image_print

ייאוש באבידה / באיסורא אתא לידיה – הרב קופר

ייאוש באבידה

א. הגמ' בב"ק מסתפקת האם יאוש מועיל בגזילה בכדי לזכות לגזלן את הגזילה, ומביאה הגמ' שני צדדים האם כמו שבאבידה יאוש מהני כך גם כן בגזילה או דילמא שאני גזילה שזהו הגיע לידו באיסור. על פניו חילוק הגמ' נראה בהיר מאד שיש חילוק בין דבר שלקחתי באיסור לבין דבר שלא לקחתי באיסור, אמנם אחר העיון בסוגיות הגמ' בב"מ נראה שודאי א"א להבין את הגמ' כפשוטה.

הגמ' בב"מ כא: מביאה את מח' אביי ורבא המפורסמת לגבי יאוש שלא מדעת ומעמידה שכל מח' היא לדגבי אבידה שאין בה סימנים אך אם יש בה סימנים לכו"ע מרגע שנטלה מחוייב להשיבה ואע"פ אם אח"כ שמע את הבעלים מתייאש במפורש אין זה מהני מפני ש'באיסורא אתא לידיה'. הנה מבואר שאע"פ שאינו עושה כל איסור שכן כפי שמפרש רש"י איירי במגביה שלא ע"מ לגזול וכך ג"כ אף מחוייב מהגמ' בכו: שאע"פ שהגביה כדי להשיב ואח"כ התייאשו הבעלים אין היאוש מועיל ומחוייב להשיב.

וא"כ מוטל עלינו להבין ב' דברים: א. מה כוונת הגמ' כאשר אומרת לגבי אבידה 'באיסורא אתא לידיה'. ב. צ"ב הכיצד הגמ' רצתה ללמוד שבגזילה יועיל יאוש הרי אדרבה נלמד מאבידה שאם היאוש היה לאחר הלקיחה היאוש לא מהני.

ב. שיטת התוספות:

תוס' בגמ' בב"ק מקשה את הקושיא השנייה ומתוך תירוצו מתבאר הבנתו  אף לגבי השאלה הראשונה, תוס' מבאר כי הגמ' בב"ק ובבב"מ מדברים על רבדים שונים הגמ' בב"מ שברור לה שמכיון ש'איסורא אתא לידיה' לכן לא זוכה במציאה עוסקת לגבי חיוב דמים אך הגמ' בב"ק עוסקת לגבי גוף החפץ ולכן יש לה צד לומר שיאוש יועיל בה רק ביחס לזכייה בגוף החפץ, סוף כל סוף מה הכוונה 'אתי לידיה באיסורא' באבידה? מבאר תוס' שהסיבה מדוע שבאבידה לא יהני היאוש הוא מפני ש' וכבר נתחייב בהשבה'. א"כ יוצא מדברי התוס' כי חיוב השבה מעכב יאוש מלחול ולכן בגזילה חיוב השבת הגזילה מעכב ובאבידה חיוב השב תשיבם מעכב את המוצא מלזכות בדבר.

ג. שיטת הרמב"ן:

הגמ' בכו: מסווגת את החיובים השונים של המוצא אבידה ואומרת שאם אדם נטל אבידה ע"מ לגוזלה לפני יאוש ואח"כ הבעלים התייאשו עבר על ג' איסורים ואע"פ שיחזיר את האבידה לא יהני ליה מכיוון שמתנה בעלמא נתן, תוס' התקשה מדוע הרי ניתק את הלאו לעשה וכמו שגזלן גמור שגוזל חפץ מידי בעליו מנתק את הלאו לעשה וא"כ גם אצלינו גם מצד חיוב השבת גזילה וגם מצד חיוב השבת אבידה ומכח חומרת הקושיא נדחק התוס' ליישב כי כוונת הגמ' רק ביחס ללאו דלא תוכל להתעלם.

אך הרמב"ן מבין את הגמ' כפשוטה ומתוך כך מבאר הרמב"ן את החילוק הבא: באבדה רגילה שאדם מגביה ע"מ להחזיר לבעלים הרי שברגע ההגבהה אותו אדם הופך להיות שומר של הבעלים וא"כ לא שייך שיועיל יאוש מכיוון שיאוש ברשות לא חל אך לעומת זאת כאשר אדם לוקח חפץ שהוא אבידה ע"מ לגוזלה הרי שלא נעשה שומר על האבדה הזו ומנגד לא נאמר לגביו החומרא של הגמ' בב"ק דשאני התם שבאיסורא אתא לידיה שלקח ממון מבעליו אך אצלנו הדבר היה כבר במצב של אבוד ולכן לאחר שגם יהיה יאוש בעצם האבדה היא ככל אבדה שיאוש מהני בה כדי לקנות לזוכה.

ד. היחס בין תוס' לרמב"ן:

להדיא מבואר כי הרמב"ן חולק על התוס' בנק' שחיוב השבה מונע מהיאוש לפעול שכן הרמב"ן הביא שאע"פ שחל על המוצא חיוב השבה , מ"מ יאוש מהני בה. אך צ"ב האם תוס' חולק על הרמב"ן, יע' ברעק"א שהאריך בדברים בחידושיו בכא: אך נדלג למסקנתו של הגרעק"א כי התוס' חולק על הרמב"ן וסובר שיאוש ברשות מהני , ההוכחה לדברים היא מסוגית הגמ' בכה: מצא בגל ובכותל ישן הרי אלו שלו, ובכותל חדש מחציו ולפנים של בעה"ב, מקשים הראשונים מהו הציור האמור בסוגיא, אומר התוס' שמדובר בשתיך אך מחציו ולפנים מסתמא בעה"ב לא התייאש משמע שאילו היה מתייאש היה היאוש חל אע"פ שזהו ברשותו ושלא כדברי הרמב"ן במקום שהסביר זאת בכך שיאוש ברשות אינו חל.

ה. הסברת המח':

רבו הדברים בשורש המח' ורק נציע כיוון מסויים כי שמא נח' התוס' והרמב"ן במה פועל היאוש דלרמב"ן מהות היאוש היא כלל לא חלות או יצירה שעושה האדם אלא הוא בעצם משלים עם המציאות של החפץ וממילא פוקעת כל בעלותו שכן החפץ כבר איננו ברשותו וכל מה שהחזיק את שייכות הבעלים הוא דרישת החפץ והחיזור אחריו אך ללא זה הרי שהחפץ כלל איננו עומד אליו אך לעומת זאת התוס' הבין כי גם כאשר החפץ איננו בשליטתי ואינני מחזר אחריו סוף סוף הוא בבעלותי אלא שהייאוש הוא נתינת רשות לאחר לזכות בדבר.

מעתה לרמב"ן, יאוש ברשות- החפץ כלל איננו אבוד ממני אך לתוס' סוף כל סוף נתתי רשות לאחר לזכות. חיוב השבה- לרמב"ן לא מעכב את חלות הייאוש מפני שהייאוש הוא הסכמה למצב השורשי של החפץ אין כאן יצירה חדשה אך לתוס' ברגע שהתורה אמרה לך השב תשיבם לא מעניין שהבעלים נותן לי רשות לזכות בזה הרי -דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין!

ואולי הדברים תלויים בדברי הגרנ"ט המפורסמים ויש לעיין ולדקדק בנק' זו.

ו. נפק"מ במח' הראשונים:

  1. האם אחר יכול לזכות- האמרי משה דן באופן שהרים מציאה לפני יאוש ולאחר מכן הבעלים התייאש האם אחר יכול לזכות בזה-לרמב"ן לא דהוי יאוש ברשות אך לתוס-כן שהרי על אחר אין חיוב השבה.
  2. יאוש בפקדון- המחנה אפרים הספתק האם בעלים שהפקיד חפץ אצל שומר ושכח ממנו והתייאש מכך, לרמב"ן לא יזכה שכן הווי יאוש ברשות אך לתוס' ניתן לשמוע שיהני שכן סובר המחנה אפרים שעל שומר אין חיוב השבה.
  3. יאוש בחוב- מובא ברמ"א דין בשם המהרי"ק, עיר שהשר לווה מהם וציוה שהפרעון יהיה ע"י הנחת מיסים ולבסוף חזר בו ולא הסכים ובנ8ו מסכים והסתפקו האם מוטל עליהם להתחשבן עם מי שהיו עשירים וירדו מנכסיהם. פסק המהרי"ק כי הם זוכים מההפקר שכן כבר התייאשו מכך.

הט"ז הקשה שהרי היאוש היה כאן לאחר שחלה חובת השבה וכמו שבאבידה אפי' כשאינו נוטל כלל באיסור רובצת עליו חובת השבה כ"ש כאן שרובת עליו חיוב של פירעון חוב. ואין ביאוש להפקיע מחובתו.

אמנם הקצות יישב את פסק המהרי"ק ע"פ שיטת הרמב"ן וא"כ נמצא שגם נידון זה תלוי במח' הראשונים. 

  1. מצא בעיר שרובה עכו"ם והתברר שהיה של יהודי שהתייאש רק לאחר שהגיע לידיו- רעק"א כותב שאף זה יהיה תלוי במח' שמצד חובת השבה הרי שהתברר למפרע שהיה ולכן לתוס' יהיה חייב להשיב ליהודי אך לעומת זאת לרמב"ן לא קבל על עצמו שמירה ולכן מהני הייאוש.

וביתר ביאור ביארו האחרונים בגרעק"א שדדווקא השבה הוא דבר אובייקטיבי כלפי שמיא ואע"פ שהיה אנוס סוף סוף התברר שיש מצוה אך לעומת זאת חיוב שמירה הוא דבר שצריך משיכה קניין כוונה מצד האדם ולכן באופן שכזה לא קבל עליו חיוב שמירה שכן הניח שזה שייך לרוב עכו"ם.

המציל מזוטו של ים

בס"ד                                                                                                                                                             12/6/2023

 

המציל מזוטו של ים/ר' צביקה

 

  • נסע עם רכב ישן, מלא תקלות למוסך, בדרך נתקע על פסי רכב מבלתי יכולת לזוז קדימה או אחורה, לפתע כשהגיעה רכבת מרחוק – טרקטוריסט דחף את הרכב מחוץ לפסים. אומר הטרקטוריסט: אני הצלתי אותו מבלעדי הוא היה גרוטאה – הוא שלי. עונה לו בעל הרכב יש לי ביטוח ולכן לא התייאשתי מהרכב.

מקרה זה הגיע לבי"ד של הרב ווזנר

  • מס' אנשים בטיול בחצבאני שמעו ילד צועק שנפל לו השעון למים הזורמים בחוזקה, אחד המבוגרים צלל למים ומצא את השעון לטענות המוצא שזה שלו, עונה הילד שקטן אינו בר ייאוש ולכן אתה צריך להחזיר לי את השעון.

מקרה זה הגיע לבי"ד לעניני ממונות בירושליים

  • מהו ההיתר ב"זוטו של ים"? הגמ' (בבא מציעא כב:) "מניין לאבידה ששטפה נהר שהיא מותרת?…וכן תעשה לכל אבידת אחיך ומצאת מי שאבודה הימנו ומצויה אצל כל אדם יצאתה זו שאבודה ממנו ואינה מצויה אצל כל אדם".

הרמב"ם הל' גזילה ואבידה ה ו': "אם התייאשו הבעלים הרי אלו מותרים", התורה

            התירה למוצא בגלל ייאוש הבעלים.

  • הנדון של הרכב והילד זהו אותו נדון אם ההיתר כמו הרמב"ם עקב ייאוש בעלים – כאן אין ייאוש לא ברכב ולא בקטן, השאלה אם "רחמנא שריא" ואז זה של המוצא או שצריך ייאוש בעלים ואז זה של הבעלים.

בתי הדין פסקו שבגלל מחלוקת בפוסקים – רמב"ם מול רמב"ן והרשב"א יהיה אצל המוחזק עד שהשני יביא ראיה.

בבא מציעא כב: מהו ההיתר בזוטו של ים? זו גזירת הכתוב "אשר תאבד ממנו" ואתה "מצאת". זוטו של ים הוא אבוד מכולם לא רק ממני – זה מותר למוצא.

הגמ' בדף כד אומרת: "וכן היה ר"ש בן אלעזר אומר גהמציל מן הארי ומן הדוב ומן הנמר ומן הברדלס ומן זוטו של ים ומשלוליתו של נהר המוצא בסרטיא ופלטיא גדולה ובכל מקום שהרבים מצויין שם הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתיאשין מהן".

  • מהו הפרמטר הקובע? אבודה ממנו או ייאוש בעלים? יש סתירה בגמ'!
  • מסביר הרא"ש: בדף כב בזוטו של ים אמרה הגמ' רחמנא שריא אבל במקום ציבורי כמו סרטיא ופלטיא – ערים גדולות שציבור רב מצוי בו – שם הקובע הוא הייאוש.

הרמב"ם פ' יא "המוצא אבידה בזוטו של ים או בשלוליתו של נהר – הרי זה שלו" ומוסיף הרמב"ם "שזה ודאי התייאש מהם" – אם יש פסוק ("וכן תעשה לכל אבידת אחיך…")  למה צריך ייאוש?

  • ר' שמואל מביא את "נחלת דוד" (ר' דוד טביל) ששואל על הרמב"ם אם תלוי בייאוש הבעלים מה קורה כשמוצא אבידה עם סימן? האם חשוב ייאוש בעלים או לא? מה קורה אם המאבד עוד לא יודע שאיבד והוא טרם התייאש?

מהלך ראשון של ר' שמואל:

בב"ק קיג. אבידת נוכרי מותרת כי היא לא נקראת "אבידת אחיך".

מדייק הב"ח: מותרת – זה רק מותר אבל לא נהפך לשלך, אין הפקעה מיד הגוי עד שלא התייאש.    נפק"מ: גוי שמוכר לולבים מיוחדים ובלעדיים – יש סימן עליהם – האם המוצא יוכל לברך עליו ביום הראשון? -: ביום הראשון אני לא יוצא ידי חובה אם לא התייאש, זה לא שלי ! דבר שיש לו סימן ושל ישראל – אין ייאוש מועיל ואצל הגוי כשמצא את הלולב הוא לא התייאש.

טור שו"ע: אדם שהניח מיטה במקום מרכזי – ודאי שמישהו ייקח אותה ודינה כהפקר.

הרמב"ם הל יא: אדם שהשליך כיסו (כספו) ברה"ר או הניח חפץ ברה"ר – אין נזקקין לו -אתה לא צריך להחזיר לו.

2 דינים: גוי שאיבד אבידה היא מותרת אבל לא שלי! זה רק מותר.

           מאבד ממונו לדעת – מדייקים ברמב"ם שאתה לא צריך להחזיר לו אבל

           זה לא שלך כל עוד אין ייאוש בעלים.

בדף כד אומרת הגמ' – לגבי אבידה בסרטיא ופלטיא – "הרי אלו שלו" כיוון שהבעלים התייאשו אלו 2 דינים שונים.

הרמב"ם מסביר לנו שזה שלו כי "אבודה ממנו" – לא צריך להחזיר וצריך להגיע לייאוש כדי שהמציאה תהיה שייכת למוצא.

  • במקרה של פסי הרכבת – צדק ביה"ד שפסקו שזוהי מחלוקת בפוסקים ויישאר ביד המוחזק עד שהשני יביא ראיה לצדקתו.
  • במקרה של הילד שאיבד שעון בחצבאני – גם הרמב"ם מודה שלא צריך להחזיר אפילו שהילד לא יכול להתייאש.

שיעור הרב צביקה פרוינדליך