פרשת ויצא: סיבת חיובי שומרים בתשלומי החפץ

סיבת חיובי שומרים בתשלומי החפץ

טְרֵפָה֙ לֹא־הֵבֵ֣אתִי אֵלֶ֔יךָ אָנֹכִ֣י אֲחַטֶּ֔נָּה מִיָּדִ֖י תְּבַקְשֶׁ֑נָּה גְּנֻֽבְתִ֣י י֔וֹם וּגְנֻֽבְתִ֖י לָֽיְלָה: הָיִ֧יתִי בַיּ֛וֹם אֲכָלַ֥נִי חֹ֖רֶב וְקֶ֣רַח בַּלָּ֑יְלָה וַתִּדַּ֥ד שְׁנָתִ֖י מֵֽעֵינָֽי: (לא, לט-מ)

יעקב אבינו מפרט באזני לבן כמה מסר נפשו על שמירת צאנו של לבן. ואיך כל חיסרון שהיה בצאנו שילם משלו.

בשיעור זה נדון בסיבת חיובי השומרים, האם החיוב הוא מחמת שלא שמר כפי שקיבל על עצמו לשמור, או משום שקיבל על עצמו אחריות החפץ ומעין ביטוח שנתן לבעלים על החפץ. יבוארו הצדדים הללו והחילוק שיש ביניהם להלכה.

חקירה בסיבת חיוב השומרים בתשלומי החפץ * יש לתלות נידון זה במחלוקת ראשונים * ביאור הנתיבות המשפט בדעת הרמב"ם שיש חילוק בזה בין חיוב פשיעה לשאר החיובים

חקירה בסיבת חיוב השומרים בתשלומי החפץ

יש לחקור בטעם חיובי שומרים בתשלומי החפץ – האם החיוב הוא מחמת שלא שמר כפי שהתחייב לשמור, או שהחיוב הוא משום שהתחייב, בעת שקיבל את החפץ, באחריותו של החפץ – שומר חינם אם יינזק בפשיעה, ושומר שכר אפילו אם יגנב או יאבד – והרי זה כמו שנתן לבעלים 'ביטוח' על החפץ.

ונפקא מינה בין הצדדים הללו, בשומר שקיבל על עצמו לשמור למשך חודש, ולאחר שבוע מתחרט ומחזיר החפץ לרשות בעליו, והחפץ נגנב. אם החיוב הוא מחמת שלא שמר, יהיה פטור, שהרי כבר אין לו דיני שמירה על החפץ, מאחר והחזירו לבית בעליו; אך אם החיוב הוא מצד שהתחייב באחריותו של החפץ לא יוכל להתחרט מחיוב זה למרות שיכול להתחרט מחיובי השמירה.

ואמנם דין זה לכאורה קשה להבינו, למה מחיובי השמירה ניתן להתחרט, ואילו מחיוב האחריות שקיבל על עצמו אי אפשר להתחרט; אך נביא את דברי הקצות החושן ואז נבין היטב דין זה, וכן את שני הצדדים הללו.

כתב השולחן ערוך (חו"מ רצג, א) "ואם הפקידו אצלו לזמן ידוע, אינו יכול להכריחו לקבלו ממנו תוך הזמן". היינו שהשומר אינו יכול להתחרט, וחיוביו קיימים גם אם החזיר החפץ לרשות בעליו. ודין זה צריך ביאור, שהרי הדין הוא שפועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום (שולחן ערוך חו"מ שלג, ג), ולמה שומר אינו יכול לחזור בו?

קושיה זו מביא הקצות החושן (רצג ס"ק ב) בשם המשנה למלך, והוסיף שכבר הקשה כן הרשב"א בקידושין (יג, א ד"ה סברה) על הראב"ד שכתב שאין שומר יכול לחזור בו תוך זמנו.

ולתרץ קושיה זו, מחדש הקצות החושן (ומובא גם בסימן עד ס"ק א) שבחיובי שומר – חוץ מחיובי השמירה שיש לו ובזה הוא כמו כל פועל – יש חיוב מצד שהתחייב באחריותו של החפץ. ולכן אמנם מחיובי השמירה יכול לחזור בו, וככל פועל שיכול לחזור בו אפילו בחצי היום, אך מחיובי האחריות אינו יכול לחזור בו. והביאור בזה, שהרי מה שפועל יכול לחזור בו בחצי היום נלמד (ב"מ י, א) מהפסוק "כי לי בני ישראל עבדים" – עבדי הם, ולא עבדים לעבדים – וממילא זה שייך רק כלפי מה שחייב עצמו לשמור שעניינו כמו פועל של חברו; אך חיוב האחריות הוא חיוב ממוני שיש לו כלפי חברו [וכמו חיוב ביטוח על החפץ], ומחיוב ממוני אין אדם יכול לחזור אחר שהתחייב, ואין שייך בזה הלימוד של 'ולא עבדים לעבדים', כי חיוב ממוני אין בו ענין של עבדות.

הרי לנו חידושו של בעל הקצות החושן שחיוב התשלום של שומר הוא מצד שקיבל עליו אחריות על החפץ אם ייגנב או יאבד, ולכן גם אם חוזר בו מחיובי השמירה, שמזה יכול לחזור ככל פועל – אינו יכול לחזור מחיוב האחריות שקיבל על עצמו.

ואמנם כך הוא בדעת השולחן ערוך. אך מדברי הרשב"א והמשנה למלך שדימו שומר לפועל, והקשו למה לא יוכל לחזור בו, נראה שחיובי התשלומים בשומר הם מחמת שקיבל על עצמו לשמור, ולא שמר, ולא מצד חיוב אחריות.

יש לתלות נידון זה במחלוקת ראשונים

נתקדם הלאה. מעשה שהיה באדם ששכר רכב מחברת השכרה, וכשנכנס לרכב והתכונן להתחיל לנהוג נעקץ על ידי דבורה. הלה, שהיה אלרגי לעקיצות דבורה, התעלף לכמה רגעים שאותם ניצל איזה גנב, שלף אותו מהרכב, השכיבו על הרצפה וגנב את הרכב. ונשאלה השאלה, האם נדון אופן זה כגנבה ואבדה, ונחייב את השוכר שדינו כשומר שכר שחייב בגנבה ואבדה, או שיש לדון אופן זה כמו אונס ויהיה השוכר פטור.

וביאור הנידון בזה – שניתן להבין בסברא שאין זה נחשב גנבה באונס, כי לא בא הגנב והוציא ממנו החפץ בחזקה בשעה ששמר עליו, אלא הגנב בא בשעה שלא היתה שמירה כלל, שהרי התעלף השוכר. ואם אמנם היה השוכר אנוס בכך שלא שמר, אבל עצם מעשה הגנבה לא היה באונס.

ונחלקו הרמב"ן והרא"ש בדין זה. הרמב"ן (ב"מ מב, א ד"ה ומיהו) סובר שאף זה בכלל פטור אונס, והשוכר פטור מלשלם; והרא"ש (ב"ק ו, א) חולק ואומר שאין זה נחשב שנגנב החפץ באונס, כי האונס היה בגברא שלא היה יכול לשמור, אך החפץ עצמו נגנב מחמת חוסר שמירה, ולכן חייב בתשלומי החפץ.

ונראה לתלות נידון זה בחקירה הנזכרת. אם חיובי השומר הם מחמת שלא שמר כפי שהתחייב, כאן שהיה אנוס ולא היה יכול לשמור אינו חייב, שהרי לא התחייב לשמור באופן שיהיה אנוס; אך אם חיובי השומר הם מחמת שקיבל עליו אחריות לשלם על החפץ אם ייגנב או יאבד, כאן מאחר שהגנבה עצמה לא היתה באונס, זה בכלל חיובי האחריות שקיבל עליו, ויהיה חייב לשלם, אף שהיה אנוס בעצם השמירה.

ביאור הנתיבות המשפט בדעת הרמב"ם שיש חילוק בזה בין חיוב פשיעה לשאר החיובים

ונתקדם הלאה. הגמרא אומרת שקרקעות עבדים ושטרות התמעטו מדיני שומרים. ולדוגמא, אדם שכר דירה על תכולתה מחברו, ובאו גנבים ורוקנו אותה וגם הזיקו את הדירה עצמה – את הנזק של תכולת הדירה יכול בעל הדירה לתבוע מהשומר כי על המטלטלין יש לו חיובי שמירה, אבל את הנזק שאירע לדירה עצמה אינו יכול לתבוע כי קרקעות התמעטו מחיובי שמירה.

בא הרמב"ם (שכירות ב, ג) ומחדש, שאמנם קרקעות עבדים ושטרות התמעטו מחיובי שמירה, אך אם פשע בהם השומר חייב. וכך הוא לשון הרמב"ם: "יראה לי שאם פשע השומר בעבדים וכיוצא בהן חייב לשלם שאינו פטור בעבדים וקרקעות ושטרות אלא מדין גניבה ואבידה ומתה וכיוצא בהן וכו', אבל אם פשע בה חייב לשלם, שכל הפושע מזיק הוא, ואין הפרש בין דין המזיק קרקע לדין המזיק מטלטלין ודין אמת הוא זה למבינים וכן ראוי לדון".

אמנם השולחן ערוך (חו"מ סו, מ) הביא בזה שתי דעות, והרמ"א שם הכריע כסברא הראשונה שהמקבל שטרות לשמור פטור אף אם פשע, ולא כדעת הרמב"ם.

ומבאר הנתיבות המשפט (ביאורים שא, א) בדעת הרמב"ם שיש בשומרים חילוק מהותי בין חיוב התשלומים בגנבה ואבדה, לחיוב התשלומים בפשיעה. החיוב בגנבה ואבדה הוא מצד האחריות שקיבל על עצמו בשעה שקיבל החפץ לשמור, ואילו החיוב בפשיעה הוא מצד שהתחייב לשמור, ולא שמר, והרי הוא כמזיק.

מעתה, מבאר הנתיבות, סבר הרמב"ם שהסברא נותנת שהמיעוט של שטרות מחיובי שומרים, הוא רק מחיובי האחריות של השומרים, אבל אין בזה מיעוט מעצם החיוב לשמור אחר שקיבל זאת על עצמו; ומאחר שהחיוב בפשיעה נובע ממה שקיבל על עצמו לשמור ולא שמר, ונחשב כמזיק – חיוב זה שייך אף בשטרות.

הרי לפי הרמב"ם כי מה שחקרנו – אם סיבת חיוב השומרים בתשלומים היא משום שלא שמר, או משום שקיבל על עצמו חיוב אחריות – תלוי באיזה חיוב מדובר. חיוב פשיעה הוא משום שלא שמר, ושאר חיובי השומרים הם מצד שקיבל עליו אחריות.




קטן שהזיק

קטן שהזיק

ילד ששיחק עם כדור בכניסה לבית והכדור שבר את זכוכית הבניין – האם ניתן לחייב את האב?

. בבא קמא פז.

חש"ו פגיעתן רעה החובל בהן חייב והם שחבלו באחרים פטורין העבד והאשה פגיעתן רעה החובל בהם חייב והם שחבלו באחרים פטורין אבל משלמין לאחר זמן נתגרשה האשה נשתחרר העבד חייבין לשלם

רש"י: עבד ואשה שחבלו באחרים פטורים – שאין להם מה לשלם.

נתגרשה האשה ונשתחרר העבד – וקנו נכסים.

חייבין לשלם – שהרי מתחלה הן חייבין אלא שאין להם מה לשלם שנכסי מלוג של אשה משועבדים לבעל לפירות ולירושה.

רואים מהגמ' שרק עבד ואשה שהשתחרר/גרושין ועומדים בזכות עצמם משלמים אבל קטן לא הובא במשנה משמא שקטן שהגדיל פטור.

השו"ע מביא את טעם הפטור ש"לא היו בני דעת".

  1. שו"ע חו"מ סימן תכד

החובל בחרש, שוטה וקטן, חייב; והם שחבלו באחרים, פטורים; אף על פי שנתפקח החרש ונשתפה השוטה והגדיל הקטן, אינם חייבים לשלם, שבשעת שחבלו בהם לא היו בני דעת.

חולק עליו הגהות אושרי שקטן חייב לשלם כשהגדיל כפי שרפרם חייב את רב אשי ששרף שטרות כשהיה קטן וחוייב לשלם כשגדל.

. הגהות אשרי מסכת בבא קמא פרק סימן ט

מיהו קטן חייב לשלם כשיגדיל וכן פרש"י לקמן בהגוזל עצים כפייה רפרם לרב אשי ששרף שטר חבירו בילדותו ואגבי מיניה גוביינא מעלייתא וכן משמע פ' שור שנגח ד' וה' (לט ב) דקאמר רבי יוסי בר' חנינא מעליית אפוטרופוס וחוזרים ונפרעים מיתמי לכי גדלי וכ"ש היכא דאזקי נפשייהו.

  • הרי קטן אינו בר דעת ואינו בר עונשין?מדוע לחייבו כשהגדיל?

כתובות מד:

אמר ריש לקיש המוציא שם רע על הקטנה פטור שנאמר ונתנו לאבי הנערה נערה מלא דבר הכתוב מתקיף לה רב אחא בר אבא טעמא דכתיב בה הנערה הא לאו הכי הוה אמינא אפילו קטנה הא כתיב ואם אמת היה הדבר הזה לא נמצאו בתולים לנערה והוציאו את הנערה אל פתח בית אביה וסקלוה וקטנה לאו בת עונשין היא

 

הגמ' בכתובות לגבי מוציא שם רע לומדת שדווקט כשהוציא שם רע על נערה אבל אם הוציא שם רע על קטנה-פטור כי אם הנערה זינתה – סוקלים אותה ובקטנה לא סוקלים ולכן גם אין מוציא שם רע.

סנהדרין סח:

משנה בן סורר ומורה מאימתי נעשה בן סורר ומורה משיביא שתי שערות …. קטן פטור שלא בא לכלל מצות

שמות פרק כא פסוק יב' מַכֵּ֥ה אִ֛ישׁ וָמֵ֖ת מ֥וֹת יוּמָֽת:

רש"י: עוד אלו נאמר מכה איש, שומע אני, אפילו קטן שהכה והרג יהאי חייב, תלמוד לומר ואיש כי יכה, ולא קטן שהכה.

ויקרא פרק כ פסוק י' וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר יִנְאַף֙ אֶת־אֵ֣שֶׁת אִ֔ישׁ אֲשֶׁ֥ר יִנְאַ֖ף אֶת־אֵ֣שֶׁת רֵעֵ֑הוּ מֽוֹת־יוּמַ֥ת הַנֹּאֵ֖ף וְהַנֹּאָֽפֶת: רש"י ואיש – פרטה לקטן:

 

יש 2 פסוקים על מכה איש ומת וצריך את שניהם כי מהפסוק השני לומדים שדוקא איש שמכה ולא קטן שהכה.

 

  • הרי קטן אינו בר דעת ולא מענישים אותו? מדוע צריך עוד פסוק לחייב גדול? הרי מסברא לא היינו מחייבים אותו?

מפסוקים לגבי נואף אומר רש"י פרט לקטן.

  • מדוע למעט קטן? הרי הוא מופקע מכל העונשים?

גור אריה ויקרא פרשת קדושים פרק כ

(י) ואיש כי ינאף פרט לקטן. יש להקשות, פשיטא, דקטן לא בר עונשין, ובשביל זה פירש הסמ"ג בסימן ק"ג דאתא למימר 'פרט לקטן' שאם פחות מבן ט' בא על הגדולה שהאשה גם כן פטורה, דפחות מבן תשע ביאתו אין ביאה כלל (נידה סוף מה.). וכך פירוש הכתוב; "ואיש כי ינאף" חייב הנואף והנואפת, פרט לקטן פחות מבן ט' – פטורה האשה. ויש להקשות, דלא משמע דקרא דפחות מבן ט', דמשמע כל קטן פטור, דלא חייב רק "איש". ועוד, דלעיל בפרשת משפטים (שמות כא, יב, ורש"י שם) מפקינן גם כן "ואיש כי יכה" (להלן כד, יז) פרט לקטן, ושם ליכא למימר הכי (קושית הרא"ם).

 

עונה הסמ"ג שדווקא קטן מתחת תשע שנים אין ביאתו ביאה וממילא גם האישה פטורה

וקשה שהרי לפי התורה קטן הוא מתחת 13 שנים?

שו"ת הרא"ש כלל טז סימן א

וששאלת מאין לנו דבן י"ג שנה ויום אחד הוא בר עונשין אבל פחות מכן לא, דע כי הלכה למשה מסיני הוא והוא בכלל שיעורין חציצין ומחיצין שהן הלכה למשה מסיני, דשיעור וקצבה לכל דבר נתן למשה בעל פה. וכן ההיא דבת שלש ביאתה ביאה פחות מכן לא. וכן בן ט' ביאתו ביאה ולא פחות. וכן סריס שהוא קטן עד כ' שנה הוא אז גדול אם נולדו בו סימני סריס ואם לא נולדו בו סימני סריס הוא קטן עד ל"ו שנה. כל אלו הלכה למשה מסיני הן. נאם אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל.

אומר הרא"ש שהשיעורין (גיל,כמות וכו') הם הלכה למשה מסיני כמו פחות מבת 3 אין ביאתה ביאה ובתוליה חוזרים וכן בן י"ג שפטור.

 

רמב"ם הלכות מלכים פרק י

הלכה ב: בן נח שאנסו אנס לעבור על אחת ממצותיו, מותר לו לעבור, אפילו נאנס לעבוד ע"ז עובד, לפי שאינן מצווין על קדוש השם, ולעולם אין עונשין מהן לא קטן ולא חרש ולא שוטה לפי שאינן בני מצות.

רמב"ם הלכות מלכים פרק ט

הלכה י: וכן חייב על אבר מן החי, ועל בשר מן החי בכל שהוא, שלא ניתנו השיעורין אלא לישראל בלבד, ומותר הוא בדם מן החי.

 

ברמב"ם משמע שבן נח קטן פטור כי אינו מחוייב במצוות

בהלכה י' אומר הרמב"ם  שאין שיעורין לבן נח ולכן באוכל אבר מן החי אפילו משהו-חייב ואילו בהלכה ב' כתב הרמב"ם שקטן אינו בן מצוות הרי בקטן ישראל אלו שיעורים שניתנו למשה מסיני?

 

שו"ת חתם סופר חלק ב סימן שיז

הנה זה לי איזה שנים נשאלתי מרב א' אמ"ש הרמב"ם פ' יו"ד /י'/ מהל' מלכים הל' ב' וז"ל ולעולם אין עונשי' מהן לא קטן ולא חרש ולא שוטה לפי שאין בני מצות עכ"ל והוקשה לו הא לעיל בפ"ט הל' ט' כ' שלא נתנו השיעורים אלא לישראל לבד עכ"ל וכבר כ' הרא"ש בתשובה דזמן גדלות לבת י"ב ולבן י"ג שנה והבאת שערת /שערות/ ושיעורן הכל בכלל שעורין שנאמרו הלכה למשה מסיני וכיון שאין שיעורין לב"נ =לבן נח= מ"ט יפטר הקטן והשבתי דודאי אין שום סברה לענוש לתינוק בן יומו והרי אנוס פטור גם בב"נ כמ"ש רמב"ם שם וקיי"ל פיתוי קטנות אונס הוא (וכבר מבואר אצלינו במקום אחר שגם רמב"ם ס"ל כן) אלא קטן שהגיע לפלגות ראובן גדולי חקרי לב ואפ"ה בישראל הל"מ =הלכה למשה מסיני= שאין מעשיו כלום עד שיביא ב' שערות אחר שנותיו ואז אפי' אין שכלו זך שאינו יודע להפלות כל שאינו שוטה שאינו מקרע כסותו וכו' הרי הוא גדול לכל דינו ואמנם ב"נ דלא ניתנה להם שיעורי' כל ששכלו שלם כראוי וכעין בב"ב קנ"ה ע"ב דמסברו ליה ומסבר הוה גדול ופחו' מזה הוא קטן וע"ז כ' רמב"ם שאינו נענש על פיתויי אונס הוא וזה אמת ברור לפע"ד

 

מסביר החת"ס שיש 2 דינים: קטן ישראל -יש לו שיעורין שניתנו הלכה למשה מסיני ואילו אצל בן נח – קובע יש לו או אין לו דעת ולא עניין של גיל ואם הוא ברמת הבנה יהיה חייב.

 

ולכן ברמב"ם במשנה ב' אנסו לעבוד דומה לקטן שאין לו דעת לא לעשות.

אדם הראשון נצטווה על 6 מצוות ולבן נח הוסיפו גם חיוב דינים (בתי דין-חושן משפט).

רמב"ם הלכות מלכים פרק ט

הלכה א: על ששה דברים נצטווה אדם הראשון: על ע"ז, ועל ברכת השם, ועל שפיכות דמים, ועל גילוי עריות, ועל הגזל, ועל הדינים, אף על פי שכולן הן קבלה בידינו ממשה רבינו, והדעת נוטה להן, מכלל דברי תורה יראה שעל אלו נצטוה, הוסיף לנח אבר מן החי שנאמר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו, נמצאו שבע מצות,

אור שמח הלכות איסורי ביאה פרק ג הלכה ב

נראה לפי מה שהעלו האחרונים ובהם החת"ס לפי מש"כ הרא"ש בשו"ת דשיעור שנים בקטן הוא משיעורין דהלכה למשה מסיני, ובבני נח לא נאמר בהן שיעורין, ולא נתנו שיעורין לב"נ, תו במצות דידהו כל שהוא בר דעת לאו קטן מיקרי, וגדול הוי לשבע מצות דידהו, ומש"כ רבינו בהלכות מלכים (פ"י ה"ב) שאין עונשין קטן הוא שלא הגיע לכלל דעת,…….ולפי זה יש לחלק, דבמצות שנצטוו בני נח גם בישראל הקטנים שהגיעו לכלל דעה איסורא רמי עלייהו, וכמו שאמרו במכילתא (משפטים נזיקין ד') בכיוצא בזה, איש להוציא את הקטן כו'…דפירושו, דלגבי קדושת המצות ודאי דמצווין אחר מתן תורה מה שהיו מצווין קודם, רק לענין עונשין אם עבר ועשה טפי חסה רחמנא על דם ישראל, ואקיל גביה…

ולפי זה אתי שפיר טובא, דזכר ובהמה שבן נח חייב עליהן (בימים הקדמונים) וכן אשת איש ואשת אב לר' עקיבא, דבן נח חייב עליהן, ונידון כשהוא קטן משהגיע לכלל דעה, דבזה בישראל גם קטן רמיא עליה איסורא, רק רחמנא הוא דחס עליה, קמ"ל קרא דפטור, אבל בשאר איסורין…על קטן ישראל לא רמיא איסורא…

אומר האור שמח: אין סברא לומר שיהודי הוא לא בן נח פלוס חיוב עוד מצוות, גם קטן יהודי חייב רק התורה חסה עליו לגבי העונש ולכן במשכב זכור/בהמה הוא חייב רק לא נענש אבל אצל בן נח חיובו יהיה לפי יש או אין דעת.

לפי זה רק ב-7 מצוות בני נח נאמר שגם קטן ישראל יתחייב כי ישראל הוא בגדר של בן נח פלוס ולכן קטן שהגדיל יתחייב לשלם נזק כי זהו חיוב דינים שהתחייבו בהם בני נח.

כך מסביר האור שמח את הגהות אושרי אבל כולם חלקו עליו.

  • על נזקי בהמתו אדם חייב או משום ממנו או משום ששמירתן עליו אבל בנזקי קטן שהוא אישיות בפני עצמה אי אפשר לחייב את אביו.

רבי זלמן נחמיה גולדברג תחומין יח

אכן נראה שיש לחייב את האב כיון שהכדור שלו, והרי זה דומה למניח אבנו סכינו ומשאו בראש הגג ונפלו ברוח מצויה, שחייב לשלם מדין תולדה של אש, וכן מצינו בכלב שנטל חררה והדליק גדיש שחייב בעל הכלב, והקשו בגמ' ב"ק כג. ווליחייב בעל הגחלת' ופירשו בתוס' שם שהשאלה היא שיחוייב בעל הגחלת נמי היינו ששניהם בעל הכלב ובעל הגחלת ישלמו ההיזק היוצא מזה, שכל שלא שמר גחלתו שלא יבוא כלב ויזיק בו חייב משום אש כמניח אבנו סכינו ומשאו על ראש גגו ונפלו ברוח מצויה שחייב מדין אש.

אמנם המוסר שלהבת לקטן והזיק בו, פטור מדיני אדם עד שימסור לו עצים אך יש לחלק ששלהבת אין דרכו של תינוק להדליק בו גדיש ולכן כל שמסר לו שלהבת אינו נחשב כברי הזיקא עד שימסור לו גווזא דאז ודאי פשע. בנידון דידן שמסר לו כדור שדרך היא לזורקו נראה מסברא שדומה יותר לגחלת שלא משרו מכלב, מאשר לשלהבת שמסרה לקטן. ובפרט, בנידון דידן שדרך הקטן היא להפילו ואך מקרה הוא שעד כה לא פגע בחלון, אא"כ הזהירו אביו שלא יזרוק את הכדור החוצה ,שאז אפשר לדמות את הכדור לגחלת.

בחידושי רע"א על שו"ע חו"מ סי' כט' כתב שדעת הרמב"ם היא, שאימתי אומרים דינו של ר' נתן דהאי כוליה היזקא עבד והאי כוליה הזיקא עבד -במקום שכל אחד יכול להזיק בעצמו כל הנזק. אבל אם אין מזיק אחד יכול להזיק בלי השני אין כל אחד חייב אלא חצי נזק ואילו לתוס' משלם בכל אופן נזק שלם, לפי"ז, כלב שנטל גחלת ושרף את הגדיש בעל הגחלת משלם שלושת רבעי נזק ובעל הכלב משלם רבע נזק. ויש לדון, מה הדין בקטן שנטל גחלת והלך לגדיש ושרף הגדיש ? בזה לכא' לתוס' בעל הגחלת ישלם הנזק ואילו לרמב"ם חצי נזק. אכן מסתימת הפוסקים והמפרשים גבי שולח את הבעירה ביד חש"ו שבמסר לו גווזא וסילתא דברי הזיקא וחייב בדיני אדם לא הזכירו שהמשלח אינו חייב אלא חצי נזק ומדסתמו שחייב משמע כל הנזק.  ובע"כ צריך לומר שכל שהפיקח עשה אש או תקלה והחש"ו הביא את האש או התקלה חייב הפיקח בכל שכך דינו של אש שחייב בעל האש אף אם כח אחר מעורב בו, ולכן חייב בעל הגחלת בהכל אם הביאו קטן, אבל כל שהביאו כלב שיש לו בעלים שגם בעל הכלב נחשב למזיק בזה בעל הגחלת משלם חצי ובעל הגחלת משלם חצי. ואם הזיק הכלב בצרורות….

 

הגרז"ן עושה חילוק אם הזיק עם חפץ ששייך לאביו (כמו כדור) או שהזיק בידיים. בכדור שבעט הקטן והזיק – האב יהיה חייב אולם אם הזיק בידיים – האב יהיה פטור בכדור זה כמו אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש הגג שהזיקו – הקטן הוא רק הרוח והאב יהיה חייב כנזקי אש.

בעל גחלת שהניח גחלת במקום לא שמור וכלב לקח את הגחלת והניחה בשדה ונשרפה – שניהם חייבים. מה קורה אם יש פטור לאחד? האם נאמר שהשני משלם הכל או שהשני ישלם רק את חלקו?

או שור שדחף שור אחר לבור- האם נחייב את בעל השור הדוחף ובעל הבור – מה יקרה בפטור של אחד?

רע"א: ר' נתן שאומר בגמ' שהנותר משלם את כל הנזק זו מחלוקת תוס' ורמב"ם האם אומרים שהנותר משלם הכל רק במקרה שכל אחד יכול לעשות את כל מעשה הנזק.

בחררה שהכלב גרר לשדה – הכלב זהו נזק צרורות שמשלם רק חצי נזק ולכן בחלוקה בינהם הוא ישלם רבע (חצי מחצי) ואילו בעל החררה (גחלת) ישלם שלשת רבעי.

לגבי קטן – זה לא עוד יישות שהייתה אחראית לנזק אלא הוא הופך להיות כמו רוח כלומר אתה הזקת והרוח עזרה – אתה חייב בכל.

הסבר אחר להגהות אושרי לגבי חיוב קטן שהגדיל – כמו בן נח שחייב כך ישראל הוא בן נח עם חיובים נוספים או הסבר נוסף: אם נגדיר את הנזק של הקטן שהאבא הזיק (בכדור למשל) הקטן הוא כמו רוח והממון שהזיק הוא ממון האב ונחייב מזיק באש.

 

  1. אבות פרק ה משנה כא הוא היה אומר בן חמש שנים למקרא בן עשר למשנה בן שלש עשרה למצות
  2. תוספות יום טוב

בן י"ג למצות – פי' הר"ב דכתיב איש וגו' וגבי שכם כתיב וכו' איש חרבו. ולוי באותו פרק בן י"ג שנה היה. כשתחשוב י"ג שנה שעשה יעקב עם לבן אחר שנשא את לאה וילדה לו אחר ב' שנים בקירוב שעלו בהריון לשלשת האחים ראובן שמעון ולוי לחשבון שבעה חדשים לכל אחד נמצא לוי בן י"א שנה כשיצאו משם הוסיף עליהם ו' חדשים שעשה בדרך וי"ח חדשים שעשה בסוכות קיץ וחורף וקיץ שהם ב' שנים הרי לוי בן י"ג שנים בלכתם לשכם. ונקרא איש. רש"י. ולא דייק בפי' החומש פ' וישב בפסוק ויתאבל על בנו ימים רבים שפירש ו' חדשים בבית אל שהוא אחר מעשה שכם

  1. רש"י נזיר כט: איש הוי מבן י"ג שנה ולא בפחות שלא מצינו בכל התורה שיהא קרוי איש בפחות מבן י"ג אבל בבן י"ג מצינו שקראו הכתוב איש כדכתיב (בראשית לד) ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי איש חרבו וגמירי שמעון ולוי בההיא שעתא בני י"ג שנה הוו והרוצה לחשוב יצא ויחשוב.

שיעור הרב יעקב קופר

מקורות

קטן שהזיק:

  1. בבא קמא פז.

חש"ו פגיעתן רעה החובל בהן חייב והם שחבלו באחרים פטורין העבד והאשה פגיעתן רעה החובל בהם חייב והם שחבלו באחרים פטורין אבל משלמין לאחר זמן נתגרשה האשה נשתחרר העבד חייבין לשלם

רש"י: עבד ואשה שחבלו באחרים פטורים – שאין להם מה לשלם.

נתגרשה האשה ונשתחרר העבד – וקנו נכסים.

חייבין לשלם – שהרי מתחלה הן חייבין אלא שאין להם מה לשלם שנכסי מלוג של אשה משועבדים לבעל לפירות ולירושה.

  1. שו"ע חו"מ סימן תכד

החובל בחרש, שוטה וקטן, חייב; והם שחבלו באחרים, פטורים; אף על פי שנתפקח החרש ונשתפה השוטה והגדיל הקטן, אינם חייבים לשלם, שבשעת שחבלו בהם לא היו בני דעת.

  1. הגהות אשרי מסכת בבא קמא פרק סימן ט

מיהו קטן חייב לשלם כשיגדיל וכן פרש"י לקמן בהגוזל עצים כפייה רפרם לרב אשי ששרף שטר חבירו בילדותו ואגבי מיניה גוביינא מעלייתא וכן משמע פ' שור שנגח ד' וה' (לט ב) דקאמר רבי יוסי בר' חנינא מעליית אפוטרופוס וחוזרים ונפרעים מיתמי לכי גדלי וכ"ש היכא דאזקי נפשייהו.

  1. כתובות מד:

אמר ריש לקיש המוציא שם רע על הקטנה פטור שנאמר ונתנו לאבי הנערה נערה מלא דבר הכתוב מתקיף לה רב אחא בר אבא טעמא דכתיב בה הנערה הא לאו הכי הוה אמינא אפילו קטנה הא כתיב ואם אמת היה הדבר הזה לא נמצאו בתולים לנערה והוציאו את הנערה אל פתח בית אביה וסקלוה וקטנה לאו בת עונשין היא

  1. סנהדרין סח:

משנה בן סורר ומורה מאימתי נעשה בן סורר ומורה משיביא שתי שערות …. קטן פטור שלא בא לכלל מצות

  1. שמות פרק כא פסוק יב' מַכֵּ֥ה אִ֛ישׁ וָמֵ֖ת מ֥וֹת יוּמָֽת:

רש"י: עוד אלו נאמר מכה איש, שומע אני, אפילו קטן שהכה והרג יהאי חייב, תלמוד לומר ואיש כי יכה, ולא קטן שהכה.

  1. ויקרא פרק כ פסוק י' וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר יִנְאַף֙ אֶת־אֵ֣שֶׁת אִ֔ישׁ אֲשֶׁ֥ר יִנְאַ֖ף אֶת־אֵ֣שֶׁת רֵעֵ֑הוּ מֽוֹת־יוּמַ֥ת הַנֹּאֵ֖ף וְהַנֹּאָֽפֶת: רש"י ואיש – פרטה לקטן:
  2. גור אריה ויקרא פרשת קדושים פרק כ

(י) ואיש כי ינאף פרט לקטן. יש להקשות, פשיטא, דקטן לא בר עונשין, ובשביל זה פירש הסמ"ג בסימן ק"ג דאתא למימר 'פרט לקטן' שאם פחות מבן ט' בא על הגדולה שהאשה גם כן פטורה, דפחות מבן תשע ביאתו אין ביאה כלל (נידה סוף מה.). וכך פירוש הכתוב; "ואיש כי ינאף" חייב הנואף והנואפת, פרט לקטן פחות מבן ט' – פטורה האשה. ויש להקשות, דלא משמע דקרא דפחות מבן ט', דמשמע כל קטן פטור, דלא חייב רק "איש". ועוד, דלעיל בפרשת משפטים (שמות כא, יב, ורש"י שם) מפקינן גם כן "ואיש כי יכה" (להלן כד, יז) פרט לקטן, ושם ליכא למימר הכי (קושית הרא"ם).

  1. שו"ת הרא"ש כלל טז סימן א

וששאלת מאין לנו דבן י"ג שנה ויום אחד הוא בר עונשין אבל פחות מכן לא, דע כי הלכה למשה מסיני הוא והוא בכלל שיעורין חציצין ומחיצין שהן הלכה למשה מסיני, דשיעור וקצבה לכל דבר נתן למשה בעל פה. וכן ההיא דבת שלש ביאתה ביאה פחות מכן לא. וכן בן ט' ביאתו ביאה ולא פחות. וכן סריס שהוא קטן עד כ' שנה הוא אז גדול אם נולדו בו סימני סריס ואם לא נולדו בו סימני סריס הוא קטן עד ל"ו שנה. כל אלו הלכה למשה מסיני הן. נאם אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל.

  1. רמב"ם הלכות מלכים פרק י

הלכה ב: בן נח שאנסו אנס לעבור על אחת ממצותיו, מותר לו לעבור, אפילו נאנס לעבוד ע"ז עובד, לפי שאינן מצווין על קדוש השם, ולעולם אין עונשין מהן לא קטן ולא חרש ולא שוטה לפי שאינן בני מצות.

  1. רמב"ם הלכות מלכים פרק ט

הלכה י: וכן חייב על אבר מן החי, ועל בשר מן החי בכל שהוא, שלא ניתנו השיעורין אלא לישראל בלבד, ומותר הוא בדם מן החי.

  1. שו"ת חתם סופר חלק ב סימן שיז

הנה זה לי איזה שנים נשאלתי מרב א' אמ"ש הרמב"ם פ' יו"ד /י'/ מהל' מלכים הל' ב' וז"ל ולעולם אין עונשי' מהן לא קטן ולא חרש ולא שוטה לפי שאין בני מצות עכ"ל והוקשה לו הא לעיל בפ"ט הל' ט' כ' שלא נתנו השיעורים אלא לישראל לבד עכ"ל וכבר כ' הרא"ש בתשובה דזמן גדלות לבת י"ב ולבן י"ג שנה והבאת שערת /שערות/ ושיעורן הכל בכלל שעורין שנאמרו הלכה למשה מסיני וכיון שאין שיעורין לב"נ =לבן נח= מ"ט יפטר הקטן והשבתי דודאי אין שום סברה לענוש לתינוק בן יומו והרי אנוס פטור גם בב"נ כמ"ש רמב"ם שם וקיי"ל פיתוי קטנות אונס הוא (וכבר מבואר אצלינו במקום אחר שגם רמב"ם ס"ל כן) אלא קטן שהגיע לפלגות ראובן גדולי חקרי לב ואפ"ה בישראל הל"מ =הלכה למשה מסיני= שאין מעשיו כלום עד שיביא ב' שערות אחר שנותיו ואז אפי' אין שכלו זך שאינו יודע להפלות כל שאינו שוטה שאינו מקרע כסותו וכו' הרי הוא גדול לכל דינו ואמנם ב"נ דלא ניתנה להם שיעורי' כל ששכלו שלם כראוי וכעין בב"ב קנ"ה ע"ב דמסברו ליה ומסבר הוה גדול ופחו' מזה הוא קטן וע"ז כ' רמב"ם שאינו נענש על פיתויי אונס הוא וזה אמת ברור לפע"ד

  1. רמב"ם הלכות מלכים פרק ט

הלכה א: על ששה דברים נצטווה אדם הראשון: על ע"ז, ועל ברכת השם, ועל שפיכות דמים, ועל גילוי עריות, ועל הגזל, ועל הדינים, אף על פי שכולן הן קבלה בידינו ממשה רבינו, והדעת נוטה להן, מכלל דברי תורה יראה שעל אלו נצטוה, הוסיף לנח אבר מן החי שנאמר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו, נמצאו שבע מצות,

  1. אור שמח הלכות איסורי ביאה פרק ג הלכה ב

נראה לפי מה שהעלו האחרונים ובהם החת"ס לפי מש"כ הרא"ש בשו"ת דשיעור שנים בקטן הוא משיעורין דהלכה למשה מסיני, ובבני נח לא נאמר בהן שיעורין, ולא נתנו שיעורין לב"נ, תו במצות דידהו כל שהוא בר דעת לאו קטן מיקרי, וגדול הוי לשבע מצות דידהו, ומש"כ רבינו בהלכות מלכים (פ"י ה"ב) שאין עונשין קטן הוא שלא הגיע לכלל דעת,…….ולפי זה יש לחלק, דבמצות שנצטוו בני נח גם בישראל הקטנים שהגיעו לכלל דעה איסורא רמי עלייהו, וכמו שאמרו במכילתא (משפטים נזיקין ד') בכיוצא בזה, איש להוציא את הקטן כו'…דפירושו, דלגבי קדושת המצות ודאי דמצווין אחר מתן תורה מה שהיו מצווין קודם, רק לענין עונשין אם עבר ועשה טפי חסה רחמנא על דם ישראל, ואקיל גביה…

ולפי זה אתי שפיר טובא, דזכר ובהמה שבן נח חייב עליהן (בימים הקדמונים) וכן אשת איש ואשת אב לר' עקיבא, דבן נח חייב עליהן, ונידון כשהוא קטן משהגיע לכלל דעה, דבזה בישראל גם קטן רמיא עליה איסורא, רק רחמנא הוא דחס עליה, קמ"ל קרא דפטור, אבל בשאר איסורין…על קטן ישראל לא רמיא איסורא…

  1. רבי זלמן נחמיה גולדברג תחומין יח

אכן נראה שיש לחייב את האב כיון שהכדור שלו, והרי זה דומה למניח אבנו סכינו ומשאו בראש הגג ונפלו ברוח מצויה, שחייב לשלם מדין תולדה של אש, וכן מצינו בכלב שנטל חררה והדליק גדיש שחייב בעל הכלב, והקשו בגמ' ב"ק כג. ווליחייב בעל הגחלת' ופירשו בתוס' שם שהשאלה היא שיחוייב בעל הגחלת נמי היינו ששניהם בעל הכלב ובעל הגחלת ישלמו ההיזק היוצא מזה, שכל שלא שמר גחלתו שלא יבוא כלב ויזיק בו חייב משום אש כמניח אבנו סכינו ומשאו על ראש גגו ונפלו ברוח מצויה שחייב מדין אש.

אמנם המוסר שלהבת לקטן והזיק בו, פטור מדיני אדם עד שימסור לו עצים אך יש לחלק ששלהבת אין דרכו של תינוק להדליק בו גדיש ולכן כל שמסר לו שלהבת אינו נחשב כברי הזיקא עד שימסור לו גווזא דאז ודאי פשע. בנידון דידן שמסר לו כדור שדרך היא לזורקו נראה מסברא שדומה יותר לגחלת שלא משרו מכלב, מאשר לשלהבת שמסרה לקטן. ובפרט, בנידון דידן שדרך הקטן היא להפילו ואך מקרה הוא שעד כה לא פגע בחלון, אא"כ הזהירו אביו שלא יזרוק את הכדור החוצה ,שאז אפשר לדמות את הכדור לגחלת.

בחידושי רע"א על שו"ע חו"מ סי' כט' כתב שדעת הרמב"ם היא, שאימתי אומרים דינו של ר' נתן דהאי כוליה היזקא עבד והאי כוליה הזיקא עבד -במקום שכל אחד יכול להזיק בעצמו כל הנזק. אבל אם אין מזיק אחד יכול להזיק בלי השני אין כל אחד חייב אלא חצי נזק ואילו לתוס' משלם בכל אופן נזק שלם, לפי"ז, כלב שנטל גחלת ושרף את הגדיש בעל הגחלת משלם שלושת רבעי נזק ובעל הכלב משלם רבע נזק. ויש לדון, מה הדין בקטן שנטל גחלת והלך לגדיש ושרף הגדיש ? בזה לכא' לתוס' בעל הגחלת ישלם הנזק ואילו לרמב"ם חצי נזק. אכן מסתימת הפוסקים והמפרשים גבי שולח את הבעירה ביד חש"ו שבמסר לו גווזא וסילתא דברי הזיקא וחייב בדיני אדם לא הזכירו שהמשלח אינו חייב אלא חצי נזק ומדסתמו שחייב משמע כל הנזק.  ובע"כ צריך לומר שכל שהפיקח עשה אש או תקלה והחש"ו הביא את האש או התקלה חייב הפיקח בכל שכך דינו של אש שחייב בעל האש אף אם כח אחר מעורב בו, ולכן חייב בעל הגחלת בהכל אם הביאו קטן, אבל כל שהביאו כלב שיש לו בעלים שגם בעל הכלב נחשב למזיק בזה בעל הגחלת משלם חצי ובעל הגחלת משלם חצי. ואם הזיק הכלב בצרורות….

  1. אבות פרק ה משנה כא הוא היה אומר בן חמש שנים למקרא בן עשר למשנה בן שלש עשרה למצות
  2. תוספות יום טוב

בן י"ג למצות – פי' הר"ב דכתיב איש וגו' וגבי שכם כתיב וכו' איש חרבו. ולוי באותו פרק בן י"ג שנה היה. כשתחשוב י"ג שנה שעשה יעקב עם לבן אחר שנשא את לאה וילדה לו אחר ב' שנים בקירוב שעלו בהריון לשלשת האחים ראובן שמעון ולוי לחשבון שבעה חדשים לכל אחד נמצא לוי בן י"א שנה כשיצאו משם הוסיף עליהם ו' חדשים שעשה בדרך וי"ח חדשים שעשה בסוכות קיץ וחורף וקיץ שהם ב' שנים הרי לוי בן י"ג שנים בלכתם לשכם. ונקרא איש. רש"י. ולא דייק בפי' החומש פ' וישב בפסוק ויתאבל על בנו ימים רבים שפירש ו' חדשים בבית אל שהוא אחר מעשה שכם

  1. רש"י נזיר כט: איש הוי מבן י"ג שנה ולא בפחות שלא מצינו בכל התורה שיהא קרוי איש בפחות מבן י"ג אבל בבן י"ג מצינו שקראו הכתוב איש כדכתיב (בראשית לד) ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי איש חרבו וגמירי שמעון ולוי בההיא שעתא בני י"ג שנה הוו והרוצה לחשוב יצא ויחשוב.

 

 

 

 

 




חיוב בור

חיוב בור

ב' שבט תשע"ט

כידוע קטן שהזיק פטור מלשלם. מה יהיה הדין בקטן שחפר בור כשהיה קטן אולם הנזק אירע לאחר שהגדיל. האם הולכים לפי שעת החפירה או שעת הנזק?

 

"וְכִי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר אוֹ כִּי יִכְרֶה אִישׁ בֹּר וְלֹא יְכַסֶּנּוּ וְנָפַל שָׁמָּה שּׁוֹר אוֹ חֲמוֹר. בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ"

החיוב בנזקי בור הינו בין אם חפר ובין אם פתח בור.

מובא במכילתא:

"וכי יפתח איש אין לי אלא פותח כורה מנין ת"ל כי יכרה איש. עד שלא יאמר יש לי בדין אם הפותח חייב הכורה לא כל שכן הא אם אמרת כן ענשת מן הדין לכך נאמר כי יכרה ללמדך שאין עונשין מן הדין"

לפי המכילתא יכלנו ללמוד חיוב בכרייה בק"ו מפתיחה אלא שאין עונשין ממון מן הדין.

על כל פנים משמע שלא ניתן היה ללמוד פתיחה מכרייה שכן בפתיחה אין יצירה של מזיק אלא חשיפה של מזיק קיים.

ושואלים האחרונים הרי גם פעולת כרייה מגלמת בתוכה אלמנט של פתיחה – גילוי של מזיק, וממילא אם חייב על הכרייה הייתי יכולה ללמוד גם חיוב בפתיחה (שבכלל מאתיים מנה).

אלא שיש להסביר שאם התורה הייתה כותבת רק כרייה הייתי אומר שאלמנט הגילוי של המזיק אינו מספיק בשביל לחייב אלא צריך גם יצירת המזיק בשביל לחייב וזה אינו בפותח בור.

 

ר' ברוך בער: והנה יש לחקור במה שהתורה פטרה בבור על ידי הכסוי מקרא ד"ולא יכסנו" – הא כסהו פטור, מהו ההסבר בזה ?

האם יש כאן דין שמירה , דהיינו שיש כאן עדיין מזיק אלא שהחופר פטור כיוון שהמזיק שמור ואם בכל זאת הוזק הוי אונס.

או שמא מה שנאמר דין כסוי בבור אינו רק דין שמירה אלא דנסתלק הבור ואין כאן כריה.

ואומר ר' ברוך בער דנפק"מ תהיה אם כסהו אחר וניטל הכיסוי, דאז אם נאמר דכיסוי פוטר משום דין שמירה בזה לא מהני רק כיסוי שלו, אבל מה שמכסה אחר לבור אין לו דין שמירה ולא הוה אונס[1], אבל אם נאמר דדין כיסוי הוא שנסתלק כריית הבור על ידי הכסוי אז מהני גם כסוי של אחר דמה לי שכיסהו הוא או אחר, סוף סוף אין כאן הבור שנסתלק כריית הבור על ידי הכסוי.[2]

 

 

 

 

הרמב"ם פי"ב מהלכות נזקי ממון ה"ו  כותב:

"המוצא בור וכסהו וחזר וגילהו בעל הבור חייב וזה האחרון פטור, סתמו בעפר וחזר והוציא את כל העפר זה האחרון חייב שכיון שסתמו בעפר נסתלק מעשה ראשון".

דהיינו אם אחר כיסה את הבור וחזר וגילהו מיד חוזר חיוב בעל הבור.

והראב״ד השיג על דברי הרמב"ם:

"אמר אברהם בכדי שידע".

וכתב הרב המגיד:

"דימה הר"א [הראב"ד] ז״ל דין זה לבור של שותפין שיתבאר למטה שאין הראשון חייב עד בכדי שידע וכו'".

וכוונתו של הרב המגיד לדברי הרמב"ם בהלכה ז:

"בור של שני שותפין …כסהו הראשון ובא השני ומצאו מגולה ולא כסהו השני חייב, ועד אימתי יהיה השני לבדו חייב עד שידע הראשון שהבור …"

דההינו בבור של שותפין חוזר חיוב בראשון רק לאחר "בכדי שידע" ואשר על כן מדמה הראב"ד גם בהלכה ו' לעניין בא אחר וכיסהו לא חייב בעל הבור עד אשר יעבור "בכדי שידע".

והנה הרב המגיד מחלק בין דין זה לדין בור של שותפין וזה לשונו:

 "ויש לי לחלק שכאן לא היה לו לסמוך על כסויו של אדם שאין לו חלק בבור ואפילו ידע בכסויו לפי שהיה לו לחוש שמא יבוא הלה ויטול כסויו ולפיכך היה לו לבעל הבור לכסותו משלו ואם לא כסהו משלו אפילו בא אחר וגילהו חייב, מה שאין כן בבור של שותפין שהראשון היה לו לסמוך על כסויו, ועל השני שעבר שם הוא החיוב, כיון שהראשון לא ידע, וזה ברור".

דהיינו אין  לדמות בין בור של שותפים ששם יש גורם אחראי עד "בכדי שידע" וזהו השותף שגילה אבל בבא אחר וכיסהו אין חבות על האחר המתנדב לכסות ואשר על כן בעל הבור חייב מיד.

 

ולפי הדברים שאמרנו ניתן להסביר שזה יסוד המחלוקת בין הרמב"ם לראב"ד.

הרמב״ם סובר דדין כסוי שפוטר אינו אלא משום דין שמירה ועל כן לא מהני זה רק כשהבעל הבור עצמו עשה הכסוי מה שאין כן אם אחר כיסה את הבור אין לו דין שמירה ואין לו לסמוך עליו [3] ולכך בעל הבור חייב מיד . [4]

ואילו הראב"ד סובר דדין הכסוי הוא שנסתלק כריית הבור על ידי הכסוי ולכך מהני גם כסוי של האחר לפטור את הראשון עד בכדי שידע[5], ודמי שפיר לבור של שותפין.

 

הגמ' ב"ק נה. מביאה "הוציאוה ליסטים חייבים" אבל אם רק פתחו בפניה פטורים דהוי גרמא.

שואל הקה"י מה זה שונה מפתיחת כיסוי בור שחייב ומדוע פתיחה לא הוי גרמא כמו בפתחו בפניה ?

ור"ל דאולי יש להוכיח מכאן שבבור המחייב הוא יצירת המזיק ועל כן כאשר נטל את הכיסוי יצר מזיק וחייב

אולם אומר הקה"י שאין בכך ראיה שכן כפי שהבאנו בעבר אחד ההסברים בחיוב בנזיקין הינו משום "ממוני שהזיק", ולפיכך "שור" הרי הוא ממונו של האדם מעצם זה שהוא שייך לבעלים ואשר על כן גם כאשר אחר פתח בפניה השור הוא ממון הבעלים משא"כ בור שהוא ברשותו של אדם בגלל ציווי הכתוב "עשאן הכתוב ברשותו". וזה גם החיוב ב"כי יפתח" התורה קבעה כי מעשה פתיחת הבור – "עשאן הכתוב ברשותו" והפותח חייב.

 

אם נחזור לשאלה שפתחנו היו שרצו לומר כי קטן שפתח  בור  בקטנותו יהיה פטור גם על נזק שאירע בגדלותו כי התורה הקפידה על יצירת המזיק = פעולת הכרייה/הפתיחה וזה היה בקטנותו – כאשר היה פטור.

 

הרב צבי פראנק (שו"ת הר צבי) חוקר מה יהיה הדין במי שחפר בור בשבת ונפל בו אדם בחול האם יהיה פטור מדין קלבד"מ? דהרי אם התורה הקפידה על פעולת הכרייה , זו היתה בשבת ובמועד זה פטור מדין קלבד"מ!

ומביא ראיה לדבריו משורף גדיש בשבת שפטור הן על מקום האש והן על מה שהלכה והזיקה משום קלבד"מ[6]. ואם נסבור אישו משום חיציו , מובן , דגם הנזק שהאש הלכה והזיקה הינו מכוחו ההדלקה ובשעה זו נפטר בקלבד"מ , אולם אם משום ממונו מדוע פטור על הנזק שלאחר ההדלקה הרי הוי נזק חדש?

אלא שאומר הרב פראנק החיוב באש הינו מכוח ציווי התורה "שלם ישלם המבעיר את הבערה" – דהיינו החיוב הוא על יצירת המזיק. וכך הם הדברים גם בבור אם חפר בשבת יהיה פטור גם על נזק שאירע בחול שכן בשעת יצירת המזיק היה פטור בקלבד"מ.

יחד עם זאת ניתן בהחלט לחלוק על הראיה ולומר שבנזק אש כל הנזק גם העכשוי וגם העתידי התחיל מכוח מעשה אחד, מעשה ההדלקה והואיל ועליו פטור בקלבד"מ פטור גם על ההמשך. משא"כ בבור אמנם יצירת המזיק הייתה בשבת אבל מעשה הנזק אינו בשבת והוא מנותק ממעשה יצירת הבור.

 

ר' ברוך בער מביא אף הוא עניין זה אולם מחלק בין אש לבור. בבור המחייב של התורה הוא הנפילה מה שכתבה התורה "כי יפתח וכי יכרה" אינו דווקא לומר לנו שהמחייב הוא יצירת הבור אלא כדי לומר לנו מה הופך אותי לבעל הבור וזה הכרייה והפתיחה. עצם יצירת הבור אינה מתחילה בשעת הכרייה, כרגע הבור אינו מזיק אלא רק כנופלים לתוכן ולכן מתחייבים רק בשעת נפילה.

משא"כ באש כיוון שבאש כרגע היא כבר מזיקה, לכן באש מתחייבים משעת הבעירה – "המבעיר את הבעירה".

 

ולפ"ז קטן יהיה חייב בגדלותו על נזק שאירע בבור שחפר בקטנותו שכן מעשה הנזק – הנפילה, אירע בגדולתו.

אלא שיש לדון דכל זה אם נאמר שמעשה קטן הוא מעשה אלא שבפועל לא יכול להתחייב כיוון שהוא קטן. ולכן אם חפר כשהוא קטן כיוון שעשייתו נחשבת  למעשה א"כ כשהגדיל מתחייב. אבל אם נאמר שמעשה קטן לא נחשב מעשה א"כ מעשה חפירת הבור שעשה בעודו קטן לא נחשב מעשה של חפירת בור.

 

 

ועי' במנחת חינוך שדן האם מעשה קטן נחשב מעשה או לא והביא ראיה ממצוות שילוח הקן דמבואר שם  שיש לאו "לא תקח אם על בנים",  ומה יהיה במקרה שקטן לקח אם על בנים והגדיל בזמן שהאם נמצאת אצלו , האם יש עליו דין להחזיר את האם כשהוא גדול ודן שם דאם מעשה קטן נקרא מעשה ורק קטן לא חייב א"כ חייב להחזיר את האם כשהגדיל, ואם מעשה קטן לא נחשב מעשה א"כ לא צריך להחזיר את האם כי אין כאן מעשה לקיחה. ומסיק בסוף דבריו דמעשה קטן נחשב מעשה ורק לא מתחייב ולכן צריך לשלח את האם.  ובהר צבי חלק עליו וסבר דמעשה קטן לא נחשב מעשה.

 

ולפי"ז קטן שחפר בור והגדיל אם החיוב הוא יצירת מזיק א"כ קטן לא חייב, אבל אם החיוב כר' ברוך בער שמעשה הנפילה הוא המחייב, הדברים יהיו תלויים בשאלה אם מעשה קטן נחשב מעשה א"כ כשהגדיל יהיה חייב ואם מעשה קטן לא נחשב מעשה א"כ כשהגדיל יהיה פטור גם לפי ר'

[1] הטעם שכיסוי ע"י אחר אינו שמירה ניתן להסביר בכך שכיסוי שהאחר רשאי ליטול אותו לא נחשב כיסוי, או בדרך אחרת, מה שהתורה נתנה פטור ע"י כיסוי, הינו חידוש ו"אין לך בו אלא חידושו" דרק כיסוי ע"י החופר/בעל הבור מהווה פטור.

 

[2] יחד עם זאת ניתן לחלוק ולומר שבין כך ובין כך הרי במציאות הבור היה שמור והנזק היה אותו נזק גם אם הוא היה מכסה.

[3] כפי שהבאנו בהערה 1 לעיל.

[4] ואולי יש לדייק כך בדברי הרמב"ם שרק באם מילאו בעפר אומר  "נסתלק מעשה ראשון"

[5] ולחייב את האחרון תוך השיעור ?!

[6] ועיין תוספות בדף כ"ב ב' ד"ה "והיה גדי כפות לו" דפוטר משום דין קים ליה בדרבה מיניה על הבערה משום דעל מעשה אחד בא הכל אף למאן דאמר אשו משום ממונו.




עיון בנזקי בור

עיון בנזקי בור

כ"ט שבט תשע"ט

מעשה בבית כנסת באחד היישובים שם היה נהוג שהגבאים מתחלפים במוצ"ש. שבת אחד סידר הגבאי היוצא את הפלטה לפני שבת. במוצ"ש בוצע חילוף אולם לא עברה חפיפה מסודרת לעניין הפלטה והגבאי הנכנס לא ניתק מהחשמל. באמצע השבוע הגיע אחד המתפללים והניח שקיות של קניות על הפלטה (שחשב שהיא מנותקת). כתוצאה מזה אירעה שריפה ונגרם נזק. מי חייב?

הגבאי הראשון שחיבר הפלטה? הגבאי השני שלא ניתק? או השלישי שהניח את השקיות?

לגבי השלישי שהניח את השקיות נראה לומר שוודאי פטור שכן הוא אנוס, שלא היה עליו לצפות שהפלטה תהיה מחוברת באמצע השבוע. וגם לשיטת הרמב"ן שמחייב באונס גמור נראה גם שיהיה פטור כדין מ"מזיק ברשות" (כמו טבח אומן שקלקל) או אפילו אין לו בכלל שם "מזיק" כאשר הניח השקיות כדרך שנוהגים להניח.

אולם לגבי השני עלינו לדון האם כאשר נכנס לתפקידו כגבאי קיבל על עצמו תפקיד שמירה, לפחות כדי להתחייב במשותף עם הראשון.

הש"ך בסימן שע"ו מביא שגם אם לשני יש דין שומר, שנכנס תחת הבעלים לשמירה, עדיין יהיה פטור שכן השמירה לא התבצעה אצלו בבית ורק בבית הבעלים ניתן היה להטיל על השני חיוב (משותף) כשומר.

ואשר על כן באמת ביה"ד חייבו במקרה שלפנינו את הראשון.

השאלה היא מאיזה דין מחייבים אותו מדין בור או מדין אש? ונפק"מ תהיה לעניין דיניהם, האם יהיה פטור על טמון (כאש) או שיהיה פטור על כלים (כדין בור).

 

במשנה ב"ק ב.

"ארבעה אבות נזיקין השור והבור והמבעה וההבער לא הרי השור כהרי המבעה ולא הרי המבעה כהרי השור ולא זה וזה שיש בהן רוח חיים כהרי האש שאין בו רוח חיים ולא זה וזה שדרכן לילך ולהזיק כהרי הבור שאין דרכו לילך ולהזיק…"

תוספות, ב"ק ב. ד"ה "ולא" לומדים מדברי המשנה, שלולא ההבדלים שהמשנה מוצאת באבות נזיקין שמחמתם אי אפשר ללמוד את אבות נזיקין אחד מהשני, היה ניתן ללמוד את אבות נזיקין אחד מהשני, ומוכח מכך 'שעונשין ממון מן הדין'. אלא שמקשה התוספות שבמכילתא רואים שאין עונשים ממון מן הדין. שמובא במכילתא – נאמר בתורה על פרשיית בור "כי יפתח וכי יכרה" אם על פתיחה חייב על כרייה לא כל שכן אלא ללמדך שאין עונשים ממון מן הדין.[1]

הרשב"א לומד מהמשנה כפי שדייק תוספות שאכן עונשין ממון מן הדין, ומקשה ג"כ את הקושיא שהקשה תוספות מהמכילתא, שממנה רואים שאין עונשים ממון מן הדין, אך מתרץ את הקושיא באופן אחר ואומר:

"מסתברא לי דלא אמרו כן אלא בנזקי בור מפני שהוא חדוש וליכא בכלהו נזיקין דכותיה לפי שאין דרכו לילך ולהזיק ועוד שאינו שלו ואפ"ה עשאו הכתוב כאילו הוא שלו ועוד שהניזק בא לרשותו של מזיק דהיינו חלל הבור ואין עונשין מדין כזה שאין לך בו אלא חדושו אבל שאר נזיקין שממונו הולך ומזיק עונשין בהן מן הדין".

לפי הרשב"א מה שנאמר במכילתא שאין עונשין ממון מן הדין זה רק לגבי בור, שכן בבור יש ג' הבדלים המבדילים אותו משאר אבות נזיקין:

  • "לפי שאין דרכו לילך ולהזיק". לעומת שאר אבות נזיקין שהם הולכים ומזיקים, הרי שהבור עומד במקומו ולא הולך ופועל הזק.
  • "שאינו שלו ואפ"ה עשאו הכתוב כאילו הוא שלו".
  • "שהניזק בא לרשותו של מזיק דהיינו חלל הבור". לא רק שהבור אין דרכו לילך ולהזיק, אלא גם שהניזק הוא זה שבא אל הבור ולכאורה היה בעל הבור יכול לטעון לניזק שהוא זה שהזיק את עצמו ולא אני הזקתי אותך.

מה היסוד העיקרי בבור ?

האחרונים (בקה"י סימן ד') דנים בשאלת אש המזיקה במקומה, כגון הניח גחלת בתוך בור, האם חייב מדין אש או מדין בור.

אם המאפיין בבור שאינו הולך ומזיק אם כן גחלים בבור גם הם לא הולכים ומזיקים וע"כ יש לדונם כבור אבל אם המאפיין בבור הוא שהניזק מגיע למזיק והיינו שבלי שהניזק מגיע בתנופה לבור אין נזק (הנזק הוא מחמת החבטה) א"כ גחלים בבור זה מזיק גם בלי שיתוף הניזק והווי אש.

  • יש מחלוקת בין רב ושמואל מה מחייב בבור : רב: ההבל שמואל ההבל והחבטה.

בהבל- אני יצרתי את ההבל אבל בחבטה-קרקע עולם- לא עשיתי כלום.

בפתיחת בור – את ההבל לא הוא עשה – מדוע חייב?

אומר הגרז"ן: אם בור מכוסה זה בור רק כשפתחתי-סילקתי את השמירה, גיליתי את המזיק, לפי רב שחייבין על הבל ולא על חבטה כי אתה ניזוק מן הבור ולא הבור הזיק אותך,אבל בהבל אתה חייב כי היה פה מזיק קודם כלומר המחלוקת היא מה המחייב בבור : מה שגיליתי את המזיק – הבל, או גם מה שניזוקתי מן הבור (חבטה)  ואז גחלים בבור – המזיק קיים קודם כמו הבל ואתה חייב מטעם בור (ולא אש).

  • יש גמ' בדף ו' עמ' ב:" רבינא אמר לאתויי הא דתנן הכותל והאילן שנפלו לרה"ר והזיקו פטור מלשלם נתנו לו זמן לקוץ את האילן ולסתור את הכותל ונפלו בתוך הזמן והזיקו פטור לאחר הזמן חייב".
  • ואומר התוס' במקום: "והשתא אתי שפיר דמדמה ליה לבור טפי מלאש ואף על גב דבשעת נפילה יש לדמותו לאש כמו לבור דמאש חלוק במה שאין כח אחר מעורב בו ומבור חלוק במה שאין תחילת עשייתן לנזק".
  • רש"י והרא"ש : גם תוך כדי נפילה זה נזק בור. – מדוע זה לא אש?

אומר הנחלת דוד: כי פה אין כח אחר שמעיף את האבנים והאדם-הניזק- הגיע לתקלה בדיוק נזק בור.

לפי זה גחלים בתוך בור שהזיקו- זה נזק בור גם כי הניזק הגיע לבור וזה כמו נזק הבל                       

ולכן הפלטה היא נזק בור.

  • שמעתי מאבי, הרב מוטי, שזה לא נכון, ויש לדמות כמו אדם שהניח אבן ברה"ר והשני הזיז אותה והזיקה במעופה – לא מחייבים את השני כי אין הוא צריך להסתכל על הארץ בהליכתו והראשון חייב משום אש כי כח אחר מעורב בו.
  • ולכן במקרה שלנו – של הפלטה- אמנם הראשון יצר בור אבל בנזק שנגרם למבנה – זה נזק אש.
  • (את הקטע הבא שלך לא למדנו.)

 

בגמ' ב"ב ב: – "מחיצת הכרם שנפרצה אומר לו גדור ".

וברש"י "אומר לו" – לבעל הכרם גדור אתה שלא יאסרו גפניך את תבואת השדה משום כלאים לפי שסמך בעל השדה את זרעיו סמוך לגדר כדתנן בפרק שני (דף כו.) היה גדר בינתים זה סומך לגדר מכאן את אילנותיו וזה סומך לגדר את זרעיו מכאן וכשאין שם גדר תנן בפ' שני לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו אא"כ הרחיק ממנו ד' אמות כדי עבודת הכרם "דבהכי הוי כלאים".

החיוב הוא על בעל הכרם משום עבודת הכרם כאדם המזיק = מדינא דגרמי.

שואל הרמב"ן למה הגפן לא אוסרת מדין שור? שהרי הגפנים מגיעים לכיון התבואה ואוסרים אותה מדין כלאים.

והקשו האחרונים דלכאורה מה דהגפנים אוסרים את התבואה גם בלי שהגפנים הולכים לכיוון התבואה דאחרי שהכותל נפל ואין ד' אמות בין הגפנים לתבואה ממילא התבואה נאסרת וא"כ צריך להיות שאסור מטעם בור כיון שהגפנים אוסרים גם מבלי ללכת לכיון התבואה אלא גם במקומם אוסרים את התבואה, ואם אוסרים מטעם בור מובן למה הבריתא כתבה טעם גרמי ולא מטעם בור דבור פטור על כלים וגרמי חייב על כלים (שהתבואה נידונת ככלים).

והנה לפי דברנו מיושב דאי אפשר לומר דהגפנים אוסרים מטעם בור, דבור מציאותו שהניזק מגיע למזיק ואילו הגפנים אוסרים את התבואה גם מבלי שהתבואה תבוא לגפנים ולכן זה נאסר מדין גרמי.

 

[1] תוספות נדחק לתרץ שהמכילתא היא לא עיקר שהרי הגמרא בדף נא. דורשת את הפסוק בענין אחר.

שיעור הרב צביקה פרוינדליך

ערך וסיכם עו"ד משה פריי




המחייב בבור-יצירת מזיק או מעשה הנזק

המחייב בבור יצירת מזיק או מעשה הזנק

ט שבט תשע"ט

פלוני יצר בור בחצרו של חברו, כגון שהניח לבנים בחצר חברו. בעל החצר ידע ולא כיסה/סילק המכשול וניזוקו בו אורחים של בעל החצר . מי חייב ? המניח את המכשול או בעל החצר?

ב"ק מח.

"אמר רבא הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות וחפר בה בורות שיחין ומערות בעל השור חייב בנזקי חצר ובעל חצר חייב בנזקי הבור אף על גב דאמר מר (שמות כא, לג) כי יכרה איש בור ולא שור בור הכא כיון דאית ליה להאיך למלוייה ולא קא מלייה כמאן דכרייה דמי".

וברש"י שם:

"ובעל חצר חייב בנזקי הבור – אם הפקיר רשותו[1] ואף על גב דכתיב כי יכרה איש בור ולא יכרה שור בור ה"מ בבור ברה"ר דלאו עליה דידיה רמייה למלויי".

ומביא תוס' שאותו הדין יהיה גם אם האדם עצמו חפר בחצר חברו. אלא שהגמ' חידשה דווקא בשור כדי לחדש לנו שהפטור "איש כי יכרה בור" – "איש בור ולא שור בור" זה דווקא ברה"ר אבל ברה"י אנו מחייבים גם על "שור בור" אלא שבעל החצר חייב כיוון שהיה עליו למלא ולא מילא.

"ונראה דאפילו אם חפרו אדם דבר חיובא הוא חייב בעל החצר בנזקי בור ועליה דידיה למלוייה… וצ"ע"

דהיינו שיטת תוס' שגם כאשר אדם חפר בחצר חברו, ובעל החצר ידע ולא כיסה חייב בעל החצר.

מאידך הרמב"ן חולק על דברי תוס' וסובר שיהיה החופר חייב, שלא מצאנו זה כורה וזה מתחייב. ועל כן אם אדם כרה בחצר חברו יהיה הכורה חייב ומה שהגמ' דיברה רק בשור היינו בדווקא שרק שם כיוון שבעל השור פטור מדין "איש בור ולא שור בור" על כן בעל החצר חייב, אבל אם אדם כרה – יהיה הכורה חייב.

 

ואומר הערוך השולחן  (תי"ח) וכך גם בגר"א שאותה מחלוקת תהיה גם באש, דהיינו אם פלוני הצית אש בבית חברו, ויכל האחרון לכבותה ולא כיבה, והלכה והזיקה. לפי שיטת תוס' – בעל החצר יהיה חייב ולפי שיטת הרמב"ן "לא מצינו זה מבעיר וזה מתחייב" ויהיה חייב המבעיר.

 

ר' ברוך בער וכן המעדני יו"ט חולקים על כך וסוברים שחלוק דין אש מבור ובאש רק המבעיר יהיה חייב.

מביא החזו"א ראיה לכך מדברי הירושלמי שם מובא כי מי שחפר בור ומת והוזק בו אדם לאחר מותו פטורים היורשים מלשלם. ואולם באש אומר הנימוק"י שמי שהבעיר אש ומת, גם למ"ד אישו משום ממונו, חייבים היורשים גם על נזק שהזיקה האש לאחר פטירת המבעיר.

משמע אפוא, שבאש החיוב נוצר כבר בשעת ההבערה ועל כן גם אליבא דתוס' יהיה חייב המבעיר ולא בעל הבית.

הסבר הדברים הוא כפי שהבאנו בשיעור קודם בשם ר' ברוך בער והוא דיש לחלק בין אש לבור.

בבור המחייב של התורה הוא הנפילה מה שכתבה התורה "כי יפתח וכי יכרה" אינו לומר לנו שהמחייב הוא יצירת הבור אלא כדי לומר לנו מה הופך את הכורה לבעל הבור וזה הכרייה והפתיחה. עצם יצירת הבור אינה מתחילה בשעת הכרייה, כרגע הבור אינו מזיק אלא רק כשנופלים לתוכו ולכן מתחייב רק בשעת נפילה.

משא"כ באש כיוון שאש היא מזיק מעצם ברייתה, לכן באש מתחייב משעת הבעירה – "המבעיר את הבעירה", על עצם יצירת המזיק .

 

את הדברים ניתן לחדד על פי הדברים הבאים:

בגמ' כתובות לד.

"אמר רבא הניח להם אביהם פרה שאולה משתמשין בה כל ימי שאלתה מתה אין חייבין באונסיה כסבורים של אביהם היא וטבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול הניח להם אביהם אחריות נכסים חייבין לשלם".

ושם בגמ' מובאת גם מחלוקת רב ורב פפא לגבי מי שהיתה לו פרה שאולה וטבחה ואכלה בשבת. לפי רב משעת שאילה מתחייב ואין קלבד"מ ולפי ר' פפא משעת טביחה וקלבד"מ ופטור.

ושואל הכס"מ מה ההבדל בין דין זה לדין יורשים, אם משעת טביחה מתחייב מדוע אם הניח להם אחריות נכסים היורשים חייבים לשלם, הרי הנזק – הטביחה אירעה כבר לאחר פטירת אביהם.

מסבירים האחרונים: כל המחלוקת בין רב לרב פפא היא רק מתי חל מועד החיוב ולפי זה נידונה שאלת קלבד"מ, אבל סיבת החיוב וודאי מתחילה משעת שאילה וזה המועד הקובע לעניין חיוב אביהם גם לדעת רב פפא.

וזה כדאמרן גם ההבדל בין בור לאש. בבור אין עדיין סיבת חיוב, יצירת הבור אינה יוצרת מזיק, זה נוצר רק בעת הנזק (החפירה כאמור רק משייכת את הבור לחופר כבעלים), ואילו באש סיבת החיוב היא ההדלקה שאז נוצר המזיק.

 

והדברים גם מוכחים בעניין נוסף:

הגמ' ב"ק נא. מביאה שאין שליח לדבר עבירה בבור.

"וברה"ר בור של שני שותפין היכי משכחת לה אי דשוו שליח תרוייהו ואמרי ליה זיל כרי לן ואזל כרה להו אין שליח לדבר עבירה"

ומבאר רש"י (בדף נג.) באיזה עבירה מדובר:

"דאין שליח לדבר עבירה דאסור לקלקל רה"ר"

והנה לעניין אש מביא רש"י טעם אחר:

הגמ' קידושין מב: בעניין סוגיית שליח לדבר עבירה מביאה:

"והא דתנן והשולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים שילח ביד פיקח פיקח חייב ואמאי נימא שלוחו של אדם כמותו שאני התם דאין שליח לדבר עבירה"

ושם משמע בפשטות שאין שליח על דבר עבירה, על יצירת המזיק.

מדוע בבור רש"י לא הניח "דבר עבירה" כפשוטו ונצרך לפרש דאסור לקלקל  ?

 

והדברים כדאמרן:

בבור עצם חפירת הבור אינה יצירת מזיק ועל כן לא ניתן לדונה כדבר עבירה אלא משום הטעם של מקלקל רה"ר משא"כ באש עצם יצירת הוי מזיק ועצם היצירה הוי "דבר עבירה".

 

נפק"מ:

הובאה שאלה בפני בי"ד בדבר פלוני שהשאיר על הגג המשותף מיטה מתקפלת , במקום שלא יכלה להזיק ברוח מצוייה, ובא שכן והזיז את המיטה ליד דודי השמש ובאה רוח מצויה, העיפה המיטה על הדודים וניזוקו. מי חייב בעל המיטה (שידע על כך שהזיזו את המיטה !)  או זה שהזיז?

 

והנה תצא נפק"מ לפי מה שאמרנו:

המקרה שלפנינו נידון כאש כמו אבנו וסכינו שהזיקו ברוח מצויה דנחשב אש ולא בור ולפיכך:

לפי הערוך השולחן והגר"א אותה מחלוקת שיש בין התוס' לרמב"ן לגבי בור ברשות אחר תהיה גם כאן בנזק אש. לפי תוס' בעל המיטה יהיה חייב ולפי הרמב"ן זה שהזיז.

ולפי ר' ברוך בער זה שהניח יצר את המזיק – האש, ועל כן הוא יהיה חייב.

 

[1] ומהאי טעמא חייב אע"פ שזה ברה"י.

שיעור הרב צביקה פרוינדליך

ערך וסיכם עו"ד משה פריי




ממוני שהזיק

ממוני שהזיק

                                                                                                                                                                                                                                        יז טבת תשע"ט

כפי שהבאנו בשיעור קודם ביסוד הבנת המחייב בנזיקין מובא באחרונים 2 הסברים:

  1. אפשרות אחת  היא לומר שהמחייב הוא 'הבעלות', דהיינו עצם העובדה שמדובר בממון של האדם שהזיק מחייבת אותו בתשלומים – "ממוני שהזיק".
  2. אפשרות אחרת היא להסביר כי המחייב הוא הפשיעה, דהיינו היות ואדם התרשל בכך שלא שמר על חפציו ואלה יצאו והזיקו – מתחייב בגין נזקיהם – "שמירתן עליך".

במשנה בריש ב"ק :

"ארבעה אבות נזיקין…הצד השוה שבהן שדרכן להזיק ושמירתן עליך.."

גורס הרי"ף : "שדרכן להזיק וממונך ושמירתן עליך".

דהיינו שהרי"ף גורס שהמחייב הוא "ממוני שהזיק".

 

לשון הרמב"ם בעניין זה קצת פחות ברורה, וכך מביא הרמב"ם בהלכות נזקי ממון פ"א ה"א:

"כל נפש חיה שהיא ברשותו של אדם שהזיקה הבעלים חייבין לשלם שהרי ממונם הזיק"

דהיינו מחד מהרמב"ם  משמע שהמחייב הוא הזיקה הקניינית של הבהמה לאדם "שהרי ממונם הזיק", אולם מאידך הרמב"ם מסתפק בכך שהיא "ברשותו".

וצריך להבין אם גדר החיוב הוא "ממונם הזיק" אז מה המחייב בחפץ שהוא "ברשותו"?   שהרי אנו יודעים שיש חיוב גם על מי שאינו הבעלים, כגון שומר "מסרה לרועה , נכנס רועה תחתיו" וכיוצ"ב, אז מה המחייב ? עד היכן אנו מותחים את הגדרת "ממונך שהזיק"?

הגמרא במספר מקומות (ב"מ ז., ב"ק סח:, קידושין נב.) מביאה את דינו של ר' יוחנן:

"גזל ולא נתייאשו הבעלים – שניהם אינם יכולים להקדישו: זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו".

וצריך להבין מה הפשט שהבעלים אינו יכול להקדיש משום שאינו ברשותו, האם גם על חפץ שנמצא בחו"ל נאמר שאינו יכול להקדיש כי אינו ברשותו?!

מסביר ר' אלחנן: כידוע ישנם סוגים שונים של קניינים, וכמו שיש קניינים לצורך העברת בעלות בחפץ, כך יש קנייני גזילה. קניין גזילה גורם לכך שהחפץ נחשב "ברשותו" של הגזלן וזה מגרע מבעלותו של הנגזל וגורם לכך שאינו יכול להקדיש.

וכהאי גוונא אומר הרמב"ם ששומר אינו צריך מעשה קניין שכן המסירה "אין לך קניין גדול מזה". בשומר מסירה זה סוג הקניין שצריך על מנת להתחייב בו בנזיקין.

גם מהגמרא משמע שא"צ שהחפץ יהיה ממונו של האדם על מנת שיתחייב בנזיקין שהרי הגמרא מביאה:

"אמר רבי אלעזר משום רבי ישמעאל: שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו, ואלו הן: בור ברשות הרבים, וחמץ משש שעות ולמעלה."

משמע שבשביל להתחייב מספיק שהבור יהיה ברשותו.

וכך גם ברמב"ם שהבאנו לעיל בשביל להתחייב צריך שהחפץ יהיה "ממונו" או "ברשותו".

והיינו מקום שיש "מעשה קניין" אשר מייחס החפץ המזיק לאדם – שומר במסירה, גזלן בקנייני גזילה וכיוצ"ב.

 

ואולם יש עדיין להסביר דהרי מצאנו מקומות בהם יש חיוב בנזיקין ללא מעשה קניין.

הגמ' בריש בבא קמא מנסה לברר את דברי רב פפא "תולדותיהן לאו כיוצא בהן".

ומביאה בדף ג: לגבי אבנו סכינו משאו שהניחן בראש גגו.

"מאי שנא בור שכן תחלת עשייתו לנזק וממונך ושמירתו עליך הני נמי תחלת עשייתן לנזק וממונך ושמירתן עליך"

ושם בתוס ד"ה "וממונך":

"לאו דוקא גבי בור דלאו ממונא הוא וכן גבי אש דפשיטא דאם הדליק גדישו של חבירו באש של אחר דחייב"

מדברי בתוס' משמע שהדגש אינו דווקא על "ממונו" ועל כן גם אם הדליק באש של אחר, חייב. אם כן מה המחייב? מילא בבור "עשאן הכתוב ברשותו", אולם מה המחייב באש שאינה שלו?

הקצות (בתרומת הכרי) סימן שצ"ט – מברר את הנ"ל ומחדש שמה שאמרה הגמ' בבור שעשאן הכתוב ברשותו אינו דווקא בבור אלא דהוא הדין גם באש.

אולם הדברים קצת קשים דהרי הגמ' אומרת שני דברים אינם ברשותו… ובפשטות לא מדובר גם על אש  אלא רק על בור.

 

הגמ' בבא קמא נו:

"דאמר רבה אמר רב מתנה אמר רב המעמיד בהמת חברו על קמת חבירו חייב מעמיד פשיטא לא צריכא דקם לה באפה"

מדובר כאן באדם שמסיט פרת חבירו לילך עד שמגיעה לקמת חבירו שחייב.

הרשב"א – מסביר שחייב מדין אדם המזיק (וצריך להסביר מה כוונתו ומדוע זה נחשב כאדם המזיק).

תוס' במקום, ד"ה "המעמיד" מסביר שחייב מדין שן ורגל (ואם יהיה ברה"ר , יהיה פטור כדין שן ורגל) ואע"פ שאין הבהמה שלו חייב כמו מדליק אש בנרו של חבירו:

"ואע"פ שאין הבהמה שלו חייב מטעם שן ורגל דאע"ג דכתיב בעירה כדידיה חשיבא הואיל והוא עשה כמו מדליק פשתנו של חבירו בנרו של חבירו … ולא משתמע בשום דוכתא דלחייב ברשות הרבים שן אפילו מקרב בהמתו אצל הפירות ומעמידה עלייהו".

ושוב אנו רואים בתוס' שהחיוב אינו רק משום "ממונו" דהרי הפרה אינה שלו, אם כן מה המחייב ? האם גם כאן נאמר כקצות ש"עשאן הכתוב ברשותו" לא דווקא בבור (ובאש) וגם בשן ורגל "עשאן הכתוב ברשותו" ?!

 

רב שרירא גאון (מובא באוצר הגאונים) מביא בפירושו על המשנה בריש ב"ק שמבעה אליבא דרב שסובר שמבעה זה אדם, אין הכוונה לאדם המזיק אלא לנזקי שן ורגל – אדם המזיק ע"י שן בהמתו.

וצריך להבין מה כוונת דבריו? מתי זה אדם המזיק ומתי נזקי בהמתו?

 

הגמ' בקידושין מב: מביאה את המחלוקת האם יש שליח לדבר עבירה. לפי שיטת שמאי הזקן יש שליח לדבר עבירה, דהיינו שמעשה העבירה של השליח מתייחס למשלח. וצריך להבין איך זה עובד? מדוע, אליבא דשמאי הזקן, אדם יתחייב על פעולה שלא הוא ביצע.

אלא שצריך להסביר שיש כמה אופנים שבהם אדם יכול להתחייב:

  1. מעשה ישיר של האדם
  2. מעשה עקיף באמצעות אחר (שליח או בהמה)
  3. ממוני שהזיק . פעולה שמתייחסת אלי.

אליבא דרב שרירא גאון גם ממוני שהזיק יוצר זיקה ישירה לאדם על מנת שיחשב כאדם המזיק !

ועדיין צריכים אנו להגדיר מתי זה אדם המזיק ומתי שן ורגל ?

 

במשנה ב"ק לה:

"יש חייב על מעשה שורו ופטור על מעשה עצמו פטור על מעשה שורו וחייב על מעשה עצמו כיצד שורו שבייש פטור והוא שבייש חייב שורו שסימא את עין עבדו והפיל את שינו פטור והוא שסימא את עין עבדו והפיל את שינו חייב שורו שחבל באביו ובאמו חייב והוא שחבל באביו ואמו פטור שורו שהדליק את הגדיש בשבת חייב והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור מפני שהוא מתחייב בנפשו".

ושם בתוס' ד"ה "שורו שבייש פטור", אומר תוס' ששור שחבל באביו ואימו חייב מילתא דפשיטא הוא ולא נאמר אלא אגב שאר הדינים שבמשנה:

"…וכן שור שהדליק הגדיש אצטריך להכי כדאיתא בגמרא דלמילתא אחריתי לא אצטריך דפשיטא דחייב דלענין שורו מה לי שבת ומה לי חול ואגב הדליק הגדיש דמיירי בנדון בנפשו קתני חבל באביו ואמו אבל שורו שסימא את עין עבדו אצטריך שאע"פ שבעצמו חייב בשורו פטור דהא לא אשמועינן בשום משנה"

ומדוע תוס' לא אמר את דבריו גם על סימא את עבדו, הרי לכאורה זה פשוט דרק כי יוציא "איש" את עין עבדו יוצא לחירות, ולא בהמתו שהוציאה ?!

בדברי רב שרירא גאון הסברנו שגם מעשה עקיף נחשב כאדם המזיק ואת אותו רעיון אנחנו יכולים להסביר גם בדברי תוס' ולומר שיש כמה אופנים שניתן להזיק:

  1. ע"י עצמו באופן ישיר (או עקיף )
  2. ע"י בהמתו.

מתי זה נחשב כאדם שעשה ומתי בהמתו?

צריך להסביר שיש הבדל בין נזק קרן לנזקי שן ורגל.

בקרן כידוע, אחד המאפיינים הוא "כוונתו להזיק" , דהיינו יש כאן או מעורב כאן מעיין "רצון עצמי" של הבהמה, רצון שמנתק את הקשר הישיר לאדם ומשום הכי הוי כנזקי בהמתו ולא נזק של האדם עצמו.

משא"כ בשן ורגל שהזיקן "בדרך הילוכם" או "להנאתה", הוי בטבע הבהמה להזיק וכאשר האדם משלח את בהמתו , יש קשר ישיר בין האדם לנזק שאירע והווי כאדם המזיק ע"י בהמתו.

 

כל מה שאנו דורשים שיהיה "מעשה קניין" או שהבהמה תהיה ברשותו בשביל לחייב האדם זה רק בתור הכי תימצי לחיוב, דרק אם לא שמרתי את ממוני זה ניקרא שאני אדם המזיק (דבלא"ה לא ניקרא אדם המזיק ע"י בהמתו). אולם כל זה רק כאשר לא עשה בידיים.

אבל כאשר עשה מעשה בידיים , כגון במדליק אש ע"י אש שלא שלו, ודאי שיחשב מזיק ע"י האש אף אם האש אינה שלו כיון שעשה מעשה בידיים וכן ברב שרירא גאון שעשה מעשה שילוח של בהמתו בשן ודאי שיחשב מזיק ע"י בהמתו כיון שעשה מעשה שילוח וזה מה שתוס' דימו מעמיד בהמת חברו למדליק אש (ואין צורך להגיע לדברי רב שרירא גאון דהוי אדם המזיק) שבשניהם עושה מעשה ובשניהם חייב גם אם זה לא ממונו, שכן המעשה יוצר זיקה ישירה לאדם והוי "ברשותו" להתחייב בנזיקין.

 

ומכאן ואילך לא גמור

ישנה שאלה מפורסמת של הנימוקי יוסף: למאן דאמר אישו משום חיצו, דהיינו כל רגע ורגע הוי כמדליק מחדש, כיצד אישה מדליקה נרות בערב שבת ? הרי זה כאילו מדליקה כל רגע מחדש .

ומיישבים זאת שגם למאן דאמר אישו משום חיציו הנזק חל מיד , ואם הדליק אש ומת ויצאה אחר כך והזיקה, יהיו יורשיו חייבים על הנזק, שכן הנזק כבר התגבש ברגע ההדלקה – "כי תצא אש".

וגם למ"ד אישו משום ממונו.

שיעור הרב צביקה פרוינדליך

ערך וסיכם עו"ד משה פריי

 

 

 




מה מחייב בנזיקין

מה המחייב בנזיקין

                                                                                                                                                                                                                                         ג טבת תשע"ט

ביסוד הבנת הגורם המחייב ממון המזיק מובא באחרונים 2 הסברים:

  1. אפשרות אחת היא לומר שהמחייב הוא 'הבעלות', דהיינו עצם העובדה שמדובר בממון של האדם שהזיק מחייבת אותו בתשלומים – "ממוני שהזיק".
  2. אפשרות אחרת היא להסביר כי המחייב הוא הפשיעה, דהיינו היות ואדם התרשל בכך שלא שמר על חפציו ואלה יצאו והזיקו – מתחייב בגין נזקיהם – "שמירתן עליך".

ולפ"ז יש להסביר שכאשר האדם שמר על רכושו כמו שצריך:

אם סיבת החיוב היא הבעלות, אזי שמירה היא "פטור" (כעין אונס)

ואם סיבת החיוב היא הפשיעה שבאי-שמירה אזי כאשר שמר לא נולד כלל חיוב.

 

ומובא באחרונים (ר' נחום פרצוביץ) כי זו גם מחלוקת ראשונים בריש ב"ק

במשנה הראשונה בריש ב"ק מובא:

"ארבעה אבות נזיקין… הצד השוה שבהן שדרכן להזיק ושמירתן עליך וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ"

ומביא הנימוקי יוסף:

"ואמר שמירתן עליך, שאין אתה חייב בנזקיהן אלא בזמן ששמירתן עליך ופשעת בשמירתן עד שהזיקו, לאפוקי היכא דמסרינהו לאחרינא לנטורינהו ופשע בהן שומר, דהשני חייב והראשון פטור, ולאפוקי נמי היכא דנטרינהו כאורחייהו והזיקו, דפטור".

דהיינו לפי הנימוק"י אם מסר לאחר לשמור החיוב עובר לשני.

ואילו הראב"ד מסתפק מה יהיה הדין אם מסר לאחר  והזיק, משום שעדיין זה ממונו של הבעלים שהזיק, אך מאידך ניתן לומר שיהיה פטור שכן האחר נכנס במקום הבעלים גם לעניין החיוב בנזיקין.

 

ומסביר ר' נחום שזו המחלוקת בין הנימוק"י לראב"ד.

לפי הנימוק"י המחייב הוא אי-שמירה ולכן כשמסר לאחר (ששומר כראוי) אינו חייב, ואילו לפי הראב"ד המחייב זה ממוני שהזיק ולכן גם אם מסר לאחר יהיה חייב (אא"כ, כפי שמסתפק הראב"ד, השני נחשב כבעלים במקום הראשון לעניין החיוב בנזיקין).

ולפ"ז מי שמסר לשומר שיודע שאינו שומר היטב אם המחייב זה "שמירתן עליך" אם כן כשמסר למי שלא שומר היטב, חייב לשמור בעצמו. אולם אם המחייב הוא ממוני שהזיק, א"כ , אליבא דצד בראב"ד שהמסירה לאחר מעבירה את האחריות למי שהחפץ ברשותו ולכן גם אם השני לא שומר טוב לא מוטל עלי כרגע לשמור.

 

ומביא ר' שמואל נפק"מ נוספת:

מה יהיה הדין כאשר יש ספק האם האדם שמר היטב או לא.

אם המחייב הוא ממוני שהזיק והשמירה הינה פטור, אזי המזיק צריך להוכיח ששמר היטב – כמו "איני יודע האם פרעתי".

ואם המחייב הוא אי-השמירה, הניזק הוא שצריך להוכיח שהמזיק לא שמר ועל כן במקרה של ספק יהיה פטור – כמו "אינני יודע אם התחייבתי".

ומביא ר' שמואל שמצאנו חילוק כהאי גוונא גם במקרה נוסף:

כידוע בשואל ישנו פטור של "בעליו עימו" שחל הן בנזק מחמת פשיעה והן מחמת גניבה ואבידה.

וכך כותב רמב"ם הלכות שאלה ופיקדון פרק ב ה"א:

"השואל בבעלים–אפילו נגנב או אבד בפשיעה–פטור, שנאמר "אם בעליו עימו, לא ישלם"

 

הגמרא מסתפקת מה הדין במקרה של שאל מן השותפין ורק אחד היה עימו ? בעיה דלא איפשטא

ופוסק הרמב"ם (שם ה"ט) :

"שאל מן השותפין, ונשאל לו אחד מהן, וכן השותפין ששאלו, ונשאל לאחד מהן–הרי זה ספק אם היא שאלה בבעלים, או אינה.  לפיכך אם מתה, אינו משלם; ואם תפסו הבעלים, אין מוציאין מידם.  פשע בה השומר, הרי זה משלם."

 

דהיינו הואיל וזה ספק האם זה נחשב כבעליו עימו, לכן פוסק הרמב"ם שאם הנזק היה מחמת גניבה ואבידה – פטור השואל, ואם בפשיעה – חייב.

ושואל המגיד משנה – מניין לו לרמב"ם חילוק זה, אם מכיוון שזה נשאר בגמ' בספק פטור אזי גם בפשיעה ואם חייב אז גם בגניבה ואבידה ?!

מסביר ר' אלחנן:

ישנו מאירי לגבי חמץ שהיה בידי שומר בפסח האם השומר עובר בבל יראה. ומביא המאירי שאם היה בידי שומר שכר חייב עליו בבל יראה היות ויש לו אחריות על החמץ בגניבה ואבידה ואילו בידי שוכר חינם אינו עובר בבל יראה.

וצריך להבין מדוע ? הרי גם בשומר חינם ישנה אחריות בפשיעה ?!

אלא שמסביר המאירי שבשומר חינם האחריות בפשיעה הינה מדין "אדם המזיק" ולא כאחריות מדיני שומרים ועל כן החיוב כאדם המזיק לא יוצר זיקה לחמץ לעניין בל יראה.

 

לפ"ז אומר ר' אלחנן גם לגבי "בעליו עימו" . בגניבה ואבידה החיוב הוא מדיני שומרים אבל כאשר "בעליו עימו" לא נוצר כלל חיוב מדיני שמירה כי הבעלים נמצא כאן ולא העביר את חיוב השמירה.

משא"כ בחיוב פשיעה החיוב קיים מדין אדם המזיק ו"בעליו עימו" הוי פטור.

וע"כ באחד מן השותפין כאשר יש ספק: בפשיעה לא חל הפטור ונשאר החיוב, בגניבה ואבידה זה ספק האם נוצר חיוב ולכן פוסק הרמב"ם שפטור מספק.

וכהאי גוונא אומר ר' שמואל גם בספק שמירה. לפי מי שסובר שהמחייב הוא "ממוני שהזיק" , אזי מספק לא יחול הפטור ולפי מי שסובר שהמחייב הוא "שמירתן עליך" אזי לא חל החיוב.

 

אולם אומר ר' שמואל יתכן והדברים אינם נכונים וניתן לחלק בין המקרים.

ב"איני יודע אם נתחייבתי" – אין כל קשר בין הנתבע למעשה וע"כ אינו חייב. משא"כ במעשה נזק, אפילו אם המחייב הוא משום "שמירתן עליך" , הואיל ובפועל גרם למעשה נזק, יש צד לחייבו גם אם יש ספק האם שמר כראוי משום שכבר נוצרה הזיקה לנזק שאירע.

 

 

 

 

ראיות לדבר:

  • בגמ' ב"ק צט. – "הנותן בהמה לטבח וניבלה אומן פטור הדיוט חייב"

מה יהיה הדין בספק האם הוא אומן או לא? הדין הוא שעל הטבח להביא ראיה דאומן הוא וייפטר.

שיטת רש"י ותוס' שם – "אומן פטור – דאנוס הוא".

שיטת הרמב"ם – דהווי כמזיק ברשות.

 

והנה מוכח דמקום בו יש ספק , האומן חייב עד שיביא ראיה דאומן הוא והיינו משום שבפועל יש כאן מעשה נזק שנגרם מחמתו ואינו נפטר עד שיוכיח סיבת הפטור.

 

  • מובא בשער המשפט: מי שנתן כסף לחבירו והלה טוען שנתן לו במתנה פלוני נתן (אע"פ שרגיל ליתן לו) פוסק השו"ע שחייב הלווה. ושואל השער המשפט מדןע זה אינו כמו "איני יודע אם נתחייבתי" שפטור ?

ומתרץ שמכיוון שיש מציאות של כסף שעבר מהנותן למקבל, עובר הנטל למקבל להוכיח שהיה במתנה וזה אינו כמו אינני יודע אם נתחייבתי שם השאלה האם בכלל קיבל ממנו ממון.

וראיה לדבר: כידוע ההלכה כאביי לעניין ייאוש שלא מדעת שלא הוי ייאוש וחייב להחזיר. ולעניין זה נאמן המאבד לומר לא התייאשתי.

ומדוע המוצא לא יכול לטעון שזה כמו "איני יודע אם נתחייבתי" שהרי אם בא לידו לאחר ייאוש אינו חייב כבר להחזיר?!

אלא ששוב כיוון שבפועל יש חפץ של המאבד אצל המוצא , עובר הנטל למוצא להוכיח שהיה ייאוש.

 לפי דברים אלה, אומר ר' שמואל, גם אם המחייב הוא משום "שמירתן עליך" נראה כי גם בספק שמירה יהיה חייב המזיק, דהרי בפועל גרם לנזק וזה אינו דומה ל"איני יודע אם נתחייבתי" ששם עתם החיוב נמצא בספק.ב

 




הקטנת הנזק

הקטנת הנזק

פלוני קרע שיק של חברו. באותה נקודת זמן לו היה בעל השיק פונה למושך היה הלה מחליף את השיק, אולם הלה התמהמה ובינתיים המושך נפטר והיורשים אינם מסכימים להחליף. בעל השיק תובע את המזיק (שורף שטרותיו של חברו חייב מדינא דגרמי), אולם המזיק טוען שזה אשמת בעל השיק שלא ביקש להחליף בזמן.

מה הדין האם יש מחויבות לניזק "להקטין את הנזק" ולפנות למושך להחליף את השיק?

הגמ' ב"ק כז. "ואמר רבה הניח לו גחלת על לבו ומת פטור על בגדו ונשרף חייב"

וברש"י: "על לבו ומת פטור – שהיה לו לסלקה: חייב – דהא דלא סלקה סבר אתבעיניה ליה בדינא ויפרע לי"

בגמ' ב"ק _ "פחת נבילה למזיק" דהיינו שהמזיק סופג את פחת הנבילה משום "קרנא דתורא קבירא ביה". 

וכתוב בתוס' שאם יכול הניזק למכור הנבילה בעודה יפה פטור המזיק על ירידת הערך.

מה ההבדל? מדוע כאן המזיק יכול לדרוש מהניזק "הקטנת נזק" ואילו בגחלת לא?

מסביר ר' איסר זלמן מלצר:

יש לחלק בין נזק שמזיק בגופו לנזק ע"י ממונו.

כאשר אדם מזיק בגופו חייב כי גרם לנזק, ובמקרה כזה מחדלו של הניזק אינו רלוונטי.

כאשר ממונו מזיק החיוב הוא כי לא שמר, ולכן אם שמר פטור. ולפיכך כאשר הניזק יכל להקטין את הנזק או לדוג' למכור הנבילה לפני הפחת אין כאן פשיעה (מוחלטת) של המזיק ולא חייב על פחת הנבילה.

  • פלוני הזמין עוגות ממאפייה אבל לא בא לקחת את העוגות. האם חייב לשלם?

אין כאן נזק ישיר כי לא הזיק במעשה אלא שבעל המאפיה ניזוק כתוצאה מדבריו של המזמין. יש כאן חיוב מצד דינא דגרמי "עליך קאסמיכנא"..

המחנה אפרים מביא שאם נאנס פטור בדינא דגרמי.

למה? מה זה שונה ממזיק רגיל שחייב גם באונס, בשוגג וכו' ?

אלא לפי מה שאמרנו לעיל ניתן להסביר:  כאשר אדם מזיק הוא חייב על מעשה הנזק שעשה, כאן חייב גם באונס כי בפועל עשה נזק. אבל כאשר ממונו הזיק חייב על שלא שמר. כאן יש מקום לומר שאם לא שמר מחמת אונס, אין חיוב.

כך גם בדינא דגרמי החיוב אינו מחמת שעשה נזק שהרי אין כאן מעשה נזק ישיר אלא חיוב כמו בממונו שהזיק – נזק תוצאתי. במזיק כזה, בדינא דגרמי, לא חייב באונס כי לא ניתן לומא שלא שמר.

לפי זה:

כאשר אדם קורע שיק אין כאן מעשה נזק ישיר אלא נזק תוצאתי, כמו נזקי בהמתו. כאן ניתן לומר כי כאשר הניזק יכל להציל את עצמו הרי אין כאן פשיעה של המזיק ויהיה פטור.

שיעור הרב מוטי פרוינדליך

ערך וסיכם: עו"ד משה פריי




חיוב בנזיקין-הפסד לניזק או נזק לחפץ?

חיוב בנזיקין- הפסד לניזק או נזק לחפץ?

כיודע ההלכה שמי שמצא בשר בשוק הולכים אחר הרוב ואם רוב חנויות כשרות, הבשר כשר.

מה יהיה הדין אם אח"כ התברר שלמעשה היה בשר טרף . האם חייב קרבן כדין שוגג או לא?

האם העובדה שהתירו לו את הבשר מדין רוב פוטרת אותו מקרבן?

תוס' יבמות לה: (ד"ה ונמצאת מעוברת):

הכונס את יבמתו לאחר שלשה חדשים מאז שמת בעלה והתברר שבכ"ז היתה מעוברת כותב תוס' שפטורים מקרבן חטאת ד"כיון דרוב נשים עוברן ניכר לשליש וזו הואיל ולא הוכר עוברה מאי הוה ליה למיעבד" 

כך גם הדין שמי שחי עם אשתו בחזקת טהרה והתברר שהיתה טמאה שפטור מקרבן.

דהיינו כאשר סומכים על הרוב או החזקה זה היתר וגם אם התברר כי בפועל אין זה כך – פטור מקרבן.

 

  • על יסוד זה נשאל הרב אלישיב את השאלה הבאה:

סוחר בשר שלח לחו"ל צוות שוחטים + רב שיבדוק. הלה הגדיל ראש ובדק הרבה מעבר למה שצריך ואכן אחוז הפסילות היה גבוה בהרבה מהרגיל.

בעל הבית בא בטענה כלפי הרב מדוע הגזים בבדיקתו וגרם לו נזק גדול ואילו הלה טען כי: "בסיעתא דשמיא הצליח להפריש את ישראל מאכילת טריפות"

לאור מה שאמרנו שכאשר סומכים על הרוב זה "היתר" האם ניתן לחייב את הרב שהגזים כאשר בדק במקום בו ניתן לסמוך על הרוב?

הרב אלישיב פטר משום שאין כאן "מעשה נזק" אלא "מעשה בדיקה". אבל בדרך נוספת:

בגמ' ב"ק צח.:

אמר רבה הזורק מטבע של חבירו לים הגדול פטור מאי טעמא אמר הא מנח קמך אי בעית שקליה והני מילי בצלולין דקא חזי ליה אבל עכורין דלא קחזי ליה לא והני מילי דאדייה אדויי אבל שקליה בידיה מיגזל גזליה השבה בעי מיעבד.

למה כאשר המים צלולים המזיק פטור הרי ברור שגרם לבעלים נזק.

אלא שצריך להסביר שהחיוב בנזיקין אינו מצד ההפסד לבעלים אלא מצד הנזק לחפץ  ("מכה בהמה ישלמנה") והואיל ולחפץ לא נגרם נזק לכן המפיל פטור.

  • ראיה:

בגמ' ב"ק צט. 

ההוא מגרומתא דאתאי לקמיה דרב טרפיה ופטריה לטבח מלשלומי 

רש"י: מגרומתא – שחט מתוך אחת הטבעות והגרים חוץ בין טבעת לטבעת ושייר מלא החוט על פני רובה ורבי יוסי ברבי יהודה מכשר ליה במלא החוט על פני רובה ורבנן בעו על פני כולה בהכל שוחטין (חולין דף יח.):

דהיינו שחט בדרך שיש עליה מחלוקת ולמרות שמצד הדין הבשר אסור כי אף אחד לא אוכל בשר שיש בו כזו  מחלוקת בכ"ז השוחט פטור.

למה?

גם כאן העניין הוא שאמנם יש נזק לבעלים (כי אי אפשר לאכול את הבהמה) אבל מצד הנזק לחפץ היות וזה מחלוקת, זה נשאר בספק והמוציא מחברו עליו הראיה. 

  • ראיה נוספת:

הגמ' בב"ק (יז:):

"דאמר רבה זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור דאמרינן ליה מנא תבירא תבר"

ובתוס' שם ד"ה "זרק כלי מראש הגג":

נראה דאם זרק אבן, או חץ על הכלי ובא אחר וקדם ושברו דפשיטא דחייב ולא שייך כאן מנא תבירא תבר

ולכאורה מדוע צריך את הטעם של מנא תבירא תבר ? הרי בזמן שהכלי באוויר כבר אין לו ערך?

וכן בזורק חץ. מדוע לפי תוס' חייב השני הרי שבר כלי שכבר לא שווה כלום (כי עוד מעט ישבר ע"י החץ) ?

אלא  שכפי שאמרנו החיוב אינו משום ההפסד לבעלים (שאז באמת השני כבר לא הפסיד כלום כי החפץ כבר לא היה שווה כלום) אלא משום הנזק לחפץ עצמו ואלמלא "מנא תבירא תבר" (או בזורק חץ שהסברא אינה קיימת) הרי שהשני גרם נזק לחפץ והיה צריך להיות חייב.

 

ומכאן גם הרב שלא עשה נזק בגוף החפץ יהיה פטור.

 

  • מה יהיה הדין במקרה ההפוך:

לפלוני יש חפץ שתקוע מאחורי ארון כבד שלא שווה לפרקו בשביל להוציא החפץ. פלוני ניסה להוציא ושבר את הכלי. האם יהיה חייב?

כאן הסברא הפוכה: מצד החפץ גרם נזק. אבל מצד הבעלים לא גרם לו הפסד.

כאן אנו נכנסים למחלוקת רש"י ורמב"ן בעניין זורק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל.

הרמב"ן כותב שאף אם "בתר בסוף אזלינן" שניהם היו פטורים, הראשון משום שלא הוא שבר והשני פטור כיוון שסופו להישבר ואין לו דמים עכשיו.

ואילו רש"י אומר שהשני היה חייב.

הסבר הדברים הוא שלפי הרמב"ן אמנם מצד החפץ הוא מזיק אבל היות ו"אין לו דמים" גם השני פטור ואילו לפי רש"י יהיה חייב.

[הבאנו בעבר מקרה של אדם שיש לו 2 בולים יקרי ערך בא אחד והזיק את אחד הבולים אבל בגלל שכעת יש רק בול אחד הוכפל שוויו. האם יהיה חייב

מצד החפץ – יש כאן נזק אבל מצד הבעלים אין הפסד.

לכא' הדברים תלויין במחלוקת רשי והרמבן שהבאנו:

לפי רש"י יהיה חייב ולפי הרמבן לא.

אלא שניתן לחלק ולומר שגם לפי הרמבן יהיה חייב כי השיפוי של הנזק (הכפלת שוויו של הבול שנותר אינה בעצם מעשה הנזק)]

שיעור הרב מוטי פרוינדליך

 




אבות נזיקין-שם מזיק וצורת הנזק

אבות נזיקין – שם מזיק וצורת הנזק

אבות נזיקין – שם מזיק וצורת הנזק

המשנה בריש ב"ק מביאה:

"ארבעה אבות נזיקין השור והבור והמבעה וההבער… הצד השוה שבהן שדרכן להזיק ושמירתן עליך וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ"

האם החיוב בשמירה הינו חיוב הנובע מחיובי הממון או שיש חיוב שמירה עצמאי ? אם התורה לא הייתה קובעת חיוב ממון האם היתה מוטלת על האדם חובת שמירה על ממונו?

 

הגמ' בדף ו. דנה בשאלה מה לומדים מהסיפא "הצד השווה שבהן".

"לאתויי מאי אמר אביי לאתויי אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו…"

והנה אם חיוב השמירה הינו חיוב הנובע מחיוב הממון מניין הניחה המשנה כי "הצד השווה" – המכנה המשותף בין כל סוגי המזיקים, לרבות את אלו שאנו לומדים מארבע אבות, הינו גם "שמירתם עליך" ? אם אנו עדיין לא יודעים את החיוב, שמירה מניין?

 

ויש שרצו לומר כי "שמירתם עליך" אינו באמת "הצד השווה" אלא גם הוא נלמד מהצד השווה שזה "דרכם להזיק".

אולם מלשון המשנה וכך גם בפירוש המשניות לרמב"ם משמע שהחיוב בשמירה הינו "הצד השווה" דהיינו המכנה המשותף בין ארבע אבות – המלמדים, לשאר הנזיקין – הנלמדים.

וא"כ עלינו לבאר מה מקור החיוב בשמירה ?

 

הגמ' בדף ו. לעיל מנסה לומר ש"הצד השווה" בא לאתויי בור המתגלגל – דהיינו אבן שהניח ברה"ר ונתגלגלה ברגלי אדם ובהמה והזיקה שם.

"רבא אמר לאתויי בור המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה ה"ד אי דאפקרינהו בין לרב בין לשמואל היינו בור מאי שנא בור שכן תחילת עשייתו לנזק ושמירתו עליך הני נמי תחילת עשייתן לנזק ושמירתן עליך אלא דלא אפקרינהו לשמואל דאמר כולם מבורו למדנו היינו בור לעולם דאפקרינהו ולא דמי לבור מה לבור שכן מעשיו גרמו לו תאמר בהני שאין מעשיו גרמו לו"

והקשה ר' אריה לייב מאלין – איך הגמ' ידעה שגם בבור המתגלגל יש חובת שמירה לפני שידעה כלל ללמוד את החיוב בנזיקין ?

 

והנה יש לשאול בפשט דברי המשנה:

המשנה מביאה : "ארבעה אבות נזיקין השור והבור והמבעה וההבער" .

אליבא דרב דסבירא דשור מתייחס לקרן, שן ורגל , א"כ הוי שישה אבות נזיקין !? (ורא"ש אכן מובא כך – שישה אבות נזיקין)

ועוד, אליבא דשמואל דסבירא דשור הוי רגל (ומבעה – שן) , למה המשנה לא כתבה מפורשות רגל?

 

 

 

רש"י על המשנה מביא:

"השור והבור כו' – כסדר שהן כתובין בפרשה סדרן במשנה דפרשה ראשונה נאמרה בשור שניה בבור".

והקשה בתוס':

"השור והבור". פי' בקונטרס כסדר שנכתבו בפרשה סדרן במשנה. ואע"ג דלמ"ד תנא שור לרגלו לא הוי כסדר הפרשה דרגל נפקא לן מושלח את בעירה דכתיב בתר בור מ"מ שם שור כתיב קודם בפרשה דהיינו נגיחה דקרן.

דהיינו לפי דברי תוס' בהסבר רש"י שור נכתב ראשון כי "שם שור"  (בפרשת קרן) כתוב לפני בור.

וצריך להבין מה זה "שם שור" !?

 

תוס' בקידושין יג: ובכורות מח. נקטו דחיוב בנזיקין הוי כמלווה הכתובה בתורה וממילא הרי היא כמלווה בשטר וגובה ממשועבדים"

"מלוה הכתובה בתורה" פי' כגון קרבנות ופדיון הבן וערכין ונזקין שלא היו יודעים עניני נתינות הללו אם לא שנתחייבה התורה בפירוש אבל מלוה כגון שלוה לו מעות בלא שטר אע"ג דכתיב האיש אשר אתה נושה בו לא חשיב כתובה בתורה כיון שאין צריך לפרש בתורה שיעור הנתינה דפשיטא מה שהוא לוה צריך לפרוע.

דהיינו לדברי תוס' יש הבדל בין הלוואה שאינה כמלווה הכתובה בתורה דאע"ג דיש חיוב מהתורה להחזיר כיוון שאין צורך לפרש בתורה את החיוב דפשיטא שמה שהוא לווה צריך לפרוע, משא"כ בנזיקין דהוי חידוש של התורה, שלא היינו יודעין החיוב כלל אלמלי חייבה תורה וע"כ הוי כמלווה הכתובה בתורה.

מסבירים האחרונים את דברי תוס': בהלוואה מה שמחייב את האדם להחזיר זה עצם העובדה שממון של האחר, ההלוואה, נמצא ברשותו ועליו להשיבו. משא"כ בנזיקין אמנם שנעשה מעשה נזק אולם לא ניתן לו לומר שאצל המזיק נמצא משהו של הניזק וע"כ היה צד לומר שאולי מוסרית זה לא בסדר אבל זה לא יוצר חיוב לשלם אלמלי צוותה תורה.

וזה החידוש של התורה שמגדירה את האדם כמזיק ומטילה עליו חיוב לשלם.

 

  • הגמ' בריש כיצד הרגל (ב"ק יז:) מרבה בנזקי "שור" גם חיה ועוף מגז"ש שור-שור משבת.

ויש להבין מדוע יש צורך בלימוד מיוחד הרי גם חיה היא ממונו של האדם כמו שורו ומדוע שיהיה הבדל בנזיקין?

אלא שהיות וזה חידוש, חיוב מכח גזירת הכתוב, אין לך בו אלא חידושו וצריך לימוד לחייב חיה ועוף.

  • המשנה מביאה שלא ניתן ללמוד אש משן ורגל:

"ולא זה וזה שיש בהן רוח חיים כהרי האש שאין בו רוח חיים"

מה החומרא של "רוח חיים" שבגללה לא ניתן ללמוד אש משן ורגל?

מסביר הרשב"א שהכוונה היא ל "כח אחר מעורב בו"  שזה קולא באש ולכן א"א ללמוד משן ורגל.

אולם תוס' בדף ב. ד"ה "ולא זה וזה" – מביא ש"כח אחר מעורב בו" זו חומרא באש שהיה צריך לתת דעתו שתלך ותזיק. ואם זו חומרא אז מדוע לא ניתן ללמוד משן ורגל?

אלא שהיות ונזיקין זה גזירת הכתוב. אזי אם התורה מחדשת "מזיק" זה רק מקום שחידשה ובפירכא כל דהוא אפשר לדחות ולא ללמוד אש משור.

אחר הדברים האלו נמצאנו למדים שהתורה חידשה לנו את דיני הנזיקין ויצרה "שם מזיק" שהם אבות הנזיקין שבמשנה: שור, בור, מבעה, הבער. נ"שם מזיק" זה כרטיס הכניסה לחיוב בנזיקין.

אולם יחד עם זה בתוך האבות הנ"ל יש גם את עניין צורת הנזק, זהו סניף בתוך האבות נזיקין: שור = שן, רגל, קרן וכיוצ"ב

 

ולפ"ז אליבא דרב במשנה דיברה על שם המזיק,  אבות נזיקין , שור, בור וכו' הם שם המזיק , ואלו הוי ארבעה. אח"כ יש את תכונות השור, צורת הנזק, ואלו שן, רגל וקרן.

אליבא דשמואל המשנה דיברה על צורת הנזק ולכן שור = רגל, מבעה = שן, אולם יחד עם זה כאשר מנתה את המזיקין הנ"ל קראה לרגל תחת הכותרת של שם המזיק "שם שור".

 

הרמב"ם פ"א ה"א מהלכות נזקי ממון מביא:

"כל נפש חיה שהיא ברשותו של אדם שהזיקה הבעלים חייבין לשלם שהרי ממונם הזיק שנאמר כי יגוף שור איש את שור רעהו. אחד השור ואחד שאר בהמה וחיה ועוף לא דיבר הכתוב בשור אלא בהווה"

ובה"ב ממשיך בעניין נזקי שן ורגל:

"וכמה משלם. אם הזיקה בדברים שדרכה לעשותם תמיד כמנהג ברייתה. כגון בהמה שאכלה תבן או עמיר או שהזיקה ברגלה בדרך הילוכה חייב לשלם נזק שלם מן היפה שבנכסיו.."

כאשר הרמב"ם מגדיר בהלכה א' את המזיק כ"שור" הוא מביא פסוק מנגיחה כיוון שבקרן מוגדר "שם המזיק" – "שור" ובהמשך מפרט את פרטי הדינים לפי עניינם: שן רגל, קרן וכו'

 

ולפ"ז מה ששאלנו בתחילת דברינו מניין לנו חיובי השמירה בבור המתגלגל לפני שידענו על החיוב בנזיקין.

הנה בארנו שיש שני דברים בשביל לחייב נזק בנזקי ממונו: דבר ראשון שיהיה עליו שם מזיק דבר שני גם אם הוא מזיק צריך שיזיק בצורה שהתורה חייבה. והיינו שם המזיק הוא שור אבל חייבים רק בצורה של קרן או של שן או רגל.

והנה לו יצוייר שיהיה צורת נזק בלי שם מזיק לא יתחייב א"כ מסתבר שחיוב שמירה לא נובע מצורת הנזק אלא נובע מהשם מזיק שבו. דהיינו, שאם יש לי שור אני חייב לשומרו כי הוא מזיק עוד לפני שהזיק יש לי חיוב שמירה.

ולפי"ז כשהגמ' רוצה ללמוד בור המתגלגל מבור, "שם המזיק" של בור המתגלגל הוא "בור" רק החילוק הוא בצורת הנזק. ולכן חיוב שמירה ידענו כי יש לו שם מזיק של בור וכל הלימוד בגמ' הוא בשל כך שהבור לא מזיק באותה צורת נזק של בור רגיל דהוא מזיק במקומו והוא מזיק בצורה שמתגלגל. ולכן החילוק הוא רק בדרך הנזק ולא בשם מזיק שבו ולכן הגמ' הבינה שחיוב שמירה יש מדין המזיק והלימוד היה רק לצורת הנזק שזה לחיוב התשלומים.[1]

 

[1] ובאמת לא יישבנו את דברי המשנה "הצד השווה שבהם… ושמירתם עליך", אם נגרוס כמו הרמב"ם שזה לא נלמד מארבע אבות אלא "הצד השווה", אנו צריכים עדין להבין איך ידענו שיש חיוב בשמירה אם טרם אנו יודעים שיש "שם מזיק".

ואמנם שהקושיה מבור המתגלגל הרבה יותר קשה מהמשנה, דבמשנה אפשר לומר ששמירתן עליך הולך על המשך המשנה  כשהזיק חב המזיק וכשם שהזיק חב המזיק זה תוצאה כך גם שמירתן עליך זה גם תוצאה.

אבל בבור המתגלגל כל הלימודים בגמ' בדף ו' הינם בגלל תכונות המזיקים ושם הרבה יותר קשה לומר שהשמירתן עליך הוא תוצאה…

שיעור הרב צביקה פרוינדליך

סיכם וערך עו"ד משה פריי