומר שמצות פדיון הבן היא מצוה שמלכתחילה חלה על האב, ולא על הבן. ואילו מצות מילה היא מצוה שהיתה אמורה לחול על הבן, ומה שחלה על האב היא מאחר ואין הבן יכול למול עצמו, והאב ניצב כמו ממלא מקומו של הבן.

והביאור בזה הוא כך: מצות מילה היא ברית בין הקב"ה לאדם הנימול. ומשכך, הדין נותן שתהא המצוה על הבן, ולא על האב. לעומת זאת מצות פדיון הבן מלכתחילה אמורה להיות על האב, ולא על הבן. שהנה כתב ספר החינוך בשרשי מצות פדיון הבן (מצוה יח), זה לשונו: "משרשי מצוה זו, שרצה השם לזכותנו לעשות מצוה בראשית פריינו, למען דעת כי הכל שלו, ואין לו לאדם דבר בעולם רק מה שיחלק לו השם יתברך בחסדיו. ויבין זה בראותו כי אחר שיגע האדם כמה יגיעות וטרח כמה טרחים בעולמו והגיע לזמן שעשה פרי. וחביב עליו ראשית פריו כבבת עינו, מיד נותנו להקדוש ברוך הוא. ומתרוקן רשותו ממנו ומכניסו לרשות בוראו".

הרי שמטרת המצוה היא כלפי האב, שיבין על ידה שהכל של הקב"ה, ואין לאדם כלום בעולם, אלא מה שייתן לו השי"ת בחסדיו; ודבר זה בא לידי ביטוי אצל האב על ידי שעושה מצוה זו בראשית פריו.

מעתה החילוק פשוט. במצות מילה שאמורה להיות מוטלת על הבן, אלא שהטילתה התורה על האב שיעמוד במקום הבן מאחר ואין הבן יכול למול את עצמו – הסברא נותנת שמשגדל הבן וכבר יכול למול את עצמו, תפקע המצוה מהאב. ואילו במצות פדיון הבן הסברא נותנת שאף לכשגדל הבן והתחייב לפדות את עצמו, לא תפקע המצוה מהאב, שהרי מלכתחילה זו מצוה המוטלת על האב.

***

[1] ואמנם הוא חיוב אחד בלבד, אך כל רגע ורגע מהווה סיבה לאותו החיוב.




פרשת לך לך: מילת עשיו וישמעאל

מילת עשו וישמעאל

וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־אַבְרָהָ֔ם וְאַתָּ֖ה אֶת־בְּרִיתִ֣י תִשְׁמֹ֑ר אַתָּ֛ה וְזַרְעֲךָ֥ אַֽחֲרֶ֖יךָ לְדֹרֹתָֽם: זֹ֣את בְּרִיתִ֞י אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְר֗וּ בֵּינִי֙ וּבֵ֣ינֵיכֶ֔ם וּבֵ֥ין זַרְעֲךָ֖ אַחֲרֶ֑יךָ הִמּ֥וֹל לָכֶ֖ם כָּל־זָכָֽר: (יז, ט-י)

וַיִּקַּ֨ח אַבְרָהָ֜ם אֶת־יִשְׁמָעֵ֣אל בְּנ֗וֹ וְאֵ֨ת כָּל־יְלִידֵ֤י בֵיתוֹ֙ וְאֵת֙ כָּל־מִקְנַ֣ת כַּסְפּ֔וֹ כָּל־זָכָ֕ר בְּאַנְשֵׁ֖י בֵּ֣ית אַבְרָהָ֑ם וַיָּ֜מָל אֶת־בְּשַׂ֣ר עָרְלָתָ֗ם בְּעֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר אִתּ֖וֹ אֱלֹהִֽים: (שם, כג)

בשיעור זה יתבאר למה מל אברהם את ישמעאל בנו, והרי אינו נחשב זרעו. נביא מחלוקת ראשונים האם יצחק מל את עשו. נרחיב לנידון אם בן נח חייב במצוותיו גם במקום פיקוח נפש, ואם אכן, האם יכול האב לקיים את מצוותיו שלו במקום פיקוח נפש של בנו.

למה מל אברהם את ישמעאל והרי אינו נחשב זרעו * האם יצחק מל את עשו בנו * ביאור הפרשת דרכים והחתם סופר במה שלא מל יצחק את עשו * ביאור נוסף לדעת רש"י למה לא מל יצחק את עשו * דחיה על תירוצם של הפרשת דרכים והחתם סופר * תירוץ נפלא על דחיה זו

למה מל אברהם את ישמעאל והרי אינו נחשב זרעו

המשנה במסכת נדרים (ג, יא) אומרת שהאומר קונם שאיני נהנה לזרע אברהם, אסור ליהנות מישראל, ומותר ליהנות מעובדי כוכבים. ומבארת בזה הגמרא (לא, א) שמותר לו ליהנות מכל העובדי כוכבים ואף מצאצאי עשו וישמעאל, כי אינם נחשבים זרע אברהם. ולומדת זאת הגמרא מהפסוק שכתוב "כי ביצחק יקרא לך זרע" (בראשית כא, יב) – "ביצחק", ולא בישמעאל; "ביצחק", ולא כל יצחק, יצא עשו. וכן פסק הרמב"ם (מלכים י, ז).

ויש להבין, מאחר וישמעאל אינו נחשב זרע אברהם למה מל אותו אברהם – כמו שכתוב "ויקח אברהם את ישמעאל בנו וגו' וימל את בשר ערלתם" (בראשית יז, כג), והלא מצות המילה היתה רק עליו ועל זרעו וכלשון הפסוק בו צווה הקב"ה את אברהם על המילה: "זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר" (בראשית יז, י).

קושיה זו הקשה בספר ערוך לנר (סנהדרין נט, ב), ותירץ שאברהם לא מל את ישמעאל מצד החיוב למול את זרעו, שאכן אינו נחשב זרעו, אלא מצד החיוב למול את ילידי ביתו,[1] שהרי חוץ מהציווי למול את זרעו נצטוה אברהם גם למול את ילידי ביתו, וכלשון הפסוק: "המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם" (בראשית יז, יג).

[ואם נבוא לתמוה – מה שייך דין יליד ביתו על ישמעאל, והרי דין זה נוהג בעבדים, וישמעאל לא היה עבדו של אברהם? הדברים יתבארו על פי מה שכתב הרמב"ם (עבדים ט, ב) שבן נח יכול למכור את בניו לעבדים. הרי שבניו של בן נח נחשבים כמו עבדיו, כי אם יכול למכור את בנו ולעשותו לעבד של אחר, בהכרח שנחשב בנו כעבדו שלו שהרי אין אדם יכול למכור מה שאין לו. ואמנם כבר העיר בזה המנחת חינוך (מצוה שמז, א): איך יתכן שהתורה תתן רשות לבן נח על בניו ובנותיו, אך כתב שבוודאי מצא כן הרמב"ם באיזה מקום הנעלם מאתנו. ובהמשך הדברים הגביל זאת המנחת חינוך לזמן שבנו של הבן נח ברשותו וכבוש תחת ידו. והגר"א (יו"ד רסז ס"ק לג) הביא מקור לזה מדברי התורת כהנים].

ובזכר יצחק (סא, סב) ביאר על פי דברי הרמב"ם הללו את שיטת רש"י ביבמות (מח, א ד"ה עבד איש) שגר שנתגייר ויש לו בן קטן גוי, מעכבו מלאכול הפסח. ותמהו בזה התוספות שהרי גר שנתגייר כקטן שנולד[2] ומה שייך לומר שמילת זכריו שנולדו לו קודם שנתגייר תעכב אותו מלאכול קרבן פסח. וביאר הזכר יצחק שעיכוב זה אינו מצד דין מילת בנים שמעכבת באכילת הפסח, אלא מצד דין מילת עבדים שאף היא מעכבת את האדון מלאכול הפסח – ובזה לא שייך דין גר שנתגייר כקטן שנולד, שהרי דין כקטן שנולד אינו מפקיע מהגר את קנייני הממון שהיו לו קודם שנתגייר.

האם יצחק מל את עשו בנו

בפירוש דעת זקנים מבעלי התוספות (בראשית כה, כה) מובא בשם המדרש שיצחק לא מל את עשו כלל. ומבאר המדרש, שביום השמיני לא מלו שמאחר והיה אדמוני חשש שלא נבלע בו דמו, ויש סכנה למולו כמובא בגמרא (חולין מז, ב). כשעברה שנה או שנתיים וראה שנשאר אדמוני, הבין שזה טבעו, ואינו חולי אצלו, אך עדיין לא מל אותו כי אמר הואיל ולא מלתי אותו לשמונה ימים כמוני, אמתין עד שיהיה בן י"ג כמו ישמעאל אחי ואמול אותו. וכשהיה עשו בן י"ג שנה הוא עכב בעצמו, ולא רצה למול.

בדברי המדרש הללו מבואר שגם לבן נח יש פטור מן המצוות במקום פיקוח נפש, ולכן לא מל יצחק את עשו ביום השמיני מאחר וחשש לפיקוח נפש. ובעלי התוספות שהביאו מדרש זה הולכים כשיטתם במסכת סנהדרין (עד, ב ד"ה בן נח) – גבי הנידון בגמרא אם בן נח מצווה למסור נפשו על קידוש ה' – שהקשו שם שהרי אפילו ישראל היה מחוייב למסור נפשו על כל המצוות לולא הפסוק "וחי בהם", וא"כ בן נח שלא נאמר בו פסוק זה ודאי יהיה מחוייב למסור נפשו. ותירצו, שמצד הסברא גם ישראל אינו צריך למסור נפשו על קידוש ה', ומה שצריך את הפסוק "וחי בהם" הוא כדי שלא נלמד לכל המצוות מרוצח ונערה המאורסה שבהם הדין הוא שצריך למסור נפשו. מעתה בבני נח שלא מצאנו בהם דין מסירות נפש בשום מצוה, חוזרת הסברא הבסיסית שאין צריכים למסור נפש על המצוות, ואף בלי הפסוק "וחי בהם". עולה מדברי התוספות שישנה סברא בסיסית שאין אדם צריך למסור נפש על קיום המצוות, וסברא זו קיימת אף בבני נח.

אמנם מלשון רש"י נראה לדייק שלבן נח אין פטור של פיקוח נפש. רש"י כתב בכמה מקומות (סנהדרין עד, א ד"ה סברא; פסחים כה, ב ד"ה מאי) לבאר במה שאמרה תורה "וחי בהם", שהוא משום שיקרה בעיני ה' נפשו של ישראל. ומשמע שבבן נח אין פטור במקום פיקוח נפש – שהרי אין בו סברא זו.

ולדעת רש"י נצטרך למצוא טעם אחר בדברי המדרש שיצחק לא מל את עשו, שאין לומר שהוא משום פיקוח נפש, שהרי לשיטתו בני נח חייבים במצוות אף במקום פיקוח נפש.

ביאור הפרשת דרכים והחתם סופר במה שלא מל יצחק את עשו

הפרשת דרכים (דרוש ב) והחתם סופר (נדרים לא, ב) כתבו ביאור חדש למה לא מל יצחק את עשו – אף לשיטת רש"י שבן נח חייב לקיים מצוותיו גם במקום פיקוח נפש. כי אף שבן נח מחוייב למסור את נפשו בשביל מצוותיו, אינו יכול למסור את נפשו של אחר בשביל בשביל מצוה שלו. [דוגמא לדבר – כמו שאסור לאדם לגזול מצה מחברו כדי לקיים עשה של אכילת מצה, כי אף שמצות עשה דוחה לא תעשה, אין מצוותו של אחד מפקיעה זכויותיו של רעהו]. ולכן אף שמצות המילה של עשו היתה מוטלת על יצחק, אסור היה לו לסכן את חייו של עשו כדי לקיים את המצוה שלו עצמו. וזו גם הסיבה שלא מל משה את בנו מפני סכנת הדרך.

כסברא זו כתב האבני נזר (יו"ד שכג, ט; שכט, ו), ומכוחה הקשה על מה שכתב רש"י במסכת חולין (מז, ב) לגבי המובא שם: "תניא רבי נתן אומר, פעם אחת הלכתי לכרכי הים, באתה אשה אחת לפני שמלה בנה ראשון ומת, שני ומת, שלישי הביאתו לפני, ראיתיו שהיה אדום, אמרתי לה בתי, המתיני לו עד שיבלע בו דמו. המתינה לו ומלה אותו וחיה, והיו קורין אותו נתן הבבלי על שמי". וכתב רש"י: "המתיני לו, דאין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים".

והקשה האבני נזר למה הוצרך רש"י לדין שאין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש – הנלמד מהפסוק "וחי בהם", והלא אף אם חיוב המצוות היה גם במקום פיקוח נפש, אינו בדין שמצוה המוטלת על האב תדחה את נפש הבן, דמהיכי תיתי לקיים מצוה שלו על חשבון נפש בנו, ואדרבה יהא אסור למולו משום שעובר בידיים על לא תרצח.

הרי על כל פנים מדברי רש"י שלא סבר כסברא זו [ולכאורה הביאור בזה – שהמילה היא חובה של הבן המוטלת על האב, ואין זה נחשב שמצות האב דוחה את נפש הבן, אלא מצותו של הבן היא הדוחה. ויעויין להלן בהרחבה]. ואם כן לא  נוכל לומר בדעת רש"י את ביאורם של הפרשת דרכים והחתם סופר במה שלא מל יצחק את עשו, וצריכים אנו למצוא טעם אחר בדברי המדרש הללו.

ביאור נוסף לדעת רש"י למה לא מל יצחק את עשו

בפרקי דרבי אליעזר (פרק כט), כפי אחת הגירסאות, מובא שיצחק מל את עשו, ולא כדברי המדרש שהביאו בעלי התוספות הנ"ל. וכן נקט הר"ן בסנהדרין (נט, ב), אלא שהקשה למה היה צריך למולו, והרי עשו לא נחשב זרעו של אברהם, וכדברי הגמרא הנ"ל בנדרים (לא, א). ותירץ, שלא היה יודע יצחק באותו זמן מי מבניו נחשב זרעו של אברהם, ולכן מל את שניהם מספק.[3]

על פי דברי הר"ן הללו נוכל לתרץ לדעת רש"י שבן נח חייב לקיים המצוות אף במקום פיקוח נפש – למה לא מל יצחק את עשו לשיטת המדרש, והרי בבן נח אין פטור של פיקוח נפש. ניתן לומר שמאחר והיה יצחק מסופק מי מבניו נקרא זרעו של אברהם ומחוייב במילה, לא היה יכול למול את עשו שהיה אדמוני ולהכניסו לסכנה מספק.[4] טעם זה יועיל אף לדעת רש"י שבן נח מחוייב למסור נפש על מצוותיו. [ואמנם הר"ן עצמו סובר שיצחק אכן מל את עשו, והשתמש בסברא זו – שלא ידע באותה שעה מי ייחשב זרעו של אברהם – לבאר למה היה צריך למולו. אך ניתן להשתמש בסברא זו עצמה כדי לבאר את שיטת המדרש שיצחק לא מל את עשו, גם אם כרש"י שאין לבן נח פטור של פיקוח נפש].

אכן עדיין יישאר קשה לדעת רש"י, למה לא מל משה את בנו מחמת הסכנה, שהרי בזה לא שייך התירוץ הנזכר.

דחיה על תירוצם של הפרשת דרכים והחתם סופר

המנחת חינוך (מצוה קיב, א) דייק בדברי החינוך בדין שמיטת הארץ שאף נשים חייבות במצות עשה של "בחריש ובקציר תשבות". והקשה על כך, והרי זו מצות עשה שהזמן גרמא, וכל מצוות עשה שהזמן גרמן נשים פטורות. ותירץ על פי דברי הריטב"א גבי מילה, שהביא את קושית התוספות למה צריכים פסוק ללמדנו שאשה אינה חייבת למול את בנה, והרי מילה היא מצות עשה שהזמן גרמא, ונשים פטורות מכל מצוות עשה שהזמן גרמן. ותירץ, שכלל זה – שמצוות עשה שהזמן גרמן נשים פטורות – נאמר רק במצוות שבגופה וכמו תפילין וציצית וכדומה, אבל מצות מילה שאינה בגופה אינה בכלל זה, ולולא הפסוק היה ניתן לחייב אשה במילת בנה.

ביסוד זה ביאר המנחת חינוך את שיטת החינוך שאשה חייבת במצות שביתת הארץ למרות שהיא מצות עשה שהזמן גרמא. שהרי מצוה זו היא מצוה בחפצא של הקרקע, ולא בגופה של האשה, ולכן לא שייך בזה הפטור של אשה במצות עשה שהזמן גרמא. [והביא המנחת חינוך (מצוה רחצ, טו) ראיה ששמיטה היא מצוה בגופה של קרקע ממשנה בשביעית (פ"ב מ"ו) שאסור לזרוע בערב שביעית באופן שהזרע ייקלט בשביעית. ואף שאין האדם עושה מעשה בקרקע בשביעית, נאסרה עבודה זו, הרי שהשביתה היא מצוה על גופה של הקרקע].

ובגוף דברי הריטב"א הללו – שמצות מילה אינה נחשבת מצוה שבגופה, ולכן אין בזה את הפטור של מצוות עשה שהזמן גרמן – נראה לבאר שני אופנים: האחד, כפי שהבין המנחת חינוך, שהמילה אינה נחשבת מצוה שבגופה משום שנעשית בגופו של הבן, ולא בגופה של האשה. באופן נוסף ניתן לבאר שמילה אינה מצוה שבגופה – היינו שאינה מצוה שלה, אלא היא מצוה של הבן שהטילו עליה, ולכן יש לדון בה כפי גדרי החיובים של הבן.

ואם כנים הדברים בכוונת הריטב"א, ניתן יהיה ליישב את קושית האבני נזר – שהבאנו לעיל – למה הוצרך רש"י (חולין מז, ב) להביא את הפסוק "וחי בהם" ללמד שאין מצוה למול את הבן במקום סכנה, ולא אמר מצד הסברא שאין האב יכול לקיים את מצוותו שלו במקום פיקוח נפש של הבן.

לפי המתבאר עתה יש לומר שלולא הפסוק "וחי בהם", היינו אומרים שכיון שמצות מילה היא מצוה של הבן, אלא שהוטלה על האב, יש לנו לדון אותה כאילו היא של הבן, ואם הבן עצמו היה חייב לקיים מצוה זו אף במקום פיקוח נפש, כמו כן קיומה על ידי האב הוא אף במקום פיקוח נפש של הבן, וכמו שרואים בדברי הריטב"א ששייך להטיל מצות מילת הבן על האם, למרות שאי אפשר להטיל חיובים של מצוות עשה שהזמן גרמן על אשה, וביארנו בזה – באופן השני הנזכר – שהוא משום שאין דנים זאת כחיוב שלה, אלא כחיוב שלו. לכן הוצרך רש"י להביא פסוק שאין חיוב מילה נוהג במקום פיקוח נפש.

אלא שלפי זה אין מקום לתירוצם של הפרשת דרכים והחתם סופר שהחיוב של יצחק אינו יכול לבא על חשבון פיקוח נפש של בנו. שהרי לפי הריטב"א – כפי הבנתנו בדבריו – מאחר והחיוב במקורו הוא של הבן, יש לאב לקיימו באותם גדרי החיוב שיש על הבן, ומאחר והבן עצמו חייב אף במקום פיקוח נפש, שהרי בני נח חייבים במצוותם גם במקום פיקוח נפש, חייב האב למולו אף במקום פיקוח נפש.

תירוץ נפלא על דחיה זו

ונראה לומר דבר נפלא, ושוב יהיה מקום לתירוצם של הפרשת דרכים והחתם סופר גם לפי איך שביארנו בדברי הריטב"א הנזכרים.

הבאנו לעיל את דברי הערוך לנר שאברהם מל את ישמעאל מדין יליד בית, אך לא מדין בנו – שהרי אינו נחשב לזרעו. ונראה כי ניתן לומר כאותה הדרך גם כלפי מילתו של עשו על ידי יצחק, שלא היתה המילה מדין בנו כיון שאין עשו נחשב זרעו של אברהם, אלא היתה המילה מדין יליד בית.

והנה, בענין מילת עבדים כתב רבי עקיבא איגר (יו"ד רסז, א) שמצוה זו אינה חובה של העבד המוטלת על האדון, שהרי העבד פטור ממצוות עשה שהזמן גרמן – כאשה, אלא היא חובה של האדון עצמו.

מעתה מובן היטב למה לא היה יכול יצחק למול את עשו למרות שבן נח חייב במצוותיו גם במקום פיקוח נפש – כדעת רש"י – והמצוה של האב למול את הבן היא באותם גדרי החיוב של הבן עצמו. כל זה שייך רק במילת בנו שהיא חיוב של הבן, ועל האב מוטל לקיים את חיובו של הבן; אך במילת עבדו שהיא חיוב ישיר על האדון, ואין זה חיוב של העבד עצמו, יש לדונה כפי גדרי החיוב של האב עצמו. מעתה חוזרת בזה הסברא של הפרשת דרכים והחתם סופר, ואסור לאדון לקיים מצוה שלו ולהכניס על ידי זה לפיקוח נפש את עבדו. ולכן לא היה יכול יצחק למול את עשו במקום פיקוח נפש למרות שהוא עצמו חייב בקיום מצוותיו אף במקום של פיקוח נפש, שהרי אסור לו להכניס את בנו למצב של פיקוח נפש בשביל מצוה שלו.

ואף לדעת הר"ן – שהובאה לעיל – שבשעת לידתו של עשו היה ספק ליצחק אם נחשב לזרע אברהם; ולהצד שהוא זרעו של אברהם, א"כ זה חיוב של עשו, וניתן למולו אף במקום פיקוח נפש [לדעת רש"י שאין לבני נח פטור של פיקוח נפש] – למרות כן לא היה יצחק יכול למולו, שהרי זה ספק אם החיוב הוא מצד עשו כי נחשב לזרע אברהם, או מצד יצחק ומדין יליד בית, כי אינו נחשב לזרע אברהם; ומאחר שיש צד שהחיוב הוא מצד יצחק, יש בזה את סברת הפרשת דרכים והחתם סופר שאינו יכול להכניס את עשו לפיקוח נפש כדי לקיים את המצוה שלו.

***

[1] היינו שכמו שיש חיוב לאב למול את בנו, כך מחוייב האדון למול את עבדיו ילידי ביתו [-אלו שנולדו לעבדים שברשותו] ומקנת כספו [-עבד שקנה אחר שנולד] (רמב"ם הלכות מילה פרק א ה"א).

[2] כך מבוארת הקושיה בלשון תוספות הרא"ש.

[3] כדבריו מובא בחידושי הגרי"ז עה"ת (פרשת תולדות) ששמע מהגר"ח כלפי מה שכתב הרמב"ם (פרק י מהלכות מלכים הלכה ז): "המילה נצטוה בה אברהם וזרעו בלבד, שנאמר אתה וזרעך אחריך, יצא זרעו של ישמעאל שנאמר כי ביצחק יקרא לך זרע, ויצא עשו שהרי יצחק אמר ליעקב ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך, מכלל שהוא לבדו זרעו של אברהם המחזיק בדתו ובדרכו הישרה", והקשה, שהרי בגמרא נראה שמה שאין עשו נחשב זרעו של אברהם נלמד מהפסוק "כי ביצחק יקרא לך זרע", ביצחק – ולא כל יצחק, ולמה הביא הרמב"ם פסוק אחר. וביאר הגר"ח שמהפסוק "כי ביצחק" ניתן אכן ללמוד שלא כל זרעו של יצחק נחשב זרע אברהם, אבל עדיין לא ניתן ללמוד מי מבני יצחק יחשב זרע אברהם, ודבר זה היה תלוי ועומד אף אצל יצחק עצמו, ורק בשעת הברכות הוכרע הדבר כי יעקב בחר לו י-ה, ולכן רק באותה שעה הזהירו יצחק שלא ייקח אשה מבנות כנען, ולא קודם לכן. לכן הביא הרמב"ם את הפסוק שנאמר בשעת הברכות שבו הכריע יצחק שיעקב הוא זרע אברהם ולא עשו.

[4] ויש להוסיף שדין ספקא דאורייתא לחומרא נאמר רק בישראל, ולא בבן נח.