image_print

תקיעת שופר בר"ה שחל בשבת – עו"ד ישראל פוקס

 

תקיעת שופר בר"ה – עוד ישראל פוקס

7 בספט׳ 2026      כ"ה אלול התשפ"ו

המקורות עוסקים בסוגיית ביטול תקיעת שופר כאשר ראש השנה חל בשבת, תוך ניתוח המחלוקת בין התלמוד הירושלמי לתלמוד הבבלי בנוגע למקור האיסור. בעוד הירושלמי רואה בכך גזירת הכתוב מהתורה המבחינה בין "יום תרועה" ל"זכרון תרועה", הבבלי קובע כי מדובר בגזירה דרבנן מחשש שמא יוליכו את השופר ברשות הרבים. הטקסט בוחן את כוחם של חכמים לעקור מצווה מהתורה בשב ואל תעשה ואת השלכות הגזירה על מי שעבר ותקע בשבת. דרך ניתוח שיטות הרמב"ם, הריטב"א ורבי עקיבא איגר, מוסבר ההבדל בין גזירות המבטלות את המצווה מיסודה לבין גזירות האוסרות רק את המעשה על הגברא. בסיום, מוצע מבחן המבחין בין מצבים בהם החשש נוגע לעצם קיום המצווה לבין חששות חיצוניים שאינם פוגעים בצאת ידי חובה מדאורייתא.

נפתח במשנה במסכת ראש השנה בדף כט עמוד ב. המשנה מלמדת אותנו את היסוד הבא: 'יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעים אבל לא במדינה. משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהיו תוקעים בכל מקום שיש בו בית דין'. מהמשנה אנו למדים שבראש השנה שחל להיות בשבת – בדיוק כמו שקורה לנו השנה – אין תוקעים בשופר במדינה.

כדי להבין מדוע, נתבונן בשני הפסוקים המופיעים בתורה:

  1. בפרשת פנחס (במדבר כט, א) נאמר: 'ובחודש השביעי באחד לחודש מקרא קודש יהיה לכם, יום תרועה יהיה לכם'. כאן מגדירה התורה את היום כיום תרועה.
  2. בפרשת אמור (ויקרא כג, כד) נאמר: 'בחודש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון, זכרון תרועה מקרא קודש'. כאן מגדירה התורה את היום כזכרון תרועה. מדוע בפסוק אחד כתוב "יום תרועה" ובפסוק השני כתוב "זכרון תרועה"?

מי ששואל את השאלה הזו במקור הוא הירושלמי (מסכת ראש השנה, פרק ד' הלכה א'). הירושלמי מיישב ומסביר את כפל הפסוקים כך:

  • בשעה שהחג חל ביום חול – הרי הוא יום תרועה (ותוקעים בפועל).
  • בשעה שהוא חל בשבת – הרי הוא זכרון תרועה (מזכירים את התרועה אך לא תוקעים בפועל). החריג היחיד הוא בית המקדש, שבו תוקעים גם בשבת, וממילא הירושלמי דורש זאת מפסוק מיוחד של "והקרבתם". מוכח מן הירושלמי שהסיבה שלא תוקעים בראש השנה שחל בשבת היא גזירת הכתוב מדאורייתא! התורה עצמה היא שקבעה שבשבת המצווה משתנה לזיכרון בלבד.

כעת נעבור לבבלי בדף כט עמוד ב. הגמרא בבבלי מביאה בתחילה דרשה דומה לזו של הירושלמי כדי ליישב את שני הפסוקים ("כאן ביום טוב שחל בשבת, כאן ביום טוב שחל בחול"). אולם, הבבלי חולק על ההבנה שזהו דין דאורייתא, ורבא מקשה על כך שתי קושיות עצומות:

  1. אם התורה גזרה שלא לתקוע בשבת, כיצד תוקעים בבית המקדש? (הבבלי אינו מקבל את דרשת הירושלמי מהפסוק "והקרבתם").
  2. 'ועוד, עבודה היא?' האם תקיעת שופר היא מלאכה האסורה בשבת? והרי נפסק שתקיעת שופר היא חכמה ואינה מלאכה! אם כן, מדוע שהתורה תאסור זאת בשבת? לכן מחזיר אותנו רבא מההבנה הזו ומבהיר: 'מדאורייתא משרי'. מן התורה מותר לחלוטין לתקוע בשופר בשבת. הסיבה שאיננו תוקעים היא 'רבנן דגזור כדרבה' – גזירה דרבנן מפורסמת, שחלה גם על מצוות לולב ומגילה כשחלים בשבת. מהי הגזירה? 'הכל חייבים בתקיעת שופר ואין הכל בקיאים בתקיעת שופר, שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד, ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים'. חכמים חששו מפני איסור הוצאה והעברה בשבת, ולכן ביטלו את התקיעה לכל העם. במקדש לא גזרו, מכיוון שאין שבות במקדש.

כך פוסק להלכה הרמב"ם בפרק ח' מהלכות שופר הלכה ו': יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת אין תוקעים בשופר בכל מקום, ואף על פי שהתקיעה היא רק משום שבות ומן הדין היה שמצוות עשה של תורה תדחה את השבות, בכל זאת גזרו חכמים כדרבה שמא יוליכנו בידו. כך נפסק להלכה גם בשולחן ערוך בסימן תקפ"ח.

(אגב, היה בירושלים יהודי גדול בשם הרב שלזינגר שניסה לעורר את הדיון האם ניתן לתקוע בעיר העתיקה או בכותל, שכן יש מי שדנים האם דינם כיום כדין המקדש או ירושלים שבהם הותרה התקיעה, אך נתקדם קדימה).

כאן אנו נתקלים בקושיה חזקה ששואל המזרחי (בפירושו על רש"י): המשנה במסכת ביצה (דף לו) קובעת שאסור לנגן, להשמיע קול או להכות בכלי שיר בשבת וביום טוב, גזירה שמא יתקן כלי שיר. כך נפסק להלכה בשולחן ערוך בסימן של"ח ושל"ט. אם כן, שואל המזרחי, מדוע מותר לתקוע בשופר בראש השנה שחל ביום חול? הרי יש כאן השמעת קול בכלי, ומדוע לא נגזור בה 'שמא יתקן' ונאסור את התקיעה בכלל? הט"ז בסימן תקפ"ח מיישב זאת בשני אופנים:

  1. שופר אינו כלי שיר – תקיעת שופר היא תקיעה של מצווה, ועל קול כזה לא גזרו חכמים.
  2. אין כוח ביד חכמים לעקור דבר תורה לגמרי. מן התורה, ראש השנה הוא יום אחד בלבד (ולא יומיים). אילו חכמים היו גוזרים 'שמא יתקן' גם ביום חול, הם היו מבטלים ומעלימים את מצוות שופר כליל מהעולם. בשבת הם יכלו לגזור, כיוון שזהו רק ביטול זמני (בשנים שבהן החג חל בשבת), אך לעקור מצווה לגמרי – אפילו בשב ואל תעשה – חכמים אינם עושים (כפי שכותב גם הפרי חדש).

בהקשר זה, הט"ז בחושן משפט (סימן ב') מחדש יסוד נוסף: כאשר יש דבר מפורש בתורה להיתר – אין כוח לחכמים לבוא ולאסור אותו. על כך מקשים האחרונים: בפרשת כי תצא נאמר במפורש 'כי תהיינה לאיש שתי נשים', כלומר שהדבר מותר מן התורה. אם כן, כיצד בא רבינו גרשום ואסר זאת בחרם? החתם סופר מיישב קושיה זו ביסוד חשוב: חרם דרבינו גרשום הוגבל מראש בזמן – עד סוף האלף החמישי. חכמים רשאים לעקור היתר מפורש מן התורה בשב ואל תעשה כאשר הגזירה היא מוגבלת בזמן. (אמנם כיום אנו באלף השישי, אך האיסור נותר מכוח המשכיות או חרם אחר).

מכאן נגיע לחקירה היסודית של שיעורנו: מהו גדר הגזירה של חכמים שלא לתקוע בשבת?

  • צד א': חכמים עקרו לגמרי את מצוות שופר בשבת. כלומר, בשבת שחל בה ראש השנה, אין כלל 'חפצא' ומושג של מצווה.
  • צד ב': חכמים רק אסרו על האדם את מעשה התקיעה (איסור גברא), אך עקרונית המצווה מדאורייתא קיימת ושרירה בשבת.

מהי הנפקא מינה לחקירה זו? מה קורה אם אדם עבר על גזירת חכמים וכן תקע בשופר בשבת? לפי צד א' (הפקעת המצווה) – הוא לא עשה דבר ולא קיים שום מצווה. לפי צד ב' (רק איסור מעשה) – הוא עבר על איסור דרבנן, אך בפועל קיים מצווה מדאורייתא.

נפקא מינה הלכתית לכך מביא הרב צבי פסח פרנק (בספרו 'הר צבי' או 'ארץ צבי') בדיני ברכת שהחיינו לספרדים: השולחן ערוך (סימן תר, ג) פוסק שאם חל יום ראשון של ראש השנה בשבת, מברכים שהחיינו בתקיעת שופר ביום השני. (זאת בניגוד לאשכנזים, שמברכים שהחיינו ביומיים בכל מקרה, כשיטת הרמ"א). אם אדם עבר ותקע בשבת ביום הראשון: אם נפסק שקיים מצווה מדאורייתא (כצד ב'), הוא כבר יצא ידי חובת המצווה ביום הראשון, ולכן לא יוכל לברך שהחיינו ביום השני! אך אם לא קיים דבר (כצד א'), יברך שהחיינו ביום השני.

חקירה זו תלויה במחלוקת עמוקה בין המגן אברהם לרבי עקיבא איגר. המגן אברהם (סימן שמ"ג סק"ג) מביא בשם רבינו ירוחם שמותר לתת לקטן לתקוע בראש השנה שחל בשבת, ומדמה זאת להאכלת קטן מקורבן פסח אף שאינו מנוי עליו. הרעק"א (בדרוש וחידוש, מערכה ח') חולק עליו נמרצות וקובע: גדול שיתקע בשופר בשבת – קיים מצוות שופר מהתורה, אלא שעבר על שבות השבת! כלומר, רעק"א אוחז כצד ב' – הגזירה היא רק איסור על הגברא ולא עקירה של החפצא והמצווה. המגן אברהם, לעומתו, סובר כצד א' – שחכמים עקרו את המצווה לגמרי ולכן התוקע בשבת לא קיים מצווה כלל.

הגאון בעל 'חלקת יואב' (בקונטרס 'קבא דקשייתא', סימן צ"ט) תמה מאוד על דברי רעק"א, ומקשה עליו שתי קושיות קשות:

קושיה ראשונה: מדין ישיבה בסוכה. המשנה בסוכה (דף כח) עוסקת במי שראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית, שם בית שמאי פוסלים ובית הלל מכשירים. הגמרא בדף ג' מסבירה שהחשש הוא 'שמא ימשך אחר שולחנו' לתוך הבית. והנה, תוספות שם (דף ג' ע"ב) כותב במפורש: מי שאוכל בצורה כזו ועובר על גזירת חכמים – 'אפילו מדאורייתא לא קיים' מצוות סוכה! הרמב"ם והשולחן ערוך (תרל"ד) פוסקים להלכה כבית שמאי, שמי שאכל כך 'כאילו לא אכל בסוכה כלל'. שואל החלקת יואב: אם חכמים גזרו 'שמא ימשך', ומי שעובר על הגזירה לא קיים מצווה אפילו מדאורייתא (כשיטת תוספות), כיצד טוען רעק"א שבשופר התוקע בשבת כן קיים מצווה מדאורייתא? הרי חזינן שגזירת חכמים עוקרת את המצווה דאורייתא לחלוטין! (אמנם הר"ן חולק על תוספות וסובר שמהתורה יצא, וכל הדיון הוא מחלוקת ראשונים, אך לתוספות הקושיה עומדת).

ניסיון תליית החקירה במחלוקת תנאים:  הרב צבי פסח פרנק הציע לתלות את חקירתנו במחלוקת תנאים במשנה (סוכה כג) לגבי עושה סוכתו בראש האילן או על גבי בהמה: הגזירה היא שאסור לעלות לאילן או לרכוב על בהמה בשבת.

  • רבי יהודה פוסל את הסוכה לכל שבעת הימים כי אינה 'ראויה לשבעה' (שהרי בשבת אסור להשתמש בה).
  • רבי מאיר מכשיר ואומר 'מדאורייתא מחזי חזי ורבנן דגזרו בה'. הסביר הרב פרנק: רבי יהודה סובר שאם יעלה בשבת לא יצא ידי חובה אפילו דאורייתא (צד א' – עקרו את המצווה), ולכן היא אינה ראויה לשבעה. רבי מאיר סובר שאם יעלה בשבת כן יצא ידי חובה דאורייתא (צד ב'), ולכן היא נחשבת ראויה לשבעה.

אולם, הרב יחיאל יעקב וינברג בספרו 'שרידי אש' מקשה קושיה עצומה על הרב פרנק: הרמב"ם פוסק כרבי מאיר שסוכה בראש האילן כשרה, ומצד שני פוסק כבית שמאי שראשו ורובו ושולחנו בבית לא יצא ידי חובה. אם שתי ההלכות תלויות באותו יסוד, יש כאן סתירה מפורשת ברמב"ם! ה'שרידי אש' מיישב על פי הריטב"א, שמסביר שגם רבי יהודה מודה שמי שעולה בשבת לאילן קיים מצווה מדאורייתא, אלא שלדעתו עצם המניעה ההלכתית הופכת את הסוכה ל'לא ראויה'. ממילא, מחלוקתם אינה קשורה לחקירה שלנו, וכולם מודים שמהתורה יוצאים ידי חובה.

קושיה שנייה של החלקת יואב: מקריאת שמע אחרי חצות. המשנה בברכות (דף ב') קובעת שמצוות קריאת שמע של ערבית היא עד חצות, כדי 'להרחיק את האדם מן העבירה'. תלמידי רבינו יונה כותבים שמי שקורא אחרי חצות לא יצא ידי חובה. הנה שוב גזירת חכמים שעוקרת את המצווה מדאורייתא, בניגוד לשיטת רעק"א! אך כאן תמהתי על החלקת יואב: הרי הרמב"ם (הלכות קריאת שמע א, ט) והשולחן ערוך (רל"ה, ג) פוסקים מפורשות שלא כרבינו יונה, ואומרים שאם עבר וקרא עד שלא עלה עמוד השחר – יצא ידי חובתו! אם כן, אין כאן קושיה לשיטת הרמב"ם והשואל בשופר.

אך אם נתבונן בדבר, הסתירה ברמב"ם חוזרת אלינו: מצד אחד, בסוכה ושולחנו בבית – פוסק הרמב"ם שלא יצא ידי חובה כלל (גזירת חכמים עקרה דאורייתא). מצד שני, בקריאת שמע אחרי חצות – פוסק הרמב"ם שיצא ידי חובה! כיצד ניישב סתירה זו?

שמעתי יסוד נפלא מהרב הראשי לישראל, הרב קלמן בר שליט"א: כדי לדעת האם עובר על גזירת חכמים יוצא ידי חובה מדאורייתא, יש לבדוק מהי סיבת התקנה ומה היה החשש של חכמים. נשאל: מה יקרה אם החשש יתממש בפועל?

  • בסוכה ושולחנו בבית – החשש הוא שמא יימשך אחר שולחנו ויאכל בתוך הבית. אם החשש יתממש והוא יאכל בבית, הוא לא יקיים מצוות סוכה כלל! מכיוון שמימוש החשש גורם לביטול המצווה עצמה, חכמים עקרו את המצווה מיסודה למי שעובר על הגזירה.
  • בשופר בשבת – החשש הוא שמא יטלטל ארבע אמות ברשות הרבים. אם החשש יתממש והוא יטלטל ברשות הרבים, האם המצווה עצמה תיפגע? לא! הוא יעבור על איסור טלטול, אך תקיעת השופר שלו תהיה מצווה כשרה. לכן חכמים לא עקרו את המצווה עצמה, והתוקע בשבת קיים מצווה מהתורה.
  • בסוכה בראש האילן – החשש הוא שמא יתלוש. תלישה היא איסור שבת חיצוני למצווה, ואינה פוגעת בכשרות הישיבה בסוכה. לכן גם כאן המצווה לא נעקרה והסוכה כשרה.

אולם, סברה זו, עם כל יופייה, נתקלת בקושי מול דין קריאת שמע אחרי חצות! בקריית שמע, החשש של חכמים הוא שמא יישן ותעבור עונתה (יעלה עמוד השחר). אם החשש יתממש והוא יישן עד הבוקר – הוא יפסיד את המצווה לגמרי! לפי סברת הרב בר, חכמים היו צריכים לעקור את המצווה למי שקורא אחרי חצות, אך הרמב"ם פוסק שכן יוצא!

לכן, אני מציע להוסיף ולחדש נדבך נוסף לסברה זו, והוא ההבחנה בין חפצא לגברא: כדי שגזירת חכמים תעקור את המצווה מהתורה, לא מספיק שמימוש החשש יבטל את המצווה, אלא צריך גם שהגזירה עצמה תוטל על החפצא של המצווה.

  • בסוכה ושולחנו בבית (או בסכך פסול כגון נסרים רחבים) – הגזירה מוטלת על החפצא; חכמים הגדירו את הישיבה הזו כ'ישיבה פסולה' ואת החפץ כלא-סוכה. ברגע שהחפצא נפסל על ידי חכמים, אין אפשרות לצאת בו ידי חובה מהתורה.
  • בקריאת שמע אחרי חצות או שופר בשבת – הגזירה אינה על החפצא (השופר לא נפסל, ופרשיות שמע לא נפסלו), אלא זוהי גזירה על הגברא – איסור פעולה בלבד ('אל תקרא כעת', 'אל תתקע כעת'). בכל מקום שהגזירה היא על הגברא בלבד, גם אם האדם עבר על איסור חכמים, המצווה מצד החפצא שלה נותרה שלמה, ולכן יוצא בה ידי חובת דאורייתא.

זהו החילוק העולה להלכה, המיישב את כל הקושיות והסתירות בשיעורנו. שנזכה לקיים את המצוות כהלכתן ולשמוע קול שופר ברצון חכמים.

מצוות צריכות כוונה-תקיעת שופר

י"ט אלול תש"ף

מצוות צריכות כוונה – תקיעת שופר

בגמ' ר"ה כ"ח.

"שלחו ליה לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה יצא … אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא. פשיטא היינו הך מהו דתימא התם אכול מצה אמר רחמנא והא אכל אבל הכא (ויקרא כג, כד) זכרון תרועה כתיב והאי מתעסק בעלמא הוא קמ"ל אלמא קסבר רבא מצות אין צריכות כוונה"

יש כאן בגמ' 2 טעמים מדוע התוקע לשיר יצא. 1 – "זכרון תרועה" . 2 – "מתעסק".

מסביר רש"י:

"מהו דתימא התם אכול מצה קאמר רחמנא והא אכל – ונהנה באכילתו הלכך לאו מתעסק הוא שהרי אף לענין חיוב חטאת אמרינן (כריתות דף יט:) המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה"

דהיינו לפי דברי רש"י ההבדל בין מצה לתקיעת שופר הוא שבמצה יש לאדם הנאה בכל מקרה ולכן לא נחשב מתעסק, משא"כ בשופר.

שואל הפנ"י : ומה בכך שנהנה ? ואם אכן יש להנאה משמעות אז למה באמת למסקנת הגמרא התוקע לשיר יצא ?

בהמשך הגמ' (כט.) מובא:

"אמר ליה רב זירא לשמעיה איכוון ותקע לי אלמא קסבר משמיע בעי כוונה"

נחלקו המפרשים אם חולק ר' זירא על רבא וסובר שמצוות צריכות כוונה, או שאינו חולק וסובר שמצוות אינן צריכות כוונה, ודוקא במשמיע ושומע צריך כוונה, להוציא ידי חובה מישהו אחר.

הרשב"א מסביר בדברי רש"י במקום שאכן הם חולקים, רב זירא סובר מצוות צריכות כוונה ואילו רבא סובר מצוות אין צריכות כוונה.

הרי"ף במקום מביא רק את דברי ר' זירא שאמר לשמשו לכוון ולתקוע לו. מסיק מכאן הרא"ש:

"רב אלפס ז"ל לא הביא דברי רבה אלא רק דברי ר' זירא משום דס"ל דהכי הלכתא. אע"ג דרבה ורבא והנך דשלחו לאבוה דשמואל סברי דמצוות אינן צריכות כוונה הלכתא כר' זירא".

דהיינו שסובר מצוות צריכות כוונה.

ברמב"ם מצאנו 2 הלכות שנראות לכאורה סותרות זא"ז:

הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה פ"ו ה"ג מביא:

"אכל מצה בלא כונה כגון שאנסוהו עכו"ם או לסטין לאכול יצא ידי חובתו".

ואילו ברמב"ם הלכות שופר סוכה ולולב פ"ב ה"ד

"המתעסק בתקיעת שופר להתלמד לא יצא חובתו. וכן השומע מן המתעסק לא יצא. נתכוון שומע לצאת ידי חובתו ולא נתכוון התוקע להוציאו או שנתכוון התוקע להוציאו ולא נתכוון השומע לצאת לא יצא ידי חובתו. עד שיתכוין שומע ומשמיע"

שואל המגיד משנה: אם מצוות אין צריכות כוונה (כמו שפוסק הרמב"ם במצה) מדוע שופר לא יצא?

מתרץ הרב המגיד:

"לא מצאתי בזה תירוץ נאה לדעתי רק שנאמר שרבנו סובר דאינו דומה אכילת מצה לתקיעת שופר שבתקיעת שופר אינו עושה מעשה אלא השמיעה ואפילו התוקע עיקרו הוא השמיעה לפיכך צריך כוונה מה שאין כן באכילת מצה ורבה הוא שהשוה דינם והאריך שם ובסוף דבריו כתב עם כל זה אני מסתפק שלא תהיה נוסחת הרמב"ם ז"ל אמתית שם גבי מצה לא יצא במקום יצא ויבואו שופר ומצה שניהם דינם שוה וכן נראה מן ההלכות".

המ"מ מציע שני כיוונים: הראשון הוא לחלק בין מקום שיש בו מעשה (כאכילת מצה) שבו כוונה לא מעכבת, לבין מקום שאין בו מעשה (כשמיעת קול שופר, שזו המצווה ולא מעשה התקיעה), שם צריך כוונה כי מעשה המצווה חלש יותר .[1]

מה הסבר הדברים? מדוע במעשה לא צריך כוונה ובמקום שהמצווה אינה במעשה צריך?

מביא ר' שמואל בשם ר' שמעון שקאפ ששאל את ר"ח והשיב לו :

יש לדון בשאלת מצוות צריכות כוונה, מה יסוד הדברים:

  • אפשר לומר דהא דמצוות צריכות כוונה היינו שכל מעשה מצוה הנעשית שלא בכוונה אינו מעשה מצוה כלל והרי הוא כמתעסק שאין בידו מעשה מצוה כלל.
  • או שניתן לומר שיש 2 עניינים, יש מעשה ויש כוונה, ואם עשה מעשה מצווה ללא כוונה, המעשה עדיין מעשה אלא שבשביל לצאת צריך גם כוונה.

הרב כהנמן רצה להוכיח ממצוות חינוך דמשמע כהסבר השני דעדיין יש בידו מעשה מצווה דאל"כ מה העניין לחנך קטן למצוות, הרי בלא דעת או גם כוונה ואם כהסבר ראשון אין כאן מעשה מצווה כלל ומה הועלנו בקיום המצווה ע"י הקטן.

מביא ר' שמואל בשם ר' שמעון שקאפ:

הגמ' שם בר"ה כח: בהמשך לדברי רבא שסובר מצוות אינן צריכות כוונה מביאה את שאלת אביי:

"א"ל אביי אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה אמר לו שאני אומר מצות אינו עובר עליהן אלא בזמנן"

דהיינו אביי שואל אם מצוות אין צריכות כוונה אזי אדם שישן "סתם" בסוכה בשמיני יעבור בבל תוסיף, כי קיים המצווה אף בלי כוונה.

ואם נסבור כהסבר שני דבכל מקרה יש מעשה מצווה אף אם לא התכוון, מדוע, אפוא, שאלת אביי אינה אף למ"ד מצוות צריכות כוונה ?

מוכח מכאן דלמ"ד מצוות צריכות כוונה, ללא כוונה אין בכלל מעשה מצווה.

מסביר ר' שמואל:

גם למ"ד מצוות אין צריכות כוונה צריך שיהיה מעשה מצווה כמו למ"ד מצוות צריכות כוונה. אלא שהחילוק ביניהם שלמ"ד מצוות צריכות כוונה הכוונה היא עושה את מעשה המצווה, דבלי הכוונה אין מעשה מצווה (כמו שאמרנו). אולם למ"ד מצוות אין צריכות כוונה עצם העובדה שאדם עושה מעשה מצווה בזמנה, כמו לולב בסוכות, קר"ש בבוקר, תפילין זה הופך את המעשה למעשה מצווה.

כל זה נכון דווקא במעשה. דהייינו, שאדם עושה מעשה יש כאן ביטוי למעשה מצווה, משא"כ במחשבה אין כאן ביטוי למעשה מצווה, ובמה יתבטא מעשה המצווה? זה שאדם עבר ליד ביהכנ"ס ושמע קול שופר בין קולות נוספים עדיין לא נחשב שיצא ידי מצוות שופר וכדי שיהיה מעשה מצווה צריך או מעשה או כוונה.

מה, אפוא, המצווה בתקיעת שופר? האם לתקוע או לשמוע ?

צריך לומר דבשופר המצווה היא לשמוע קול שופר – "זכרון תרועה". וזה גם נוסח הברכה – "לשמוע קול שופר".

שמיעה היא מעשה שאינו ניכר, שאינו עושה מעשה. ללא כוונה לא ניתן לדעת שזו שמיעה של מצווה, משא"כ כמו שאמרנו כאשר יש מעשה מצווה כמו אכילת מצה או הנחת תפילין שעצם עשיית המעשה, בזמן חיוב המצווה, מעיד על כך שעושה זאת לשם מצווה.

לפ"ז רבא למד שהמצווה היא התקיעה ולכן התוקע לשיר יצא כמו כפאהו לאכול מצה, דבשניהם יש כאן מעשה מצווה. בהו"א היה לגמ' צד לומר  דבשופר המצווה היא לשמוע – "זכרון תרועה", קמ"ל רבא דיצא משום שהמצווה היא לתקוע.

ר' זירא לעומת זאת למד שהמצווה היא לשמוע ועל כן במצוות שאין בהם  מעשה ניכר אלא בפעולה פסיבית, בשמיעה, צריך כוונה כדי לצאת.

ולפ"ז באמת אין מחלוקת בין רבא לר' זירא לעניין מצוות צריכות כוונה (אלא לעניין מהות המצווה בתקיעת שופר), ושלא כרשב"א שהבאנו לעיל שהסביר שהמחלוקת היא אי צריכות כוונה אם לאו.

הרמב"ם פסק כמו ר' זירא ולכן במצוות תקיעת שופר על מנת שיהיה ניכר שמקיים מצווה צריך כוונה ולכן פסק שהתוקע לשיר לא יצא, בניגוד לאכילת מצה, שם קיום המצווה הוא בעשייה פיזית דאין צריך כוונה.

לעניין נוסח הברכה ר"ת פוסק שמברכים "על תקיעת שופר"

שואל הראבי"ה מה המקור של ר"ת הרי מפורש בירושלמי שמברכים "לשמוע קול שופר".

אלא ר"ת פוסק כרבא שהתוקע לשיר יצא ולפי מה שהסברנו זה משום שהמצווה היא התקיעה ויש כאן מעשה ניכר שאינו צריך כוונה וזה גם המקור והטעם לברך – "על תקיעת שופר".

הרמב"ם הלכות שופר סוכה ולולה פ"א ה"ג כותב:

"שופר של עכו"ם אין תוקעין בו לכתחלה ואם תקע יצא… וכן שופר של עולה לא יתקע בו ואם תקע יצא שאין בקול דין מעילה."

שואל המגיד משנה – והרי בגמ' ראש השנה כח. מובא:

"אמר רב יהודה בשופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא בשופר של שלמים לא יתקע ואם תקע לא יצא … אלא אמר רבא אחד זה ואחד זה לא יצא"

אלא הדברים כמו שאמרנו:

רבא לשיטתו שהמצווה היא לתקוע ולכן כאשר לצורך התקיעה הוא משתמש בשופר של עולה לא יצא כי זו מעילה.

אבל הרמב"ם פוסק שהמצווה היא לשמוע ולכן יצא כי "קול מראה וריח אין בהם משום מעילה".

[1] הכיוון השני הוא לומר שיש טעות בגרסה בהלכות חמץ ומצה ובעצם דעת הרמב"ם בשני המקומות שמצוות צריכות כוונה.

שיעור הרב צביקה פרוינדליך

ערך וסיכם עו"ד משה פריי

ראש השנה: שכח המלך הקדוש בליל ר"ה

שכח ולא אמר המלך הקדוש בליל ראש השנה

המשנה ברורה בשער ציון תקפ"ב (ד) מביא בשם ר' אבלי פאסוועלער (שהיה אב"ד בוילנא בזמן הגאון): 

"אם טעה בליל ר"ה ולא אמר המלך הקדוש שא"צ לחזור כדין טעה ולא הזכיר יעלה ויבוא בליל ר"ח שא"צ לחזור מחמת שאין מקדשים החודש בלילה. ולענ"ד לא נהירא דזה היה שייך רק אם היה מתפלל תפלת חול משא"כ בזה שמתפלל תפלת יו"ט ממ"נ אינו יוצא …"

ובשו"ע עצמו:

אם שכח המלך הקדוש חוזר לראש (בין ביום ובין בלילה).

דהיינו לפי ר' אבלי – ליל ר"ה הוא כמו ליל ר"ח

מאידך המ"ב סובר שבליל ר"ה יש תרתי דסתרי – א"א להתפלל תפילת חג אולם לומר הא- ל הקדוש.

בסידורים ישנים מובא בשם ר' ש"ז אויערבך: מי ששכח יעלה ויבוא  בברכת המזון  בלילה לא יחזור (כמו ביעלה ויבוא). אח"כ רשז"א חזר בו – וכתב שצריך לחזור

מה העניין ? מה הדימיון שמדמה ר' אבלי בין המלך הקדוש בליל ר"ה ליעלה ויבוא בראש חודש?

הטעם שביעלה ויבוא אינו חוזר בלילה הוא משום "שאין מקדשים את החודש בלילה". 

מה העניין בזה ?

הגמ' בשבת כד קובעת כלל לגבי תוספות בשמונה עשרה:

"דתני רבי אושעיא: 'ימים שיש בהן קרבן מוסף, כגון ראש חודש וחולו של מועד, ערבית ושחרית ומנחה מתפלל שמונה עשרה ואומר מעין המאורע בעבודה, ואם לא אמר – מחזירין אותו, ואין בהן קדושה על הכוס, ויש בהן הזכרה בברכת המזון; ימים שאין בהן קרבן מוסף, כגון שני וחמישי ותעניות ומעמדות ('שני וחמישי' מאי עבידתייהו אלא שני וחמיש ושני של 'תעניות ומעמדות, ערבית ושחרית ומנחה – מתפלל שמונה עשרה, ואומר מעין המאורע בשומע תפלה, ואם לא אמר – אין מחזירין אותו ואין בהן הזכרה בברכת המזון."

דהיינו ביום שאומרים מוסף כמו ר"ח אם שכח יעלה ויבוא – חוזר

וביום שאין אומרים מוסף – כמו חנוכה ופורים – אינו חוזר

מסביר ר' שמואל:

העניין בזה הוא שבימים שיש בהם מוסף יש קדושה יתירה ביום ואז תיקנו תפילה אחרת : שמונה עשרה עם תוספות ואם שכח התוספת לא יצא ידי חובת התפילה.

בימים שאין בהם מוסף זהו רק תוספת לתפילה "מעין המאורע" ולכן גם אם שכח בכל זה יצא י"ח תפילה.

וכך מדוייק מלשון הרמבם הלכות תפילה פ"ב ה"י:

" בראשי חודשים ובחולו של מועד–מתפלל ערבית ושחרית ומנחה תשע עשרה ברכות, כשאר הימים; ואומר בעבודה אלוהינו ואלוהי אבותינו"

ובהי"ד:

 " בחנוכה ופורים, מוסיפין בהודיה על הניסים"

אם העניין הוא בזה שבראש חודש יש קדושה יתירה מדוע א"כ בלילה לא חוזר ?

הרי"ף בברכות מביא שאם טעה ולא הזכיר של ר"ח בערבית אין מחזירים אותו שאין מקדשים את החודש בלילה ואם טעה בשבת וביו"ט מחזירים. ומביא את רבינו יונה שבימים אלו קדושתם גם בלילה.משמע מדבריו שאין קדושת ר"ח בלילה. 

א"כ מדוע אומרים יעלה ויבוא בלילה?

רשי שבת כד: אומר שאין אומרים עננו בתענית בלילה שמא עד מחר ירגיש לא טוב ולא יצום ונמצא דובר שקרים.

משמע שאלמלא זה, היה צריך לומר, הגם שזה לא תענית. אלא שהיה צריך להוסיף עננו (אלמלי "דובר שקרים") משום שיש דין להזכיר מעין המאורע כבר בלילה. 

 

ועל כן גם בר"ח למרות שאין קדושת ר"ח בלילה אומרים יעלה ויבוא מעין המאורע.

נמצא שחלוק הדין של יעלה ויבוא ביום – זה דין בתפילה וע"כ אם שכח – חוזר,

מדין יעלה ויבוא בלילה – שזה רק דין מעין המאורע וע"כ אם שכח אינו חוזר.

מי ששכח יעלה ויבוא בברכת המזון בשבת חייב לחזור וזאת מכיוון שיש חיוב לאכול ועל כן חייב גם לברך וכשיש חיוב לברך אם שכח צריך לחזור 

(ועל כן אם שכח רצה בסעודה שלישית שאין חיוב בפת אם שכח לא יחזור).

כך גם בסוכות ופסח שיש חיוב לאכול בלילה ראשון אם שכח יעלה ויבוא – חוזר משא"כ ביום (בשבועות יש מחלוקת).

בראש השנה השו"ע מביא שצריך לחזור כי יש חיוב לאכול כמו בכל יו"ט. לעומת זאת בט"ז מובא שזה "יום דין" (יש אפילו עניין להתענות) ולא יום שמחה והיות ואין חיוב לאכול על כן מי ששכח יעלה ויבוא בברכת המזון לא צריך לחזור.

המשנה ברורה מביא שגם אם יש עניין להתענות זה לא בליל ר"ה וצריך לאכול. הטעם לכך הוא מכיוון שבלילה זה לא יום דין. על פי הקבלה הדין מתחיל רק משעה שלישית ביום (ולכן כתבו שגם ותיקין לא יתחילו מוסף לפני שעה שלישית).

לפי זה מכיוון שליל ר"ה אינו יום דין לפיכך גם "המלך הקדוש" אינה תוספת של תפילה חדשה אלא רק אזכרה מעין המאורע ולכן אומר ר' אבלי שזה כמו ר"ח שיעלה ויבוא בלילה זה רק אזכרה ולא חוזר אבל ביום זה כבר חלק מהתפילה ואם טעה חוזר.

(לילה שני של ר"ה זה כמו לילה ראשון ובעשי"ת בלילה – לא ברור האם כמו ליל ר"ה או שכבר התחילו ימי הדין וחוזר)

(צריך לסגור עניין ר' שז"א שחזר בו לעניין יעלה ויבוא בברכת המזון בלילה)

שעור הרב מוטי פרוינדליך

ערך וסיכם עו"ד מוישי פריי

ר"ה: מהלך התשובה מראש השנה ליו"כ

מהלך התשובה מראש השנה ליום כיפור

מעמדו ומקומו של ראש השנה בעשי"ת מעורר תהיות. עשי"ת כוללים בתוכם, כמובן, גם את ר"ה ובכל זאת אם נבחון את עבודת ראש השנה לא נמצא סממנים  של תשובה בר"ה. אין אומרים וידוי והספרדים אפילו לא אומרים "א"מ חטאנו לפניך" (בחלק מהמחזורים נמצאים בסוגריים הקטעי ה"בעייתים" באבינו מלכנו).

והדברים צריכים ביאור:

  1. אם ר"ה הוא חלק מעשי"ת מדוע אין וידוי ואין שום סממן של תשובה ?
  2. ר' ישראל סלנטר שואל: לכא' היה צריך להפוך את הסדר בין ר"ה ויוכ"פ. כי אם בר"ה  נידונים מן הראוי היה לבקש סליחה וכפרה קודם לגזר הדין ולא אחר כך.
  3. הגמרא ר"ה טז: וא"ר יצחק אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה שנאמר "כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם" ומסביר רש"י "ואפילו הוא עתיד להרשיע לאחר זמן", דהיינו כי בדין של ר"ה אינם מתחשבים במה שהאדם עתיד להיות ואפילו אם ידוע בשמים כי לאחר זמן יהיה רשע, אם בשעת הדין הוא בבחינת צדיק דנים אותו כצדיק. 

רבינו חננאל מביא את הירושלמי שממנו משמע שאפילו אם בעבר היה רשע, אם בשעת הדין הוא בבחינת צדיק, דנים אותו כצדיק. 

את דברי רש"י ניתן להבין, ניתן לדון את האדם מבלי להתחשב במה שיעשה בעתיד אולם דברי הירושלמי טעונים הסבר איך יעלה על הדעת שאדם חוטא כל הזמן, יגיע לבית כנסת בר"ה וידונו אותו לפי אותה שעה בלבד?!

הרמב"ם הלכות תשובה פ"ב ה"ג:

"ומה היא התשובה–הוא שיעזוב החוטא חטאו, ויסירנו ממחשבתו ויגמור בליבו שלא יעשהו עוד, שנאמר "יעזוב רשע דרכו, ואיש אוון מחשבותיו"  וכן יתנחם על שעבר, שנאמר "כי אחרי שובי, ניחמתי, ואחרי היוודעי, ספקתי על ירך"  ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר "ולא נאמר עוד אלוהינו, למעשה ידינו–אשר בך, ירוחם יתום".  וצריך להתוודות בשפתיו…"

יש כאן 3 שלבים בתשובה: קבלה לעתיד, חרטה לעבר, וידוי.

  1. ישנו  בית שמואל :הדין הוא שגזלן פסול לעדות. ופוסק הבית שמואל שאם החליט להחזיר הגזילה הרי הוא כבר כשר לעדות. וצריך להבין הרי עדיין לא עשה את כל "נוהל התשובה" ומדוע כבר כשר לעדות?
  2. הגמרא הידועה בקידושין מט: "הרי את מקודשת על מנת שאני צדיק' – אפילו רשע גמור, מקודשת, שמא הרהר תשובה בדעתו". הלכה זו מפתיעה במקצת: וכי די בכך שאדם יהרהר תשובה בלבו?
  3. יבמות כב: – המשנה שם (ע"א) קובעת שממזר חייב בכבוד אביו, וחייב מיתה אם הכהו. ושואלת הגמרא: הרי חיוב זה מתייחס רק למי ש"עושה מעשה עמך", ואילו האב דנן בא על ערווה והוליד ממנה בן! ואף אם עשה תשובה על כך, הלוא על זה נאמר "'מעֻוות לא יוכל לתקון'– זה הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר" דהיינו: שחטאו אינו ניתן לתיקון מלא, שכן עקבות ברורים שלו ממשיכים להתקיים בעולם. ומשיבה הסוגיה שם: "השתא מיהא עושה מעשה עמך הוא", כלומר: אף על פי שהכפרה על חטאו היא במובן מסוים בלתי-אפשרית, יכול האדם עצמו להתרומם ולהגיע למדרגת 'עושה מעשה עמך". 

מכל המקרים הנ"ל משמע שניתן לעשות תשובה ברגע אחד ואם כן צריך ליישב מה עם כל נוהל התשובה של הרמב"ם?

אלא צריך להסביר:

מהלך התשובה כולל 2 מרכיבים:

האחד הגדרתו של האדם כצדיק או רשע – זה אינו תלוי בכפרת חטאים או בעבירות שעשה או לא עשה אלא בבחירת הדרך- מי שעולה על דרך טובה ומחליט לקבל עול מלכות שמים הרי הוא צדיק ומי שחלילה לא הרי הוא רשע.

העניין השני הוא כפרת החטאים שהאדם ביצע. לעניין זה יש לבצע "נוהל" תשובה מלא כפי שמופיע ברמב"ם (קבלה, חרטה, וידוי).

ההחלטה האם אתה צדיק או רשע היא החלטה של רגע. אדם יכול ברגע אחד להחליט שהוא צדיק. "יעזוב רשע דרכו" – ניתן להעשות ברגע אחד.

[המנחת חינוך (מצוה שס"ד) אומר: "דבאמת צדיק ורשע אינו תלוי בכפרה כלל, דהא יש עבירות חמורות דאין מתכפר בתשובה כמבואר לקמן, ומכל מקום כיון שמתחרט ושב הוי צדיק, הכא נמי נהי דאין לו כפרה בתשובה בלב, מכל מקום הוי צדיק כיון שמתחרט לפני קונו יתברך, ואינו תלוי בכפרה כלל".

גם לפי הרב סולובייצ'יק ז"ל (איש ההלכה), כולל הליך התשובה שני מרכיבים שונים. מרכיב אחד הוא כפרת החטא, שאכן מותנית בווידוי, ובעבֵרות חמורות – גם במכפרים נוספים. המרכיב השני הוא תיקון האדם, ומרכיב זה אינו מותנה בווידוי, שכן המוקד שלו אינו בטיפול במה שהיה, כי אם בשינוי הדרך והזהות האישית של העבריין.]

העולה מהדברים שאדם יכול להיות צדיק גמור אפילו שיש קופה של חטאים תלויה מאחוריו שממתינה עדיין לכפרתה.

זוהי הגמרא בקידושין "שמא הרהר תשובה",

זוהי הגמרא ביבמות שהחוטא אפילו שהוליד בן ממזר ואין לו כפרה עדיין יכול להיות צדיק.

וזהו גם עניינו של גזלן שברגע אחד, אם החליט להשיב את הגזילה ולחזור מדרכו, שוב אינו רשע וכשר לעדות.

  • ר' אהרן קוטלר שואל: לפי רבי "עיצומו של יום מכפר" והדברים צריכים ביאור אדם יכול לאכול שקצים לסעודה מפסקת לצום ביום כיפור ויחשב צדיק ?

תשובה: לא, אולי מבחינת כפרת חטאים יתכפרו עוונות אבל בשביל שיקרא צדיק צריך לעלות על המסלול הנכון.

ואכן באמת אותו רשע למרות שעבר יוכ"פ ולפי רבי נתכפרו עוונותיו , יהיה פסול לעדות כי מבחינת ההגדרה הוא עדיין "רשע".

  • הרמב"ם הלכות תשובה פרק א: "ב  כיצד מתוודה–אומר אנא ה' חטאתי עוויתי פשעתי לפניך, ועשיתי כך וכך, והרי ניחמתי ובושתי במעשיי, ולעולם איני חוזר לדבר זה.  זה הוא עיקרו של וידוי; וכל המרבה להתוודות ולהאריך בעניין זה, הרי זה משובח.

ג  וכן בעלי חטאות ואשמות–בעת שמביאין קרבנותיהם על שגגתן או על זדונן, אין מתכפר להן בקרבנם, עד שיעשו תשובה, ויתוודו וידוי דברים:  שנאמר "והתוודה–אשר חטא, עליה" (ויקרא ה,ה).

ד  וכן כל מחוייבי מיתות בית דין, ומחוייבי מלקות–אין מתכפר להם במיתתם או בלקייתם, עד שיעשו תשובה ויתוודו.  וכן החובל בחברו או המזיק ממונו–אף על פי ששילם לו מה שהוא חייב לו–אין מתכפר לו, עד שיתוודה וישוב מלעשות כזה לעולם:  שנאמר "מכל חטאות האדם" (במדבר ה,ו).

דהיינו הרמב"ם כותב שלא מספיק העונש אלא לצורך כפרה צריך גם תשובה ווידוי

ואילו בהלכות סנהדרין פי"ז ה"ז: 

"כל מי שחטא ולקה, חוזר לכשרותו:  שנאמר "ונקלה אחיך לעיניך" (דברים כה,ג)–כיון שלקה, הרי הוא אחיך"

איפה התשובה והיכן הוידוי?

אלא כפי שאמרנו  המלקות מנקות אמנם את החטא ו"כיוון שלקה הרי הוא כאחיך" אבל בשביל להתכפר צריך נוהל מלא, תשובה ווידוי.

תוספות ישנים: לפי רבי שעיצומו של יום מכפר, מדוע חרב בית המקדש הרי עבר יום כיפור וכיפר? 

ת: עדיין נשארו "רשעים" כי לא עלו על דרך של צדיקים.

(בילקוט שמעוני: "'תקעו בחודש שופר', רבנן אמרו: חדשו מעשיכם, שפרו מעשיכם, ואני מכסה בו את עונותיכם" – דהיינו יש מצב של שפרו מעשיכם למרות שיש עדיין עוונות, אלא שהקב"ה יכסה.)

לפי דברים אלו זהו מהלך התשובה של עשי"ת:

בר"ה אין חרטה ווידוי ואין סממן של תשובה מדובר בהמלכת הקב"ה * וקבלת לעתיד של עול תורה ומצוות – האדם מתייצב על דרך חדשה ונכונה ועל זה הוא נידון כצדיק . 

אולם עדיין יש לו חבילת חטאים על הראש שצריך לכפר- בשביל זה יש שאר עשי"ת ובשיאם יום כיפור ובסיום תהליך התשובה המלא הכולל חרטה ווידוי – מתכפרים גם החטאים.

לכן גם ר"ה קודם ליוכ"פ

(*גם מהבחינה הרעיונית ר"ה זה "היום הרת עולם" היום בו הכל מתחיל מחדש, ביום זה אין מקום להתעסק עם חטאי עבר אלא להתחיל מחדש את העתיד)

שיעור הרב מוטי פרוינדליך

ערך וסיכם: עו"ד מוישי פריי