אדם שהזיק באונס

אדם שהזיק באונס

כְּוִיָּה֙ תַּ֣חַת כְּוִיָּ֔ה פֶּ֖צַע תַּ֣חַת פָּ֑צַע חַבּוּרָ֕ה תַּ֖חַת חַבּוּרָֽה: (כא, כה)

מובא במסכת בבא קמא (כו, ב): "אדם מועד לעולם. מנא הני מילי, אמר חזקיה, וכן תנא דבי חזקיה, אמר קרא: פצע תחת פצע, לחייבו על השוגג כמזיד, ועל האונס כרצון".

חדשה המשנה בדין אדם המזיק שאדם מועד לעולם, וחייב גם על נזק שעשה בשוגג, או באונס. בשיעור זה נברר האם דין זה נאמר לחייבו גם באונס גמור; והאם דין זה נאמר גם בגזלן, והאם יש מקום לחלק בגזלן בין שוגג לאונס.

מחלוקת הראשונים בדין מזיק באונס גמור * דין אדם מועד לעולם נאמר במזיק, ולא בגזלן * הוכחה בדעת הראב"ד שדין אדם מועד לעולם נאמר גם בגזלן * תירוץ הקושיה מה החילוק בין הניח להם אביהם פרה לגזל ובא אחר ואכלו * נפק"מ למעשה בין הקצות החושן לראב"ד

מחלוקת הראשונים בדין מזיק באונס גמור

המשנה במסכת בבא קמא (פ"ב משנה ו) אומרת: "אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד בין ער בין ישן". ומביאה לזה הגמרא (בבא קמא כו, ב) מקור מהכתוב "פצע תחת פצע" – לחייבו על השוגג כמזיד, ועל האונס כרצון. הרי שאדם חייב בתשלומי נזק גם אם הזיק בשוגג – כלשון המשנה, וגם אם הזיק באונס – כלשון הברייתא.

ונחלקו הראשונים בגדרי אונס שחייב בהם אדם המזיק. דעת התוספות (ב"ק כז, ב ד"ה ושמואל) שאם היה אונס גמור פטור. והוכיחו כן ממה שכתוב בירושלמי שאם הזיק אדם כלים מתוך שינה חייב דווקא אם כשבא לישון כבר היו שם הכלים. אך אם הונחו שם הכלים רק אחר שנרדם, והזיקם מתוך שינה – פטור. והבינו התוספות שהסיבה לכך היא שבכזה מקרה נחשב אונס גמור, כי אף אם היה עושה כל מה שיכול, לא היה נמנע ההיזק. על אופן זה לא נאמר הדין "אדם מועד לעולם".

והרמב"ן (ב"מ פב, ב) חולק וסובר שאדם המזיק חייב אפילו באונס גמור. ומה שמבואר בירושלמי שאם ישן והביאו שם כלים והזיקם, פטור – הוא משום שבמקרה זה הניזק גרם לעצמו את הנזק במה שהניח את כליו ליד אדם ישן [וכן ביארו התוספות עצמם בזה לעיל (ד, א ד"ה כיון)].

ומביאים התוספות ראיה לשיטתם שמזיק באונס גמור פטור. כתוב בגמרא (בבא קמא קיב, א) שאם אדם מת והשאיר בביתו פרה, ובני הבית חשבו שהיא של אביהם ושחטו ואכלו אותה, הם נחשבים אנוסים ופטורים מלשלם את דמי הנזק, ומשלמים רק דמי ההנאה שלהם [שני שליש מהשווי (רש"י שם; חו"מ שמא, ד)]. הרי  מוכח שמזיק באונס גמור פטור מלשלם.

ניתן לזה דוגמא קרובה אלינו. אדם בא לביתו ומצא אוכל במקרר, והיה בטוח שאשתו הכינה אוכל זה בשבילו, ואכל. אחרי שסיים את אכילתו, חזרה אשתו, ואמרה לו שהאוכל היה של השכנה. האם צריך לשלם? לפי המבואר בגמרא – נחשב אנוס ופטור מלשלם.

אמנם לכאורה דין זה נסתר מגמרא נוספת בה נראה שמזיק אפילו באונס גמור חייב לשלם. כתוב בגמרא (ב"ק קיא, ב) "אמר רב חסדא גזל ולא נתייאשו הבעלים, ובא אחר ואכלו ממנו, רצה מזה גובה, רצה מזה גובה". וניתן דוגמא: אדם בא להתארח אצל חברו, והלה הניח לפניו לאכול בשר ודגים וכל מטעמים, והתברר שכל האוכל היה גזול. האם צריך המתארח לשלם את דמי האוכל לבעליו? כתוב בגמרא שאם רוצה הנגזל יכול לתבוע מזה שאכל, כי היות שלא התייאש נחשב האוכל ברשותו, ונחשב האוכל כמו שגזל בעצמו מרשותו.

ונשאלת השאלה, מה בכך שנחשב האוכל ברשותו של הנגזל, והרי האכילה היתה באונס גמור שהרי לא ידע שהאוכל אינו של בעל הבית, ואם כן גם אם נחשיב זאת לגזלה הרי זה גזלה באונס, ומה בין זה למקרה של הניח להם אביהם פרה שאולה וטבחוה ואכלוה, שאינם חייבים לשלם דמי נזק כיון שהיה זה אונס גמור וכמו שביארו התוספות?

ואומרים הרמב"ן והריטב"א (כתובות לד, ב) שהדין של הגמרא "רצה מזה גובה, רצה מזה גובה" מדובר באופן שהאדם האוכל ידע שהמאכל גזול, ולכן יכול הנגזל לגבות הימנו. ואם כן אין זה דומה להניח להם אביהם פרה שאולה שלא ידעו שאינה של אביהם.

ויש להקשות לשיטת הרמב"ן שדין אדם מועד לעולם נאמר גם באונס גמור, למה בהניח להם אביהם פרה שאולה ושחטוה ואכלוה פטורים, מה בכך שלא ידעו שהיא של אביהם, והרי סוף סוף יש כאן מעשה גזל. ואם אמנם הוא גזל בשוגג, מה ההבדל בין זה לכל מזיק בשוגג שהדין הוא שחייב כי אדם מועד לעולם.

ואמנם לדעת התוספות שמזיק באונס גמור פטור, אין כאן קושיה, כי ניתן להבין שבהניח להם אביהם פרה שאולה וחשבו שהיא שלו – זה מוגדר כאונס גמור, ואין שייך כאן הדין של אדם מועד לעולם. אבל לפי הרמב"ן שדין אדם מועד לעולם נאמר גם באונס גמור, יקשה, למה פטורים, ומה בכך שהם אנוסים והרי אדם מועד לעולם.

דין אדם מועד לעולם נאמר במזיק, ולא בגזלן

מחדש הקצות החושן (סימן כה ס"ק א) שדין אדם מועד לעולם נאמר רק בדיני מזיק, ולא בדיני גזלן וכן משמע שהרי דין זה שאדם מועד לעולם נלמד מהפסוק "פצע תחת פצע" שנאמר במזיק ולא בגזלן.

ולכן בהניח להם אביהם פרה שאולה וטבחוה ואכלוה פטורים, כי נחשב מעשה זה למעשה גזלה, וכיון שהיה בשוגג פטורים ואין שייך בזה דין אדם מועד לעולם – שלא נאמר על גזלן. [ובנתיבות המשפט הקשה אף אם נניח שאין גנבה בשוגג, למה לא נחייב הניח להם אביהם פרה שאולה ושחטוה ואכלוה – מדין מזיק שהרי הזיקוה ויש מזיק אפילו באונס. קושיה זו מתעצמת לפי יסודו של הגר"ח שכל גנב הוא בכלל מזיק, אך לא נכנס לזה עכשיו].

ומביא הקצות החושן שכן נראה ממה שכתב הנמוקי יוסף (ב"ק כט, א בדפי הרי"ף) שאם אדם אמר לחברו תביא לי את השור שנמצא בביתו פלוני – שהוא שלי, ונמצא שאינו שלו, אלא לגונבו נתכוון, שניהם פטורים. המשלח משום שאין שליח לדבר עברה, והשליח משום שלא ידע. ולכאורה מה בכך שלא ידע השליח, והרי אדם מועד לעולם וחייב אפילו בשוגג? ואין נראה לומר ששם זה אונס גמור ובזה אפילו מזיק פטור – וכהתוספות, כי אין נראה שנחשב אופן כזה לאונס גמור, שהרי אמר לו לקחת מחצרו של פלוני, וישנה חזקה מה שתחת ידו של אדם שלו, ואם כן לא היה לו לקחת השור מבית בעליו. ולמה א"כ פטור השליח?

מוכיח מכך הקצות החושן שדין אדם מועד לעולם לא נאמר גבי גנב וגזלן, ולכן היות שהיתה הגנבה בשוגג פטור השליח.

הוכחה בדעת הראב"ד שדין אדם מועד לעולם נאמר גם בגזלן

ונראה עכשיו בדברי הראב"ד הוכחה שדין אדם מועד לעולם נאמר גם בגנב וגזלן, ויש גזלה גם בשוגג. ונתחיל עם דוגמא: אדם חשב על פירות מסויימים שהם שייכים לו ולקחם לרשותו, ולאחר כמה ימים אכלם, והתברר שהיו של חברו. והתעוררה שאלה כמה עליו לשלם, כי בשעה שלקחם והכניסם לרשותו היו שווים לפי שמונה שקלים לקילו, ובשעה שאכלם הוזלו, ושווים רק ארבעה שקלים לקילו. ובענין זה כתב הרמב"ם (תרומה י, כו) שאחד שגזל תרומה ואכלה שצריך לשלם קרן וחומש – שמשלם כפי השווי שהיתה שווה בשעת אכילה. בא הראב"ד וחולק ואומר שצריך לשלם כמו שהיו בשעת גזלה, כדין כל גזלן שמשלם כשעת הגזלה.

ומבאר הכסף משנה במה נחלקו הרמב"ם והראב"ד – שמדובר באופן שלא רק שלא ידע שהם פירות של תרומה, אלא שחשב שהם שלו, ואכלם בשוגג. וסובר הרמב"ם שאין גזלה בשוגג, וכסברת הקצות החושן, ואם כן כשלקח הפירות של תרומה לא היה בזה גזלה, אלא שבשעה שאכל התחייב מדין מזיק, ולכן ישלם כשעת אכילתם. ואילו הראב"ד סובר שיש גזלה גם בשוגג, ולכן מיד כשלקחם נעשה עליהם גזלן ודינו ככל הגזלנים שמשלמים כשעת הגזלה.

הרי לפי ביאורו של הכסף משנה בדעת הראב"ד – סובר הראב"ד שיש גזלה גם בשוגג, ולא כהקצות החושן.

אך נוסיף בזה קטע מאוד מעניין. כתוב בגמרא (ב"ק קיז, א) גוי שאנס ישראל להראותו איפה מוחבא ממונו של חברו והראהו – פטור, אך אם הלך הישראל לביתו של חברו, ולקח משם הממון ונתנו לגוי – חייב, למרות שהיה זה מחמת האונס. ומבאר זאת הרמב"ן (בקונטרס דינא דגרמי) שאם רק הראה לו היכן הממון נחשב דינא דגרמי ובאונס פטור; אך אם לקח הכסף בידיים והביאו לו נחשב מזיק, ומזיק חייב אפילו באונס [והרמב"ן בזה לשיטתו שמזיק חייב אפילו באונס גמור].

והגרי"ז מבריסק (הובא בספר זכרון שמואל נו, ט) ביאר באופן אחר. כשמראה לו היכן הממון של חברו נחשב מזיק, ומזיק באונס גמור פטור. אך כשלוקח בידיים ונותן לו נחשב גזלן, וגזלן חייב אפילו באונס.

הרי שסבר הגרי"ז ההיפך משיטת הקצות החושן הנזכר. הקצות החושן סבר שבגזלן יש פטור של אונס שאין במזיק, ואילו הגרי"ז סבר שבמזיק יש פטור של אונס גמור שאין בגזלן.

ודעת הראב"ד (בהשגות על הרי"ף מג, א) שאם האנסים בקשו ממנו את הממון של ראובן דווקא, אפילו אם הלך והביא להם את הממון בידיים פטור, ואינו נחשב לא גזלן ולא מזיק, אלא זה אונס גמור ופטור. ומה שכתוב בגמרא שאם נשא ונתן ביד חייב זה באופן שלא בקשו ממנו את הממון של ראובן דווקא, אלא בקשו ממנו ממון סתם, והוא מיוזמתו הלך והביא להם את ממונו של ראובן. אבל אם שלח אותם לביתו של ראובן והם חייבו אותו באיומים לתת להם את הכסף – פטור.

ונשאל שאלה, איך הראב"ד אומר שגנב באונס פטור, והרי למדנו דעת הראב"ד, כפי שביאר הכסף משנה, שאם חשב שהתרומה שלו ולקחה ואכלה משלם כשעת הגזלה – כי גנבה באונס נחשבת גנבה.

ומוכרח לחלק ולומר בדעת הראב"ד שיש הבדל בין גנב באונס לגנב בשוגג. אונס לא נקרא מעשה כלל. וכמו לגבי מזיק שדעת התוספות שאפילו שחייב בשוגג, באונס גמור פטור; כמו כן גבי גזלן בשוגג חייב, אך באונס גמור פטור.

נזכור את הכלל: מזיק בשוגג ובאונס חייב; מזיק באונס גמור לפי התוספות פטור, ולפי הרמב"ן חייב; גנב וגזלן לפי הקצות החושן חייבים רק במזיד, אבל בשוגג ובאונס פטורים; לפי הראב"ד גנב וגזלן בשוגג חייבים, ובאונס פטורים. [ובאופן שהכריחו אותו להביא כסף ממישהו מסוים].

תירוץ על הקושיה מה החילוק בין הניח להם אביהם פרה לגזל ובא אחר ואכלו

ונחזור לדין הניח להם אביהם פרה שאולה וטבחוה ואכלוה שהיורשים פטורים מלשלם. הקשינו מה החילוק בין זה לדין גזל ובא אחר ואכלו שנחשב האוכל לגזלן ויכול הנגזל לגבות ממנו. והבאנו את דברי הרמב"ן והריטב"א בכתובות שבגזל ובא אחר ואכלו מדובר שהאוכל ידע שהמאכל גזול, ואילו בהניח להם אביהם פרה שאולה לא ידעו שאינה שלו. והקשינו מה בכך שלא ידעו, והרי זה מעשה גזלה בשוגג, ומה בין זה למזיק בשוגג שחייב כי אדם מועד לעולם.

ולפי מה שנתבאר יתיישבו הדברים. ראשית, לפי דברי הקצות החושן, אין בזה כלל קושיה, שהרי הדין אדם מועד לעולם נאמר רק במזיק, ולא בגזלן, וגזלן בשוגג פטור.

ואף לשיטת הראב"ד שגזלן בשוגג חייב, עדיין יש לומר שבמקרה שהניח להם אביהם פרה שאולה נחשב גזלן באונס, ובגזלן באונס אף הראב"ד מודה שפטור וכמו שהוכחנו בדבריו. ואין לדמות אופן של הניח להם אביהם פרה שאולה וסברו שהיא שלו – שנחשב אונס, לפירות שסבור שהם שלו – שנחשב שוגג, ולא אונס, כי היה צריך ליתן לבו לדעת אם זה שלו או לא.

נפק"מ למעשה בין הקצות החושן לראב"ד

וניגש עכשיו לשאלה הלכתית. ראובן שאל משמעון מחשב נייד ונשבר לו בפשיעה, וכשתובעו שמעון, אומר לו ראובן בוא אלי מחר למשרד אתן לך מחשב חדש. למחרת כשבא אליו שמעון אומר לו ראובן – תיכנס לחדר הסמוך של לוי – יש שם על השולחן שלשה מחשבים שלי, ותבחר אחד שתרצה. וכך היה. שמעון בחר מחשב אחד, ולקח תמורת המחשב שהיה ראובן חייב לו.

שנתיים לאחר מכן מגיע לוי לחנותו של שמעון ורואה אותו יושב ומתעסק במחשב, ושואל אותו מנין לך מחשב זה, הוא שלי, כבר שנתיים אני מחפש אותו מאז שנעלם מחדרי! עונה לו שמעון, קיבלתי אותו מראובן. אומר לוי – אני כבר אסגור חשבון עם ראובן על זה שגנב לי אותו, בינתיים תשלם לי על כך שהורדת את הערך של המחשב שלי על ידי שהשתמשת בו שנתיים. עונה לו שמעון, אני לא לקחתי ממך כלום. השתמשתי במחשב שקיבלתי מראובן בתמימות; אם יש לך טענות לך לראובן. השאלה היא האם אכן שמעון צריך לשלם ללוי או לא.

והשאלה היא כזו: נעשה פה מעשה גנבה על ידי שמעון שהכניס לרשותו מחשב שאינו שלו, אך גנבה זו נעשתה בתום לב, ולא במזיד. ויש לדון האם נגדיר זאת גנבה בשוגג, או באונס. בפשטות ניתן לומר שהיות שראובן נתן לו את המחשב, ויש חזקה מה שתחת ידו של אדם שלו – אם כן ישנה חזקה שהמחשב של ראובן, ומשכך נחשב שמעון אנוס, שהרי לא היה צריך לחשוב שהמחשב גזול בידו של ראובן.

אך בזה יש חידוש של הקצות החושן (שם) שהיות שראובן אמר לו לקחת את המחשב מחדרו של לוי, אף שראובן אמר שזה שלו, שוב אי אפשר להגדיר זאת גנבה באונס, כי היה שמעון צריך לחשוש שאין המחשב של ראובן, שהרי נמצא ברשותו של לוי, ויש להגדיר מעשה זה כגנבה בשוגג.

ומעתה, אם נחבר חידוש זה של הקצות החושן עם שיטת הראב"ד שיש גנבה בשוגג, יכול לוי לתבוע את שמעון, וכאותו הדין של רצה מזה גובה ורצה מזה גובה. אבל לפי הקצות החושן עצמו שאף בשוגג אין גנבה, לא יוכל לוי לתבוע את שמעון.




שומר חינם שקיבל מהביטוח דמי חפץ שנגנב

שומר חינם שקיבל מהביטוח דמי החפץ שנגנב

בשיעור זה נדון האם תשלום המתקבל מחברת ביטוח עבור נזק כלשהו, נחשב כתמורת החיסרון, או שחברת ביטוח נידונית כעסקא לכל דבר, רק שהרווח תלוי בכך שאירע נזק, כמו שבאותה מידה יכול היה להיות תלוי בדברים אחרים. יבוארו הצדדים הללו, והנפקא מינה שיש ביניהם.

האם מותר לשומר חינם לתבוע את הביטוח, ואם אכן, למי הכסף, לשומר או לבעלים * האם שייך בזה את הסברא "כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חברו" * היאך ההגדרה של תשלומי הביטוח – חליפי החפץ, או תשלומי עסקא, ונפק"מ בזה * האם בשומר חינם שמסר לשומר שכר שייכת הסברא "כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חברו" * סיכום הדינים העולים

האם מותר לשומר חינם לתבוע את הביטוח, ואם אכן, למי הכסף – לשומר או לבעלים

נדבר היום על נושא שקצת דיברנו בעבר, אבל נרחיב וניתן בו שלשה חילוקים מאוד משמעותיים ולמדניים.

תשמעו סיפור שהיה. יהודי היה צריך לנסוע לארה"ב, ונתן לשכנו שישמור עבורו תכשיטים בשווי עשרים אלף דולר. לאותו שכן היה ביטוח בבית על תכשיטים עד שווי שבעים אלף דולר, והיו לו בבית תכשיטים משלו בשווי שלושים אלף דולר. בתוך זמן השמירה אירעה פריצה בביתו, ונגנבו כל התכשיטים. אותו שכן הגיש תביעה לחברת הביטוח על סך חמישים אלף דולר – שווי התכשיטים שלו ושל שכנו יחד – וקיבל מהביטוח את כל הסכום.

ונשאלה שאלה כזו: אותו שכן היה פטור מלשלם למפקיד על התכשיטים שנתנו לו לשמור, כדין שומר חינם שפטור בגנבה ואבדה [ומדובר שנשבע על כך]. והשאלה שנשאלה היא, ראשית האם מותר היה לו לתבוע את חברת הביטוח על התכשיטים של שכנו, שהרי אין לו עצמו הפסד מכך שהרי אינו חייב לשלם; ושנית, אחרי שקיבל מהביטוח כסף גם עבור התכשיטים של שכנו – האם יכול לקחת את הכסף לעצמו, או שצריך ליתנו לשכנו.

וצדדי השאלה היו כך: בפוליסת הביטוח היה כתוב: "אחריות הביטוח הינה בין על רכוש המבוטח, ובין על רכוש אחרים הנמצא בביתו והמבוטח אחראי עליו". ונשאלה השאלה מה נקרא "המבוטח אחראי עליו", האם שהמבוטח מופקד על שמירתו, או שהמבוטח צריך לשלם אם יופסד. ונפקא מינה במקרה זה שהמבוטח אכן היה מופקד על שמירת התכשיטים שהופקדו אצלו, אך מאידך אינו צריך לשלם אם נגנבו – כדין שומר חינם.

שאלה זו הגיעה לפני הרב שטיינמן שהכריע ש"אחראי" הכוונה שחייב בתשלום, וממילא בנידון זה כיון שהמבוטח לא חייב לשלם על התכשיטים שנגנבו, אינו נחשב "אחראי", ואין התכשיטים בכלל הביטוח. אמנם רוב הפוסקים שדנו בשאלה זו הכריעו ש"אחראי" הכוונה שמופקד על שמירתו, וממילא גם בנידון זה יכול השומר לתבוע את חברת הביטוח – כמו שאכן עשה בפועל.

כעת נשאלה השאלה האם בעל התכשיטים יכול לתבוע את הכסף שקיבל השומר מחברת הביטוח, שהרי קיבלו עבור התכשיטים שלו.

האם שייך בזה הסברא שמביאה הגמ': "כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חברו"

ומצינו משנה מפורשת שממנה נוכל להקיש לנידון זה. כתוב במשנה (ב"מ לה, ב): "השוכר פרה מחברו והשאילה לאחר ומתה כדרכה, ישבע השוכר שמתה כדרכה, והשואל ישלם לשוכר. אמר רבי יוסי כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חברו? אלא, תחזור פרה לבעלים". ובגמרא שם נפסקה הלכה כרבי יוסי, וכן פסק בשולחן ערוך (חו"מ שז, ה).

הרי שההלכה אומרת שאמנם מצד הדין היה צריך השואל להיות חייב לשלם, אין השוכר יכול לקחת את הכסף, כי אין אדם יכול לעשות סחורה בחפץ של חברו. ולכאורה אותו הדבר כאן, לא יוכל השומר לקחת את הכסף ששילם הביטוח לעצמו, כי אין אדם עושה סחורה בחפץ של חברו, ולכן היות שהכסף הגיע תמורת התכשיטים של המפקיד, לא יוכל הנפקד לקחת כסף זה לעצמו, ויצטרך להעביר את הכסף שקיבל מחברת הביטוח צריך להעביר לבעל התכשיטים.

כך נראה במושכל ראשון לדמות הדינים זה לזה. עכשיו עלינו לדעת האם אכן דימוי זה נכון, או לא – ולמה.

ונראה שאין דימוי זה נכון. כדי להבין זאת היטב ננסה להכנס לעומק הסברא שהביאה הגמרא "כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חברו". ונקדים שאלה. אדם שכר מחברו לשבוע דירת נופש על שפת הים במחיר של אלף דולר. מיד כשהגיע לשם קיבל קריאה דחופה לחזור לעירו, ולא יכול היה לממש את השכירות. כדי לא להפסיד, חיפש אדם שישכור ממנו את דירת הנופש, ואכן מצא אדם ששכר ממנו את הדירה, ועוד במחיר גבוה יותר – אלף וחמש מאות דולר. [מצד ההלכה יכול היה להשכיר את הדירה לאחר שהרי זו דירה שעומדת להשכרה, ולא נכתב בחוזה במפורש שלא להשכירה]. השאלה היא למי הולך הרווח של חמש מאות הדולר הנוספים, האם לבעל הדירה או לזה ששכר ממנו.

ופוסק הרמ"א (שסג, י) במקרה כזה שכל הכסף הולך לשוכר, ואף הרווח. והקשה הקצות החושן (שסג ס"ק ח), למה אין כאן את הטענה "וכי היאך הלה עושה סחורה בפרתו של חברו" שהרי השוכר הראשון מרוויח כסף מבית שאינו שלו?

מבאר זאת הקצות החושן כך: כשאדם שוכר דירה השימוש בה שייך לו. וכשהוא משכיר את הדירה לאחר, השכירות היא על השימוש בדירה, ולא על גוף הדירה. וכיון שהשימוש שייך לשוכר הראשון, אין זה נחשב שהשוכר הראשון עושה סחורה בחפץ של חברו, שהרי מקבל תשלום עבור שימוש ששייך לו, ולא לבעלים. לעומת זאת השוכר פרה והשאילה לאחר ונאנסה, התשלומים של השואל הם על גוף הפרה, וגוף הפרה היה של הבעלים, ולא של השוכר, בזה דווקא שייכת הסברא שאם ישלם השואל לשוכר נחשב שעושה השוכר סחורה בפרתו של חברו.

ובקצרה צריך לראות על מה התשלומים, ורק כשהתשלומים הם על גוף הדבר יש את הסברא שהתשלומים צריכים להיות של הבעלים, ולא של מישהו אחר, כי אין אדם יכול לעשות סחורה בחפץ של חברו.

היאך ההגדרה של תשלומי הביטוח – חליפי החפץ או תשלומי עסקא, ונפק"מ בזה

ועכשיו נעבור לשאלה נוספת, ותחילה נדון איך ההגדרה של תשלומי הביטוח. וכבר אמרנו בעבר שיש שתי אפשרויות להגדיר זאת. העולם רגילים להבין שענין תשלומי הביטוח הוא לשלם תמורת החיסרון – חליפי מה שנחסר המבוטח.[1] לעומתם בא האור שמח (פ"ז מהלכות שכירות הלכה א) ומחדש שענין חברת הביטוח אינו חליפי החיסרון, אלא עניינו הוא כעיסקה לכל דבר. יש כאן עיסקה מצד עצמה שאדם משלם סכום מסויים כל חודש על מנת שאם יקרה משהו [שבעיקרון זה יכול להיות כל דבר, יכול לומר אם ירד גשם, ויכול לומר באותה מידה אם הדולר ירד מתחת לסכום מסוים] ובמקרה זה – נזק לחפץ המבוטח, יקבל את שוויו של החפץ. לפי הבנה זו, כשארע נזק, תשלומי הביטוח אינם נחשבים כתמורה לחפץ הניזוק, אלא הם באים משום שבשלו התנאים לקבל את הסכום שמגיע לו תמורת השקעתו החודשית.

סיפרנו בעבר סיפור בו נוכל לראות נפקא מינה בין שני הצדדים הנ"ל. ישנו יישוב של אנשים עשירים נדיבים גדולים, יהודים עם לב חם. באחת השבתות פרצו גנבים לבית הכנסת וגנבו שבעה ספרי תורה. אנשי היישוב החליטו שלא ימתינו עד שימצאו את ספרי התורה, ותוך חודש כבר הכניסו שבעה ספרי תורה חדשים במקום אותם שנגנבו. לאחר ארבעה חודשים קיבלו את דמי הביטוח על ספרי התורה הגנובים. ונתעוררה שאלה מה יעשו עם הכסף, שהרי אינם צריכים ספרי תורה נוספים, אך מאידך כסף שניתן תמורת ספרי תורה אסור לקנות עמו דבר שקדושתו פחותה, ומוכרחים לקנות עמו ספר תורה.

שאלה זו תלויה בנידון הנזכר: אם הביטוח עניינו הוא חליפי החפץ שנחסר, אם כן הכסף נחשב חליפי ספרי התורה, ומוכרחים לקנות בו דווקא ספרי תורה. אך אם ענין הביטוח הוא כחוזה נוסף וכעסק מצד עצמו, אף שהגורם היה הפסד הספר תורה, אין הכסף מוגדר כמו שניתן תמורת הספר תורה, ומותר להשתמש עמו לתשמישי חול.

ובספר ציץ אליעזר (חלק יח סימן סז) פסק בשאלה זו על סמך דברי האור שמח הנ"ל שדמי הביטוח אינם חליפי החפץ, אלא הוא כעסקה חיצונית שעשה המבוטח, וממילא אין התשלום נחשב דמי ספר תורה.

ונחזור לנידון שלנו. אף נידון זה יהיה תלוי בחקירה הזו: אם תשלומי הביטוח הינם תמורת ההפסד היינו חליפי התכשיטים שאבדו – שייכת בזה הסברא "כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חברו" והשומר יצטרך לתת את הכסף לבעל התכשיטים. אבל כיון שתשלומי הביטוח הינם כעסק מצד עצמו וכהכרעת האור שמח, אין זה נקרא עושה סחורה בפרתו של חברו, והכסף שייך לשומר.

ומעשה נוסף שתלוי בנידון הנ"ל: אדם מכר את רכבו ביום ששי אחה"צ, נעשה קנין גמור ואפילו קיבל המוכר את כל הכסף, אלא שהיות ומשרדי הממשלה היו סגורים בשעה זו, לא היו יכולים להעביר את הרכב ואת הביטוח על שמו של הקונה, וסיכמו ביניהם שיעשו זאת ביום ראשון. במוצאי שבת ארעה תאונה והרכב ניזוק לגמרי עד שיצא מכלל שימוש. במקרה זה מאחר והרכב עדיין אינו רשום על שמו של הקונה – הקונה אינו יכול לתבוע את חברת הביטוח, כי חברת הביטוח מתחייבת רק למי שעל שמו רשום הרכב. ונשאלה שאלה האם המוכר יכול לתבוע את חברת הביטוח שהרי הרכב רשום על שמו; ואם אכן, האם יוכל לקחת את הכסף לעצמו, או שיצטרך לתתו לקונה.

יש שטענו שהמוכר לא יכול לתבוע את חברת הביטוח למרות שהרכב עדיין על שמו, שהרי בפועל לא היה לו הפסד בעקבות התאונה שהרי הוא קיבל את כל הכסף עבור הרכב עוד קודם התאונה, ואם כן כלפיו התאונה אינה נחשבת לנזק. אך נראה שאין זו טענה כלל כי הביטוח מבטח את החפץ אם יינזק, והחפץ אכן ניזוק. אין זה מעניינו של הביטוח אם היה הפסד או לא.

נידון זה תלוי בשני הצדדים שהבאנו: לפי הצד שדמי הביטוח הם חליפי החפץ, לא יוכל המוכר לקבל את דמי הביטוח שהרי אין החפץ שלו, ויש בזה את הסברא "כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חברו". אבל לפי הצד שהביטוח הוא כעסק מצד עצמו ואינו נחשב תמורת החפץ, שוב אין שייכת בזה סברא זו, ויוכל המוכר לתבוע את הביטוח ולקחת את הכסף לעצמו.

נסכם כך: כשאדם מקבל חפץ לשמור עליו והוא נכנס לביטוח שלו ואירע נזק, השומר שביטח את החפץ יקבל את הכסף, ואין זה נקרא שעושה סחורה בנכסי חברו, כי תשלומי הביטוח אינם חליפי החפץ.

האם בשומר חינם שמסר לשומר שכר שייכת הסברא "כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חברו"

עכשיו תשמעו סיפור נוסף: יהודי נפטר בארץ ישראל, ובין נכסיו השאיר כובע. בנו שהיה בחו"ל רצה את הכובע של אביו, לשם כך ביקשו מאדם שנסע לארה"ב שייקח עמו את הכובע במזוודה. כשהגיע לארה"ב התברר שהמזוודה נעלמה במטוס. בעל המזוודה הגיש תצהיר לחברת התעופה על תכולת המזוודה וקיבל את תמורתה. הנידון היה כך: הכובע היה משומש והיה שווה מאתיים שקלים. אך חברת התעופה שלמה לו סך חמש מאות שקלים – כמחיר כובע חדש.

טען השליח לבעל הכובע, אני שומר חינם וממילא פטור בגנבה ואבדה, ואיני צריך לתת לך כלום. אני מוכן לפנים משורת הדין לתת לך סך מאתיים שקלים כפי השווי האמיתי של הכובע. טען לעומתו בעל הכובע – אתה הרי קיבלת חמש מאות שקלים עבור הכובע שלי, יש לי אם כן טענה כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חברו, וכל חמש מאות השקלים שקיבלת אמורים להגיע אלי.

ואכן לפי הקצות החושן לכאורה כך צריך להיות, שהרי חברת התעופה משלמת את הכסף עבור גוף הכובע, ולא פיצוי בעלמא על עגמת הנפש, וכיון שגוף הכובע שייך לבעל הכובע, לא יוכל השליח להרוויח את הכסף שניתן עבור הכובע.[2]

אלא שברצוני שתתפסו כאן את עומק הענין. הגמרא שמביאה את הסברא של כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חברו מדברת על שוכר שמסר לשואל. בא השבות יעקב (ח"ג סימן קמח) ומחדש, שבשומר חינם שמסר לשומר שכר, יהיה הדין אחרת. כי דווקא במקום ששוכר מסר לשואל, והשואל לא שילם לשוכר כלום, בזה יש את הסברא שמאחר והחיוב הוא עבור גוף החפץ – הוא מגיע לבעל החפץ ולא לשוכר. לעומת זאת בשומר חינם שמסר לשומר שכר, שהשומר שכר מתחייב בגנבה ואבדה מחמת השכר שקיבל על השמירה, ואת השכר קיבל מהשומר חינם – אין זה נקרא שהשומר חינם עושה סחורה בפרתו של חברו, שהרי מה שהשומר שכר חייב לשלם על הגנבה הוא מחמת הכסף ששילם לו השומר חינם, ואם כן השומר חינם מרוויח מצד הכסף שהוא השקיע. במקרה כזה למרות שהתשלום הוא על גוף החפץ וגוף החפץ של חברו, אין זה נקרא שעושה סחורה בפרתו של חברו.

אלא שבפתחי תשובה (שז ס"ק א) הביא דברי השבות יעקב הנ"ל והקשה עליו שנעלמו ממנו דברי התוספות במסכת בבא קמא (יא, ב ד"ה לא מבעיא) שכתבו במפורש שאף בשומר חינם שמסר לשומר שכר שייכת הסברא כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חברו, שהרי סוף סוף התשלום הוא על גוף החפץ שהוא של הבעלים. [ואין זה דומה לחברת ביטוח ששם כפי שאמרנו התשלום הוא כלל לא על גוף החפץ].

ולענייננו, אף כאן מה שחברת התעופה משלמת על האובדן, הוא מחמת התשלום שנתן השליח לחברת התעופה – שבכלל התשלום על הטיסה כלול הביטוח על חפציו של הנוסע. ואם כן זה דומה לשומר חינם שמסר לשומר שכר ולפי השבות יעקב הכסף אמור ללכת לנוסע ולא לבעל הכובע. אמנם כיון שלהלכה פוסקים כהתוספות שאף בזה יש את הסברא הנ"ל, ולא כהשבות יעקב, נשאר הדין שכיון שחברת התעופה שלמה את הכסף עבור גוף הכובע – יש בזה את הסברא כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חברו, והתשלום יהיה שייך לבעל הכובע.

סיכום הדינים העולים

  • המקבל מחברו חפץ לשמור, ועשה השומר ביטוח על החפץ – אם ניזוק החפץ, דמי הביטוח שייכים לשומר, כי עניינו של הביטוח הוא כעיסקא בפני עצמה, ולא תמורה לחפץ, וממילא אין זה נחשב עושה סחורה בפרתו של חברו.
  • השוכר רכב מחברו והשאילו לאחר וניזוק באונס – בזה התשלום הוא עבור גוף החפץ, וממילא הוא שייך לבעלים כי יש בזה את הסברא "כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חברו".
  • שכר חדר במלון והשכירו לאחר במחיר גבוה יותר – כל הכסף הולך לשוכר, כי הכסף ניתן תמורת שימוש, ולא עבור גוף החדר, והשימוש שייך לשוכר וממילא אין זה נחשב עושה סחורה בפרתו של חברו.
  • שומר חינם שמסר לשומר שכר וכמו המעשה עם השליח להעביר כובע לחו"ל ונגנב וקיבל תמורתו מחברת התעופה – בזה לפי השבות יעקב אין זה נקרא עושה סחורה בפרתו של חברו שהרי התשלום על הכובע הוא מכוח הכסף ששילם השומר חינם. אמנם דעת התוספות שאף זה נקרא עושה סחורה בפרתו של חברו שהרי סוף סוף התשלום הוא עבור החפץ. וכך נפסק להלכה.

[1] וכך הבאנו בשיעור הקודם בשם הגר"נ קרליץ.

[2] יש להעיר שאין זה פשוט כך, כי אם מדובר בחברת ביטוח נוכרית, הרי אין לה חיובי שמירה כי אין דיני שמירה בגוי, ואם כן עניינה ככל חברת ביטוח שהתבאר שהינה ככל עסק ואין זה נחשב כתשלומי החפץ שנחסר. כן יש לדון בגדר הכסף שהוסיפו מעבר לשווי החפץ ואין הדברים ברורים ומוכרעים.




תשלומי נזיקין – השלמת חסרון הניזק או עונש

תשלומי נזיקין – השלמת החיסרון של הניזק או עונש

בשיעור זה נדון האם חיוב תשלומי נזיקין עניינם כדי להשלים את החיסרון של הניזק, או שעניינם כעונש על מעשה הנזק.

נפקא מינה – לכאורה – באופן שחברת הביטוח משלמת את הנזק. אם עניני התשלומים הם כדי להשלים החיסרון, יהיה המזיק פטור, שהרי בפועל אין לניזק חיסרון ממוני. אך אם התשלומים באים כעונש על מעשה הנזק, יהיה חייב המזיק אף במקרה כזה.

בהמשך יתבאר שאף אם התשלומים הם כעונש, חיובו של המזיק יהיה תלוי האם חברת הביטוח דורשת סכום כלשהו כהשתתפות עצמית או שמכסה את כל הנזק בשלמותו.

הזיק לחברו רכב ויש ביטוח שמכסה את הנזק, האם על המזיק לשלם? * קנה רכב ושילם דמיו, וטרם שהעבירו הקונה על שמו ניזוק בתאונה. האם ניתן לתבוע מהביטוח * הגדרת תשלומי נזיקין היא השלמת חיסרון, או עונש על מעשה ההיזק * ביאור במה שכתבנו שאם צריך הניזק לשלם דבר מועט חייב המזיק בכל הנזק * אדם שהזיק באונס גמור

הזיק לחברו רכב ויש ביטוח שמכסה את הנזק, האם על המזיק לשלם?

נפתח בנידון הלכתי: אדם הזיק את רכבו של חברו, ולניזק יש ביטוח שמכסה לו את הנזק. האם יכול המזיק להיפטר בטענה שבפועל הניזק לא נחסר כלום שהרי חברת הביטוח משלמת לו את הנזק. ואם מבקשים ממנו השתתפות עצמית מעטה – אותה מוכן הוא לשלם, אך לא את כל הנזק; או שיכול הניזק לומר לו אין זה עסקך מה שאני מקבל מחברת הביטוח, ועליך לשלם את מה שהיזקת.

והתשובה היא כזו: תחילה יש לדון איך מוגדרים התשלומים של חברת הביטוח, האם הם מוגדרים תשלומים תמורת החפץ שנחסר, או שהינם עסק בפני עצמו של תשלומים שמקבל המבוטח בשעה שיש היזק. לפי צד זה האחרון – יש מקום לטענת הניזק שאין זה עסקו של המזיק מה שהוא מקבל מחברת הביטוח. אבל לפי הצד הראשון שהם תשלומים תמורת החפץ שנחסר ועניינם להשלים את החיסרון, יש מקום לטענתו של המזיק – בפועל לא נחסרת כלום, שהרי חברת הביטוח משלמת – ואין עליו לשלם מאומה.

אמנם מאחר וחברת הביטוח דורשת מהמבוטח השתתפות עצמית בנזק – אף אם נניח שהתשלומים מוגדרים תמורת החיסרון – יכול הניזק לדרוש את תשלום הנזק כולו מהמזיק, ואין צריך לנכות לו את מה שמקבל מחברת הביטוח. ונבאר את הדברים בס"ד.

קנה רכב ושילם דמיו, וטרם שהעבירו הקונה על שמו ניזוק בתאונה. האם ניתן לתבוע מהביטוח

קודם שנבאר את הדברים נביא שאלה מעניינת שהגיעה לפני כמה זמן לכולל חזון איש, והרבה דנו בה. אדם מכר את רכבו ביום ששי אחר הצהריים, ונעשה קנין גמור וקיבל את כל הכסף, אלא שהיות ובשעה זו משרדי הממשלה סגורים, ולא היו יכולים להעביר את הרכב ואת הביטוח על שמו של הקונה, סיכמו ביניהם שיעשו זאת ביום ראשון. במוצאי שבת אירעה תאונה, והרכב ניזוק לגמרי עד שיצא מכלל שימוש. והתעוררה שאלה מי יקבל את דמי הביטוח, האם הקונה שבפועל הרכב שלו, או המוכר שהוא זה ששילם את דמי הביטוח עד כה – ועדיין הרכב רשום על שמו.

והתשובה היתה – וכן פסק הגר"נ קרליץ שליט"א – שאף אחד מהם אינו יכול לתבוע את חברת הביטוח. הקונה אינו יכול כי הביטוח מתחייב רק למי שהרכב רשום על שמו, וכיון שהרכב לא רשום על שמו של הקונה, אין לביטוח שום חובה כלפיו. כמו כן המוכר אינו יכול לתבוע את דמי הביטוח, כי תשלומי הביטוח באים כדי לכסות את החיסרון, וכיון שהמוכר לא נחסר מאומה, שהרי הקונה שילם לו את כל הכסף טבין ותקילין, שוב אין לו מקום תביעה לחברת הביטוח. כך הדין לפי ההבנה שגדר תשלומי הביטוח הינם לשלם את מה שנחסר המבוטח.[1]

מכאן נצא לדון בתשלומי נזיקין, האם גם בזה כך היא ההגדרה – שחובת המזיק לשלם את החיסרון של הניזק, או שיש הגדרה אחרת לתשלומי המזיק. ואחר כך נחזור לדון במקרה שפתחנו בו, ונבאר את הדין שהסקנו שבעקבות ההשתתפות העצמית שדורשת חברת הביטוח מהמבוטח, על המזיק לשלם את כל ההיזק, למרות שהביטוח כבר השלים את החיסרון.

הגדרת תשלומי נזיקין היא השלמת חיסרון, או עונש על מעשה ההיזק

פסק השולחן ערוך (חושן משפט עב, ח): "ראובן שאל משמעון סייף שהיה לו במשכון מעובד כוכבים, ואבדו, ושואל ממנו ממון הרבה כמו ששואל ממנו העובד כוכבים, לא ישלם לו אלא דמי שוויו דסתם סייף דעלמא".

ובספר שער משפט (שם ס"ק יב) יצא לדון באופן ששמעון הצליח להסתדר עם העובד כוכבים בעל החרב בסכום פחות משוויו האמיתי של החרב, האם יכול לתבוע מראובן, ששאל ממנו, את כל שוויו של החרב.

ותחילה רצה לדמות זאת לדין שמביאה הגמרא (ב"ק עח, ב) שאם גנב בהמה שהעמידה ראובן עבור נדרו, אינו משלם לו כפי דמיה, אלא את דמי הבהמה הזולה ביותר שיכול להביא עבור נדרו כי זה מה שחיסר לו. הרי שאין הגנב חייב לשלם את השווי האמיתי של החפץ, אלא את דמי החיסרון. מאידך ישנה גמרא (ב"מ לה, ב) השוכר פרה מחברו והשאילה לאחר ומתה כדרכה ישבע השוכר שמתה כדרכה והשואל ישלם לשוכר. ואם נאמר שתשלומי הנזק הינם כפי החיסרון, למה חייב השואל לשלם לשוכר, והרי אין לו שום חיסרון כיון שדינו כשומר שכר שפטור באונסין, ואינו צריך לשלם לבעל הפרה מאומה.

והיה נראה לחלק בזה בין תשלומי נזיקין לתשלומי שומרים. בנזיקין החוב הוא להשלים את החיסרון שנעשה לניזק, ולכן מבואר בגמרא שאם יכול הניזק לצאת ידי נדרו בבהמה זולה יותר, אין צריך לשלם לו אלא כפי החיסרון שלו – בהמה זולה יותר. לעומת זאת שואל משלם מחמת שהתחייב בשאלתו להחזיר את החפץ, ולא על גוף הנזק שארע לחפץ. ולכן כיון שהתחייב להחזיר את שוויה המלא של החרב, אין זה מעניינו מה ששמעון הסתדר עם העכו"ם במחיר פחות מזה.

בא הגר"ח מבריסק (קובץ זיכרון אהל ישעיהו ב"ק עמ' תעח) ונוקט כדבר פשוט שתשלומי נזק הינם תשלומים שחייבתו תורה מחמת מעשה הנזק שעשה, ויסודם כעונש על מעשה הנזק, ולא כתשלום החיסרון.

ומעשה היה בבריסק באחד שהיו לו שני ספרים ישנים יקרי המציאות יחידים בעולם מסוגם, וכל ספר היה שוה חמש מאות רובל. בא אחד ושרף אחד מהספרים. כשבאו לדין רצה המזיק להיפטר מלשלם, וטענתו, שהרי בעקבות שריפת אחד הספרים, נעשה הספר שנשאר יקר המציאות ביותר, ועלה ערכו עד שהוא לבדו שווה אלף רובל, ואם כן לא החסירו כלום. ואמר הגר"ח שהתשובה לשאלה זו תלויה בנידון מהו החיוב תשלומין של מזיק, שאם החיוב הוא להשלים את החיסרון, צודק המזיק בטענתו שלא החסירו כלום, אך אם החיוב הוא לשלם את החפץ שהזיק חייב המזיק לשלם חמש מאות רובל.

אלא שמסייג זאת הגר"ח כך: במקרה זה, היות שלא נחסר הניזק כלום, אין לזה ששרף שם 'מזיק' כלל, כי כל פרשת נזיקין שבתורה נאמרה רק באופן שהיה חיסרון ממון, ולולא כן אין זה נחשב כלל נזק. ואם כן אף לפי הצד שהתשלומים הם על מעשה הנזק, ולא על החיסרון, אם אין חיסרון ממון כלשהו יהיה פטור מלשלם כי אי אפשר להגדיר את מעשהו למעשה נזק.

ואומר הגר"ח שעדיין תהיה נפקא מינה בין שני הצדדים, באופן שאחר ששרף ספר אחד האמיר מחירו של הספר השני רק לתשע מאות רובל. במקרה זה ודאי יש לו שם מזיק, שהרי יש כאן חיסרון ממוני, ובזה תהיה נפקא מינה בין ב' הצדדים. אם התשלום הוא על החיסרון, יצטרך המזיק לשלם את החיסרון הממוני שזה רק מאה רובל. אך אם התשלום הוא על עצם מעשה הנזק, יהיה חייב לשלם לו את כל החמש מאות רובל כפי השווי של הספר שהזיק, כי היות שיש לו שם מזיק מחמת החיסרון של המאה רובל, שוב הוא בכלל פרשת תשלומי נזיקין וחייב לשלם את כל הנזק.

על כל פנים הגר"ח נוקט שתשלומי נזק הינם כעונש על מעשה הנזק, אך לא כתשלומי החיסרון של הניזק. אך כשאין כלל חיסרון אין זה נחשב שהיה כאן נזק, ואין כלל מקום לתשלומי נזיקין.

ונראה לדייק מדברי התוספות בתחילת מסכת בבא קמא (ב, א ד"ה ולא זה וזה) שאף הם סברו שתשלומי נזיקין הינם עונש, ואין עניינם השלמת החיסרון. התוספות הקשו שמהמשנה שם רואים שאם האבות נזיקין היו שווים זה לזה בחומרתם היה ניתן ללמוד אב נזיקין אחד מחברו, ואילו במכילתא משמע שאין עונשין מן הדין, וא"כ איך יהיה ניתן לחייב בתשלומי נזיקין אם נלמד אב אחד מחברו. הרי שהבינו שתשלומי הנזק הינם בגדר עונש ממון, כי אם ענינם חיוב להשלים החיסרון, אין להגדיר זאת כעונש, ואף אם נלמד אב אחד מחברו אין זה נחשב עונשין מן הדין.

ביאור הדין שאם צריך הניזק לשלם דבר מועט חייב המזיק בכל הנזק

על פי דברי הגר"ח נבין היטב את הדברים שאמרנו בתחילה, שיש לחלק בין אופן שחברת הביטוח משלמת את כל הנזק – בזה לא יוכל הניזק לתבוע את המזיק שהרי לא נחסר מאומה; לאופן שחברת הביטוח דורשת השתתפות עצמית כלשהיא – בזה יכול הניזק לתבוע את המזיק על סך כל הנזק, ולא רק את דמי ההשתתפות העצמית.

לפי דברי הגר"ח עולה שתשלומי נזיקין הינם כעונש על מעשה ההיזק, ולא על החיסרון. ואם כן אף שאין לניזק חיסרון, שהרי הביטוח משלם לו את דמי הנזק, חייב המזיק לשלם. אמנם חידש הגר"ח שבאופן שאין חיסרון כלל אין זה מוגדר כמעשה נזק ואין כלל מקום לתשלומי נזיקין.

ומעתה, באופן שהביטוח משלם את כל החיסרון, אין זה מוגדר כמעשה נזק, ולא יוכל הניזק לתבוע תשלומין מהמזיק. אך באופן שחברת הביטוח דורשת השתתפות עצמית, אם כן יש לניזק איזה חיסרון ממוני, וכיון שכך, יש למעשהו של המזיק שם של מעשה נזק. ומעתה, יוכל הניזק לתבוע את המזיק שישלם לו את תשלומי כל הנזק, בלי להתחשב במה שהביטוח משלם לו, שהרי התשלום הוא כעונש על מעשה הנזק, ולא כהשלמת החיסרון.

אלא שעדיין יש מקום להבין שאף אם נניח שתשלומי נזיקין עניינם להשלים החיסרון, יהיה חייב המזיק לשלם את כל דמי הנזק, כי יתכן שאין תשלומי הביטוח נחשבים השלמת החיסרון. ונרחיב בזה בשיעור הבא.

אדם שהזיק באונס גמור

ונוסיף בענין זה – מה שהבאנו בעבר – שישנה מחלוקת ראשונים באדם שהזיק באונס גמור. הרמב"ן (ב"מ פב, ב) סובר שחייב לשלם, והתוספות (ב"ק כז, ב) סוברים שפטור, ומה שאמרו אדם מועד לעולם מדובר באונס שיש עליו שליטה, אבל לא באונס גמור.

ונראה שמחלוקת זו תלויה בצדדים אלו שבהם נחלקו השער משפט והגר"ח – האם תשלומי נזיקין באים כעונש על מעשה ההיזק, או מחמת החיסרון. אם התשלומים הם על החיסרון, שייך לחייב את המזיק גם אם מעשה הנזק היה באונס גמור שהרי סוף סוף יש כאן חיסרון. אבל אם התשלומים באים כעונש על מעשה הנזק יש לומר שאף שאדם מועד לעולם, כיון שמעשה ההיזק היה באונס גמור אינו חייב בעונש.

אמנם לפי דברי הגר"ח שבאופן שאין לזה שם מעשה נזק אין מקום לתשלומי נזיקין גם אם נניח שהתשלומים באים להשלים החיסרון – שוב יש לומר שאף התוספות שפטרו באונס גמור סוברים שתשלומי נזיקין באים להשלים החיסרון, אלא שסוברים שכל שהוא אונס גמור, אין זה נחשב כלל מעשה נזק.

[1] וכבר האריכו בזה בספרי התשובות ומביאים מהאור שמח ומהמהרש"ם (ח"ד סימן ז) וכן בציץ אליעזר שגדר תשלומי הביטוח הם ככל עיסקא בפני עצמה, ואין עניינם להשלים את החיסרון של החפץ הניזק, וכך מובא בשיעור הבא.




יסודות בשומת תשלומי הנזק

יסודות בצורת שומת תשלומי נזק

בשיעור זה נרחיב בענין תשלומי נזיקין – היאך צורת השומא, והאם החיוב המוטל על המזיק הוא לתקן את הנזק, או חיוב ממון, והנפקא מינה שיש בצדדים הללו

מעשה שהיה ושלשה נידונים בצדו * צורת שומת תשלום נזק, וחידוש החזון איש בזה * האם המזיק חייב בתיקון החפץ, או בתשלום דמי הנזק * האם ניתן לתבוע את המזיק אחרי שהביטוח שילם את כל הנזק

מעשה שהיה ושלשה נידונים בצדו

ברצוני לעמוד על שלשה יסודות בעניני שומת נזיקין לפני שנתחיל שיעורים על עניני נזיקין, ונתחיל במעשה שהיה.

אדם נסע ברכבו ופגע ברכב אחר ועשה בו נזק קל שלא היה משמעותי ביחס לשוויו של הרכב הניזוק, ומאחר שכך לא ירד ערכו באם יוצע למכירה. בפועל, עוד לפני שהספיקו לדון על התשלום ביניהם, נגנב הרכב, ובעל הרכב הוציא מחברת הביטוח את שוויו. והתעוררו בזה כמה נידונים:

ראשית טען המזיק, שאינו חייב לשלם, שהרי לא ירד ערכו של הרכב הנפגע. לעומתו ענה הניזק, נכון אמנם שאם היה מציע את הרכב למכירה – היה מקבל את כל שוויו כמו שהיה לפני הנזק, אבל הרכב הרי לא עמד למכירה, אלא היה לוקח אותו לתיקון שעולה לי כמאתיים שקלים, ותובע את מחיר התיקון.

בנוסף טען המזיק, היות והו אעצמו פחח רכבים, הוא מעונין לתקן בעצמו את הנזק, ולא לשלם. הבעיה היתה שהרכב נגנב, וממילא אין למזיק אפשרות לתקן בעצמו – ושלא באשמתו. השאלה היא האם יכול המזיק להיפטר בטענה זו – תמציא לי את הרכב ואתקנו בעצמי.

טענה נוספת של המזיק היתה, היות שחברת הביטוח שילמה את דמי כל הרכב, אינו חייב לשלם כלום שהרי בפועל לא הפסיד הניזק מאומה.

צורת שומת תשלום נזק, וחידוש החזון איש בזה

ונתחיל לדון בדברים אחת לאחת. כתב השולחן ערוך (חו"מ שפז, א): "שמין למזיק בידו כדרך ששמין לו אם הזיק ממונו. כיצד, הרי שהרג בהמת חברו או שבר כליו, שמין כמה היתה הבהמה שוה וכמה הנבלה שוה, וכמה היה הכלי שוה והוא שלם, וכמה שוה עתה, ומשלם הפחת לניזק עם הנבלה או הכלי השבור, כדרך שנתבאר בשורו שהזיק". הרי שהשומא של נזיקין היא כמה היה שווה החפץ אם יימכר, וכמה הוא שווה עכשיו.

בא החזון איש (ב"ק סי' ו אות ג ד"ה ויש לעיין) ומחדש שצורת שומא זו – כמה שווה החפץ אם יימכר – נאמרה דווקא בחפץ העומד להמכר, אבל בחפץ שאינו עומד להמכר, צריך המזיק לשלם את דמי התיקון. ומשכך, בכל חפץ שניזוק יש לדון תחילה – לפי צורת ההשתמשות בו – האם נחשב עומד להמכר או לא, ועל פי זה נדע איך לשום את הנזק. ולשם משל כשאדם מזיק לחברו רכב בשווי מאה אלף שקלים והנזק הוא מזערי, ודאי שאין הרכב עומד למכירה אלא לתיקון. אף אחד לא ימכור רכב בגלל נזק כה מזערי. ואם כן צורת ההשתמשות היא לתקן את הנזק וכך צריך להיות התשלום.

ומביא לזה החזון איש ראיה מדין המובא בגמרא (גיטין נג, ב) שאם כהן פיגל את הקרבן, חייב לשלם את דמיו לבעלים. ומקשה החזון איש, אם בכל חפץ הניזוק צורת השומא היא כמה היה שווה קודם הנזק וכמה שווה עכשיו להמכר – לא יצטרך הכהן לשלם כלום, שהרי קרבן זה אף קודם שהזיקו הכהן לא היה יכול להמכר אחרי שכבר הוקדש לקרבן, נמצא שהנזק לא שינה בשוויו של הקרבן מאומה. בהכרח עולה מן הדברים – אומר החזון איש – שבכל חפץ יש לדון לפי שימושו, וממילא בקרבן העומד להקרבה, הנידון יהיה כמה שווה לבעלים הקרבן שיהיה לו להקרבה, ולא כמה שווה להמכר.

ומביא החזון איש ראיה נוספת לכך. מובא בגמרא (י, ב) "פחת נבלה דניזק". והיינו שאם הסריחה הנבלה בין שעת הנזק לשעת העמדה בדין וירד ערכה, ההפסד הוא של הניזק. והקשו שם התוספות (ד"ה לא נצרכה) מהגמרא לקמן (לד, א) שאם השור הכחיש אחר הנזק, והוסיף ערכו לרדת בין מה שהיה בשעת הנזק לשעת העמדה בדין, משלם המזיק כפי החיסרון בשעת העמדה בדין, ולא כמו החיסרון שהיה בשעת הנזק, שאומר לו הניזק "קרנא דתורך קבירא ביה" – מה שממשיך השור להכחיש אחר הנזק נחשב כחלק מהנזק, כי הכחש נעשה מחמת הנזק. והקשו התוספות, למה לא נאמר כן גם גבי פחת נבלה שתחשב חלק מהנזק, שהרי לולא הנזק לא היה פחת זה. וכתבו לחלק, ששור שנגח ונהיה השור חולה – שור חולה לא מוכרים, אלא משאירים אותו עד שיבריא. ולכן אם המשיך להכחיש נחשב שהנזק ממשיך הלאה. לעומת זאת נבלה – מוכרים מיד, ולכן אם הניזק לא מכר אותה נחשב שהפסיד לעצמו.

לומד מכך החזון איש שהנזק משתנה לפי מידת ההשתמשות בחפץ הניזוק. ולכן כששור נוגח שור ועשאו חולה שאז צורת השימוש היא להמתין עד שיבריא, ולא למוכרו – נחשב מזיק אף על מה שהכחיש השור אחר הנזק. לעומת זאת שור שנגח שור והרגו, צורת השימוש של נבלה היא למוכרה מיד, ולכן הנזק נמדד לפי צורת שימוש זו, ואם לא מכר מיד נחשב שהזיק לעצמו. וכמו כן צורת השומא תמיד היא לפי צורת ההשתמשות בחפץ.

ביסוד זה מבאר החזון איש ענין נוסף. אדם חפר בורות בחצרו של חברו, ובא בעל החצר ותובעו על שני בורות, והלה מודה שחפר רק בור אחד. פוסק הרמב"ם שאמנם הוא מודה במקצת, אך הוא פטור משבועה כי אין נשבעים על הקרקעות. בא הראב"ד ואומר שזה דווקא אם התביעה של הניזק היא שימלא לו המזיק את הבורות בעפר, אבל אם תובע ממנו שישלם לו ממון, תהיה בזה שבועת מודה במקצת, כי אין זה נחשב שבועה על קרקעות.

הרי שישנן שתי אפשרויות איך לתבוע את המזיק, וזה גורם חילוק בדין. ניתן לתבוע את המזיק למלאות את הבור, וניתן לתבוע אותו לשלם כסף על הנזק. מה א"כ תהיה ההגדרה, מתי התביעה היא הל השלום, ומתי  התביעה היא על תיקון הנזק, שהרי אין נראה לומר שזה תלוי לפי רצונו של הניזק.

ומבאר החזון איש שההסבר כך: אם אלו בורות שהדרך לכסות אותם – התביעה היא תכסה לי את הבורות. אבל לפעמים יש קרקע שהיא מחוץ לעיר, ושם הוא יבנה בעוד שנה, ולא כדאי לו לכסות את הבורות – שם התביעה היא תביעה כספית תשלם לי את הכסף. לפי צורת השימוש של הקרקע כך תהיה התביעה. וכך הוא בכל נזק לפי צורת השימוש של החפץ יש למדוד את הנזק.

וניתן דוגמא שתמחיש לנו זאת בצורה ברורה. לאדם יש רכב ששווה אלפיים וחמש מאות שקלים, בא מישהו והזיק את הרכב באופן שכמעט יצא מכלל שימוש ומוכן לשלם את שוויו. טוען הניזק שהוא רוצה לתקן את הרכב, והתיקון יעלה סך חמשת אלפים שקלים. האמנם יש ממש בטענה זו?! והרי אין בכך כל היגיון, כי יאמר לו המזיק, אם כך אמשיך להזיק את הרכב עד שכלל לא יהיה שייך לתקנו ואז אשלם לך רק את שוויו – אלפיים וחמש מאות שקלים.

כמו כן שכיח שאדם קונה שעון בעשרים שקלים, בא מישהו והזיק את השעון, ולתקן את השעון עולה לפחות מאה שקלים, כי לא שווה לשען להתחיל את העבודה בפחות מסכום זה. האמנם יוכל הניזק לומר שרוצה לתקן את השעון, ולתבוע את מחיר התיקון?!

בזה באו דברי החזון איש שמסתכלים על צורת השימוש בחפץ. ומאחר ולפי צורת השימוש בחפץ זה, הוא עומד להשלכה, ולא לתיקון, כי לא שווה לתקנו – לא יכול הניזק לתבוע את דמי התיקון. [כן יש נקודה חשובה להוסיף שבתשלומי נזיקין מסתכלים על שווי שוק, ולא שווי סנטימנטלי].

וכמו כן להיפך, כשהחפץ עומד לתיקון ולא למכירה, וכמו במקרה שהבאנו בתחילת השיעור, שהרכב לא עומד למכירה, כי אין דרך בני אדם למוכרו מחמת נזק מזערי שכזה, אלא לתקנו – נחשב שצורת ההשתמשות היא לתקן את הנזק, וחייב המזיק לשלם את דמי התיקון, ואינו יכול להיפטר בטענה שלא ירד שוויו של הרכב באם יציע אותו למכירה ממה שהיה שוויו להמכר קודם הנזק.

אלא שמיד נראה שדעת הש"ך בזה היא שלא כדעת החזון איש, וסובר שתמיד יכול הניזק לתבוע מהמזיק את דמי תיקון החפץ.

האם המזיק חייב בתיקון החפץ, או בתשלום דמי הנזק

ונעבור לשאלה הבאה – האם יכול המזיק לטעון שאינו משלם את דמי התיקון, אלא רוצה לתקן החפץ בעצמו.

דעת הש"ך (סימן צה) בנידון הקודם שהבאנו, שלא כהחזון איש, אלא בכל חפץ יכול הניזק לתבוע מהמזיק את דמי תיקון אותו החפץ, ולמרות שזה חפץ שלא שווה לתקנו – וכגון שהתיקון יעלה יותר מחפץ חדש וכדומה. ומה שכתוב בשולחן ערוך שהשומא היא לפי מחיר החפץ – כמה היתה יפה וכמה היא יפה – מדובר בחפץ שלא ניתן לתקנו וכמו למשל כלי זכוכית שנשבר.

לומד החזון איש בדבריו שהחיוב הישיר שיש על המזיק הינו לתקן את החפץ, ולא לשלם את דמי הנזק, אלא שאם אינו מתקן בעצמו חייב לשלם לו את דמי התיקון.

ותשמעו נפקא מינה שעולה מן הדברים. לפני כשנה היתה תקופת מיתון ומחיר שעת עבודה של מכונאי רכב ירד פלאים. שאל אותי אז מכונאי רכב מה הדין באופן שבשעת הנזק התיקון היה עולה אלף שקלים, אלא שהמזיק משך את הניזק עד שבא לשלם לו, וכשבא לשלם כבר ירד המחיר של שעת עבודה של המכונאי והתיקון עולה רק שבע מאות שקלים. השאלה היא כמה צריך לשלם לו.

ואומר החזון איש שלפי הש"ך צריך לשלם לו רק שבע מאות – כפי שעולה לתקן עכשיו, שהרי החיוב הוא אינו חיוב ממון, אלא חיוב תיקון, ואם כן מעולם לא היה החיוב על סך אלף שקלים ולכן אין אנו מתחשבים במה שהשתנה מחיר התיקון לטובת המזיק, וגם עכשיו נשאר שהמזיק חייב לתקן את החפץ או לשלם את דמי התיקון כפי שוויים עתה.

כמו כן במקרה הפוך, שבשעת הנזק היה די בשבע מאות שקלים לתקן, ועד שהסכים המזיק לשלם עלה המחיר לאלף שקלים – צריך לתת לו אלף שקלים כיון שחובתו היא לתקן את הרכב.

וחידוש נוסף יש בדברי הש"ך – אומר החזון איש – אם המזיק רוצה לתקן בעצמו, והניזק מעכבו, אינו חייב לשלם לו דמים, שהרי עיקר החיוב הוא לתקן את החפץ, וכיון שמוכן לתקן בעצמו [ובאופן שמוכשר לכך כמובן] לא יכול הניזק לדרוש דמים. כך לפי דעת הש"ך.

אמנם החזון איש עצמו חולק וסובר שאם בשעת הנזק התיקון היה עולה אלף שקלים, החיוב הוא אלף שקלים, וגם אם לאחר זמן ירד המחיר, יצטרך המזיק לשלם את דמי התיקון ולהוסיף שלש מאות שקלים, כי החיוב שנוצר בשעת הנזק הוא חיוב דמי הנזק, ולא חיוב תיקון הנזק. וזה חידוש עצום.

ומביא לזה החזו"א ראיה. מובא בגמרא (ב"ק פה, א) שאם אחד עשה לשני נזק ועוות את פניו, ובא הניזק לדרוש כסף עבור הריפוי, יכול המזיק לומר לו איני משלם לך כסף, כי אתה תיקח את הכסף, ובמקום לרפאות את עצמך תשתמש איתו לדברים אחרים, וכל מי שיראה אותך ישאל מי עשה זאת וישמע שזה אני, ויקרא לי 'שור המזיק'. ולכן יכול לדרוש מהניזק ללכת לרופא, והוא ישלם את הדמים ישר לרופא.

מדייק מכך החזון איש שלולא סברא זו שיקראו לו שור המזיק, יכול הניזק לדרוש את דמי הנזק. הרי אם כן שהחיוב הוא על הדמים, ולא לתקן את הנזק כהבנת הש"ך. וכך פוסק החזון איש למעשה.

ובנידון זה כבר נחלקו הראשונים. מובא בגמרא במסכת בבא קמא (מח, א) שור שנכנס לחצרו של פלוני וחפר שם בור, מי חייב לשלם על הנזקים שייעשו על ידי הבור, האם בעל השור או בעל החצר? אומרת הגמרא שבעל החצר חייב, כי היה לו למלאות את הבור, וכיון שלא מילאהו הרי זה כמו שכרה אותו בעצמו. ואומר רבינו יונה (שיטה מקובצת בבא מציעא ה, א) שיש מכאן ראיה שהחיוב של המזיק זה לשלם את דמי הנזק, ולא תיקון הנזק, כי אם החיוב היה לתקן את הנזק, בעל השור צריך להתחייב בנזקי הבור. שהרי עליו מוטל למלאות את הבור. וזה כדברי החזון איש.

אמנם הראב"ד (שיטה מקובצת ב"ק מח, א) סובר שבעל השור חייב בנזקי הבור כי הוא צריך למלאות את הבור, ומה שכתוב בגמרא שבעל החצר חייב בנזקי הבור הוא באופן שהסתדרו ביניהם שבעל השור ישלם כסף, ובעל החצר ימלא את הבור. הרי שאם לא הסתדרו ביניהם חייב בעל השור [המזיק] לתקן את הנזק – כדעת הש"ך.

האם ניתן לתבוע את המזיק אחרי שהביטוח שילם את כל הנזק

יש שאלה נוספת וזה ענין הביטוח. שאלה זו תלויה בשאלה מה יסוד החיוב של המזיק, האם על עצם זה שנעשה הנזק, או להשלים את מה שהחסיר. ויש נפקא מינה באופן שהביטוח משלם את הנזק. אם התשלום הוא על עצם זה שנעשה נזק, חייב המזיק גם באופן זה; אבל אם התשלום הוא להשלים את החיסרון, באופן שיש ביטוח שהם משלמים את החיסרון אם כן אין חיסרון בפועל ולא יהיה חייב.

אמנם עדיין זה תלוי האם נחשב שהביטוח משלים את החיסרון, או שהביטוח משלם לו על ההשקעה שהשקיע במשך השנים, כשהתנאי לתשלום הוא מציאות הנזק. אך כשיש נזק התשלום הוא בתור רווחים על ההשקעה, ואינו נחשב תשלום על החיסרון של הנזק. ונדבר על זה בע"ה בשבוע הבא.




הענקה בעבד עברי – עו"ד ישראל פוקס

 

דרשה משפטים תשפ"ד – הענקה לעבד עברי

*              בין שלל המצוות שפרשתנו מרובה בהן, מצויה מצווה שכיום, שעה שהיובל לא נוהג, אף היא אינה נוהגת והלכותיה קצת נשכחו. מדובר במצוות עבד עברי.

                מיד בתחילת הפרשה, בפרק כא פסוק ב' אומרת התורה: "כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחופשי חינם".

והנה, בפרשת ראה, בפרק טו' פסוק יב', התורה אומרת: "כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך שש שנים ובשנה השביעית תשלחנו חפשי מעמך.

 

לכאורה, במבט ראשון יש סתירה בין הפסוקים בפרשת משפטים לפרשת ראה.

בפרשת משפטים, בתום שש שנים – העבד יוצא לחופשי חינם, מלשון הפסוק משמע שהוא יוצא מאליו. נגמרת תקופת העבדות, הוא משתחרר – יוצא לחופשי. אין צורך באדון.

לעומת זאת, בפרשת ראה, שם מלשון הפסוק משמע כי יש צרך במעשה שחרור של האדון: "בשנה השביעית תשלחנו חופשי מעמך". לא מדובר בשחרור אוטומטי אלא יש צורך בפעולה אקטיבית של האדון שישלח אותו – ולכאורה מה פתרון הדברים?

 

*              בפרשת ראה, התורה ממשיכה ואומרת: "וכי תשלחנו חפשי מעמך, לא תשלחנו ריקם. הענק תעניק לו מצאנך, מגורנך ומיקבך אשר ברכך ה' אלוקיך תתן לו. וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך ה' אלוקיך, על כן אנוכי מצוך את הדבר הזה היום".

 

היינו – התורה מצווה שכאשר העבד העברי משתחרר בתום שש שנים, יש מצוות הענקה. אסור לשחרר את העבד בלי כלום אלא יש מצווה לתת לו בתום תקופת העבדות "מצאנך, מגורנך ומיקבך".

למרות שלכאורה מלשון הפסוק עולה כי אין מצוות הענקה אלא למי שמשתחרר בתום שש שנים של עבודה, אך לא לעבד או אמה המשתחררים בגין סיבות אחרות, אך הגמרא במסכת קידושין בדף טז' עמוד ב' לומדת כי מצוות הענקה קיימת גם ביציאות אחרות. כגון: היוצא ביובל, או במיתת האדון וכן אמה עבריה היוצאת בסימנין.

 

וכך פסק להדיא הרמב"ם בהלכות עבדים בפרק ג' הלכה יד:

"אחד היוצא בסוף שש או שיצא ביובל או במיתת האדון וכן אמה עבריה שיוצאת באחד מכל אלו או בסימנין הרי אלו מעניקים להם. אבל היוצאין בגרעון כסף אין מעניקים להם."

הענקה-מצוה או חוב?

*              יש להבין את מהותה של מצוות הענקה,

המשנה למלך (שם בהלכות עבדים) חוקר בעיקר מצוות הענקה:

האם מדובר במצווה בעלמא המוטלת על האדון, כמו מצוות הנחת תפילין או מצוות נטילת לולב או צדקה שאם אינו מקיימה עובר על מצוות העשה בעלמא אך לעבד אין כל שייכות למתנה שהוא אמור לקבל בהענקה.

 או שמא, מצוות הענקה ענינה יצירת חוב ממוני של האדון לעבד.

 

דהיינו, אם נתרגם זאת לימינו, כיום החוק מחייב לשלם לעובד פיצויי פיטורין ושאר תנאים סוציאליים, אם כן, האם יש להתייחס להענקה כאל פיצויי פיטורין, שהינם חלק מתנאי העסקת העבד, או שמא מדובר במצווה המוטלת על האדון ולא בזכות של העבד.

 

מה הנפקא מינות?

*             מבאר המשנה למלך, שהנפקא מינה פשוטה. אם מדובר במצווה גרידא, אין העבד יכול לתבוע את האדון בגין אי קיום המצווה ואין בית הדין יורדים לנכסיו של האדון. ( למרות שהכלל הוא שבית הדין כופין על המצוות, דהיינו יש מקום לבית הדין להלקותו עד שיקיים המצווה, למרות שגם בזאת יש לדון האם כופין אותו מצד מצווה ששכרה בצידה או לא, ראה שם) אך זכות תביעה אין לעבד כנגד האדון.

 אם מדובר בחוב ממוני, פשוט הדבר שניתן לתבוע את האדון ובית הדין יורדים לנכסיו.

 

*             יתירה מזו, נפקא מינה נוספת היא,  אם מדובר בחוב ממוני, הרי שלכאורה, תועיל תפיסה, והעבד יוכל לתפוס את רכוש האדון עבור הענקה המגיעה לו.

 

*             נפקא מינה נוספת היא – האם שייך להחיל שיעבודא דרבי נתן על הענקה. "מנין לנושה בחבירו מנה וחבירו בחברו, מניין שמוציאין מזה ונותנים לזה, ת"ל ונתן לאשר אשם לו" – ניתן להמחות החוב הלאה.

אם כן, אם זה חוב, יש שיעבודא דרבי נתן, אך אם זו מצווה בעלמא, לא שייך להמחותו.

ובאמת, תוספות בקידושין בדף טו' בד"ה ואידך, מביא את שיטת רבינו נתנאל שלומד כי באופן עקרוני שייך לומר שיעבודא דרבי נתן על הענקה, כמו בשכר שכיר. (לולא היה מיעוט מיוחד).

הענקה – לה או ליורשים?

*              הגמרא במסכת קידושין בדף טז' עמוד ב' מביאה: "תני חדא ענק אמה עבריה לעצמה ותניא אידך ענק אמה עבירה ומציאתה לאביה" לכאורה סתירה?

מתרצת הגמרא: "הא דאיתיה לאב הא דליתא לאב. ענק אמה עבריה לעצמה למיעוטי אחין, דתניא והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם, אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם מכאן שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו".

דהיינו: כידוע לאבא זכויות ממוניות רבות של בתו הקטנה והנערה (כגון, לקבל כסף קידושיה וכו') מוסיפה הברייתא, שגם הענקה המגיעה לאמה העבריה עם שחרורה – מגיעה לאב. וכמו כל הזכויות מכח הבת המגיעות לאב, אם האב מת, הבת מקבלת הכספים אליה ולא היורשים. הגמרא לומדת זאת מהפסוק "והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה", אותם לבניכם (דהיינו, עבדים כנעניים) ולא בנותיכם לבניכם.

 

*              הרמב"ם בהלכה טו' מביא: "ענק אמה עבירה וכן מציאתה, של אביה. ואם מת אביה קודם שיבואו לידו הרי הן של עצמה. ואין לאחיה בהם כלום שאין אדם מוריש זכות שיש לו בבתו לבנו"

בפשטות הרמב"ם פוסק את דברי הגמרא ותו לא.

אך אם נדקדק בדברי הרמב"ם נראה כי הרמב"ם מחדש דין נוסף, הרמב"ם אומר :"ואם מת אביה קודם שיבואו לידו הרי הן לעצמה ואין לאחיה בהם כלום".

מהגמרא משמע רק שאם האב מת קודם שהשתחררה, הרי שהענק מגיע לבת. הרמב"ם מוסיף שגם אם האב עוד היה בחיים בעת השחרור אך טרם ניתן המענק בפועל , גם אז הממון מגיע לבת ולא ליורשים.

 

וכבר מזדעק הכסף משנה במקום ומקשה שהרי הגמרא במסכת כתובות בדף מא, אומרת כי נערה שנתפתתה ועמד המפתה לדין וחוייב לשלם הקנס, הרי שגם אם טרם שילם המפתה את הקנס לאב, אם מת האב, מגיע הכסף ליורשיו ולא לנערה. ואם כן, מדוע כאן בהענקה, אם מת האב טרם ששולם הענק אך לאחר שהגיע מועד החיוב – לאחר שנשתחררה, אין הענק נחשב לממונו של האב ואינו מורישו לבניו? (כאן לא צריך העמדה לדין מאחר ומדובר בממון ולא בקנס כמו במפתה).

 

מתרץ הסטייפלער, בקהילות יעקב במסכת קידושין סימן כג' באות ג', שמוכח מכך שהרמב"ם סובר כי הענקה אינה חוב ממוני אלא אך ורק מצווה המוטלת על האדון וכל עוד לא נגבה הסכום בפועל, אין חוב כספי, ממילא לאב אין כל זכות ממונית בו ולכן אם מת האב טרם התשלום בפועל, המענק מגיע לבת ולא ליורשים. מה שאין כן במפתה, לאחר שעמד בדין, כבר נוצר חיוב ממוני ולאבא יש זכות ממונית כנגד המפתה. זכות זו, יורשים הבנים.

 

*              נמצא איפוא, שחקירה זו של המשנה למלך, הינה מחלוקת ראשונים.

הרמב"ם לומד שזו מצווה גרידא. המשנה למלך עצמו מביא כי גם דעת בעל התרומה היא כי שהענקה הינה מצווה גרידא ולא חוב ממוני.

 מצד שני ראינו את שיטת רבינו נתנאל שמשווה בין הענקה לבין שכר שכיר לעניין הדין של שיעבודא דר' נתן ומוכח מכך שהוא לומד כי מדובר בחוב ממוני כ"שכר שכיר" ולא סתם במצווה בעלמא.

 

*              ולכאורה, שיטת הרמב"ם שמדובר במצווה גרידא הינה תמוהה ביותר!

הגמרא במסכת קידושין אומרת: "גופא – אלו מעניקים להם: היוצא בשנים, וביובל ובמיתת האדון…" (עבד עברי משתחרר במיתת האדון רק כשאין לאדון בן – כשיש בן העבד עובד את הבן. באמה עבריה גם אם יש בן היא משתחררת).

 הרמב"ם בהלכה יד' פוסק כדברי הגמרא, שגם עבד שיוצא במיתת האדון זכאי להענקה.

ואם כן, מי זה שחייב במצוות הענקה? היורשים. ולכאורה, מה הקשר של היורשים למצוות הענקה. העבד או האמה לא עבדו אותם אף פעם.

בשלמא אם נסבור כצד השני של החקירה כי מדובר בחוב ממוני, ניחא. יש חוב על נכסי האדון וחובתם לפורעו. אך אם מדובר במצווה גרידא מה פתאום חייבים היורשים המצווה של האדון? להם לא היה עבד?   

מי מחוייב להעניק לעבד?

*              ובאמת, הקצות בחושן משפט סימן לט' באות א' שואל את השאלה על דברי הגמרא שלומדת כי עבד שיוצא במיתת האדון זכאי להענקה. שואל הקצות בשלמא למאן דאמר שיעבודא דאורייתא, יש לעבד שיעבוד על נכסי האדון והוא זכאי לפרוע מהם את חובו גם לאחר מות האדון.

אבל, שואל הקצות, למאן דאמר שיעבודא לאו דאורייתא, מדוע  זכאי להענקה, הרי הנכסים של האדון לא השתעבדו לטובת העבד ומדוע יכול העבד לגבות ההענקה מהיורשים?

 

מוכיח מכאן הקצות, כי: "ואפשר דהך הענקה במיתת האדון אינו חוב אביהם אלא חוב עצמם ומנכסי עצמן צריך ליתן הענקה" ומוסיף הקצות ומחדש כי: "אפילו אם לא הניח אביהן נכסים".

 

דהיינו: הקצות מחדש כי ליורשים יש חוב עצמי לשלם את הענקה לעבד, לא רק אם האדון השאיר נכסים, אלא אפילו אם האדון לא השאיר שום נכסים, חייבים היורשים לתת את המענק לעבד.

ולכאורה הדברים תמוהים ביותר, מדוע יתחייבו היורשים בהענקה. הרי העבד לא היה עבדם, הוא השתחרר במיתת האדון.

הדברים קשים גם לשיטת רבינו נתנאל שהענקה הוא חוב כספי – שהרי הקצות רוצה לומר שגם אם האדון לא השאיר נכסים על היורשים לפרוע, ועל אחת כמה וכמה לשיטת הרמב"ם שלומד כי הענקה היא מצווה בעלמא, מדוע מחוייבים היורשים במצוות האדון?

 

הקצות עצמו מתקשה בעניין זה ומנסה להסביר העניין באופן כזה שבמיתת האדון מתרחש תהליך כפול –  הבנים קונים את העבד ומיד הוא משתחרר. כלשון הקצות: "ובבת אחת בא הקניין והחירות". ממילא, העבד היה שלהם וזו חובתם לתת לו הענקה.

אך הקצות בעצמו מרגיש שזה מאולץ והוא כותב כי: "הסברא לא מכרעת הכי וצ"ע".

 

*           ובכדי לנסות ולהבין את חידושו של הקצות, נדרש להבנת שני ענינים ולחקור מספר חקירות.

 

ראשית, יש לחקור מה "המחייב" במתן הענקה:

               האם המחייב את מתן הענקה לעבד, הוא סיום יחסי העבודה בין העבד לאדון.

 או שמא –   המחייב הוא מעשה השילוח והשחרור של האדון את העבד לחופשי.

 

שנית, ישנה חקירה מפורסמת אחרת של האחרונים  בכל עבד שיוצא עם תום שש שנות עבודתו אצל האדון. מה הסיבה שהעבד יוצא לחירות:

 

האם בגלל שמראש המכירה שלו היתה מכירה לזמן, לשש שנים. מעין חוזה עבודה אישי. ומשהסתיימה התקופה הקצובה ממילא הסתיימו יחסי עבד אדון והעבד יוצא לחופשי.

 או שמא, המכירה מראש הינה מכירה לעולם בלי תחנות ביניים. אלא שהתורה חידשה שכעבור שש שנים, יצא העבד לחופשי, התורה הפקיעה העבדות בתום שש שנים.

נפקא מינא במקרה שנחרב הבית באמצע השש שנים – האם העבד משתחרר בשש או שעובד לעולם.

חקירה דומה ישנה לגבי דין יובל, אך אין כאן מקומה. (בקרקעות לכו"ע זה אפקעתה דמלכא, לגבי עבדים זו מחלוקת ראשונים).

 

*           הרב מבריסק לומד כי למעשה, שתי החקירות תלויות זו בזו.

הגמרא במסכת קידושין בהמשך הקטע שראינו קודם בנוגע למי זכאי להענקה, ממשיכה ואומרת: "אבל בורח ויוצא בגרעון כסף אין מעניקים לו".

היינו – הגמרא לומדת כי  עבד המשתחרר בגרעון כסף או עבד הבורח מאדונו,  אינו זכאי להענקה.

ולכאורה, מדוע? מה ההבדל בין עבד המשתחרר אחרי שש שנים, לעבד הפודה עצמו ויוצא לחופשי אחרי שלוש שנים??

 

מגמרא זו הרב מבריסק פושט את שתי החקירות שחקרנו.

ראשית מוכיח הגרי"ז כי ה"מחייב" בהענקה אינו סיום יחסי העבודה, אלא "שילוח העבדים" שהתחדש לו דין "יציאה".  ולכן עבד שסיים עבודתו ללא שילוח האדון, כגון אם בדרך של התחשבנות בגרעון כסף או בבריחה, אינו זכאי להענקה.

 

כמו כן, מוכיח מכאן הרב מבריסק כי כל יציאה בשש שנים, היא לא גמר תקופת העסקה, יציאת עבד בתום שש שנים, אינה סיום החוזה, אלא אפקעתא דמלכא. דהיינו, לשיטתו, המכירה הינה לעולם אלא שבתום התקופה, חידשה התורה דין יציאה לחופשי.

שאם לא כן, זה לא שונה מגרעון כסף ומדוע לעבד מגיעה הענקה? מוכח שיציאה לחופשי בתום שש שנים זה מצד אפקעתא דמלכא.

 

פשטנו אם כן, שני דברים שיציאה בשש שנים, זו אפקעתה דמלכא ושהמחייב בהענקה, זה השילוח.

 

*              הזכרנו קודם, כי אם אין לאדון בן, הרי שהעבד אינו עובר בירושה ליורשי האדון. וכך פוסק הרמב"ם בפרק ב' הלכה יב' מהלכות עבדים.

 

ולכאורה יש לחקור חקירה שלישית, מדוע אין העבד עובר בירושה:

 

 האם זה מצד שאין לאדון בעלות ממונית ברמה כזו שהוא יכול להורישו.

או שמא מצד עצם הקנינים לאדון יש בעלות מלאה על העבד ואין כל בעיה שיעבירו ליורשיו, אלא שהתורה קבעה כי יש דין יציאה בעת מיתת האדון.

 

המנחת חינוך במצווה מב אות יג' לומד כי אין לאדון בעלות בעבד להורישו, הוא לא שייך כלל לדיני נחלות ודיני ירושה לא התחדשו בעבד עברי. ממילא, למעשה לפי דבריו, עם מיתת האדון פוקעת העבדות.

 אבל הגרי"ז בסטנסיל חולק ולומד כי לאדון בעלות מלאה בעבד אפילו להוריש אלא שהתורה חידשה דין יציאה לחרות של העבד במות האדון.

 

*              רואים מכאן שהרב מבריסק לשיטתו  שלש פעמים:

 

*             הרב מבריסק לומד שהענקה קיימת רק כאשר יש שילוח ודין יציאה ולא סתם סיום יחסי עבדות.

*             ממילא, מוכיח הרב מבריסק, שיציאת שש הינה אפקעתה דמלכא ולא סתם סיום יחסי עבודה – כי אחרת מדוע יש הענקה ביציאת שש.

*             שלישית, אומר הגרי"ז שמזה שיש מצוות הענקה במיתת האדון מוכח שהתורה חידשה דין של "יציאה" במיתת האדון. עד המיתה לאדון יש בעלות מלאה על העבד, המיתה יש בה משום "שילוח" ולכן יש חובת הענקה. אחרת, אם זה סתם סיום יחסי עבודה – אין הענקה.

 

*              לפי דברינו אלו, אומר הגר"א עוזר , ברורה שיטת הקצות והרמב"ם ואין כל סתירה בין ההלכות.

 

*             שאלנו כיצד לשיטת הרמב"ם שהענקה אינה אלא מצווה בעלמא ולא חוב ממוני, מדוע יורשים חייבים בהענקה לעבד?

פשוט מאד, ראינו כי למעשה, העבד נקנה לעולמים, אלא שהתורה הפקיעה את השיעבוד בו בתום שש שנים, וראינו כי למעשה אין כל מניעה שהזכויות בו יעברו ליורשים. אלא שבאה התורה וחידשה כי על היורשים לשחרר העבד, אם כן זו כבר מצווה שלהם, ברור שהם צריכים לתת לו הענקה. כי הענקה לומד הרב מבריסק היא פועל יוצא של פעולת שילוח ויציאה. וכאשר היורשים מקיימים מצוות שילוח, ממילא היורשים הם שחייבים במצוות הענקה.

 

אם כן, צדק הקצות בחידושו כי הענקה הינה חוב עצמי של היורשים. מאחר והתורה הטילה עליהם את שילוח העבד, ממילא הם אלו שחייבים במצוות הענקה.

 

ובאמת הדברים מבוארים במפורש בסטייפלער שאומר כי: "מצוות הענקה אינה בדווקא על מי שעבד אלא המצווה להעניק הוא על זה שמצווה לשלחו, שהרי כן כתיב וכי תשלחנו לא תשלחנו ריקם".

 

*             וגם הסתירה בה פתחנו בין הפסוקים בפרשת משפטים לפרשת ראה. מתיישבת. כי בפרשת משפטים, בה מדובר סל מועד סיום העבדות, אומרת לנו התורה "ובשביעית יצא לחופשי חינם". אין צורך בפעולה של מי שהוא כי זו אפקעתא דמלכא.

               אבל בפרשת ראה, שם מדובר על מצוות הענקה, שם מחדשת לנו התורה: "ובשנה השביעית תשלחנו חפשי מעמך. וכי תשלחנו חפשי מעמך, לא תשלחנו ריקם. הענק תעניק לו מצאנך, מגורנך ומיקבך אשר ברכך ה' אלוקיך תתן לו..".

דעו לכם שלמרות שזו אפקעתא דמלכא, התחדש בה דין שילוח. כי השילוח הוא המחייב בהענקה והמשלח הוא שחייב בה.

שיעור שהעביר עו"ד ישראל פוקס