פרשת נח: הזכרת טל ומטר לאחר שסיים ברכת השנים

הזכרת טל ומטר לאחר שסיים ברכת השנים

כתב השולחן ערוך (או"ח קיז, א): ברכת השנים, צריך לומר בה בימות הגשמים ותן טל ומטר, ומתחילין לשאול מטר בחוצה לארץ בתפלת ערבית של יום ס' אחר תקופת תשרי, (ויום התקופה הוא בכלל הס' הגה"מ פ"ב), ובארץ ישראל מתחילין לשאול מליל ז' במרחשון.

בשיעור זה נידון בשאלת טל ומטר, האם נחשבת כחלק מברכת השנים, או שאינה חלק מהברכה, אלא רק הזכרה שקבעו חכמים את מקומה בברכה זו. ונביא כמה חילוקי דינים העולים מנידון זה.

האם שאלת טל ומטר נחשבת חלק מברכת השנים * תליית נידון זה במחלוקת ראשונים * הזכרת ארץ ברית ותורה בברכת המזון * כעין חילוק זה בין הזכרה שהיא מגופה של ברכה, להזכרה שאינה מגופה של ברכה, מצינו גם בברכת המזון * אפשרות נוספת של השלמת שאלת טל ומטר שאף היא תלויה בנידון הנזכר * סתירה בדברי המשנה ברורה בזה, ותירוץ על כך

האם שאלת טל ומטר נחשבת חלק מברכת השנים

התוספות במסכת ברכות (כו, ב ד"ה טעה) מחדשים שאם אדם שכח להזכיר יעלה ויבוא בראש חודש במנחה, לא יחזור ויתפלל ערבית של מוצאי ראש חודש פעמיים, שהרי בתפילת ערבית זו כבר לא יאמר יעלה ויבוא, שכבר עבר ראש חודש, ולא ירוויח הזכרת יעלה ויבוא בחזרתו על התפילה.

והנה ידוע בשם הגר"ח (סטנסל סי' א) שאם שכח ולא הזכיר 'ותן טל ומטר' במנחה של ערב שבת, יתפלל תפילת ערבית של שבת פעמיים, ואף שאין מזכירים טל ומטר בתפילת שבת. וביאר שאין זה סותר לדברי התוספות הנזכר, כי מה שכתבו התוספות הוא דווקא גבי יעלה ויבוא שאינו חלק מברכת רצה, אלא הוא הזכרה שקבעו מקומה בברכת רצה, ומשכך, גם אם שכח ולא הזכיר יעלה ויבוא אין זה נחשב שלא התפלל, אלא שחיסר הזכרה; בזה יש מקום לדברי התוספות שלא יתפלל ערבית שתים שהרי לא ירויח בתפילת ההשלמה את ההזכרה. אבל שאלת טל ומטר אינה נחשבת להזכרה ותוספת, אלא הינה חלק מברכת השנים, ומי שלא שאל טל ומטר הרי זה כמו שחיסר את כל ברכת השנים והרי הוא כמי שלא התפלל, ועליו להשלים את התפילה שלא התפלל. לכן צריך לחזור להתפלל ערבית של שבת שתים ואף שלא יזכיר בה שאלת טל ומטר.

והיה מקום להעיר בזה שמדברי הגמרא נראה ששאלת טל ומטר אינה נחשבת לחלק מהברכה. מובא בגמרא בברכות (כט, א) שאם שכח לשאול טל ומטר בברכת השנים אין מחזירים אותו משום שיכול לאומרה בשומע תפילה [וכן פסק השולחן ערוך (קיז, ה)]. ומעתה, בשלמא אם שאלת טל ומטר הינה הזכרה, ניתן להבין שקבעו חכמים מקום להשלים את ההזכרה אם לא הזכירה במקומה; אבל אם כדברי הגר"ח ששאלת טל ומטר הינה חלק מהברכה, וכשחיסר טל ומטר נחשב כמי שחיסר את ברכת השנים – מה יועיל אם יזכיר טל ומטר בשומע תפילה, והרי חסר בתפילתו את ברכת השנים.

אמנם אין בזה קושיה על דברי הגר"ח. ניתן להבין שתועיל ההשלמה בשומע תפילה – גם אם שאלת טל ומטר נחשבת חלק מברכת השנים, כי ישנו דין מיוחד שתקנו חכמים שיכול אדם להשלים בשומע תפילה מה שחיסר בברכות האמצעיות, וכמו שכתב הביאור הלכה (קיז, ה ד"ה אם) שאם חיסר באחת מהברכות דבר שהוא מעיקר הברכה, כגון שחיסר קיבוץ גלויות בברכת תקע בשופר, יכול להשלים זאת בשומע תפילה. [וע"ש בביאור הלכה שכך כתב הפרי מגדים, אלא שדן בזה שאולי תועיל השלמה רק לשאלת טל ומטר והבדלה שאין להם נוסח קבוע, אבל לא לקיבוץ גלויות שתקנו לו נוסח קבוע. אכן למעשה פסק שמועילה השלמה גם לקיבוץ גלויות].

נידון זה תלוי במחלוקת ראשונים

נראה לתלות נידון זה – אם שאלת טל ומטר נחשבת חלק מגופה של ברכת השנים, או שהינה רק הזכרה שקבעו מקומה בברכת השנים – במחלוקת ראשונים. שיטת התוספות בריש מסכת תענית (ג, ב ד"ה בימות החמה) שאם שכח להזכיר טל ומטר בברכת השנים, ושוב שכח להזכירה בשומע תפילה, ונזכר קודם שעקר רגליו – יחזור לשומע תפילה. וכן הביא הרשב"א (ברכות כט, א ד"ה הא דאמרינן) בשם רב האי גאון. ואילו הרמב"ם (תפילה י, ט) כתב שיחזור לברכת השנים [וכן פסק השולחן ערוך (קיז, ה)].

ונראה שמחלוקת ראשונים זו היא בנידון הנזכר. התוספות סברו ששאלת טל ומטר הינה רק הזכרה שמקומה בברכת השנים, ולפי זה מה שיכול להזכיר טל ומטר בשומע תפילה, אין זה מדין השלמה, אלא משום שיכול להזכיר טל ומטר בכל מקום שניתן להפסיק בענינים נוספים. לכן גם אם שכח להזכיר בשומע תפילה ונזכר קודם שעקר רגליו יכול לחזור למקום שניתן להזכיר – לשומע תפילה.

אבל הרמב"ם סבר ששאלת טל ומטר אינה הזכרה בעלמא, אלא היא חלק מהברכה. ואם כן מה שתקנו חכמים שיכול לאומרה בשומע תפילה אין זה מדין הזכרה בעלמא, אלא חדשו שניתן שם להשלים את הברכה. מעתה הדין נותן שכשהפסיד אפשרות זו צריך לחזור למקומה העיקרי של הברכה, ולא למקום ההשלמה.

הזכרת ארץ ברית ותורה בברכת המזון

מובא בגמרא במסכת ברכות (מח, ב): "תניא, רבי אליעזר אומר כל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ, ומלכות בית דוד בבונה ירושלים לא יצא ידי חובתו. נחום הזקן אומר צריך שיזכור בה ברית. רבי יוסי אומר צריך שיזכור בה תורה".

מלשון הגמרא משמע שדין זה – שאם לא הזכיר לא יצא ידי חובתו – נאמר רק לגבי הזכרת "ארץ חמדה טובה ורחבה", ולא לגבי הזכרת ברית ותורה, אף להאומרים שצריך להזכירם. ואמנם השולחן ערוך (קפז, ג) פסק שאם לא הזכיר ברית ותורה מחזירים אותו ועל פי התוספתא, וכן על פי הגמרא (ברכות מט, א) שמבואר שלא יצא ידי חובתו. ברם, משמעות לשון הרמב"ם (ברכות ב, ג) שאין מחזירים אותו כי לגבי ארץ חמדה טובה ורחבה כתב שכל שלא הזכיר לא יצא ידי חובתו, אך לגבי ברית ותורה לא הוסיף שאם לא אמר לא יצא ידי חובתו.

ובטעם החילוק ביאר בספר אשר לשלמה (ח"ג סי' טז) ש"ארץ חמדה טובה ורחבה" הוא מעיקר הברכה של ברכת המזון – שכך עניינה של ברכת המזון להודות על הארץ, וכל שלא הזכיר זאת חיסר בעיקר ברכת המזון, ולכן לא יצא ידי חובתו. לעומת זאת ענין ההזכרה של ברית ותורה אינה חלק מגוף הברכה של ברכת המזון, אלא באה כהזכרה מצד הדין שהמודה צריך להודות על הכל, וכנלמד מהפסוק "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוקיך", וכן מצינו בברכת הגומל שמברך "שגמלני כל טוב". ולכן, כיון שאין זה מעצם הברכה, אם לא הזכיר אין זה מגרע בגוף הברכה, ויצא ידי חובתו.

ויעויין בשער הציון (קפז, אות ח) שכתב שאם שכח ברית ותורה ונזכר קודם שהתחיל רחם, כיון שלא התחיל את הברכה שלאחריה מזכיר ברית ותורה במקום שנזכר, וכמו שמצינו לגבי יעלה ויבוא שאם נזכר אחר שגמר רצה וקודם שהתחיל מודים, אומר יעלה ויבוא במקום שנזכר.

אמנם כל זה יתכן רק אם נאמר שהזכרת ברית ותורה אינה מעצם החפצא של ברכת המזון, אלא שחייבו להודות על ברית ותורה בזמן שחייבו להודות על הארץ ועל המזון, ודומה לשאר ההזכרות שבדיעבד יכול להזכירם אף אחר שסיים הברכה. אבל אם נאמר שברית ותורה הינם חלק מגוף הברכה, מה מועיל אם יאמרם אחר שסיים וחתם את הברכה, והרי על מה שמברך צריך חתימה, ועל מה שמזכיר אחר החתימה חסרה החתימה ונחשב כמו שלא חתם את הברכה.

הרי מדברי השער הציון שברית ותורה אינם נחשבים חלק מגוף הברכה, אלא כהזכרה בלבד, ולכן מועיל אם יזכירם אחר הברכה למרות שחסר על כך חתימה.[1] [ועיין אשר לשלמה (ח"ג סי' טז)].

אפשרות נוספת של השלמת שאלת טל ומטר שאף היא תלויה בנידון הנזכר

והנה ישנה אפשרות נוספת של השלמה למי ששכח שאלה בברכת השנים. כתב הראבי"ה (הובא ברא"ש ריש תענית סימן א) שאם סיים ברכת השנים ושכח לשאול טל ומטר ונזכר קודם שהתחיל ברכת תקע בשופר יכול לשאול טל ומטר במקום שנזכר.

ולכאורה כל זה שייך רק אם נאמר ששאלת טל ומטר הינה הזכרה שאינה מגופה של ברכה, ולכן אף שלכתחילה קבעו את מקומה בברכת השנים, אם שכח – יכול להזכירה קודם שיתחיל ברכת תקע בשופר. אבל אם נאמר ששאלת טל ומטר הינה חלק מעצם הברכה של ברכת השנים, א"כ מאחר שחתם את הברכה שוב אין מקום שיאמר טל ומטר אחר החתימה, שהרי אם יאמר זאת עכשיו יהיה חסר לו חתימה על חלק זה של הברכה. הרי מוכח מדעת הראבי"ה ששאלת טל ומטר אינה מגוף הברכה, אלא הינה רק הזכרה שקבעו את מקומה בברכת השנים, ובזה חידש הראבי"ה שקודם שהתחיל את הברכה הבאה עדיין נחשבת ההזכרה להזכרה במקומה.

והנה הראבי"ה כתב דין זה גם לגבי מי ששכח ולא הזכיר "משיב הרוח ומוריד הגשם" ונזכר לפני שהתחיל ברכת "אתה קדוש" – יזכיר במקום שנזכר. ובשולחן ערוך (קיד, ו) הובא דין זה רק לגבי מוריד הגשם, ולא לגבי שאלת טל ומטר.

וניתן לבאר שהשולחן ערוך הולך בזה לשיטתו שאם שכח להזכיר טל ומטר גם בשומע תפילה ונזכר קודם שעקר רגליו יחזור לברכת השנים ולא לשומע תפילה. שהרי הוכחנו קודם משיטה זו ששאלת טל ומטר הינה חלק מברכת השנים, ורק שנתנו חכמים אפשרות השלמה בברכת שומע תפילה, ולכן אם גמר ברכת שומע תפילה ולא השלים – חוזר לעיקר מקומו. ומעתה מובן שלא פסק השולחן ערוך בזה כדברי הראבי"ה, שהרי ביארנו שלדברי הראבי"ה הללו יש מקום רק אם נאמר ששאלת טל ומטר הינה הזכרה שקבעו מקומה בברכת השנים, ולא חלק מגוף הברכה, כי אם הינה חלק מגוף הברכה, לא יוכל לאומרה במקום שנזכר, שהרי יהיה חסר לו חתימה על חלק זה של הברכה.

סתירה בדברי המשנה ברורה בזה ותירוץ על כך

אמנם המשנה ברורה (קיז ס"ק טו) הביא את דינו של הראבי"ה גם לגבי שאלת טל ומטר. ודין זה תמוה שהרי כל הברכה צריכה חתימה, ואם יאמר טל ומטר אחרי שחתם הברכה יש כאן חלק מהברכה שאין עליו חתימה.

[ואין לומר שסובר המשנה ברורה ששאלת טל ומטר הינה רק הזכרה, ואינה חלק מגוף הברכה, ולכן יכול לאומרה אחרי שחתם הברכה, שהרי דעת המשנה ברורה שאם לא שאל טל ומטר במנחה בערב שבת צריך להתפלל ערבית שתיים.[2] וכבר הבאנו לעיל את דברי הגר"ח בביאור דין זה שהוא משום ששאלת טל ומטר הינה חלק מגוף הברכה, ומי שלא הזכיר טל ומטר נחשב כמו שחיסר ברכה, והרי הוא כמי שלא התפלל, ולכן צריך לחזור ולהתפלל ערבית שתיים, אף שלא יזכיר טל ומטר].

אמנם קושיה זו תתיישב על פי דברי המשנה ברורה עצמו לגבי הדין שהביא השולחן ערוך במי ששכח מוריד הגשם ונזכר מיד אחר שסיים הברכה שאומרה במקום שנזכר, ומחדש המשנה ברורה (קיד, ה; ס"ק לב) שכל שלא התחיל בברכה שלאחריה אין זה נקרא שסיים ברכה זו לגמרי לענין כל הדברים שמחזירין אותו, אף על פי שנקרא סיום לענין דברים שאין מחזירין אותו כגון הבדלה בחונן הדעת ויעלה ויבא בערבית של ר"ח, ועל הנסים בחנוכה ופורים, שאין לאמרם כשסיים הברכה אף על פי שלא התחיל בברכה שלאחריה.

ולכן לגבי מוריד הגשם או טל ומטר, כיון שהדין הוא שאם לא אמרם מחזירים אותו, אם כן אף שחתם הברכה אין זה נקרא סיום הברכה. [ואכן המשנה ברורה  הביא שיש פוסקים שחולקים על זה ואומרים שאף לגבי דברים שמחזירין אותו – תיכף משסיים הברכה נחשב כמו שהתחיל ברכה אחרת].

ובזה מובן היטב איך פסק המשנה ברורה את דינו של הראבי"ה – שאם נזכר מיד אחר שסיים הברכה יאמר במקום שנזכר – אף לגבי שאלת טל ומטר. המשנה ברורה הולך בזה כשיטתו – שלגבי דבר שמחזירים אותו אם לא אמר בתפילה, הדין הוא שכל שלא התחיל הברכה שלאחריה נחשב שעדיין לא סיים הברכה, ולכן יכול עדיין לשאול טל ומטר, שהרי עדיין נחשב שנמצא באמצע ברכת השנים.

ונוסיף, שלפי זה נדחית הראיה שהביא האשר לשלמה מדברי השער הציון – והובאה לעיל – שברית ותורה אינם נחשבים חלק מגוף הברכה, אלא כהזכרה בלבד, ולכן מועיל אם יזכירם אחר הברכה למרות שחסר על כך חתימה. לפי מה שהבאנו את דעת המשנה ברורה שלגבי דבר שמחזירים אותו כל שלא התחיל הברכה שלאחריה נחשב שעדיין לא סיים הברכה. א"כ יתכן לומר שברית ותורה נחשבים חלק מגוף הברכה, ולמרות כן יכול להזכירם אחר שסיים הברכה – כל שלא התחיל הברכה שלאחריה.

***

[1] לקמן יתבאר שאין זו ראיה מוכרחת, ועל פי דברי המשנה ברורה עצמו

[2] לא מצאתי המקור לזה, ואמנם בסימן קח ס"ק לה נראה שיש לחזור בשכח טל ומטר רק אם ירוויח זאת בתפילת התשלומין. ולכן הנחנו קטע זה בסוגריים.




פרשת נח: טעם חיוב מיתה ברוצח

טעם חיוב מיתה ברוצח ומאבד עצמו לדעת

וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם: (ט, ה)

בשיעור זה נדון האם המאבד עצמו לדעת עובר באיסור לא תרצח. ונוסיף לדון בטעם חיוב מיתה שיש ברוצח את חברו, והאם טעם זה שייך גם במאבד עצמו לדעת.

האם מאבד עצמו לדעת עובר באיסור לא תרצח * חיוב מיתה ברוצח אינה משום שעבר על לא תרצח, אלא כדי לפייס את נשמת הנרצח * ראיות ליסוד זה * מאבד עצמו לדעת גם אם עובר בלא תרצח אינו חייב מיתה בידי אדם

האם מאבד עצמו לדעת עובר באיסור לא תרצח

הרמב"ם (רוצח ושמירת הנפש ב, ב-ג) פוסק שהמאבד עצמו לדעת הרי הוא שופך דמים ויש בידו עוון של הריגה, אך אין שייך בו חיוב מיתת בית דין, אלא חייב מיתה לשמים שכתוב את דמכם לנפשותיכם אדרוש.

מדייק המנחת חינוך (מצוה לד) בדבריו שהמאבד עצמו לדעת אינו עובר באיסור לא תרצח, שאם כן היה עליו חיוב מיתה בידי אדם. [ומוסיף, שאין לתמוה מה שייך לדון במי שאיבד עצמו לדעת שיהיה חייב מיתה בידי אדם אחרי שכבר מת, ומבאר שאמנם לא שייך לבצע בו עונש מיתה בפועל, אך יש נפקא מינה בעצם החיוב מיתה לגבי דין 'קם ליה בדרבה מיניה',[1] וכגון באופן שבאותו מעשה שאיבד עצמו לדעת שבר כלים של חברו, שאם יש עליו חיוב מיתה בידי אדם, לא יתחייב בעונש הממון הקל; ואם אין עליו חיוב מיתה, יתחייב בעונש הממון].

אכן, הבית מאיר (יו"ד רטו, ה בשם התורת כהנים) והמרחשת (חלק ג סימן כט) כתבו שהמאבד עצמו לדעת עובר באיסור לא תרצח, ודלא כדיוקו של המנחת חינוך.

והביא המרחשת את דברי הר"ן בשבועות (י, א מדפי הרי"ף) שהנשבע להמית עצמו אין שבועתו חלה, שהיא שבועה לעבור על דברי תורה – שהרי אסור לאדם להמית עצמו כנלמד מן הכתוב: ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש. והקשה המרחשת למה לא הביא הר"ן מקור לאיסור להמית עצמו מהכתוב לא תרצח, ותירץ, שמאחר ודברי הר"ן הללו באו לגבי הנשבע שלא לאכול שבעה ימים רצופים, שאינו עושה מעשה של איבוד עצמו בידיים, אלא בגרמא – בזה לא נאמר איסור לא תרצח, והאיסור הוא רק מצד הפסוק "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש" שממנו לומדים שחייב אדם לשמור על חייו וכל שאינו שומר על חייו – ואפילו שאינו עושה מעשה בידיים – עובר על ציווי זה. אך ההורג עצמו בידיים עובר באיסור לא תרצח.

ויש לתמוה לדעה זו שההורג עצמו בידיים עובר באיסור לא תרצח, למה כתב הרמב"ם שהמאבד עצמו לדעת אין בו מיתת בית דין, למה לא יהיה חייב מיתת בית דין משום שעבר על איסור לא תרצח, וככל הורג את חברו.

חיוב מיתה ברוצח אינה משום שעבר על לא תרצח, אלא כדי לפייס את נשמת הנרצח

והדברים יתיישבו על פי יסוד נפלא שחידש מו"ר הגר"ש רוזובסקי זצ"ל. הגמרא במסכת מכות (ו, א) מקשה איך ניתן לחייב רוצח בעונש מיתה, והלא את מעשה הרצח ראה גם הנרצח עצמו ברגעי חייו האחרונים, יחד עם העדים, וישנו דין שאם נמצא אחד מהעדים קרוב או פסול עדות כולם בטלה, ואם כן היות שהנרצח פסול לעדות, תתבטל עדותם של שאר העדים.

ובתוספות שם (ד"ה אלא מעתה) כתבו שתי סיבות לבאר את דברי הגמרא שהנרצח פסול לעדות. האחת – שהרי הוא בעל דין; והשניה – משום שהוא שונא לו.

ויש לתמוה למה נחשב הנרצח בעל דין, והרי התביעה כנגד הרוצח היא בכך שעבר על איסור התורה של לא תרצח, ואין הנרצח שייך לתביעה זו אלא בכך ששימש כאובייקט שעל ידו עבר הרוצח על האיסור, ומה בכך, והגע בעצמך, אחד שיחלל שבת על ידי שיחבול בחברו, האם נאמר שאותו נחבל ששימש כאובייקט לחילול שבת, ייחשב בעל דין כלפי איסור חילול שבת שעבר החובל?

מכוח קושיה זו מחדש רבי שמואל חידוש נפלא. מה שחייבה התורה את הרוצח מיתה בידי אדם, אין זה מחמת שעבר על איסור לא תרצח. עונש המיתה בא כדי לפייס את נשמת הנרצח – נפש תחת נפש, והרי זה כמו שיש כאן תביעה של הנרצח על ידי באי כוחו – יורשיו או בית הדין – לקחת את חיי הרוצח תמורת החיים שלקח ממנו.

מעתה מובן היטב למה נחשב הנרצח בעל דין כלפי חיוב המיתה של הרוצח, שהרי חיוב המיתה הוא אכן חיוב בשבילו, כדי לפייס את נשמתו, ונחשב הנרצח כתובע בחיוב זה.

ומביא לכך רבי שמואל ראיה. כתוב בגמרא (סנהדרין עד, א) שאם התחייב אדם מיתה לאחד, וממון לאחר, לא אומרים בזה דין קם ליה בדרבה מיניה, ועונשים אותו בעונש מיתה ובעונש ממון. אמנם באופן שהתחייב אדם מיתה לשמים וממון לחברו, וכגון שחילל שבת ובאותו מעשה הזיק ממון חברו, יש דין קים ליה בדרבה מיניה. מעתה יקשה למה במי שרצח את חברו והזיק ממון של אחר, אין דין קים ליה בדרבה מיניה – כי נחשב מיתה לזה וממון לזה, הרי המיתה אינה לנרצח, אלא לשמים; ולמה שונה דינו ממי שחילל שבת והזיק ממון חברו שיש בו דין קים ליה בדרבה מיניה.

מוכרח, שחיוב המיתה שעל הרוצח אינו חיוב כלפי שמים מצד שעבר על איסור לא תרצח, אלא הוא חיוב כלפי הנרצח. ולכן, כשרצח אחד והזיק ממון של אחר נחשב חיוב מיתה לזה וממון לזה, ואין דין קים ליה בדרבה מיניה.

ראיות ליסוד זה

נביא עתה ראיות נוספות ליסוד זה של רבי שמואל. נאמר ברוצח (דברים יט, יג) "לא תחוס עינך עליו" וביאר זאת הספרי (שופטים פסקא קפז): "שמא תאמר הואיל ונהרג זה [-הנרצח] למה אנו באים לחוב בדמו של זה [-הרוצח], תלמוד לומר לא תחוס עיניך עליו ובערת דם הנקי – בער עושי הרעות מישראל". והדברים תמוהים למה צריך אזהרה שלא לחוס על נפש הרוצח, במה הוא שונה מכל אחד שחייב מיתת בית דין, וכגון מחלל שבת, שלא מצינו שהזהירה תורה לא לחוס עליו כשנבוא להורגו.

לפי היסוד הנזכר יתבארו הדברים. מחלל שבת חייב מיתה על עצם העברה של חילול שבת, ובזה אכן אין מקום בסברא לחוס עליו, שהרי הוא חייב מיתה לשמים. לעומת זאת רוצח, שחיוב המיתה שעליו אינו מחמת שעבר על איסור רציחה, אלא הוא כדי לפייס את נשמת הנרצח – בזה היה מקום לומר היות שכבר נהרג הנרצח, ולא תועיל לו הריגת הרוצח לשוב לארץ החיים, חבל לחוב אף בדמו של הנרצח, וניתן יהיה לפייס את יורשי הנרצח באופן אחר – לכן הזהירה תורה באופן מיוחד שלא לחוס על נפש הרוצח.

כעין זה ניתן להביא ראיה מהגמרא בכתובות (לז, ב) שלומדת מהפסוק "ולא תקחו כופר לנפש רוצח" שאסור לקחת ממון מהרוצח ולפטור אותו על ידי זה מעונש המיתה. ואם נאמר שעונש המיתה הוא על שעבר על איסור רציחה, איזו סברא ישנה שתועיל נתינת כופר ליורשי הנרצח למנוע את עונש המיתה מהרוצח. אכן, להיסוד הנזכר שחיוב המיתה שעל הרוצח אינו מחמת שעבר על איסור רציחה, אלא כדי לפייס את נפשו של הנרצח, ניתן היה להבין בסברא שיוכלו היורשים באי כוחו של הנרצח לקבל מהרוצח כופר תמורת נפשו של הנרצח, ובכך להשקיט את התביעה של נפש תחת נפש, וייפטר הנרצח מעונש המיתה.

לפי היסוד הנזכר יתבאר דבר נוסף. ידוע חידושו של בעל הנמוקי יוסף בסוגיית אשו משום חציו (ב"ק י, א מדפי הרי"ף) שאם אדם זורק חץ ומת, ורק אחר מיתתו של הזורק פגע החץ בממון חברו והזיקו, חייב הזורק, כי כל מה שארע על ידי החץ מתייחס לרגע זריקת החץ ואז היה חי, והיה שייך לחייבו.

בעקבות דברי הנימוקי יוסף הללו, מביא האבני נזר (או"ח מט, ג) מי שאמר שאם אדם זרק חץ על חברו [ובאופן שהפגיעה תהיה ודאית], ניתן יהיה להענישו בעונש מיתה אף קודם שפגע החץ בחברו, שהרי לפי הנמוקי יוסף כבר עובר על לא תרצח מיד בשעת יריית החץ.

והאבני נזר עצמו חולק על כך ואומר שכיון שבדין הריגת הרוצח נאמר בתורה נפש תחת נפש, לא שייך להרוג את הרוצח לפני שניטלה בפועל נפשו של הנרצח, כי עדיין אי אפשר לקיים בזה נפש תחת נפש.

לפי היסוד הנזכר יתבארו הדברים היטב, שהרי חיוב המיתה שעל הרוצח אינה מחמת שעבר על איסור לא תרצח, אלא מצד נפש תחת נפשו של הנרצח. מעתה, אף שלפי הנמוקי יוסף ניתן לומר שבשעת הירייה כבר עבר הרוצח על איסור לא תרצח, עדיין אין כאן מקום לתביעה של נפש תחת נפש שהרי עדיין הנרצח חי, ולא נעשה בגופו שום מעשה, לכן אי אפשר עדיין לחייב את הזורק בעונש מיתה.

מאבד עצמו לדעת גם אם עובר בלא תרצח אינו חייב מיתה בידי אדם

ונחזור כעת למה שהקשינו בתחילת הדברים – לדעת המרחשת שהמאבד עצמו לדעת עובר באיסור לא תרצח, למה כתב הרמב"ם שההורג את עצמו אין בו חיוב מיתה בידי אדם.

ולהיסוד הנזכר – שחיוב המיתה המוטל על הרוצח אינו מחמת שעבר על איסור לא תרצח, אלא מחמת התביעה של הנרצח 'נפש תחת נפש' – מתיישבת הקושיה, שהרי ענין זה של 'נפש תחת נפש' אינו שייך במי שהורג את עצמו, ולכן אין בו חיוב מיתה בידי אדם אף אם נניח שעובר באיסור לא תרצח.

ביסוד זה נבין דבר נוסף. הרמב"ן (השגות לסה"מ שורש יד) כותב בדעת הבה"ג שכל מצוות עשה ולא תעשה נמנו האיסור והעונש כמצוה אחת, לבד מאיסור רציחה שהאיסור והעונש נמנו כשתי מצוות. ויש להבין, למה השתנה איסור רציחה לענין זה שהאיסור והעונש נמנים כשתי מצוות.

ולהמתבאר מובן היטב, מאחר ועונש המיתה של הרוצח אינה מחמת שעבר על איסור לא תרצח, אלא עניינה היא חיוב בפני עצמו מצד נפש תחת נפש – אין שייך להכליל את העונש באותה מצוה בה נמנה הלאו עצמו של לא תרצח.

***

[1] העושה מעשה שיש בו כדי לחייבו שני עונשים, די לנו אם נחייבו בעונש החמור ואין מחייבים אותו גם בעונש הקל. דין זה נלמד במשנה במסכת כתובות (פרק ג משנה ב) מהפסוק "אם לא יהיה אסון ענוש יענש" ומשמע שאם יהיה אסון בנפש לא יענש בממון. ובמסכת מכות יג, ב לומדת הגמרא דין זה מהפסוק "כדי רשעתו" – משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות.