image_print

הרהור כדיבור? – הרב יעקב קופר

                                                                                                                                                                                                             ט תמוז תשפ"ד

הרהור כדיבור דמי     

מקורות

  1. ברכות כ:

משנה. בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה; ועל המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו. רבי יהודה אומר: מברך לפניהם ולאחריהם. 

גמרא. אמר רבינא, זאת אומרת: הרהור כדבור דמי. דאי סלקא דעתך לאו כדבור דמי, למה מהרהר  אלא מאי הרהור כדבור דמי, יוציא בשפתיו! – כדאשכחן בסיני. ורב חסדא אמר: הרהור לאו כדבור דמי. דאי סלקא דעתך הרהור כדבור דמי – יוציא בשפתיו! – אלא מאי – הרהור לאו כדבור דמי, למה מהרהר – אמר רבי אלעזר: כדי שלא יהו כל העולם עוסקין בו והוא יושב ובטל. – ונגרוס בפרקא אחרינא – אמר רב אדא בר אהבה: בדבר שהצבור עוסקין בו. והרי תפלה דדבר שהצבור עסוקין בו, ותנן: היה עומד בתפלה ונזכר שהוא בעל קרי – לא יפסיק אלא יקצר, טעמא דאתחיל, הא לא אתחיל – לא יתחיל! שאני תפלה, דלית בה מלכות שמים. והרי ברכת המזון לאחריו, דלית בה מלכות שמים, ותנן: על המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו! אלא: קריאת שמע וברכת המזון – דאורייתא, ותפלה – דרבנן.

  1. רמב"ם הל' ברכות פ"א ה"ז

כל הברכות כולן צריך שישמיע לאזנו מה שהוא אומר ואם לא השמיע לאזנו יצא בין שהוציא בשפתיו בין שבירך בלבו.

  1. רמב"ם הלכ' קריאת שמע פ"ב ה"ח

הקורא קריאת שמע לא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתיו ולא יראה באצבעותיו כדי שלא תהיה קריאתו עראי, ואם עשה כן אע"פ שיצא ידי חובתו הרי זה מגונה, וצריך להשמיע לאזנו כשהוא קורא ואם לא השמיע לאזנו יצא, וצריך לדקדק באותיותיו ואם לא דקדק יצא.

  1. רמב"ם פ"כד ה"א:

יש דברים שהן אסורין בשבת אף על פי שאינם דומין למלאכה ואינם מביאין לידי מלאכה, ומפני מה נאסרו משום שנאמר אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי ונאמר וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר, לפיכך אסור לאדם להלך בחפציו בשבת ואפילו לדבר בהן כגון שידבר עם שותפו מה ימכור למחר או מה יקנה או היאך יבנה בית זה ובאי זה סחורה ילך למקום פלוני, כל זה וכיוצא בו אסור שנאמר ודבר דבר דבור אסור הרהור מותר

  1. שאגת אריה סימן ו

הרמב"ם כ' בפ"א מהל' ברכות …. הרי שכ' אפי' לא הוציא בשפתיו אלא שבירך בלבו נמי יצא ש"מ דס"ל הרהור כדיבור דמי. וק"ל שהרי בפ' כ"ד מהל' שבת כ' ונאמר וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך  …. שנא' ודבר דבר דיבור אסור הרהור מותר ע"כ אלמא הרהור לאו כדיבור דמי וזה סותר למש"כ בפ"א מה"ב.

  1. תורא"ש ברכות כ:

אמר רבינא זאת אומרת הרהור כדבור דמי. וגם לא דמי לההיא דפרק כל כתבי (קי"ג ב') ממצוא חפציך ודבר דבר דבור אסור הרהור מותר, שאני התם דאי לאו קרא הייתי מתיר אף דבור דלאו מלאכה הוא הילכך אין לנו אלא מה שאסר הכתוב, אבל הכא לענין ק"ש כתיב על לבבך הילכך הוי הרהור כדבור.

  1. המשך השאגת אריה

ונ"ל דס"ל להרמב"ם דע"כ ל"פ ר"ח ורבינ' אי הרהור כדיבור דמי אי לא אלא גבי ק"ש דכתי' בה לשון דיבור שנא' ודברת בם אלמא דיבור בעי שהרי אמתני' דבעל קרי מהרהר בלבו דאק"ש קאי ועלה פליגי ומינה דייקי למילתייהו כמבואר באותה סוגיא. אבל בשאר כל המצות דלא כתיב בהו דיבור אפילו ר"ח מודה דבהרהור נמי סגי להו הילכך בה"מ דכ' רחמנ' ואכלת ושבעת וברכת סתמ' ולא נא' ביה דיבור בהרהור בעלמ' נמי סגי אפי' לר"ח דס"ל הרהור לאו כדיבור דמי דהא לא כתיב ביה דיבור הילכך א"צ דיבור כלל וה"ה לכל הברכות שהן מד"ס כעין בה"מ דאוריי' תקון ובהרהור בעלמא סגי להו. ומזה תבין שמש"כ הרמב"ם בפ"ב מהל' ק"ש וצריך להשמיע לאזניו כשהוא קורא ואם לא השמיע לאזניו יצא וכ' עליו הכ"מ בשם רבי מנוח וצריך להשמיע לאזניו שיחתוך קריאתו בשפתיו לא שיקרא בלבו ע"כ. ולפ"ז הא דמסיים הרמב"ם ואם לא השמיע לאזניו יצא היינו שקרא בלבו ולא הוציא בשפתיו אלמא הרהור כדיבור דמי. דלית' להאי פירוש' דגבי ק"ש מודה הרמב"ם דכיון דכתיב בה דיבור הרהור לאו כדיבור דמי כדמוכח ההיא דפרק כ"ד מה"ש והא דכ' לא השמיע לאזניו יצא היינו שהוציא בשפתיו רק שלא השמיע לאזניו והיינו דלא מסיים הרמב"ם גבי ק"ש כמו שמסיים בפ' א' מהל' ברכות ואם לא השמיע לאזניו יצא בין שהוציא בשפתיו בין שבירך בלבו משום דגבי ק"ש הרהור לאו כדיבור דמי ס"ל.

  1. ברכות טו.

משנה. הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו – יצא; רבי יוסי אומר: לא יצא. גמרא. מאי טעמא דרבי יוסי – משום דכתיב: שמע – השמע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך. ותנא קמא סבר: שמע – בכל לשון שאתה שומע. ורבי יוסי – תרתי שמע מינה…….  תנן התם: הכל כשרים לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן, ורבי יהודה מכשיר בקטן. מאן תנא חרש דיעבד נמי לא? אמר רב מתנה: רבי יוסי היא, דתנן: הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו – יצא, דברי רבי יהודה; רבי יוסי אומר: לא יצא.

אמר רב יוסף מח' בק"ש אבל בשאר מצוות דברי הכל לא יצא דכתיב הסכת ושמע ישראל, מיתיבי לא יברך אדם ברהמ"ז בלבו ואם בירך יצא אלא אי איתמר הכי איתמר אמר רב יוסף מח' בק"ש דכתיב שמע ישראל אבל אבל בשאר מצוות דברי הכל יצא והכתיב הסכת ושמע ישראל ההוא בדברי תורה כתיב.

  1. תוס' שם: אבל בשאר מצוות יצא. וא"ת הא לעיל אמר דשאר מצוות ילפינן מק"ש כגון תרומה ומגילה וברהמ"ז. וי"ל דרב יוסף פליג אסוגיא דלעיל.
  2. תוס' ברכות כא:

וכתב רש"י בסוכה לח: דאדם המתפלל ושמע מפי החזן קדיש או קדושה אינו יכול להפסיק ולענות עם הצבור אלא ישתוק וימתין מעט דשומע כעונה .. ור"ת ור"י היו אומרים דאדרבה אי שומע כעונה הוי הפסקה אם שותק ומ"מ נהגו העם לשתוק ולשמוע וגדול המנהג.

  1. שו"ת רעק"א סימן ל'

 תודות אלף אל אדוני על הדבר אשר עשה לשמוח ביום שמחתי בפומבי והוא אות נאמן על עזוז אהבתו, אם כי לא ידעתי על מה,  ….   ובענין שהעלה אדמ"ו דודי הגאון נ"י בהחקירה באם כתב היום כך וכך לעומר אם יצא ידי הספירה בזה או לא, ותלה הדבר באם כתיבה כדבור דמי או לא, ובתר דבעי' הדר פשטה דלא יצא, ויסודו מדברי שו"ת שב יעקב (סי' מ"ט) שהעלה באם כ' הריני נשבע לא הוי שבועה דכתיבה לאו כדיבור דמי, והביא ראיות לדבריו, לזה דימה א"ד הגאון נ"י גם נידון זה לזה, אם כי איני כדאי ששלח לי, ובפרט להשיב בימים אלו אשר עוד יום יום באים פנים חדשות חכמי ונכבדי העיר וקשה להשמיט מעט ליקח מועד עכ"ז לבל השיב ריקם אשיב ויהי מה.

הנה עיינתי בשו"ת הנ"ל, ונכונים דבריו לענ"ד לדחות ראיות החו"י שס"ל דכתיבה כד"ד =כדבור דמי= אבל בהיפוך הראיות שהביא הוא דכתיבה לכד"ד, לא ראיתי ראיה ברורה בדבריו, זולת מה שהביא מסוגיא דמגילה (דף י"ח) דבעי דוקא קרא ואינו יוצא בכתיבה, ואי משום הא לא אריא לענ"ד להחליט דלאו כד"ד, דהא דמוקמינן במסקנא כגון דמנח מגילה קמיה וקרי בה וכתב וכו' אין ראיה דבעי קריאה, דבפשוטו י"ל אף דכתיבה כד"ד, מ"מ י"ל דשאני התם כיון דבעי שיהא קריאתו דוקא מתוך הכתב ולא בע"פ, א"כ נהי דכתיבה הוי כקריאה מ"מ הא הכתיבה הוי רק כקורא בע"פ, דאף דמתחילה קודם הכתיבה ראה כל פסוק בתוך המגילה והרהר בו מ"מ בשעה שכתב הוי קורא בע"פ, וכאלו ראה פסוק בתוך המגילה והרהר בו ואח"כ קרא הפסוק בע"פ, דפשיטא דלא יצא דהוי קורא בע"פ והכי נמי כן בכתיבה.

הראיה הג' שהביא א"ד הגאון נ"י ממתני' דפ"ק דתרומות חמשה לא יתרומו אלם כו' וקתני בתוספתא הטעם דאלם א"י לברך, ואם איתא דכתיבה כד"ד הא יכול לברך בכתב שיכתוב הברכה. 

  הנה למה שכתבתי דכתיבה דמי למוציא בשפתיו ואינו משמיע לאזניו נדחית ראיה זו, דמש"ה אלם לא יתרום כיון דלכתחילה צריך להשמיע לאזניו הברכה. 

  עוד היה נ"ל לכאורה לדחות ראיה זו, דהא בלא"ה קשה אם נידון דכתיבה כד"ד, איך מצינו ידינו ורגלינו, סופרי סת"מ שכותבים שם הוי"ה הא אסור לקרותו ככתיבתו בזה"ז, וע"כ צריך לחלק דהיכי דמכוון בהיפוך, דכתיבתו לא יחשב לקריאה לא מקרי קורא השם, וא"כ ממילא לא משכחת דיברך בכתב, כיון דהכתיבה יחשב לו לקריאה הוי כקורא את השם .

 סיכום מהלך השעור:

א. מובא בגמ' בברכות כ: שיש מח' אמוראים האם הרהור כדיבור אם לאו:

לרבינא הרהור חשיב כדיבור ולכן מהרהר בעל קרי בקריאת שמע וברכהמ"ז לאחריה כיוון שחייבו אותו משום שהם דאורייתא, ואע"פ שהוי כדיבור אין זה בכלל תקנת עזרא שמצריך לטבול קודם מפני שהתקנה היתה דווקא כעין מעמד הר סיני שזהו אמירת דברי קדושה [ יע' בתוס' ששם הוי שומע כעונה ולכן חשיב כאמירה ממש יותר מהרהור ולקמן נאריך].

לרב חסדא הרהור לאו כדיבור ומ"מ תיקנו רבנן שיהרהר במקומות שהם מדאורייתא' כדי שלא ייראה כפורש מהציבור.

ב. הרמב"ם פסק בהל' ברכות שיצא ידי חובה אפי' אם רק ברך בליבו,  הכס"מ בשם ה"ר מנוח לומד ברמב"ם שהוא פוסק כרבינא שהרהור כדיבור דמי.

אמנם מקשה ה'שאגת אריה' שמצינו לכא' סתירה בדברי הרמב"ם, בהל' שבת הרמב"ם לומד כסוגית הגמ' בקיג. שמכיוון שבאיסור 'דבר דבר' נאמר שאסור דיבור הרי שהרהור מותר, ולא הסיק שם הרמב"ם לאסור הרהור כדיבור.

ג. ניתן ליישב קושיא זו בב' מהלכים שונים:

מהלך התוס רא"ש- התורא"ש מקשה את הסתירה בין שבת לבין דעת רבינא שהרהור כדיבור ומיישב ששאני בשבת שללא הפס' של 'דבר דבר' מה שהתורה אסרה בשבת הוי דווקא מלאכה והחידוש הוא שגם דיבור של עסק יש בו מעין מלאכה אך כל זה שייך לחדש דווקא בדיבור אך לא במחשבה שהיא רחוקה ממעשה, לעומת זאת בק"ש שם  כתוב 'על לבבך' משמע אפי' דברים שבלב כהרהור.

אם נלך ע"פ דרך זו של התורא"ש, ניתן להרחיב ולומר ששאני שבת שדווקא שם נאסרה מעין מלאכה אך לכל הדברים שבעינן אמירה שתוציא לאור מחשבה של אדם גם מחשבה תיהני.

מהלך ה'שאגת אריה'- השאגת אריה יישב באופן אחר, שבאמת אה"נ כפי שרואים מהל' שבת דעת הרמב"ם שהרהור לאו כדיבור, ומה שבברכות יוצא יד"ח גם בהרהור הוא מכיוון שבברכות אין כלל דרישה שידבר אלא שיברך ומהיכי תיתי שברכה הוי דווקא בפה ולא בלב.

ע"פ יסודו מדייק השאגת אריה את הלשון השונה שנקט הרמב"ם בין הל' ברכות לבין הל' קריאת שמע, שדווקא בהל' ברכות כתב שיצא יד"ח בליבו אך בק"ש כתב דווקא את ההיתר שאם לא השמיע לאזניו, משום שבק"ש שבה נאמר דין של 'דיבור', 'ודברת בם' לכן שם הרהור לא מהני אך בברכות כתב הרמב"ם שאף הרהור גמור מותר. וכך אנו מרוויחים שלא צריך לדחוק בדברי הרמב"ם כפי שדחקו האחרונים שכוונת הרמב"ם בעצם שאף הרהור בליבו בק"ש יוצא יד"ח.

ד. הפר"ח הקשה על הבנה זו של השאגת אריה, דלפי דבריו בברכות הרי שבהרהור יוצא אף לרב חסדא יד"ח בהרהור, א"כ מדוע הגמ' הקשתה על רב חסדא מכך שמברך ברכהמ"ז לאחריו הרי ברור שאף רב חסדא יודה לזה כיוון שהרהור מהני לעניין זה וא"כ מדוע שלא יקיים את המצווה, אלא משמע ממהלך הגמ' שלרב חסדא שהרהור לאו כדיבור אין שום עניין לברך שלא כדברי השאגת אריה.

ה. ה'קהילות יעקב' יישב את השאגת אריה:

מצינו בגמ' בטו: מח' תנאים בדין האם יש חיוב 'שמע- השמע לאזניך', שלת"ק יצא ולר' יוסי לא יצא, ממרוצת הסוגיא משמע שהגמ' משווה את עניין ק"ש ג"כ לעניין קריאת מגילה ולעניין ברכה על הפרשת תרומה.

אך בסוף הסוגיא רב יוסף סובר שכל המח' היא דווקא לעניין 'שמע' אך ביתר הברכות כו"ע סברי שלא צריך להשמיע לאזנים.

התוס' מעיר שיש כאן מח' בין הסוגיא לרב יוסף האם לומדים את דיני האמירה מק"ש ליתר הברכות לפי מהלך הסוגיא לבין רב יוסף שסובר שלא לומדים מק"ש לבין יתר הברכות.

לפי"ז מיישב הקהילות יעקב שניתן לומר שגם בשאלה האם צריך דיבור ביתר הברכות יחלקו הסוגיות האם צריך ללמוד מק"ש או לא, ולפי"ז מהלך הגמ' בכ: שממנו היה משמע שאף לרב חסדא אין שום עניין בהרהור ביתר הברכות הוא דווקא כשיטה שלומדים מק"ש ליתר הברכות לעניין דיבור ולכן כיוון שהרהור לאו כדיבור הקשו על רב חסדא, אך ברמב"ם ניתן לומר שבנק' זו פסק כרב יוסף שלא למדנו מק"ש ליתר ברכות את דין האמירה וממי' בניגוד לק"ש ששם יש דין של 'דיבור' ביתר הברכות יוצא אפי' בהרהור בליבו. ואולי מה שהכריח את הרמב"ם לפסוק כך הוא פשטות הברייתא שהביא רב יוסף שבהרהור סגי ולא כמו שפרשו יתר הראשונים ששם הכוונה רק לענייםן שאינו צריך להשמיע לאזניו.

ו. הובא בספר 'יד אליהו' שהקשו, הרי לפי רבינא שהרהור כדיבור ולפי דרך הכס"מ זהו גם שיטת הרמב"ם, הרי שכאשר אנו עומדים בתפילה ומהרהרים מחשבות שלא שייכות לעניין התפילה לכא' צריך לחזור לראש התפילה, שכן הרהור כדיבור ודינו של מי שמפסיק בדברים בתפילה שעליו לחזור לראש.

היה ניתן ליישב בפשיטות שאמנם הרהור כדיבור, אך סוף כל סוף דווקא דיבור שבפה מהווה הפסק לדיבור שבפה ואין דיבור שבמחשבה מהווה הפסק לדיבור שבפה, אך לכא' נראה לא כך מדברי התוס' בברכות כא: שם התוס' תמיה על דברי רש"י שכתב שמי שבאמצע התפילה כאשר הציבור מגיע לקדושה, ימתין ויקשיב לחזן וכך ייצא בדרך של שומע כעונה, ותמה התוס' שסוף סוף הוי הפסקה, אך סתם שכיוון שזהו המנהג שהשתרש יש לשומרו אף שנשאר בקושיא עליו. והנה רואים שלתוס' אמירה מהווה הפסק לדיבור שבפה אע"ג שההפסקה לא נאמרה בפה, ואף לרש"י הסיבה למה התיר ניתן לומר משום שסובר ב'שומע כעונה' שעובד מעין שליחות נפק"מ באחרונים להמחשת חקירה זו האם אדם שצריך לנקביו יכול לצאת הברכה מדין שומע כעונה אך לענינינו שהאדם עצמו הוא המהרהר יסכים לתוס' וחוזרת קושית ה'יד אליהו' לדוכתא.

ז. יש ליישב הדברים ע"פ דברי הגרעק"א.

יע' בשו"ת בס' כט' ל', שם איירי בדודו שלא יכל להגיע לחגיגת נישואיו ולכן נועד עם רבני עיירתו לכבודו של הגרעק"א, ובמהלך ישיבתם ליבנו את סוגיית כתיבה כדיבור והעלו לדחות את ראיותיו של החוו"י, שרצה להכריע שכתיבה כד"ד, והכריעו שלאו כד"ד ויע' בתשובה שם מסכים רעק"א עם דודו לעניין שיש לדחות את ראיות החו"י, אך חולק עליו במסקנתו כיוון שיש לדחות אף את ראיותיהם.

בין דבריו רצה לדחות את ראיית דודו מאילם שאינו מפריש תרומה, שדודו דן לומר שאם כתיבה כדיבור הרי שהאילם יכול לכתוב את הברכה, דן רעק"א לדחות זאת משום שאף אם נאמר שיכול לצאת בברכה בכתיבה מ"מ לא הוי דין לכתחילא משום שאף אם נאמר שכתיבה כד"ד סוף סוף אינו משמיע לאוזניו, ולכן לא יפריש כדי שאחר יברך.

עוד דן לומר שאילו נאמר כך הרי שלא מצינו ידינו ורגלינו שאיך סופרי סתם יכתבו את שמות ה' הרי אסור להגותם אלא על כרחנו שמתכוונים שלא יחשב כדיבור ובאופן כזה לא חשיב כדיבור, ולכן גם האילם לא יכול לכתוב כיוון שאז מגיה את השם באותיותיו ולכן וודאי מתכוין שלא לומר ולכן לא יכול לברך באופן זה, [אמנם בפועל דוחה את דבריו כיוון שהאילם יכל לכתוב בשם אדנות].

עפ"י דברים אלו ניתן ליישב שעד כאן בכתיבה שהוי ממש מעשה חידש הרעק"א שאם מתכוין שלא יהיה כדיבור שאז זה לא נחשב כדיבור, אך לענינינו במחשבות שהאדם כלל לא רוצה בהם והם מחשבות ההולכות ובאות הרי שבכך זה לא נחשב לדיבור ודווקא הרהורים שהאדם רוצה בקיומם ורוצה על ידם לצאת חובת ברכה ואמירה הרובצים לפתחו דווקא הם חשובות לעניין 'הרהור כדיבור'.

ח. אמנם עדיין מוטל עלינו ליישב את מנהג הקדושה, שכן חילוק הרעק"א לא יהני לעניין זה הרי כל מטרת ההרהור וההקשבה הוא כדי לצאת ידי קדושה והאדם רוצה בהרהור זה וא"כ מדוע לא הוי הפסק, לכה"פ לשיטות האומרות ששומע כעונה כפשוטו, ויש ליישב ע"פ החתו"ס שבאר את מנהג זה ע"פ הגמ' בקידושין מ. 'מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה עבירה אין מצרפה למעשה', ודוק!!

ט. יע' בבה"ל ס' סב שלהלכה נקטנו שהרהור לאו כדיבור דמי.

שיעור הרב יעקב קופר    

הזכרת יעלה ויבא בליל ראש חודש

הזכרת יעלה ויבא בליל ראש חודש

הַחֹ֧דֶשׁ הַזֶּ֛ה לָכֶ֖ם רֹ֣אשׁ חֳדָשִׁ֑ים רִאשׁ֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם לְחָדְשֵׁ֖י הַשָּׁנָֽה: (שמות יב, ב)

תקנו חכמים להזכיר יעלה ויבוא בתפילת ראש חודש. ומובא בשולחן ערוך שאם שכח ולא הזכיר יעלה ויבא בליל ראש חודש אינו חוזר, לפי שאין מקדשין את החודש בלילה.

בשיעור זה נבאר מה פשר טעם זה, אחר שראו חכמים לנכון לתקן אמירת יעלה ויבוא בתפילה בליל ראש חודש למרות שאין מקדשין את החודש בלילה.

ונרחיב לבאר את הכלל שיש בהזכרות שתקנו חכמים – מתי אם לא אמר חוזר, ומתי אינו חוזר; עוד יתבאר איך יתכן לדמות דין שכח לומר המלך הקדוש בליל ראש השנה לדין שכח יעלה ויבוא בליל ראש חודש – והלא הטעם שאינו חוזר ביעלה ויבא שייך לכאורה רק לראש חודש.

דין מי שלא אמר יעלה ויבא בלילה וקושיה על כך * הכלל בהוספות שתקנו חכמים בתפילה * חילוק מהותי בין הזכרת יעלה ויבא בלילה להזכרת יעלה ויבא ביום * ביאור הדימוי בין שכח המלך הקדוש בלילה לשכח יעלה ויבא בלילה

דין מי שלא אמר יעלה ויבא בלילה וקושיה על כך

כתב השולחן ערוך בהלכות ראש חודש (או"ח תכב, א): "ערבית, שחרית ומנחה מתפלל י"ח ברכות ואומר יעלה ויבא ברצה. ואם לא אמרו בערבית, אין מחזירין אותו, ובאיזה מקום שנזכר שאינו חוזר, בין שר"ח יום אחד בין שהוא שני ימים, מפני שאין מקדשין את החדש בלילה. אבל אם לא אמרו שחרית ומנחה, מחזירין אותו".

ויש לתמוה בהלכה זו, ממה נפשך, מאחר שמצאו חכמים לנכון לתקן הזכרת יעלה ויבא בלילה, ולא התחשבו בכך שאין מקדשין את החודש בלילה, למה מועלת סיבה זו כלפי שאם לא אמר אינו חוזר.

והנה החיי אדם (ח"א כלל כד) הביא בשם הגאון מוהר"ר אבלי פסוועליר[1] שהוציא מתוך הלכה זו דין מחודש; וזה לשונו של החיי אדם: "אם טעה בליל ראש השנה ולא אמר המלך הקדוש, אינו צריך לחזור, כדין טעה ולא הזכיר יעלה ויבוא בליל ראש חודש שאינו צריך לחזור, מחמת שאין מקדשין את החודש בלילה, אם כן גם בליל ראש השנה הדין כן שאין צריך לחזור". [הלכה זו הובאה בשער הציון (תקפב אות ד)].

ותמוה מה השייכות של אמירת המלך הקדוש להזכרת יעלה ויבא, אם גבי הזכרת יעלה ויבא יש טעם להקל במי ששכח בלילה כיון שאין מקדשים את החודש בלילה, מה שייך טעם זה לאמירת המלך הקדוש?

הכלל בהוספות שתקנו חכמים בתפילה

ולבאר הדברים נרחיב תחילה בענין ההוספות שתיקנו חכמים בתפילה. יש מהם שאם שכח ולא הזכיר חוזר, ויש שאם לא הזכיר אינו חוזר. וצריך לדעת מה הכלל בזה.

והדברים מבוארים בדברי הגמרא במסכת שבת (כד, א): "ימים שיש בהן קרבן מוסף כגון ראש חודש וחולו של מועד, ערבית ושחרית ומנחה מתפלל שמונה עשרה ואומר מעין המאורע בעבודה, ואם לא אמר מחזירין אותו וכו'. ימים שאין בהן קרבן מוסף כגון שני וחמישי ושני של תעניות ומעמדות, ערבית ושחרית ומנחה מתפלל שמונה עשרה ואומר מעין המאורע בשומע תפלה, ואם לא אמר אין מחזירין אותו".

הרי שנתנה הגמרא כלל בדבר: ימים שיש בהם קרבן מוסף – אם לא אמר את ההזכרה שבתפילה מחזירין אותו; ימים שאין בהם קרבן מוסף – אם לא אמר אין מחזירין אותו. אמנם עדיין יש להבין מה הטעם בדבר, ומה השייכות לקרבן מוסף דווקא.

ומקובלני מרבותי שביארו בזה כך: ביום שיש קרבן מוסף יש קדושה בעצמותו של היום שנקרא 'קודש' וכלשון התורה "מקרא קודש יהיה לכם" [ויום ראש חודש נעשה קדוש על ידי בית דין שמקדשים את ראשי חדשים, ומועדים בית דין מקדשים, והקב"ה מקדש את השבת], ומחמת קדושת היום שינו חכמים את נוסח התפילה, והשינוי מתבטא בהזכרת מעין המאורע. עולה א"כ שההזכרה היא חלק מנוסח התפילה של אותו יום. לעומת זאת ביום שאין בו קרבן מוסף, אין קדושה בעצם היום, ובזה לא שינו חכמים את נוסח התפילה, אלא רק תיקנו שיזכיר מעין המאורע. הזכרה זו נחשבת הוספה בתפילה, ואינה חלק מנוסח התפילה.

מעתה מובן היטב החילוק, ביום שיש בו קרבן מוסף שההזכרה היא חלק מגוף התפילה, אם שכח ולא הזכיר נחשב שהחסיר בגופה של תפילה, ולכן חוזר. לעומת זאת ביום שאין בו קרבן מוסף שההזכרה אינה חלק מגוף התפילה כי אם תוספת על התפילה, אם לא הזכיר אינו חוזר שהרי לא החסיר בגוף התפילה.

והדברים מדויקים באופן נפלא בלשון הרמב"ם (תפילה ב, י) שכתב: "בראשי חדשים ובחולו של מועד מתפלל ערבית שחרית ומנחה תשע עשרה ברכות כשאר הימים, ואומר בעבודה אלהינו ואלהי אבותינו יעלה ויבוא". ובהמשך (הלכה יג) כתב: "בחנוכה ובפורים מוסיפין בהודאה על הניסים". הרי שחילק הרמב"ם בלשונו, את ההזכרה של יעלה ויבא שמזכירים בראש חודש נקט בלשון "ואומר בעבודה יעלה ויבא", ואילו את ההזכרה של על הניסים נקט בלשון "מוסיפין בהודאה על הניסים".

והדברים מתיישבים באופן נפלא על פי הקו שביארנו. ההזכרה של "יעלה ויבא" בראש חודש שהינה חלק מהתפילה, ואינה נחשבת כהוספה על התפילה – בה נקט הרמב"ם לשון "ואומר" שהרי אין זו כהוספה על התפילה, אלא זה חלק מגופה של תפילה; לעומת זאת ההזכרה של "על הניסים" אינה חלק מגוף התפילה, אלא היא רק כהוספה – בה נקט הרמב"ם לשון "מוסיפין".

חילוק מהותי בין הזכרת יעלה ויבא בלילה להזכרת יעלה ויבא ביום

ונתקדם הלאה. ביארנו שהזכרת יעלה ויבא בראש חודש היא מצד קדושת היום, אמנם נראה להוכיח שזה דווקא בהזכרת יעלה ויבא של יום, אבל הזכרת יעלה ויבא של ליל ראש חודש אינה מצד קדושת היום.

כתוב בגמרא בברכות (ל, ב) שאם לא אמר יעלה ויבא בתפילת ערבית בליל ראש חודש אינו חוזר כיון שאין מקדשים את החודש בלילה. ויש להבין כוונת הדברים – וכבר הערנו כן בראשית דברינו – מה בכך שאין מקדשין את החודש בלילה, סוף סוף אחרי שתקנו חכמים להזכיר יעלה ויבא בלילה, למה אם לא אמר אינו חוזר.

הדברים יתבארו על פי מה שכתב רבינו יונה (ברכות יט, א בדפי הרי"ף ד"ה שאין) שכל דברי הגמרא אמורים רק לגבי מי ששכח יעלה ויבא בליל ראש חודש, אבל מי ששכח יעלה ויבא בליל יום טוב, או תפילה של שבת בליל שבת – חוזר, כי ביום טוב ובשבת זה מקראי קודש כבר בלילה.

נראה מדברי רבינו יונה שכוונת הגמרא במה שאמרה שאין מקדשין את החודש בלילה, היא שאף שראש חודש מתחיל מהלילה, אין קדושת ראש חודש בלילה, והלילה אינו נחשב "מקראי קודש". וכלפי זה כתב רבינו יונה שקדושת שבת ויום טוב אינם כקדושת ראש חודש, שהם חלים כבר מהלילה.

ועתה יש להתבונן, מאחר שאין קדושת ראש חודש בלילה, מצד מה תקנו להזכיר יעלה ויבא בליל ראש חודש?

ונראה לדמות זאת למה שמצינו גבי הזכרת 'עננו' בתעניות שאין מזכירים 'עננו' בערבית, אלא רק בתפלת מנחה, והש"ץ גם בשחרית. וטעם הדבר הביא רש"י בשם הגאונים (שבת כד, א ד"ה ערבית): "אבל אין אנו רגילים לומר ערבית ואפילו שחרית, שמא יארע לו אונס חולי או בולמוס ויטעום כלום, ונמצא שקרן בתפלתו". והיינו שאינו יכול לומר 'ביום צום תעניתנו' שמא לא ישלים הצום, ונמצא משקר בתפילתו.

מבואר שם על כל פנים שמעיקר הדין צריך להזכיר 'עננו' כבר בתפילת הערב. ואף שעדיין לא התחיל הצום, ועוד יילך לביתו לאכול אחר תפילת ערבית, כבר יכול לומר בתפילה 'ביום צום תעניתנו'.

ביאור הדברים הוא שהזכרת 'עננו' באה מצד הדין שצריך להזכיר בתפילה מעין המאורע [כמבואר בגמרא במסכת שבת (כד, א)] , וכיון שהלילה הולך אחר היום, אף שהצום בפועל אינו מתחיל מהלילה, נחשב הלילה אף הוא לחלק מיום הצום, כלפי דין זה שצריך להזכיר בו מעין המאורע בתפילה.

ומעתה יש לומר כן אף לגבי ראש חודש. אכן קדושת ראש חודש היא רק ביום, ומשכך, ההוספה של יעלה ויבא שמצד קדושת היום שייכת רק ביום. ומה שתקנו להזכיר יעלה ויבא כבר בלילה אין זה מצד קדושת היום – שהרי אין קדושת ראש חודש בלילה, אלא מצד הדין שצריך להזכיר בתפילה מעין המאורע. דין זה שייך כבר מהלילה למרות שבפועל אין בו קדושת ראש חודש, שהרי אף הלילה נחשב כבר כחלק מהיום, וכמו שרואים לגבי הזכרת 'עננו'.

ובזה יתבאר היטב חילוק הדין בין שכח יעלה ויבא ביום ראש חודש לשכח יעלה ויבא בלילה. ביום ראש חודש שכבר חלה קדושת ראש חודש, הזכרת יעלה ויבא היא חלק מגוף התפילה, וממילא אם שכח נחשב שחיסר בגופה של תפילה, ולכן חוזר. מאידך, בלילה שלא חלה קדושת ראש חודש, הזכרת יעלה ויבא אינה חלק מגוף התפילה, אלא היא כהוספה על התפילה מדין הזכרת מעין המאורע, וממילא אם שכח יעלה ויבוא אין זה נחשב שחיסר בגופה של תפילה, ולכן אינו חוזר.

ביאור הדימוי בין שכח המלך הקדוש בלילה לשכח יעלה ויבא

ונתקדם הלאה לדין שהביא החיי אדם בשם רבי אבלי פסוועליר. בטעם התקנה לומר המלך הקדוש בעשרת ימי תשובה כתב המשנה ברורה (תקפב ס"ק ב): "משום שעכשיו הם ימי דין שהקב"ה יושב ודן כל העולם, ומראה מלכותו וממשלתו שהוא בכל משלה".

והנה מצינו נידון בפוסקים אם מותר לצום בראש השנה. השולחן ערוך (או"ח תקצז, א) פסק שאין מתענים בראש השנה. והוסיף (סעיף ב): "יש מקומות שקבלה בידם שכל מי שרגיל להתענות בר"ה ומשנה רגילתו ואינו מתענה, אינו משלים שנתו". ובהגה: "ומי שאינו ירא לנפשו אין צריך להתענות כל ימיו רק צריך התרה, כמו שאר נדר (כל בו)".

ומבאר המשנה ברורה שהנידון אם מותר לצום בראש השנה הוא מחמת שמצד אחד ראש השנה הוא יום דין, ואם כן צריך להיות מותר להתענות; אך מאידך מצינו שנקרא חג, וכמו שכתוב "בכסה ליום חגנו" ובחג אסור לצום. ופוסק המשנה ברורה שאסור לצום בראש השנה, ומוסיף ומחדש שאפילו להשיטות שמותר לצום כי ראש השנה הוא יום דין – זה דווקא ביום ראש השנה, אבל בלילה לכולי עלמא אסור לצום, כי יום דין הוא רק ביום, ולא בלילה, וכמבואר בגמרא (ר"ה ח, ב) "מלמד שאין בית דין של מעלה נכנסים לדין אלא אם קדשו בית דין של מטה את החודש". ומאחר שאין מקדשים את החודש אלא ביום, אין נכנסים לדין שמים אלא ביום.

ומעתה נתבונן. הבאנו כי הטעם שאומרים המלך הקדוש הוא משום שראש השנה הוא יום דין. והנה לפי מה שמבואר במשנה ברורה שיום דין מתחיל רק מהיום, ולא מליל ראש השנה – למה אומרים המלך הקדוש כבר בלילה? צריך לומר בזה כמו שכתבנו לגבי 'עננו' בתעניות ולגבי יעלה ויבא בליל ראש חודש, שהוא מצד הזכרת מעין המאורע שזה שייך כבר מהלילה.

מעתה עולה יפה פסקו של רבי אבלי פאסלעווער שדימה אמירת המלך הקדוש ליעלה ויבא בראש חודש, ופסק שאם שכח לומר המלך הקדוש בליל ראש השנה אינו חוזר. שהרי ביארנו שאמירת המלך הקדוש בליל ראש השנה אינה מצד ששינו את גוף התפילה לתפילה אחרת בה אומרים המלך הקדוש, אלא היא כאמירת מעין המאורע; ממילא אם לא הזכיר המלך הקדוש אין זה נחשב שחסר לו בגוף התפילה ולכן אינו חוזר.

[1] היה אב"ד בוילנא בזמן הגר"א.

בגדרי קריאת התורה ומפטיר

בס"ד                                                                                                                                                                                            17/7/23

בגדרי ההפטרה וקריאת המפטיר / ר' יעקב קופר                                                 

 

סיכום מהלך השיעור:

מבוא: ערב ר"ח אב, פתחנו בענייני דיומא, הגמ' בתענית כט מביאה מח' אמוראים האם בקריאת התורה בט' באב בעינן ג' קרואים או שמספיק עולה אחד, הדבר מתמיה מדוע יש מאן דאמר שדווקא בט' באב מעלים עולה אחד ולא ככל תקנות הקריאה בתורה ואף ביתר התעניות שבעינן לכל הפחות ג' קרואים, דבר זה יתיישב בע"ה בהמשך הדברים.

א.  עיקר תקנת ההפטרה:

איתא באבודרהם שעיקר תקנת ההפטרה היא מאחר והמלכות גזרה עליהם שלא לקרוא בתורה לכן תיקנו לקרוא בנביאים[1], על כן המפטיר מברך ז' ברכות כנגד ז' הקרואים וכמו"כ לכן ההפטרה צריכה שיהיה בה כא' פסוקים משום הפס' שחייבים הקרואין לקרוא בשעה שעולים לתורה.

עוד ביאר האבודרהם ע"פ זה את הסיבה למה נקראת 'הפטרה', 1. מפני שעל ידה אנו פוטרים את עצמינו מהחיוב לקרוא בתורה שכן כאמור קריאת ההפטרה מהווה תחליף. 2. הפטרה מלשון 'פטר רחם' שרק לאחר ההפטרה ניתן לפתוח את פינו בדיבור משום ההלכה שבזמן קריאת התורה אסור לדבר כלל. 3. מפטיר מלשון סילוק שכן בקריאת ההפטרה הסתיימה תפילת 'יוצר'.

ב. מפטיר עולה מן המניין או לא:

איתא בגמ' במגילה כג. מח' אי מפטיר עולה מן המניין או לא הצד שיעלה כיוון שסוף סוף הוא קורא בתורה ומנגד יש סברא לומר שאינו מברך משום שקריאתו נצרכת משום כבוד התורה להורות שאין כבוד התורה והנביא שווין ולכן כיוון שסיבת קריאתו היא צדדית אינה חשובה בתור אחד מתוך שבעה שצריכים לקרוא לשם קריאת התורה.[2]

המחבר פסק שמפטיר עולה למניין שבעה מעיקר הדין אלא שאנו מחמירים כפי השיטה שאינו עולה למניין כיון שאין לנו מה להפסיד מלנהוג כך מכיוון שאפי' למ"ד שעולה סוף סוף ניתן להוסיף.

ג. נפק"מ לעניין הדין שמפטיר עולה למניין:

  1. בתעניות ששם יש איסור להוסיף קרואים משום טירחת הצבור שמה אנו נוהגים כעיקר הדין שמפטיר עולה למניין ולכן השלישי הוא המפטיר.
  2. פוסק המחבר שבמקרה ואין מישהו שעוד לא עלה שיודע להפטיר ומי שעלה בתור שביעי יודע אזי אם עוד לא אמרו קדיש יכול מי שעלה לשביעי מיד לקרוא את ההפטרה ואין הוא צריך עוד פעם לחזור על שביעי. שכן במקרה שכז העמדנו את הדין המקורי שמפטיר עולה למניין שבעה.
  3. עוד נפק"מ, במקרה והעולה קרא את כל הפרשה ובטעות עלו ששה קרואים ולא שבעה ואמרו קדיש בכזה מקרה יחזור ויעלה רק אחד שהוא יהיה הן בגדר שביעי והן בגדר מפטיר.

ד. קריאת המפטיר בעבר למול המנהג היום:

תוס' בסוגיא במגילה הוכיח מכך שהגמ' תירצה את מ"ד שאינו עולה למניין שהסיבה מדוע לא קוראים לשיטתו בנביא כד' פסוקים היא משום שקריאתו אינה חשובה שכן היא רק בכדי כבוד תורה הרי יותר היה לגמ' ליישב שכיוון שזוהי אותה הקריאה של השביעי אין מה לתקן כנגד זה פס' בנביאים, שכן אין כאן כל קריאה חדשה , מכך הוכיח תוס' שבזמן הגמ' היה שהמפטיר קורא קריאה אחרת שלא קרא כלל השביעי , ובביאור השינוי שאנו נוהגים ביאר התוס' שתיקנו חכמים לאחר הגמ' שהקדיש יהיה בין השביעי למפטיר בכדי להדגיש את העובדה שקריאתו של המפטיר היא משום כבוד התורה, ומאחר וכן הרי שחייב להיות שהקדיש יסכם את כל הקריאה שצריך לקרוא ולכן מסיימים את כל הקריאה בין השבעה והמפטיר שלאחר הקדיש חוזר עוד פעם על קריאתו של השביעי.

ה. דברי ר' יאשיה

מתוך דברים אלו של התוס' נבין את דעת ר' יאשיה שהובא בב"י שציין שרבנות המוספין אין הן חובה ליום ולכן מובן מדוע המפטיר קורא אותם אך הקשה שבשבתות ראש חודש וד' פרשיות הרי ששם יש חובה לקרוא את הפרשיות הללו וא"כ כיצד יתכן שהמפטיר קורא אותם לאחר הקדיש והרי אם זהו חובת היום הרי שזה צריך להיות בכלל הז' הקרואים הבאים כחובה ליום וכמו"כ שהקדיש חייב להגיע לסוכך עליהם ולא באמצע, ע"כ הוא פסק שיש על השביעי ולמא זאת לפני הקדיש והמפטיר יחזור ויאמר שוב את את הקריאה של השביעי.

ו. ביאור מנהגינו

אמנם הב"י לאחר שהביא את דברי ר' יאשיה סיים והורה ש' אע"פ שאין אנו נוהגים כן…' הרי שאנו פוסקים כפי שהובא ברמ"א בסע' ד' שהמפטיר קורא אחרון בין אם הוציאו ס"ת אחד ובין אם שניים או שלש. וצ"ב.

יע' בארוכה באגרו"מ או"ח ח"א ס' קא', שהאריך בביאור גדר המפטיר:

האגרו"מ נחת לעניין מתוך ששאלו אותו מה דין מי שבחוה"מ פסח בטעות אמר קדיש לפני שעלה הרביעי האם צריך לאומרו שוב לאחר שיעלה הרביעי, בתחילה רצה לתלות זאת במח' המהר"ם והרא"ש בסימן שלנו , שהרא"ש פסק כפי שהובא במחבר בסע' ו' שאין צריך לחזור ולהקדיש במקרה שסיימו בטעות את הפרשה עם ו' קרואים ואמרו קדיש ואילו המהר"ם פסק שהמפטיר צריך לחזור ולומר קדיש פעם שנייה לאחר עלייתו, ועפי"ז חשב להורות שלא צריך להקדיש, אלא שחזר ואמר שיהיה צורך לחזור ולהקדיש דשאני בעובדא של הסימן שלנו שהקדיש סיכם את כל הקריאה הבאה לחובת היום אך בחוה"מ עוד לא קראו את הקריאה שהיא חובת היום-קריאת המפטיר בחוה"מ-קריאת קרבנות היום.

ומתוך כך בא לברר כיצד קורא המפטיר לאחר הקדיש, בשלמא בשבתות רגילות אז קריאתו היא רק שולית שקורא לכבוד התורה אלא שבשבתות שמוציאין ב' ספרי תורה ובאין לחובת היום כיצד יתכן שקריאתו לא תושלם בקדיש וכדברי התוס' שהובאו לעיל.

וייסד האגרו"מ, דיש ב' דינים בקריאת התורה[3] יש את דין הז' קרואים שזהו מצות לימוד תורה שתקנו בציבור מימות משה ויש דין שני שזהו קריאות שמטרתם לפרסם ולהודיע כדוגמת קריאת ראש חודש שמהותה להודיע על ראש חודש וכפי שהגמרא מביאה עוד כמה דוגמאות לפרסום ר"ח-יע' באגרו"מ, וכך אף קריאת ד' פרשיות כל פרשייה יש לה מהות כדי למחות עמלק, או כדי לעורר על מחצית השקל וכו'. אמנם סוף כל סוף גם כשקוראים פרשיות אלו ממילא גם מתקיימת על ידם מצוות תלמוד תורה בציבור על אף שאין זוהי מטרתם המרכזית. 

מעתה מובן מאד מדוע כשמוציאים ב' ספרי תורה הקריאה השנייה יכולה לשמש כמפטיר שכן הקדיש סוכם את הקריאה שהיא מצד חובת היום-הלימוד תורה שנתקן מימות משה ולעומת זאת קריאת המפטיר במהותה היא שונה היא בגדר 'לפרסם ולהודיע..' ומ"מ סוף כל סוף יש אף בקריאות אלו לימוד תורה ולכן זה יכול לשמש כתפקיד המפטיר שעניינו-להראות שלא מושווה כבוד התורה לכבוד הנביא ומנגד לא מפריע לנו שזה מחוץ לקדיש שכן הקדיש סגר את קריאת חובת היום שנתקן מצד עצם הלימוד.

ובשבת שמוציאין ג' ספרי תורה, יש להקדים כי חכמים ידעו שכל הקריאות שאנו רוצים שהצבור יקרא בשבת חייב להתכנס לתוך תבנית של ז' קרואים ומפטיר זוהי התבנית של קריאה בתורה בשבת שהיא חובה ולכן כאשר יש לנו ג' ספרים ורוצים אנו שיקראו בכולם חייבים להכניס את הספר השני בתוך הז' קרואים לפני הקדיש כי סוף סוף זהו קריאה שנצרכת להיקרא ולא תיקנו שיהיו יותר מז' קרואים לכן אנו מושכים את קריאה זו לתוך הז' קרואים המגדירים את מצות הלימוד תורה של שבת זו.  ואז קדיש והספר השלישי ישמש כמפטיר ואין זה בעיה כמו שבב' ספרים הספר השני משמש כמפטיר, כפי שבואר לעיל.  

על פי זה ביאר את ששאלנו בתחילת השעור, בט' באב יש דיעה שמספיק עולה אחד שכן עניין הקריאה הוא תענית ואבילות ולא מצד מצוות לימוד תורה בצבור ואמנם בכל הקריאות אף כאלו שאין עניינם המובהק -לימוד התורה, נתנו את גדרי תלמוד תורה שכן סוף כל סוף קוראים בתורה מ"מ בט' באב יש איסור ללמוד תורה אז אומר מ"ד אחד שעולה רק אחד ואילו מ"ד שני סובר שסוף כל סוף הוי כדברים המותרים ללמוד בט' באב ולכן נתנו להם גדרי לימוד תורה עם ג' עולים כפי שבכל שני וחמישי ושבת במנחה וכו..

שיעור הרב יעקב קופר

 

 

מקורות

  1. אבודרהם, סדר שחרית של שבת ופירושה:

ואחר שגוללין ספר תורה קורא ההפטרה וצריך שיהא בה מענין פרשת היום ולמה מפטירין בנביאים לפי שגזרו על ישראל שלא יקראו בתורה וכנגד שבעה שהיו עולין לקרוא בתורה ואין קורין פחות משלשה פסוקים עם כל אחד ואחד תקנו לקרות כ"א פסוקים בנביאים ולא יפחות מהם ואם נשלם הענין בפחות מכ"א כגון הפטרת שובה שהיא קטנה אינו צריך לקרות יותר. ולכן נקראת הפטרה לפי שהיו נפטרין בה מקריאת התורה. ור"ת כתב טעם אחר , למה נקראת הפטרה לפי שאמרינן בסוטה בפרק ואלו נאמרין כיון שנפתח ספר תורה אסור לדבר אפי' בדבר הלכה שנא' ובפתחו עמדו כל העם ולאחר קריאת התורה הותרו לפתוח ולדבר והוא מלשון יפטירו בשפה ומלשון פטר רחם-פתוח. וי"א שהוא מלשון אין מפטירין לאחר הפסח לשון סלוק מן הדבר כלומר אחר שקראו ההפטרה נסתלקו מתפילת יוצר ומתחילין בתפילת מוסף…..שהרי תיקנו למפטיר שבעה ברכות כדאמרינן במס' סופרים אומר שבעה ברכות כנגד שבעה שקורין בתורה, פירוש, שתים בקריאת התורה תחילה וסוף ואחת לפני ההפטרה וארבעה לאחריה הרי שבעה ברכות.

  1. מגילה כג.

איבעיא להו: מפטיר מהו שיעלה למנין שבעה? רב הונא ורבי ירמיה בר אבא, חד אמר: עולה, וחד אמר: אינו עולה. מאן דאמר עולה – דהא קרי, ומאן דאמר אינו עולה – כדעולא, דאמר עולא: מפני מה המפטיר בנביא צריך שיקרא בתורה תחלה – מפני כבוד תורה, וכיון דמשום כבוד תורה הוא – למנינא לא סליק. מיתיבי: המפטיר בנביא לא יפחות מעשרים ואחד פסוקין כנגד שבעה שקראו בתורה. ואם איתא, עשרים וארבעה הויין! – כיון דמשום כבוד תורה הוא, כנגדו נמי לא בעי.

רש"י: מפני כבוד תורה – שלא יהא כבוד תורה וכבוד נביא שוה, וכיון דמשום כבוד תורה הוא ולא משום חובה – לאו ממנינא הוא.

  1. תוספות

כיון דמשום כבוד תורה הוא כנגדו נמי לא בעי – וקשיא לפי מנהגינו שאנו נוהגין בכל שבתות השנה שהמפטיר חוזר וקורא מה שקראו הראשונים ואין קורא כלל אחר כך אם כן מאי קא משני כיון דמשום כבוד התורה הוא כנגדו נמי לא בעינן אדרבה היה לו לומר כיון דאין קורא אלא מה שקראו הראשונים כנגדו לא בעינן אלא שמע מינה דבימי התנאים היה המפטיר קורא מה שלא קראו הראשונים והכי נמי משמע מדתקינו ג' פסוקים כנגדו למפטיר בנביא כנגד מה שקרא בתורה למאן דאמר עולה כדאמרינן בסמוך א"כ שמע מינה שהוא קורא מה שלא קראו הראשונים וא"כ קשה למה אין אנו נוהגין לעשות כן ונראה לפי שבימי החכמים לא היו אומרים קדיש בין אותן שקראו קודם המפטיר והמפטיר ולכך היה המפטיר מסיים אבל אחר שנסדר הש"ס ותקנו לומר קדיש בין אותם שקראו ראשונה והמפטיר כמו שתקנו לומר ברוך ה' לעולם אמן ואמן ויראו עינינו אחר השכיבנו שלא היו אומרים בימי התנאים והם תקנוהו להודיע שתפלת ערבית רשות והכי נמי תקנו לומר קדיש בין השבעה למפטיר להודיע שאינו ממנין השבעה. 

  1. טור אורח חיים סימן רפב

ומפטיר מיבעיא אם עולה או לאו ואסיקנא דעולה לפיכך נוהגין בתענית וביה"כ במנחה ובט' באב שהשלישי מפטיר כיון שעולה למנין ואין יכולין להוסיף על ג' אבל בשבת ובי"ט ויוה"כ שיכולין להוסיף נוהגין שבשבת השמיני מפטיר ובי"ט הששי וביוה"כ השביעי ואתי שפיר בין למ"ד עולה בין למ"ד אינו עולה שאם עולה והוסיפו עליהם אין לחוש שהרי יכולין להוסיף ואם אינו עולה הרי כבר קראו שבעה לפניו הלכך קורא שבעה וגומר עמהם הפרשה ואומר קדיש וחוזר וקורא עם המפטיר מה שקרא הז'

  1. שו"ע סימן רפב

סעיף ד נוהגים לקרות שבעה ולגמור עמהם הפרשה ואומר קדיש,וחוזר וקורא עם המפטיר מה שקרא השביעי. הגה:וכן נוהגים ביום טוב שאין מפטיר ממנין הקרואים, אבל בחול שאסור להוסיף על מנין הקרואים, השלישי הוא מפטיר. וביום שמוציאין ב' ספרים או ג', יא המפטיר קורא באחרונה…. ואומרים קדיש קודם שעולה המפטיר, ואין חילוק בזה בין הוסיפו על מנין הקרואים או לא ובין מוציאין ס"ת א' או ג'.

סעיף ה: אם לא נמצא מי שיודע להפטיר אלא אחד מאותם שעלו לקרות בתורה, וכבר אמר ש"צ קדיש אחר קריאת הפרשה, זה שרוצה להפטיר צריך לחזור ולקרות ויברך על קריאתו תחלה וסוף. הגה: אבל אם לא אמר קדיש, יפטיר מי שעלה לשביעי אם יודע, ואם יש אחרים שיודעים להפטיר לא יפטיר מי שעלה כבר.

סעיף ו: אם טעה ש"צ וסיים הפרשה עם הששי ואמר קדיש, א"צ לקרות עוד אחר אלא יקרא עם המפטיר מה שקרא עם הששי, דקי"ל מפטיר עולה למנין שבעה.

  1. בית יוסף אורח חיים סימן רפב

וה"ר ישעיה כתב מה שנהגו שהמפטיר קורא המוספין ומפסיק בקדיש בין קריאת התורה לקריאת המפטיר נראה לי שקריאת המוספין אינה חובה שהרי אינה נזכרת בתלמוד ואינה אלא תיקון הגאונים שיקרא המפטיר במוספין לגורסם שליח צבור ויאמר אותם בתוך התפילה ומפני שאינם חובה לא ניתנו לאחד מן הקורים הבאים חובה ליום אלא תקנו שיקראם המפטיר שאינו קורא משום חובה וכיון שאין קריאתו חובה לא חששו אם לא יקרא במה שקרא החמישי אבל ד' פרשיות ופרשת ראש חודש שהם חובה ליום וקובעים הפטרה אחרת אינו דין שיקרא אותם אלא אחד מהז' שהם באים חובה ליום וגם לא להפסיק בקדיש ביניהם שכמו שפרשת היום היא חובה גם זו היא חובה ועודפת עליה שמפסיקין הפטרת פרשת היום ומפטירין בפרשה הנוספת הילכך הטוב והישר הוא לקרות ששה בפרשת היום והשביעי בפרשה הנוספת כמו שמפורש בגמרא (עיי' מגילה כט סוע"ב) ואחר כך אומר קדיש ואחר כך חוזר המפטיר וקורא לכבוד התורה בפרשה הנוספת שקרא הז' כמשפטו בכל שבתות השנה עכ"ל ואף על פי שאין אנו נוהגים כן כתבתי דברים אלו לפי שאם באיזה מקום ימצא שנוהגים כן אין מזחיחין אותם:

  1. שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק א סימן קא

בדבר מה שטעה הקורא בחוה"מ פסח אחר שגמר לקרא בס"ת הראשונה שהוא השלישי אם צריך לומר עוד הפעם קדיש אחר הרביעי. לכאורה תלוי זה במחלוקת הר"מ מרוטנבורג והרא"ש שהביא הטור באו"ח סי' רפ"ב בטעה ש"צ וסיים הפרשה עם הששי ואמר קדיש שאז עולה המפטיר למנין השבעה שדעת מהר"מ שצריך לומר אחריו עוד הפעם קדיש, והרא"ש סובר שאין לומר קדיש פעם אחרת, וא"כ גם בעובדא דידן יצטרך למהר"מ לומר פעם ב' קדיש אחר הרביעי ולהרא"ש לא יצטרך לומר פעם אחרת. ……ולכן מסתבר שרק התם שגמרו כל הפרשה שהוא חובת היום ויצאו כבר ידי חובת קריאת הפרשה שהוא עיקר חיוב קריאת התורה אך שעדיין צריכין לקרא עוד בשביל חובת שבעה קרואים שהוא ג"כ חיוב בשבת, הוי חיוב זה טפל לעיקר הקריאה ולא הצריכו לומר עוד קדיש בשביל זה דנפטר בקדיש של עיקר הקריאה דבטל להעיקר, וכדמצינו כעין זה בעוד ענינים.

וא"כ יקשה כיון שהמפטיר צריך ג"כ לקדיש במה נפטר עתה אחרי ששינו מנהג הש"ס. וצריך לומר כיון שההפטרה הוא טפל לקה"ת שבלא קה"ת ליכא הפטרה והשם מוכיח ע"ז בטל להקריאה שהוא העיקר ואף קריאתו בתורה הוא רק טפל דהא רק מפני כבוד התורה קורא נבטלו לעיקר הקריאה ונפטרו בקדיש שעל העיקר.  

וצריך לומר דיש שני עניני קריאה חדא דחייבו ללמד התורה ברבים בשבת ובשני ובחמישי ובמנחה בשבת, כמפורש בב"ק דף פ"ב מצד מצות למוד התורה. וכן ביום טוב הוא מצד מצות למוד התורה ויש עוד קריאה שתקנו לפרסם ולהודיע כמו שקלים ופרה וחדש כדאיתא ברש"י מגילה דף כ"ט וכן קריאת זכור הוא כדי לזכור בפה והוא עצם קיום המצוה דזכירה וא"כ אינם מצד מצות לימוד, וכן קריאה דתענית שהוא לעורר לתשובה וכן בחנכה ופורים שהוא לפרסומי ניסא, וכן קריאה דר"ח משמע שאינה בכלל תקנת משה

וא"כ בשבת ר"ח וד' פרשיות שדין למוד יצאו בפרשת השבת ורק שעכ"פ צריך לקרא של ר"ח וד' פרשיות לפרסם ולהודיע וממילא הוא גם בדין למוד, הוי דין למוד שלהן רק טפל להקריאה כיון שעצם קריאתה אינה ללמוד. ומטעם זה לא איכפת לן מה שקורא זה המפטיר אף שקריאתו אינה לחובה רק לכבוד התורה כיון דעכ"פ איכא הפרסום מזה, וגם מצד כבוד התורה הוא קורא זה גם כדין למוד ממילא והויא אף קריאת המפטיר כתקנת קריאה זו בין לענין העיקר ובין לענין הטפל שבו. ולכן מאחר שדין למוד שבו שזה מצריכו שיאמרו לאחריו קדיש הוא רק טפל נמצא שהוא טפל לקריאת הפרשה שעיקרה ללמוד ככל מפטיר שג"כ קריאתו הוא כדין למוד אך מכיון שעיקרו אינו ללמוד אלא מפני כבוד התורה נחשב טפל לעיקר הקריאה, כ"כ קריאת ד' פרשיות ור"ח וחנכה שהלמוד שזה מצריכו לקדיש אינו עיקר הקריאה הוא טפל לעיקר הקריאה שהיא פרשת השבת ונפטר בהקדיש שלאחר הפרשה ככל מפטיר. ומתורץ קושית הר' ישעיה שהביא ב"י והוא מנהגנו ונכון מאד.

ונמצא לפ"ז שהקדיש תקנו לומר אחר שגמרו כל הקריאה שעיקרה ללמוד. וא"כ למה שבארתי שסך הקרואים הוא רק מדין למוד הוו פסוקי קריאת כל השבעה קרואים מדין למוד שתקנו שילמדו בשבת זו פרשה זו ולחלקה לשבעה קרואים. וא"כ בשבת ר"ח טבת אדר וניסן שיש ג' ס"ת דהוכרחו לתקן שיקרא אחד מהשבעה קרואים פרשת ר"ח דהא לא תקנו שיקראו יותר משבעה קרואים לחובה הוכרחו ממילא להחשיב גם פרשת ר"ח בשבת זו מפרשת היום שעיקרה ללמוד ונחשב שלא נגמר פרשת היום עד אחר שקרא השביעי פרשת ר"ח בס"ת השניה, דלכן אף שלרא"ש אם גמרו הפרשה בששי הויא קריאת השביעי רק טפל משום שגמרו בששה גם מה שהיה צריך השביעי לקרות וא"כ גמרו כל מה שתקנו ללמוד היום רק שלא למדו כהתקנה בשבעה ונמצא שעיקר הקריאה יצאו ודין שבעה קרואים הוא רק טפל אבל בשבת ר"ח וד' פרשיות שהשביעי קורא בשל ר"ח גם להרא"ש הוא מעיקר הפרשה שתקנו לקרות היום ללמוד דגם להרא"ש כל מה שתקנו לקרות להשבעה היא היא הפרשה שהצריכו היום ללמוד ולכן לא נחשבה נגמרה הפרשה עד שיקראו גם את של ר"ח. וכן אם היה המנהג שיקרא השביעי בשלישית היה נחשב שלא נגמרה הפרשה עד אחר כל הקריאות והמפטיר היה צריך לכפול.

  1. שו"ע סימן רפד'

סעיף ו: אין המפטיר מפטיר עד שיגמור הגולל לגלול הס"ת.

  1. 9. משנה ברורה שם:

(יב) אין המפטיר וכו' – היינו שאין רשאי להתחיל לומר ההפטרה עד שיגמור וכו' והטעם כדי שגם הגולל יתן לבו למה שיאמר המפטיר שחובה היא על כל אדם לשמוע פרשת ההפטרה כמו פרשה שבס"ת וברש"י שם משמע שצריך להמתין עד שיוגלל הס"ת במטפחותיה [יד] אין לסלק מעל השלחן ספר הנביאים או החומש שקורין בו המפטיר עד אחר הברכה כדי שיראה ויברך על מה שהפטיר:

[1] אמנם יע' בביה"ל שהאידנא שכבר חזרה הקריאה למקומה נשארה התקנה לקרוא בהפטרה בברכותיה דווקא כאשר קוראים בתורה אך במקום שאין ס"ת לא יקראו את ההפטרה בברכותיה.

[2] ייתכן אף להסביר באופן אחר שהפגם לא מצד הז' קרואים אלא מצד

[3] יע' בתשובה בהוכחות שהביא ובמיוחד ההוכחה שהביא מהקריאה של ט' באב.

פרשת חיי שרה: מסתפק אם החסיר ברכה בשמונה עשרה

המסתפק אם החסיר ברכה בתפילת שמונה עשרה

בשיעור זה יתבאר דינו של מי שמסתפק באמצע תפילתו אם התפלל כהוגן – באלו אופנים ניתן לומר ספקא דרבנן לקולא וימשיך בתפילתו, ובאלו אופנים צריך לחזור לראש.

האם שייך בזה הכלל הידוע ספק ברכות להקל – חידושו של הקהילות יעקב * קושיה על הקהילות יעקב מדברי הרשב"א והבן איש חי * תירוץ על קושיה זו * נפקא מינה להלכה על פי התירוץ הנזכר

האם שייך בזה הכלל הידוע ספק ברכות להקל – חידושו של הקהילות יעקב

יש נידון בפוסקים באדם שבאמצע תפילת שמונה עשרה מתעורר לו ספק שמא החסיר את אחת הברכות שכבר עבר מהם. בפשטות נראה שכיון שתפילת שמונה עשרה – ועל כל פנים החיוב להשלים את כולה – הוא מדרבנן, יהיה בזה הכלל ספיקא דרבנן לקולא. וכך נוקט החיי אדם (חלק א כד, כא).

ומחדש הקהילות יעקב (ברכות סי' יז), שזה שייך רק במי שכבר סיים תפילתו, ומתעורר אצלו ספק האם החסיר ברכה וצריך לחזור את כל התפילה – בזה שייך דין ספק ברכות להקל, ואינו צריך לחזור התפילה. ברם, מי שהתעורר אצלו ספק זה והוא עדיין באמצע התפילה, הדין צריך להיות שיחזור לאותה ברכה שמסתפק אם אמרה, ולא שייך בזה ספיקא דרבנן לקולא.

וטעם הדבר, שהרי דין ספק ברכות להקל אינו בא כהכרעה שאכן בירך, אלא הוא דין כלפי הגברא שמספק אין מחוייב לחזור ולברך. מעתה, כל שעדיין לא סיים תפילתו, היות שהוא עדיין במצב של ספק, לא יוכל להמשיך בתפילתו, כי אם אכן חיסר את הברכה, ברכותיו שיברך מעתה יהיו לבטלה. [שהרי כל תפילת שמונה עשרה היא ענין אחד, ומי שהחסיר ולו ברכה אחת, לא יצא ידי תפילת שמונה עשרה],

ובאמת המשנה ברורה לא הביא דין זה לגבי תפילת שמונה עשרה, אך הביא דין זה לגבי ברכת המזון (בה"ל קפח, י ד"ה לחזור) לגבי מי שאכל פחות משיעור שביעה – שחייב בברכת המזון רק מדרבנן – ובאמצע הברכה השניה מתעורר אצלו ספק אם בירך את הראשונה, שהדין הוא שחוזר לתחילת הברכה, כי על הצד שלא אמרה, לא יוכל להמשיך. ואילו החיי אדם (כד, כא) פוסק אף בזה ספיקא דרבנן לקולא ויכול להמשיך ולברך.

קושיה על  הקהילות יעקב מדברי הרשב"א והבן איש חי

ברצוני כעת להקשות קושיה על הפסק של הקהילות יעקב, ולהוציא מכך הלכה למעשה. הרשב"א (שו"ת ח"א סימן לה) נשאל מה הדין במי שאמר בעשרת ימי תשובה 'הא-ל הקדוש', ותוך כדי דיבור תיקן ואמר 'המלך הקדוש', האם מועיל לו תיקון זה, או שצריך לחזור התפילה. ומביא מהגמרא בברכות שמסתפקת במי שבירך על כוס מים בורא פרי הגפן ותוך כדי דיבור תיקן ברכתו ואמר שהכל נהיה בדברו, האם הועיל תיקונו, או שצריך לחזור ולברך – ונשארת בספק. ואומר הרשב"א שמאחר והגמרא נשארת בספק הדין הוא ספק ברכות להקל ואינו צריך לחזור ולברך (וכך נפסק בשולחן ערוך או"ח רט, ב). ולכן בנידון השאלה שתיקן את עצמו תוך כדי דיבור ואמר 'המלך הקדוש', אנו אומרים ספק ברכות להקל, ויכול להמשיך בתפילתו.

הרי לנו מפורש בדברי הרשב"א שלא כדברי הקהילות יעקב, שהרי הרשב"א מסתמך על דין ספק ברכות להקל להתיר לזה שבאמצע התפילה להמשיך בתפילתו.

ונשאל שאלה נוספת. נחלקו השולחן ערוך והרמ"א במי שבעשרת ימי תשובה אמר כהרגלו 'מלך אוהב צדקה ומשפט', ולא אמר 'המלך המשפט'. השולחן ערוך בהלכות ראש השנה (או"ח תקפב, א) פסק שצריך לחזור, ואילו הרמ"א בהלכות תפילה (קיח, א) פסק שאינו צריך לחזור כיון שהזכיר 'מלך'. מעתה, הנוהגים כפסקי השולחן ערוך צריכים לפסוק שיחזור, והנוהגים כהרמ"א צריכים לפסוק שאינו חוזר.

אלא שיעויין ב"בן איש חי" (שנה ראשונה פרשת ניצבים, יט) שכתב: "בברכת השיבה אומר 'המלך המשפט', ואם טעה ואמר 'מלך אוהב צדקה ומשפט', כיון דזכר מלך אינו חוזר, ואף על גב דמרן ס"ל חוזר, קי"ל ספק ברכות להקל אפילו כנגד סברת מרן ז"ל".

הרי ששייך לומר ספק ברכות להקל ועל פי זה להתיר לו להמשיך את התפילה, ולא כסברת הקהילות יעקב.

תירוץ על קושיה זו

ואמנם אם נשים לב נראה שישנו חילוק מהותי בין דין ספק ברכות להקל באופן שהאדם מסתפק אם חיסר ברכה בשמונה עשרה, לדין ספק ברכות להקל באופן שיש ספק מה ההלכה. כשיש לאדם ספק אם חיסר איזו ברכה, ואנו אומרים ספק ברכות להקל, אין זה הכרעה על המציאות – על החפצא של התפילה שאינה חסרה ברכה, אלא זו הכרעה על הגברא שאינו צריך לחזור. בזה בא חידושו של הקהילות יעקב שמאחר ואין לנו הכרעה על התפילה שלא חסר בה ברכה, אינו יכול להמשיך בתפילה זו, שהרי על הצד שחסר בה ברכה, יהיו ברכותיו לבטלה.

לעומת זאת באופן בו דיבר הרשב"א שהספק הוא מה ההלכה, האם מועילה חזרה תוך כדי דיבור בברכה או לא, בזה כשפוסקים ספק ברכות להקל, זו הכרעה על גוף ההלכה שמועילה חזרה תוך כדי דיבור. בזה יודה הקהילות יעקב שיכול להמשיך בתפילתו, כי עד כמה שמכריעים שמועילה חזרה, יש בזה הכרעה שלא חסר בתפילתו כלום, וממילא ניתן על סמך הכרעה זו להמשיך בתפילה.

וכמו כן באופן בו דיבר הבן איש חי, שיש ספק אם ההלכה כדעת השולחן ערוך או כהרמ"א, בזה דין ספק ברכות להקל מועיל להכריע שההלכה כהרמ"א שיצא ידי חובה במה שהזכיר מלך, אף שלא אמר המלך המשפט, ואם כן יש כאן הכרעה שלא חסר בתפילה כלום, מכוח הכרעה זו יכול גם להמשיך בתפילתו ואין חשש של ברכה לבטלה.

נפק"מ להלכה על פי התירוץ הנזכר

ולפי זה נוכל לחדש הלכה למעשה. אדם שאכל שיעור שחייב בברכת המזון מדרבנן, ומסתפק באמצע הברכה אם בירך כהוגן, או לא – יש לחלק בסוג הספק. אם בברכת 'נודה לך' מסתפק אם אמר את ברכת 'הזן' – בזה יצטרך לחזור לראש הברכה, כי אף אם נגיד ספק ברכות להקל, עדיין אין בזה הכרעה על החפצא של ברכת המזון, ולא יוכל להמשיך ולברך הלאה מחשש ברכה לבטלה.

לעומת זאת אם ודאי אמר את שתי הברכות הללו, רק מסתפק אם אמרן כסדרן או לא – ונמצא כעת בברכה השלישית – ויש מחלוקת הפוסקים במי שבירך ברכת המזון שלא כסדר הברכות אם יצא ידי חובתו, דעת הבאר היטב שלא יצא, ודעת הערוך השולחן שיצא ידי חובתו – בזה אם נפסוק ספיקא דרבנן לקולא, יש בזה הכרעה שיצא ידי חובה, ויוכל להמשיך את ברכתו, ואין בזה חשש של ברכה לבטלה.

וכמו כן מי שאמר 'הא-ל הקדוש' ונזכר מיד ותיקן ואמר 'המלך הקדוש', אלא שמסתפק אם התיקון היה תוך כדי דיבור או לא – בזה יהיה הדין שיחזור לראש, כי בזה ההכרעה של ספק ברכות להקל הינה על הגברא, אך אין בזה הכרעה על החפצא של הברכה שנאמרה כתיקונה, ולכן לא יוכל להמשיך בתפילתו מחשש ברכה לבטלה.

ומעתה מי שירצה לדמות זאת לספק שהביא הרשב"א במי שיודע ודאי שתיקן תוך כדי דיבור, רק אינו יודע אם זה מועיל או לא – אינו מבין בין ימינו לשמאלו, שהרי הרשב"א דיבר באופן שיש ספק בהלכה שבזה ההכרעה של ספק ברכות להקל מכריעה את החפצא של התפילה וכמתבאר.

פרשת חיי שרה: ביאור דין המסופק אם התפלל

ביאור דין המסופק אם התפלל

ישנו דין שהמסופק אם התפלל יחזור ויתפלל מאחר ותפילה היא בקשת רחמים. בשיעור זה נדון בשאלה למה לא נאמר כמו כן במי שמסופק אם הזכיר יעלה ויבוא שיחזור ויתפלל. שאלה זו תלויה בנידון האם הזכרת יעלה ויבא באה כחלק מגוף התפילה, או כתוספת על התפילה. כי רק אם נניח שהיא חלק מגוף התפילה, ומי שלא הזכיר יעלה ויבוא נחשב כמי שלא התפלל – יש מקום לשאלתנו.

בענין זה נביא מחלוקת ידועה שיש בין בעלי התוספות במי ששכח להזכיר יעלה ויבוא בתפילת מנחה, ובאופן שבלילה כבר עבר ראש חודש, האם ישלים את תפילתו בתפילת ערבית כדין מי שלא התפלל מנחה בשוגג, או שמאחר ולא ירוויח את הזכרת יעלה ויבוא בערבית לא ישלים תפילתו.

וידוע מה שביאר הגר"ח מבריסק במחלוקתם, האם הזכרת יעלה ויבא נחשבת לחלק מהתפילה, או להזכרה בעלמא.

בשיעור זה נחדש יסוד על פיו יתבאר טעם נוסף במחלוקתם, וכן תעלה בידנו תשובה לשאלה הנזכרת.

המסופק אם התפלל – חוזר ומתפלל, ואילו המסופק אם אמר יעלה ויבוא אינו חוזר * ביאורו של הגר"ח במחלוקת רבינו יהודה וחכמי פרובינצ"א * ביאור חדש במחלוקת רבינו יהודה וחכמי פרובינצ"א * תירוץ על הקושיה שהבאנו בתחילת הדברים

המסופק אם התפלל – חוזר ומתפלל, ואילו המסופק אם אמר יעלה ויבוא אינו חוזר

הגמרא בברכות (כא, א) אומרת שהמסופק אם התפלל תפילת שמונה עשרה – חוזר ומתפלל, למרות שתפילה היא דרבנן וספק דרבנן לקולא, כי הלוואי ויתפלל אדם כל היום כולו. והיינו שמאחר ותפילה היא בקשת רחמים, ומלכתחילה היה צריך אדם להתפלל ולבקש רחמים כל היום כולו, לכן מחמירים גם בספק שיחזור ויתפלל. וכן פסק השולחן ערוך (או"ח קז, א).

ויש להקשות מדין זה על מה שפוסק הרמ"א (תכב, א) שהמסתפק אם אמר יעלה ויבוא [ובאופן שיש עמו ספק אמיתי של חמישים חמישים, וכגון שקודם תחילת ברכת רצה היה בדעתו לומר יעלה ויבוא (כך מבאר הט"ז ס"ק א), שאז אין את הסברא לומר שהלך כפי שגרת לשונו ולא אמר] אינו חוזר ומתפלל. וקשה למה לא נאמר אף בזה שמאחר ויש לו ספק, יחזור ויתפלל, כמו במי שמסופק אם התפלל או לא.

ונבאר יותר את שאלתנו. נחלקו בעלי התוספות במי שלא אמר יעלה ויבוא במנחה של ראש חודש, ונזכר אחר שהגיעה שעת תפילת ערבית של מוצאי ראש חודש האם יתפלל פעמיים ערבית כדין מי שלא התפלל תפילת מנחה. דעת רבינו יהודה (ברכות כו, ב תוד"ה טעה) שלא יתפלל פעמיים ערבית, כי לא ירוויח בכך כלום שהרי לא יזכיר בה יעלה ויבוא, ותפילת שמונה עשרה עצמה הרי כבר התפלל [ולכן אין זה דומה למי שלא התפלל מנחה בשבת שמתפלל ערבית שתיים למרות ששוב לא יזכיר של שבת, שהרי שם לא התפלל בכלל, וכשיתפלל ערבית פעמיים ירוויח תפילת שמונה עשרה שלא התפלל]. ודעת חכמי פרובינצ"א (מובא ברבינו יונה על הרי"ף ברכות יח, א) שמאחר ובאותה תפלה לא יצא ידי חובתו שהרי לא התפלל אותם כדינה, נחשב כמו שלא התפלל כלל, וצריך לחזור ולהתפלל.

ביאורו של הגר"ח במחלוקת רבינו יהודה וחכמי פרובינצ"א

ומבאר הגר"ח מבריסק שמחלוקתם היתה בגדר התקנה שתקנו חכמים להזכיר יעלה ויבא בתפילת ראש חודש. האם מונח בזה שיעלה ויבוא הוא חלק מגוף תפילת שמונה עשרה, או שאין זה חלק מגוף התפילה, אלא רק ענין של תוספת הזכרה על התפילה. רבינו יהודה סבר שיעלה ויבוא נחשב כהזכרה בלבד, ואינו חלק מהתפילה, ולכן גם אם לא הזכיר יעלה ויבא אין זה נחשב כמי שלא התפלל. ולכן אם לא ירוויח את ההזכרה בתשלומי התפילה, אין סיבה שיצטרך להשלים, שהרי את התפילה עצמה לא חיסר. וחכמי פרובינצ"א סברו שיעלה ויבא נחשב כחלק מהתפילה, ומאחר שלא אמר יעלה ויבא הרי זה כמי שחיסר ברכה בתפילה, שהדין הוא שנחשב כמו שלא התפלל שהרי שינה מצורת התפילה שתקנו חכמים.

ועכשיו נחזור לשאלה שפתחנו בה. להלכה פוסק השולחן ערוך (או"ח קח, יא) שאם לא אמר יעלה ויבוא במנחה חוזר ומתפלל פעמיים ערבית, וכשיטתם של חכמי פרובינצ"א [ואמנם כתב שיתפלל אותה בתורת נדבה, הרי שלא הכריע בזה]. ומעתה – לפי ביאורו של הגר"ח בשיטתם – עולה שדעת השולחן ערוך שיעלה ויבא נחשב כחלק מגוף התפילה.

מעתה יקשה, למה הדין הוא שהמסופק אם אמר יעלה ויבא בתפילה אינו חוזר, הרי המסופק אם אמר יעלה ויבא נחשב כמו שמסופק אם התפלל, והדין הוא שהמסופק אם התפלל חוזר ומתפלל. שאלה זו שואל הקהילות יעקב (י' חלקים ח"א סוף סי' א).

ביאור חדש במחלוקת רבינו יהודה וחכמי פרובינצ"א

ונראה לבאר ביאור אחר בדעת חכמי פרובינצ"א, ובזה תתיישב הקושיה. הגר"ח מבאר בסברתם שיעלה ויבא נחשב חלק מהתפילה, והרי זה כמו שהוסיפו חכמים עוד ברכה בתפילה, ולכן מי שלא אמר יעלה ויבא נחשב כמו ששינה בגוף התפילה ולכן חוזר ומתפלל. אמנם לכשנדייק בלשונם יתכן לבאר דבריהם באופן אחר.

כתבו התוספות (ברכות כו, א ד"ה אבעיא) – מי ששכח להתפלל מוסף אין לו השלמה בתפילה הבאה, שהרי תפילת מוסף היא כנגד קרבן מוסף, ועבר זמנו בטל קרבנו. ומה שבתפילות שחרית מנחה וערבית שייך השלמה אף שגם הם תוקנו כנגד קרבנות – הוא משום שיש בהם ענין של בקשת רחמים, וזמן בקשת רחמים הוא בכל עת, ולא שייך בזה עבר זמנו. עד כאן תוכן דבריהם. ונבאר זאת.

היסוד הוא שבכל תפילה יש שני ענינים. יש את הענין שהיא כנגד הקרבן, ויש את הענין של בקשת רחמים. בדברי התוספות רואים שמה שיש לאדם אפשרות להשלים תפילה שהחסיר בתפילה הבאה, הוא רק מצד ענין בקשת הרחמים שבתפילה, ולא מצד ענין כנגד הקרבנות שבתפילה. ולמשל מי ששכח מנחה ומתפלל ערבית פעמיים, אינו משלים בזה את החלק של מנחה שהוא כנגד תמיד של בין הערביים, שבזה לא שייך השלמה שהרי כבר עבר זמן הקרבן, אלא הוא משלים את חלק הבקשת רחמים שחסר לו במנחה.

ונראה שבפרט זה נחלקו רבינו יהודה וחכמי פרובינצ"א. רבינו יהודה סבר כשיטה זו שההשלמה לתפילה עניינה רק מצד הבקשת רחמים. ואילו חכמי פרובינצ"א סברו שדין השלמה נאמר גם על עצם התפילה, ולא רק על ענין הבקשת רחמים. ונרחיב לבאר הדברים.

והנה מי ששכח יעלה ויבא בתפילה, גם אם נאמר שיעלה ויבא תיקנו כחלק מהתפילה, ונחשב כמו שחיסר ברכה בתפילה, לא חסר לו בבקשת הרחמים שבתפילה, ומצד הבקשת רחמים אינן צריך לחזור ולהתפלל.

וראיה לזה, שכתב המשנה ברורה (תקצג ס"ק ב) שאם אינו יודע את כל הברכות של שמונה עשרה יתפלל מה שיודע. ויש להבין, מה תועלת יש לו בזה והרי הדין הוא שהשוכח ברכה אחת מתוך התפילה חוזר ומתפלל כי שינה ממטבע שטבעו חכמים בתפילה, ואם כן זה שאינו יודע ואפילו ברכה אחת, כיון שיחסר אותה לא יצא ידי חובתו?

והתשובה לזה היא – כי בתפילה יש גם חלק של בקשת רחמים, וידי חובת של בקשת רחמים יצא גם אם חיסר ברכה בתפילה. ולכן מי שאינו יודע את כל הברכות, יאמר מה שיודע, כי על ידי זה יצא לכל הפחות ידי חובת הבקשת רחמים שיש בתפילה.

ומעתה ניתן לבאר באופן נפלא את מחלוקתם של בעלי התוספות. רבינו יהודה סבר שענין השלמת תפילה שתקנו חכמים למי שלא התפלל – הוא רק מצד הבקשת רחמים שבה; שהרי מצד דין התפילה שכנגד קרבנות אין שייך לחזור ולהשלים, שהרי כבר עבר זמן הקרבן. מעתה, מי ששכח יעלה ויבא, אף שנחשב שחיסר בגוף התפילה אינו צריך – מצד דין התפילה – להשלים בתפילה הבאה, שהרי כל המושג של השלמת תפילה שייך רק כלפי התפילה כבקשת רחמים. ומאחר וכאן כבר יצא ידי חלק הבקשת רחמים שבתפילה אף בלי שאמר יעלה ויבא וכמתבאר, שוב אין ענין שישלים את התפילה מצד התפילה עצמה. אלא שאם ירוויח הזכרת יעלה ויבוא בתפילת ההשלמה, וכגון אם שכח שחרית ובא להשלים במנחה, צריך להשלים כדי להרוויח ההזכרה. אך בנידון שלנו ששכח מנחה, ובערבית כבר אין אומרים יעלה ויבא, ולא ירוויח ההזכרה – אין שום ענין שיחזור.

ואילו חכמי פרובינצ"א סוברים שאפשרות השלמת תפילה היא לא רק מצד שהיא בקשת רחמים, אלא אף מצד מה שהיא כנגד קרבנות ולמרות שכבר עבר זמן הקרבן. ולכן אמרו שמי ששכח יעלה ויבוא, אף שלא חיסר מצד הבקשת רחמים, צריך להשלים התפילה שהרי חסר לו חלק בתפילה, ונחשב כמי שלא התפלל. ולכן אף שכבר לא יאמר יעלה ויבוא בתפילת ערבית, ירוויח בכך שישלים תפילה. ולכן חוזר ומתפלל.

ויש נפקא מינה כזו: אדם הנמצא בדקה האחרונה של היום ועדיין לא התפלל מוסף ומנחה – איזו תפילה עליו להעדיף. מעיקר הדין צריך להיות שישלים מנחה, שהרי מנחה היא תדירה יותר ממוסף, והכלל הוא 'תדיר ושאינו תדיר – תדיר קודם'. לעומת זאת ישנה סברא להעדיף שיתפלל מוסף, כי אם יתפלל עכשיו מנחה יפסיד לגמרי את מוסף ולא יוכל להשלימו בערבית, לעומת זאת אם יתפלל עכשיו מוסף לא יפסיד את תפילת מנחה כי יוכל להשלימה על ידי שיתפלל פעמיים ערבית. והפוסקים (דגול מרבבה על המג"א רפו, ג) מביאים מהירושלמי כמו הסברא הראשונה שיתפלל מנחה כי תדיר קודם. לעומתם פוסק המגן אברהם (שם) שיתפלל מוסף, שהרי מנחה יוכל להשלים אחר כך.

וביאור הנידון כאן הוא כך: אם ההשלמה שישלים את תפילת מנחה בערב היא השלמה של תפילה, בזה יש מקום לסברתו של המגן אברהם שעדיף שיתפלל מוסף, שהרי מנחה יוכל להשלים. אבל אם ההשלמה של התפילה תהיה רק כלפי חלק הבקשת רחמים, ולא כלפי התפילה עצמה, בזה נראה ודאי שיש להעדיף את הכלל שתדיר קודם, ולהתפלל מנחה, ואף שמפסיד את תפילת מוסף, שהרי כמו כן אם יתפלל מוסף יפסיד את תפילת מנחה ולא יוכל להשלימה, כי מה שיוכל להשלים זה רק את חלק הבקשת רחמים שחסר לו, אך לא את התפילה עצמה.

תירוץ על הקושיה שהבאנו  בתחילת הדברים

ונחזור עתה למה שהקשה הקהילות יעקב, אם יעלה ויבוא הוא חלק מהתפילה, למה המסופק אם אמר יעלה ויבוא אינו חוזר, והרי על הצד שלא אמר יעלה ויבוא – נחשב כמו שלא התפלל, ואם כן המסופק אם אמר יעלה ויבוא הרי זה כמי שמסופק אם התפלל, והדין הוא שהמסופק אם התפלל חוזר ומתפלל וכמאמר רבי יוחנו "ולוואי יתפלל אדם כל היום כולו".

לפי המתבאר יתיישבו הדברים באופן נפלא. הדין שהמסופק אם התפלל חוזר ומתפלל – הוא רק מצד החלק של בקשת רחמים שיש בתפילה, ולא מצד דין התפילה, שהרי תפילה היא דרבנן, וצריך להיות בה דין ספק דרבנן לקולא ולא יחזור ויתפלל; בהכרח שהדין חוזר ומתפלל זה מצד הבקשת רחמים שיש בתפילה, וכן הוא גם לשונו של רבי יוחנן בעל המימרא הזו "ולוואי יתפלל אדם כל היום כולו" – שהוא ענין של בקשת רחמים.

מעתה, מי שוודאי התפלל ומסופק אם אמר יעלה ויבוא, הרי לא חסר לו בבקשת רחמים, וכמו שהוכחנו שגם מי שהתפלל והחסיר ברכה אחת לא חסר לו בבקשת רחמים. ולכן אין לדמות זאת למי שמסופק אם התפלל שהדין הוא שיחזור ויתפלל, כי שם על הצד שלא התפלל חסר לו בחלק הבקשת רחמים שבתפילה. אבל אם יודע שהתפלל, ורק מסופק אם אמר איזו ברכה – אינו חוזר ומתפלל שהרי לא חסר לו בבקשת רחמים. ולכן, זה שמסופק אם אמר יעלה ויבוא הדין הוא שאינו חוזר ומתפלל.

פרשת חיי שרה: תפילות אבות תיקנום

תפילות אבות תקנום

וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים: (כד, סג)

מובא בגמרא (ברכות כו, ב) שהתפילות נתקנו על ידי האבות, ובאו אנשי כנסת הגדולה והסמיכו את התפילות כנגד הקרבנות.

בשיעור זה נדון האם ישנו חילוק מהותי בין התפילות כפי שהיו אחר תקנת האבות, לתפילות אחר תקנת אנשי כנסת הגדולה שבאים במקום הקרבנות, והאם ישנה בזה איזו נפקא מינה הלכתית כיום, אחר שיש בחובת התפילה את שני הדברים.

האם שלשת התפילות שאנו מתפללים ביום הינם אותה תפילה, או כל תפילה היא ענין שונה * חילוקי דינים העולים להלכה מנידון זה * ההבדל בין חיוב התפילה מתקנת האבות, לחיוב התפילה מצד תקנת אנשי כנסת הגדולה * האם תפילה נחשבת מצות עשה שהזמן גרמא – תלוי בנידון הנזכר * ביאור מה שנהגו העולם שנשים מתפללות שחרית לכתחילה עד חצות

האם שלשת התפילות שאנו מתפללים ביום הינם אותה תפילה, או כל תפילה היא ענין שונה

בתחילת הדברים נעמיד חקירה האם שלושת התפילות שאנו מתפללים ביום – שחרית, מנחה, ערבית – הינם בעצם אותה תפילה שתקנו להתפלל בשלשה זמנים ביום; או שכל תפילה היא מהות שונה מחברתה – אף שהנוסח הוא אחיד – ואין שלושת התפילות נחשבות אותה התפילה.

מובא בגמרא (ברכות כו, ב) שהתפילות נתקנו על ידי האבות. אברהם תקן תפילת שחרית, יצחק תיקן תפילת מנחה, ויעקב תיקן תפילת ערבית. והקשו התוספות (שם ד"ה יצחק) מהמובא במסכת יומא (כח, ב) שאברהם התפלל תפילת מנחה, הרי שכבר אברהם התפלל תפילת מנחה, ואיך אפשר לומר שיצחק תיקן תפילה זו. ותירצו, שהיה זה אחרי שנתקנה תפילת מנחה על ידי יצחק.

והיה מקום לתרץ – על פי החקירה הנ"ל – שאמנם אברהם התפלל בשעת המנחה, אך היתה זו אותה התפילה שהתפלל בבוקר, ואילו יצחק שתיקן תפילת מנחה – תיקן תפילה חדשה לזמן המנחה, וא"כ התפילה שהתפלל אברהם אינה אותה התפילה שתקן יצחק, למרות שאף היא היתה בזמן המנחה.

אמנם ממה שלא תירצו התוספות כך, נראה שאין לחלק בין תפילת המנחה שהתפלל אברהם לתפילת המנחה שתקן יצחק.

חילוקי דינים העולים להלכה מנידון זה

ונפקא מינה להלכה בנידון זה – מי שהיה פטור מתפילת שחרית, וכגון שהיה עוסק במצוה, וכשהתפנה להתפלל הגיע זמן מנחה, והוא היה סבור שעדיין זמן שחרית, והתפלל לשם תפילת שחרית. להצד שזו אותה תפילה רק שיש לה שלשה זמנים שונים – יצא ידי חובת מנחה, כי אף שבדעתו היה שזו שחרית, סוף סוף תפילת שחרית ומנחה היא אותה תפילה רק בזמנים שונים; וכיון שהתפלל בזמן המנחה, יצא ידי חובתו ואין חיסרון במה שהיה סבור שהוא זמן שחרית. אבל להצד שכל תפילה היא ענין שונה, אם כן נראה שמאחר ובדעתו היה להתפלל תפילת שחרית, לא ניתן להחשיב זאת לתפילת מנחה.

ונפקא מינה נוספת – מי שמתפלל מנחה עם ציבור שמתפללים תפילת ערבית [וכגון מפלג המנחה], האם יכול להצטרף עמהם ותחשב תפילתו תפילה בציבור. ומצינו שנחלקו הפוסקים בנידון זה. דעת המגן אברהם (רלו, ד) שאין לזה מעלה של תפילה בציבור, ונחשב כתפילה ביחיד; דעת הט"ז (רלו, ד) שאמנם אין לזה מעלה של תפילה בציבור, אך עדיין יש לזה מעלה של תפילה בשעה שהציבור מתפללין; ודעת האליה רבא (רלו, ז) שנחשבת תפילה בציבור ממש.

ולכאורה נידון זה תלוי בחקירה הנ"ל. אם שלושת התפילות הינם אותה תפילה, ודאי שמצטרפת תפילתו לתפילת הציבור, שהרי מתפלל עם הציבור אותה התפילה, ומה בכך שהציבור יוצאים בזה ידי חובת תפילת הערב, והוא יוצא ידי חובת תפילת המנחה. אבל להצד שכל תפילה היא מהות אחרת, ניתן להבין שלא תצטרף תפילתו לתפילת הציבור אחר שאין זו אותה תפילה. וכאן גם יש מקום לדברי הט"ז שאף שאין זה ממש תפילה בציבור, אבל תהיה לזה מעלה של תפילה בשעה שהציבור מתפללים.

ההבדל בין חיוב התפילה מתקנת האבות, לחיוב התפילה מצד תקנת אנשי כנסת הגדולה

מובא בגמרא (ברכות כו, ב): "אמר לך רבי יוסי ברבי חנינא לעולם אימא לך תפלות אבות תקנום, ואסמכינהו רבנן אקרבנות". ומבואר שם שתפילת שחרית באה כנגד תמיד של שחר, ולכן זמנה עד ארבע שעות שכך היה זמן הקרבת התמיד. תפילת מנחה באה כנגד תמיד של בין הערביים שהיה קרב לכתחילה מתשע שעות ומחצה – מנחה גדולה, ובדיעבד משש שעות ומחצה – מנחה קטנה. תפילת הערב באה כנגד הקטרת איברים ופדרים שהיו מתעכלים כל הלילה, ולכן זמנה כל הלילה.

ומצינו חילוק בין התפילה שתקנו האבות לתפילה שתקנו אנשי כנסת הגדולה. כתב השולחן ערוך (או"ח רלג, א) שעיקר זמנה של תפילת המנחה הוא מתשע שעות ומחצה ולמעלה עד הלילה. וביאר המגן אברהם (ריש סימן רלב) שאמנם זמן הקרבת תמיד של בין הערביים התחיל משש שעות ומחצה, אך כיון שהיו מאחרים את הקרבן עד תשע שעות ומחצה כדי שיספיקו להקריב נדרים ונדבות לפני התמיד – שאסור להקריב אחריו כלום – לכן זה עיקר זמנה.

[עוד הביא המגן אברהם מהירושלמי שעיקר התקנה של תפילה המנחה לא היתה כנגד קרבן התמיד עצמו, אלא כנגד המנחה שהיו מקריבים עם הקרבן שזמנה היה מתשע שעות ומחצה ועד הלילה. זו גם הסיבה שזמן תפילת המנחה הוא עד השקיעה, ובדיעבד אפשר עד רבע שעה קודם צאת הכוכבים, למרות שאת הקרבן עצמו לא ניתן היה לאחר אחרי תשע שעות ומחצה. ולכן לכתחילה יש להתפלל מתשע שעות ומחצה].

מאידך מצינו בגמרא (יומא כח, ב) שאברהם אבינו היה מתפלל תפילת מנחה מכי משחרי כתלי – היינו מתחילת שעה שביעית, ולא היה ממתין עד זמן מנחה קטנה כעיקר הדין הנפסק בשולחן ערוך. והביאור הוא שהדין הנפסק בשולחן ערוך שעיקר זמנה של תפילת המנחה הוא בזמן מנחה קטנה, הוא מצד תקנת אנשי כנסת הגדולה שהתפילות כנגד הקרבנות. אך אברהם שהתפלל מנחה מצד תקנתו של יצחק, בזה הזמן הוא לכתחילה מתחילת שעה שביעית. הרי שיש חילוק בין התפילה של האבות לתפילה שתקנו אנשי כנסת הגדולה.

ונראה שיסוד החילוק בין תפילת האבות לתפילה שתקנו אנשי כנסת הגדולה הוא בנידון שפתחנו. התפילה שהיא מצד תקנת האבות היא אותה תפילה בשחרית מנחה וערבית, אלא שתקנו להתפלל אותה בשלשה זמנים ביום; ואילו התפילה שתקנו אנשי כנסת הגדולה, כל תפילה שונה מחברתה. ולכן ישנם דינים בזמני התפילה ששייכים למה שתקנו אנשי כנסת הגדולה, אך אינם שייכים אצל תקנת האבות, וכגון דין זה – שאצל אברהם זמן תפילת המנחה היה מיד אחר חצות, שהרי אז הסתיים זמן השחר ומתחיל זמן הצהריים; ואילו תפילת המנחה שתקנו אנשי כנסת הגדולה מעיקר הדין זמנה מתשע שעות ומחצה, שהרי עניינה שונה מתפילת השחר, ואין היא אותה תפילה, אלא היא כמו הקרבת המנחה של תמיד של בין הערביים, ומכאן שאף זמנה שונה.

וראיה ליסוד זה, ממה שנפסק להלכה (שולחן ערוך פט, א) שזמן תפילת שחרית הוא עד ארבע שעות, ולמרות כן הדין הוא שאם לא התפלל עד ארבע שעות יכול להתפלל עד חצות. ויש להבין, ממה נפשך, אם עבר זמן התפילה איך יכול להתפלל בדיעבד עד חצות.

ולהמתבאר יובן היטב דין זה. סוף זמן תפילה שהוא עד שעה רביעית – הוא כלפי תקנת חכמים שהסמיכו את התפילה על הקרבנות, וזה היה סוף זמן הקרבת התמיד. אמנם מי שהפסיד זמן זה, עדיין יכול לצאת ידי חובת תפילה מצד מה שתקנו האבות – וזה עד חצות היום שבו נגמר זמן הבוקר.

האם תפילה נחשבת מצות עשה שהזמן גרמא – תלוי בנידון הנזכר

ביסוד זה שאמרנו יתבאר דבר נוסף. שיטת הרמב"ם (תפילה א, א-ב) שחיוב תפילה הוא מדאורייתא, והיא מצות עשה שאין הזמן גרמא, שהרי אין לה זמן קבוע מן התורה, ולכן נשים ועבדים חייבים בה מהתורה.

ודעת רש"י ורבינו יונה (ברכות כ, ב) שתפילה היא דרבנן, ואף שהיא כמצות עשה שהזמן גרמא, חייבו חכמים את הנשים בתפילה מאחר ותפילה היא בקשת רחמים ואף הן זקוקות לרחמים.

ויש להתבונן בדעת הרמב"ם, האם דבריו לפטור נשים מתפילה הינם רק כלפי החיוב דאורייתא, או גם כלפי התקנה שתקנו חכמים להתפלל שלש פעמים ביום. המגן אברהם (נט, ז) הבין שדבריו נוגעים גם כלפי החיוב שיש מדרבנן להתפלל שלש פעמים ביום. ולמרות שלכל תפילה יש זמן מסוים ביום, וזמנה של זו לא כזמנה של זו – אין התפילה נחשבת כמצות עשה שהזמן גרמא, מאחר ובכל רגע ביום יש על האדם חובת תפילה – אם שחרית, אם מנחה, אם ערבית – נחשב כל היום לזמן התפילה.

מדברי הרמב"ם הללו הוכיח המגן אברהם (נט, ז) שלא כדעת הכסף משנה (קריאת שמע  סוף פ"א) שמדאורייתא מצות קריאת שמע של יום נוהגת כל היום, ושל לילה כל הלילה. שהרי בגמרא (ברכות כ, ב) אמרו שקריאת שמע היא מצות עשה שהזמן גרמא. ואילו לדבריו עולה שבכל רגע נתון יש על האדם חיוב של קריאת שמע – אם של יום אם של לילה; ומשכך, אין להחשיב מצות קריאת שמע למצוה שהזמן גרמא, וכמו שמצינו במצות תפילה שסובר הרמב"ם שאינה נחשבת זמן גרמא למרות שיש זמן לכל תפילה – מאחר וכל רגע נתון ביום יש על האדם חיוב תפילה.

מכוח זה מוכיח המגן אברהם שקריאת שמע של יום זמנה מדאורייתא עד שלש שעות, ולא כל היום, ולכן נחשבת למצות עשה שהזמן גרמא.

משיב על כך השאגת אריה (שו"ת שאגת אריה, ישנות, סימן יב) שאין זו ראיה, כי אף לפי הכסף משנה שבפועל בכל רגע נתון ביממה יש על האדם חיוב קריאת שמע, ניתן להבין שזו מצות עשה שהזמן גרמא, כי יש לדון כל קריאת שמע מצד עצמה, וכיון שקריאת שמע של יום נוהגת רק ביום, ולא בלילה; ושל לילה רק בלילה, ולא ביום, לכן נחשבת מצוה זו מצות עשה שהזמן גרמא.

ומה שחייבו חכמים נשים בתפילה למרות שלכל תפילה תקנו זמן שונה – והרי זה כמצות עשה שהזמן גרמא – התשובה היא שמאחר ובעיקר חיוב התפילה כפי שהוא מדאורייתא נשים חייבות, שהרי זו מצות עשה שאין הזמן גרמא, החילו חכמים את תקנתם גם על הנשים, ולא התחשבו בכך שאחר התקנה צורת התפילה היא כמצוה שהזמן גרמא.

ובאמת יש לתמוה על דברי המגן אברהם, שאם בא להוכיח משיטת הרמב"ם שמצוה שזמנה נוהג כל היום אינה נחשבת מצוה שהזמן גרמא, ואף שהחיוב של יום שונה מהחיוב של לילה – אם כן עד שמוכיח משיטת הרמב"ם כך, נוכיח להיפך משיטת רש"י ורבינו יונה הסוברים שתפילה נחשבת כמצות עשה שהזמן גרמא.

והדברים יתיישבו היטב על פי היסוד שאמרנו. אף רש"י ורבינו יונה מודים בעצם היסוד שמצוה הנוהגת כל היום אינה נחשבת מצות עשה שהזמן גרמא, ואף שיש שינוי בין החיוב של יום לחיוב של לילה. ולכן אם היה זמנה של קריאת שמע מדאורייתא כל היום, לכולי עלמא לא היתה נחשבת מצות עשה שהזמן גרמא. ומה שסברו רש"י ורבינו יונה שתפילה נחשבת מצות עשה שהזמן גרמא למרות שזמנה כל היום, הוא כלפי חיוב התפילה שאחר תקנת אנשי כנסת הגדולה, ולא כלפי חיוב התפילה שמתקנת האבות.

והיינו, שהרי ביארנו שיש חילוק בין התפילה שמצד תקנת האבות לתפילה שמצד תקנת אנשי כנסת הגדולה. התפילה שמצד תקנת האבות היא אותה תפילה, ויש לה שלשה זמנים ביום. בתפילה זו מודים רש"י ורבינו יונה שאינה נחשבת כמצות עשה שהזמן גרמא, שהרי נוהגת אותה תפילה כל היום, וזה שיש לה שלשה זמנים שונים לא מהווה סיבה שתחשב זמן גרמא. ולכן גם בקריאת שמע אם היתה נוהגת מדאורייתא כל היום, היתה נחשבת למצות עשה שלא הזמן גרמא.

ומה שכתבו רש"י ורבינו יונה שתפילה נחשבת כמצות עשה שהזמן גרמא – הוא כלפי חיוב התפילה שאחר תקנת אנשי כנסת הגדולה, שבזה כל תפילה היא ענין שונה לגמרי, ולכן גם אם חיוב התפילה מתפרס על פני כל היום, מאחר שאלו שלשה חיובים שונים, אין להחשיב זאת למצות עשה שהזמן גרמא. ואין זה דומה לקריאת שמע שהיא אותו חיוב שיש בשני זמנים ביום.

ביאור מה שנהגו העולם שנשים מתפללות שחרית לכתחילה עד חצות

לפי דברינו גם נוכל להבין היטב את מנהג העולם שאין נשים מקפידות להתפלל עד סוף שעה רביעית, ומתפללות לכתחילה עד חצות. ודבר זה לכאורה אינו מובן, שהרי אם נשים חייבות בתפילה, למה אינן צריכות להקפיד להתפלל עד סוף שעה רביעית וכמו אנשים.

לפי המתבאר יש לומר שהחיוב של אשה בתפילה אינו מצד תקנת אנשי כנסת הגדולה, כי מצד זה נחשבת התפילה למצות עשה שהזמן גרמא, כי אף שחיוב התפילה מתפרס על פני כל היום, הלא כל תפילה שונה מחברתה, ומשום כך יש לדונה בפני עצמה ולכן נחשבת למצוה שהזמן גרמא. וכל חיובם של הנשים שייך רק מצד תקנת האבות, שמצד זה כל שלשת התפילות בעצם הם אותה תפילה, וחיוב זה נחשב למצוה שאין הזמן גרמא שהרי בפועל חיובה של התפילה הוא בכל עת.[1]

והנה כבר הבאנו לעיל שמה שאמרו זמן תפילת השחר הוא עד סוף שעה רביעית, הוא כלפי החיוב שתקנו אנשי כנסת הגדולה, שהוא כנגד תמיד של שחר שזמנו היה עד שעה רביעית; אך כלפי התקנה שתקנו האבות – הזמן הוא עד חצות, שאז נגמר הבוקר ומתחיל זמן הצהריים.

מעתה, כיון שחיוב נשים בתפילה שייך רק מצד תקנת האבות – שהרי מצד תקנת אנשי כנסת הגדולה הרי זו מצות עשה שהזמן גרמא – יכולות נשים לכתחילה להתפלל עד חצות, וכמו שהיה הדין גם אצל אנשים קודם תקנת אנשי כנסת הגדולה שהחיוב היה רק מצד תקנת האבות.

***

[1] יש לדון שלפי זה יהיו נשים חייבות גם בתפילת ערבית כי אם לא כן שוב אין זה חיוב תמידי והרי זה כמצוה שהזמן גרמא. אלא אם כן נחלק שמה שפטורות מתפילת ערבית הוא משום שקיבלוה עליהם כרשות, ולא כחובה, ודי בזה שתפילת ערבית אצלם היא מצות הרשות כדי להחשיב את מצות התפילה אצלם כמצוה שאינה תלויה בזמן.

פרשת נח: הזכרת טל ומטר לאחר שסיים ברכת השנים

הזכרת טל ומטר לאחר שסיים ברכת השנים

כתב השולחן ערוך (או"ח קיז, א): ברכת השנים, צריך לומר בה בימות הגשמים ותן טל ומטר, ומתחילין לשאול מטר בחוצה לארץ בתפלת ערבית של יום ס' אחר תקופת תשרי, (ויום התקופה הוא בכלל הס' הגה"מ פ"ב), ובארץ ישראל מתחילין לשאול מליל ז' במרחשון.

בשיעור זה נידון בשאלת טל ומטר, האם נחשבת כחלק מברכת השנים, או שאינה חלק מהברכה, אלא רק הזכרה שקבעו חכמים את מקומה בברכה זו. ונביא כמה חילוקי דינים העולים מנידון זה.

האם שאלת טל ומטר נחשבת חלק מברכת השנים * תליית נידון זה במחלוקת ראשונים * הזכרת ארץ ברית ותורה בברכת המזון * כעין חילוק זה בין הזכרה שהיא מגופה של ברכה, להזכרה שאינה מגופה של ברכה, מצינו גם בברכת המזון * אפשרות נוספת של השלמת שאלת טל ומטר שאף היא תלויה בנידון הנזכר * סתירה בדברי המשנה ברורה בזה, ותירוץ על כך

האם שאלת טל ומטר נחשבת חלק מברכת השנים

התוספות במסכת ברכות (כו, ב ד"ה טעה) מחדשים שאם אדם שכח להזכיר יעלה ויבוא בראש חודש במנחה, לא יחזור ויתפלל ערבית של מוצאי ראש חודש פעמיים, שהרי בתפילת ערבית זו כבר לא יאמר יעלה ויבוא, שכבר עבר ראש חודש, ולא ירוויח הזכרת יעלה ויבוא בחזרתו על התפילה.

והנה ידוע בשם הגר"ח (סטנסל סי' א) שאם שכח ולא הזכיר 'ותן טל ומטר' במנחה של ערב שבת, יתפלל תפילת ערבית של שבת פעמיים, ואף שאין מזכירים טל ומטר בתפילת שבת. וביאר שאין זה סותר לדברי התוספות הנזכר, כי מה שכתבו התוספות הוא דווקא גבי יעלה ויבוא שאינו חלק מברכת רצה, אלא הוא הזכרה שקבעו מקומה בברכת רצה, ומשכך, גם אם שכח ולא הזכיר יעלה ויבוא אין זה נחשב שלא התפלל, אלא שחיסר הזכרה; בזה יש מקום לדברי התוספות שלא יתפלל ערבית שתים שהרי לא ירויח בתפילת ההשלמה את ההזכרה. אבל שאלת טל ומטר אינה נחשבת להזכרה ותוספת, אלא הינה חלק מברכת השנים, ומי שלא שאל טל ומטר הרי זה כמו שחיסר את כל ברכת השנים והרי הוא כמי שלא התפלל, ועליו להשלים את התפילה שלא התפלל. לכן צריך לחזור להתפלל ערבית של שבת שתים ואף שלא יזכיר בה שאלת טל ומטר.

והיה מקום להעיר בזה שמדברי הגמרא נראה ששאלת טל ומטר אינה נחשבת לחלק מהברכה. מובא בגמרא בברכות (כט, א) שאם שכח לשאול טל ומטר בברכת השנים אין מחזירים אותו משום שיכול לאומרה בשומע תפילה [וכן פסק השולחן ערוך (קיז, ה)]. ומעתה, בשלמא אם שאלת טל ומטר הינה הזכרה, ניתן להבין שקבעו חכמים מקום להשלים את ההזכרה אם לא הזכירה במקומה; אבל אם כדברי הגר"ח ששאלת טל ומטר הינה חלק מהברכה, וכשחיסר טל ומטר נחשב כמי שחיסר את ברכת השנים – מה יועיל אם יזכיר טל ומטר בשומע תפילה, והרי חסר בתפילתו את ברכת השנים.

אמנם אין בזה קושיה על דברי הגר"ח. ניתן להבין שתועיל ההשלמה בשומע תפילה – גם אם שאלת טל ומטר נחשבת חלק מברכת השנים, כי ישנו דין מיוחד שתקנו חכמים שיכול אדם להשלים בשומע תפילה מה שחיסר בברכות האמצעיות, וכמו שכתב הביאור הלכה (קיז, ה ד"ה אם) שאם חיסר באחת מהברכות דבר שהוא מעיקר הברכה, כגון שחיסר קיבוץ גלויות בברכת תקע בשופר, יכול להשלים זאת בשומע תפילה. [וע"ש בביאור הלכה שכך כתב הפרי מגדים, אלא שדן בזה שאולי תועיל השלמה רק לשאלת טל ומטר והבדלה שאין להם נוסח קבוע, אבל לא לקיבוץ גלויות שתקנו לו נוסח קבוע. אכן למעשה פסק שמועילה השלמה גם לקיבוץ גלויות].

נידון זה תלוי במחלוקת ראשונים

נראה לתלות נידון זה – אם שאלת טל ומטר נחשבת חלק מגופה של ברכת השנים, או שהינה רק הזכרה שקבעו מקומה בברכת השנים – במחלוקת ראשונים. שיטת התוספות בריש מסכת תענית (ג, ב ד"ה בימות החמה) שאם שכח להזכיר טל ומטר בברכת השנים, ושוב שכח להזכירה בשומע תפילה, ונזכר קודם שעקר רגליו – יחזור לשומע תפילה. וכן הביא הרשב"א (ברכות כט, א ד"ה הא דאמרינן) בשם רב האי גאון. ואילו הרמב"ם (תפילה י, ט) כתב שיחזור לברכת השנים [וכן פסק השולחן ערוך (קיז, ה)].

ונראה שמחלוקת ראשונים זו היא בנידון הנזכר. התוספות סברו ששאלת טל ומטר הינה רק הזכרה שמקומה בברכת השנים, ולפי זה מה שיכול להזכיר טל ומטר בשומע תפילה, אין זה מדין השלמה, אלא משום שיכול להזכיר טל ומטר בכל מקום שניתן להפסיק בענינים נוספים. לכן גם אם שכח להזכיר בשומע תפילה ונזכר קודם שעקר רגליו יכול לחזור למקום שניתן להזכיר – לשומע תפילה.

אבל הרמב"ם סבר ששאלת טל ומטר אינה הזכרה בעלמא, אלא היא חלק מהברכה. ואם כן מה שתקנו חכמים שיכול לאומרה בשומע תפילה אין זה מדין הזכרה בעלמא, אלא חדשו שניתן שם להשלים את הברכה. מעתה הדין נותן שכשהפסיד אפשרות זו צריך לחזור למקומה העיקרי של הברכה, ולא למקום ההשלמה.

הזכרת ארץ ברית ותורה בברכת המזון

מובא בגמרא במסכת ברכות (מח, ב): "תניא, רבי אליעזר אומר כל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ, ומלכות בית דוד בבונה ירושלים לא יצא ידי חובתו. נחום הזקן אומר צריך שיזכור בה ברית. רבי יוסי אומר צריך שיזכור בה תורה".

מלשון הגמרא משמע שדין זה – שאם לא הזכיר לא יצא ידי חובתו – נאמר רק לגבי הזכרת "ארץ חמדה טובה ורחבה", ולא לגבי הזכרת ברית ותורה, אף להאומרים שצריך להזכירם. ואמנם השולחן ערוך (קפז, ג) פסק שאם לא הזכיר ברית ותורה מחזירים אותו ועל פי התוספתא, וכן על פי הגמרא (ברכות מט, א) שמבואר שלא יצא ידי חובתו. ברם, משמעות לשון הרמב"ם (ברכות ב, ג) שאין מחזירים אותו כי לגבי ארץ חמדה טובה ורחבה כתב שכל שלא הזכיר לא יצא ידי חובתו, אך לגבי ברית ותורה לא הוסיף שאם לא אמר לא יצא ידי חובתו.

ובטעם החילוק ביאר בספר אשר לשלמה (ח"ג סי' טז) ש"ארץ חמדה טובה ורחבה" הוא מעיקר הברכה של ברכת המזון – שכך עניינה של ברכת המזון להודות על הארץ, וכל שלא הזכיר זאת חיסר בעיקר ברכת המזון, ולכן לא יצא ידי חובתו. לעומת זאת ענין ההזכרה של ברית ותורה אינה חלק מגוף הברכה של ברכת המזון, אלא באה כהזכרה מצד הדין שהמודה צריך להודות על הכל, וכנלמד מהפסוק "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוקיך", וכן מצינו בברכת הגומל שמברך "שגמלני כל טוב". ולכן, כיון שאין זה מעצם הברכה, אם לא הזכיר אין זה מגרע בגוף הברכה, ויצא ידי חובתו.

ויעויין בשער הציון (קפז, אות ח) שכתב שאם שכח ברית ותורה ונזכר קודם שהתחיל רחם, כיון שלא התחיל את הברכה שלאחריה מזכיר ברית ותורה במקום שנזכר, וכמו שמצינו לגבי יעלה ויבוא שאם נזכר אחר שגמר רצה וקודם שהתחיל מודים, אומר יעלה ויבוא במקום שנזכר.

אמנם כל זה יתכן רק אם נאמר שהזכרת ברית ותורה אינה מעצם החפצא של ברכת המזון, אלא שחייבו להודות על ברית ותורה בזמן שחייבו להודות על הארץ ועל המזון, ודומה לשאר ההזכרות שבדיעבד יכול להזכירם אף אחר שסיים הברכה. אבל אם נאמר שברית ותורה הינם חלק מגוף הברכה, מה מועיל אם יאמרם אחר שסיים וחתם את הברכה, והרי על מה שמברך צריך חתימה, ועל מה שמזכיר אחר החתימה חסרה החתימה ונחשב כמו שלא חתם את הברכה.

הרי מדברי השער הציון שברית ותורה אינם נחשבים חלק מגוף הברכה, אלא כהזכרה בלבד, ולכן מועיל אם יזכירם אחר הברכה למרות שחסר על כך חתימה.[1] [ועיין אשר לשלמה (ח"ג סי' טז)].

אפשרות נוספת של השלמת שאלת טל ומטר שאף היא תלויה בנידון הנזכר

והנה ישנה אפשרות נוספת של השלמה למי ששכח שאלה בברכת השנים. כתב הראבי"ה (הובא ברא"ש ריש תענית סימן א) שאם סיים ברכת השנים ושכח לשאול טל ומטר ונזכר קודם שהתחיל ברכת תקע בשופר יכול לשאול טל ומטר במקום שנזכר.

ולכאורה כל זה שייך רק אם נאמר ששאלת טל ומטר הינה הזכרה שאינה מגופה של ברכה, ולכן אף שלכתחילה קבעו את מקומה בברכת השנים, אם שכח – יכול להזכירה קודם שיתחיל ברכת תקע בשופר. אבל אם נאמר ששאלת טל ומטר הינה חלק מעצם הברכה של ברכת השנים, א"כ מאחר שחתם את הברכה שוב אין מקום שיאמר טל ומטר אחר החתימה, שהרי אם יאמר זאת עכשיו יהיה חסר לו חתימה על חלק זה של הברכה. הרי מוכח מדעת הראבי"ה ששאלת טל ומטר אינה מגוף הברכה, אלא הינה רק הזכרה שקבעו את מקומה בברכת השנים, ובזה חידש הראבי"ה שקודם שהתחיל את הברכה הבאה עדיין נחשבת ההזכרה להזכרה במקומה.

והנה הראבי"ה כתב דין זה גם לגבי מי ששכח ולא הזכיר "משיב הרוח ומוריד הגשם" ונזכר לפני שהתחיל ברכת "אתה קדוש" – יזכיר במקום שנזכר. ובשולחן ערוך (קיד, ו) הובא דין זה רק לגבי מוריד הגשם, ולא לגבי שאלת טל ומטר.

וניתן לבאר שהשולחן ערוך הולך בזה לשיטתו שאם שכח להזכיר טל ומטר גם בשומע תפילה ונזכר קודם שעקר רגליו יחזור לברכת השנים ולא לשומע תפילה. שהרי הוכחנו קודם משיטה זו ששאלת טל ומטר הינה חלק מברכת השנים, ורק שנתנו חכמים אפשרות השלמה בברכת שומע תפילה, ולכן אם גמר ברכת שומע תפילה ולא השלים – חוזר לעיקר מקומו. ומעתה מובן שלא פסק השולחן ערוך בזה כדברי הראבי"ה, שהרי ביארנו שלדברי הראבי"ה הללו יש מקום רק אם נאמר ששאלת טל ומטר הינה הזכרה שקבעו מקומה בברכת השנים, ולא חלק מגוף הברכה, כי אם הינה חלק מגוף הברכה, לא יוכל לאומרה במקום שנזכר, שהרי יהיה חסר לו חתימה על חלק זה של הברכה.

סתירה בדברי המשנה ברורה בזה ותירוץ על כך

אמנם המשנה ברורה (קיז ס"ק טו) הביא את דינו של הראבי"ה גם לגבי שאלת טל ומטר. ודין זה תמוה שהרי כל הברכה צריכה חתימה, ואם יאמר טל ומטר אחרי שחתם הברכה יש כאן חלק מהברכה שאין עליו חתימה.

[ואין לומר שסובר המשנה ברורה ששאלת טל ומטר הינה רק הזכרה, ואינה חלק מגוף הברכה, ולכן יכול לאומרה אחרי שחתם הברכה, שהרי דעת המשנה ברורה שאם לא שאל טל ומטר במנחה בערב שבת צריך להתפלל ערבית שתיים.[2] וכבר הבאנו לעיל את דברי הגר"ח בביאור דין זה שהוא משום ששאלת טל ומטר הינה חלק מגוף הברכה, ומי שלא הזכיר טל ומטר נחשב כמו שחיסר ברכה, והרי הוא כמי שלא התפלל, ולכן צריך לחזור ולהתפלל ערבית שתיים, אף שלא יזכיר טל ומטר].

אמנם קושיה זו תתיישב על פי דברי המשנה ברורה עצמו לגבי הדין שהביא השולחן ערוך במי ששכח מוריד הגשם ונזכר מיד אחר שסיים הברכה שאומרה במקום שנזכר, ומחדש המשנה ברורה (קיד, ה; ס"ק לב) שכל שלא התחיל בברכה שלאחריה אין זה נקרא שסיים ברכה זו לגמרי לענין כל הדברים שמחזירין אותו, אף על פי שנקרא סיום לענין דברים שאין מחזירין אותו כגון הבדלה בחונן הדעת ויעלה ויבא בערבית של ר"ח, ועל הנסים בחנוכה ופורים, שאין לאמרם כשסיים הברכה אף על פי שלא התחיל בברכה שלאחריה.

ולכן לגבי מוריד הגשם או טל ומטר, כיון שהדין הוא שאם לא אמרם מחזירים אותו, אם כן אף שחתם הברכה אין זה נקרא סיום הברכה. [ואכן המשנה ברורה  הביא שיש פוסקים שחולקים על זה ואומרים שאף לגבי דברים שמחזירין אותו – תיכף משסיים הברכה נחשב כמו שהתחיל ברכה אחרת].

ובזה מובן היטב איך פסק המשנה ברורה את דינו של הראבי"ה – שאם נזכר מיד אחר שסיים הברכה יאמר במקום שנזכר – אף לגבי שאלת טל ומטר. המשנה ברורה הולך בזה כשיטתו – שלגבי דבר שמחזירים אותו אם לא אמר בתפילה, הדין הוא שכל שלא התחיל הברכה שלאחריה נחשב שעדיין לא סיים הברכה, ולכן יכול עדיין לשאול טל ומטר, שהרי עדיין נחשב שנמצא באמצע ברכת השנים.

ונוסיף, שלפי זה נדחית הראיה שהביא האשר לשלמה מדברי השער הציון – והובאה לעיל – שברית ותורה אינם נחשבים חלק מגוף הברכה, אלא כהזכרה בלבד, ולכן מועיל אם יזכירם אחר הברכה למרות שחסר על כך חתימה. לפי מה שהבאנו את דעת המשנה ברורה שלגבי דבר שמחזירים אותו כל שלא התחיל הברכה שלאחריה נחשב שעדיין לא סיים הברכה. א"כ יתכן לומר שברית ותורה נחשבים חלק מגוף הברכה, ולמרות כן יכול להזכירם אחר שסיים הברכה – כל שלא התחיל הברכה שלאחריה.

***

[1] לקמן יתבאר שאין זו ראיה מוכרחת, ועל פי דברי המשנה ברורה עצמו

[2] לא מצאתי המקור לזה, ואמנם בסימן קח ס"ק לה נראה שיש לחזור בשכח טל ומטר רק אם ירוויח זאת בתפילת התשלומין. ולכן הנחנו קטע זה בסוגריים.

שכח מנחה מתפלל ערבית שתיים

שכח מנחה מתפלל ערבית שתיים

                                                                                                                                                                                                                                    כ"ב סיוון תשע"ח

שיטת הרמב"ם היא שאשה חייבת  בתפילה כל שהיא במשך היום.

המשנה ברורה (ק"ו ס"ק ד) מביא את שיטת הרמב"ן – שנשים חייבות בתפילת שחרית ומנחה, הואיל והן תפילות רחמים,  אבל תפילת ערבית שהיא רשות לא קיבלו עליהן.

 

ופוסק המ"ב שיש להן דין תשלומים כשקבלו עליהן להתפלל, דהיינו אם הפסידו צריכות להשלים.

 

מה יהיה הדין, אפוא, באשה ששכחה להתפלל מנחה האם נחייב אותה להתפלל ערבית על מנת שתוכל להשלים[1]?

 

יסוד הספק מה גדר תפילת תשלומין: האם לשם תשלומין מתפלל פעמיים את התפילה שנמצא בה  או שמתפלל את התפילה הנוכחית + תפילת השלמה.[2] דהיינו איזה דין יש לתפילת התשלומין, כתפילה הנוכחית או כתפילה שמשלים?

 

אם נסביר שלתפילת התשלומין יש דין של התפילה הנוכחית אזי היות ולא חייבת בתפילת ערבית על כן גם לא תתפלל תשלומין בגין המנחה שהחסירה אבל אם נסביר שלתפילת התשלומין יש דין של תפילת ההשלמה אזי היות והיא משלימה תפילת מנחה שאת זה  אישהחייבת, על כן נחייב אותה להתפלל ערבית ולהשלים מנחה.

 

  • הרש"ש סובר שיש לתפילת תשלומין דין של התפילה הנוכחית ומכריח זאת מעצם דין תפילת תשלומין בערבית. שהיות וערבית היא רשות ומנחה חובה לא יתכן שחייבו להתפלל הרשות לפני החובה וע"כ מוכרח שגם התשלומין זה מדין "ערבית שתיים".[3]

הצל"ח לעומת זאת מביא את הוכחת הרש"ש כשאלה: איך יתכן שחייבו להתפלל הרשות לפני החובה ונשאר בצ"ע. משמע, אפוא, שהצל"ח סובר שלתפילת התשלומין יש דין של תפילת ההשלמה, דהיינו זו ערבית + מנחה.

 

  • כתוב במשנה ברורה שמי שנרדם בין קבלת שבת ולערבית (ומעשים בכל יום…) והתעורר בויכולו, יכול לשמוע "מעיין שבע" מהש"ץ, לכוון לצאת, ובכך לצאת ידי חובה (כיוון שערבית רשות , יכול בדיעבד לצאת ע"י הש"ץ).

מה יהיה הדין לגבי מי ששכח מנחה בערב שבת האם יוכל לשמוע מהש"ץ ולצאת ידי חובת תפילת התשלומין?

הפרי מגדים אומר שלא יכול. ואילו המג"א (המהרי"ל) כותב שיכול.

 

וגם כאן ניתן להסביר המחלוקת לפי מה שחקרנו.

 

שיטת המג"א שיש לתשלומין דין פעמיים ערבית וכשם שיכול לצאת ידי חובת ערבית ע"י שמיעת "מעין שבע" מהש"ץ, יכול לצאת גם ידי תשלומין של מנחה.

 

שיטת הפמ"ג מאידך שזה 2  תפילות שונות ולא יכול לצאת ידי תפילת חובה מהש"ץ.

 

 

  • מי שלא התפלל תפילת נעילה האם יש לה תשלומין בערבית של מוצאי יו"כ ?

הפמ"ג מביא שיכול ותמה עליו הרב וואזנר שזה נגד רשב"א מפורש שכותב שאינו יכול.

 

וגם כאן יסוד המחלוקת כדאמרן.

 

לשיטת הרשב"א לתפילת התשלומין יש דין של התפילה שמשלים ולא מצאנו תשלומין לנעילה.

לשיטת הפמ"ג יש דין של התפילה שנמצא בה ויכול להתפלל ערבית שתיים. [4]

 

ישנן 2 הלכות במשנה ברורה שנראות סותרות זו את זו:

 

הדין כידוע שמי ששכח מנחה מתפלל פעמיים ערבית. מה יהיה הדין במי ששכח מנחה בא' דר"ח והתפלל ערבית שתיים, בראשונה אמר יעלה ויבוא ובשניה (תפילת התשלומין) שכח יעלה ויבוא האם צריך לחזור?

 

וכתב המ"ב  ק״ח ס״ק כ״ו:

 

 ״אם טעה ולא התפלל מנחה בר״ח, ור״ח הוא שני ימים, ומתפלל ערבית שתים, והשניה הוא לתשלומין של מנחה, אפילו לא הזכיר בה ר״ח א״צ לחזור, כיון דאפילו בעיקר התפלה דערבית א״צ לחזור בשביל יעלה ויבוא, ק״ו מה שהוא עכשיו לתשלומין״.

 

משמע, אפוא, שלתפילת התשלומין יש דין של התפילה הנוכחית ולכן  כשם שאם שכח בערבית אין צריך לחזור כך גם בתפילת ההשלמה.

 

לעומת זאת בתחילת דבריו כותב המשנה ברורה (קח כו) לגבי מי שלא התפלל ערבית בראש חודש והתפלל שחרית פעמיים. בראשונה אמר יעלה ויבוא ובשניה שכח, שאינו חוזר כדין שכח בערבית.

 

נמצאנו שלתפילת התשלומין (בשחרית) יש דין של התפילה שמשלים (ערבית).

 

ולכא' הדברים סותרים זה את זה.

 

מה ההבדל? מדוע כשמשלים מנחה יש דין של התפילה הנוכחית וכשמשלים ערבית של התפילה שמשלים ?

 

  • הגמ' ברכות כו. מביאה את המשנה:

"תפלת השחר עד חצות, רבי יהודה אומר: עד ארבע שעות"

ובגמרא:

"והאמר רב מרי בריה דרב הונא בריה דרבי ירמיה בר אבא אמר רבי יוחנן: טעה ולא התפלל ערבית – מתפלל בשחרית שתים; שחרית – מתפלל במנחה שתים".

 

שאלת הגמרא היא איך המשנה אומרת שזמן שחרית עד חצות או עד שעה רביעית הרי רואים שניתן להשלים גם במנחה, ומתרצת מה שמתרצת ("כולי יומא מצלי ואזיל; עד חצות יהבי ליה שכר תפלה בזמנה, מכאן ואילך – שכר תפלה יהבי ליה, שכר תפלה בזמנה לא יהבי ליה").

 

על כל פנים צריך להבין את שאלת הגמרא, מה הקשר בין האפשרות להתפלל תפילת תשלומין כל היום ובין זמנה של שחרית.

 

אלא משמע משאלת הגמרא שגם כשמשלים במנחה  יש לזה דין של שחרית, דהיינו לתפילת התשלומין יש דין של התפילה שהחסיר ועל כן שואלת הגמרא שמשמע שזמנה כל היום.

 

והנה המימרא של ר' יוחנן מדברת רק על השלמת ערבית ושחרית ולגבי מנחה הגמ' מסתפקת האם יש לה תשלומין:

 

"איבעיא להו: טעה ולא התפלל מנחה, מהו שיתפלל ערבית שתים? אם תימצי לומר 'טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים' – משום דחד יומא הוא…  אבל הכא – תפלה במקום קרבן היא, וכיון דעבר יומו – בטל קרבנו  או דילמא כיון ד'צלותא רחמי היא', כל אימת דבעי מצלי ואזיל"

 

משמע שבהשלמה של תפילת מנחה, כיוון שזה כבר יום אחר, יש דין שונה. כאן באמת לתפילת התשלומין יש דין של התפילה שנמצא בה עכשיו – ערבית.

 

לפי דברים אלו ניתן לאמר שיש לחלק בין תשלומין של ערבית ושחרית שם יש לתפילת התשלומין דין של התפילה שהחסיר לבין תשלומין של מנחה, שם  כיון שעבר זמנו, יש לתשלומין דין של התפילה הנוכחית.

 

ולפי זה מובן המשנה ברורה שבשני העניינים, הן כאשר טעה בתפילת התשלומין של מנחה והן של ערבית ושכח יעלה ויבוא – אינו חוזר:

 

בשכח ערבית – לתפילת התשלומין בשחרית יש דין של התפילה ששכח – ואם שכח יעלה ויבוא אינו חוזר כערבית.

בשכח מנחה – לתפילת התשלומין יש דין של התפילה שנמצא בה,  ערבית – וגם כאן אם שכח יעלה ויבוא אינו חוזר.

 

ולפי זה אשה ששכחה מנחה אין לה דין תשלומין כי לתפילת תשלומין של מנחה יש דין של התפילה הנוכחית – ערבית ואת זה אינה חייבת.

 

וכך באמת מובא במ"ב (רס"ז) שאישה שלא התפללה מנחה בערב שבת "הרשות בידה" להתפלל ערבית שתיים – זוהי רק "רשות" שכן לא ניתן לחייבה להתפלל ערבית שתיים שזו תפילת רשות ונשים לא קיבלו עליהן.

 

[1] פשוט שאי אפשר להתפלל תשלומין ללא שמתפלל קודם  את תפילת החובה. וכמוכן ברור שלא יכולה להשלים בשחרית. שכן ערבית זה המועד הראשון האפשרי.

[2] לכא' ניתן להוכיח כי מאחר ואם שכח מנחה ביום שישי מתפלל של שבת פעמיים מכאן שלתפילת ההשלמה יש דין של התפילה הנוכחית. אולם ראיה זו אינה מוכרחת שכן ניתן לומר שצריך להתפלל כנוסח של התפילה הנוכחית, אולם החקירה היא איך מתייחסים לתפילת ההשלמה, כתפילה החסרה או כתפילה הנוכחית, מה הדינים שחלים על תפילת התשלומין האם כתפילה הנוכחית או כתפילת ההשלמה?

[3] גם מלשון הגמרא "מתפלל ערבית שתיים" – משמע לכאורה שזה פעמיים ערבית ולא ערבית + מנחה.

[4] ויש לעיין דלכאורה דברי הפמ"ג סותרים זה את זה . דלעניין השלמת מנחה ע"י הש"ץ ב"מעיין שבע" סובר דהווי כ-2 תפילות שונות.

שיעור הרב צביקה פרוינדליך

ערך וסיכם עו"ד משה פריי

תפילה כנגד קורבנות וכבקשת רחמים

תפילה כנגד קורבנות וכבקשת רחמים

מובא בשו"ע ק"ז ס"ק א לגבי מי שמסתפק האם התפלל:

"אם הוא מסופק אם התפלל חוזר ומתפלל ואינו צריך לחדש שום דבר אבל אם ברי לו שהתפלל אינו חוזר ומתפלל…"

דהיינו מי שמסתפק האם התפלל צריך לחזור ולהתפלל.

מאידך בשו"ע קכ"ב ס"ק א:

"ערבית שחרית ומנחה מתפללים שמונה עשרה ברכות ואומר יעלה ויבא ברצה ואם לא אמרו בערבית אין מחזירין אותו… אבל אם לא אמרו שחרית ומנחה מחזירין אותו…

הגה: ואם הוא ספק אם הזכיר או לאו אין צריך לחזור (כל בו הלכות תפלה)." [1]

מה החילוק בין הדברים? מדוע אם ספק התפלל חוזר, ואם ספק אמר יעלה ויבוא אינו חוזר?

בפשטות הרי יעלה ויבוא הוא חלק מהתפילה וא"כ אם ספק לו האם אמר יעלה ויבוא זה כמו מסתפק האם התפלל, ומדוע אינו צריך לחזור.

 

בגמרא בברכות כא. מובאת מחלוקת בדינו של מי שמסופק אם הוא התפלל או לא. דעת רבי יוחנן היא שצריך לחזור ולהתפלל  – "ולוואי שיתפלל אדם כל היום כולו".

שיטת הרשב"א[2] שבמקרה כזה צריך לעשות תנאי : "אם לא התפללתי הרי התפילה לחובתי ואם התפללתי תהיה תפילת נדבה"

בשו"ע לא הביא תנאי זה וכן ברמב"ם הלכות תפילה פרק י' ה"ו:

"מי שנסתפק לו אם התפלל אם לא התפלל, אינו חוזר ומתפלל אלא אם כן מתפלל תפילה זו על דעת רשות."

דהיינו היות ומעיקר הדין ספיקא דרבנן לקולא על כן אינו צריך להתפלל שוב אלא מה שמתפלל זה רק כתפילת נדבה. (דהיינו אין כאן תפילת נדבה מספק אלא זו ודאי תפילת נדבה)

וצריך להבין לפי דברי הרמבם מה עוזר שיתפלל שוב ? מה תפקידה ועניינה של תפילת נדבה?

ונראה להסביר כי בתפילה יש 2 עניינים:

  1. תפילה כנגד קרבנות. לכך יש גם משמעויות לדינא:

וכך מובא בשו"ע צח ס"ד:

 

"התפלה היא במקום הקרבן ולכך צריך ליזהר שתהא דוגמת הקרבן בכוונה ולא יערב בה מחשבה אחרת כמו מחשבה שפוסלת בקדשים ומעומד דומיא דעבודה וקביעות מקום כמו הקרבנות שכל אחד קבוע מקומו לשחיטתו ומתן דמו. ושלא יחוץ דבר בינו לקיר דומיא דקרבן שהחציצה פוסלת בינו לקיר וראוי שיהיו לו מלבושים נאים מיוחדים לתפלה כגון בגדי כהונה "

 

  1. עניין נוסף הוא התפילה כבקשת רחמים.[3] – האדם מתפלל ומבקש מהקב"ה על צרכיו.

כך משמע מכמה מקומות בגמרא .

הגמ' ברכות כו. שואלת האם יש תשלומים למנחה:

"טעה ולא התפלל מנחה מהו שיתפלל ערבית ב' … אבל הכא תפלה במקום קרבן היא וכיון דעבר יומו בטל קרבנו או דילמא כיון דצלותא רחמי היא כל אימת דבעי מצלי ואזיל ת"ש … טעה ולא התפלל מנחה מתפלל ערבית ב' ואין בזה משום דעבר יומו בטל קרבנו"

דהיינו משמע מהגמרא שיש בתפילה עניין נוסף מעבר לקורבנות והוא עניין בקשת הרחמים מהקב"ה – "דצלותא רחמי הוא".

ולפי זה מה שאדם מתפלל נדבה כאשר הוא מסופק האם התפלל או לא העניין בכך הוא שאמנם מדין תפילה כנגד קרבנות לא יתפלל שוב משום ד"הוי כמקריב שני תמידים לשם חובה שאסור משום בל תוסיף" (מ"ב ק"ז ס"ק ג'). אולם מה שמתפלל נדבה זה בשביל להשלים את התפילה מדין בקשת רחמים.

חלוקה זו בין 2 העניינים של תפילה עולה גם מכמה עניינים נוספים:

 

  • תוס' ברכות כו ד"ה "איבעיא להו" דן בשאלה האם יש תשלומין לתפילת מוסף, ומביא:

"לא בעי אם טעה ולא התפלל תפלת מוסף דהא ודאי אינו מתפלל בערבית דהיאך יקרא את הקרבנות וכבר עבר זמן מוסף … ובזה ודאי עבר זמנו בטל קרבנו אבל שאר תפלות דרחמי נינהו ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו ואין כאן עבר זמנו בתפלה אחרת"

משמע מפורשות שיש בתפילה שני עניינים, תפילה כנגד קרבנות ועניין של בקשת רחמים ולכן במוסף אין השלמה, כי אין בה עניין בקשה רחמים.

  • האם נשים מחויבות להתפלל?

הגמ' ברכות כ. מביאה מדוע צריך להשמיע שנשים חייבות בתפילה כי "מהו דתימא הואיל וכתיב בה ערב ובקר וצהרים כמצות עשה שהזמן גרמא דמי קמ"ל" שחייבות משום "דרחמי נינהו".

אז זה מ"ע שהזמן גרמא או לא?

המ"ב (ק"ו ס"ד) – מביא שמדברי סופרים שקבעו זמני תפילה זו אמנם מצווה שהזמן גרמא, אולם  היות ועיקר מצוות תפילה היא מהתורה ואין לה נוסח קבוע ובכל עת שירצה יתפלל (שנאמר  "ולעבדו בכל לבבכם" – איזו עבודה שבלב הוי אומר היא תפילה) לפיכך צריכות להתפלל משהו ביום.

השאגת אריה אומר – גם אחרי הדרבנן זה מ"ע שאין הזמן גרמא וחייבות כי רבנן "הלבישו" את החיוב שלהם על החיוב מדאורייתא שאין לו זמן .

בשו"ע ק"ו ס"ק א' כתוב שזו מ"ע שאין הזמן גרמא.

ולפי דברנו צריך להסביר שמצד העניין של תפילה במקום קרבנות זו מ"ע שהזמן גרמא אבל מצד העניין של הרחמים אפשר להתפלל בכל עת שתרצה ועל כן זו מ"ע שאין הזמן גרמא וחייבות בתפילה כלשהיא ביום.

וזה מה שהגמרא בברכות אומרת, הייתי חושב שהיות ותפילה היא במקום קרבנות זו מ"ע שהזמן גרמא, קמ"ל שהיות ויש גם רחמי זו מ"ע שאין הזמן גרמא.[4]

 

  • אדם שכח ברכה אחת האם יכול לצאת כאשר ישמע את הברכה (ויכוון) מהש"ץ?

אומר תוס' ברכות כט. ד"ה "טעה" :" שכח ברכה שלמה מחזירין אותו ואינו יוצא בשמיעתו משליח צבור"

לעומת זאת שכח יעלה ויבוא כתוב בשו"ע שיכול לכוון אח"כ יחד עם הש"ץ (מ"רצה" ואילך).

למה? מה ההבדל בין שכח ברכה לשכח יעלה ויבוא?

הר"ן כותב שאין יוצאים בתפילה ע"י הש"ץ כי כל אחד צריך לבקש רחמים על עצמו. דהיינו הש"ץ לא יכול להוציא מצד רחמים אבל יעלה ויבוא זה מדין אזכרה בתפילה, ואין בה עניין רחמים,  את זה ניתן לצאת ע"י הש"ץ.[5]

  • מי שנמצא בשבת סמוך מאד למוצאי שבת ויכול להתפלל רק מוסף או מנחה, מה עדיף?

בירושלמי כתוב שמשום תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם, יתפלל מנחה . ולכאורה הדברים צריכים הסבר מדוע שלא להעדיף מוסף שהרי בניגוד למנחה אין לה תשלומים (וכך מובא במג"א רפ"ו סק"ג שיתפלל  מוסף כי מנחה יש לה תשלומין).

אלא לפי מה שהסברנו הדברים מובנים. תפילת תשלומים יכול להשלים רק מה שהחסיר מדין רחמים אבל לא מדין קרבנות שהרי "עבר יומו בטל קרבנו" ולפיכך אמנם יכול להשלים את מה שיחסיר מצד "רחמי" אבל לא יוכל להשלים את "תפילה במקום קרבנות" בין במנחה ובין במוסף ולכן אומר הירושלמי שמנחה עדיף משום תדיר ושאינו תדיר .

 

ולפי דברים אלו נוכל ליישב את שפתחנו.

אזכרת יעלה ויבוא בתפילה היא רק משום קורבנות (אזכרת קרבן ראש חודש) וא"כ אם הסתפק האם אמר אינו צריך, או אפילו אינו יכול, לחזור כי אין לחזור מספק תפילה שיש בה רק את עניין הקורבנות – "דהוי כמקריב שני תמידים לשם חובה שאסור משום בל תוסיף".

אבל אם מסתפק לגבי התפילה עצמה, יש מקום להתפלל שוב משום רחמי.

 

[1] אנחנו פוסקים כמ"ב שכן חוזר ומתפלל כי חזקה שלא הזכיר יעלה ויבוא.

[2] וכן להלכה

[3] עומק הסבר ב 2 ענייני התפילה הנ"ל ניתן להסביר :

יש בתפילה עניין של התבטלות מול הקב"ה – זה עניין הקורבנות שבתפילה.

ויש עניין נוסף של בקשת האדם על צרכיו – זה עניין התפילה כרחמים.

[4]  ולפ"ז יש לדון האם נשים יכולות להתפלל במיושב , שזה רק מדין תפילה כקורבנות, או שלאחר שמחויבות , לא פלוג ויתפללו במעומד.

וכן יש לדון האם יכולות להתפלל מוסף שכדאמרן אין בו עניין של "רחמי" אלא כקורבנות בלבד.

[5] נפק"מ למוסף – שמי שטעה יוכל לצאת ע"י הש"ץ, כי מוסף  זה רק משום קרבן ולא משום רחמים.

שליח ציבור שטעה

שליח ציבור שטעה

שליח ציבור שטעה

בשו"ע קכ"ו ס"ג:

כל מקום שהיחיד חוזר ומתפלל שליח ציבור חוזר ומתפלל אם טעה כמותו כשמתפלל בקול רם חוץ משחרית של ראש חודש שאם שכח שליח ציבור ולא הזכיר יעלה ויבא עד שהשלים תפלתו אין מחזירין אותו מפני טורח הצבור שהרי תפלת המוספין לפניו שהוא מזכיר בה ראש חודש אבל אם נזכר קודם שהשלים תפלתו חוזר לרצה ואין בזה טורח צבור.

וברמ"א:

הגה: יש אומרים דאם טעה בשחרית של שבת ויום טוב דינו כמו בראש חודש והכי נהגו (טור וסמ"ק):

דהיינו לשיטת הרמ"א ש"צ שהתפלל של חול בשבת אינו חוזר. ומדלא הזכיר זאת גם השו"ע משמע שלשיטתו אם טעה בשחרית של שבת חוזר כמו יחיד.

מה המחלוקת בין השו"ע לרמ"א ?

תוס' ברכות כו: ד"ה "טעה" מביא 2 דעות בעניינו של מי שהתפלל מנחה של חול בשבת:

"טעה ולא התפלל מנחה בע"ש וכו' … [וה"ה] נמי אם התפלל במנחה בשבת י"ח שלמות ולא הזכיר של שבת נראה דלמוצ"ש לא יתפלל שתים דכבר התפלל י"ח ברכות ומיהו ברב אלפס לא משמע כן דאפי' היכא דאינו מרויח כלום מצריך להתפלל פעם אחרת"

מסביר ר' חיים שיסוד המחלוקת בין 2 הדעות בתוס' היא מה גדר האזכרה של שבת ושל שאר ימים האם זו "רק" תוספת לתפילה או מטבע תפילה חדש.

אם זו אזכרה ונחשב שהתפלל אלא שפגם באזכרה אזי מה יועיל שיתפלל  במוצ"ש ממה נפשך את האזכרה כבר לא ירוויח.

אם זה נחשב כאילו לא התפלל צריך לחזור ולהתפלל למוצ"ש.

 

ולפ"ז אולי זו גם מחלוקת השו"ע והרמ"א.

לשו"ע אם הש"צ טעה והתפלל של חול בשבת אין כאן תפילה וצריך לחזור כיחיד.

לרמ"א יש כאן רק פגם באזכרה של שבת ומפני טורח הציבור לא יחזור.

 

  • ר' אברהם גניחובסקי:

הדין כידוע שמי ששכח רצה בברכת המזון בשתי סעודות ראשונות צריך לחזור ולברך, אך בסעודה שלישית (שאין חובה לאכול לחם) אינו חוזר.

מה יהיה הדין במי שאכל סעודה שניה מוקדם בשבת בבוקר ועתה אוכל סעודה שלישית ביחד עם שאר בני הבית שאצלם זו סעודה שניה וביקש לצאת ידי ברכת המזון מאחד המסובים שבירך ושכח רצה. והנה אצל המברך צריך לחזור ולברך שכן אצלו זו סעודה שניה . מה דין השומע, שאצלו זו סעודה שלישית, האם יצא?

וגם כאן אולי יהיה אותו עניין:

אם התוספת של רצה היא רק אזכרה, אזי חסר אצל השומע רק האזכרה, אבל הוא אינו מחויב בה, בסעודה שלישית, ולא יצטרך לחזור.

ואם זה פגם בברכה כולה, יצטרך לחזור ולשומע ברכה כהלכתה.

 

  • יום טוב שחל בשבת והזכיר של שבת ושכח של יו"ט צריך לחזור ולהתפלל. חזר והזכיר של יו"ט ושכח שבת. האם יצטרך לחזור ולהתפלל תפילה מלאה ?

מביא השערי תשובה (רס"ח) 2 דעות.

 

ואולי גם כאן הדברים הם הדברים:

אם הפגם הוא רק באזכרה, הרי שבסה"כ ב- 2 התפילות תיקן האזכרות של שבת ויו"ט.

ואם הפגם הוא בברכה הרי שהתפלל 2 תפילות שאינן תקינות ויצטרך לחזור.

 

הסבר יסוד המחלוקת בין השו"ע ורמ"א לעניין ש"ץ שטעה בשבת והתפלל של חול לפי הדברים שאמרנו האם התוספת שבת הינה רק תוספת אזכרה או מטבע חדש של תפילה היה יכול להיות מצויין אלמלי בשו"ע מובא טעם אחר מדוע רק ביעלה ויבוא אינו חוזר.

הסבר הדברים בשו"ע הינם כי ביעלה ויבוא שהוא בחול יש "טורח ציבור וביטול מלאכה" ממשא"כ בשבת שיש רק "טורח ציבור" אבל אין "ביטול מלאכה".

דהיינו לפי דברים אלו יסוד המחלוקת בין הרמ"א לשו"ע הוא בגדרת "טורח ציבור".

 

השערי תשובה מביא לגבי יחיד ששכח יעלה ויבוא והתפלל מוסף שאינו צריך לחזור על שחרית שכן הזכיר כבר במוסף.

אולם בתשובת הרשב"א מובא שכן יחזור.

מסביר ר' שמואל: מה עניינה של טירחא דציבורא לחזרה בתפילה?

ישנם מספר הלכות בהם חז"ל קבעו והגדירו את גדרי החיוב: המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, נטילת ידיים עד 4 מילין לפניו וכיוצ"ב.

כמו עניינים אלו כך גם לגבי תפילה חז"ל הגדירו את הצורך לחזור על התפילה עד "טירחא דציבורא"

שואל הקה"י – אם זה רק חסרון באזכרה מובן שמשום טירחא דציבורא לא דרשו שיחזור, אולם אם הפגם הוא בתפילה עצמה, אזי איך פטרו מתפילה ?

 

 

 

אלא שצריך להסביר הסבר נוסף:

יש הבדל בין תפילת שחרית ומוסף  לשאר תפילות.

שחרית ומוסף זה עניין אחד, מוסף הוא המשך של תפילת שחרית ולכן לפי השערי תשובה אם שכח בשחרית והתפלל מוסף שוב אינו חוזר.

עניין זה עולה בכמה דוגמאות:

  • כידוע ישנו דין שאסור לאכול לפני שחרית "לא תאכלו על הדם" – לא תאכלו לפני שהתפללתם על דמכם. לעומת זאת במנחה הטעם שאסור לאכול לפני שהתפלל הוא שמא ימשך בתפילה.

והנה לגבי מוסף מובא הטעם שאין לאכול (אכילת קבע) קודם שהתפלל משום "לא תאכלו על הדם" – כמו בשחרית.

 

  • מובא בשער הציון – שכח יעלה ויבוא בשחרית ולא התפלל מוסף והתפלל מנחה, אין זו השלמה.

והנה גם כאן הדברים כדאמרן, מוסף הוי השלמה לשחרית אבל לא מנחה.

 

  • התפלל מנחה ושכח יעלה ויבוא וטרם התפלל מוסף אינו יכול להשלים במוסף למרות שבשחרית הוי השלמה.

ושוב מוכח שמוסף ושחרית הוי אותו עניין.

 

  • מי שהתחיל להתפלל ונזכר שכבר התפלל מפסיק תפילתו מיד ואינו יכול להמשיך כנדבה שכן הכלל הוא שאי אפשר להתחיל תפילה כחובה ולסיים כנדבה.

לעומת זאת מי ששכח יעלה ויבוא ונזכר בכך בעת שהתחיל מוסף ורוצה להמשיך התפילה כשמונה עשרה של חול יכול לעשות זאת.

והוא כדאמרן שמוסף ושחרית עניינן אחד.

שיעור הרב צביקה פרוינדליך

סיכם וערך: עו"ד משה פריי