image_print

הכותל של שניים שנפל לצד אחד – הרב צביקה

הכותל של שניים שנפל – הרב צביקה                                                                                כג"  סיוון תשפ"ו

  1. המשנה

המשנה בבא בתרא עוסקת בשותפים בחצר שביקשו לבנות מחיצה ביניהם. הם בונים את הכותל באמצע, כך שחציו בשטח זה וחציו בשטח זה. ההלכה קובעת כי אם נפל הכותל – המקום והאבנים של שניהם, מכיוון שהשותפות בבנייה ובשטח הייתה ידועה מראש.

  1. הגמרא

הגמרא בדף ד שואלת על דברי המשנה "פשיטא" – כלומר, הרי זה מובן מאליו שהאבנים שייכות לשניהם. החידוש של הגמרא הוא במקרה שבו הכותל נפל לכיוון רשותו של אחד השותפים. במצב כזה, ניתן היה לחשוב שהשותף שהאבנים נמצאות בשטחו ייחשב "מוחזק", והשני יצטרך להביא ראיה ("המוציא מחברו עליו הראיה"). הגמרא מחדשת שגם במקרה זה לא אומרים "המוציא מחברו עליו הראיה", והאבנים נשארות בחזקת שניהם.

  1. תוספות

תוספות מקשים: מדוע בכלל שנחשוב שהאבנים שייכות למחזיק, הרי ברור ששניהם בנו? הם מסבירים שמדובר במקרה שבו האבנים שהו ברשות אחד השותפים זמן מרובה והשני שתק. במצב כזה, יש למחזיק מיגו: אם הוא היה טוען "קניתי ממך את האבנים" לאחר הנפילה, הוא היה נאמן (כי הן אצלו זמן רב והשני לא מחה). לכן, לדעת תוספות, הוא צריך להיות נאמן גם בטענת "אני בניתי את הכותל לבדי" מכוח המיגו של טענת "קניתי". חידוש הגמרא הוא שאפילו מיגו זה לא מועיל כאן.

  1. רבי עקיבא אייגר (רע"א)

רע"א מקשה קושיה יסודית על תוספות: אם אנו מניחים שהמחזיק נאמן בטענת "קניתי" בגלל שהאבנים אצלו זמן רב והשני שתק, מדוע שיהיה נאמן בטענת "אני בניתי" רק מכוח מיגו?. לטענתו, הראיה הנובעת משתיקת השותף השני והזמן הממושך היא ראיה עצמאית שצריכה להועיל לכל טענה – בין אם יטען "קניתי" ובין אם יטען "בניתי". ונשער בצ"ע.

 

  1. חידושי ר' נפתלי טרופ

ר' נפתלי מיישב את קושיית רע"א על ידי חילוק בין שני סוגי מוחזקות:

  • חזקה שתחת יד אדם שלו היא: חזקה שהיא ראיה (כמו בגד שאדם לובש), ובתי הדין לא מערערים עליה.
  • מוחזק: תפיסה פיזית במקרה של ספק, שאינה מהווה הוכחה לבעלות (כמו ב"ספק בכור").

היישוב: בטענת "אני בניתי", כבר קיים סטטוס קודם ("פסק דין") שהכותל משותף בעודו עומד. המוחזקות באבנים לאחר הנפילה היא "מוחזקות של ספק" בלבד, ואינה יכולה לבטל את המציאות המשפטית הקודמת. לעומת זאת, טענת "קניתי" היא טענה חדשה על אירוע שקרה לאחר הנפילה, שבו לא היה ספק קודם, ולגביה השתיקה יוצרת "חזקה שתחת יד אדם שלו היא" המהווה ראיה ממשית.

 

  1. ר' ברוך מרדכי אזרחי (על פי ר' שמעון שקאפ)

ר' ברוך מרדכי מציע מהלך המבוסס על יסודותיו של ר' שמעון שקאפ בענייני רוב וחזקה בממונות.

  • המקורות: הגמרא במסכת חולין (רוב בעילות אחר הבעל) והגמרא בקידושין (רוב וחזקה – רוב עדיף).
  • היסוד של ר' שמעון: משנה בטהרות לגבי תינוק שנמצא ליד עיסה ויש לו בצק בידיים, תינוק בד"כ טמא (נוגע בשרצים) ר' מאיר – מטהר וחכמים מטמאים, ר' מאיר מטהר כי יש מיעוט תינוקות כשרים ולעיסה יש חזקת כשרות – מצרפים את המיעוט לחזקה וזה גובר על רוב (קידושין פ.).     לרבנן אין מתחשבים במיעוט ורוב מול חזקה – רוב עדיף.
  • שואל ר' שמעון: הרי רוב וחזקה רוב עדיף אז חולצה שנמצאת אצל פלוני האם אני נאמן לטעון שהיא שלי? -:לא, כי יש חזקה שתחת יד אדם – שלו הוא. לפי זה שואל ר' שמעון: הרי רוב וחזקה רוב עדיף אז איך חזקה (שהחולצה שלי כי היא תחת ידי) יכולה להשאיר ממון? הרי אם רוב לא מוציא ממון – גם חזקה שתחת ידו לא תשאיר את הממון אצלו?!
  • אומר ר' שמעון: חזקה תחת יד אדם שלו הוא אומרת אל תסתפק! כל מה שרוב לא יודע להכריע (האם השור נמכר לטביחה או לחרישה) – לא יודע להכריע בספקות אבל חזקה אומרת לי אל תסתפק!
  • רוב או חזקה רגילה אינם יכולים להכריע במקום שיש בו ספק מהותי (כמו "מכר שור ונמצא נגחן"). אך "חזקה שתחת יד אדם שלו היא" פועלת בצורה אחרת: היא לא באה להכריע בספק, אלא היא קובעת ש**"אל תסתפק בכלל"**. במקום שבו אדם מחזיק בחפץ, התורה אומרת לנו שאין מקום לעורר ספק לגבי בעלותו.
  • אומר ר' מרדכי אזרחי: כשאדם טוען קניתי – אם קנית- אל תסתפק!  אבל בכותל שטוען בניתי אתה רוצה להכריע מחזקה לספקות ואילו בטענת קניתי – לא היה ספק כי חזקה שנמצא תחת ידו.
  • ראיה: גמ' חולין יא "מכה אביו ואמו – מות יומת" – אולי לא אביו? -: רוב בעילות אחרי הבעל       שואל רע"א: אביו – מכח רוב ויש הלכה שספק ממזר מותר בממזרת אם זה רוב אז זה לא ודאי?! כל יהודי יש לו ספק – אולי הוא במיעוט-  ויהיה מותר בממזרת !
  • עונה רע"א לפי הפנ"י: שתוקי מותר בישראלית ובממזרת – כיצד מותר בממזרת הרי רוב השתוקים כשרים?     עונה הפנ"י שרוב הוא גם נקרא ספק לכן ממילא הוא מותר גם בממזרת.                     שואל רע"א אם רוב הוא ספק למה לא מותר לכל יהודי לשאת ממזרת?   אלא שיש דין של קפץ אחד מהמנויים – כולם מותרים.    שואל הרא"ש הרי כל דפריש (הקופץ) מרובא פריש (מהמנויים)?      עונה הרא"ש: שרובא דאיתא קמן זהו עדיין ספק – הבהמות כאן לפנינו אבל ברובא דליתא קמן כמו רוב בעילות אחר הבעל שם הרוב פושט את הספק.                                                                 
  • יש לחלק בין ספק הנמצא לפנינו (כמו בהמה שקפצה מן המניין, שם רוב לא מכריע כי הספק גלוי) לבין מקום שבו הרוב יוצר ודאות מעשית שמונעת מהספק להתעורר מלכתחילה (כמו בזהות האב), בדומה ליסוד של ר' שמעון שקאפ לגבי חזקה המונעת ספק.

 הבדל בין ר' נפתלי לר' אזרחי: בעוד שר' נפתלי מתמקד בסטטוס המשפטי (האם היה פסק דין קודם של שותפות לעומת טענה חדשה של קנייה), ר' אזרחי (בשם ר' שמעון) מתמקד באופי הספק: בטענת "בניתי" הספק קיים ועומד בגלל ההיסטוריה של הכותל, ולכן חזקה לא יכולה להכריע בו. בטענת "קניתי", החזקה יוצרת מציאות שבה הספק כלל לא נולד.

בגדר חיוב נהנה – הרב יעקב קופר

בגדר חיוב 'נהנה' – הרב יעקב קופר

++++ השיעור נמצא גם בדף שיעורים מוקלטים באתר זה +++++

מקורות:

  1. כתובות ל:

מאי איכא בין רבא לאביי? איכא בינייהו זר שאכל תרומה, לאביי פטור, ולרבא חייב. ולאביי פטור? והאמר רב חסדא: מודה ר' נחוניא בן הקנה, בגונב חלבו של חבירו ואכלו – שהוא חייב, שכבר נתחייב בגניבה קודם שבא לידי איסור חלב; אלמא דמעידנא דאגביה קנייה, מתחייב בנפשו לא הוה עד דאכיל ליה, הכא נמי בעידנא דאגביה קנייה, מתחייב בנפשו לא הוי עד דאכיל ליה! הכא במאי עסקינן – כגון שתחב לו חבירו לתוך פיו. סוף סוף כיון דלעסיה קנייה, מתחייב בנפשו לא הוי עד דבלעה! כגון שתחב לו לתוך בית הבליעה. היכי דמי? אי דמצי לאהדורה, ניהדר! אי לא מצי לאהדורה, אמאי חייב? לא צריכא, דמצי לאהדורה ע"י הדחק.

  1. רש"י:

ולאביי פטור – בתמיה נהי נמי דמיתה בידי שמים פוטרת מתשלומין אבל היכא דאכיל תרומה דגזילה מי מיפטר הא כיון דאגבהה קניה וחייב בתשלומין ואפילו תישרף ומתחייב בנפשו לא הוי עד דאכיל לה.

שתחב לו חברו – דלא אגבהה ולא קניה ולא מיחייב בתשלומין אלא בבליעתו מתחייב דמי הניית מעיו ולא דמי כולה ובההיא שעתא חיוב מיתה נמי איכא.

איבעי ליה לאהדורה – וכי לא אהדרה מההיא שעתא איהו מזיק לה דראשון לאו מידי עבד ולא נתחייב לכהן כלום.

ואי דלא מצי לאהדורה אמאי חייב – מיתה אנוס הוא.

ע"י הדחק – דאי נמי אהדרה ממאסה ולא חזיא לבעלים הלכך מגזל לא גזלה אמאי קא מחייבת ליה בתשלומין אהנאת גרונו ומעיו ההיא שעתא חיוב מיתה איכא.

  1. תוס'

ואי דלא מצי לאהדורה אמאי חייב – פירש בקונטרס אמאי חייב מיתה וקשה לר"י דלוקי כגון שמרצונו מניח לו לתחוב דהשתא ודאי חייב מיתה אע"ג דלא מצי לאהדורה וממון נמי לא מיחייב כיון דלא מצי לאהדורה אלא על הנאת גרונו ומעיו וההיא שעתא קים ליה בדרבה מיניה ונראה לר"י דה"פ אמאי חייב ממון והרי הוא לא גזלו ואהנאתו לא מיחייב דאע"ג דאמרי' (ב"ק דף קיא:) גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה כו' היינו דוקא לפי שהדבר הגזול ישנו בעולם בשעה שזה שני גוזלו אבל הכא דבשעה שזה נהנה ממנו כבר הוא אבוד מן העולם שהוא במקום דלא אפשר לאהדוריה אין לו על השני כלום.

וריצב"א מפרש כשיטת רש"י ופשיטא ליה להש"ס דאיירי כשתוחב לו בע"כ דכשתוחב לו מרצונו מיד כשמשים בפיו ולא אהדרה קנאה מיד להתחייב באונסין ואין באין כאחד דמסתמא מניחה בפיו ואח"כ תוחב לו באצבעו או בכוש

לא צריכא דמצי לאהדורה על ידי הדחק – והשתא ליכא למימר דניהדרה דאין מרויחין בעלים בכך דכבר נמאסו הלכך ליכא חיוב ממון אלא ע"י הנאת מעיו ואז באין כאחד ואע"ג שחבירו גזלה הואיל ויכול להחזירה הויא כמו שהיא בעין והרי הוא בולעה ונהנה בה ואם תאמר והא אמרינן בפרק בהמה המקשה (חולין דף עא.) גבי טומאה בלועה [דלא מטמאה לא משום דלא חזיא דנהי דבפניו לא חזיא] שלא בפניו מיחזא חזיא א"כ אי הוה מהדר לה הויא חזיא וי"ל כגון דמעיקרא לא הוי בה כי אם שוה פרוטה או מעט יותר ועתה שנתקלקלה קצת אינה שוה פרוטה ואפילו אי זה נהנה וזה לא חסר פטור מ"מ כיון דשוין כל שהוא אז מיחייב בכל כדאמרינן התם (ב"ק דף כ:) משום דא"ל את גרמת לי היקפא יתירתא מיחייב בכל הנאה או משום שחרוריתא דאשיתא מיחייב לכולי עלמא בכל.

  1. ר' שמעון שקאפ כתובות סימן מח

עי' בתוס' שכתב דאי לא מצי לאהדורי פטור מממון משום דבשעה שנהנה כבר אבוד מן העולם ולא חשיב חסר כלום יעו"ש, והיכי דמצי לאהדורי ע"י הדחק חייב דבחסר קצת חייב על כל הנאה יעו"ש. וקשה לי טובא כיון דעיקר חיוב על הנאת גרונו ומעיו הוא לעולם בשעה דאי אפשר לאהדורי דהוה כבר אבוד מן העולם ולא חסר כלום, ומ"מ חייב על הנאתו משום דמעיקרא היה ממון קצת אצל הבעלים, ולמה לא יתחייב אם תחב לו חבירו בבית הבליעה, ומאי שנא לענין הנאה אם תוחב לעצמו לתוחב לו חברו כיון דבתוחב לעצמו ג"כ אינו חייב לא משום גזלו ולא משום מזיק אלא מדין נהנה וזה תמיהא רבתא ולא ראיתי מי שהעיר בזה.

סיכום מהלך השעור:

א. נח' אביי ורבא בדעת ר' נחוניא בן הקנה הסובר שגם בחיובי שמים יש פטור של קים ליה, אביי הבין שהפטור הוא מ'וקראהו אסון' ואסון משמע כל חיובי שמים בין כרת ובין חיוב מיתה בידי שמים , רבא הבין שהלימוד הוא מהיקש בין כרת לחיוב מיתה 'כרת שלי כמיתה שלכם' ודוקא בחיובי כרת נאמר הפטור ולא בכל חיוב מיתה.

הגמ' מפרטת מס' נפק"מ בין שיטותיהם, נפק"מ ראשונה בתוחב לחבירו לבית הבליעה מבינה הגמ' שלא יתכן שהמח' בתחב לו חבירו לבית הבליעה ולא מצי לאהדורי ולכן העמידה במצי לאהדורי.

ב. נח' רש"י ור"י במהלך הסוגיא:

רש"י הבין שהגמ' הקשתה על שלב ההו"א שלא יתכן כי חבירו תחב לו לבית הבליעה באופן דלא מצי לאהדורי מפני שא"כ מדוע שיהיה עליו חיוב מיתה בידי שמים והרי הוא אנוס.

לעומת זאת תוס' הקשה שאם זה מה שהפריע לגמ' כפרוש רש"י שלא ניתן לחייבו מיתה הרי שניתן להעמיד את הסוגיא בתחב לו ברצון[1], לכן התוס' פרש שקושית הגמ' בהו"א היא שמכיון דלא מצי לאהדורה הרי שמבחינת הבעלים לדבר כבר אין כל שווי הרי הוא אבוד ממנו ומכל אדם ולכן לא שייך לחייב אדם ממון על הנאה מדבר כזה וכמו באדם שמוצא אבידה בזוטו של ים.

ג. נח' הראשונים גם בביאור מסקנת הגמ' מהו הציור של 'מצי לאהדורה ע"י הדחק'.

רש"י פרש שאמנם יכול להוציא מפיו אך כיון שהדבר כבר מאוס אינו ראוי לבעלים ולא מתחייב על כך וכאשר בולע חייב הן מיתה והן בחיובי הנאה

לעומת זאת תוס' הוכיח מחולין שגם כאשר האוכל בפיו הדבר יש לו שווי ולא נמאס ולכן באר שהדבר היה שווה פרוטה לפני שנכנס לפיו וברגע שהיה בפיו ירד משווי של שו"פ ולכן לא מתחייב ממונית ברגע זה על מעשה גזילה והחיוב הממוני מגיע בשעת הנאת מעיו כאשר מתחייב מיתה.

הדגיש תוס' שאע"ג שהאוכל היה שווה פחות משו"פ מ"מ מגלגלים עליו את כל ההנאה כמו ב'שחרורייתא דאשייתא' שאע"ג שהחסיר את בעה"ב רק בפרוטה מ"מ מגלגלין עליו את כל ההנאה.

ד. האחרונים הקשו מס' קושיות על דברי רש"י ותוס':

  1. מדברי רש"י שקושיית הגמ' היתה שבלא מצי לאהדורה היה אונס ולכן לא שייך לחייבו מיתה דייקו האחרונים שמצד חיוב הממון היה מובן לרש"י שניתן לחייבו חיוב מצד 'נהנה' ועל כך הקשו כקושיית התוס' הרי החפץ ברגע ההנאה לא היה שווה כלום לבעלים וכמו המוצא אבידה בזוטו של ים שלא משלם תשלום ההנאה כי כבר הוה חסר ערך לבעלים.
  2. יתר על כן, תמיהה זו בדברי רש"י נשארת אף למסקנת הגמ' שכן רש"י באר שב'מצי לאהדורה ע"י הדחק' החפץ בחלל פיו היה כבר מאוס לבעלים ולא חזי מידי ובכל זאת אנו מחייבים אותו בשעת הבליעה וחזרה תמיהת התוס' על דבריו.
  3. מקשים האחרונים על ההגדרה שהגדיר התוס' שכאשר החפץ כבר לא שווה כלל לבעליו לא שייך לחייב חיובי הנאה' מהדין המובא בב"ק קיב. יתומים שירשו את פרת אביהם ולא ידעו שהיא שאולה וטבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול מדין נהנה, ומקשים הרי מדין מזיק הם פטורים לגמרי א"כ על המעשה שלהם עד שהאוכל הגיע למקום שלא מצי לאהדורה לא ניתן לחייבם וכאשר לא ניתן לאהדורי הבשר כבר לא שווה כלום לבעלים א"כ מדוע הם מתחייבין מדין נהנה בתשלום של 'דמי בשר בזול'.
  4. מקשה הגרש"ש על התוס', הרי גם במסקנת הגמ' במצי לאהדורה ע"י הדחק בשלב שבו עיקר הנאתו בהנאת מעיו הרי שהחפץ כבר נמצא במצב של לא מצי לאהדורה ומ"מ מתחייב בהנאה כיון שפעם היה שווה הדבר לבעלים א"כ גם בהו"א בתוחב לו חבירו עד דלא מצי לאהדורה שיתחייב מדין נהנה שכן אין תוספת חומרה בעובדה שהוא בעצמו הכניס את זה למקום דלא מצי לאהדורה מפני שאינו מתחייב מדין מזיק או גזלן אלא רק על הנאתו שבאה בסוף.

5.ה'מחנה אפרים' מקשה על הדמיון שעושה תוס' בין סוגייתנו לבין הגמ' בב"ק: שכל מה שמצינו בב"ק כ. שמגלגלין עליו את הכל זה דווקא כמו שאיירי שם שהמתגורר בלא רשות משלם את כל שווי ההנאה של מגורים ואע"ג ש'זה נהנה וזה לא חסר' ניתן לגלגל זאת עליו מפני שעשה הפסד כלשהו לבעלים, אך בסוגייתנו הרי התרומה בחלל הפה כבר היה שווה רק פחות משו"פ, א"כ כיצד יתכן שהאוכלו מתחייב בסופו של דבר על דמי הנאה יותר גבוהים מכלל שוויות החפץ שעמד פה רגע לפני הנאתו.

 ה. ייסד הרב מנשה:

בניגוד לגזילה או מזיק 'הנאה' אינה חיוב על מעשה אלא זהו חיוב על עצם ההנאה- שממונו התרבה וכו', אך החיוב אינו רק על עצם ההנאה החושית אלא ההנאה החושית עניינה שמבררת למפרע שבאמת היה לו צורך ועניין בדבר זה, אך שלב הנהנה מתחיל כבר בשלב שאני לוקח את זה, אמנם אין זה מעשה כי משהו אחר עשה זאת, אך אנו לא מחייבים אותך על מעשה אלא על המציאות  שממון התוסף לך ועניין זה התחיל כבר לפני ההנאה החושית, נמצא שהאדם נהנה מכל השלבים שהיו פה, אע"ג שודאי לא היה עושה זאת לכתחילא אך זה טוב לו זהו צורך שלו. ברגע שהאוכל היה אצלו בפה זהו הדרך לנכס אליו ממון מסוג כזה.

מח' רש"י ותוס': תוס' ג"כ מסכים עם עקרון זה אך רק בתנאי שאני עושה הפעולה בעצמי אז שייך לראות זאת שכבר אז נהניתי אך כשמשהו אחר עושה הפעולה גם למפרע לא מעכשיו נהניתי כי נחשב מעשה נפרד ופתאומי.

ו. מעתה מיושבים כל הקושיות שהעלנו:

– ביתומים שטבחוה ואכלוה זה המקרה שהכי מומחש נק' זו, אמנם ברגע ההנאה החושית הדבר כבר לא היה שווה לבעלים כלום אך לאחר שנהנו הנאת מעיים אנו לומדים למפרע שכבר ברגע הכנסת הבשר לפיהם נכסו וריבו את ממונם בפעולה זו

– מובנים דברי רש"י שאע"ג שהחפץ בחלל פיו כבר היה מאוס ולא חזי מ"מ מתחייב בתשלום הנאה מפני שאנו רואים למפרע את כל הכנסת הדבר לפיו ככבר ריבוי ממונו.

–  תוס' חולק על רש"י מכיוון שכאשר משהו תחב לתוך פיו בע"כ, לא שייך לומר שלמפרע כבר מרגע זה התחיל הוספת הדבר אליו מכיוון שההנאה אח"כ היא מנותקת ממה שקרה קודם כיון שזהו מעשה נפרד ופתאומי. אך במקרה ותחבו לו במקום שיכול לאהדורי ע"י הדחק הרי שמעצם זה שהוא מכניס ולא מוציא אנו יכולים לראות את כל פעולת ההכנסה מראשיתה כמהלך אחד של הדרך בה אדם מנכס לעצמו ממון לאכילה.

– מיושבת תמיהת הגרש"ש שכן אמנם כאשר בוחנים את הדבר בנק' ההנאה החושית אז אמנם אין חילוק ובאותו הרגע תמיד החפץ לא שווה מידי, אך החיחוק בין המקרים הוא האם אנו יכולים לראות את החפץ בשעה שנכנס לפיו כשלב של הנאה

– מיושבת ק' המחנ"א, שכן אין אנו מודדים את שוויות הדבר ע"פ רגע לפני שהכניסו לתוך גרונו כיון שההנאה החושית היא רק מגלה למפרע אך כבר חייב בהנאה מהרגע הראשוני ובו הדבר היה שווה את שוויותו המלאה

[1] הריצב"א מנגד באר שלא ייתכן להעמיד בתחב לו ברצון משום שא"כ יתחייב כבר מדין גזל בשניה הראשונה שזה נמצא בפיו, יע' בקוב"ש שבאר שהר"י והריצב"א נח' האם גזלן שדבר נמצא ברשותו ולא עשה מעשה גזילה חשיב כגזלן או לא חשיב. וכדיוק הקצות מרש"י י: 'ונעל בפניה כראוי'.

דינא דגרמי

ה' כסלו תש"פ

בדינא דגרמי – שיעור הרב צביקה

בגמ' ב"ק ג.

"אמר מר (שמות כב, ד) ובער זו השן וכן הוא אומר (מלכים א יד, י) כאשר יבער הגלל עד תומו טעמא דכתב רחמנא כאשר יבער הגלל עד תומו הא לאו הכי במאי אוקימנא לה אי קרן כתיב אי רגל כתיב איצטריך סד"א אידי ואידי ארגל הא דאזיל ממילא הא דשלח שלוחי קמ"ל"

בגמ' בבא מציעא עו:

"דתניא: השוכר את האומנין והטעו את בעל הבית, או בעל הבית הטעה אותן – אין להם זה על זה אלא תרעומת. במה דברים אמורים – שלא הלכו"[1]

רש"י:"אין להן זה על זה אלא תרעומת – דאמר להן: תשכירו עצמכם לאחרים".

ושואל תוספות:" אין להם זה על זה אלא תרעומת – קשה לר"י דהא קי"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי בהגוזל קמא (ב"ק דף ק.) א"כ אמאי לא יתן להם כפועל בטל כיון שעל ידו נתבטלו אותו היום וי"ל דמיירי שכשחוזר בו עוד ימצאו להשתכר ומכל מקום יש עליו תרעומת [2]שעתה לא ימצאו אלא ע"י טורח".

יש כאן מחלוקת בין רש"י לתוס', דלפי רש"י גם אם לא מצאו עבודה אחרת פטור בעה"ב ולפי תוס' אם לא יכולים למצוא עבודה אחרת חייב.

ראיה לדברי תוס' מדין 'הדקיה באינדרונא' – דמי שסגר חברו בחדר ומנע ממנו לעבוד חייב בגין ביטול המלאכה = שבת.

ומביא הקצות ראיה לדברי רש"י  ממבטל כיסו של חברו דהווי גרמא ופטור.

ומביא כך גם בשם מהר"י בן ברוך דבפועל פטור בכל גוונא, גם אם לא מצא עבודה אחרת.

ויש להסביר, אפוא, מדוע בהדקיה באינדרונא חייב?

אלא דדין שבת נאמר רק באדם שהזיק אדם אבל אין דין שבת בממון.

ולכן, בדין מבטל כיסו של חברו דעושה הנזק בממון חברו (הכיס) ,פטור משבת ובהדקיה באינדרונא זה פגיעה באדם עצמו וחייב.

וא"כ יש לנו להסביר למה לשיטת רש"י פטור בעה"ב? הרי זה נזק שיצר האדם (בעה"ב ) כלפי הפועל.

ומסבירים האחרונים דמח' רש"י ותוס' הינה בהגדרת דינא דגרמי.

דינא דגרמי מצאנו במספר עניינים כגון שורף שטרותיו של חברו, מוסר, מראה ממון חברו לגזלן וכיוצ"ב.

את דינא דגרמי ניתן להסביר בשני דרכים:

  • התורה חידשה שלמרות שלא עשה נזק בממון עצמו (כגון שורף שטרותיו של חברו דרק פגע באפשרות הגביה) בכל אופן היות וזה תוצאה ישירה ממעשיו גם כן נחשב מזיק שכן גרם לנזק.
  • שכן יצר מזיק. דהיינו במעשיו הפך את האחר למזיק שהרי הוא עצמו לא עשה פעולת נזק. (כמו מוסר לאנס שבדבריו גרם לגזלן לגזול, שורף שטרותיו של חבירו שהופך את הלווה לרשע וכיוצ"ב).

נפק"מ: דלפי הסבר א' – הרי הוא אדם המזיק ולפי הסבר ב' – זה ממונו שהזיק .

בנימוקי יוסף כתוב שאם שור גרר שטר חוב לאש בעל השור פטור שנאמר "כי יפתח איש בור" ולא שור בור. ולכא' הלימוד אינו מובן הרי כל הלימוד הוא ששור לא יכול ליצור מזיק, לא יכול ליצור בור. אבל כאן השור הרי יצר נזק בזה ששרף השטר.

אלא מכאן מוכח ששריפת שטר אינה יצירת נזק אלא יצירת מזיק שכן בכך הוא הופך את הלווה שלא יחזיר החוב לגזלן.

מתוס' ב"ק נד. ד"ה חמור דבור שואלים מדוע הגמ' לא ממעטת, לפי ר' יהודה, שור ולא אדם בור ולא שטר? ומדייקים האחרונים דה"ה דגם שור בשטר יהיה פטור והיינו כהסבר א' דלעיל , דמה שחייב בשורף שטר הוא על מעשה הנזק ולא על יצירת המזיק, וזה אכן גם שור חייב.

הרמב"ם הלכות סנהדרין פרק ו הלכה א:

"כל דיין שדן דיני ממונות וטעה אם טעה בדברים הגלויים והידועים כגון דינין המפורשין במשנה או בגמרא חוזר הדין ומחזירין הדבר כשהיה ודנין בו כהלכה, ואם אי אפשר להחזיר כגון שהלך זה שנטל הממון שלא כדין למדינת הים, או שהיה אלם או שטמא דבר טהור או שהורה בכשרה שהיא טריפה והאכילה לכלבים וכיוצא בזה הרי זה פטור מלשלם, אף על פי שגרם להזיק לא נתכוון להזיק."

ושואל  הש"ך הרי דינא דגרמי חייב מדין מזיק ואם כן הרי אדם חייב בין ער ובין ישנן וכיצד שייך פה הפטור של לא מתכוון.

מסביר הקצות לפי מה שאמרנו הדברים מובנים בדינא דגרמי החיוב אינו מצד אדם המזיק שהרי אין כאן פעולת נזק ישירה אלא חיוב שנוצר ע"י פשיעתו של האדם (שרף שטרות, טעה בדין, מסר לאנס וכיוצ"ב) חיוב זה הוא מצד ממונו שהזיק (כמו דרך ב'), ולפיכך אם לא נתכוון להזיק הוי כאילו שמר על ממונו ופטור.

נפק"מ נוספת: הגמ' אומרת שמצד הדין עבד ואמה שהזיקו האדון חייב אלא פטור שלא ילך ויחייב את האדון מאה מנה בכל יום.

ואומר השטמ"ק שגם מעיקר הדין אם העבד היה מזיק בשוגג לא היה האדון חייב כי החיוב אינו מצד אדם המזיק. דהיינו בנזקי ממונו יש פטור של שוגג. וא"כ כאשר אדם הזיק בשוגג לפי טעם א' יהיה חייב ולפי טעם ב' פטור.

ולפ"ז יש להסביר מחלוקת רש"י ותוס' בשכר בטלת הפועל:

תוס' לשיטתו שדינא דגרמי הוא שאדם עשה את הנזק ולכן גם בפועל זה אדם שהזיק אדם וחייב בשבת.

רש"י לעומת זאת סובר שזה יצירת מזיק. בעה"ב גרם לכך שהפועל יזיק את עצמו ולפיכך לא חייב בשבת בנזקי ממונו, דאין שבת בנזקי ממונו כדאמרן.

(ולפי רש"י צריך להסביר את הדקיה באינדרונא – דסגרו בידים וזה נזק ישיר)

הגמ' בבא קמא נו:

"דאמר רבה אמר רב מתנה אמר רב המעמיד בהמת חברו על קמת חבירו חייב מעמיד פשיטא לא צריכא דקם לה באפה"

מדובר כאן באדם שמסיט פרת חבירו לילך עד שמגיעה לקמת חבירו שחייב.

הגר"א מביא את שיטת רשב"א דחייב מדין אדם המזיק (וחייב גם ברה"ר).

תוס' במקום, ד"ה "המעמיד" מסביר שחייב מדין שן ורגל (ואם יהיה ברה"ר, יהיה פטור כדין שן ורגל) ואע"פ שאין הבהמה שלו חייב כמו מדליק אש בנרו של חבירו:

"ואע"פ שאין הבהמה שלו חייב מטעם שן ורגל דאע"ג דכתיב בעירה כדידיה חשיבא הואיל והוא עשה כמו מדליק פשתנו של חבירו בנרו של חבירו … ולא משתמע בשום דוכתא דלחייב ברשות הרבים שן אפילו מקרב בהמתו אצל הפירות ומעמידה עלייהו".

וגם כאן ניתן להסביר כפי שאמרנו:

תוס' למד שמעמיד בהמת חברו על קמת חברו הוי יצירת מזיק דמה שחייבה תורה בדינא דגרמי זה משום יצירת המזיק והוא משום מזיק דשן ורגל ולכן פטור ברה"ר.

ואילו הרשב"א יסבור דחייב משום הנזק שיצר באופן ישיר וזה חייב מדין אדם המזיק וחייב גם ברה"ר.

 

י"ב כסלו תש"פ

 

ואולם מה שעלינו להסביר לכאורה דברי תוס' סותרים זה את זה. דכאן יוצא דסבירא לתוס' דגרמי חייב על יצירת מזיק ואילו לעניין בעה"ב שביטל העבודה של הפועל הסברנו שסובר דהוי נזק ישיר (ולכן חייב על השבת של הפועל) ?

חלק מהאחר רוצים לומר דדברי התוס' נאמרו דווקא במעמיד בהמת חברו אליבא דרבה, דרבה סבירא ליה דלא דנים דינא דגרמי וממילא צריך כאן להסביר דבמעמיד מחייב משום יצירת מזיק.

ואולי גם ניתן להסביר דבמעמיד נידון כרועה או שומר דבמעשיו מקבל על עצמו חיובי שמירה על הבהמה.[3]

 

הבאנו לעיל את דברי הגמ' דלעניין רגל היינו חושבים דצריך 2 פסוקים : אחד היכא דאזלא ממילא, שני היכא דשלח שלוחי, דבשניהם יש דין שן ורגל ויהיה פטור ברה"ר.

ושואל ר' ברוך בער מדוע לשיטת הרשב"א בשלח שלוחי יהיה נידון כדין שן ורגל הרי לפי מה שהסברנו זה כמו מעמיד בהמת חברו[4] דהוי אדם המזיק ובאדם המזיק אין פטורים .

 

וכך גם מצאנו לעניין פטור טמון באש דהגמ' שואלת למ"ד אישו משום חיצו, דהוי נזקי אדם, לא יהיה פטור בטמון. דפטורים דאבות נזיקין הוא רק במקום בו האדם מחוייב משום חיובי שמירה ולא בנזק ישיר – אדם המזיק. וא"כ יש להבין מדוע בשלח שלוחי, לשיטת הרשב"א, יהיה דין של רגל ופטור ברה"ר.

ומסביר האחרונים (הרב ש"ך באבן עזרי) דיש להבדיל בין מעמיד בהמת חברו על קמת חברו דעשה מעשה ישיר בידיים דכאן הוי אדם המזיק וחייב גם ברה"ר , לבין שלח שלוחי דרק שלח את הבהמה ואין כאן מעשה ישיר של מעמיד על קמת חברו. ולכן , במקרה זה, שאין זה מעשה ישיר, אינו אדם המזיק אלא חייב רק משום "ולא ישמרנו" – חיוב משום רגל ופטור ברה"ר.

 

הרמב"ם חובל ומזיק פ"ז ה"ז לעניין דינא דגרמי מביא:

"כל הגורם להזיק ממון חבירו חייב לשלם נזק שלם מן היפה שבנכסיו כשאר המזיקין"

והנה מדוייק בלשון הרמב"ם דהביא את דינא דגרמי רק לעניין מזיק ממון חברו. ותמהו האחרונים מדוע לא הביא גם דינא דגרמי כאשר הזיק גופו של חברו?

ותירצו האחרונים:

הרמב"ם סובר שחיוב בנזק גוף אינו ממון אלא חיוב קנס ולכן סובר שמודה בחבלות הוי מודה בקנס ופטור[5].

ר' חיים מסביר דאין "שווי" לגופו של אדם ולכן הוי קנס.

ר' שמואל מסביר דכך משמע מהגמ' שלומדת "לא תקחו כופר לנפש" אבל אתה לוקח "כופר" לראשי אברים, דמשמע דראשי אברים הוי כופר= קנס.

ולפ"ז צריך להסביר דהרמב"ם סבר דמה שחייב בדינא דגרמי הוא על יצירת המזיק ולפיכך מה שחייב זה משום "שם המזיק" שיצר וכאן לא מצאנו שיהיה חייב על נזק גוף – קנס, דקנס נאמר רק באדם החובל.

סיכם וערך: עו"ד משה פריי

 

 

 

 

[1] אם הפועל הלך וקנה חומרים על סמך בעל הבית, לכא' פשוט דחייב בעה"ב שכן הפועל הסתמך על דבריו. כל שחלקו רש"י ותוס' זה על יום העבודה – שבת דפועל.

[2] ויש ללמוד מכך מוסר דתרעומת מותרת רק מקום שיש היתר לכך…

[3] ואולי לא כל כך קשה דמתוספות א"א להקשות זה על זה.

[4] ברש"י מבואר ששלח בכוונה!

 

[5] הלכות חובל ומזיק פ"ה ה"ו – "…אבל אם לא היו שם עדים כלל הוא אומר חבלת בי והודה מעצמו פטור מן הנזק ומן הצער…"

תשלומי שבת -דינא דגרמי

תשלומי שבת (דינא דגרמי) / הרב צביקה פרוינדליך                                                                              26/6/23

החובל בחברו חייב בחמישה דברים, והם: נזק, צער, ריפוי, שבת, בושת.

בגמ' בבא קמא ד:

תני רב אושעיא שלשה עשר אבות נזיקין שומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר נזק צער וריפוי שבת ובושת וארבעה דמתני' הא תליסר

שבת – היינו שכר בטלת עבודה שביטל את הניזק מעבודתו.

והנה מספר שאלות שהתעוררו כאשר היה נזק של שבת, דהיינו ביטול מעבודה, אולם ללא מעשה חבלה של ממש.

הרב שלמה זעפרני: צוות שוחטים שנסע לעבודה בארגנטינה, כל אחד מצוייד בסט סכיני שחיטה כשרים, בריב שפרץ בין שני שוחטים אחד מהם פסל את סכיני השני כך שהוא נאלץ לחזור לארץ והפסיד את כל תקופת עבודתו בחו"ל.

  • הרא"ש (בב"ק, פרק הגוזל): אדם שמפסיד לשני כמו לקח את שור חבירו והשבית את השני מעבודה עם השור – אינו יכול לתבוע שבת כי שבת יש רק בנזקי גוף.

לכן פטר הרב זעפרני את השוחט המזיק מתשלומי שבת.

הרב זילברשטיין: אדם שלקח תרופות והרגיש לא טוב, הפסיד ימי עבודה. בבדיקה הסתבר שהרוקח נתן לו תרופה לא לפי המירשם- הרוקח גרם לו להפסד ימי עבודה האם יכול לתבוע שבת?

גרמא – לא ברי היזקא כמו מניח סם לפני בהמה, גרמי – ברי היזקא, ברור שהולך להיות נזק רק לא גרמתי לו בידיים.

נתן טרמפ ליהודי בלילה שממהר למשמרת עבודתו, באמצע הוזעק למקום אחר והוריד את הטרמפיסט במקום נידח, הטרמפיסט לא הגיע לעבודה ותובע את הנהג על שבת.

הגמ' בב"ק פה: אדם נעל את חברו בחדר – חייב שבת כי הוא לא נתן לו לעבוד  "דהדקיה באינדורא ובטליה".

מוסיף הרא"ש: כל מה שחייב שבת -דהדקיה באינדורא- זה שדחף אותו בידיים ונעל עליו את הדלת  אבל סתם נעל עליו את הדלת ובטל ממלאכה – לא חייב שבת כי זה גרמא.

מרן: סגר עליו את הדלת – חייב שבת.

הפלאה : בעל לפני גירושים רוצה לקזז מכתובת אישתו שלא הכינה לו אוכל בכל תקופת הנישואין והוא עשה זאת במקומה – תובע שבת! זה כמו שנעלה אותו בבית!

עונה ההפלאה שאין אדם יכול לתבוע שבת מאשתו.

נתיבות: כל המושג של שבת הוא רק ע"י מעשה כמו: גזלתי את שור העבודה של חברי, נעלתי דלת על חברי שרוצה לצאת לעבודה אבל באישה זה שב ואל תעשה!

שואל ר' שמעון שקאפ: מה זה משנה אם ע"י מעשה או בשב ואל תעשה סוף סוף הפסדתי עבודה?!

הגמ' ב"הגוזל"(צ"ו 🙂 הגוזל עבדים והזקינו אצל הגנב מחזיר לנגזל ואומר לו "הרי שלך לפניך" (ר' מאיר).

שואל הקצות: מה לגבי תשלום שבת של כל השנים שהושבתו מבעה"ב?

-: באמת יכול לתבוע שבת על כל השנים, ומוסיף הקצות כלל חשוב: כדי להתחייב בשבת – זה רק אם ביטלתי אותו מהעבודה אבל אם לקחתי אותו בהפסקות צהריים, למשל אזי פטור משבת.

הנתיבות: לא יכול להיות! גם אם לקח אותו בהפסקת צהריים חייב לו שכר עובד בטל!.

נשאלת שאלה על הנתיבות: כיצד אומר ר' מאיר בגמ' שמחזיר לו את העבד ואומר לו הרי שלך לפניך?

מחדש הנתיבות ייסוד: חיוב של שבת זהו חיוב שנועד לעבד עצמו, לגוף, אבל אם הזקתי רכוש – ממון – אין תשלום שבת.

כשאני מזיק עבד אני חייב לשלם לעבד והאדון זוכה משום מה שקנה עבד קנה רבו, אבל בחיוב ממון אין שבת כגון אם לקחתי את העבד לטיול לחו"ל, למשל זה הפסד ממון לבעלים – כאן אין תשלום שבת.

לכן: האישה שלא עושה כלום בבית – זה ממון ואין תביעה על שבת אבל אם מישהו יפגע באישה פיזית ועקב כך מושבתת בביתה – הבעל זוכה בתשלומי שבת.

לפי זה מובנת בגמ' שיטת ר' מאיר מדוע יכול להחזיר ולומר לו הרי שלך לפניך.

הגמ' בקידושין טז: עבד שברח ופגע בו יובל – יוצא לחירות.

שואל הריטב"א: למה העבד לא משלם לאדון על כל השנים שברח?

-: כי כל חיוב שבת זה רק מה שמגיע לעבד והאדון זוכה מכח מה שקנה עבד… אבל אם לא מגיע ממון לעבד – מהיכן יזכה הבעלים?

לכן פתר הנתיבות את האישה (קניין ממוני)  והעבד מתשלומי שבת.

הסטייפלער ור' שמעון שקאפ לא הסכימו עם זה מכמה טעמים:

  1. הגמ' דיברה בעבד עברי וכנעני , בעבד עברי הוא זוכה משום זכות ואילו בכנעני הוא זוכה משום מה שקנה עבד… ולכן מי שיגנוב עבד עברי מאחר ואין מה שקנה עבד קנה רבו – לא ייצטרך לשלם!!!
  2. הנתיבות למד שעבד זהו ממון, אומר ר' שמעון הראיה שהנתיבות לא צודק שכתוב: איש בור ולא שור בור שואלים תוס': אם שור הדליק אש? ועונים: איש אש ולא שור אש – כלומר אם שור ידליק אש – פטור, אם שור יחפור בור – פטור.

בגמ' בדף ב' כתוב שעבד שמדליק אש והזיקה – היה צריך להיות חייב אבל משום "שמא יקניטנו רבו ויחייב את רבו כל יום" – פטור אבל ללא טעם זה יהיה חייב?! כי עבד זה גוף!!! עבד זה לא ממון!

10/7/23

מהלך נוסף מדוע אינו יכול לתבוע שבת מאשתו מביא  ר' שמואל:

רמב"ם פ' ה' בהלכות חובל: חובל שמגיע לבי"ד משלם 5 דברים והכל אם היו עדים אבל אם הוא מודה- פטור מתשלום הנזק.

עולה מדברי הרמב"ם שנזק וצער הם קנס ופטור בהודאת עצמו.

הרי הגמ' אומרת שנזק זה ממון?! בדף ד: רב אושעיא מונה את 5 תשלומי חובל כאבות נזיקין! כיצד הרמב"ם אומר שזה קנס?! הרי תשלום נזק אדם נמדד לפי ירידת ערך של עבד?!

ר' ברוך בער: כל נזק גוף שאדם עושה זהו קנס כי אין דמים לבן חורין, אין מחיר שוק לאדם וקביעת הנזק לפי ערכו של עבד היא רק דרך שקבעו חז"ל להעריך את הנזק.

עוד שואל ר' שמואל: יש תוס' בכתובות לה שפגם (בועל אישה מהרחוב) זהו נזק, ואילו ברמב"ם (הל' נערה בתולה פ"ב הל' י"ב) כתוב שאם בא לבי"ד והודה – חייב לשלם בושת ופגם כלומר שפגם=נזק זהו ממון?!

כיצד הרמב"ם אומר שנזק זה קנס ואילו בפגם הרמב"ם אומר שזהו ממון? סתירה ברמב"ם!

הרמב"ם: כל תשלומי נזק הם תשלומי קנס שכתוב "לא תקחו כופר לנפש רוצח", ממי כו לוקחים כופר? – בחבלה אבל כשהרגתי – אין כופר.

אומר ר' שמואל: הגמ' לתשלומי נזק קוראת כופר, מבחינת הסברא – אדם שהזיק את השני – זהו ממון.

ר' שמואל לא הסכים עם ר' ברוך בער שאין ערך לנזק אדם כי לגבי שור שהזיק אדם והבעלים הודו – בעל השור יצטרך לשלם את הנזק (דף מג.) זאת אומרת שהגמ' הבינה שאם אני הזקתי אדם או שור הזיק אדם לא צריך להיות הבדל!! בשניהם אין לנזק מחיר שוק! אז למה יש הבדל בין אדם מזיק אדם – שהנזק הוא קנס לעומת שור מזיק אדם שאז זהו ממון!!

התורה הגדירה תשלומי נזק אדם ככופר – אומר ר' שמואל תשלום כופר נאמר על אדם שהזיק אדם אבל שור שהזיק אדם – זהו חיוב ממון. יש פרשה של אדם שהזיק שזהו כופר ואילו בשור שהזיק אדם זהו חיוב ממון!

לחובל/מזיק התורה קראה לזה כופר – אומר ר' שמואל שבת זהו בתשלום אדם שהזיק אדם – חובל, אבל איפה שאיני חובל – כמו אישה שישבה בביתה ולא בישלה לבעלה – זה לא ניקרא חובל.

הנתיבות שאל למה האישה לא צריכה לשלם לבעלה שבת?

עונה ר' שמואל אם שבת זהו תשלום בחבלה – זה רק במעשה של חבלה , האישה כאן לא עשתה כלום!

ר' שמואל מחדש שכדי להתחייב שבת צריך שיהיה חובל. ואם לא עשה מעשה חבלה גם אם הוא עשה נזק בפועל לשני הוא לא נקרא חובל. ולכן שבת זהו דין  בפרשת חובל. אבל במקום שעשיתי נזק ללא חבלה לא יהיה תשלום שבת. לדוג' באשה שלא בשלה לבעלה, או בעבד ששבת לאדונו או בעבדים והזקינו, שם לא יצטרך לשלם שבת מאחר ולא הייתה כאן שום חבלה. וזה שעשה נזק לאדון עדיין לא מחייב את המזיק בתשלום שבת. אך אם מישהו יזיק את העבד פיזית ויחבול בו פה יצטרכו לשלם לאדון שבת. ולפי"ז מיושב השאלה מאשה ועבד. שבכולם גם אם האדון ניזוק אבל לא נעשה בעבד שום מקרה חבלה. ולכן אין תשלום שבת.

במקרה שפגם באשה, אם חבל בה ודאי יצטרך לשלם על החבלה אבל במקרה שפגם באשה, (פגם נקרא מה שהפך אשה בתןלה לבעולה). הבעילה של המזיק בין בהסכמה ובין לא בהסכמה, היא לא מעשה חבלה , היא מעשה בעילה רגילה. אך החילוק הוא שמעשה בעילה שלא בהסכמה נעשה נזק לאשה הנבעלת. אך קשה להגדיר בתור חובל. ולכן מי שמודה שפגם באישה  לא יחשב חיוב קנס אלא חיוב ממון. דרק חבלה , לשיטת הרמב"ם שנקראת כופר, נקראת חיוב קנס. אבל פגם הוא נזק אבל לא חובל ולכן נחשב חיוב ממון.

לפי זה ניתן לומר שאונס כשלעצמו אינו נזק, פעולת הבעילה אינה חבלה (ללא אלימות, כמובן), תשלום בושת ופגם באונס נערה הינו חיוב עצמאי ללא "נזק" בצידו. במקרה זה החיוב אינו קנס אלא חיוב ממון ולכן משלם אף אם הודה בבי"ד.   אבל חובל הוא לא.

לפי ר' שמואל, במקרה של טרמפ או בית מרקחת, כיון שלא חבל בו אלא רק עשה לו נזק, לא יצטרך לשלם שבת.

לפי הגדרת הנתיבות יתכן ובמקרה שלקח אותו טרמפ נכון שזה לא חובל אבל ההגדרה בנתיבות אם עשה מעשה או לא עשה מעשה. ויש לדון שאולי הנסיעה נחשבת שעשה מעשה.

הסיכום נערך מסיכומי שני השיעורים ותודה לעבודתו המעמיקה של עו"ד משה פריי

שומר ששלח יד בפקדון – לפי איזה מועד משלם?

כ"ו תמוז תשפ"א

 

שומר ששלח יד לפי איזה מועד משלם? / ר' צביקה פרוינדליך

 

פלוני מסר לחברו אופניים לשמירה. השומר עשה, בלי רשות, שימוש באופניים ונגנבו.

ביני ובינו  עלה מחיר האופניים.

האם משלם כשעה ששלח בהם יד או כשעת היוקר – כאשר נגנבו?

האם דינו כגזלן שמשלם כשעת הגזילה או כדין שומר שחייב כשעה שנגנבו[1] ?

בפשטות כאשר נאמרה בתורה פרשת שליחות יד בפקדון, נאמר בה ששומר ששלח יד הרי הוא כגזן ובפשטות כך רצו בביה"ד לפסוק שיש לו דין גזלן ומשלם כשעת הגזילה.

אולם יתכן וניתן לומר אחרת.

הבאנו בשיעור קודם את מחלוקת הרמב"ם והראב"ד:

כותב הרמב"ם הלכות גניבה פ"ד ה"י:

"שומר שגנב מרשותו כגון שגנב טלה מעדר שהופקד אצלו וסלע מכיס שהופקד אצלו אם יש עליו עדים חייב בכפל ואע"פ שהחזיר הסלע למקומו והטלה לעדרו הרי זה חייב באחריותן עד שיודיע הבעלים, שהרי כלתה שמירתו וכאילו לא החזיר כלום עד שיודיע בעליו. אבל הגונב סלע מכיס חבירו או כלי מביתו והחזיר דבר הגנוב מביתו למקומו אם ידעו הבעלים בגניבתו ולא ידעו בחזירתו עדיין הגנב חייב באחריותו עד שימנה את מעותיו:

ושם בהשגות הראבד:  "שומר שגנב וכו'. א"א זה אינו כלום, עכ"ל"

הרמב"ם פוסק ששומר שגנב מהעדר חייב כמו גנב. ועל זה אומר הראב"ד "זה אינו כלום".

מה אומר כאן הראב"ד?

מסביר הרב המגדי : שומר חייב כגנב רק בטוען טענת גנב וכאן מדובר שלקח ממה שהופקד אצלו דלפי הרמב"ם גם במקרה כזה שומר יהיה חייב כגנב ולפי הראב"ד זה אינו גנב.

מה המחלוקת כאן?

במשנה ב"מ מג: מובאת מח' ב"ש וב"ה ממתי מתחייב בשליחות יד בפקדון:

מתני' החושב לשלוח יד בפקדון בית שמאי אומרים חייב ובית הלל אומרים אינו חייב עד שישלח בו יד שנאמר אם לא שלח ידו במלאכת רעהו

מדוע לב"ה צריך פסוק לחייב כאשר שלח יד ממש? הרי משעה ששלח יד הוא כבר למעשה גנב ?

יש מן הראשונים (הר"ן ב"מ מ"ד.) שהסבירו שמדובר ששלח יד בחלק מהפקדון וחידוש התורה שמשעה זו חייב כבר על כל הפקדון.

בעל המאור חולק וסובר שרק כאשר לקח את הכל אחראי על הכל.

מה א"כ כוונת הדברים, מדוע במקרה כזה צריך פסוק? הרי הוא גנב!?

מסביר ר' חיים: שיסוד ההסבר בדברי בעל המאור הוא שכיוון שידו של שומר כיד הבעלים, לפיכך אינו "מצליח" לגנוב לכן אינו מתחייב מדין גנב רגיל אלא חיובו מפרשייה מחודשת של שליחות-יד.

ובזה גם נחלקו הרמב"ם והראב"ד אם חייב כפל בשומר שגנב טלה המופקד אצלו בתוך רשותו. לפי הרמב"ם משעה ששלח יד הפסיק להיות שומר והתחיל להיות גנב. ואילו לפי הראב"ד  בשומר כיוון שידו כיד הבעלים לכן אין בו מעשה גניבה וחייב כפל רק מפרשיית טוען טענת גנב , וזה דבריו של הראב"ד "זה אינו כלום".

כדוגמא לסברה זו, איתא במשנה מעילה יט:

 נטל אבן או קורה של הקדש הרי זה לא מעל . נתנה לחבירו , הוא מעל וחבירו לא מעל

ואומרת הגמרא (שם כ.):

מאי שנא הוא מאי שנא חבירו ? אמר שמואל , בגזבר המסורות לו עסקינן

 כלומר, גזבר של הקדש אינו יכול למעול בהקדש בכך שהוא נוטל ממנו לעצמו. וזאת מכיון שהגזבר אחראי על שמירת ההקדש, רשותו כרשות הקדש לעניין זה.

נחלקו הרמב"ם והראב"ד בדין שליחות יד במקצת הפקדון אם מחייבת בכולו:

רמב"ם (הל' גזילה ואבדה פ"ג הי"ב):

הגביה את החבית ליטול ממנה רביעית נתחייב באונסיה אע"פ שלא נטל. אבל אם הגביה את הכיס ליטול ממנו דינר וכיוצא בכיס מדברים שאינן גוף אחד הרי זה ספק אם נתחייב בכל הכיס או לא נתחייב אלא בדינר בלבד.

ושם בראב"ד 

לא מיחוורא גבן הא מילתא, דאם לא חשב ליטול ממנה אלא רביעית שיהא חייב בכולה, ואפילו נטל. אלא מתני' שהגביהה לגזול את כולה ולא נטל עכשיו אלא רביעית, שהוא חייב בכולה…

לפי הרמב"ם אם נטל מקצת מהפקדון מתחייב בכולו ואילו לדעת הרמב"ם מתחייב רק על מה שנטל.

ולפי מה שהסברנו יש להסביר גם מח' זו:

לדעת הרמב"ם יד שומר אינה כיד בעלים ולכן כאשר שומר מפסיק לשמור בשביל הבעלים נחשב גזלן אם עשה שליחות יד וע"ז לא צריך פסוק, ולפיכך חידוש התורה בדין שליחות יד הינו אם שלח יד במקצת הפקדון שחייב על כולו. כמו הסבר הר"ן דלעיל.

ואילו הראב"ד סובר שיד שומר כיד בעלים ממילא חידוש התורה בשליחות יד בפקדון הוא שלמרות שלא מתחייב מדין גנב רגיל, מכיוון שלא הוציא מרשות הבעלים, חייב בכ"ז מפרשת שליחות יד. ממילא אין מקור ללימוד שמתחייב על כל הפקדון אם שלח יד במקצת פקדון.

אמרנו שלפי הראב"ד , החידוש הוא שבשליחות יד השומר בכ"ז מתחייב. מה יסוד הדברים? האם השומר הופך לגזלן או שעדיין יש לו דין שומר אלא שנתחדש בו חיווב של גזלן?

במשנה ב"מ מ: מובא דין שומר שטלטל את החבית ממקום למקום, ולאחר שהגמ' מתקשה במשנה זו, לצורך יישוב הקושיא תירצו האמוראים את המשנה בב' תירוצים – או שנטלה ע"מ לגוזלה או שנטלה ע"מ לשלוח בה יד,

ומסביר שם רש"י  שכאשר נטל את החבית , למרות שהחזירה, זה לא נחשב השבה. אין כאן "והשיב"::

"צריך דעת בעלים – ואם לא הודיעם חייב באחריותם אם מת או נגנב דמדשקליה קם ליה ברשותיה והשבה בלא ידיעה לאו השבה היא

אולם מתוס' שם משמע שהחיוב אינו מדין גזלן אלא מדין שליחות יד

ושואל תרומת הכרי מה דחק את תוס' להביא את ההסבר שהחיוב הוא מדין גזלן מדוע לא הספיקו להם דברי רש"י שאין כאן "והשיב"?

אלא שתוס' סבר כשיטת הראב"ד שיד שומר כיד בעלים ולכן צריך להגיע לפרשת שליחות יד ששומר חייב מדין שליחות יד, אבל רש"י למד כשיטת הרמב"ם ששומר ששלח יד הוא כבר לא שומר ולא אומרים יד שומר  כיד בעלים ולכן סובר שהוא נחשב גזלן והחסרון הוא מחמת "והישב"

ולפ"ז תצא לנו נפק"מ דאם השומר נחשב כגזלן – אז משלם כשעת הגזילה אבל אם חיובו מדין חיובי שומר כשעת הנזק, כמו כל שומר.

הרמב"ם מביא את דין שליחות יד בהלכות גניבה והוא לשיטתו שהחיוב הוא מדין גזלן

הטור מביא זה בהלכות פקדון – כיון שזה חיוב בפרשת שמירה.

[1] גם אם הוא שומר חינם חייב בגניבה מרגע ששלח בהם יד

ערך וסיכם: עו"ד משה פריי

חיובי שומר- ערך או נזק?

ב' שבט תש"פ

חיובי שומר, ערך או נזק?

מעשה בזוג עגילים  ששווים כסט  1000 ₪, אולם כל פריט בפני עצמו שווי של כ"א רק 400 ₪.

פלוני הזיק אחד הפריטים כמה ישלם? 400 כשווי הפריט עצמו?  שווי חצי מהזוג כולו = 500? או אולי ישלם 600 כירידת הערך של סט העגילים (נשאר לבעלים עגיל בודד)?

כותב השואל ומשיב שבעניין זה יש הבדל בין מזיק לבין שומר.

מזיק שהזיק פריט אחד כאמור ישלם רק 400 כשוויו של פריט בודד.

אולם שומר שקיבל זוג לשמירה ואיבד אחד הפריטים ישלם את ירידת הערך של הערכה כולה, דהיינו 600.

הסבר הדברים הוא שמזיק משלם על מה שהזיק או על מה שממונו הזיק. החיוב הוא רק על הנזק בפועל ולא על נזק תוצאתי שהוא למעשה גרמא. אולם שומר משלם על מה שלא שמר. חיוב כזה הוא למעשה חיוב על גרמא. אם התורה חידשה ששומר משלם על גרמא הרי שנתחדש גם שמשלם על ערך הנזק ועל כן ישלם גם על הנזק התוצאתי, הפגיעה בערכה כולה = 600.

 

הגמ' קידושין יב: לעניין מקדש בפקדון

"תניא אמר לה כנסי סלע זו בפקדון וחזר ואמר לה התקדשי לי בו בשעת מתן מעות מקודשת לאחר מתן מעות רצתה מקודשת לא רצתה אינה מקודשת מאי רצתה ומאי לא רצתה אילימא רצתה דאמרה אין, לא רצתה דאמרה לא, מכלל דרישא כי אמרה לא נמי הוו קידושין אמאי והא קאמרה לא. אלא לאו רצתה דאמרה אין, לא רצתה דאישתיקה משתקה, ושמע מינה שתיקה דלאחר מתן מעות ולא כלום היא"

מסתפק הרשב"א במקום האם יכול שומר לחזור בו משמירתו:

"עוד אני מסופק בדינו שאפילו הפקיד לזמן למה לא תוכל לחזור תוך זמן. מי עדיף שומר חנם מפועל שחוזר בחצי ביום (ב"מ עז, א)"

הרשב"א עצמו מכריע דשומר יכול לחזור בו ואילו המגיד משנה סובר שאינו יכול.

ויש להסביר דברי הרב המגיד מדוע באמת שלא יוכל לחזור, מי גרע מפועל דיכול לחזור בו אפילו באמצע היום?

מסביר הקצות:  דבשומר יש 2 עניינים: א. מה שקיבל ע"ע חיובי שמירה. ב. שעבוד שקיבל ע"ע לשלם אם יגנב או יאבד (מעין ביטוח).

ואף אם ניתן לחזור בו ממה שקיבל ע"י לשמור, לא יכול לחזור בו מהאחריות שלקח על עצמו:

"ואפי' החזירו לבעלים תוך זמנו אם ש"ש הוא ונגנב אצל הבעלים הרי הוא נתחייב בגניבה ואבידה …  וא"כ כל דין אחריות … אפי' כשהוא ביד הבעלים עד הזמן שנתחייב בדין שומרין וע"ש" (קצות רצ"ג,ב).

בגמ' ב"ק נז.  לענין טוען טענת גנב על אבידה שמצא, שמשלם כפל, שואלת הגמ' דאם דינו כשומר שכר, הרי בטענת גנב חייב, ולמה משלם כפל ולא קרן. ותירצה הגמ' דמיירי בטוען טענת ליסטים מזוין.

והתוס' שם, ד"ה כגון, הקשו, מדוע נדחקה הגמ' להעמיד בטענת ליסטים מזוין, שתעמיד באופן שטענו טענת גניבה באונס, שנגנבה ממנו באונס גדול כגון אם בא עליו חולי של טירוף הדעת, או שינה נפלה עליו באונס, או אונס אחר שאינו יכול לשמור. דבכל אלו כיון שנגנבה מחמת אונס, היה לו להפטר, ואם נמצא שלא נגנב, משלם כפל. ותירצו התוס':

"ונראה לר"י דכיון שחייב הכתוב שומר שכר בגניבה, וסתם גניבה קרובה לאונס, כדאמרינן בהשואל (צה,א), סברא הוא דבכל ענין שתהיה הגניבה, יתחייב מגזרת הכתוב אפילו באונס גמור. ואע"ג דבלסטים מזויין דהיינו שבויה דקרא פטר בו הכתוב, אע"פ שאין אונסו גדול יותר".

 

מבואר מדברי התוס' דבגניבה אף שהיא אונס, גזירת הכתוב שחייב בכל אופן המוגדר כגניבה.

אולם בגמ' ב"מ מב .הסתפקו התוס' (ד"ה אמר) אם שומר שכר חייב על כספים שהיו טמונים בקרקע ונגנבו. והקשו התוס':

"אך תמהון גדול הוא, למה לא יהא אונס אם העמיק בקרקע ק אמות, דמאי הו"ל תו למיעבד, או אם תקפתו שינה או חולי גדול, ואיך יתכן ששום גניבה לא נמצא שתהא אונס גמור כליסטין מזויין … ומ"מ אין סברא כלל שלא נמצא גניבת אונס שיפטר בה שומר שכר".

ונראה דמסקנת התוס' דשומר שכר פטור מגניבת אונס. זו גם שיטת הרמב"ן דשומר פטור בגניבת אונס.

ומדברי הרא"ש ב"מ ג, מבואר כדברי התוס' בהכונס, דשומר שכר חייב בגניבה, אפי' היתה הגניבה באונס גמור, וז"ל:

"כיון דשם גניבה היא מחייב עליה שומר שכר. והיינו טעמא דכל גניבה קרובה לאונס הוא, כדאמר לקמן בפ' השואל (צד,ב), אפי' הכי חייבה תורה שומר שכר בגניבה, הלכך אין חילוק בין אונס קטן לאונס גדול, דכל הנקרא גניבה חייב בשומר שכר … "

ושואלים האחרונים מה ההסבר בדברי הרא"ש מדוע באמת בליסטים מזויין יהיה פטור ואילו בגניבה באונס יהיה חייב?

ובמיוחד אם החיוב בשומר הוא על מה שלא שמרתי אזי אם שמרתי ככל שיכולתי , מדוע שאהיה חייב באונס?

 ואולי באמת התוס' נקטו דפטור בגניבת אונס מפני שסברו שאי-השמירה היא הסיבה המחייבת ועל כן כשעשה ככל יכלתו לעשות אין סברא שיתחייב. ואולם הרא"ש נקט שהסיבה המחייבת היא אחריות התשלומין שיש על השומר, כמו המבטח את נכסי חברו שחיובו מצד עצם קבלת אחריות תשלומים ולכן חייב גם בגניבת אונס . אך עדיין צריך להסביר מה זה שונה מליסטים מזויין דפטור.

ונקטו האחרונים דאם החיוב בשומר הוא משום האחריות שקיבל על עצמו, דהיינו מחמת "הביטוח" שנתן. אזי אונס מוחרג מהאחריות רק כאשר האונס היה בחפץ, במעשה הגניבה עצמו, כגון ליסטים מזויין. אבל אם האונס בגברא, בשומר, אין פטור.

והדברים טעונים הסבר.

ואולי צריך לחדד ולהסביר שכאשר הגברא נאנס מה שלמעשה אירע זה פעולת "גניבה" . כאשר האירוע נמצא תחת "שם גניבה" יהיה שומר שכר חייב אף אם הגניבה היתה באונס, שהרי התורה הטילה עליו אחריות לאירוע "גניבה", וכדברי הרא"ש "כיון דשם גניבה היא מחייב עליה שומר שכר".

משא"כ בליסטים מזויין כאשר האונס היה בחפץ עצמו, זו אינה פעולה "גניבה" זו פעולת "אונס" (כאילו ברק משמים היכה את החפץ) ובמקרה כזה לא חלה האחריות של השומר.

  • אונס בחפץ = אונס
  • אונס בגברא = "גניבה" באונס

לפי הסבר זה שהחיוב בשומר הוא מדין אחריות וביטוח אזי זה כבר לא גרמא ואין כאן ראיה ששומר חייב בגרמא וממילא גם אין לחלק בינו לבין מזיק ולחייבו לפי ערך ולא לפי נזק.

 

 

ט' בשבט תש"פ

כפי שהבאנו לעיל בשם הקצות ישנם בחיובי שומר 2 עניינים:

  • מה שקיבל ע"ע חיובי שמירה והחיוב הוא מחמת שלא שמר.
  • אחריות שקיבל ע"ע לשלם – חיוב ביטוח.

על יסוד דברים אלו מתבארים  עוד עניינים:

  • לגבי שטרות נאמר במשנה [ב"מ נ"ו ע"א]:

"אלו דברים שאין להם אונאה העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות. אין להן תשלומי כפל ולא תשלומי ארבעה וחמשה, שומר חנם אינו נשבע ונושא שכר אינו משלם".

ובגמ' נז:

"שומר חנם אינו נשבע (וכו'): מנהני מילי דת"ר (שמות כב, ו) כי יתן איש אל רעהו כלל כסף או כלים פרט (וגונב מבית האיש) חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון אף כל דבר המטלטל וגופו ממון יצאו קרקעות שאינן מטלטלין יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות יצאו שטרות שאע"פ שמטלטלין אין גופן ממון הקדשות אמר קרא רעהו רעהו ולא של הקדש."

ושם בתוס' ד"ה "שומר חנם אינו נשבע":

"נראה דהוא הדין דאינו משלם דאפילו שומר שכר אם פשע נראה דלא משלם מדפריך לקמן (דף נח.) מהשוכר פועל לשמור כו' ולא משני כשפשע והיינו טעמא דמכל דין הפרשה אמעיטו והא דלא קתני אינו משלם דהוי רבותא טפי משום דעיקרה בשבועות פרק הדיינים (דף מב:) ונסבה אגררה דהתם: רעהו ולא של הקדש"

מבואר בדברי תוס' דשומר חינם ואפילו שומר שכר אינו חייב כלל בשטרות, אפילו פשע, דשטרות נתמעטו כלל מחיובי שמירה.

הרשב"א בקידושין מסתפק בעניין האם מה שנתמעטו זה רק מחיוב שבועה או מחיובי שמירה בכלל.

מביא הרשב"א את דברי רש"י על המשנה לעיל :

"אינו נשבע — שלא פשע שלא הזקיקתו תורה לישבע עליהן, אינו משלם — אם נגנבו ממנו".

מדייק הרשב"א מדברי רש"י ששומר אינו נשבע שלא פשע, אבל אם מודה שפשע או שיש עדים שפשע יהיה חייב .

לפנינו מחלוקת רש"י ותוס' האם שומר חינם שפשע בשמירת שטרות יהיה חייב או לא.

לשיטת רש"י – חייב.

לשיטת תוס' – פטור.

 

הרמב"ם הל' שכירות (פ"ב ה"ג) לאחר שכתב פטור שומרים משבועה בשטרות כותב:

"יראה לי שאם פשע השומר בעבדים וכיוצא בהן חייב לשלם, שאינו פטור בעבדים וקרקעות ושטרות אלא מדין הגניבה והאבידה והמיתה וכיוצא בהן, שאם היה שומר חנם על המטלטלין ונגנבו או אבדו ישבע ובעבדים וקרקעות ושטרות פטור משבועה. וכן אם היה שומר שכר שמשלם גניבה ואבידה במטלטלין פטור מלשלם באלו. אבל אם פשע חייב לשלם, שכל הפושע מזיק הוא".

שיטת הרמב"ם, אפוא, כפי שמדייק הרשב"א גם ברש"י ששומר חייב בפשיעה בשטרות.

הרמ"א פוסק כתוס' ששומר פטור לגמרי בשטרות.

 

אומר הנתיבות: מבואר בדברי הרמב"ם דמה שחייב בשטרות זה רק בפשיעה אבל בגניבה ואבידה יהיה פטור.

והדברים טעונים הסבר.

ומסביר הנתיבות דלפי מה שהסברנו לעיל ביסוד חיובו של שומר מבוארים הדברים:

אם חיובו של שומר הוא מחמת שקיבל ע"ע חיוב שמירה ולא שמר. אזי כל החיוב הוא רק כאשר לא שמר, כאשר פשע.

אם חיובו של שומר הוא מחמת האחריות שקיבל ע"ע, הביטוח, אזי חייב בכלל אירועי הנזק שאירעו לפקדון (למעט מה שפטרה תורה).

מעתה, מחדש הנתיבות:

בגניבה ואבידה, החיוב הוא משום האחריות/הביטוח. כאן חל המיעוט של התורה שחיובי שמירה הם רק על דבר שגופו ממון ועל כן בשטרות יהיה פטור מגניבה ואבידה.

חיוב בפשיעה הוא מחמת שלא שמרתי ולכן חייב בפשיעה אפילו בשטרות.

 

  • בגמ' בבא מציעא מב: לעניין שומר שמסר לשומר:

"ההוא גברא דאפקיד זוזי גבי חבריה אשלמינהו לאימיה ואותבינהו בקרטליתא ואיגנוב אמר רבא היכי נדיינו דייני להאי דינא נימא ליה לדידיה זיל שלים אמר כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד נימא לה לאימיה זילי שלימי אמרה לא אמר לי דלאו דידיה נינהו דאקברינהו נימא ליה אמאי לא אמרת לה אמר כ"ש דכי אמינא לה דדידי נינהו טפי מזדהרא בהו אלא אמר רבא אמשתבע איהו דהנהו זוזי אשלמינהו לאימיה ומשתבעא אימיה דהנהו זוזי אותבינהו בקרטליתא ואיגנוב ופטור"

מבואר בגמ' דכאשר שומר מסר לבני ביתו שניהם נשבעים ופטורים. השומר משום "כל המפקיד על דעת…" והאמא משום שלא ידעה שמדובר בפקדון.

אומר תוס' ד"ה "כל המפקיד":

"אומר ר"ת דהיינו לענין שאינו יכול לומר את מהמנת לי בשבועה ולא האיך אבל אם פשעו אפי' אין להם מה לשלם ישלם הנפקד דאם לא כן כל מה שהופקד אצל בעה"ב תבא אשתו ותאכל ותפטר ולכך נמי הכא משתבעא אמיה דהנהו זוזי אותבינהו בקרטליתא שלא פשעה והא דקאמר נימא לה לאימי' דלישלמא לאו משום דאם לא היה לה מה לשלם שיפטר הנפקד אלא תשלם לבנה כשיהיה לה"

דהיינו, לשיטת תוס', כל מה שהשומר המקורי יכול לטעון זה רק לעניין השבועה, אבל אם בני הבית פשעו ואין להם מה לשלם, חייב השומר המקורי.

זו גם שיטת הרא"ש.

אולם שיטת הרמב"ם היא שמטעם "כל המפקיד על דעת …" נפטר השומר המקורי לגמרי אפילו בפשיעה של בני ביתו.

 

 

 

 

מסביר הנתיבות שלכאורה גם בעניין זה יסוד המחלוקת הוא כפי שאמרנו :

התוס' והרא"ש (לשיטתם דלעיל) חייב השומר המקורי – דחיוב השומר הוא משום אחריות/ביטוח. חיוב זה נשאר של השומר המקורי אפילו העביר השמירה לבני ביתו [1].

ואילו הרמב"ם סובר שיסוד החיוב הוא מחמת חיובי שמירה וזה רק כאשר לא שמר אבל אם העביר לבני ביתו ו"כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד", הרי שזה שמירה ראויה ופטור.

 

לפי זה מחדש ר' שמואל:

לפי מה שהסברנו לעיל בפשיעה החיוב הוא מחמת שלא שמר ואילו בגניבה החיוב הוא מחמת האחריות שקיבל על עצמו.

לפ"ז יצא דאליבא דהרמב"ם בשומר שמסר לבני ביתו, כל מה שיהיה פטור זה רק אם פשעו, דאז כאמור, אין זה נחשב שלא שמר ועל כן פטור.

אבל אם נגנב או נאבד מהם (בשומר שכר) דכאן החיוב הוא משום האחריות, אזי עצם העברת החפץ לבני ביתו לא משחררת את השומר המקורי מהאחריות ויהיה חייב.

נמצאנו דבגניבה ואבידה יהיה חייב ואילו בפשיעה של בני ביתו יהיה פטור, והדברים מפליאים.

[1] ודוק' – אפילו החזירו לבעלים תוך זמנו, כדעייל.

שיעור הרב צביקה פרוינדליך

ערך וסיכם: עו"ד משה פריי

שיכחה – שגגה או פשיעה?

בס"ד     י"ט שבט תשע"א (24/1/2011)     

שיכחה-שגגה או פשיעה?

                            

לפני שנים מישהו נתן לחבירו כרטיס פייס שזכה בסכום גדול, ביקש מחבירו לשמור עליו כי הוא בדרכים, כעבור כמה ימים כשבא לקחת את הכרטיס אומר לו חבירו שלא זוכר איפה הניח אותו- חייב לשלם או לא? שטרות מחייב שמירה עליהן!

שאלנו פעם: אדם שנותן לחבירו 5000 דולר לשמור לו לתקופה, אותו אדם שם את הכסף בשתי נעליים והוא שכח היכן הכסף ואשתו זרקה את הנעליים הישנות,

כשחזר חבירו לבקש את הכסף נשאל האם שיכחה היא פשיעה או לא?

אומרת הגמ' "שלא ידענא- זה פשיעה" שומר חייב לזכור היכן הכסף.

אומרים האחרונים: שיכחה היא פשיעה ? הרי אדם ששכח להתפלל זה לא פשיעה- זה שוגג?  אדם שהניחו לו אבנים וקם מהשינה ושכח והזיק אדם – בנזק חייב כי גם שוגג חייב באונס אבל צער ובושת – הוא לא פשע ופטור!

רואים שבתפילה ובנזיקין זה אונס/שגגה אבל בדיני שמירה זה פושע!

אומר הריטב"א: בשומרים הפשיעה היא מה שמת במקום שיכול לשכוח – זה הפשיעה כלומר שיכחה היא שגגה אבל ההנחה ששמת במקום שאתה יכול לשכוח – זה פשיעה. כלומר לפי הריטב"א אדם שנתן באוטובוס תיק לחבירו שייקח אותו אליו והחבר שכח – זהו שגגה זו אינה פשיעה!

הים של שלמה: שההבדל הוא בין שומרים לבין נזיקין ומנחה, לגבי מנחה זה שוגג

לגבי נזק זה שוגג אבל לגבי שומרים הדין הוא פשיעה. וכך פוסקים להלכה.

"שיכחה" היא בדיוק הפוך מ"שמירה"!

אדם שקיבל עליו לשמור שטרות  כשומר חינם שפשע – הדין הוא שחייב לשלם.

הנתיבות: חייב לשלם, אע"פ שאין שמירה לעבדים קרקעות ושטרות, אלא הוורט הוא שאתה לא חייב בחיובי השומרים בגניבה ואבידה אבל לשמור אתה חייב!

ולכן כשיש לך דין של שומר אם לא שמרת אתה נקרא מזיק  מצד הלכות שומרים , ותצטרך לשלם אע"פ שזהו שטר, כיון שאתה שומר כשאתה פושע אתה נקרא מזיק זהו הלכות של שומרים!.

אמרי בינה: אדם חייב בדינא דגרמי, אם אני סומך עליך ואתה פישלת – אתה חייב לשלם, כשאני מתייעץ איתך אם השטר הזה הוא אמיתי הוא מזוייף -כשאני סומך עליך ואתה טועה -אתה חיב מדינא דגרמי, כך גם אדם שהזמין אולם חתונות כאשר האישה אמרה לו שרוצה להתחתן והיא ביטלה – חייבת לשלם משום דינא דגרמי, האיש סמך עליה! אומר האימרי בינה האדם סמך על השומר – זהו דינא דגרמי, וזהו דין מצד מזיק ולא בשוגג.

הראיה לדבריו בגמ' בבא קמא ק.: "חזי דעלך קסימכנא" אני סומך עליך.

יהודי שביקש מעשיר שיתן הלוואה למישהו מסויים אמר לו העשיר אני סומך עליך ובסוף לא החזיר את ההלוואה, הרב אליישיב אמר לר' שמשון דיני לך תחזיר כי אתה גרמת נזק, סמכו עליך, בהלכות מזיק.

כשפשעו בשטרות  – השאירו דלת פתוחה וגנבו את השטרות:

לפי הנתיבות: חייב מדין של שומר.

לפי האמרי בינה: חייב מדין מזיק.

שיכחה נחשבת לשוגג או למזיד?

  • בדיני שומרים זה נחשב לפושע ואילו בהלכות נזיקין זה נחשב שוגג

כלומר אם הוא שכח היכן הניח את כרטיס הפיס שיכחה בהלכות שומרים זה פושע כשומר חינם ויצטרך לשלם אבל לפי האמרי בינה יש לו דין של מזיק וזהו שוגג ודינא דגרמי – פטור

יכול להגיד לו לפי הנתיבות אני חייב לשלם אבל לפי האמרי בינה אני פטור מלשלם

מכח ספק אני פטור מלשלם.

שיעור הרב מוטי פרוינדליך

מתה מחמת מלאכה

בס"ד                                                                                                                                                                   י"ט שבט תשע"א (24/1/2011)

בדין מתה מחמת מלאכה

נשאלה שאלה: שאל מכונית ואמר לבעל המכונית שנוסע בשטחים, כשנסע זרקו על הרכב בלוקים, בעל המכונית תובע את השואל אבל השואל טוען שהסכמת שאסע לשטחים וידעת שיש סיכון שיזרקו עלי אבנים, ולכן אני פטור מלשלם! בעל הרכב  אומר שזהו אונס והשואל חייב לשלם!

הגמ בבא מציעא צו: שואל פטור במתה מחמת מלאכה והסיבה כי הוא אומר לו שאם אני נוסע ונגמר המנוע – הרי שאלתי אותה בשביל ליסוע ולא בשביל שתעמוד ליד הבית, פוסק הרמ"א אדם שלקח סוס ועגלה ובאו שודדים או חיות בדרך, כיון שבאו בדרך – זה מתה מחמת מלאכה, כי בלי הנסיעה לא היו מגיעים החיות רעות/השודדים (זה לא מתה בהר כי שם הייתה נסיעה שהמנוע נגמר או הבהמה לא יכולה לעלות את ההר זה מתה מחמת מלאכה ברור אבל כשמגיעים שודדים או חיות רעות – זה לא הדרך היא שגרמה לנזק אלא מישהו מבחוץ גרם!)  ,כאשר אתה לוקח סוס ועגלה ומגיעים שודדים בדרך – גם זה מתה מחמת מלאכה

ראיה: מהגמ' בבא מציעא צב, אדם שאל חתול כדי לרדוף אחרי עכברים ותוך הרדיפה הוא אכל עכברים ומת – אומרת הגמ' זה מתה מחמת מלאכה, אומר הרמ"א הוא שאל את החתול כדי שירדוף והוא אכל זה מהצד! השאילה היתה כדי לרדוף! אבל כיון שקרה תוך כדי המלאכה – כיון שכך זה נקרא מתה מחמת מלאכה ולכן אומר הרמ"א אם אדם משאיל רכב והגיעו גנבים בשעה שנסע עם הרכב כיוון שהם הגיעו בשעה שעושה את המלאכה המכונית ניזוקה – זה מתה מחמת מלאכה כלומר אם שאילה של החתול הייתה כדי לרדוף אבל כיון שאכל באמצע המלאכה זה נקרא מתה מחמת מלאכה כך גם שאל את הרכב והגיעו שודדים זה נקרא מתה מחמת מלאכה!!!

הרא"ש: לא נכון, חתול שרודף אחרי עכברים זה מתבקש שיאכל אותם לעומת זאת  כאשר בא שודד מבחוץ זה לא נקרא מתה מחמת מלאכה הוא יכול לבוא גם כשהרכב עומד!

להלכה: מרן בשו"ע: אדם ששכר מכונית/סוס והגיעו שודדים בדרך ולקחו את הרכב – כיוון שזה קרה בדרך זה נקרא מתה מחמת מלאכה.

חולק עליו היד רמה: שודדים יכולים להגיע גם ליד הבית וזה לא מחמת מלאכה, זה לא בדרך!

הבית יוסף בבדק הבית: שודדים וחיות רעות מגיעות בדרך – זה נקרא בדרך.

שיטת השו"ע אדם ששכר מכונית והגיעו פורעים והרסו את המכונית – כיוון שזה קרה בדרך זה נקרא מתה מחמת המלאכה.

חולק הרמ"א: כיוון שהפורעים יכולים להגיע לכאן – זה לא יקרא מתה מחמת מלאכה, לאו דוקא בדרך.

אומר הנתיבות: אם אדם שאל/שכר מכונית והשאיר את המכונית בצפת ומישהו גנב אותה – אין שום קשר למה שהמכונית בצפת אפשר בכל מקום, 

המחלוקת של הרמ"א והשו"ע כאשר הדרך היא הגורמת –

לדעת הרמ"א אין שום קשר לדרך אבל

לדעת השו"ע זה מתה מחמת מלאכה והדין הוא שיהיה פטור.

מה יקרה בתאונת דרכים שלא באשמתו האם כאן יהיה חייב או פטור?

במקרה הקודם הפורעים יכולים לבא גם לפה אבל בתאונת דרכים זה באמצע הדרך לא יכול לקרות כאשר הרכב לא עמד.!

שיטת הרמב"ן (מביא אותה הש"ך):בכלל לא מתה מחמת מלאכה  כי מתה מחמת מלאכה זה הבאת לי בהמה שלא כשירה לעבודה שאני צריך – אם לא עולה בעלייה – זה לא ראוי למלאכתו, כאשר נגמר המנוע – נתת לי רכב לא תקין זהו מתה מחמת מלאכה.וחולק על תרו"מד

תרומ"ד: מישהו שאל כלי מלחמה והפסיד בקרב – אומר התרומ"ד זה מתה מחמת מלאכה אומר הש"ך הרי כלי המלחמה היו טובים רק הלוחם היה גרוע! זה לא מתה מחמת מלאכה.

אדם שלקח רכב והגיעו פורעים וניפצו את הרכב:

שו"ע: זה נקרא מתה מחמת מלאכה

רמ"א: לפחות תאונת דרכים שלא יכולה ליקרות כשהרכב עומד זה מתה מחמת מלאכה.

רמב"ן: לא נקרא מתה מחמת מלאכה

אז בעצם צריך להסביר מה זה מתה מחמת מלאכה- מהי המחלוקת?

מחנה אפריים והנתיבות: ידעת שיכול לקרות תאונה, ידעת שיכולים לזרוק עליך אבנים – אתה ויתרת זה סובר השו"ע.

הרמב"ן והש"ך: מתה מחמת מלאכה זה כשנתת לי מוצר לא טוב.

כיוון שזהו מחלוקת הפוסקים הוא פטור מלשלם.

שיעור הרב מוטי פרוינדליך

אומדנא דמוכח לגבי הוצאת ממון

אומדנא דמוכח לגבי הוצאת ממון

מקרה I:  איש עסקים שהכניס את בנו הבכור לניהול העסק, איש העסקים נהג שבכל לידת נכד מאחד מבניו – הפקיד 5000 דולר לטובת הנכד.

יום אחד קיבל האיש ל"ע, ארוע מוחי והבן המשיך לנהל את העסק.

כאשר נולד נכד חדש לאחד הבנים, דרש אביו – אחיו של המנהל – שיפקידו גם עבור הנכד החדש את הסכום הנ"ל, כפי שנהג האב עד היום.

טענת האח הבכור, המנהל, שלא ניתן להוציא ממון על סמך אומדנא וסבירות.

מקרה II:  במפעל שהיו בו הרבה גניבות, החליט המנכ"ל להניח פתיון את מחשבו האישי ושטר של 500 דולר על השולחן מתחת למצלמה מוסתרת.

למחרת הסתכלו במצלמה וראו שזהו אחד העובדים שגנב.

הגנב התבייש וסיפר שנקלע לחובות והחזיר את השטר והמחשב האישי

המנכ"ל דרש שיחזיר את כל הגניבות האחרונות שהתרחשו במפעל אך הגנב מכחיש ואומר לו שלא ניתן ע"י אומדנא וסבירות לחייבו בכל הגניבות!

הגמ' בסנהדרין ל"ז: לגבי גמל האוחר  (גמל שמועד להזיק גמלים אחרים), שמשתולל והרג הרבה גמלים ויש ספק לגבי הגמל האחרון ההרוג שאותו לא ראו שהאוחר הרגו – האם מת מפחד/התקף או שהגמל המשתולל הרגו?

רב אחא: בגלל סבירות גבוהה מאד – מוציאים ממון מבעל הגמל האוחר.

חכמים: לא מוציאים ממון על פי סבירות.

רמב"ם: עפ"י אומדנא דמוכח לא מוציאין ממון אלא רק עפ"י עדות גמורה.

הרידב"ז: מחלוקת רמב"ם והרא"ש שעפ"י הרא"ש כן מוציאין ממון עפ"י אומדנא.

שו"ע: מצאתי שטר ואיני יודע אם נפל למלוה (טרם החזרת המילווה) או נפל ללווה (לאחר שהחזיר את המילווה) – מחזירים את השטר לבי"ד. אך אם יש אומדנא דמוכח שהמלווה איבד (כמו שרואים אותו מחפש את השטר) – מותר להחזיר לו – דעת הרא"ש.

תשובות הרא"ש בבא בתרא נ"ח: אדם ששמע את אישתו  מספרת לבתו שרק אחד מהילדים הוא של האב והשאר לא שלו, בצוואה הוא הוריש רק לבן האמיתי שלו כשעירערו שאר הבנים אצל ר' בנאה – אמר להם לכו ותכו במקלות את קבר אביכם עד שיספר לכם, רק אחד הבנים לא היכה ועליו אמר ר' בנאה שהוא הבן האמיתי וקיבל את הירושה – מכאן רואים שעל סמך אומדנא מוציאים ממון.

רא"ש בכתובות ע"ח: אישה בנישואים שניים עם הרבה כסף – על מנת שהחתן החדש לא יקבל את הכסף – עשתה שטר ונתנה לביתה את כל הכסף על מנת שתחזיר לה אם תתגרש – אחרי שהתגרשה הבת טענה שהכסף ניתן לה במתנה. ר' נחמן קרע את השטר של הבת בטענה שיש אומדנא דמוכח שאדם לא מעביר את כל נכסיו בחייו. (ולא משייר לו ממה שיחיה).

הרידב"ז: אדם שהלווה כסף לשני והלווה טבע בים , האפוטרופוס טוען כנגד המלווה אולי הוא יצא מהים או תוך שנה יחזור לו כספו.

  • אפילו לשיטת הרמב"ם שניתן להוציא כסף רק בעדים – כאן ניתן להוציא ממון כי יש כאן חזקת חיוב.
  • בגמל האוחר בין הגמלים פוסק השו"ע שאי אפשר להוציא ממון על הגמל האחרון (שלא ראינו איך מת) ואילו במחפש שטר פוסק השו"ע שנחזיר למחפש – מה ההבדל?
  • : למלווה יש חזקת חיוב וזה שהוא מחפש זה אומדנא שהחוב טרם שולם ולכן ניתן להוציא ממון אבל בגמל האוחר אין חזקת חיוב אלא חזקת פטור ויש רק אומדנא ולכן לרמב"ם לא יוציא ממון מבעל הגמל.

רמב"ם הל' סנהדרין: אדם שטוען נגד יתומים שהגביע – שנמצא בביתם – הוא שלו ורק השאיל לאביהם שנפטר – פוסק הרמב"ם שאם לדיין ברור שהמלווה לא מצוי בבית היתומים והסימנים נכונים – מוציא מהיתומים.  מה ההבדל בין מקרה זה לגמל האוחר?

אומר ר' איצ'לה מפוניבז: בגמלים ההסתפקות היא שעל סמך אומדנא אתה בונה סיפור אבל אצלנו, לדיין יש כח לדעת מה היה הסיפור כמו ששני עדים מוכיחים לי מה היה הסיפור כך לדיין  יש כח לומר לאחד שהוא דובר אמת אבל בגמל ההסתפקות היא בסיפור.

המהרי"ק: בגמל יש בעיה עם הסיפור – שם צריך עדים, אבל באם שנתנה את כל כספה לביתה בשטר- אין הסתפקות, ההסתפקות היא מה היתה כוונת האם האם לתת לביתה לגמרי או להוציא ממנה כשתתגרש, בספק מה היתה הכוונה מועיל אומדנא דמוכח.

סיכום: במקרה I – לגבי מתו מתנה לנכד הנוסף הספק הוא אומדנא והמהרי"ק פוסק שניתן להוציא ממון לפי אומדנא דמוכח, שיקול דעת של דיין (כמו שטר כל נכסיה לביתה).

במקרה II – הגנב – הספק הוא המעשה אם היו עוד גניבות או לא – לזה צריך 2 עדים.

לגבי חשד: המקרה של מר זוטרא (שראה מישהו מנגב ידיו בחולצת חבירו וטען שהוא הגנב),

                לא מספיק אומדנא דמוכח אלא אב בי"ד – כמו מר זוטרא – או 3 דיינים.

שיעור הרב מוטי פרוינדליך 

הועבר ב 16/1/2006

על מה משלמת חברת ביטוח-עושה סחורה בפרתו של חברו

עבור מה משלמת חב' ביטוח? - עושה סחורה בפרתו של חבירו

בס"ד                                                                                                                                                                                                                        14/11/2011

  1. אדם ששכר מכונית ונסע לצפת, בצפת חברו מבקש להשאיל ממנו את הרכב ומכת ברק שורפת את הרכב שנמצא ביד השואל, החבר הוא שואל וחייב גם על אונסין (מכת ברק) ואילו הראשון הוא שוכר ופטור באונסין?!

אלא במקרה זה השואל ישלם ישירות לבעל הרכב כי "אין אדם עושה סחורה בפרתו של חברו".

  1. אדם שכר דירה ב- 1000 ₪ (אם אופציה לשכירות משנה), והשוכר השכיר את הדירה לשני ב2000 ₪. בעה"ב טוען כנגד השוכר הראשון שהוא עושה סחורה בפרתו של חברו וההפרש מגיע לו!

-: יש הבדל בין שני המקרים השואל את הרכב משלם לבעל הרכב כי המכונית שייכת לו – לבעל הרכב –  ולכן יש התחייבות על גוף המכונית שהשואל ישלם ישירות לבעל הרכב.

בדירה השוכר מקבל זכות שימוש (ולא גוף החפץ) ולכן מותר לשוכר להשכיר לשוכר משנה ולהנות מהרווחים, ברכב-החיוב על גוף החפץ   ואילו בדירה-זכות שימוש.

  • אדם ששכר דירה וביטח את הדירה קרתה שריפה והסתבר שבעל הדירה התרשל בתחזוקת לוח החשמל, חב' הביטוח שילמה לבעל הפוליסה, לשוכר.

האם השוכר צריך לשלם לבעל הבית  בגין תשלום חב' הביטוח על הנזק או לא?  

  • בשאלה זו דן האור שמח והמהרש"ם – על מה משלמת חב' הביטוח? האם על מה שנחסרתי או בגלל הסכם שעשיתי עם חב' הביטוח שבקרות המקרה – אקבל את הכסף?

אם זה על מה שנחסר – אני לא יכול לבטח בית של אחר! זה לא שלי ולא נחסרתי!

נפק"מ:

אדם מכר רכב ביום שישי ולא הספיק להעביר בעלות, הקונה לקח את הרכב לרשותו במטרה להעביר בעלות מיד ביום ראשון. במוצא"ש הרכב ניזוק, מי שמקבל את כספי הפצוי זה המוכר שלא נחסר כלום – האם מותר לו לקבל את התשלום מחב' הביטוח? 

  • אם משלמים על מה שנחסרתי – כאן המוכר לא נחסר כלום!
  • אם זה משום חוזה – אזי מגיע לו את סכום הפיצוי!

הציץ אליעזר דן במקרה של ס"ת שנגנב מביכנ"ס ואחד הגבירים רכש מיידית ספר תורה אחר, כשחב' הביטוח שילמה את הפיצוי נשאלה השאלה האם מותר להוריד בקודש ולא לקנות ס"ת מכספי הביטוח?

ענה הרב וולדנברג שביטוח זה לא כנגד מה שהחסרתי אלא תשלום חוזה ולכן הכסף מותר לכל שימוש.

אם משלמים את מה שנחסרת – זה לבעה"ב, ובמקרה שלנו יקנו בזה ס"ת

אם משלמים כנגד הסכם (פוליסה) – זה לשוכר ובמקרה שלנו הכסף מותר בכל שימוש.

שאלה: אב שרצה להעביר לבנו בארה"ב מעיל דרך נוסע שטס לשם, המזוודה שבה היה המעיל – אבדה,

            חב' התעופה שילמה לנוסע 400 ₪ פיצוי על אובדן המזוודה. לנוסע יש דין של שומר חינם ופטור

            מגניבה, מי יקבל את הפיצוי? בעל הכרטיס-הנוסע או בעל המעיל?

         יש כאן שומר חינם (הנוסע) שמסר לשומר שכר (חב' התעופה).

בגמ' מדובר על שומר שכר שמסר לשואל – השומר שכר לא מקבל כלום.

אומר הנוסע לבעל המעיל "זה לא עושה סחורה בפרתו של חברו כי הפיצוי הגיע לי בגלל הכרטיס שרכשתי, הכרטיס הוא הביטוח שלי, לך איני חייב דבר כשומר חינם" – כך טען השבות יעקב.

פתחי תשובה: על תוס' בב"ק יא: "לא מבעיא" : מפורש ששומר חינם שמסר לשומר שכר – השומר שכר משלם לבעה"ב, כי שומר משלם את מה שנחסר בעה"ב, לכן הכסף מגיע לבעל המעיל.

יש הבדל בין אחד שביטח נכס לשומר חינם שמסר לשומר שכר

בשומר חינם שמסר לשומר שכר-משלם לבעה"ב מה שנחסר.

בביטוח – משלם בשעה שנחסר, בגין העיסקה ביננו.

כאן השאלה האם חב' התעופה משלמת כנגד החוסר או ביטוח עם סכום פיצוי קבוע.

שיעור שהועבר ע"י הרב מוטי פרוינדליך